תשובה

לכבוד הג”ר מנחם יעקובזון ר”מ דמאור יצחק חמד

על מה שכתב כ”ת להקשות וז”ל, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו – הל’ כן נזכה לעשותו משמע דקאי על קרבן פסח, וצ”ע דא”כ מהו כאשר זכינו לסדר אותו הרי לא סדרנו קרבן פסח, ואם קאי על סידורא דליל פסח מה שייך כן נזכה לעשותו עכ”ל כ”ת.

תשובה כאשר זכינו לסדר אותו באמירה כך נזכה לעשותו, וזהו לשון סדר, עיין תענית כ”ז ב’.

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה ק”ס יע”א}

מה שהקשה בהא דלא נאמר שמחה אלא במעשר שני ולא במעשר עני, ונתקשה מה נשתנית ביכורים שנאמר בה שמחה מכל המצוות, וכן במצות שמחה בהר עיבל נתקשה מהי מצות השמחה בזה, דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם, ומדוע לא נזכרה השמחה אלא בשלמים ולא בעולה ובשאר קרבנות.

תשובה – הנה לגבי מעשר שני דרשי’ בספרי פ’ ראה פיסקא ק”ז, יכול יקח בהמה למשתה בנו (פי’ שאינו שוחטו לשם שלמים), הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (פי’ בהר עיבל דכתיב דברים כ”ז ז’, וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך), מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים, או (פי’ או אינו אלא) מה שמחה האמורה להלן עולה ושלמים אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים, תלמוד לומר ואכלת ושמחת שמחה שיש עמה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה ע”כ, (וע”ש עוד בפיס’ ס”ט, ס”ד, קל”ח).

ובזה מובן מ”ט לא נאמרה שמחה אלא במע”ש ולא במעש”ע, והטעם שמצות מע”ש נצטוו באופן של שמחה, משום שהיו באין לירושלים לקבל ירא”ש, וצריכין לעבוד את ה’ בשמחה, ועיקר הציווי היה שיבואו לירושלים לאכול ולשמוח שם.

משא”כ מ”ע לא נצטוו בשביל לאוכלו.

וז”ל התוס’ בבבא בתרא [דף יז ע”א], כי מציון תצא תורה [לגבי תינוקות שהיו באין ללמוד שם] – לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי’ בספרי למען תלמד ליראה וגו’ גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ”ל.

והנה מצוות שמחה בכל מקום היא מצות אכילת בשר שלמים, ולא רק במע”ש ילפי’ לה מהר עיבל אלא גם במצות שמחת החג אמרי’ בפסחים ק”ט א’ בזמן שבהמ”ק קיים אין שמחה אלא בבשר, וילפי’ לה התם מהר עיבל כמו שהעירו שם התוס’, וכן שם בסוף דף ע’ ילפי’ תו דבעינן זביחה בשעת שמחה וילפי’ לזה מהר עיבל, כמו שגם שם עמדו ע”ז התוס’ [וידוע שהתוס’ בע”פ הם בעלי תוס’ אחרים משאר המס’ פסחים, עיין הגו”צ בריש הפרק, ולכך תמצא חילוק בלשונם כאן וכאן עיי”ש].

ובעצם דין זה היה גם בהר גריזים והר עיבל, דלמה נצטוו לומר שם ברכות וקללות, אלא דהטעם הוא להודיע את המצווות כאשר הם נכנסים לארץ, וכדמפרשי קראי, [דברים פרק כו, טז], היום הזה ה’ אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך.

ואח”כ נאמר [שם פרק כז, א-ג] ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום.

(ב) והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד.

(ג) וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה’ אלהי אבתיך לך.

ומבואר מכ”ז דהמצוה הזו של הקמת האבנים בהר גריזים והר עיבל הוא הכנה לביאת הארץ באופן שידעו את כל מצוות ה’ ויקיימום.

ואח”כ עוד נאמר, וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה’ אלהיך.

(י) ושמעת בקול ה’ אלהיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום.

(יא) ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר.

(יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן וגו’.

ואחר כל הענין נאמר עוד, [דברים פרק כח, א] והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום וגו’, (יא) והותרך ה’ לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיך לתת לך.

וזהו כסיום האזהרות שהוזהרו לפני ביאתן לארץ לקיים את כל המצוות.

