קובץ תשעה באב

בטושו”ע סי’ תקנא ס”ג כתבו דשבוע שחל בו תשעה באב אסור לכבס אפי’ מטפחות הידיים והשולחן, והרמ”א שם כתב בסוף הסעי’ דאנו מחמירים בכ”ז מראש חודש אם לא לצורך מצוה, ולפי זה ש”מ שגם במטפחות הידיים והשולחן החמירו כבר אפי’ מראש חודש.

וכעי”ז מצינו לגבי אבלות בשו”ע יו”ד סי’ שפט ס”א שכתב וגם הסדינים והמצעות של כלי המטה אסור לכבסן וכן להציע המכובסים, וכן מטפחות הידים אף על פי שמותר לכבסם במועד אסורים בימי אבלו עכ”ל.

אולם לענין כיבוס לצורך שבת הנה ברמ”א שם התיר ללבוש כלי פשתן ולהציע לבנים כמו בשאר שבתות, וכתב המשנ”ב סקל”ב דמשמע שמותר גם לכבס לכבוד שבת בימי חמישי ושישי אלא שנהגו לאסור ובסקל”ג כתב דעל השלחנות מותר להחליף ללבנים [ומשמע שהיתר זה הוא אפי’ למנהג דהרי נחית למנהג בהמשך הס”ק] אבל להחליף סדינים נהגו דאסור עכ”ד בקיצור.

ובפשוטו המנהג שהביא לגבי כיבוס מחלק בין לבישת בגד מכובס לשבת או לכבס ממש.

והמשנ”ב לא נחית להדיא במנהג זה שאסר לכבס לכבוד שבת האם הוא בכל בגד שהוא בכלל המנהג לכבס בחול או שמנהג זה נוהג גם במטפחות הידיים ומטפחות השלחן.

ובפשוטו יש לטעון דכל כיבוס אסור, ומאידך יש לטעון דשמא המשנ”ב שם קאי רק על דברי הרמ”א שלובשים כלי פשתן שבזה לא נהגו לכבס, דבזה מיירי המשנ”ב שם שאסר הכיבוס, אבל על המשך דברי הרמ”א שלכבוד שבת מציעים לבנים לא מיירי דשמא שם מותר גם הכיבוס.

ומ”מ הפשטות במשנ”ב דלא נחית להתירא דכל כיבוס נהגו לאסור ואדרבה גם ההיתר בסקל”ג מיירי רק בהצעת מכובסים ולא בכיבוס, וגם הרמ”א כבר דייק לכתוב שלכבוד שבת לובשים כלי פשתן ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות, ומשמע שדוקא כתב לה לפי דבריו בד”מ שכיבוס ממש נהגו לאסור (ומש”כ וכן דמשמע דכיבוס שרי כמו ברישא כמ”ש המשנ”ב היינו מדינא לולי המנהג דאל”כ למה הזכיר רק ללבוש מכובס ולא הזכיר לכבס כמו ברישא).

וגם מסברא נראה דמאחר שהגדר הוא איסור כיבוס ולא איסור לבישה (דהרי לבישת מכובסים מותר בכה”ג בשבת וכמשנ”ת ברמ”א) ממילא גם אם מיירי בבגדים שהלבישה שלהם קיל שאינו ממש לבישה לא סגי בזה להתיר הכיבוס אחר שנאסר כיבוסם בכלל הבגדים.

ובדרכי משה סק”ז (שהוא מקור המשנ”ב) כתב בשם הר”ן תענית ט ע”ב והמגיד משנה פ”ה מהל’ תענית בזה”ל דמדינא רחיצה שריא אפילו בערב תשעה באב א”כ נראה לכבוד שבת היה לנו להתיר מכל שכן דכיבוס דאסור מדינא ואפילו הכי מותר לכבוד שבת אלא שנהגו איסור אפילו ברחיצה עכ”ל, ומבואר דמיירי בכל כיבוס האסור, ולא חילק בין כיבוס בגדים לכיבוס מטפחות הידים והשולחן, היוצא מזה דגם זה אסור.

