בעלי חיים

לגבי מה ששאלת לענין דין מלילה שהתירו בכינה כשעוקצתו (רמ"א סי' שטז סעי' ט), מה הדין בזה, תשובה הנה עיקר הנידון בזה לפי הצד דחשיב כפרעוש [כמו שהבאתי הנידון בזה בתשובה הקודמת, ד"ה דבורה המסתובבת ומפריעה האם מותר להורגה בשבת או לצודה], והרי טעם איסור המלילה בפרעוש כתב המשנ"ב סקמ"ב משום שהוא פרה ורבה ועלול לבוא בהריגתו לאיסור דאורייתא, ולכך לא הותר, (ומה שהותר מלילה בכינה הוא רק בצירוף שאינו פרה ורבה וגם בצירוף שהוא מעופש מאוד ומצער כמ"ש הבה"ל ס"ט סד"ה לא, ע"פ הרמב"ם), אם כן ה"ה בדבורה שסוברים לענין דרגת הנזק חשיב כמו פרעוש ג"כ לא הותר.

וכן בשוע"ר בסי' שטז סי"ח דן לגבי כמה דברים שלשיטתו כפרעוש חשובין, והצירעה היא אחד מהם, ושם בסי"ח וסי"ט דן על כל דיני פרעוש בשבת וקאי על כל המינים שהזכיר בריש סי"ח שדינם כפרעוש, ומבואר דמה שכתב בסוף סי"ט שאסור למלול פרעוש קאי גם על צרעה הנזכרת בריש סי"ח.

אבל לפי הפוסקים שנקטו דדבורה נחשבת כמו נחש לדידן (דסבירא לן להקל במלאכה שא"צ לגופה כמו שנתבאר הענין במשנ"ב סקמ"ו) וה"ה שנידון זה יש לדון על נחש גופא, דכשאין רץ אחריו אסור להרגו כמבואר בשו"ע ס"י ובמשנ"ב שם, מה הדין במלילה בכה"ג לו יצוייר שיכול למוללו באיזה אופן האם זה הותר גם בשאין רץ אחריו או לא.

והיה מקום לומר בפשוטו מכיון שאינו מוגדר כפקו"נ בשאין רץ אחריו לא הותר כלום, אבל מצינו דדריסה לפי תומו התירו בנחש אפי' אין רץ אחריו כמ"ש בשו"ע שם, וכן כפיית כלי הותר בנחש אפי' אין רץ אחריו כמ"ש במשנ"ב שם סקמ"ז, וכעי"ז לעיל סקכ"ז, וא"כ יש לומר דגם מלילה תהיה מותרת, דלמה נחמיר בנחש שאין רץ אחריו יותר מפרעוש שרץ אחריו, ויל"ע.

דמחד יש לטעון דהנה בפרעוש הותר צידה במצערו כמ"ש השו"ע ס"ט, ואעפ"כ מלילה לא הותר אפי' במצערו, כמ"ש הרמ"א שם וכהכרעת הבה"ל והחיי"א [דלא כהא"ר שמיקל במלילה במצערו, ועי' בעולת שמואל על השו"ע כאן שרצה לטעון דרוב הראשונים מחמירים בזה גם מי שהביא הבה"ל בדעתו להקל בזה], א"כ שם בנחש אף שהותר לצודו אפי' כשאין רץ אחריו מ"מ שמא מלילה עדיין אסורה.

מאידך גיסא יש לטעון מה לפרעוש שכן אסור להרגו אפי' לפי תומו גם כשמצערו תאמר בנחש שאין רץ אחריו שמותר להרגו לפי תומו.

וממה שהותר בכינה למלול אין ללמוד לנחש (או לדבורה להסוברים שדינה כנחש) דהרי בכינה הותר אפי' הריגה גמורה כל שאין חשש של בעלי חיים אחרים עמהם ביחד שיבוא להרגם (כמו שנתבאר במשנ"ב סקמ"ב לענין מפלה כליו), אבל בנחש לא הותר כן.

