האם מותר להתפלל כנגד טיטול של תינוק שהרטיב ונודף ריח בסמוך אליו אך אין מגיע ריח רע עד למתפלל

הקולא שיש במ"ר יותר מבצואה

א) יעוי' בתשובה הקודמת שהארכנו בצדדי הדין לענין צואה באופן כזה, אבל לענין מי רגלים הוא יותר קל, כיון שלגבי צואה באופן שהוא נודף ריח מעט ואינו מגיע עד למתפלל, עיקר הטעם להחמיר בזה הוא משום שהוא תלוי במחלוקת ובשל תורה הלך אחר המחמיר, אבל במי רגלים יש יותר מקום להקל בזה משום שמי רגלים איסורם מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המקיל.

וכבר הזכרתי בתשובה הקודמת שהגריש"א בדיעבד מעיקר הדין נראה שהקיל כהמקילים אפי' במקום צואה ושיש לדון במשנ"ב סי' צ סק"ד שס"ל לעיקר כהמקילים בזה אפי' לענין צואה (ומ"מ עי"ש שהזכרתי שיתכן שיש סתירות בלשונות המשנ"ב מה עיקר דעתו), ושוב מצאתי שגם הכה"ח (סי' עט סק"א ועי"ש יט) משמע שבשעת הדחק מעיקר הדין מקיל בזה, וכל זה יש לצרף להקל בנידון דידן יותר.

הצד להחמיר

ב) אולם בהשקפה ראשונה היה מקום לומר, שמכיון שיש כמה מגדולי הראשונים והאחרונים שמחמירים בזה, והמשנ"ב האריך בזה ולא ברורה הכרעתו בזה עכ"פ לכתחילה, ממילא הי' מקום לומר שגם לגבי מי רגלים אם אין צורך גדול אין ראוי להקל בדבר כל שאפשר להתרחק או לנקות את התינוק.

ולפי צד זה אף אם יש צורך גדול לא היה ברור ברור שיש מקום להקל בזה, שהרי מה שסתמו כמה מפוסקי זמנינו, והם השבט הלוי (ח"ט סי' ר) והאול"צ (ח"ב פ"ו סי"ד) והגרנ"ק (נקיות וכבוד בתפילה פ"ו סנ"ג), להחמיר כדעות המחמירות לענין צואה מכוסה, הרי אף אחד מהם לא הזכיר להדיא שיש חילוק בין צואה למי רגליים בזה (ויעוי' עוד להלן).

אם הנידון הוא דאורייתא

ג) ועוד היה מקום לומר לומר מטעם נוסף דאף בצורך גדול אין להקל, כיון שכ' המשנ"ב סי' עז סק"ב ובביאור הלכה הקדמת סי' עט אות ט', שבמי רגלים שמריחין יש בהן איסור דאורייתא, ממילא לפי השיטות לענין צואה ששיעור הריח הוא אפי' אם מכוסה אין מגיע אליו הריח, א"כ יש לומר שיסברו כן גם לענין מי רגלים.

ומיהו עי' במשנ"ב סי' פז סק"ג שהסכים בשם רבינו יונה שיש דין בעביט שאסור גם כשאינו מריח מן התורה, כיון שמיוחד לבית הכסא, וא"כ אשכחן שמ"ר חמור לענין הדאורייתא יותר מסתם ריח רע, שבסתם ריח רע לא אמרי' כן (עי' בהקדמת ביאור הלכה לסי' עט אות י'), ויל"ע בכל זה למעשה.

ומ"מ אינו ברור אצלי שיסברו כן, שהרי לגבי שאר ריחות רעים כ' הפוסקים והובאו במשנ"ב סי' עט סקכ"ג שהשיעור הוא כל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח, ואילו לגבי צואה אין צריך לבוא לשיעור זה כלל, כמו שהארכתי כאן בתשובה אחרת דגם בפחות מזה בצואה עכ"פ גלויה יהיה איסור בזה, עי"ש הראיות לזה, וממילא לעניננו במי רגלים שמא הקילו בזה, דגם שאם יש בו ריח איסורו מן התורה מ"מ שמא דינו כשאר ריחות רעים שאיסורו מן התורה הוא רק באופן שדרך בני אדם להצטער מן הריח, וממילא בניד"ד שאין הריח בא אליו יהיה הנידון דרבנן ולא דאורייתא, ויל"ע בזה.

מי אמר שהחומרא נאמרה כלל במי רגלים

ד) ושוב חשבתי דמאן לימא לן שהמחמירים בצואה כלל החמירו במי רגלים דהנה במי רגלים עכ"פ באופן שאין מסריחין (דבמסריחין לא מהני כמו שציינתי לעיל לדברי המשנ"ב) הרי מועיל רביעית מים לבטלן כמ"ש בסי' עז מה שאין כן בצואה, ומ"מ יש לדחות דכשאין מסריחין הו"ל דרבנן משא"כ הכא שיש מהן ריח נודף שיש בהן שאלה של דאורייתא.

