שבת

מה שהקשה על סדר השבטים בהר גריזים, דאינו לא לפי סדר תולדותם ולא לפי סדר מחנותם, וגם מ”ט לא נזכרו מנשה ואפרים בתרתי, ומ”ט בעלמא פעמים נחלקו לב’ ופעמים לא.

תשובה – הנה בסדר השבטים כאן שורש הדברים נתבארו בסוטה ל”ו א’, ועוד מצינו שעמד בזה הפני יהושע מסכת שבת דף נה ע”ב, ונעתיק מקצת מלשונו וז”ל, מיהו בדרוש העליתי דהא דקאמר רשב”א אפשר עתיד זרעו לע”בהר עיבל ולומר ארור שוכב היינו משום דהנך י”ב ארורים דכתיבי התם כנגד י”ב שבטים נאמרו ומסתמא היינו על סדר שנזכרו השבטים שם בפסוק בהאי ענינא דהר גריזים והר עיבל דששה שם להר גריזים הם שמעון ולוי ויהודה יששכר יוסף ובנימין וששה להר עיבל הנזכר בפסוק שאחריו הם ראובן גד ואשר וגו’ וכבר ידוע דרש”י בפירוש החומש כתב בשם רבי משה הדרשן כנגד שמעון לא רצה משה לומר אף שהיה ראשון מאותן הו’ להר גריזים ולפי”ז האי ארור שוכב עם אשת אביו שהוא ארור ששי כנגד ראובן כשמתחיל לחשוב מלוי עד ראובן א”כ שפיר קאמר רשב”א אפשר עתיד זרעו של ראובן לע”בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו שזה ארור הוא נגד ראובן ממש משא”כ בשאר ארורים כנגד שאר שבטים לא איכפת לן עכ”ל.

ועיין עוד שם בכל לשונו כתב שם דברים נפלאים.

ואביא עוד מס’ דעה”ד שבת דף נה ע”ב:

וכיסוד דברי הפנ”י דהארור של פ’ כ’ – ארור שוכב עם אשת אביו נאמר כנגד ראובן.

כן כתב מהרי”ל דיסקין בפירושו עה”ת (שם).

והוא מוסיף בזה לבאר, דהנה במפרשים דקדקו שאין פרשה בין פ’ י”ט לכ’, משא”כ בשאר הפסוקים שיש בין כל ארור לארור פרשה ע”כ.

וראה במנחת שי מש”כ כאן בענין זה אם יש כאן פרשה בין פ’ י”ט לכ’ או לא ע”ש מש”כ.

ובנוסח התנ”ך כת”י חאלב יש (שם) פרשה סתומה, וכמ”ש בקו’ דעת תורה (עמ’ כ”ח) בענין זה ע”ש.

ובחדושי מהרי”ל דיסקין זצ”ל כתב בטעם שלא כתוב בפסוקים אלו פרשה פתוחה או סתומה, עפ”י מה שהקדים דס”ל דארור זה של פ’ כ’ הוא כנגד ראובן (עפי”ד רש”י שהי”א ארורים הם כנגד י”א השבטים), וא”כ יצא דיאמרו שחלילה חטא ראובן בזה, ובאמת כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, לכן לא עשתה התורה כאן הפסק בין פ’ י”ט לכ’ וממילא נסתם הדבר עכ”ד הגרי”ל דיסקין זצ”ל.

והוא כיסוד הפני יהושע הנ”ל.

אכן בספר טעמא דקרא להגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א (פר’ כי תבוא) נקט, שהארורים הם לפי סדר השבטים החל מראובן, ולפי”ז הפסוקים יט – כ הם כנגד ישכר וזבולון, וכיון שב’ השבטים האלו היו שותפים.

א”כ נחשבים כאחד ולכן אין הפסק ביניהם ע”ש בדבריו.

הנה שלא נקט כהפנ”י והמהרי”ל דיסקין הנ”ל דסדר הארורים הוא לפי סדר מנין השבטים בפסוקים יב – יג ע”ש, אלא לפי מנינם הכל מראשון ודו”ק היטב.

עכ”ל הס’ הנ”ל.

ובענין השאלה הכללית מתי נחלקו אפרים ומנשה לב’ שבטים ומתי לא, הנה יש לידע שלא נחשבו לשנים אלא לצורך הנחלה, וז”ל הרמב”ן, בפרשת ויחי, והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה, ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב”ב קכא ב) נתנו לו כראובן ושמעון בשוה.

ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם, כנגלה מן הכתוב, נתנו להם כפלים במספרם.

חלק פשוט כדין שאר האנשים, וחלק שני בכורה.

ויהיה טעם כראובן ושמעון, כפלים במספרם, אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה, ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים, כמאמר הרב, זה דבר שאי אפשר בשום פנים עכ”ל.

ועוד יש לידע כי כשלא נחשבו אפו”מ לב’ היה שבט לוי וכשנחשבו לב’ לא היה שבט לוי, והטעם בזה כנ”ל דלא היה לוי בנחלה, ולא בחניית השבטים, וגם הנשיאים היו לצורך הנחלה והדגלים, ומאותו הטעם לא נזכר נשיא אהרן מעולם עם סדר שמות הנשיאים, ונזכרו אפרים ומנשה לב’ משא”כ ברכות שלא היה טעם לחלק ביניהם דבעצם אינם שבט בפ”ע כמ”ש הרמב”ן.

[ובעצם ד”ז מוסכם הוא, אכן לע”ע איני מוצא מקור הדבר].

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א
שלו’ רב וכו’
א.

האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר)}.

{ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר}?

{ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות}?

{לתשובת הרב אודה מקרב ליבי
הקטן אהרן}

תשובה

בע”ה מוצ”ש פרשת תזריע ב’ ניסן התשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).

א.

הנה בגמ’ ובפוסקים לא נזכר ענין או איסור שלא לברך ברכת האילנות בשבת, אכן הגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי סימן א’ אות ח’ הביא שמנהג קושטא לברך ברכת האילנות אפילו בשבת ויום טוב, אך באיזמיר לא נהגו לברך בשבת.

וכתב שבאיזמיר כנראה נהגו כן משום שהיה מנהגם לצאת מחוץ לעיר לברכת האילנות והוי מחוץ לתחום.

אך אעפ”כ כתב לפקפק על מנהג קושטא משום חשש שמא יטלטל את האילנות ושמא יתלוש.