ומסברא נראה דכיון שאיסור המלילה בפרעוש הוא רק שמא יהרגנו כמבואר ברמ"א הנ"ל בס"ט, אם כן בנחש שאינו רץ אחריו שהותר להרגו לפי תומו דהיינו אפי' אם מכוון להריגה רק שלא ייראה כמתכוון (כמו שנתבאר בשו"ע ס"י), אם כן למה נאסור מלילה שמא יהרגנו, כיון דאף ההריגה מעיקר הדין אינו חמור כ"כ.

ויעו' ברש"י ותוס' בשבת יב ע"א שנחלקו בדעת התנאים שם אם גזרי' מלילה של מין אחד שאין בו חיוב חטאת בהריגתו אטו מין אחר שיש בו חיוב חטאת בהריגתו, או דלא גזרי', ולפי החשבון להלכה דבכינה לא גזרי' [כמ"ש בגמ' שם ובשו"ע סי' שטז ס"ט] נמצא דלהלכה לכו"ע לא גזרי' מלילה דמין אחד אטו דמין השני, אלא כל מין שאין בו חיוב חטאת לא גזרי' ביה איסור מלילה.

(ויש לציין דאפי' למאן דגזר מ"מ יש מקום לומר דבדבר שהוא עצמו התירו בו לדורסו לפי תומו למה שיהיה אסור מלילה, דאדגזרי' מלילה אטו הריגה דפרעוש לגזור שלא לדורסו לפי תומו שהוא ממש דאורייתא בפרעוש, אבל א"צ לטענה זו דבלאו הכי נתבאר שאין לגזור מלילה בדבר שהותר לדורסו לפי תומו וכנ"ל).

וגם כל הצד לומר שדריסה לפי תומו יהיה מותר ושמלילה אסור הוא דבר שאינו מסתבר, דהרי באיסור מלילה כלול גם שלא ימללנו לפי תומו [כל שמתכוון למלילה במחשבתו] והרי אפי' הריגה הותר בכה"ג בנחש.

ודעת הא"ר להתיר מלילה בפרעוש שמצערו לא נפסקה להלכה כמ"ש הבה"ל בס"ט ד"ה לא, ומיהו לגוף שי' הא"ר יש לדון מה הגדרת דבורה, דלהסוברים [כמובא בתשובה הקודמת] שהגדרתו כמו פרעוש [לענין איסור הריגה גם כשמצערו וצידה כשאין מצערו] א"כ ההיתר דמלילה בפרעוש להא"ר הוא רק במצערו כמו שביאר הבה"ל בדעתו.

ולהסוברים שהגדרתה של הדבורה היא כמו דבר המזיק יש לדון כנ"ל האם התירו מלילה בדבר המזיק כשאינו עוקצו, דכמו שבבעל חי המזיק התירו לצודו על ידי כפיית כלי אפי' כשאין מצערו ה"ה בניד"ד בפרעוש התירו לצודו כשמצערו, וממילא אולי גם יש להתיר שם מלילה כמו כאן כשמצערו לפי הא"ר, וכך מסתבר דהרי בנחש שאין רודף אחריו התירו אפי' דורסו לפי תומו מה שלא התירו בפרעוש כשמצערו, וא"כ מה שהתירו בפרעוש [להא"ר] למלול כשמצערו לכאורה יותר גם בנחש שאין רודף אחריו.

מש"כ כת"ר דיש מקום לדון דרק בפרעוש שייכא הגזירה של מלילה אטו הריגה שמא יהרגם בלא מתכוון, יש להעיר דלפי שי' התוס' בשיטת המחמירים בשבת יב ע"א גזרי' מלילה דכינה אטו הריגה דפרעוש אע"פ ששם אין הגזירה שמא יהרוג הכינה דבזה לא יעבור איסורא דאורייתא, עי"ש, ועדיין יש מקום לדון ולומר דשמא בזה גופא תליא הפלוגתא שם אם גזרי' מין אחד אטו המין השני ולהלכה לא נפסק כמהמחמירים בזה כמשנ"ת לעיל.

