תשובה

שאלה {בס”ד שבוע טוב ומועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם אדם שסיים לאכול וברך ברכה אחרונה (ברה”ח או ברכה”ז) ובין שינייו נותר מזון שנותן עדיין טעם טוב בחייך(לדוגמא: שוקולד, בשר פרות) ולאחמ”כ בולע אותו,האם יש צורך לברך שוב ברכה ראשונה או הוא פטור מן ברכה ההנאה? לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי, ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ א’}

תשובה

ע”ד שאלתך במי שנשאר לו טעם האוכל בפיו לאחר הברכה, הנה בעיקר השאלה יעויין מש”כ הגרח”ק באגרות וכתבים בשם החזו”א שגם אם נשאר לו שאריות אוכל בפיו לאחר שבירך א”צ לחזור ולברך, ואין הספר תחת ידי כעת, וכ”כ במעשה איש ח”ה עמ’ י”ג בשם החזו”א, וביאר החוט שני שבת ח”א עמ’ רט”ו וברכות עמ’ י”ז, דאין לבליעת שיריים הללו חשיבות אכילה על מנת לחייב האדם בברכה אחרונה, וכ”כ הגרח”ק בתשובה [הוב”ד בוזאת הברכה עמ’ 191, וכן הובא בשמו במאיר עוז על סי’ ק”צ עמ’ 530] ששיירי המאכל אינם חשובים כלל, ואף אם שינה את מקומו אינו מברך עליהם.

וכן דעת הגרי”ש אלישיב, הובא בוזאת הברכה שם שאינו מברך על הפירורים שנשארו בין שיניו.

והנה בשאלתך לא הזכרת שיש לו אוכל בין שיניו אלא רק טעם טוב מצד מה שלפני כן היה בפיו אוכל בעל טעם חזק, וזה קיל טפי וכמבואר בשו”ע סי’ ר”י ס”ב שהטועם ופולט ע”מ לטעום את האוכל לכו”ע א”צ לברך ע”ז מכיון שאינו נהנה מגוף האוכל.

ויש לדון עוד אם יכול במחשבתו לכוין שתהא ברכתו מועלת רק למה שכבר אכל ולא להשיח דעתו שלא יוכל לאכול עוד, ודבר זה הוא מחלוקת כמובא בביאור הלכה סי’ ק”צ וז”ל, ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף [טור] וכתב המ”א דאם טעה ובירך אחריו א”צ לברך בתחלה כיון שהיה דעתו לשתות עוד, והגר”ז וח”א בהלכות קה”ת העתיקו דבריו.

ועיין בחידושי רע”א בשם תשובת קרית מלך רב דדוקא כשטעה בדין דחשב דצריך לברך ברכה אחרונה אף על פי שרצונו לשתות עוד אבל בשכח שיש לו לאכול עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך על מה שאכל אח”כ עכ”ל.

ועיין בא”ר שמסתפק בדינו של המ”א ובגדי ישע ומאמר מרדכי חולקים על המ”א ודעתם דברכה אחרונה הוא סילוק גמור בכל גווני וכן מצדד בנהר שלום וע”כ למעשה צ”ע עכ”ל הבה”ל.

ושמעתי מהרב אלישע נכס בשם הגרי”ש אלישיב [שמע מת”ח ששמע מפיו] דבבהמ”ז ודאי הו”ל הפסק ומחלוקת ראשונים בעל המחיה אבל בבורא נפשות לכו”ע אפשר לכוין שהברכה לא תהא הפסק, וצ”ע דבדברי המ”ב מיירי על שתיה, וצ”ל דמיירי רק על שתית יין [סימן ק”צ הם דיני ברכת היין], ואולי דר”ל שההכרעה היא שהראשונים מודים בבורא נפשות אבל לא שאין מחלוקת בזה באחרונים.

וכן ראיתי עוד כעת שכתב כך בשו”ת אור לציון חלק ב פמ”ו ס”ק מח, נשארו לו שיירי מאכל בין השיניים, מותר לבולעם אף לאחר ברכה אחרונה, ואין צריך לברך עליהם עכ”ל.

