שבת

בבן איש חי שנה א’ פרשת דברים בהקדמה כ’ “ונודע כי החורבן וכל הרעות שהיה לישראל היו מסיבת עון עץ הדעת”.

ובזוהר שמות ב ע”ב אי’ דעיקר גלות מצרים היה להוציא ניצוצות הקדושה שנפלו על ידי עץ הדעת, וכן נתבאר בשעה”כ פסח א ושער הפסוקים ר”פ שמות, ועי’ פנים יפות בראשית טו יג, שמות יא ב, ושם ד ב.

וכידוע בהרבה מקומות שעד התיקון השלם לא נאספו כל הניצוצות.

והנה זה ברור שהשתלשלות הרע הוא ע”י חטא עץ הדעת, דהרי לולא זה לא היה כל השתלשלות הקלקול.

ועי’ שבת נו ע”ב על צדיקים שמתו בעטיו של נחש דהרבה קלקולים אירעו מחמת הנחש, ועי’ עירובין ק ע”ב, ועל נשים צדקניות אמרי’ שלא היו בפתקה של חוה.

ועי’ חולין קלט ע”ב המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ וק”ל.

ועי’ סנהדרין לח ע”ב אדה”ר מין היה מושך בערלתו היה וכו’ עיין שם וק”ל.

הרבה פוסקים ומקובלים כתבו שלא להסתכל בלבנה ומשמע בין שהיא חסרה ובין שהיא מלאה, ויש לזה סמך מדינא דגמ’, ואולם אפשר דיש משמעות במשנ”ב ע”פ הכנה”ג דלפי מנהג העולם אין בזה איסור, ולצורך כגון לצורך הברכה או לצורך רפואה יש להתיר, ועי’ להלן.

מקורות:

כעי”ז איתא בגמ’ [פ”ב דחגיגה] שהמסתכל בקשת ראוי לו שלא בא לעולם ע”ש הכתוב כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו’ הוא דמות כבוד ה’ ואראה ואפול על פני וגו’.

והנה גם לבנה נזכר במקובלים שרומזת לשכינה, ולפ”ז היה מקום לומר דגם בלבנה אין להסתכל.

ואע”ג דמצינו בהרבה מקומות שהיו מסתכלין בלבנה לקדש החודש, יש לומר דלצורך שאני, דגם בקשת מותר להסתכל כדי לברך עליה ברכתה הראויה לה [כה”ח סי’ רכט ס”ה] וכנ”ל לענין ברכת הלבנה יש לראות הלבנה קודם שמברך [רדב”ז שו”ת ח”א סי’ שמא בשם מ”ס פ”כ ה”א].

וכ”כ בשל”ה [שער האותיות ק’ אות יח ואות לח, וכעי”ז בהגהות יש נוחלין פ”ד הגהה לז, והמג”א בסי’ תכו סק”ה ציין בקיצור לדברי השל”ה] בשם ה”ר מאיר הלוי בספר שושן סודות [אות שמז] שאין להביט בלבנה אלא בזמן שמברך עליה כמו שאסור להסתכל בקשת, וכעי”ז הובאה שי’ החרדים בכנה”ג [או”ח סי’ תכו בהגהות הטור אות ה’] וכ”כ בעולת שבת [סי’ תכו ד], וע”ע בקנאת ה’ צבאות להרמח”ל [ח”ב כי המקומות בקדושה וכו’] נראה דכוונתו שם לרמוז לענין זה דהרי זה גופא כ’ השושן סודות שם שהפגימה היא משום התאחזות הקליפות [וע”ע לשם שבו ואחלמה ח”ב דף פח].

וכן בחרדים [פרק מה אות ה] הביא דה”ר מאיר הלוי שבספר שושן סודות שלא להסתכל בלבנה כמו שאסור להסתכל בקשת.

(והיינו ר”מ הלוי המובא בשושן סודות, דהשושן סודות כתב כן בשם “אחד מחכמי הקבלה האחרונה”, והכוונה לספר אוצר הכבוד ר”ה כא שהזכיר שם ענין זה בשם ר”מ הלוי, וכן הובא בשער הרזים אות שסא, ולא כדמשמע ריהטת לשון השל”ה שם שר”מ הלוי חיבר שושן סודות, דשושן סודות חיברו ה”ר משה בן יעקב נכד הרמב”ן, ולכשתדקדק בלשון החרדים תראה דג”כ לא נתכוון לזה).