וז”ל הרמב”ן דברים פרשת כי תבוא פרק כ”ז, למען אשר תבא אל הארץ – אמר רבי אברהם, כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו, כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ.

ולפי דעתי, “למען אשר תבא” רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה.

וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו), ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית.

או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה עכ”ל.

ולכך נצטוו אחר ביאתן לארץ אחר שיקבלו על עצמן את כל המצוות, שיעשו זאת בשמחה, וגם כאן מצוות שמחה היא עם אכילת בשר שלמים.

ובעולה פשוט שלא יהא נאמר שמחה שם כיון דאין בה אכילת בשר, ומה שלא מצינו שיהא אכילת בשר חולין נחשב כשמחה כ”ז ילפי’ מקראי דהר גריזים והר עיבל כמו שכתבתי [ועוד אאריך בזה בעז”ה].

ומ”מ יש ליתן טעם במקרא לומר שהאוכל בשר תאוה אין שמחתו שלמה [עיין חולין פ”ד א’], אבל אם אוכל בשר להנאה ויודע שמקיים מצוה בזה הרי שמחתו שלמה.

ולכך בזמן שאין בהמ”ק קיים אין שמחה בבשר כדאי’ בפסחים ק”ט א’, דבזה כבר הדרנא ליין שהוא נותן שמחה טבעית יותר מבשר כיון דכבר אין הטעם של שלמים.

ומ”מ פסק הר”מ שיש בזה ג”כ ממשות של שמחה.

ובתודה ג”כ יש שמחה כדמוכח במנחות פ”ב א’ ע”ש, כיון שבשרה נאכל לבעלים, והיא מין שלמים והשמחה שנאמרה בשלמים כולל כל מיני שלמים.

והנה דין שמחה בביכורים הוא ג”כ להביא קרבן שמחה, כדאי’ ברש”י סוכה מ”ז וברמב”ם רפ”ד מביכורים, ובפיה”מ יבמות דפ”ב.

וזהו דין אחר של שמחה והוא הודאה כללית שזכינו לקרקע בא”י ולבנין ביהמ”ק משוש חיינו, וזוהי ההזדמנות להודות על כל חיינו והטובות שאנו זוכים להם, ויש לזה חשיבות גדולה שיהיה בשמחה יותר משאר כל המצוות.

והנה ידוע שיש חיוב ברגלים להביא שלמי שמחה כמו שהזכרנו, כמבואר בפסחים סוף ד”ע (עי’ טו”א ר”ה דף ד’ ואבי עזרי הל’ חגיגה), וילפינן לה בחגיגה שם למעוטי עופות ומנחות מדכתיב ‘ושמחת בחגיך’ מי שחגיגה באה מהם, יצאו אלו שאינה באה מהם, וכתבו התוס’ בחגיגה שם ברע”ב וז”ל, הקשה ה”ר אלחנן לילף שמחה מהר עיבל, דכתיב (דברים כ”ז ז’) וזבחת שלמים ומינה ממעטינן עופות ומנחות, וכן דריש רבי יהודה בן בתירא בפסחים (ק”ט א’), ועוד אמאי לא מוקמינן קרא בבשר חולין דמיקרי שפיר שמחה, ותירץ דודאי ילפינן מהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים אף כאן שלמים, ובירושלמי (חגיגה פ”א ה”ד) איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל ע”כ.

וב’ תמיהות יש בדבריהן ז”ל, חדא דמה ששאלו לא תירצו דהא עיקר קושייתם הוא אמאי בעי לקרא דבחגיך כיון דאיכא למילף מהר עיבל, ומה מהני לתרץ דאה”נ דילפי’ לה, הא הדרא קושיא לדוכתיה, וכבר העיר המהרש”א ע”ד דקושיא קמייתא לא מיתרצא, ועוד דלפ”מ דמבואר כאן בהתוס’ דבהר עיבל לא היו עופות, לפ”ז צ”ע מ”ש התו’ בע”א בשם ה”ר אלחנן גופיה דס”ד דנרבי עולת העוף שתבוא מן המעשר, שהביאו דברי ספרי הנ”ל, וכתבו ע”ז וז”ל, ויש להקשות דאמר בפ”ק דחולין (כ”א א’) בשמעתתא דכמשפט, איצטריך כמשפט בעולת העוף לומר שאינה באה אלא מן החולין תיפוק ליה דעולה היא ומיהו הא לא קושיא הוא וכו’, אבל הר”ר אלחנן מפרש דכתיב והקריבו דהוי חלוק שמע מינה דמוציא מכלל שאר עולות ולייתי ממעשר אף על גב דאינה נאכלת עכ”ל התוס’.