והביא דבריו בכה”ח בסימן רכ”ו אות ד’.

אולם הגאון רבי חיים פלאג’י גופיה בשו”ת לב חיים ח”ב סימן מ”ד כתב להתיר לברך ברכת האילנות בשבת, וכמו שמותר להריח הדס מחובר בשבת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו”ע סימן של”ו סעיף י’, ע”ש.

וצ”ל דגם אי חיישי’ שמא יעלה ויתלוש מ”מ א”א לגזור ע”ז, דאין לך אלא מה שגזרו חכמים (עיין שו”ת עשה לך רב תשובות בקיצור סי’ ט”ז), וכ”ש דשרי להדיא כמו שהביאו בלב חיים שם ובעוד אחרונים את דברי הגמ’ במסכת סוכה (לז ע”ב), אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו.

מאי טעמא, הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה.

ופירש רש”י, הדס אף כשנתיר לו להריח בו במחובר לא יבוא לתלוש, שהרי גם במחובר מריח בו יפה.

אבל אתרוג שעומד לאכילה, כשיבוא להריח בו בשבת יש לחוש שמא ישכח ויתלוש כדי לאוכלו, ואפילו אם יאכל ממנו במחובר הרי אין לך תולש גדול מזה ע”כ.

וכן פסקו הרמב”ם (בפרק כא מהל’ שבת הלכה ז).

והטור והשלחן ערוך אורח חיים (סימן של”ו סעיף י).

אכן ראיתי מי שנקט דהר”ח פלאג’י חזר בו [קובץ מבית לוי פסקי הלכות ל חודש ניסן – ברכת האילנות הערה ב’].

ותמוה דהרי מהיכי תיתי לאסור דבר כזה שלא נזכר לאיסור בגמ’ בפרט שנזכר בגמ’ להתיר, אלא העיקר כנ”ל דמעולם לא היתה כונתו לגזור אלא רק שאין ראוי להנהיג בציבור לצאת לברך ברכת האילנות כשיש חשש שע”ה יבואו לתלוש ויצא שכרן בהפסדן, אך לא היתה גזירה בזה, ובלב חיים מיירי מצד הדין.

והנה בכה”ח שם הוסיף שלדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו”ט.

וכן עמא דבר.

עכ”ד.

ובקובץ מבית לוי בהערה שם כתב שדברים אלו הם דברי פלא, אך למעשה מ”מ נוהגים שלא לצאת בשבת, וכן נקט שם בפנים שכשר”ח בשבת יוצאים ביום ראשון.

וכן בשו”ת בצל החכמה חלק ו סימן לז כתב שדברים אלו נפלאים בעיני לא זכיתי להבינם, והוסיף שם אח”ז, וכן נלענ”ד נכון שאין מקום להך חששא ע”ש מה שדן בכ”ז באריכות כדרכו.

וכן בשו”ת אול”צ (ח”ג פ”ו ס”ה) תמה וכתב, יש לדון בדברים אלו.

שהרי כידוע על פי הקבלה אנו מבררים ניצוצות בכל יום על ידי מעשינו תפילותנו ואכילתנו, (ראה שער טעמי המצוות לרבנו האריז”ל פרשת עקב ועוד), וגם בשבת כן, ומדוע לא חיישינן לאיסור בורר.

אלא שכבר כתב הבא”ח בספר לשון חכמים ח”א סימן ב’ שבשבת ויו”ט אנו מבררים בעולם האצילות, ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי, ע”ש.

וכן כתב בספרו סוד ישרים ח”א סימן ד’ בשם הרש”ש, ע”ש.

וא”כ יש להסתפק אם הבירור שנעשה על ידי ברכת האילנות כפי שכתבו המקובלים, (ראה בספר מורה באצבע להחיד”א אות קצ”ט ובפתח הדביר סימן רכ”ו אות ב’), אם הוא ברירת אוכל מאוכל או אוכל מפסולת.

וצריך ראיה בזה.

ועל כל פנים, המנהג הוא שאין מברכין ברכת האילנות בשבת, וכמ”ש גם בכה”ח שם.

וכן יש לנהוג.

[וראה בהגדה של פסח אורח חיים לרבנו הבא”ח שכתב שם בהלכות ברכת האילנות אות ז’ וז”ל, אין מברכין ברכה זו בשבת ויו”ט.

והטעם כתבו האחרונים כדי שלא ישכח ויתלוש.

ועל דרך האמת כי בחול יש בירור אוכל מתוך פסולת, אבל בשבת אוכל מתוך אוכל, וע”י הברכה נעשה בירור אוכל מתוך פסולת, ולכן אין מקומה בשבת ויו”ט, עכ”ל.

ועיין עוד שם בדרוש לברכת האילנות מה שביאר בזה].

ע”כ משו”ת הנ”ל, ומ”מ כתב בפנים שאין לברך ברכת האילנות בשבת.

ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א סימן קצא כתב בתוך דבריו, ומהאי טעמא גופא שנהגו לא לצאת לתשליך בר”ה בשבת, נהגו לא לצאת בשבת לברכת האילנות, דחוששין שמא יוציא סידור להתפלל או לברך אבל אם ראה אפילו שתי אילנות ודאי יש לברך ואפילו בשבת, ועיקר המנהג לא לברך היינו לא לצאת בשבת לפרדס סביב העיר כדי לברך, וכמ”ש.

ומה שפסק חכ”א לא לברך בשבת, (בכף החיים מביא בשם מועד לכל חי שאסור בשבת שמא יטלטל האילנות או יקח בידו פרחים ולדבריו כן נהגו) אבל כמדומני שגורמים מכשול שמעביר על מצוה הבאה לידו ואסור, וכ”ש לפוסקים שעיקר הברכה היא רק פעם ראשונה שרואה, ואם נמנע מלברך בשבת מבטל הברכה לדבריהם.

[עיין בירור הלכה או”ח סימן רי”ט], ואף שלהלכה נראה ההכרעה שמברך גם אחר כך, עיין במשנ”ב סימן רי”ט סק”ה היינו בלא בירך, אבל לכו”ע עיקר המצוה לברך פעם ראשונה כשרואה.