אלא דיש חילוקי דעות באחרונים הנ”ל אימתי יסתכל בלבנה, דלהשל”ה יסתכל פ”א קודם הברכה, ומעין זה כ’ במורה באצבע להחיד”א (אות קפו) וחסד לאלפים (סי’ תכו אות ו’) והבא”ח (שנה שניה ויקרא הכ”ג) דרק קודם שאומר פסוק כי אראה שמיך וגו’ יסתכל פ”א ולא יותר, ולהחרדים כל זמן הברכה, ובכנה”ג שם הביא מנהג העולם דמסתכל כל זמן הסדר, וציין שבחרדים נקט דרק בזמן הברכה יכול להסתכל.

ובמשנ”ב סקי”ג הביא ג’ הדעות וציין [שעה”צ סקי”ד בשם הא”ר סק”א] דפשט הלשון בשו”ע משמע דמסתכל עד סוף הסדר (ועי’ כנה”ג שם).

[ולגוף הראי’ מלשון השו”ע זה צ”ע אם השו”ע כלל סבר מאיסור ההסתכלות בלבנה (וע”ע רדב”ז מגן דוד אות י’ ד”ה וכאן), אבל יש ליישב חדא מתרתי, או לומר דממ”נ סבר השו”ע דבזמן זה מותר להסתכל, או דמאחר שסובר השו”ע שהוא דבר טוב בזמן זה להסתכל בלבנה ממילא אין בזה איסור כיון שהוא לצורך המצוה, ואחר הדקדוק בדברי המשנ”ב יש קצת משמעות דלפי הצד שיסתכל כל הברכה באמת אין האיסור חמור להסתכל בלבנה לפי צד זה, וכן יש לפרש בלשון הכנה”ג שם וז”ל, אמר המאסף פשט הלשון נראה דמסתכל בה משהתחיל לברך עד שיסיים כל הסדר והכי נהוג עלמא אבל שמעתי בשם ספר חרדים שכתב שלא יביט בה כי אם בשעת הברכה בלבד ואחר כך אסור להביט בה כמי שמסתכל בקשת ע”כ, ויש לפרש דלפי מנהג העולם אין איסור להסתכל בלבנה כמו בקשת].

בספר יוסף אומץ לה”ר יוזפא אות תעד כ’ דראיה בעלמא בלא הסתכלות מותרת, והביא דבריו יוצ”ח בספר נוהג כצאן יוסף קידוש לבנה אות ד’ דדוקא בהבטה בהבנת הלב אסור אבל ראיה כפשוטה מותר, ובלשונם נראה דהסתכלות האסורה אינו מה שאסור בשאר ראיות אסורות (וע”ע עזר מקודש אה”ע סי’ כא) אלא דוקא התבוננות ממש.

ומ”מ מכל הנך פוסקים שהזכירו שלא יסתכלו אחר הברכה או אחר פעם אחת משמע שאין היתר אם אין מתבונן בה, ובאמת סתם איסור הסתכלות כולל כל הסתכלות בכוונה, וע”ע בכה”ח להר”ח פלאג’י סי’ לה ס”ד שכתב דהמהדר לומר ברכת הלבנה מן הסידור כשי’ המחה”ש סי’ ק מרויח בזה ג”כ שנזהר שלא להסתכל בלבנה.

וגם היוסף אומץ בסוף דבריו הביא ההגהות יש נוחלין דלא יסתכל כי אם קודם שיתחיל לברך.

אולם בארחות חיים [ברכות סי’ נז] נקט כן גם לגבי הסתכלות בקשת דהאיסור הוא דוקא דקדוק הרבה והתבוננות.

בספר סגולות ישראל מערכת ע’ אות לא הביא שמועה בשם בית הלוי בשם הר”ח מואלוז’ין סגולה לכאב עינים בדלקת להביט בלבנה במילואה והדלקת יוצא, ויש לציין דלפי הטעם שהביאו המקובלים [שושן סודות ואוצר הכבוד וחרדים] שהוא כקשת א”כ אין חילוק בין זמן חיסורה לזמן מילואה, אבל כמו שנתבאר שלצורך הברכה מותר כך לצורך רפואה יהיה מותר, אם כי איני יודע אם הספר סגולות ישראל דסמכא הוא או לא.