ויעוי’ בערה”ש סי’ תקנא סי”ב שכתב וז”ל, שבוע שחל ת”ב בתוכה אסורים לספר ולכבס אפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניח לאחר ת”ב ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור אם לא לכבוד שבת כמו שיתבאר והמכובסים מקודם אסורים בין ללבוש בין להציע על המטה ואפילו מטפחות הידים והשלחן אסור ונ”ל דלכבוד שבת גם זה מותר כלומר דאנו נוהגים כל הדברים הללו מר”ח ולכן לכבוד שבת מותר בכתונת ובמטפחות וכיוצא בהם עכ”ל, ולכאורה כוונתו בתחילת דבריו שכתב אם לא לכבוד שבת דגם לכבס מותר לכבוד שבת, ולפ”ז מה שהתיר מטפחות הוא גם כיבוס לכבוד שבת, אבל המנהג אוסר בכיבוס עכ”פ כיבוס בגדים, וצל”ע שהערה”ש נתעלם מן המנהג ובפרט דערה”ש להלן הזכיר המנהג (ואביא לשונו להלן בסמוך).

אבל התי’ פשוט דהמנהג לא החמיר במי שיש לו חלוק אחד כמ”ש הבה”ל שם ד”ה ואנו בשם החי”א כלל קלג סי”ב בשם הא”ר סקי”ב לענין המנהג להחמיר מר”ח ועי”ש עוד במשנ”ב בסקל”ב בשם המג”א סקי”ד וחי”א שם סי”ג דמי שאין לו כתונת לשבת מותר לכבס.

וכן מבואר בהמשך דברי הערה”ש סט”ו בזה”ל וגם לכבס היה מותר ביום ה’ לכבוד שבת אלא שבזה נהגנו איסור והרי אף ברחיצה נהגנו איסור כמו שיתבאר וכ”ש בכיבוס ומ”מ אם אין לו כתונת להחליף לכבוד שבת יכול לכבס וללבוש [מג”א סקי”ד] עכ”ל הערה”ש, ומבואר דההיתר הוא באין לו אלא חלוק אחד.

וממילא מש”כ אם לא לכבוד שבת הוא היתר רק למי שאין לו אלא חלוק אחד, וממילא גם ההיתר שכתב בסוף דבריו ונ”ל דלכבוד שבת גם זה מותר קאי רק על סוף דבריו על ללבוש מכובסים, ור”ל דכמו שאיסור חלוק אחד הוא קיל לכך התרנו לצורך שבת א”כ גם ללבוש מכובסים דקיל יש להתיר לכבוד שבת עכ”פ בכתונת ומטפחות, וא”כ מדבריו מבואר כמו שכתבתי ע”פ הד”מ דגם כיבוס המטפחות אסור לכבוד שבת בכל ט’ הימים.

היוצא מכ”ז דאין להתיר כיבוס מטפחות הידים והשלחן (מגבות ומפות שלחן) בט’ הימים לצורך שבת.

השלמה לתשובה על קריעת דברי תורה

מה שנתבאר דאיסור כרת דכי דבר ה’ בזה הוא ע”פ גדרי הדין ולא רק אם מתכוון לבזות ולבטל התורה עצמה יש לציין בזה לדברי הגמ’ בספ”ג דברכות דהקורא ד”ת במבואות המטונפות עובר בכי דבר ה’ בזה והיינו דחייב כרת, דכי דבר ה’ בזה הוא איסור כרת כמבואר בסוגיות וכמשנ”ת בפנים התשובה.

במשנ”ב סי’ תקנא סקע”ה כתב שמי ששולחים לו לביתו אסור לאכול, ומבואר דרק מי שאינו מגיע לסעודה ונשאר בביתו אינו נכלל בסעודת השמחה, אבל אם הגיע לסעודה והשתתף עם הקרואים לית לן בה במה שלא שמע את הפדיון או שלא היה בזמן הפדיון.

ולכן בניד”ד מותר לו להשתתף בסעודה ולאכול בשר.