ויש בברכה זאת תיקון גדול, ראשית האמונה שהקב”ה ברא הכל, וכן ע”פ סוד יש בזה תיקון לנשמות המגולגלים, ובספר “מורה באצבע” (קצ”ט) שמאד יתעצם אדם בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי בשמים ועשבים בזה”ז ויבקש עליהם רחמים, ובירושלים עיה”ק ראיתי מובילים תשב”ר למקום שיש גינה עם אילנות ומברכים שמה כולם יחד, ונראה המנהג נאה ויאה לקדש ש”ש ולחנך הנערים שכל הבריאה כולה יצירת הקדוש ברוך הוא עכ”ל.

וכתב הגאון רבי שריה דבלצקי (הלכות ברכת האילנות סי”ג) מותר לברך ברכת האילנות גם בשבת ויו”ט וכו’, ודלא ככמה אחרונים שחתרו משום מה למצוא טעם לאיסור ולא העלו בידם, עיין בכה”ח סק”ד דאין בטעמים שהביא די לאסור, ואדרבה עי”ז עוד מקיימים מ”ש בשו”ע סי’ ר”צ ס”א שטוב להרבות בשבת בברכות להשלים מאה ברכות, וגם כי בימי החול כל אחד ע”פ רוב אחר התפילה פונה וממהר למלאכתו ולעסקיו, משא”כ בשבת ויו”ט שיש פנאי ואפשר לברך בקיבוץ ברוב עם וכו’ ויזהרו שלא לנגוע בשבת ויו”ט בפריחה עכ”ל.

היוצא מכ”ז, דהעיקר מה שנראה בזה הוא שנחלקו בזה הפוסקים בני אשכנז וספרד אם בכלל יש ענין לחוש לזה, ולא נמצא לכאורה מי שאוסר בזה בודאי [דגם הרח”פ כתב להתיר כנ”ל], וכמבואר בגמ’, ולכן הרוצה להקדים כדי לברך קודם שפיר עביד, והרוצה לאחר כדי להרויח חומרא זו ג”כ שפיר עביד, ואף שמצד הדין אין חשש כזה, מ”מ כיון שיש פוסקים שדנו בזה וחששו לזה א”כ ודאי שיש בזה הידור לפ”ז, והרי כתבו התה”ד ועוד פוסקים שבאופן שיש הידור שאפשר לעשות אח”כ אין זריזין מקדימין למצות, וגם אין בזה מצד איסור אין מעבירין על המצוות.

ומ”מ אם אינו יודע בע”פ את נוסח הברכה, וצריך להוציא בידיו ספר או ברכון, או שאין אילנות מחוץ לעיר תוך תחום אלפים אמה, פשוט שלא יצא בשבת אלא יברך בתוך העיר אם אינו מקפיד מלברך בשבת, ואינו מקפיד על מחוץ לעיר, או ביום חול אח”כ.

וכן בציבור יתכן שאין להנהיג שיצאו לברך ברכת האילנות בשבת היכא דשכיחי נשי וע”ה.

ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר?

ב.

אם יש צורך לברך ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר, הנה מנהג מרן הגר”ח קניבסקי שהוא מברך באילנות שתחת ביתו, כידוע, וכפי שראיתי אני.

וכן במעשה רוקח בפרק י’ מהלכות ברכות הי”ג כתב, שמה שכתב הרמב”ם שם היוצא לשדות { לבקשת השואל לתוספת ביאור כתבתי אליו שוב: הכונה שלא משנה היכן הם נמצאים אלא מכיון שהדרך שהם בשדה לכן הזכיר רמב”ם ‘היוצא’, זוהי סברת האומרים שאין ענין מחוץ לעיר, אמנם יש שלא סברו כן, ולמעשה אין צורך להחמיר בזה אא”כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף אז יוכל להמתין.

}, דיבר בהווה, שדרך אילנות שהם בשדות.

והביאו בפתח הדביר שם אות א’, והאריך להוכיח כן שאין צריך לצאת דוקא מחוץ לעיר, ע”ש.

וראה גם בשו”ת רב פעלים ח”ג סימן ט’.

והגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי סימן א’ אות ז’ כתב, שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, אלא א”כ הוא זקן או חלוש.

וראה גם בכה”ח שם אות ג’.

ועל כן, אף שהעיקר שאפשר לברך בתוך העיר, מכל מקום טוב למי שיכול, שיברך על אילנות שמחוץ לעיר.

וכן כתב החיד”א במורה באצבע אות קצ”ח, שהמדקדקים יוצאים לשדה לברך, ע”ש.

וע”פ מקורות אלו כתב בשו”ת אול”צ ח”ג פ”ו דיני ברכת האילנות תשובה א’, אף שטוב לברך ברכת האילנות מיד בראש חודש ניסן, משום זריזין מקדימין למצוות, מכל מקום מי שבדעתו לצאת במשך החודש מחוץ לעיר, ויראה שם אילנות מאכל, ידחה את הברכה, כדי לברך ברכה זו מחוץ לעיר.

(וראה בשדי חמד כללים מערכת זיין כלל א’).

אכן מכיון שלא ראינו כ”כ שחששו לזה למעשה א”צ לחשוש לכך, אא”כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, אז שרי להמתין כיון ששייך בזה איזה הידור וכנ”ל, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף ואז יוכל להמתין.

ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?

ג.

לא שמעתי שיש עדיפות שלא לברך בלילה, והעיקר שירגיש בלבלוב האילנות, ומ”מ בודאי ראוי שיתבונן בלבלוב על מנת שיתן מלבו שבח והודאה, וזוהי עיקר תכלית הברכה, אך אי”ז לעיכובא לצאת ידי חובת הברכה.

שוב הראוני בקונטרס ברכת האילנות מה שכתב בשו”ת יין הטוב או”ח סי’ מ”ד [הוב”ד בציץ אליעזר חי”ב סי’ כ’ סק”ה] דמותר לכתחילה לברך ברכה זו בלילה, ואין אומר שבלילה אינו רואה היטב, וכן השיב הגר”מ שטרנבוך שליט”א.

אך בשו”ת חמדת צבי ח”א סי’ י”ח סק”ט כתב דצ”ע בזה, דהרי ברכה זו תקנו על הרואה, ואין דומה ראיה של יום לראיה של לילה עי”ש בכל מה שהביא מדיני ראיית מראות כתמים, ומה שע”י השמש היא הפריחה, ולא הבנתי מה כונתו בזה, דבכתמים הוא ענין לראות גוון מסוים בדוקא, משא”כ הכא, וגם מהו נ”מ לענינינו שהפריחה היא ע”י החמה, וכן ראיתי ג”כ שתמה עליו בקונטרס ברכת האילנות הנ”ל, ואם כונתו שיש ענין שכך יוכל לשבח עי”ז יותר, כמו שהביא ע”פ הגמ’ יומא ע”ה ב’ ע”ש, א”כ זהו מצד המוסר והמעלה ולא מצד הדין.