וביאר בהערה שם, נראה שכיון שדעתו היתה לברך ברכה אחרונה רק בגמר האכילה, א”כ אף שבירך קודם, חשיב כטעה ובירך לפני גמר האכילה, שאינו צריך לברך בתחילה, וכמ”ש המג”א בסימן ק”צ ס”ק ד’, ואף שיש אחרונים שחלקו עליו בזה וסוברים שכל ברכה אחרונה היא סילוק, וכמו שנתבאר לעיל בפרק י”ב בבאורים לתשובה י”ט, מ”מ ספק ברכות להקל ולא יברך, ועוד שיש לומר שאף החולקים לא חלקו אלא במה שלא הכניס כלל לפיו, אבל במה שכבר נמצא בפיו אפשר דלא חשיב סילוק, ולכן יש להתיר לבלוע את מה שנשאר עכ”ל.

וכ”כ כבר באשל אברהם תנינא סי’ ר”ו שא”צ לחזור ולברך על אוכל שבין השינים, וכתב בהגהות מנחת פתים שיש ללמוד כן מדיננו.

היוצא מכ”ז שאין מברך כלל מב’ טעמים, וכ”ש היכא שלא נשאר לו ממשות של האוכל אלא רק הטעם שאינו מברך, דבזה כ”ש שגם אין ממשות וגם סב”ל מכיון שלא היה בדעתו לפטור וכדעת המג”א הנ”ל, וגם אם היה ממשות וגם אם היה בדעתו שלא לפטור מ”מ אין כאן חשיבות של אוכל.

שאלות קשורות:

מי שרוצה להמשיך לשתות לאחר ברכת המזון האם יכול לכוון לפני ברכת המזון שלא להסיח דעת מן השתיה

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה שליט”א
מדוע יש שנהגו לישב בתענית ביום הסתלקותו של משה רבינו ע”ה, וביום הסתלקותו של רשב”י ע”ה נוהגים בהילולא ובשמחה וכן אסור ממש להיות בעצבות ותיקנו שאין אומרים תחנון, ועוד שאמרו הספה”ק שרשב”י זיע”א ניצוץ נשמתו דמרע”ה ויש שנהגו היום ז’ באד”ב לעלות מירונה.

}

תשובה

בע”ה אור לח’ אדר ע”ו

הנה מה שאומרים שרשב”י מת בל”ג בעומר אין לזה מקור מוסמך ובעצם בכת”י המקורי של המהרח”ו כתוב שלפי שרשב”י היה תלמידו של ר”ע לכך יום שמחתו היא בל”ג בעומר שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות, והמעתיק של הכ”י העתיק שאז מת ר”ש, וטעות זו היתה מקור כל הספרים המאוחרים שכתבו שרשב”י מת בל”ג בעומר, וניתן לבדוק את הענין, ואכמ”ל, [אי”ז חידוש שלי אלא דבר ידוע מזמנינו].

וזהו עיקר התירוץ.

בנוסף לזאת ישנו הבדל משמעותי בין מיתת מ”ר שהיתה מתוך עצב ויגון עיין ב”ר ס”פ ברכה ומדרש תנחומא ישן, ואוצר מדרשים, והיה זה פורענות שנגזר על משה שלא יזכה להכנס לארץ ולהכניס את ישראל לשם, משא”כ מיתת רשב”י היתה מתוך שמחה גדולה כמבואר באידרא זוטא, שזכה ליאור באור החיים וליהנות מזיו השכינה, וזה החיים האמתיים של הצדיקים מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (קהלת ג’ כ”א), ולא זו אלא מבואר שם ג”כ שהיה לו תלמיד אחד שזכה הרבה למות עם רשב”י ליאור באור העליון ומסיים עליה בזהר זכאה חולקיה, וג”כ יש שמחה שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות { על תשובה זו כתב אלי הרב יהודה שורץ עורך גליון יין ישן וגליון הידעת, בזה”ל, אציין עוד מש”כ בזה בשו”ת דברי יציב (חלק ליקוטים, עמ’ עב) “וידוע מאא”ז מצאנז זי”ע שאמר למה ביום פטירת משה רבינו הוא תענית צדיקים וביום פטירת רשב”י בל”ג בעומר הוא יום שמחה, לפי שמרע”ה לא השלים כל הראוי לפי גודל נשמתו בעוונות הדור, שלא נכנס לארץ, ולזה יום פטירתו הוא יום אבלות, משא”כ רשב”י השלים כל שליחותו בעוה”ז”.

}.