וצ”ע דהגם דס”ד שנשתנה דינו דעולת העוף משאר עולות, מ”מ דין זה דא”א להביא עולות ממעות מע”ש אינו דין רק מצד חובתו להביא עולת חובה, אלא דין בהלכות מע”ש דבעינן להשתמש במע”ש לדבר אכילה וליכא, דלגבי מע”ש מה שאינו מידי דאכילה הו”ל כעץ בעלמא, ועוד דהא ילפי’ במע”ש מהר עיבל דא”א להביא עופות ממעות מע”ש כמ”ש התוס’ בע”ב (ועיין היטב בשיטמ”ק חולין כ”א א’ בשם תו’ ר”פ), וסוף סוף אי איתא דבאמת ילפי’ לה כבר למע”ש מהר עיבל א”כ אמאי הוצרך לדרשא דכמשפט למעט עולת העוף, ועוד יש מקום להבין כיון שהתוס’ לעיל ידעו דדרשא זו בספרי א”כ מהו לשון זה אמאי לא ילפי’ וכו’ וי”ל דלעולם ילפי’ וכו’, דהו”ל למימר שמקור הדרשא גבי מע”ש בספרי.

והנראה מכ”ז אביא מ”ש בחידושי דבהכרח דברי התוס’ הנדפסין משובשין וחסר מן התי’ שם [והוא מחמת הדומות כדלקמן], והנה נודע דהתוס’ הרא”ש דחגיגה הוא כעין התו’ דידן דשם (ע”ש בהקדמה), והרבה יש להשלים ולבאר דבריהן ז”ל במס’ חגיגה מן התורא”ש והא בהא תלי’, וז”ל התוס’ הרא”ש שם, וי”ל דודאי יליף מהר עיבל למעוטי חולין אבל עופות ומנחות לא ממעטינן, דהו”א מה להלן קרבן אף כאן קרבן, ובתו”כ [צ”ל ספרי שם] דריש ושמחת אההיא דהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים וכו’, וההמשך כבתוס’.

והשתא פנים חדשות באו לכאן, ונוסף בזה טובא, וברור שנשמטו תי’ אלו בשגגה בתוס’ דידן מחמת הדומות, ולא בכדי נוספו בתוס’ הרא”ש, ובזה מיושבין כל הני קושיות, וכונת התוס’ בזה בתירוצן דלהבבלי י”ל דלא ממעטינן אלא חולין אבל לא עופות ומנחות, והביאו דמ”מ הספרי חולק ע”ז, וגם הירושלמי להדיא גבי חגיגה דריש למעט עופות ומנחות מהר עיבל.

ובזה ניחא עתה קו’ התוס’ הא’ דלהכי בעינן קרא דושמחת בחגיך, כיון דלא אהני קרא דהר עיבל לזה, ומה דא”א להביא חולין כקושייתן הב’, הוא משום דאה”נ חולין ממעטינן מיהא מהר עיבל.

וגם יש ליישב בזה מה שהקשיתי ע”ד התוס’ בע”א אמאי הוצרכו לקרא ד’כמשפט’ למעוטי עופות כיון דממילא ממעטינן להו מהר עיבל, והתירוץ לזה אפשר דהתוס’ לשיטתם דס”ל גבי חגיגה דלהבבלי לא ילפי’ מהר עיבל דהבבלי פליג על הספרי בזה וכנ”ל, וה”ה גבי מע”ש וכדעת הירושלמי וכנ”ל, ומ”מ פשיטא ליה דשאר עולות חובה מיהא אינן באות אלא מן החולין כדילפי’ במנחות פ”ג א’, ורק דמשמע אעולה גופיה דילפי’ משאר עולות.

{שבוע טוב לכ”ת שליט”א
הנה בשבת שעברה עלינו לטובה, קראנו בפרשה גבי מי מריבה ועל שנגזר על משה ואהרן שלא ייכנסו לארץ.

