אמנם כ' בספר חסידים (סי' תשנ"ד תשנ"ה) שלא יברך או יתפלל החכם על מי שבא אליו אלא שיאמר קודם לאדם שיתקן מעשיו ושיבטיח לתקן מעשיו, מ"מ נראה שהאיסור הוא לאו דוקא, דבהרבה מקומות לשון אסור הוא לאו דוקא כמ"ש הראשונים, ומאידך מצינו בהרבה מקומות בגמ' ומדרשים שהחכמים בירכו מיד שבאו אליהם לבקש ברכה בכל עת צרה כמו שמצינו חנה תתיפי וכל הענין שם בגמ' תענית ובהרבה מקומות.
אלא שהספר חסידים מיוסד על הדין שהובא ברמב"ם ריש הל' תעניות (והובא במשנ"ב הל' תעניות) שצריך לפשפש במעשיו כשיסורין באין עליו, כמ"ש ואם תלכו עמי קרי וגו', וכמ"ש בגמ' ברכות ה ע"א שאם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, וממילא החכם ילמד את האדם שיפשפש במעשיו, וגם הזכיר שם בספר חסידים נביא, דהנביא ודאי יודע אם הצרה באה על החטא, ושם בודאי יש חיוב גמור לשוב בתשובה כשיודע בודאות שצרה זו באה על חטא זה.
ולמעשה ברור שהמנהג הוא שאין החכם מחוייב להימנע מלברכו גם אם לא ביקש מהאדם לשוב בתשובה, שכך מוכח בהרבה מקומות ג"כ, ויש בזה ואברכה מברכך להרבות בברכות כל מה שיכול לאחרים (ראה קב הישר ועי' ברכות נה ע"א), אלא שהחיוב מוטל על האדם לשוב בתשובה והחכם ערב לו וצריך להוכיחו כדי שלא יכשל האדם בחטא, ואם אין עכשיו החכם מחוייב להוכיחו מכל טעם שיהיה כמו שלפעמים גם אין החכם מחוייב לטרוח ללכת ולהשיב בתשובה כל מיני בני אדם שיודע שחטאו (שמצוה שלא לומר וכו' ותמהני אם יש אדם שיודע להוכיח עי' ערכין טז, ואכמ"ל בזה, ועי' בשיעורי הגרנ"ק על מס' אבות מה שהובא שם בשמו שאין אדם מחוייב להוכיח כל אדם שרואה שעובר איסור), ממילא אינו צריך להמנע מלברכו.
ולענין שאלתך האחרונה אם תועיל ישועה וסגולה וכן ה"ה ברכה כאשר עדיין יש חטא לאדם, צריך לדעת שכשם שהברכה היא סגולה לטובה כך החטא הוא סגולה עוד יותר גדולה להיפך מזה, ולכך כשיש ניגודים בין מה שהאדם גורם לסגל לו, יהיה לו כמו שיקבעו עליו מן השמים כיצד להתייחס לזה (עי' בספר מנחת תודה מה שהובא שם מהגרח"ק כעין זה).
מק"ט התשובה הוא: 6875 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/6875