ראיתי קצת מחברים דהזכירו בזה גם הטעם דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (ר”ה כג ע”ב), ולא ראיתי מקור לזה בדברי הפוסקים, ולענ”ד אי מהתם אדרבה אפכא מסתברא דהתם אמרי’ מעולם לא ראתה חמה, חמה דיקא, כיון שהיא צרתה בדבר זה, ועל זה קבלה הלבנה דאין שני מלכים וכו’, עי’ חולין ס, נמצא דהקפידא לענין חמה, ועוד דגם אם נקבל טעם זה אין זה מבטל טעם הנזכר במקובלים משום דרומז לשכינתא.

אבל יש להביא סמך לזה מדברי הרמח”ל בקנאת ה’ צבאות ח”ב שכ’ דאין להסתכל בכל מקום דקדושה שנאחזים שם הקליפות והמסתכל שם אינו חס על כבוד קונו, ונראה דרומז למ”ש השושן סודות אות שמח דפגימת הלבנה היא התאחזות החיצונים, ולפ”ז להרמח”ל נמצא שעיקר הקפידא הוא להסתכל בזמן הפגימה, אלא דמ”מ נשאר לנו פשטיה דקרא דמשום שהוא מראה דמות כבוד ה’ לכך ואראה ואפול על פני.

נראה דמצד ההנחייה אין מלמדים לתלמיד שאינו הגון, עי’ תענית ז ע”א וחולין קלג ע”א, ואעפ”כ אם התלמיד מצד עצמו ילך וילמד רק טוב ייצא לו מזה כמו שאמרו בפתיחתא דאיכ”ר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכמ”ש בע”ז כא (ועי’ בספר צמאה נפשי) תורה מביאה לידי זהירות.

משל לספר נימוסין של מלך, לא יתנוהו למופקר המתגולל באשפה, שהוא ביזיון לספר הנימוסים של המלך, אבל אם המופקר הזה יקח ספרו של מלך וילמד בו בודאי שיעלהו מדרגתו יותר.

וברז”ל אי’ שהתפללו ישראל השיבנו ונשובה דתחילה יקרבנו הקב”ה, ולא רק באופן דשובה אלי ואשובה אליכם, שהוא תנאי באיתערותא דלתתא מתחילה, ואפשר דעדיין לא נתקבלה תפילה בשלמותה דתפילה עושה מחצה, ועי’ בפרק בתרא דר”ה לב ריש ע”ב כל כי האי ריתחא לריתח עלן ולפרוקינן ודוק, ועי’ עוד בקידושין סוף דף ע על חילוק בין ישראל לגרים ודוק והבן.
(ואעפ”כ המתרחק מעצמו בידים חמור מן הכל כמ”ש בירושלמי ספ”ט דברכות כדכתיב במגילת חסידים).

ואמנם לא תמיד זוכים לקבל כל סגולת התורה, דיש המיימינים ויש המשמאילים, עי’ שבת סג ע”א, ושם פח ע”ב, ועי’ בקריינא דאגרתא לבעל הקה”י דיש תלמידים שלולא התורה היו רוצחים, אבל עדיין אין מקבלין סגולת התורה האמיתית שהיא מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים (ברייתא פ”ו דאבות), מאחר שאין לומדים אותה בקדושתה כראוי לה.

ויש דרגה של סמא דמותא כמ”ש בגמ’ בשבת הנ”ל וכן לא זכה נעשית לו סם המות בתענית שם, אבל היא דרגא גרועה יותר שלומד בשביל לחטוא להכעיס, ע”ד מלמדה תפלות בסוטה כ ע”א, וע”ד מש”כ התוס’ בפסחים נ ובברכות יז ע”א ובשאר דוכתי לענין הלומד על מנת לקנטר, וכנ”ל באדר”נ גבי תלמידיהם של צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהוציאו ד”ת להכעיס, וכמנשה שהיה דורש דרשות של דופי בחלק, וכאחר שהשתמש בחכמתו להרע כמ”ש התוס’ בפ”ב דחגיגה בשם הירושלמי, ועליה אתמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כמ”ש בגמ’ שם, וכ”ז הוא במתכוון להכעיס ולהוציא דברי תורה לדברי הבאי או לשאר עבירות, אבל בסתם אדם ע”פ רוב משמע באיכ”ר שם שהרווח הוא יותר בסופו של דבר גם כשהאדם הוא רשע.

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין.