ומ”מ היינו דוקא באופן שבא מחמת הסעודה וכהגדרת המשנ”ב שם שהיה בא גם בזמן אחר לסעודה זו (גם שלא בתשעת הימים), [ועי’ שם בסקע”ז לענין יותר מעשרה בשבוע שחל בו וקודם לכן].

ועי’ מה שהרחבתי בשאלה זו יותר בתשובה ד”ה מי שהגיע לסעודת הברית בתשעת הימים באיחור לאחר שכבר עשו הברית מילה האם מותר באכילת בשר.

נשאלתי דאם יש דעה שסוברת שיש פטור מת”ת בת”ב (ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו בזה בשם הראשונים), א”כ היאך מברכין ברכה”ת ויש ליישב דאמנם חיובא ליכא אבל רשות מיהא איכא ואפי’ תימא דברכה הוא רק על חובה לשי’ המחבר וסייעתו עדיין לק”מ דהרי מצות ת”ת דאורייתא ות”ב דרבנן וממילא מה שעדיין נשאר בת”ב מחובת ת”ת כגון קריאה”ת שנתקן לת”ת כדמוכח במרובה ובמכילתא ריש מס’ דויסע, וכן מה שכ’ הפוסקים שקבלו עליהם פרשת התמיד בחובה (והרחבתי במקו”א) וכל דבר שהוא סדר היום מותר בת”ב, וכן ק”ש ופסוד”ז יש אומרים שחייב בברכה”ת ועכ”פ מותר לקרותם בת”ב גם אם מכוון לת”ת שאז ודאי מחוייב בברכה”ת, א”כ מקיים בכ”ז ת”ת דאורייתא (דאפי’ בדרבנן שגזרו שלא לתקוע בשופר לא נתקע הדאורייתא כמ”ש רע”א והקוה”ע וכ”ש בני”ד שהפקיעו רק חלק והתירו חלק וממילא כל מה שמותר מקיים בזה הדאורייתא אפי’ אם נימא דמדרבנן אין חיוב לכוון בהנ”ל לת”ת).

והעירו עוד דבנשים כ’ הפוסקים בא’ מהטעמים שמברכות משום שלומדות הלכותיהן וכנ”ל בת”ב מותר ללמוד הלכות ת”ב, ויש להוסיף על דבריהם שהוא חובה ללמוד אם יצטרך לידע דבר למעשה אע”פ שאינו חובה מצד ת”ת ג”כ יכול לברך מידי דהוה גבי נשים.

בשע”ת סי’ תקנו סק”א הביא בשם הברכ”י שדעתו נוטה קצת שאפשר לצאת.

ושמעתי אחד מן הלומדים שרצה לטעון מכח זה שהוא ספק ושיש צד שא”א לצאת ורצה לחדש מכח זה דהבדלה תליא בזמן אכילה וכשאינו זמן אכילה יש צד דחשיב כאינו מחוייב בדבר.

אולם המעי’ במקור הברכ”י יראה שזה אינו, דלא היה לו צד כזה אלא אדרבה מביא כמה ראיות והוכחות שיכול לצאת, וגם כל הצד שממנו בא לאפוקי הוא דס”ד דגזרי’ שלא יעשה הבדלה מחששות שונים שהיו יכולים לעלות על הדעת שיש לגזור מחמתם, ומשמע שהיה חשש כגון דילמא אתי למיסרך שישתה חולה זה כשיהיה בריא עי”ש קמ”ל דלא גזרי’.

[והיינו דבקטן מצינו דיש אופנים שגזרו דאתא למיסרך כמו שציין שם הברכ”י ואולי יש לציין בזה עוד דבנזיר לדעת הרמב”ם גזרו שלא יהיה בחברת שותי יין דשמא ימשך לשתות, ואולי בא לאפוקי גם מכל כה”ג (ושו”ר שהמגיה על הברכ”י נקט בפשיטות דהחשש אתי למיסרך הוא על השומעים ולא על החולה עצמו ודחה דברי הצי”א חי”ד סי’ מד שהבין דקאי על החולה), אבל לא שהיה צד שאינו זמן הבדלה].

ומ”מ גם בברכ”י לא פירש להדיא ממה בא לאפוקי רק קאמר דאפשר דלא גזרי’.