הנה כל דבר שהוא תועלת לאדם אין בו משום צער בעלי חיים, כמו שהארכתי בתשובה [ד"ה האם מותר להרוג ביום חול] ושכ"כ הנוב"י בשם כמה ראשונים, ואע"ג שנתבאר שם ע"פ ש"ס ופוסקים שאם אפשר בלא צער אסור לעשות בצער, אבל מאחר שסוף סוף מה שמצערם עכשיו הוא לצורך האדם, שהרי אם לא ישתמש במכשיר זה לא יוכל לתפוס את כל בעלי החיים וגם יהיה הרבה יותר קשה וגם יבזבז את זמנו, וא"כ בצירוף כל זה הרי הדין הוא שכל צער בעלי חיים לצורך האדם מותר מעיקר הדין (מלבד ליחידי סגולה להאר"י כמו שנתבאר שם).

ועיקר המ"מ מדברי הפוסקים כבר הבאתי שם בתשובה הנזכרת, לכך לא אמרתי לכפול שוב כאן הדברים.

ורק אעיר הערה קצרה דלא נחיתנא לזה בתשובה הנ"ל דהנה בפ"ק דחולין איתא דאמר רבי עקרנא להו (להפרידות) והשיבו רפב"י איכא צעב"ח, ואמר לו קטילנא להו, והשיבו איכא בל תשחית, והנה ב' עניינים אלו גם צעב"ח וגם בל תשחית, שני דברים אלו הותרו לצורך האדם, דהרי צעב"ח הותר לצורך האדם כמו שנתבאר כנ"ל מדברי הנוב"י בשם כמה תה"ד ופסקי תוס' ואיסור והיתר, ומאידך בל תשחית הותר לצורך האדם דבל תשחית דגופא עדיף כמ"ש בגמ' (ועי' בשו"ת התעוררות תשובה מה שדן מכח דין זה לגבי זריקת כלי ח"פ).

והנה בודאי שפשטות הגמ' מוקשית מאוד, ומאידך גיסא משמע דכל הנידון מצד מידת חסידות מאחר דרבי מדנפשיה לא חש לה, ולכן יתכן ליישב באיזה אופנים, ראשית כל לענין צעב"ח אחר שנתבאר בשם האר"י דמידת חסידות להזהר אפי' מה שהוא לצורך האדם א"כ מובן למה כאן יהיה איסור לעקרן, דרפב"י נהג במידת חסידות וגם לא רצה שבשבילו יעשו דבר שאינו במידת חסידות.

אולם יל"ע א"כ למה אמר לו רבי קטילנא להו, דבשלמא אם מדינא אסור בעקירה (כיון שאפשר בהריגה בלא צער או להדעות שסוברות שאין צעב"ח בהריגה יתבאר כיון שאפשר בהריגה) א"כ מובן למה אמר לו קטילנא, אבל אם הוא רק ממידת חסידות, א"כ מה מועיל דקטילנא דהרי ממידת חסידות גם הריגה אסור.

ודוחק לומר דרבי לא ידע שהוא אמר ממידת חסידות, ולכן אמר קטילנא להו, דא"כ סו"ס הו"ל לרפב"י להשיב לגבי קטילנא דגם בזה אסור ממידת חסידות, ואולי דעדיפא מיניה קאמר דכאן לגבי קטילנא איכא בל תשחית מן הדין (כיון דמצד הדין אפשר בעקירה), , ומאידך גיסא עקירה אסור ממידת חסידות כמו שנתבאר, ולכן לגבי קטילנא עדיפא ליה לומר מה שאסור מן הדין.

אבל יתכן לומר באופן אחר דהנה האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ועבר וישן היום הדין הוא שאסור לישן למחר שלא יעבור למפרע על נדרו כמ"ש בנדרים דף יד, א"כ יש לומר דמאחר שבזמן קניית הפרידות היה על רבי לברר הדין שלבסוף יצטרך לעקרם או להורגן וממילא למפרע יתברר שעבר על איסור צעב"ח או בל תשחית כיון דלא היה לו לקנות, אע"ג דיש לטעון דסו"ס עכשיו הוא היתר גמור, ולא אסיק אדעתיה לאסור ומסתמא גם סבר שהוא היתר, מ"מ מאחר שהיה מוטל עליו לברר סבר רפב"י דממידת חסידות אם עכשיו יעקרם או יהרגם יעבור איסור למפרע.