הרבה הצלחה!
(מהרב דוד ורטהיימר)}

תשובה

בע”ה

‏ד’ תמוז תשע”ו

שלום וברכה

הנה בעיקר הקושיא דנו בזה בעבר, (עי’ מ”ש בעמ”ס ח”א סי’ ל”ה), אכן עתה יל”ע בזה עוד, דבאמת לכאורה היה תועלת גם באהרן שיתפלל, וגם היה תועלת שיכתב בתורה, והנה יש להתבונן מה שמצאנו שדימו רז”ל ענין בקשת מ”ר על ישראל [כגון בחטא העגל] שנאמר לו הטעם שנתקבלה תפילתו מחמת שהיה על הציבור, לבין תפילת מ”ר על עצמו כעת שלא נתקבלה תפילתו מחמת שהיה תפילה פרטית על עצמו, ואולי יתכן שמשו”ה מתחילה רק משה עלה בדעתו להתפלל כיון שכ”כ נתקבלו תפילותיו עד כה, משא”כ אהרן שאמנם היה יכול להתפלל בשאר דברים, אבל בדבר שנשבע הקב”ה כבר לא יכל להתפלל וכמ”ש רש”י גבי ‘לכן’ שהוא לשון שבועה שנשבע הקב”ה כדי שלא יקפצו בתפילה על כך.

וראיתי כעת להרב החיד”א שכתב (חומת אנך עזרא פרק ז) וז”ל, עזרא בן שריה וכו’ בן אהרן הכהן הראש הוא עזרא עלה וכו’ [לשון הכתוב].

אפשר לרמוז במ”ש הרב עיר וקדיש מהר”ם זכות ז”ל בהגהתו בספר שמן ששון בסוף הספר דף קמ”ז ע”ד משם רבינו האר”י ז”ל אהרן הכהן נתגלגל בעלי הכהן ובעון ע”ז היה חייב סקילה לכן ותשבר מפרקתו ויפול מן הכסא ואח”כ נתגלגל בעזרא הסופר שהי’ גם כן כהן ושם נתקן עכ”ד האר”י ז”ל ואני קבלתי שלכן לא התפלל ליכנס לארץ כי ידע שיכניס את ישראל אחרי כן עכ”ל הרמ”ז ז”ל.

ואפשר שזה רמז הכתוב פה אהרן הכהן הראש הוא עזרא לומר שנתגלגל אהרן הכהן בו ונקט הוא עזרא על”ה לרמוז גם כן לעלי וזה טעם הכתוב אח”כ כי באחד לחדש החמישי בא ירושלם שהוא יום פטירת אהרן הכהן.

ואפ’ שזה רמז מ”ש כי באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה ובאחד לחדש החמישי בא לירושלם כי הנה ידוע.

דבאחד בניסן מתו בני אהרן ומזכיר מיתתן ביה”כ שמיתת הצדיקים מכפרת כמ”ש רז”ל במדרש רבה פ’ אחרי ואמרו רז”ל וידום אהרן שנטל שכר על זה.

וכיון שעזרא היה אהרן הכהן לזה באחד בניסן שמתו בני אהרן ומיתתן מכפרת וידום אהרן ונטל שכר לכן ביום הזה היה יסוד המעלה ואהניא זכותם של בניו וזכותו להיות למגן לעזרה שהיה יום זה יסוד המעלה ובא לירושלם יום אחד באב שיום פטירת הצדיקים הוא עליון כמו שפירשו כת הקודמין מ”ש ולא זכר כי היא עת הלידה שיום פטירת הצדיק הוא מעלה עליונה לו וזאת היתה לעזרא לבא לירושלם יום אחד באב עכ”ל.

עוד מצאתי שכתב בחידושי הגרי”ז זצ”ל סימן קמה וז”ל, ואתחנן (ג’, כ”ג) ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר.

ובפרש”י בעת ההיא לאחר שכבשתי את סיחון ועוג דימיתי שמא הותר הנדר, עכ”ל.

וצ”ב חדא, למה לא התפלל קודם, ועוד למה לא התפלל אז גם על אהרן.

והנראה דהנה צ”ב אם דימה שהותר הנדר למה הצטרך בכלל להתפלל, ונראה דהנה בפרשת מרגלים היו ב’ גזירות, קודם נגזר שימותו כולם מיד במדבר, וע”ז התפלל משה ונתבטלה הגזירה, ואח”כ נגזר שלא יראו את הארץ וימותו במדבר, וע”ז לא התפלל משה לבטל גזרה זו, וצ”ב למה, והנראה דהנה איתא בר”ה י”ח.