מקורות:

אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם רוצה להפיח עליו להתרחק מן הספרים ולא ישן כנגד הספרים שמא יפיח כנגדם, וכ”כ ברמ”א סי’ תריט ס”ו שטוב שלא ישן ליד ארון הקודש.

ומ”מ לענין עיקר דינא עי’ שו”ע או”ח ס”ס מד ומשנ”ב שם סק”ז, דרק לענין שינה החמירו שמא יפלו מידו, וטעם זה הוא מפרש”י בסוכה כו ע”א, אבל מצד הפחה משמע שלא חשו כשהן בידו, מדלא אמרו שאסור לישן בהם כשהן בידו שמא יפיח בהן.
(ומיהו לפי מה שהביא המג”א בשם בעל העיטור והובא להלן יש ליישב דנקט חדא מתרי טעמי עי”ש, וכ”ש אם נימא דדעת רש”י כבעל העיטור כדלהלן).

ובכרוכין בידו התיר שם השו”ע אפי’ לישן שינת קבע דבזה אין חשש לנפילה.

ולהדיא מבואר במשנ”ב סי’ קב סק”ג שאפי’ מונחין התפילין עליו שלא במקומן מעיקר הדין בשעת הדחק ליכא איסורא להפיח (ויש קצת אחרונים שהקילו אפי’ ביותר מזה, עי’ אשל אברהם מבוטשאטש סי’ לח ס”ב לענין מכוון שלא לצאת בהם וכן באילת השחר שבת מט ע”א, ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנחת תפילין בלילה כשמכוון שלא לצאת בהם).

ודברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ קג הם רק בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אסור כדברי הס”ח הנ”ל, ועי’ בבית ברוך על החי”א כלל יא אות שו מה שהעיר עוד מענין זה כשהתפילין אינם מהודקים שיש לחשוש לצד שזה נחשב מונח במקומו עי”ש וזהו דלא כהא”א מבוטשאטש שהקיל בזה, ושם בבית ברוך כ’ דאפשר דיש להחמיר אפי’ במונחין שלא במקומן, וע”ע מנח”י ח”ו סי’ קג.

אמנם דעת בעל העיטור [הל’ תפילין ח”ו ס ע”ג]  המובא במג”א ס”ס מד דבתפילין כל עוד שאוחזן בלא נרתיקן חיישי’ להפחה, ומשמע בדברי המג”א שם דמפרש כן גם בדעת רמ”א, וצ”ב דהרמ”א שם משמע שמודה לשו”ע בדינא דאם הם בלא נרתיקן וכרוכים בידו שרי, והרי לבעל העיטור לכאורה באופן זה חיישי’ להפחה.

ויש לציין דלפי לשון בעל העיטור המובא בב”י בס”ס מד אין הכרח ברור דשהן בידו בלא נרתיקן שרי, דבעל העיטור כ’ וז”ל, הא דאמרינן שלא יפיח בהם דוקא כשהן בראשו אבל כשהן בנרתיקן לא קאמר ופשוט הוא עכ”ל, והנה לא נחית למצב הביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן, ואפשר דמחמת זה כ’ הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, דהרי אם היה בעל העיטור מכריע להדיא דשלא בראשו ושלא בנרתיקן חיישי’ להפחה לא היה הב”י נוקט שדבריו פשוטין, אלא דבר פשוט דדברי הב”י קאי רק על מה שכ’ בעל העיטור שכשהן בנרתיקן אין חשש, וממילא לכאורה למד הב”י בדברי בעל העיטור דכל שמונחין שלא במקומן חשיבי כמונחין בנרתיקן גם לענין זה, ולכך כתב הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, ולא חלק עליו כלל.

אבל במג”א אכן נראה שהבין בבעל העיטור כמו שכתבתי בשמו, אע”פ שלא כתב כן להדיא, מ”מ מוכח במג”א שחילק באופן שהתפילין אינן בראשו אם הם בנרתיקן או לא אם חיישי’ להפחה או לא, דהרי קאי על דברי הרמ”א שמחלק בין אם הם בנרתיקן או לא לענין אי חיישי’ להפחה או לא, וע”ז קאמר שכשהן בנרתיקן גם להפחה לא חיישי’ כדברי בעל העיטור.

ולהמג”א הבעל העיטור שלא הזכיר מצב ביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן אפשר משום שכל שאינן בנרתיקן חשיב ביזיון ועדיין צע”ק למה נקט בראשו שהרי הוא חמור יותר מבידו בלא נרתיקן, וא”כ ממ”ט נקט בעל העיטור האופן של האיסור בכה”ג.