בתוספת לכל הנ"ל יש להוסיף דהאג"מ כ' דעדיף להרוג על ידי גרמא מלהרוג בידיים שלא להוליד טבע האכזריות בעצמו כמו שציינתי בתשובה הנ"ל, וא"כ על ידי מכשיר מרויח דבר זה, ואמנם אם המכשיר עושה שיצטערו יותר מחמת שעובד בטכנולוגיה שהורג באיטיות א"כ במקרה רגיל מצד הלכה אין היתר לעשות במכשיר, אבל בניד"ד מאחר שיש תועלת לאדם שעושה במכשיר על הדרך שנתבאר, ממילא מרויח גם שאינו עושה בעצמו.

אם אין שום דרך לאוכלם בלא אפייה או בישול גם לא בשעת הדחק הרי הם מוקצה בשבת (ראה או"ח סי' שח סל"ב).

ובמקרה שראוי למאכל בעלי חיים הדבר תלוי, שאם אין רגילות להאכילו לבעלי חיים, הרי הוא עדיין מוקצה (ראה משנ"ב לעיל סעי' ל' ס"ק קכב).

אבל אם ראוי לבעלי חיים ויש רגילות להאכילו לבעלי חיים ממין הרגיל להיות מצוי אצל בני אדם בגידול בית באותו המקום שם, הרי הוא מותר בטלטול לדעת הט"ז (ראה להלן).

וכן אם דרך להאכילו לבעל חי שברשותו (אף אם אינו מצוי לקהל הרחב) מותר בטלטול לדעת הט"ז דלהלן (ראה שו"ע שם סכ"ט, וענין הגדרת מצוי לגידול יעו' במשנ"ב שם ס"ק קיט ובמנח"י ח"ז סי' טז וחוט שני ח"ג פס"א סוף סק"א).

אבל כל זה לדעת הט"ז (המובא במשנ"ב ס"ק קכז) שסובר שדבר כזה אם ראוי לבע"ח אינו מוקצה, אבל דעת המג"א (הובא שם) שאם הדבר מיועד לאדם גם אם כרגע אינו ראוי עדיין מכל מקום אדם אינו מכין הדבר לבעלי חיים ולא מועיל אם הוא ראוי למאכל לבעלי חיים, וסיים המשנ"ב שכך פסקו האחרונים, ולכן למעשה אין להתיר פתיתים העומדים לאכילת אדם בשום אופן אם אינם ראויים לאכילת אדם

בעל חי נעבד אינו נאסר בהנאה כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קמה ס"ח), ואע"פ שאמרו בגמ' (ע"ז נד ע"א) שהמשתחוה לבהמתו אסרה, אין הכונה שאסור בהנאה אלא שאסור לגבוה להקרבה לקרבן בלבד, כמבואר בקידושין (נז ריש עמוד ב').

ומ"מ יש אופנים שהבהמה נאסרת, וכדלהלן:
א') אם החליף את הבהמה תמורת ע"ז דין הבהמה כחליפי ע"ז ונאסרת (כמבואר בשו"ע שם ס"ט).

ב') אם שחט בהמה לשם ע"ז נאסרה מכיון שאם עשה בה מעשה אסרה (ראה שו"ע שם ס"ח וביו"ד סי' ד' ס"ד).

ג') לגבי המשמשים של הע"ז דהיינו המשמשים של הבהמה הנעבדת, הם נאסרים, עי' בסעיף הבא.