ומה שהביא שם מאונן הוא ג”כ ע”ד זה דהיינו שיכול להוציאו באופן דאין לחוש לחששות מעין אלו, ולא מצד שאין מחוייב.

ומקור המטה משה שהזכיר שם לענין אונן הוא בזה”ל וכן כתב הרא”ש פרק מי שמתו (ברכות פ”ג סי’ ב) לענין אונן במוצאי שבת, דאי לאו דאסור הוא לענות אמן אפילו אחר ברכה היינו מבדילים לפניו כדי לענות אמן לצאת עמהן ואף על גב דאיהו נמי לא חזי למשתי יין נפיק בטעימת חבירו, והוא הדין בנדון דידן דנפיק בהדי אחריני עכ”ל, ומבואר דאדרבה בא לומר שהוא בר הבדלה, ויתכן לומר דמש”כ דאי לאו דאסור הוא לענות לאו דוקא דגם בברכה אסור (וגם אינו מוסכם דאמן לעיכובא ויש לפלפל מצד אי אפשר לענות ואכה”מ) אלא ה”ק דאי לאו דאסור בברכה וגם באמן של הברכה וגם לצאת יד”ח הברכה אי לאו כל זה לא היה חסרון במה שאינו יכול לשתות דמה שאחר ישתה עבורו סגי בזה.

ואדרבה המג”א הביא בשם המטה משה הנ”ל דמי שמתענה ב’ ימים ישמע בליל עשירי הבדלה מאחרים ואל ימתין עד ליל ג’ להבדיל בעצמו כי כל אקרובי הבדלה לשבת עדיף טפי עכ”ל (והברכ”י רמז לדבריו) ומבואר דעדיף טפי קודם לכן, וכ”ש כשיכול לשמוע במוצ”ש שאז הוא עיקר זמן הבדלה לכתחילה בכל ימות השנה.

ועי’ בא”ר דמקורו של המטה משה סי’ תשל גופא הוא ממה שבת”ב מבואר בראשונים [עי’ טור ושו”ע ונו”כ] דאם לא היה חששת אתי למסרך היו נותנים לתינוק ומבואר מזה דגם מי שאינו יכול לשתות הכוס ישנו בהבדלה, ולפי הוכחתו של המטה משה א”כ פשוט דהכא עיקר דינא על ת”ב הוא בכלל זה, וזוהי ממש הוכחתו של הברכ”י.

ומה שכ’ שם הברכ”י בלשון אפשר כידוע שיש הרבה מהפוסקים שכתבו דבריהם בלשון אפשר אבל הברכ”י שם לא פסיק פומיה להביא ראיות לזה ומענתנותו לא רצה להורות בזה וכתב בלשון אפשר כדרך הרבה פוסקים (ועי’ משנ”ב לענין אפשר של הרשב”א לענין צירוף מנין ברואין אלו את אלו).

וכ”כ בכה”ח סק”ט בפשיטות בזה”ל, וזה החולה שמבדיל תכף במוצאי שבת יכול להוציא בני ביתו וכמו שכתב מטה משה דהצם בעשירי ישמע בליל עשירי הבדלה מאחרים עכ”ל, וציין לזה ברכי יוסף אות ג’ זכור לאברהם אות ט’ שערי תשובה אות א’ מועד לכל חי שם אות מ”ט.

ועי’ עוד שבט הלוי ח”ח סי’ קכט סק”א דשפיר יכול בריא להוציא את החולה ולא מקרי אינו בר חיובא וכמו שיכול חולה להוציא את הבריא, ונקט בפשיטות דזו דעת השע”ת שיכול החולה להוציא את הבריא.