ויעוי’ גם ברש”י סוכה כו ע”א גבי דפריס סודרא משמע שיש איסור לאחוז תפילין בידו כשחושש להפחה, דנזכר שם שההיתר הוא רק בפריס סודרא, וכדברי בעל העיטור הנ”ל, וטעם ההיתר באופן זה פרש”י משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומשמע שמעיקרו הוא דבר אסור והותר רק באופן זה, ודוחק לומר דמיירי באופן שאין חשש נפילה (וכפירוש התוס’ רי”ד בסוכה שם המובא בעה”ש כאן שפריסת הסודרא הוא כדי שלא יהיה חשש נפילה), דמה שייך לא נתנה תורה וכו’ הרי אין כאן שום סרך איסור שהיה צד לאסור מחמת זה, ועוד דבפרש”י בברכות כד אי’ לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה ואין אנו יכולים להזהר כ”כ וכו’ עי”ש, וא”כ רגלים לדבר שכאן נזכר ענין זה לענין הפחה דאינה שייכת במלאכי השרת.

ובאמת בשוע”ר בסי’ מד הביא שיש דעה דחיישי’ להפחה שאסור לישן אצל התפילין שינת קבע עד שיפרוס סודר עליהם [והוא פרש”י הנ”ל ממש], רק כתב דהעיקר כדעת השו”ע עי”ש.

ויעוי’ בב”י שי’ הרמב”ם בביאור הסוגיא, ולפי מה שנתבאר ראוי להקפיד לפנים משורת הדין כדברי הס”ח והרמ”א הנ”ל, וכ”כ באבני ישפה ח”ס סי’ סח סק”ב בשם הגריש”א להחמיר שלא להפיח כשאוחז ס”ת בידו, וע”ע בסי’ מג ס”א, וכן מסברא יש מקום לומר דיש ללמוד מדין מרגלותיו בברכות סוף דף כג דלעניינו לכה”פ טוב שלא יפיח בידו.

והנה לפי מה שנתבאר שהפחה בתפילין בידו מעיקר הדין אין בזה איסור לרוב הפוסקים, א”כ לכאורה ס”ת הוא כמותו מלשון הגמ’ בברכות כג ע”ב לא יאחוז וכו’ עי”ש, שמשוה דינם להדדי לענין המבואר שם (שאינו ממש שייך לכאן עי’ בפרטי דין זה בסי’ מג הנ”ל), וגם הרמ”א הנ”ל בסי’ תריט אינו מעיקר דינא שלא כתב אלא וטוב לישן רחוק מן הארון.

וגוף דין זה שכשהוא סגור בכלי אין בזה איסור לכו”ע כן מבואר גם בסי’ מג ס”ד לגבי עשיית צרכיו, אף דמשם אין ראיה לגמרי לענייננו, דשם יש קולא משום מעשה שהיה כמ”ש בגמ’.

מותר.

מקורות:
בעצם השאלה היא על כל דיני הרחקה וזהירות שנאמרו מגוים כגון דיני ייחוד ביו”ד סי’ קנג ודיני רפואה ביו”ד סי’ קנה וכן לענין הדעות השונות בסוגי’ לענין הנקה ולידה על ידי גוים.

ובודאי שהמשמעות הפשוטה מדנקטו גוי באו לאפוקי מזה עבד כנעני, דעבד כנעני אמרי’ אחיך הוא במצוות, וכן בכל מקום שמצינו עבדים אין משמע כלל שהיו נזהרים מהם מייחוד, אלא אדרבה היו ישנים עמהם ודרים עמהם בבתיהם, וכן לגבי חבורת פסחים שנזכר שלא יהיו עם נשים וקטנים משמע שעם זכרים גדולים מצטרפין העבדים אפי’ עבד אחד וישראל אחד, ואמנם נזכר שם שעבדים חשידי על פריצותא וכן בגיטין סח אי’ שחשודין על אבמה”ח וכן בסוגיות מבואר שחשודין על חילול שבת ויו”ט כגון בגמ’ דביצה, מ”מ אינו באותה דרגת חומרא, וכן אי’ בב”מ עא ע”א ויו”ד סי’ רסז סי”ח שהאשה קונה שפחות אבל לא עבדים מפני החשד וה”ה עבד עברי כמבואר בב”מ שם ובט”ז שם סק”ז, ומבואר מזה דייחוד עם עבד הוא כדיני יחוד עם ישראל ולא כדיני יחוד עם גוי (לאסור איש ישראל עם איש גוי, ואף אשת איש מותרת בייחוד עם עבד באופן המותר בישראל בכה”ג, כמבואר בט”ז שם ע”פ הגמ’ ב”מ שם) ומה שאסור לשכור עבד בישראל ה”ה בעבד עברי.