ויש להוסיף עוד דבאמת יש מן האחרונים שתמהו איך מותר לעשות שמחה כ”כ בפטירת צדיק, ויש שחלקו על כל ענין ההילולא בל”ג בעומר בכל תוקף, והענין רחב מאוד, ועיין מה שהביא מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א בהלכות חג בחג – הלכות ספירת העומר בכ”ז, ובעוד טעמים מ”ט נחשב יום פטירתו לשמחה.

שאלה

בס”ד

שבוע טוב להרה”ג שליט”א,

כמה דקות לפני כנסת השבת בעש”ק זו נשאלתי שאלה מעניינת הלכה למעשה.

אצל משפחה המתגוררת בצמוד לבתים של נכרים אירעה סתימה בביוב והוא עלה על גדותיו והציף את כל הרחוב.

הדבר היה כרוך בעבודה של אינסטלטור מומחה שיעשה כמה מלאכות דאורייתא בביתו של הישראל.

האם מותר לאפשר לדבר כזה בשבת? והרי לכאורה יש כאן עבודה של נכרי בבית ישראל ובשכר, ונהי שמשלם בקבלנות והוא באמת צורך של הנכרי, הלא בכ”מ כה”ג אסור ובפרט שיתכן וזה מוגדר גם כצורך של הישראל שהרי אינו רוצה שהביוב שלו יזיק לשכניו?

במידה והעבודה היתה מתבצעת ע”י משאית ששואבת את כל הפסולת באמצעות צינור ארוך, האם ניתן להקל? שהרי בכה”ג הצינור היוצא מהמשאית אמנם מונח בבית הישראל אך המשאית עצמה נמצאת ברחוב? האם גם זה מקרי מלאכה של נכרי בבית ישראל?

יישר כחכם על בירור הנושא

***

תשובה

שלום רב

שאלתי ע”ז את מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א, מה הדין באופן שהתפוצץ הצנרת אצל הישראל והוא לא ניזוק מזה והגוים הזמינו אינסטלטור גוי, מה יהיה הדין בזה, והורה שמכיון שהוא לא הזמין אותו לאו כלום קעביד, [ומסתמא שהיה מובן מתוך השאלה שמדובר בבית הישראל].

בכבוד רב ושבוע טוב

***

בס”ד

להגרע”מ סילבר שלו’ וברכה מציון עיה”ק,

אבקש לשאול אודות ימי הפורים הבעל”ט שאלה הלכתית רוחנית:

האם יש ענין להתחייב ולחגוג את פורים גם כפרוז וגם כמוקף?

אם כן, מדוע לא ראינו שגדולי ישראל לדורותיהם נהגו כך.

ובפרט בשבעים שנים האחרונות שהמעבר מפרזים למוקפין מתאפשר בקלות ובמהירות?

אם אין ענין לעשות זאת – מדוע לא? מאי שנא ממצוות ציצית שאנו משתדלים להתחייב בה בכל רגע ע”י לבישת בגד ד’ כנפות? והרי יש ענין גדול להרבות במצוות וכלשון רש”י בסוגיא דחנוכה ש’מהדרין’ היינו מי שמהדר ומחזר אחר המצוות?

יישר כח גדול וכט”ס,

יהודה

***

תשובה

שלום רב

הנה עצם הנידון אם בכלל שייך להתחייב תלוי במחלוקות רבות ובאשלן רברבי, אכן גם אם שייך להתחייב בזה, אי”ז דומה לציצית שהמצוה אינה באה בחשבון על שום דבר, שכאן הוא בודאי על חזבון לימוד התורה של שעות רבות, ואם מצוה שאפשר לעשותה ע”י אחרים אינה דוחה ת”ת, ק”ו שמצוה שאין מחוייב בה וכבר מקיים אותה פ”א כדינה בודאי שאינה דוחה ת”ת.

ויעוי’ בס’ מנחת תודה שהביא שם שאמר הגרח”ק שענין שכר פסיעות נאמר לנשים, ואמר לו אחד שאפשר ללמוד גם בדרך, ואמר לו הרב אתה עושה כן, [בגמ’ מקור שכר פסיעות נאמר גבי אשה, ויש לציין שכידוע ביתו של הרב סמוך מאוד לבהכנ”ס, אע”פ שהרב עצמו לומד גם בדרכים מ”מ בבהמ”ד הלימוד מיושב].

ומ”מ מי שאינו לומד בכל מקרה כנראה שיש בזה ענין להדעות הללו.

בכבוד רב

***

שאלה

מתניתין שבת קג.