(וגוף הנידון על בריא להוציא החולה תלה זה במח’ הרמב”ן והרא”ש דלקמן והלכה כהרא”ש, ומ”מ יל”ע אם נימא דהרמב”ן מודה דהחולה מחוייב בהבדלה על הכוס א”כ אפשר שיש מעליותא לחוש לשיטתו, וממילא יש לדון לפלפולא באופן שיש איש בריא ואשתו חולנית, אם יותר לחוש לצד זה או למה דקי”ל לכתחילה שאשה תשמע מאיש, עי’ משנ”ב סי’ רצו סקל”ה, ויש מקום לטעון דכל ספק שיש צד שהוא לעיכובא גבר על חומרא בעלמא דלכו”ע אינה לעיכובא, עכ”פ למה דמשמע שעיקר הדעה שאשה מותרת להבדיל לעצמה ושאין צד שאינה יוצאת בזה, עי’ במשנ”ב סי’ רצו הנ”ל, אבל יש מקום לדייק מלשון הראשונים דלקמן שכ’ שכל ישראל עניים דמעיקרא לא תקנו כלל הבדלה על הכוס בשנה זו דזה כוונתם במש”כ כל ישראל, וממילא יש מקום לטעון דלשיטתם גם חולה יהיה פטור כיון שלא היתה תקנה אז, ותדע דמי שאין לו יין מחמת שנסע למדינת היום ונזדמן לו למחרת לא חשיב שאינו בכלל תקנה ואינו בכלל השלמה, ש”מ דמה שבמוצאי ת”ב לשיטתם אין הבדלה ואין השלמה הוא דין מיוחד במוצאי ת”ב משום שכל ישראל אינם בכלל תקנה זו אז, אלא שאינו מוכרח).

ועכשיו אשיב על כל הטענות שנשמעו מפי כת”ר בזה לומר דאינו זמן הבדלה ושהבדלה היא דין באכילה שלאחריה.

מה שטען בשם הר”ח בפסחים קב ע”ב שקידוש והבדלה קודם אכילה בא רק לומר דזמן קידוש והבדלה שניהם הוא קודם סעודה ולא לאחריה וממילא יש לאומרם יחד וז”ל הר”ח שם קידוש היום והבדלה תרוייהו קודם אכילה הן [אבל] קידוש וברכת המזון [אינו כן אלא] הקידוש קודם אכילה וברכת המזון אחר הסעודה לפיכך שתי קדושות הן עכ”ל, והמעי’ יסכים שאינו מוכרח שבא הר”ח להוכיח דבר מגדרי הדינים אלא בא לומר דבר פשוט שמה שצריך להיאמר יחד ממש לא חיישי’ ביה [לפירושו ולשיטתו] משום חבילות חבילות משא”כ דבר שיש הפסק בינו לדבר אחר, ולכן מה שהוא קודם סעודה וברכהמ”ז יכול להאמר יחד ומה שהוא אחר סעודה וברכהמ”ז אינו יכול להאמר יחד עם דבר שצריך להאמר קודם לסעודה וברכהמ”ז.

ועיקר הענין הוא שמוטלים עליו כמה ברכות וגם לעשות סעודה וממילא החילוק לפירושו ולשיטתו הוא מה מן הברכות יברך יחד הם רק הברכות שמעיקר דינם לברך באותו הזמן.

מה שטען מדברי הב”י או”ח ס”ס קסו שכתב דמשמע בגמרא (פסחים קו ע”ב) דלא הוי קידוש היסח הדעת בין נט”י לאכילה כיון שדעתו לאכול וכתב המרדכי (ברכות לז ע”ג) דהוא הדין להבדלה דלא הוי היסח הדעת כיון שדעתו לאכול מיד עכ”ל, היא הנותנת ומהתם גופא הרי מתוך הדברים ניכר שאין הכונה דההבדלה שייכא לאכילה אלא שדעתו לאכול.

ומה שטען כת”ר שבפנים המרדכי נראה כן לענ”ד אדרבה דהמרדכי שם [רמז קמד] כ’ ואותן בני בני אדם שמבדילין על השולחן ומשמע מלשונו שהיא הנהגה של אותן בני אדם ולא מדינא ולא בהכרח דסבר שגברא רבה הנהיגו אלא שמי שינהוג כן חשיב דעת לגבי זה.