ד') לגבי אם בהמה היא משמשי ע"ז [דהיינו שהבהמה עצמה אינה ע"ז אלא רק משמש לע"ז אחרת] יש נידון בזה, דבפשוטו אינו חמור מהע"ז עצמה, וכך מבואר ברש"י ע"ז נד ע"א ד"ה והאי, ועי' ע"ז בריטב"א [הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קטו], ואע"פ שלגבי תקרובת ע"ז מצינו שלענין ביטול חמורה מע"ז (סי' קלט ס"ב) אבל לא במשמשיה, אולם ברמ"א סי' קמה ס"ח יתכן שיש שהבינו שהחמיר בזה יותר מע"ז, ועי' ביד אברהם שם ודבריו אינם ברורים וכנראה נפל בהם ט"ס כמו שהעירו שם על הגליון, ומאידך בביאור הגר"א מוכח שלמד דברי הרמ"א באופן אחר שהבהמה היא הע"ז ויש לה תשמיש שאינו בהמה, וכן ברמ"א בסעי' ב' שם לענין הר שהוא ע"ז מבואר שמיירי שם באופן זה, וכן ברבינו ירוחם שציינו שם לרמ"א (ס"ח לענין בעלי חיים) בתולדות אדם וחוה נתי' יז ח"ד מבואר כמו דמיירי בשתמישי הבע"ח עצמו כשהבע"ח הוא ע"ז וכמו שהביא שם הרמ"א בדרכי משה אות ב, וכך מסתבר שכל ע"ז יכלול בתוכו גם איסור משמשי ע"ז וממילא אם משמשי ע"ז נאסר במחובר גם ע"ז היתה צריכה להיאסר במחובר, וממילא מאחר שאין ע"ז נאסרת במחובר גם משמשי ע"ז אינן נאסרין במחובר וכך פשטות דברי ר"ע במשנה בע"ז מה ע"א שמשמשי ע"ז אינן נאסרין אם הם מחובר, וכן מוכח בחשבון לפי דברי הרמב"ם פ"ח ה"א שגם משמשי ע"ז אינן נאסרין אלא אם כן הם תלוש, דהרי ציפוי לדעתו הם רק משמשי ע"ז ובכל זאת תלייא בפלוגתא בע"ז שם אם חשיב מחובר או תלוש, ועי"ש באור שמח ובמנ"ח מצוה תכח.

קרא פחות

לא מסתבר שמחוייב להמתין עד שיאכלו בפועל כל עוד שנתן להם כדי צרכם והם יכולים לאכול אם ירצו.

מקורות: שכן נזכר בגמ' רק גביל לתורי וכו', ולא נזכר יותר מזה, וגם המקור לזה מהפסוק הוא מדכתיב ונתתי עשב וגו' ולא נזכר להאכילם וגם מהיכי תיתי שיהיה חיוב להאכילם דהרי לא מלכא אינהו ורק משום צער בעלי חיים אסור להשהות אכילתם כמ"ש הפוסקים אבל אם אינם רוצים אינו מחוייב יותר מזה, וגם הועיל במה שנתן להם שבזה דעתם מיושבת שיש להם פת בסלם.

קרא פחות

אסור לעשות כן.

אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה.

מקורות: יעוי' ברש"י ביצה כג ע"ב ובמה שהביאו התוס' דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ברור דהיכן מצינו איסור טירחא מדאורייתא, ואמנם יעוי' במכילתא בפ' בוא וברמב"ן ובמה שציינתי עוד בביאורי למכילתא דרשב"י במקום אחר לדברי הרמב"ן במקו"א, אבל גם אם נימא כפשטות הדברים דהכונה שהוא איסור דרבנן ותקון רבנן כעין דאורייתא לאסור גם לצורך אוכל נפש בהמה [ר"ל דכך יש לפרש רש"י שם], לכאורה הוא גם אם עושה זאת להנאתו, ואמנם בהל' חוה"מ יש דברים שהותרו אם יש לו מזה הנאה, וכן טירחא של פינוי מבית לבית הותר בחוה"מ אם הוא לביתו מכיון שערב לאדם שידור בתוך שלו כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי, מ"מ יש מקום לומר דבחוה"מ גדרי ההיתרים הם אחרים, שהאיסור הוא רק כשהגדרת המעשה היא שאינו לצורך, אבל בשבת ויו"ט כל דבר שאסרו מטעם טירחא לא מצינו שהתירו מה שלא הותרו ע"פ גדרי הדין, כגון משילין פירות וכו' [רפ"ה דביצה] וכגון מפנין ד' וה' וכו' [שבת קכז], וכל דבר שיש ממנו אופנים שנאסרו מחמת טירחא שלא לצורך היום לא הותר גם אם יטען שמאוד נהנה, ויל"ע.