אולם עיינתי בכמה וכמה פוסקים ובכולם מצאתי שהזכירו הנידון רק לגבי צואה ולא לגבי מי רגליים כלל, ואולי באמת הגדר בריח רע של מי רגלים הוא רק כריח רע של שאר דברים שאינם צואה שמעכב בזה רק מה שדרך בני אדם להצטער מן הריח וכנ"ל, ויש לציין לדברי המשנ"ב סי' עח שהקיל במים שותתין על ברכיו, אע"פ שודאי אם יתקרב יריח מ"מ מהני מה שמכוסה, וכן יש פוסקים שהזכירו לענין מי שיש לו חולי שנוטף והובא בביאור הלכה.

ומ"מ עדיין אין מזה ראי' ברורה דלענין מ"ר שמא גופו חשיב כיסוי ג"כ והעיקר שאחר הכיסוי א"א בשום אופן להריח מחוץ לכיסוי שזה לכו"ע שרי, אבל דחיה זו דוחק, דדוחק לומר שאם הוא על בשרו ומכוסה שם קיל יותר ממכוסה שריחו נודף במשהו.

ויש לציין שבספר נקיות וכבוד בתפילה פ"ו סנ"ג בפשטות לשונו משמע שהחמירו פוסקי זמנינו במכוסה שריחו נודף גם לענין מי רגלים עי"ש בלשונו, (ויש לציין שהשבט הלוי והאול"צ שציין שם לא דברו על מ"ר להדיא אלא על צואה, וגם הגרנ"ק שהזכיר שם שמועה ממנו, מה שהביא בדבריו בהערה מה שנזכר בדבריו במפורש בהערה שם בשם הגרנ"ק הוא רק על צואה, ויל"ע בזה).

אם יש ראיה מהשו"ע

ה) ויעוי' בשו"ע סי' פז סק"ג שכיסוי מועיל למי רגליים, אבל אין משם ראי' דהרי הזכיר שם גם צואה ואעפ"כ שמענו דיש מחמירים בצואה דלא מהני כיסוי במקום שהריח נודף, וא"כ גם לענין מ"ר אין להביא ראיה (ומ"מ יש לציין שהב"י גופיה סבר כהמקילים בניד"ד (שכ' בריש סי' עט על דברי הרשב"א ופשוט הוא) ואפשר דלהכי דייק לומר בסעיף הנ"ל דמועיל הרחקה כשיעור או כיסוי ר"ל דבכיסוי אין צריך הרחקה כשיעור וק"ל, אולם בא"ר סי' עט סק"י למד בדעת הכס"מ כהמחמירים מחמת שהזכיר ריח רע שאין לו עיקר לענין הפחה אלא שאין מזה ראי' ברורה ויעו"ש שלמד באופן זה גם מסתימת כמה פוסקים ויש לומר שאין מזה ראיה ברורה דהרי הכס"מ להדיא חולק בספרו ב"י וכ' על דברי הרשב"א שהוא פשוט וא"כ גם משאר פוסקים אין ראי' ברורה, ולא ראיתי לע"ע הא"ר בפנים אלא מהכה"ח).

לענין עביט

ו) ויעוי' בהליכות שלמה פ"כ ס"ה שממנו הבאתי בתשובה הקודמת המקור לסברא שטיטול שיש או שהיה בו צואה נחשב כגרף של רעי, שיש מחלוקת בזה והגרשז"א מחמיר, מכל מקום לענין מי רגלים מקיל בזה שלא להחשיבו עביט אפי' שיש בו מי רגלים ואין כיסוי על גביו, עי"ש הטעם בזה.

ומ"מ אין ראי' מההליכות שלמה גם לעניננו כיון שההליכ"ש לא מיירי להדיא באופן שיודע שירגיש ריח במידה ויתקרב לתינוק עם המ"ר, ואף יש שם משמעות שמדובר באופן שאינו מסריח כלל, ושאם הוא מסריח משמע מתוך דבריו שם בדבר הלכה סק"ט שבזה יסבור הגרשז"א שיש בו דין של עביט, ולא נזכר שם אם יש הגדרה או שיעור למסריח לעניין זה, עיין שם.

סיכום הדברים:

לא הבאתי בתחילת התשובה סיכום הדברים כדרכי בכמה מקומות, מכיון שכאן לא יצא לי בינתיים דבר מוחלט לדינא, ואולי אזכה לעיין בזה עוד בהמשך, אבל מה שיצא בינתיים שיש כמה צדדים להקל במי רגלים מכוסין אפי' אם יש ריח קצת, כל עוד שאין הריח מגיע אליו, ולענין עביט יש חילוק בין אם מסריח או לא (להפוסקים שמחמירים בעביט בטיטול לענין צואה) שאם אינו מסריח במי רגלים לכו"ע אין בזה דין עביט.

מק"ט התשובה הוא: 5110 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5110