קרא פחות

ד) במ”ש בישעיה מ”ט כ”ג והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, דמה שבח יש בזה, אדרבה אשכחן במשה שלא רצה לינק מן המצריות, כמ”ש בסוטה י”ב ב’ ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו’ למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ע”כ.

תשובה הנה אי”ז ממש דבר טמא, אלא רק משה כיון שהיה עתיד לדבר עם השכינה הוצרך לשמירה טפי, אבל מי שאינו מקפיד בזה אין לחשוש, וא”כ אם יינק מן השרות יש בזה שבח טובא.

ויעויין עוד מ”ש הרמח”ל במאמר החכמה שאו”ה באותו הזמן תהיה מעלתם גדולה יותר ממעלת ישראל עתה, היינו שעתה האו”ה הם טומאה לגמרי, ונפשם מצד הקליפות כמבואר בחיי אדם בדרוש על עלינו לשבח הנדפס בסוף ח”א שם, אבל לעת”ל שיהיו חסידי או”ה בשעת גילוי הייחוד תהא נפשם מטוהרה כנ”ל בשם הרמח”ל, ונהי שלא יהיו בדרגת ישראל אז מיהו מ”מ לא ייטמאו עי”ז.

עוד אפשר לומר באופן ג’, דעיקר הקפידא בזה הוא שלא יינק משה ממה שהם אוכלות, שהם אוכלות דבר טמא, כמ”ש עכו”ם חביל גופייהו וכו’ (שבת פ”ו ב’, ע”ז ל”א ב’), אבל לעתיד לבוא שיהיו או”ה עבדים לישראל כמ”ש (זכריה ח’ כ”ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם כמ”ש בשבת ל”ב ב’, וכן אי’ באוצר מדרשים (עמ’ ס”ז) הקב”ה אומר להם לישראל בתי אני מכין ליך העולם הבא ועתיד אני להמליכך על כל באי העולם ועתידין כל מלכי העולם להיות משרתים לך כעבדים ושרותיהם מניקותיך לעולם ילחכו עפר כפות רגליך שנאמר והיו מלכים אומניך וגו’ עכ”ל.

א”כ יאכילו ישראל את עבדיהן דברים טהורים, שהרי אסור לסחור בדברים טמאים אא”כ נזדמנו לו, א”כ לא יהא חשש מלינוק מהם.

ובדומה לזה ראיתי עתה גם בשו”ת דברי יציב יו”ד סי’ כ”א סק”ז, והוסיף עוד שיהיו גרים גרורים, וציין שם גם לס’ רביד הזהב עה”ת.

וז”ל הרמ”א בי”ד סי’ פ”א ס”ז, חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר”נ פא”מ בשם הרשב”א).

וכן לא תאכל המינקת, אפלו ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשר”י).

וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

עכ”ל.

וי”ל עוד דרק האו”ה יציעו לישראל כן, אבל ישראל עצמם לא ירצו, וכעי”ז ראיתי באלשיך שם שכתב וז”ל, אמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך לא שתבקשי מהם שיהיו המלכים אומניך ולא שרותיהם מניקותיך כי אם שכדי שתוד’ להם בדבר, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו, ושיעור הכתוב והיו מלכים כו’ וזה יהיה על ידי שאפים ארץ ישתחוו לך כו’, ושמא תאמר גם שישתחוו וילחכו עפר רגליך לא טוב הדבר כי טוב הוא יאמנו בניך ע”י יהודים ויינקו חלב דדי יהודית מליינק חלב נכרים כמשז”ל כי למשה הביאו לו מניקות מצריות ולא אבה ליינק מהן לז”א גם אני לא אעשה זאת לך לשתתמידי בכך כי אם כדי שע”י כך וידעו כי אני ה’ אשר לא יבושו קוי כי לעומת אשר היית נכנע עד שעבדים משלו בך בתקות הטוב המקווה יביאך ה’ ליכנע מלכים ושרות תחתך או יאמר כי תחת אשר כל המיצר לישראל היה נעשה ראש עתה יהפך כי אשר יהיו אומניך יגיעו להיות מלכים ושרותיהם של המלכים יהיו אשר יהיו מניקותיך שבזכות אשר ישרתוך יגיעו אל המעלה והגדולה וע”י כן וידעת וכו’ עכ”ל.

אכן בתוס’ ור”ח ונ”י ע”ז כ”ו א’ ורשב”א יבמות קי”ד א’ כתבו בשם הירושלמי ראיה מפסוק זה שתינוק ישראל יונק מנכרי.

וכתב עלה המאירי וז”ל, אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב”ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו’ פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכו’ עכ”ל.

קרא פחות

שאלה

{לכבוד הרב עקיבא סילבר שליט”א
רציתי לשאול לגבי החיוב לקרוא שמע כשנמצא בבית הכנסת והציבור קורא שמע והוא יושב ולומד האם חייב או לא.

והספק כיון שלענין ישיבה לפני המתפלל שגם שם מבואר שנראה כאינו מקבל עליו עול מלכות שמים מבואר שכשלומד אין איסור דהא ניכר שמקבל עליו עומ”ש וכאן נמי לא שנא או דילמא דכמו דפסוקי דזמרא לענין קר”ש חייב לקרוא ולענין ישיבה י”א דא”צ לעמוד גם כשלומד צריך לקרוא עם הציבור.

בתודה מראש מאיר חדש
נ.

ב.

אשמח לקבל למייל שלי את כל השו”תים שאתה שולח יש”כ מראש}

תשובה

בע”ה ‏יום ראשון י”ד אייר תשע”ו

לכבוד הג”ר מאיר חדש שליט”א

ייש”כ ושלו’ רב

הנה מדברי הגמ’ והפוסקים מבואר להדיא דה”ה אם עוסק בתורה, ושומע הציבור קורין ק”ש צריך להפסיק ולקרות עמהם וכדלהלן:

הטעם שכתבתם בענין ההיתר לישב לפני המתפלל לעוסק בתורה הוא נכון, כמבואר בדברי המשנה ברורה (סימן קב סק”ו) וז”ל, ויש מתיר וכו’ – דס”ל דלא אסרו חכמים לישב בצד המתפלל אלא כשיושב ודומם דנראה כאלו אינו רוצה לקבל עליו עומ”ש אבל כשהוא יושב ועוסק בתורה הרי הוא כמקבל עליו עומ”ש עכ”ל.

