אשה שעברו עליה מזמן הלידה שבעה חודשים וגם מניקה מעט מאוד האם צריכה לצום בעשרה בטבת

אם לא עברו עליה כ"ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה להתענות, רק שנהגו להתענות (ראה רמ"א סי' תקנ ס"א ומשנ"ב סק"ב בשם הפוסקים), אבל לענין מינקת כיום, הורו חלק מפוסקי זמנינו שמכיון שכיום הצורך של המינקת הוא גדול מאוד כמו שיתבאר, לכן יכולה לאכול, ע"פ מ"ש המשנ"ב סק"ה שאם הם חלושות אין להן להחמיר.

ומ"מ ענין הפטור שיש למניקה בצום אינו מעיקר המנהג הנזכר ברמ"א, שכן הרמ"א נקט שנהגו להחמיר על עצמן, אך כיום שהקילו בזאת חלק מהפוסקים הוא משום שיש להחשיב המצב של המינקת כיום כחלושה או משום צורך הקטן שהוא חולה קצת.

אולם במקרה שעברו חודשים רבים מהלידה ומלבד זאת עיקר אכילתו של הקטן אינו מאמו ואינו נצרך אליה כלל הוא דוחק גדול להקל בזה, (ועי' הליכות שלמה בין המצרים פט"ז  בדבר הלכה מה שהורה לאחר ט' חדשים).

ואמנם אם האשה מרגישה חלושה ועדיין לא עברו כ"ד חודש מהלידה יש מקום להקל (עי' חוט שני שבת ח"ד עמ' רס והלכות חג בחג הל' ת"ב), וכמו כן אם חלק ניכר מתזונת התינוק הוא מהאם (עי' חוט שני שם), או עכ"פ במקרה שיש חשש שאם תצום האשה החלב שלה לגבי התינוק ייפסק, במקרה כזה יש שהקילו (פסקי שמועות פורים עמ' מז בשם הגרח"ק).

ואמנם לגבי הלכות שבת יש שנקטו שכל צרכי קטן נחשבים כצרכי חולה (עי' מה שהבאנו בשם הגר"א באחד מהתשובות הסמוכות), וכן יש שנקטו לגבי תכבוסת בחוה"מ, וכן לענין תכבוסת בבין המצרים למנהג שהזכיר הרמ"א (תקנא ס"ס יד), אבל לענייננו שהגדרים אינם ברורים בזה ונזכר שמי שחלש שלא יתענה א"כ הגדרים פחות ידועים להחשיב מה נחשב צורך הקטן, אבל אכן יש היגיון שאם יש אחד מהתנאים דלעיל שנזכר בשם החוט שני והגרח"ק יש להחשיב הדבר כצורך הקטן לענין להתיר לאשה.

ומ"מ יש לציין שההיתר במינקת של זמנינו באופן שאין חולשה ברורה וידועה אינו פשוט ואינו מוסכם (ראה מראי מקומות בביאורים ומוספים ריש סי' תקנ), ועי"ש שהובאו כמה הוראות בשם הגרשז"א בענין שעל פיהם נראה שהורה בכל מקרה לפי הענין של אותו המקרה, ולמעשה נראה כיון שעיקר הנידון במינקת הוא מנהג, ויש להזכיר בזה שגם דין תעניות אלו בזמנינו הוא מדין שקבלו עליהם ישראל ואינם תקנה דרבנן כשאר תקנות כמבו' בגמ' ורמב"ן וטור, ולא קבלו על מינקת וכנ"ל, לכן יש יותר מקום להקל בזה, וגם בחוט שני נראה מדבריו שהקיל בהוראות בנידון זה.

ולכן בניד"ד אם לא עברו עליה כ"ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

לענין מה מותר לאכול למי שאוכלת בצום, לא יאכלו אלא כדי צורך קיום התינוק (ראה שו"ע תקנד ס"ה).

במאמר המוסגר יש לציין דעכשיו בתקופה זו יש מלחמה בארה"ק ולא שלום, ולכן ממילא יש שאלה על כל התענית ציבור שלנו אם הם כתענית ציבור גמור, ונפק"מ לעניננו שגם לגבי מינקת מכיון שהחיוב הוא גמור ממילא יש להקל פחות, אבל למעשה נראה שהמנהג שלא חששו בזה, שאף בזמן הראשונים שהיו רדיפות ושמדות לא מצינו שנהגו בכל ד' תעניות כבט"ב לענין שאר דיני תענית ציבור, מלבד בעל נפש הנזכר בנו"כ השו"ע ע"פ הפוסקים, לענין נעילת הסנדל, וצל"ע בזה, ושמעתי שהגר"ש דבלצקי נהג בעת מלחמה כצום גמור, ויל"ע אם מדין הנ"ל או מדין קבלת תענית שקיבל על עצמו תענית ציבור, עכ"פ המנהג הקבוע מדורי דורות אינו כך, ולכן לא הבאתי גוף הדברים בנידון.

מק"ט התשובה הוא: 4342 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/4342