והנה גם דעת רש"י דביצה אינו ברור דהפוסקים [ריש סי' תצז] נראה שהבינו לשון הרמב"ם הגדרת האיסור מחמת שהם אסורים באיסור מוקצה וחיישי' שמא יבוא ליקח מהם באיסור [וזה טעם ששייך בעיקר ביו"ט ששייך לקיח מהם], וא"כ לפי דבריהם פשיטא שיהיה אסור גם בניד"ד שנהנה מזה.

ויש לציין דדעת התוס' בביצה כג ע"ב [דלא כרש"י שם] וכן דעת התוס' בשבת קו וכ"ה ברש"י שם [דלא כמ"ש רש"י בביצה שם] וכן דעת הרשב"א והרא"ה והר"ן [כמו שהובאו בביאור הלכה ריש סי' תצז] שהוא מצד שמא יצודם [ובשו"ע יש סתירות בזה אם פסק שהוא מדין מוקצה או מדין צידה, ועי' משנ"ב סי' תצז סק"ד בשם הפר"ח שהעיקר להלכה כדעת התוס' שהוא מחשש צידה, אבל גם הצד השני בדעת השו"ע הוא רק שהוא מטעם מוקצה כנ"ל ולא מטעם טירחא גרידא], ואם כן לשיטת הרמב"ם שהוא מטעם מוקצה ולשי' התוס' ורוב ראשונים שהוא מטעם צידה, בודאי שאין היתר להאכיל בעלי חיים בשבת גם אם אומר שנהנה מזה.

ואמנם ראיתי בשם הגרנ"ק [תורת המלאכות עמ' לה] דכשעושה לצורך תפיסת וצידת הבע"ח ממנו לא חשיב שעושה לצורך הבעלי חיים דהאיסור רק כשעושה לצורך בעלי החיים, ושם יש רק איסור צידה ולא איסור הנחת מזונות לפני בעלי חיים, ועי' שערי תשובה סי' שט"ז סק"ג בשם המהריט"ץ סי' רמ"ה הובא בתורת המלאכות שם, והנה באמת הוא דבר מחודש מאוד, (ויש לציין דגוף הנידון שם שייך לנידון הנו"כ ביו"ד ריש סי' פז האם שייך איסור דרבנן על איסור דאורייתא עי"ש, אבל אולי יש ללמוד מזה נפק"מ באופנים אחרים שאין האיסור דאורייתא), אבל גם אחר חידושו הבו דלא לוסיף עלה, אין לך בו אלא חידושו באופן שעושה לרעתם של בעלי החיים לצודם ולא לטובתם כלל, אבל באופן שעושה את טובת הבעלי חיים וגם מתכוון לטובתם וזה מה שעושה לו הרגשה טובה, בזה לא מיירי הגרנ"ק, ויש לומר שכלול בדברי הגזירה שהגדרת הגזירה היא באופן שעושה לטובת הבע"ח וזה כלול בגזירה זו.

והעצה לעשות באופן המותר הוא ליתן באופן מרוחק מהם באופן שיש היכר שבזה אין חשש שמא יבוא ליטול מהם כמ"ש המג"א סי' תצז והובא במשנ"ב שם סק"ה.

קרא פחות

פשוט שמקבל שכר שאפי' בעלי חיים שאין להם דעת כלל מצינו בכמה מקומות שנטלו שכרם על מה שעשו רצון קונם, אבל לענין אם קטן מקבל שכר כמצווה ועושה או כאינו מצווה ועושה, דבפ"ק דקידושין אמרי' גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה, והראשונים נחלקו אם קטן מצווה או לא, דדעת רש"י ברכות מח ורמב"ן פ"ג דברכות שאינו מצווה אלא החיוב רק על אביו, ולהתוס' ברכות מח הוא מצווה גם על הקטן גופיה.