אכן הנה ראשית כל למעשה המשנה ברורה שם כתב וז”ל, ועיין באחרונים דטוב להחמיר לעמוד כדעה הראשונה אם לא במקום הדחק עכ”ל.

וא”כ לענינינו עכ”פ לא עדיף מהתם.

אכן באמת גם א”צ לזה, דהרי כמו שהבאת נקטו הפוסקים (הב”ח והט”ז והמ”ב) בסי’ ס”ה שבעוסק בפסוד”ז צריך להפסיק לקרוא עמהם ק”ש, וא”כ כ”ש עוסק בתורה, דגם שם בסימן ק”ב העוסק בתורה חמיר טפי מעוסק בדבר מתיקוני התפילה כמבואר שם בשו”ע, והטעם הוא משום שהעוסק בתורה אכתי ל”א לכל הדעות דחשיב כמקבל עליו עומ”ש, משא”כ בדבר מתיקוני התפילה כיון שעוסק בתפילה לפי דרכו יתכן שאין מה לחשוש, ולכן יש דעה בשו”ע שם שאע”פ שבתורה לא מהני לישב לפני המתפלל מ”מ בעוסק בדבר שהוא מתיקוני התפילות שרי.

וכמו שכתב בט”ז אורח חיים סימן קב ס”ק ג בדעת הטור, וז”ל, ואפי’ בפרק איזהו מקומן.

כיון שנהגו לאומרו קודם תפלה מעניני תפלה הוא חשוב אבל שאר ד”ת שאינו שייך לתפלה צריך לעמוד הוא דעת הטור שכתב שהטעם שאסור לישב בתוך ד”א של תפלה מפני שנראה כאלו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל וכשהוא עוסק בק”ש וברכותיה אזיל ליה האי טעמא.

אבל אם הוא עוסק בתורה אכתי איתא האי טעמא עכ”ל.

אבל כאן לא הביא השו”ע דעה להתיר בעוסק בתורה, ואפילו לא בשאר תיקוני תפילות היכן שמותר להפסיק, אלא רק בעוסק בפסוד”ז הביא מהתה”ד להתיר בזה כיון שעוסק בדבר שהוא עומ”ש, וכמו שנרחיב בזה עוד להלן, והטעם משום שכאן שונה הדין משם, הוא דהכא הדבר חמור יותר שכל הציבור קורין ק”ש ואחד אינו קורא ונראה כפורק עול וכמ”ש הב”י סי’ ס”ה, ומכיון שכעת כל הציבור קורין ק”ש אם אחד אינו קורא הרי הוא נראה כאילו אינו סבור מאמיתת פעולת הציבור כעת, ושהוא חלוק עליהם, מכיון שהוא נמנע מדבר שכולם עושים, משא”כ אם יש מי שמתפלל כאן הדבר ברור שאין כ”א מחוייב להתפלל עמו, ורק שנראה כזלזול שיושב לפני מי שמקבל עומ”ש ואינו מקבל עמו, ולכן סגי שהוא עוסק בתורה מכל מקום, אבל לא שיהא נראה כמכחיש את המתפלל רק משום שאינו עושה בדיוק מה שהוא עושה.

וכמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ סה ס”ב וז”ל, קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ”נ ומצא צבור שקורין ק”ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו.

וה”ה אם הוא בבהכ”נ ואומר דברי תחנונים או פסוקים, במקום שרשאי לפסוק.

אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם.

א”כ גם לדעת השו”ע כאן שא”צ להפסיק מי שעוסק במקום שא”א להפסיק מ”מ אם עוסק במקום שמותר להפסיק צריך להפסיק.

כמו”כ לטעם הט”ז גופיה שם פשוט שא”א ללמוד משם לכאן להתיר בזה, וז”ל הט”ז שם, וקשה לי במ”ש שהטעם מפני שנראה שאינו מקבל עול מלכות שמים בק”ש נמי נימא הכי ונימא שאסור לישב בתוך ד”א של הקורא ק”ש ושותק דהא עיקר קבלת מ”ש הוא בק”ש ותפלה לאו קבלת מ”ש היא רק רחמי וצלותא היא ותו לפי טעם זה קשה מאי אהני הרחקת ד”א לבטל חששא זו ותו מנ”ל לרבינו לומר טעם זה והלא מקרא דחנה ילפינן לה.

ואפשר לומר ט”א דהמקום שהמתפלל עומד אדמת קודש הוא כ”ז שהוא מתפלל וע”כ צריך לאותו שהוא באותו מקום דהיינו תוך ד”א לנהוג בו כבוד וכל שיושב ואינו עוסק ג”כ בדבר קדוש הוי כאלו לאו קדושה שם והוה כשאר מקומות שבבית ע”כ צריך שיעמוד להראות שיש כאן קדוש’ אבל אם עוסק בתפלה או בד”ת אפילו יושב הוי עליו ג”כ קדושה.

זה נ”ל טעם נכון לאותם שסוברים גם ד”ת מהני כמ”ש אח”כ ומ”מ כתב ב”י לחלק דדוקא כשמוציא בשפתיו ד”ת אז סגי שקדושה יתירה היא משא”כ בהרהור בד”ת בלב דלא סגי וחילוק נכון הוא עכ”ל הט”ז, וא”כ לא שייך לענינינו כיון שכאן אינו מדין אדמת קודש.

ולביאור הענין נבוא כעת, דהנה איתא במס’ ברכות דף כ ע”ב, וז”ל המשנה שם, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם.

וגרסינן שם בגמרא, אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו עכ”ל.

וכתב ברא”ש עלה [במס’ ברכות פרק ג סימן יד] וז”ל, מכאן כתב בעל ה”ג קרא ק”ש ובא לבית הכנסת ומצאם שקוראין ק”ש קורא פסוק ראשון עמהם עכ”ל.