ועוד דאדרבה שהמרדכי הקשה ע”ז דבקידוש סברא הוא דבעי’ קידוש במקום סעודה אבל בהבדלה אין סברא זו ולא שייכא לסעודה ותי’ שם אליבא דרבינו יוסף המקיל בזה דנראה דכיון דנטל ידיו ודעתו לשתות פטור אפילו בהבדלה ע”כ, ומבואר שם שכל הענין הוא רק דעת ואדרבה משמע דההבדלה עצמה אינה שייכא לסעודה דבהבדלה לא בעי’ קידוש במקום סעודה.

וכ”ש שהמרדכי עצמו שם הביא ב’ דעות והביא דיש מחמירין ליטול רק אחר הבדלה לחשוש לב’ הדעות (וצע”ק שהב”י הביא רק הדעה העיקרית דמפלפל בה המרדכי ולא הביא דיש כאן שייכות להחמיר יותר כמ”ש המרדכי גופיה ואין בזה שום הפסד אלא רק שינוי הסדר).

מה שטען דיש אומרים שא”צ לברך על הגפן אחר הבדלה קודם סעודה הוא ג”כ כעין הנ”ל שזהו רק סברא בדעת המברך בסי’ רצט ס”ח להחשיבו כיין שלפני המזון, ואינו דין בשייכות ההבדלה לסעודה, ולחלק מהפוסקים בתנאי ששתה יין קודם המזון ואז מצטרף וגריע מקידוש שמצטרף לסעודה עי”ש בשו”ע ומשנ”ב, ואפי’ להרא”ש המובא במג”א (שציין לו המשנ”ב) דמקל מ”מ מצריך שיהיה יין בתוך המזון כמו שהביא שם משמו המג”א, ואף נזכר בו הלשון “שאני הכא שאין היין בא לצורך אכילה אלא לצורך מצוה” והוא סברא לומר שלא יפטור אם לא היה יין במזון כלל, היוצא בזה דאין היין שייך לאכילה כלל.

ויש לציין דאפי’ בקידוש מפקפק הבה”ל בזה בסי’ רעד ס”ו עי”ש.

מה שהביא כת”ר ראיה מדינא דטעה בזו ובזו דלהשו”ע הוא אם אכל קודם הבדלה ורצו להוכיח מזה דהאכילה היא טעות בהבדלה משום שההבדלה היא קודם האכילה הרי ברשב”א מבואר דה”ה עשה מלאכה והרמב”ם מפרש באופן אחר לגמרי וגם אין בראשונים להדיא שחילקו בין מלאכה לאכילה כמש”כ הבה”ל סי’ רצד, ממילא אין כאן ראיה לומר דההבדלה היא מחמת האכילה, וגם לפסק הבה”ל דרק באכל קודם הבדלה חשיב טעה היינו משום דקודם הבדלה יש איסור אכילה ולכך חשיב טעה, (והבה”ל מצרף דעת הרמב”ם דמפרש טעה בענין אחר לגמרי), ולא בהכרח דההבדלה שייכא לאכילה, ומה דלגבי מלאכה לא חשיב טעה משום שאין המלאכה שייכא להבדלה על הכוס שכן יכול לפטור עצמו בברוך המבדיל לעשיית מלאכה, ועכ”פ אין מכאן הוכחה או רמז שההבדלה הוא דין באכילה אלא שהאכילה היא זלזול בהבדלה ותל”מ.

בהגדרת איסור אכילה קודם הבדלה מצד זלזול בהבדלה או בכבוד שבת עי’ עוד בביאור הדבר בחי’ הגרי”ז כתבים הל’ שבת פ”ל, שכ’ שם ב’ נוסחאות בזה ותלה הדבר במחלוקת ראשונים, והבאתי חלק מדבריו בתשובה לגבי שתיה קודם הבדלה.

והנה חובה לציין שיש דעה בראשונים (דעת הריטב”א בתענית ל’ ע”א ובהל’ ברכות פ”י הי”ד ובסוכה נד ע”ב בשם רבו [הרא”ה] ורביה דרביה, והוא בתורת האדם להרמב”ן ענין אבלות ישנה, ועי’ עוד במחה”ש ריש סי’ תקנו) דאין הבדלה במוצ”ש ת”ב ואין תשלומין וכיון שנדחה נדחה אבל אינו שייך לנידון דידן לבאר בזה הצד שממנו בא הברכ”י לאפוקי דאילו לשיטת הנך אומרים א”צ להבדיל גם אח”כ וממ”נ אינו מפסיד לצאת ע”י מי שמבדיל.