וכן מצינו כמה מיני עדויות שעבד כשר בהם וגוי פסול בהם.

וכן אמרי’ כגון של בית פלוני שמשמשין בפני עבדיהם וכו’ ומסתמא אמרי’ דבלא זה שרי להתייחד עמהם ומסתמא גם אחד באחד כל שאין בזה איסור ייחוד כוותה בישראל.

וגם בנידון לגבי ברית מילה על ידי גוי בע”ז שם יחד עם שאר הנידונים מוכחא מילתא דאין הנידון בעבד דהנידון שם מצד שהנכרי אינו מהול, וכן לגבי הנידון שם על ישראל המספר הגוי שם כט ע”א מוכחא מילתא דלא מיירי בעבד שמקיים מצוות כאשה, דהרי שם החשש הוא מפני שמתכוון בבלוריתו לע”ז עי”ש, וגם דיני משא ומתן עם גוי אינו נוהג בגוי שאינו עובד ע”ז כמבואר בסי’ קמט סי”ב וכ”ש בעבד שמקיים מצוות כאשה.

ומ”מ כל הנידון בעבד שאינו חשוד או מופקר.

ויש לציין כהשלמה לכל זה דבמרדכי ע”ז רמז תתלט הביא בשם הפרקי דר”א פכ”ט (ובחלק מהנוסחאות הוא פרק כח) דאברהם מל את העבדים שלא יטמאו אותו, דמי שאוכל עם הגוי כאוכל עם הכלב וכל הנוגע בו כנוגע במת וכל הרוחץ עמו כרוחץ עם המצורע, וכן הובא בט”ז יו”ד סי’ קנג סק”ג ובבהגר”א שם סק”ז.

ומבואר מזה דלענין הדברים שנזכרו שם עבד שהוא מהול אינו בכלל דיני גוי הנזכרים שם, ומ”מ ראיה ברורה אין משם דשם אינו שווה לדיני הרחקה מגוי האמורים בשו”ע שם אלא מדין טהרה כמ”ש בט”ז שם וכן בבהגר”א שם בשם האחרונים, וכעי”ז שם בש”ך סק”א שהפרדר”א מיירי ממידת חסידות, ודלא כהרמ”א בד”מ שם סק”ב שמשמע שלמד הדברים למעשה, עי”ש בט”ז וש”ך, ועכ”פ גם להרמ”א אפשר שאין ראיה ברורה, אבל ממה דהוה פשיטא להו דעבדים אין דינם כנכרים לענין זה יש מקום להבין שהוא דבר פשוט גם לענייננו.

ויש להוסיף דישראליותו הגמורה של העבד תלויה בדעת אחרים, וכשישתחרר על ידי רבו אז ודאי יהיה דינו כישראל גמור, וא”כ הוא מילתא דתמיהה לומר שכל חזקת הכשרות שלו לגבי ייחוד ותספורת תלויה בדעת אחרים.

אלא אם כן נימא דהוא חששא בעלמא דמצינו בכ”מ שעבדים פרוצים באיסורים ואז הכל הוא לפי הענין.

ויש להוסיף דבגוי יש איסור לא תחנם (כל עוד שאינו צורך הישראל) ואילו בעבד כנעני אי’ בירושלמי פ”ח דב”ק ה”ד (הובא ברי”ף ורא”ש ב”ק פ”ח ס”ו והגמ”י פ”ט מהל’ עבדים ה”ב) ר’ יוחנן הוה אכיל קופד ויהיב לעבדו שתי חמר ויהיב לעבדו וכו’, ומכח זה כ’ הרמב”ם בסוף הל’ עבדים שם ושו”ע יו”ד סי’ רסז סי”ז ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשקה ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים ולא ירבה עליו צעקות וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו ע”כ, ומבואר מזה שראוי להיטיב עמו ולא רק מחמת שהוא טובת הישראל אלא להיפך טוב להיטיב עמו.