וכתב בבית יוסף או”ח סי’ ס”ה אות ב ד”ה קראה ונכנס וז”ל, ובתרומת הדשן סימן ג’ כתוב שאם הוא עומד בברכות של ק”ש כשהצבור קורין את שמע אין לו להפסיק כלל דמשמע דלא הוי קפידא אלא שלא יהא יושב ובטל ומי שעוסק בברכות ק”ש עצמה פשיטא דלאו בטל הוא אלא אפילו אם עוסק בשאר דברי שיר ושבח לא מיקרי בטל וכדכתבו הגאונים אהא דאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה ולכך היה נראה דאפילו בין ברוך שאמר לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הצבור משום דכיון דאינו יושב ובטל אינו חייב לקרות וא”כ למה יפסיק דהא אסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח אמנם נראה דאין ראיה דכיון שאינו פוסק אלא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים עם הצבור שפיר דמי מכל מקום ראיתי בני אדם מן המדקדקים כשהיו עומדים בק”ש ובברכותיה שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם בניגון הצבור בפסוק ראשון כדי שיהא נראה כאילו קורא עמהם ע”כ.

אכן כתב ע”ז בב”ח בסי’ ס”ה וז”ל, והמקשה קסלקא דעתיה דמיירי ביושב ובטל לגמרי פריך עליה ונגרוס בפירקא אחרינא וקאמר רב אדא בר אהבה לפרושי לדרב אלעזר דהכי קאמר שלא יהא יושב ובטל בדבר שהצבור עוסקין בו דלפי זה אפילו עוסק בפירקא אחרינא צריך להפסיק כדי לעסוק במצות ק”ש דאורייתא שהצבור עוסקין בו א”כ מכאן ראיה דאפילו עוסק בזמירות מברוך שאמר ואילך אי נמי אפילו עומד בברכות שלפני ק”ש אפילו באמצע הברכה חייב להפסיק ולקרות ק”ש עם הצבור פסוק ראשון וכן אני נוהג דלא כהשלחן ערוך עכ”ל הב”ח.

וכן כתב בט”ז שם וז”ל, ובגמרא שם אח”כ משמע דאינו כן דפרכינן ונגרוס בפירק’ אחרינא ומשנינן א”ר אדא בר אהבה בדבר שהצבור עסוקים בו משמע שיש צד מעליות’ בזה כיון שהצבור עוסקים בו והיינו ע”כ בקבלת מ”ש דאל”כ מ”ש ק”ש דנקט בזה אלא ע”כ ק”ש יש בה מעלה טפי וא”כ גם כי עסיק בפסוקי דזמרה ראוי להפסיק בדבר שהצבור עוסקים בו עכ”ל.

ומבואר מכל זה דכל מה שאינו ק”ש הוא בכלל דברי הגמ’ שגם אם נגרוס בפירקא אחרינא לא מהני, וגם אם פסוד”ז מועיל אך עוסק בתורה ודאי לא מועיל לזה, וכ”ש לדידן דגם בפסוד”ז לא קי”ל כהתה”ד להקל אלא מפסיקין בזה כמו שפסקו האחרונים.

[והנה המ”ב נקט בפסוד”ז שלא לחשוש להגר”א לקרוא כל הק”ש, מכיון דבלא”ה יש פוטרים בפסוד”ז, אכן בעוסק בתורה מכיון שאין שום דעה לצרף כדי לפטור פשיטא שאין חילוק בזה בין מי שאינו עוסק בתורה לבין מי שעוסק בתורה לענין החיוב].

ואם יתכן שהיה כלול בכונת השאלה באופן שעוסק בתורה בא’ החדרים הסמוכים לבהכנ”ס, דבככה”ג י”א שיש להפסיק לקדושה, וכ”כ הגר”ח קניבסקי שליט”א בשם החזו”א (אגרות וכתבים ח”ב הוראות והנהגות), אכן בזה א”צ להפסיק, ומעשה פ”א ביושבי בסעודת שבת לפני מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א בביתו, ושאלוהו על מי שהיה בבית הכנסת והתחילו ק”ש, והתחיל עמהם עמהם ומיד יצא, האם צריך להמשיך, והשיב דבלא”ה א”צ לומר אלא פסוק ראשון [ועיין הדעות בזה במ”ב סי’ ס”ה], ומ”מ לכאורה ז”פ שא”צ לומר עמהם כל שאינו בבהכנ”ס.

לסיכום גם מי שעוסק בתורה, אם היה בבהכנ”ס והתחילו לקרוא ק”ש צריך להפסיק ולקרוא עמהם.

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הרב שליט”א,

אשמח אם הרב יענה לשאלותי.

שאלה ראשונה:

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר”ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

ב) ומה הדין שאדם הנ”ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר”ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר”ת?

שאלה שניה:

א) בשו”ת “שואלים ודורשים בהלכות” כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת “שהחיינו” לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת “שהחיינו” לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה “הפסק” בלענות “אמן” לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

שאלה שלישית:

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים “פרחי כהונה” ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי!

***

התשובות בקצרה

א.

אם אינו נוהג כר”ת בשבת מעיקר הדין אלא בתורת חומרא, ואינו רוצה להקפיד בתע”צ דרבנן, נראה שאינו מחוייב להקפיד בזה [ולענין יוהכ”פ ראה בפנים].

ב.

כנ”ל.

ג.

אם אינו נוהג כר”ת בשבת מעיקר הדין יתכן שאינו מחוייב לנהוג בק”ש, כמו”כ יכול לסמוך על ק”ש שעל המיטה ולכוין בפסוק ראשון.

א.

להדעות הסוברים שצריך לברך הברכה היא חיוב.

ב.

למעשה לא יברך.

ג.

לא.

א.

יכלו להטבילם בשביל זה, רק במת היה צריך אפר חטאת, וראה עוד בפנים.

***

תשובה

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר”ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

תשובה: אם נוהג כר”ת רק בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ורוצה להחמיר רק בשבת אך אינו רוצה להחמיר גם בתע”צ, [היינו שהשאלה מדין נדר, האם קיבל ע”ע להחמיר גם בתע”צ], רשאי להקל בתע”צ, משום שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומתקנת נביאים [אף שלא היה חיוב מ”מ מאחר שקבלוהו נעשה ממילא מדברי קבלה מכיון שבדברי הקבלה נאמר רצו מתענין], כמו שכתב הטור או”ח סי’ תק”נ ע”ש, וי”א שגם אי”ז דין כשאר איסורים מדרבנן מתיקון חז”ל חכמי המשנה והתלמוד, אלא חיוב מצד שקבלו כל ישראל על עצמם, עי’ בלשון הרב המגיד שהביא הב”י שם.