דתפילה מועלת גם לאחר גזר דין, אבל רק גזר דין שאין עמו שבועה, אבל גזר דין שיש עמו שבועה לא, ולפי”ז יתבאר היטב דגזירה ראשונה לא היה עמה שבועה, אבל בגזירה השניה נאמר “ואולם חי אני נאום ה'” “ויקצף וישבע לאמר” (דברים א’ ל”ד) וכן בתהלים (צ”ה) אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, ומכיון שהי’ השבועה בגזירה השניה, לא היה יכול להועיל תפלה, ולכן לא התפלל משה לבטלה.

ולפי”ז יתבאר היטב גם בהנ”ל, דהנה הגזרה על משה היתה ג”כ בשבועה כדכתיב להלן (ד’ כ”א) וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ וגו’, ורק בשעה שכבש את ארץ סיחון ועוג דימה משה רבנו דהותר הנדר, אבל זאת ידע דהגזירה עצמה לא בטלה, ולכן התפלל והתחנן עליה.

אבל קודם לא התפלל וגם לא על אהרן, משום דהגזרה יש עימה שבועה ולא מועלת תפלה, אכן כשכבש ארץ סיחון ועוג דימה שהותר הנדר, וא”כ הויא רק גזר דין שאין עמה שבועה ושפיר התפלל והתחנן עכ”ל הגרי”ז זצ”ל.

בהצלחה רבה

{ה’ כסלו ע”ו}

שאלה – גרסי’ בפ”ק דברכות, דף ה’ א’ וז”ל, אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודמו סלה ע”כ.

והקשה הגר”י שורץ [ר”מ דישיבת סלבודקא], מה תועיל ק”ש יותר מן התורה, וגם הרי תורה תבלין, כמ”ש בפ”ק דקידושין ל’ ב’.

תשובה מה שהקשה מה תועיל יותר מן התורה, הנה ז”ב שגם כח התורה עצמה אין מוטל עלינו להבין כיצד היא מגינה מן החטא סוטה כ”א א’, אלא שהקב”ה יסדה מציאות מעין אמיתת מציאותו יתברך כמ”ש הרמח”ל בס’ דרך ה’, וממילא סגולתה להגן, וגם בק”ש לא בהכרח שנוכל להבין כל סגולתה.

וכיון דילפינן לה מקראי א”כ ניחא שמקורו מן המקרא.

וז”ל המהרש”א, ואם לאו יקרא ק”ש כו’ דבלילה על משכבו יבא לאדם הרהורי עבירה ביותר ובק”ש מבטל אותן הרהורי עבירה להגין עליו מחטא וממזיקין כדאמרינן בשמעתין ובפ”ק ובפ”ב דשבועות ע”כ.

אכן במאירי שם ראיתי שביאר הענין באו”א, וז”ל, מי שרואה עצמו מצד טבעו מוכן לעבירות ישתדל בעצמו ויתחזק להשליט יצר טוב על יצר הרע ויכעיסנו עליו, ר”ל שישלוט שכלו על תאותו ואם נצחו בכך מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, ר”ל בקיום המצות וגדרי הדת שקיומם והבנת עניניהם ישמרוהו מהתפרץ במה שטבעו תאב, ואם לא יועילהו זה יכניס עצמו בהתבודדות ובמחקר במציאות האל ואחדותו, והוא ענין ליקר’ את שמע ששתי אלו הפנות רמוזות בק”ש, ויתענג טבעו בזה עד שלא יבקש עוד מותר גופני, ואם לא הועיל בכך ר”ל שהוחלט כל כך שאין זה מועיל לו או שאינו כדאי להתעסק באלו הענינים, יכאיב עצמו ויכניע לבבו במחשבת אחריתו ובזכירת יום מיתתו תמיד, ואז יכנע לבבו הערל בהכרח ע”כ.

הרי שביאר ענין העסק בתורה והק”ש כאן שלא כפשוטו בעסק המילות אלא עסק הכונה לקיים הציוויין שבהם.

ובענין שאלתו השניה מ”ט לא תועיל התורה, דהרי בקידושין אמרי’ שהיא התבלין ליצה”ר, הנה אם מבין הגמ’ שם כפשוטה ממש שמועיל תדיר לבטל היצה”ר יקשה עליו הרבה קושיות מן המציאות, אלא דע”כ יש לתרץ מה שנתרץ, היינו דשמא מועיל באופן שהוא אדם כשר מעיקרו ולא אחר שנדמה כבהמה, ושמא פעמים שבקרבו באמת רוצה היצה”ר ורק ירא מן העונש ולכך הולך לעסוק בתורה, ובכה”ג יתכן שאין התורה מועילה לו, וכ”ש כאשר בשעת לימודו מפנה מחשבתו ליצה”ר, או שנתרץ באו”א.