ויש להעיר, א) מדוע האריך ר”י ואמר שם משמעון “ומשמואל”, הול”ל שם משמעון ותו לא.

ועיין מסכת סנהדרין דף סב.

ויש להעיר, א) מדוע שינה מלשון הגמרא בשבת קג.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

ראה מש”כ התפא”י, ונ”ל דנקט תנא שמעון ושמואל, בדרך לא זו אף זו, דלא מבעי’ שם משמעון דב’ הממי”ן נחין (בנח נראה), אלא אפי’ שם משמואל, דבמלת שם המ”ם נחה, ובמלת שמואל נעה, אפילו הכי חייב) [תפארת ישראל – יכין מסכת שבת פרק יב משנה ג].

ב.

בכל דבר שאין הכונה לשם האדם הזה עצמו לכאורה אין חשש להקדים, דהרי אין הכונה לשם אדם זה אלא באופן כללי לשם אדם המצוי שם ונח [ומש”כ רש”י כגון שם בן נח כמובן שהכוונה לדוגמא בעלמא ללמדנו שיש כזה שם אדם].

ואולי יש לתרץ על דרך הרמז, עיין קסת יהונתן עמ’ שמב שמג ותמצא נחת.

ג.

יש חילוקים ביניהם, שחלקם הם עם מ’ פתוחה, וחלקם עם ד’ רגילה, ומאידך חלק נחה וחלק נעה כמ”ש התפא”י, ונמצא שיש במקרה עם שינוי אות א’ נעה וא’ נחה, במקרה בלי שינוי אות אחד עם קריאה שונה ואחד בלי קריאה שונה, ועדיין יל”ע.

א.

איני יודע מה היה כתוב לפני רש”י בגמ’ ולמה שינה.

ב.

יש שדייקו דבעינן שם אדם דוקא מרש”י שבת צז ע”ב, וצ”ע מאאזך, ועיין יד המלך שבת פי”א.

ובאריכות הענין ראה שו”ת לבושי מרדכי ליקוטי תשובות סימן כג.

ג.

איני יודע.

***

שאלה

דף קט.

דף קט: ב) ברש”י ד”ה דעבר במברא- שהמעברות שלהם מימיו עזין כו’, אשמח בביאור כוונת דברי קדשו.

ג) בד”ה זייפא – ומצלי דין, צ”ע מה הוסיף בזה על דברי הגמרא.

ד) בד”ה ואתא אליעזר – עבד אברהם.

ה) בד”ה כי רבה-על עסקי ריבה.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

א.

יתום בן אלמנה הוא עני טפי מיתום בן אלמון, והטעם שאלמון יש לו פרנסה בקל לפרנס עצמו ובנו, משא”כ אלמנה.

ואפשר שבאו רז”ל בעלי הגמ’ לאשמעינן שאפילו עליו נתאכזרו אנשי סדום להטיל עליו שמירת שני ימים ולא נתנו לו מנוח לבקש אוכל לנפשו בזמן זה, כדמשמע מתוך פרטי המעשה.

ויתכן לומר עוד בדרך אפשר דיתמא בר ארמלתא הוא עני טפי מיתמא שיתום משני הוריו, והטעם משום שיתום לגמרי צריך לפרנס עצמו בלבד, משא”כ יתום בן אלמנה צריך לפרנס שנים.

ב.

מנסיוני בעיסוק זה נראה שאיזה ט”ס [אפילו כל שהוא] נשתרבב בזה, וטוב לעיין בנוסחאות ישנות ובספרי היד.

ג.

יתכן שבא לאוקמי גירסא כדרך הראשונים להעתיק לפעמים שורה מהגמ’ לאוקמי גירסא [מצוי מאוד בפי’ המיוחס לרש”י על הבראשית רבה].

ד.

הגמ’ לא כתבה דאטו תנא כי רוכלא לימני וליזיל, אבל מפרש דרכו וענינו לפעמים לכתוב גם דברים שהם פשוטים [ונ”ב כבר כתבתי לך שרש”י על חלק אינו מרש”י].

ה.

אפשר שבא ללמד שהדרשה היא מאל תקרי ולא ממשמעות המקרא בלבד ומסורת ש’כי רבה’ בא ללמד על מעשה פלוני שאירע שם, אלא גם דרשה היא מלשון הכתוב, ועיין בספר דרכי הגמ’ לרבינו יצחק קפנטון [מדורו של הנמוק”י] שכתב שאי אפשר להקשות על מפרש אם כתב דבר שהוא פשוט, שכן זהו תפקידו של המפרש לפרש מה שסתם הספר, ויש לבאר עוד דהרי מה שסתם הספר משמע שהוא סבור שהוא פשוט, ואעפ”כ בא המבאר לבארו, בשביל מי שיהיה לו תועלת מזה.