ולענין יו”כ יתכן ג”כ שיכול להקל יותר משבת מכיון ששבת הוא איסור סקילה ויוה”כ הוא איסור כרת, ועיין ב”מ צ’ א’ שבת דאיסור סקילה וכו’, וכן ביבמות קי”ד א’ שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו”ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן, וכן בגמ’ בסוכה שנביא להלן, אבל מ”מ לכאורה אם קיבל עליו ג”פ ולא אמר בלי נדר יתכן שצריך לעשות התרת נדרים כדי לאכול במוצאי יו”כ קודם זמן ר”ת.

אכן המנהג אצל כמה המחמירים כר”ת הוא שמחמירים רק בדברים דאורייתא כשבת ויוה”כ ומחמירים בדברים דרבנן כד’ תעניות.

ויעוי’ גם במ”ב בהל’ אכילה לולה ביוה”כ, בסימן תרי”ח סקכ”ד, וז”ל, ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ”ח וסימן ש”ל כי אין בין יוה”כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת, ומשמע מן הדברים שגם בדרכי הפסק אין חילוקים בין חומר שבת לחומר יוהכ”פ [אף שהיה מקום לחלק בדבר שהוא מצד נדר].

כ”ז אם נוהג כר”ת בתורת חומרא אבל אם נוהג כר”ת מעיקר הדין א”א להקל בשום דבר האסור מן הדין.

ב) ומה הדין שאדם הנ”ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

תשובה: דינו כנ”ל, כמו בתשובה הקודמת.

[אין להקל יותר בתע”צ אם מחוייב מצד הדין].

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר”ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר”ת?

תשובה: הגרי”ש אלישיב היה מחמיר לקרוא שוב ק”ש לאחר זמן ר”ת (ספר גדולה שימושה).

אך כנ”ל מי שאינו מחמיר מעיקר הדין כר”ת ואינו רוצה להחמיר בדבר זה יתכן שאין חיוב מכיון שאי”ז איסור כאיסור סקילה, וגם אם לא נחלק בין איסור סקילה לאיסור כרת, מ”מ בין איסור סקילה למצוות עשה יש מקום לחלק, ראה סוכה ט”ז ב’ עד כאן לא קאמר ר’ יוסי הכא אלא בסוכה דמ”ע, אבל שבת דאיסור סקילה לא, ובזה מבואר ג”כ מהגמ’ שם דאע”ג שמיירינן גבי מצוות שבות של איסור שבת ולא על איסור סקילה מ”מ מכיון שמעיקרו זהו שבות שישנה בשבת שעיקרה היא איסור מה”ת של סקילה, וכמו שכתב רש”י סוכה שם וז”ל, אבל שבת דאיסור סקילה הוא – במלאכות דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית בה עכ”ל.

וכ”כ בחידושי הריטב”א שם וז”ל, אבל בשבת דאיסור סקילה [לא].

לא קאמר חיוב סקילה דהא עירוב דרבנן הוא דלית ביה סקילה, אלא איסור סקילה כלומר איסור שבת שיש בו סקילה בדאורייתא ולהכי חמיר אפילו בשל דבריהם עכ”ל.

וכ”כ בחידושי הרא”ה שם וז”ל, לא קאמר ר’ יוסי (התם) [הכא] אלא בסוכה, דאיסור עשה, אבל שבת, דאיסור סקילה, לא לימא.

ואיסור סקילה לאו דוקא בדרבנן.

אלא הכי קאמר, אבל שבת דחמור, אפילו בעירובי חצרות דרבנן לא לימא עכ”ל.

ולפ”ז גם מי שמחמיר במלאכות דרבנן של שבת לפי זמן ר”ת, [באופן שאינו מחמיר מעיקר הדין], מ”מ יכול להקל בק”ש כדעת הגאונים, מכיון שבמלאכות דרבנן בשבת יש יותר מקום להחמיר ממצוות עשה.

כמו”כ יוכל גם לסמוך על ק”ש שעל המיטה, אם מקפיד לכוין בפסוק ראשון כדין, אף שהמ”ב נוקט שא”א לסמוך על ק”ש שעל המיטה כשמחוייב לקרוא ק”ש מעיקר הדין, מכיון שאי”ז באימה וביראה, מ”מ נראה דמאחר ומצד הדין יוצאים בק”ש שעל המיטה אם כיון בפסוק ראשון, דהק”ש באימה וביראה אינה לעיכובא, יעוי’ במ”ב סי’ ס’ סק”ז, ולכן מי שאינו נוהג מעיקר הדין להחמיר כדעת ר”ת יוכל לסמוך ע”ז.

עוד העירו מדברי התוס’ בריש ברכות וז”ל, לכן פי’ ר”ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר.

ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום.

ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.

) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וכו’, על כן אומר ר”י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר וכו’ עי”ש.

והיינו דלדעת התוס’ יוצאים יד”ח בק”ש קודם צאה”כ, וא”כ יש מקום לסמוך ע”ז עכ”פ לעניננו.

א) בשו”ת “שואלים ודורשים בהלכות” כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת “שהחיינו” לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

תשובה: אמנם ברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות כמבואר בסי’ רכ”ג ס”א, מ”מ ברכת שהחיינו על דבר הבא מזמן לזמן חובה היא, כמבואר בגמ’ עירובין מ’ ב’ דדוקא אקרא חדתא זהו מנהג חומרא של רב יהודה אבל על המועד זהו חיוב, וכתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ רכ”ג ס”א וז”ל, ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.

וכתב במשנה ברורה שם סק”ז, וז”ל, בברכה זו – פי’ בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר עכ”ל.

ומבואר בזה דהברכות הבאין מזמן לזמן חובה נינהו.