ובצל”ח כאן ראיתי שביאר כל הענין על אדם שנכשל קצת וכו’ וכתב, ולכן אמר כאן שאם לא נצחו ונכשל בראות העין יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם פי’ שאין די שילמוד תורה משפה ולחוץ רק יעסוק בעומק העיון שנאמר אמרו בלבבכם פי’ אמירה שיאמר דברי תורה יהיה בלבבכם ואז אם לבו מלא מחשבת התורה לא יבא לחשוב בעבירה ולא יהיה הלב חומד אם נצחו מוטב ואם לאו שכבר חמד ג”כ בלבו וכבר עשו הני תרי סרסורי דעבירה את שלהם ויש שוב חשש שיבוא לידי מעשה עבירה וכו’, והזהיר שיקרא ק”ש על משכבו והקורא ק”ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו ללחום עם היצה”ר ולהתגבר עליו שלא יבוא לידי מעשה עכ”ל.

והיינו דכיון שכבר עבר ונכשל בראות העין יש לו לקרוא ק”ש, דבכה”ג אין התורה מועלת.

[והירא את דבר ה’ יראה ויתבונן בדבריו, דבאופן שכבר ראה אין התורה מועלת ובכה”ג צריך לקרוא ק”ש].

ובס’ פרחי כהונה ראיתי שהקשה קו’ זו, וכתב וז”ל, יש לדקדק דהא באמת התורה היא תבלין ליצר הרע ומכנעת אותו וכמ”ש בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין ועוד אמרו משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ ואיך יתכן שלא ינצחנו וי”ל דהאי ואם לאו אינו ר”ל ואם לא נצחו אלא ואם לא אפשר לו לעסוק בתורה שהיצר הרע מפתהו שלא יעסוק בתורה אז יקרא ק”ש שהיא קצרה ואין בה טורח כל כך ואי אפשר להתפתות ליצה”ר שלא יקרא ק”ש ואם גם בק”ש פיתהו ויכל לו יזכור לו יום המיתה א”נ י”ל דמה שהתורה הויא תבלין ליצה”ר אינו אלא אם לומד לשמה אבל אם לומד שלא לשמה אדרבא יוסיף להגביר יצרו הרע עליו וזהו שאמר יעסוק בתורה לשמה ואם לאו שאינו יכול לעסוק בתורה לשמה שאין כל אדם זוכה לזה ובפרט בזמננו זה בעוה”ר וכמ”ש חכמי המוסר שכל מי שאומר שהוא לומד תורה לשמה ר”מ מכחישו דתנן באבות רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ובזה”ז כל הלומדים אינם זוכים לכלם או אפילו למקצתן אשר מבואר דלימוד תורה לשמה הוא דבר קשה ואין זוכה לו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה ולזה אמר יקרא ק”ש וכו’ א”נ י”ל דמה שהתורה מכנעת ליצר הרע היינו בדברי מוסר כגון מסכת גיהנם וכדומה וזוהי תבלין ליצר הרע אבל שאר לימוד אינו מועיל וז”ש ואם לאו ר”ל שאין נמצאים אצלו ספרי מוסר המעוררים לתשובה ובזה י”ל מאי דק”ל במ”ש ואם לאו יקרא ק”ש דהא קאמר ואם לאו דהיינו שעסק בתורה ולא נצחו ומסתמא בכל התורה קאמר אפילו בק”ש דק”ש כתובה בתורה ואעפ”כ לא נצחו ומה תועלת עוד בק”ש ולפי האמור הנה נכון דיעסוק בתורה דקתני לאו בתורה שבכתב אלא בספרי מוסר וכאמור וקושיא זו ניחא ג”כ במ”ש מוה”ר הגאון המחבר ז”ל בתירוץ ראשון דהאי ואם לאו אינו ר”ל שעסק בתורה ולא נצחו אלא ואם לא אפשר לו לעסוק בתורה שהיצה”ר מפתהו שלא יעסוק בתורה יבר”ך ס”ט עכ”ל.