בהצלחה רבה

***

שאלה

לכבוד הרב שליט”א

במשנה ברורה ח”ג סימן שכו ס”ק ו כתב “ואשה שלובשת לבנים בשבת ויו”ט מותרת לרחוץ במקומות המטונפים בחמין שהוחמו מע”ש ויו”ט רק שתזהר לרחוץ בידים ולא בבגד כדי שלא תבא לידי סחיטה ויש נשים נוהגות שאין לובשות לבנים בשבת ויו”ט ובמקום שאין מנהג ידוע יש להתיר”.

בברכה, יואל

***

תשובה

לכבוד הרב יואל שליט”א

שלום רב

כל הנידון מה שנזכר כאן בנו”כ השו”ע [כהמג”א ושאר נו”כ] הוא משום מה שנהגו באיזה מקומות לאסור נשים מרחיצת חמין כגון זה בכל אופן משום שאינן יודעות להבחין בין חמין שהוחמו בע”ש לחמין שהוחמו בשבת.

ומקור מנהג זה הוא מהמשאת בנימין שהובא במג”א כאן, והמחה”ש הביא כל לשונו, וז”ל המשאת בנימין, אפשר שאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מערב שבת ויום טוב או הוחמו בשבת ויום טוב (מה שכתב הוחמו בשבת, ודאי ר”ל בהיתר, דהיינו להפשיר, אלא סבירא ליה כמו שכתב מ”א בס”ק ו’ דהוחמו בשבת אפילו פניו ידיו ורגליו אסור.

וביום טוב ר”ל הוחמו ליום טוב, כתב בתחלת התשובה, ניהו דקיימא לן [סימן תקיא סעיף ב] כבית הלל [ביצה כא, ב] דמותר להחם חמין ביום טוב לרחוץ פניו ידיו ורגליו, אבל שאר איברים אסור, דבעינן ביום טוב דבר השוה לכל נפש, ושאר אברים אינן שוה לכל נפש, ואסור לרחוץ שאר אברים בחמין שהוחמו ביום טוב, הערת המחה”ש), גם אינה יודעת להזהר מדין איסור סחיטה, ובמקום שאין מנהג כו’, עכ”ל.

ועפ”ז כתב המג”א כאן סק”ג, כ’ מ”ב סי’ ה’ וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויום טוב ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ובמקו’ שאין מנהג יש להתי’ רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיט’ עכ”ל, ועסי’ ש”א סמ”ח עכ”ל המג”א.

אם כן מה שירד המשנ”ב לכתוב היתר בזה, הוא להוציא מהמנהג הנ”ל, ואע”פ שבמקומות שנהגו אין להתיר בפניהם, מכל מקום יש לדעת בשאר מקומות שמנהג זה אינו מצד הדין.

וכן הש”ך ביו”ד סימן קצ”ט ס”ק י”ב חלק על המשאת בנימין בטעם מנהג זה, וס”ל דמה שלא נהגו ללבוש לבנים בשבת הוא מטעם אחר, עי”ש.

***

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על התשובות הנפלאות

שאלתי: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

תשובה: לשון “בית” שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

ולא הבנתי א”כ מ”ש מבית ישראל שכן אמר ביה בית.

שאלה: ישעיהו: “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” (ס”ה, י”ז).

שאלה: שם: “כי הנער בן מאה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל” (ס”ה, כ’).

שאלה: פ’ מסעי ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה’ וימת שם וכו’ בחדש החמישי באחד לחדש, (ל”ג – ל”ח) מה הטעם שרק אצל אהרן הכהן הוזכר יום פטירתו בתורה, ולא משה וכדומה.

שאלה: מגילה יח: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב.

שאלה: במדרש חסר ויתר, כל עשו שבמקרא חסר י’.

שאלה: שמואל א’ פ”א פ”ה “ולחנה יתן מנה אחת אפיים, כי את חנה אהב וה’ סגר רחמה” ולכאורה, כיצד שרי ליתן מנה אחת אפיים, הרי עושה קנאה ביניהם.