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת “שהחיינו” לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

תשובה: למעשה אין לברך משום שבכך לא ישמע את התקיעות, וגם אם כאשר יכוין את הברכה ימשיך לכוין בעוד התוקע התחיל לברך כבר, באופן זה לא יכוין משום שאם הסיח דעתו לענינים אחרים בשעת התקיעות אי”ז פשוט כ”כ שיצא יד”ח, ולכן יסמוך על הפוסקים שסוברין שאינו מברך ביום השני שהחיינו, וגם לדידן המ”ב סי’ ת”ר סק”ז כתב שלכתחילה ילבש בגד חדש לברכת שהחיינו, א”כ חזינן שיש עדיין מקום לחשוש לדעה זו לכתחילה גם למנהגינו, ויתכן שיש לצרף זה למצב כגון זה להתייחס למעשה לדעה זו, ויש לצדד עוד שבדברים שהש”צ מוציא את הרבים ידי חובתן אפשר ללכת אחר מנהג המקום, [ויעוי’ במ”ב שם ג”כ שזה נראה שזה היה נקודת החילוק בין המחבר להרמ”א, דבמקומו של המחבר לא נהגו לברך ובמקומו של הרמ”א נהגו לברך, ולכן נקט הרמ”א לברך אבל במקום שלא נהגו לברך לא היה מנהיג הרמ”א לברך שם], ולכן למעשה לא יברך.

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה “הפסק” בלענות “אמן” לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

תשובה: אי”ז הפסק אלא שחייב לענות אמן, וזהו מצורך הברכה, ואף יש דעות בפוסקים שאם לא ענה אמן לא יצא יד”ח.

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים “פרחי כהונה” ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

תשובה: אם הולד נגע באם רק בתוך רחמה ולא בחוץ הו”ל מגע בית הסתרים ומגע בית הסתרים אינו מטמא, מ”מ מסתבר שנטמאו ע”י נגיעה מחוצה לה, אבל נראה דדי במה שהטבילום, וכן נזכר בר”ש פרה פ”ג מ”ד שהיו צריכים טבילה דחיישינן שנגעו בשרץ, ואע”ג שנזכר שהיו מקפידים שיהיו לפני הזמן שיוכלו ליטמא בטומאת קרי, מ”מ בטמאת קרי יש חשש שיטמאו לאחר שהטבילום, משא”כ בטומאת מגע אין חשש כזה, ודי במה שמטבילים אותם פעם אחת, ורק שלא יבואו אח”כ לידי קרי.

ובתפארת ישראל (יכין פרה פ”ג מ”ב סקי”ד) כתב וז”ל, ואף על גב דהרי בל”ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה, מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר”ש במ”ד], וגם בל”ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי’ שם שרצים מתים של הח’ שרצים המטמאין [כטהרות פ”ג מ”ח], וא”כ גם אם היו רואין קרי, היו נטהרים בטבילה ההיא, אפ”ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר עכ”ל.

***

קרא פחות

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
הנה כתב הרמב”ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל”ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד”ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז”ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה”ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס”ד

‏ה’ תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר יהודה שוארץ שליט”א

שלו’ וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי’ מה שכתב רשב”ם מסכת בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, אמר רבה אשתעו לי כו’ – כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה’ ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ”ל, ומבואר דס”ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר – אכן אירעו, ומסתמא כ”ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב”א שם וז”ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז”ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ”ל, ודעתו ג”כ כהרשב”ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז”ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס’ ב”ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו’, וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג – כד) “יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'” וגו’ עכ”ל.

[וע”ע בחידושי גאונים על הע”י מ”ש לבאר הגמ’ ע”פ המציאות, ויל”ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע”פ המציאות].

ויעוי’ ג”כ מה שכתב המהרש”א בחידושי אגדות שם וז”ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו’.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ”ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה’ וגו’ ותרומם גליו יעלו וגו’ מ”מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו’ עכ”ל.

והנה באופן כללי, הרמב”ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז”ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב”ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א”א לאמרו, מה שכתב עליו הגר”א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז”ל כתב הרמב”ם מה שכתב, וכתב עליו הגר”א בביאורו לשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב”ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב”ן], אבל מ”מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב”ם לא קבלו, [ועי’ בספר נשמת חיים לה”ר מנשה בן ישראל מש”כ בזה, וע”ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ”מ בענין דעתו הזו של הרמב”ם, ובכתב עת ‘אסיא’ פג-פד תשס”ט עמ’ 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב”ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב”ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י [ע”פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז”ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה’ מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו’, לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ’ הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו’ משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה’ יתעלה עכ”ל הרמב”ם.

מ”מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז”ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז”ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש”ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ”ש אין מקרא וכו’ הכונה ש’דרש’ הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא”א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי”ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי’ עירובין נ”ג ב’).

וכ”ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר”א ז”ל סובר שגם במשנה יש ד’ דרכים הנזכרים בזהר פרד”ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע”ג שבגמ’ ביארו ענין זה באופ”א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ”מ דאע”ג שהלומדים משנה בלא גמ’ נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ’ אי”ז חשוב ביטול תורה, וכמ”ש בסוטה כ”ב א’, וז”ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס”ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א”ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ”ל, ועי’ רש”י סוטה שם, וברש”י ברכות ה’ א’ וברש”י ב”מ פ”ו א’].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז”ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי’, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי’, וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ”ל.

ואגב מ”ש יש עבים כשקים ו’לְאַמֵן הריקים’ אי”ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר”י ז”ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא”ע הי”ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז”ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז”ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג”כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי’ מה שכתב בחידושי אגדות למהר”ל בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו’, ואח”ז כתב עוד וז”ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ”ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל”ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז”ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו’ ע”א מדפי הרי”ף), מביא לשון ריא”ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין ‘ערים גדלת ובצורת בשמים’ (דברים א, כח), וכן ‘ותבקע הארץ לקולם’, וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א – עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) ‘וראיתי אני [לבדי] את המראה’ כו’.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א – יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) ‘הלא כה דברי כאש’ כו’, ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו’, והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב’), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים – ב לו, טז) ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו’, ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל”ה בשם שלטי הגבורים, וע”ע אח”ז שם באות י”ח מ”ש לבאר מדברי רבב”ח.

וע”ע במאמר הרמח”ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע”ע במאמר הגר”א לאגדות רבב”ח.

וע”ע מה שכתב שו”ת אפרקסתא דעניא חלק ג – יורה דעה סימן קצז.

ועי’ ברשב”א בביאורי אגדות רפ”ט דברכות ובמהרש”א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו”א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו”א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב”א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ”ש בתשובות הרשב”א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז”ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

קרא פחות