אבל לניד"ד נראה שלגבי הקטן ודאי חשיב מצווה ועושה, שהרי הטעם שהמצווה ועושה נוטל שכר יותר משום שהוא דואג ומצטער שימלא חובו כמ"ש התוס' בקידושין שם, הלכך הקטן ודאי דואג ומצטער כיון שחושש לשיטות שמחוייב, ואפי' אם היה נפסק שהקטן אינו מחוייב אבל כיון שסבור שהוא מחוייב הרי דואג ומצטער, ואפי' אם נפסק שאינו מחוייב והקטן יודע מכך, אעפ"כ הקטן דואג מחמת אביו שמחייבו, דהאב לכו"ע מחויב לחנך בנו הקטן.

ויעוי' בגמ' יומא וברש"י שם דיש צד שהנדבה עדיפא מחובה מחמת שבאה בנדיבות הלב בלא שמחוייב בזה, וא"כ יש צדדים שהשאינו מצווה גדול מהמצווה, ואעפ"כ בסך הכללי המצווה גדול ממנו.

והנה לדידן שיש פלוגתא אם הקטן מחוייב או לא, לכאורה יש לקטן ב' המעלות, גם מעלת המצווה וגם מעלת השאינו מצווה, דהרי יצה"ר שלו אומר לו לסמוך על הדעות המקילות ולא לקיים המצווה וכעין מ"ש הרמ"א בהל' יו"כ דיותר יש לשוב מספק עבירה וכו' עי"ש ודוק, ואינו שומע ליצה"ר מחמת שחושש לדעות המחמירות, ואז מרגיש שמקיים חובתו בזה, הלכך מצד אחד עושה בנדיבות לבו אע"פ שיש לו תירוץ כביכול להתחמק מזה, ומצד שני דואג ומצטער וכו' מחמת שחושש להמחמירים, וקל להבין.

מה שכתבתי שיש ללמוד ק"ו מבע"ח, לדוגמא בעלמא נקטתי, שכן מצינו שחמור נטל שכר כמ"ש ר' אליעזר בפ"ק בבכורות וכן מצינו גבי לכלב תשליכון אותו כדפרש"י שם בפ' משפטים ס"פ כב, אבל ודאי ששכר הקטנים גדול מן הבמה, וכמ"ש בקהלת מי יודע וגו' ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, דרוח הבהמה אין לה קיום ואפי' גוים רוחותיהן מן הקליפות כמ"ש בדרוש עלינו לשבח בספר חיי אדם ורק רוח ישראל זוכה לעוה"ב האמיתי, וקטנים זוכין לעוה"ב על מצוותיהן כמ"ש הרמ"א סי' קכד כמאן דאמר הכי בגמ' דמשעה שעונה התינוק אמן זוכה לעוה"ב, ובהמה אינה זוכה לעוה"ב, ואמנם יש סתירות לגבי דומם אם נענש או לא, עי' ברש"י ס"פ וילך ובגמ' מה שדרשו עה"פ שמש ירח עמד זבולה, ובפסיקתא דר"כ פ' שוש אשיש תניינא, מ"מ מקבלין הן שכר של משהו, אבל קטנים ישראלים מקבלין עוה"ב וכמו שנתבאר.

לגבי אם גדול יטול שכר יותר מקטן או קטן יותר מגדול, הנה לפי מה שביארתי משמע שקטן יטול יותר, ומ"מ הכל לפי ענין הנדבה והחובה שיש בהרגשת הלב והכל גלוי לפניו, ורק יש לציין הא דאמרי' בגמ' דהבל פיהם של תינוקות של בית רבן הוא הבל שאין בו חטא וכו' ועי' בשמירת הלשון באריכות.

הוספה מלאחר זמן

שוב הרהרתי ממימרא דקידושין לא ע"א גבי רב יוסף דהוה סגי נהור ואמר מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה וכו' מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה וכו' עי"ש, ומבואר לכאורה מהגמ' שם דלא כדברינו שרצינו לומר שבמקום פלוגתא חשיב מצווה או אינו מצווה, אלא רק אזלי' לפי מה שנפסק להלכה, עי"ש, ואולי ר"ל שמכאן ואילך כשישמיעוהו שכך הדין יהיה אינו מצווה ועושה או מצווה ועושה, אבל עכ"פ מה שמבואר בגמ' שם שעד אז אין דינו כמצווה וכאינו מצווה יחד.

קרא פחות