שאלה: האם מצינו בחז”ל שהיה לרבי כרוספדאי עניין מיוחד במצוות ציצית? דתרגום “ציצית” מתרגמינן “כרוספדין”.

שאלה: ברכות מז ע”ב וקמ”ל דאין החומש מעכב.

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

כ”ט כסלו תשע”ז

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

אבוא בזה על שאלותיך בס”ד

שאלתי: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

ולא הבנתי א”כ מ”ש מבית ישראל שכן אמר ביה בית.

תשובה: שם מצורפים כל ישראל כאחד וכולם מחוברים ע”י אבותם למשפחה אחת, אבל לחבר את יראי ה’ לבדם בלי שאר ישראל, ע”י קירבת משפחה, זה א”א, שכן בזה אין כל שאר המשפחה בכלל.

שאלה: ישעיהו: “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” (ס”ה, י”ז).

תשובה: בגמ’ בשבת ל’ ב’ מבואר שרק דבר שלא היה כדוגמתו קודם חשיב דבר חדש אבל דבר שהיה קודם דוגמתו אם ישעו עוד אחד כמותו אי”ז בגדר חדש לענין זה.

שאלה: שם: “כי הנער בן מאה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל” (ס”ה, כ’).

תשובה: בשם הגר”א ז”ל הובא שיהיה יצה”ר מחוץ לגוף כמו שהיה הנחש קודם חטא אדה”ר, ולא בתוך הגוף כבזמנינו, וכמו”כ הנה בגמ’ בפי”א דסנהדרין מוקמינן לזה בימות המשיח, וי”ל שהיצה”ר מתבטל רק אח”כ, ועוד בענין השלבים בימות המשיח עי’ בערל”נ ר”ה י”א ב’.

שאלה: פ’ מסעי ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה’ וימת שם וכו’ בחדש החמישי באחד לחדש, (ל”ג – ל”ח) מה הטעם שרק אצל אהרן הכהן הוזכר יום פטירתו בתורה, ולא משה וכדומה.

תשובה: כ’ הנצי”ב בהעמק דבר וז”ל, בחדש החמישי באחד לחדש.

לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן, ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה על ידי אהרן הכהן הראש, ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש ע”כ.

שאלה: מגילה יח: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב.

תשובה: שגורות הכונה ששגורה כתיבתן מכיון שפרשיות הללו נכתבות הרבה ויותר משאר פרשיות שבתורה, ואכן הובא בפוסקים שמי שאינו גרוס אצלו החסרות ויתירות של פרשיות אלו – אין לו לכתוב שלא מן הכתב.

שאלה: במדרש חסר ויתר, כל עשו שבמקרא חסר י’.

תשובה י”ל דהקפידא היא רק היכא דאפשר כגון יו”ד שעם יו”ד ובלי יו”ד הוא נקרא אותו הדבר, משא”כ וי”ו הוא מוכרח שיהיה, והיכא דלא אפשר לא אפשר, אבל אין לומר דאפשר בבי”ת, שהמדקדקים כבר העידו שבשרשם הוי”ו והבי”ת אינם שוין זל”ז, עי’ בס’ שפת אמת להרב בנציון הכהן ז”ל.

ומה שהקשיתם מהשם שדי י”ל דרק שם המיוחד הוא קפידא א”נ שין ימנית ושמאלית חשובין כב’ אותיות לענין זה.

שאלה: שמואל א’ פ”א פ”ה “ולחנה יתן מנה אחת אפיים, כי את חנה אהב וה’ סגר רחמה” ולכאורה, כיצד שרי ליתן מנה אחת אפיים, הרי עושה קנאה ביניהם.

תשובה: עי’ ברד”ק שם שכתב, מנה אחת אפים – מנה אחת נכבדת להשיב אפה וכעסה וכן ארך אפים ארך כעס ויונתן תרגם חולק חד בחיר ר”ל מנה הראויה להתקבל בסבר פנים יפות, ובדרש מהו אפים בנפילת אפים בסבר פנים יפות אפים כנגד פנינה וילדי’ ואדוני אבי ז”ל פי’ אפים כעס כלומר בכעס היה נותן לה מנה אחת לבד לפי שהש”י סגר את רחמה ולא היו לה בנים שיתן לה מנות כמו לבני פנינה היה לו כעס ועצב בזה לפי שהיה אוהב חנה והיה מתאוה להיות לו ממנה בנים ע”כ.

ולפי ביאורו הראשון היה מקום להתיר כיון שהיה מחמת כעסה ואינו גורם קנאה כ”כ, כיון שמה שהוא נותן הוא כדי לרצותה, ואילו פנינה אין צריך לרצותה כיון שאינה כועסת, ולפי ביאורו השני יש לבאר דמכיון שפנינה בס”ה קבלה כמה מנות בשביל כמה בנים שהיה לה, לכן היה מקום לתת לחנה ולא היה בזה קפידא מצידה שתקבל קצת יותר שבלאו הכי אינה נוטלת לבנים שאין לה.

שאלה: האם מצינו בחז”ל שהיה לרבי כרוספדאי עניין מיוחד במצוות ציצית? דתרגום “ציצית” מתרגמינן “כרוספדין”.

תשובה: איני יודע והפשטות היא שכך קראו אביו, ואמנם יש מי שציין שבהרבה מקומות מצינו שבעל המימרא יהיה נקרא שמו מענין המימרא, והגרח”ק נהנה מזה, אבל אי”ז מוכרח תמיד.

שאלה: ברכות מז.

תשובה: מדאורייתא אינו מעכב מלאכול, כלומר שאין המאכל אסור באכילה אע”פ שלא נתן חומש, ומכיון שמדאורייתא אין חיוב הפרשה בדמאי דרוב ע”ה מעשרין, לכן לא החמירו שאם אכל ממעשר כזה לא יזמנו עליו, מכיון שלא אכל מאכל האסור באכילה.

ואף שמדרבנן אסור כדאי’ במע”ש פ”ה מי”ב מ”מ הגר”א [אמרי נעם] ביאר ש”אינו מעכב” – מותר לאכלו, וכוונתו יש מי שביאר, שאין האיסור מצד המאכל, אלא רק שמא יפשע.

[ועי’ בכל המפרשים ןצל”ח שדנו מהסתירה בב”מ נ”ד א’].

וראה רש”ש [שבת קכו] שתמה איך פסק הרמב”ם [ברכות א כ] שהאוכל מע”ש והקדש שנפדו מברך תחילה וסוף, והרי פסק מאידך שאסור לאכלו.

ובדרך אמונה [שם בה”ל ד”ה הפודה] כתב שהאיסור רק לעצמו, אך מותר להאכיל לאחרים, ובהכרח שמצד המאכל אין איסור, אלא רק שמא יפשע, ולכן מברכין עליו.

***

{עש”ק פ’ חיי שרה תשע”ו מודיעין עלית}

מה שהקשה כת”ר, שכתב רש”י בראשית כ”ד שראה שעלו המים לקראתה, והוסיף המהר”ל בגו”א שנס קבוע היה (וזהו דלא כהרמב”ן שכ’ שהיה זה בפעם הא’), וצ”ע א”כ אח”כ אצל הגמלים מ”ט הוצרכה לשאוב כיון שהמים עלו לקראתה, והביא כת”ר שמצא בס’ א’ שבאותה הפעם לא עלו לקראתה דכיון שהיתה עסוקה במצוה, יפה הוא לה לטרוח עבור המצוה, וק’ דגם לפנ”ז הרי היתה שואבת לאביה ואחיה.

תשובה – איני מבין שאלתך, חדא, מנ”ל ששאבה לאביה ואחיותיה, אולי שאבה לעצמה, ועוד הרי רשעים היו ועובדי ע”ז ומותר להורגן בעד א’ ודיין א’, ואפי’ בישראל כה”ג מורידין ואין מעלין, וה”ה בעכו”ם, ומה מצוה היא זו.

ובלא”ה לא הבנתי מה הוצרך לדברי הס’ הנזכר דאטו אם שאבה מבואר שכבר לא עלו המים לקראתה, דעלייה זהו לכבוד בעלמא וגם לקצר הדרך, אבל אין המים עולים עד לתוך הכלי, וזה הכונה למ”ש בבראשית רבה (ס ה) ותמלא כדה ותעל, כל הנשים יורדות וממלאות מן העין, וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו, היינו שלא הוצרכה לירד, אכן ראיתי בל’ האלשיך שכ’ לכן אחשבה כי זה מאמר הכתוב, כי דרך יתר נשים היתה לרדת העינה ולשאוב ולמלא, אך זאת לא נצרכה רק ותרד ומיד ותמלא בלי שאיבה, ואין זה אם לא מעלות המים לקראתה ע”כ.

קרא פחות