והנה גם טעם הנך ראשונים ג”כ אינו משום שת”ב אינו זמן הבדלה אלא מצד שת”ב אינו זמן שתיית כוס וכמבואר הטעם בריטב”א בתענית שם ועוד דיש לזה ב’ טעמים, הא’ משום דמבואר בברכות כח דרק כשהעשירו קבעוה על הכוס וכיון דאין כוס בת”ב חזרה תקנה למקומה שההבדלה רק בתפילה דהו”ל ככל ישראל עניים אז, וממילא אין השלמה לזה אחר שכבר עבר מוצ”ש ויום ראשון, והב’ צירף לזה דעת הרי”ף דא”א להבדיל ביום שני [והרא”ש בשם בה”ג חולק דכאן שאני כיון שלא יכול היה להבדיל ביום ראשון והובא במג”א וכן בבהגר”א], ולב’ טעמים אלו אין הפסד לצאת ביום הראשון ממ”נ.

ואדרבה לדידן דקי”ל כהמחייבים הוא גופא משום שאין ת”ב פטור מהבדלה ולא הוי כאונן וז”ל הרא”ש המובא במחה”ש שם, ולא דמי כ”ה דהתם גופיה הוי דחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחגר, אבל הכא גופיה מחייב והזמן גורם שאינו יכול להבדיל וכשיעבור הזמן יבדיל עכ”ל ובא ליישב למה כאן יש תשלומין אף דבאונן ס”ל דאין תשלומין.

ויש מקום להעלות צד דאולי נחשוש לשי’ הרמב”ן לגבי שאין יום ראשון זמן הבדלה על הכוס ונחשוש לשיטות שאר ראשונים שמחוייב בהשלמה, ואז לא יוכל לצאת ביום הראשון, אבל זה אינו, דלא אשכחן מהראשונים מאן דמחלק בהכי, וע”כ הא בהא תליא, דמי שסובר שאין מוצ”ש מחוייב בכוס גם אינו מחוייב בהשלמה, וכמו שמוכח מכל הראיות של הברכ”י דמאן דמחייב בהשלמה סובר דיש חיוב מעיקרא נמי.

היוצא מכ”ז שמי שיכול לשמוע (כגון שגר בסמיכות לבית חולים) הבדלה במוצאי ת”ב מרוויח בזה חדא שמקיים בזה הבדלה במוצ”ש שהוא הלכתחילה של כל השנה כמו שהרחבתי במקו”א, וגם המטה משה שם כ’ לגבי המתענה בעשירי דעדיף טפי שיבדיל במוצאי ת”ב דכל אקרובי הכי עדיף טפי, אף ששם כבר הפסיד הבדלת מוצ”ש, והב’ שיוצא מידי ספק ברכה של הבדלה על הכוס במוצאי ת”ב דהרדב”ז ח”ב סי’ תרמב חשש לספק ברכה (הובא בדע”ת למהרש”ם סי’ תקנו ועי’ גם ערך לחם), ולפי מה שנתבאר אין שום הפסד בזה דהסוברים שלא תקנו הבדלה בשנה זו סוברים שגם אין לזה השלמה בלאו הכי ואדרבה מרוויח לדעתם שאינו מברך לבטלה על ידי ששומע מחולה במוצאי ת”ב.

יעוי’ בחוט שני הל’ שבת פ”ה סק”א דמשמע מדבריו של המשנ”ב סק”ה דמדינא רחיצה בע”ש כבר מהבוקר מקיים מצוות רחיצה (והיינו מדינא דגמ’), ויש להוסיף שכן יש מקום ללמוד מדברי הגמ’ לענין להשכים לצרכי שבת, ולפ”ז יש מקום לטעון דה”ה לענין שבת חזון שהתירו לרחוץ כשמתרחץ לשבת.

אולם מאידך גיסא באבלות גמורה מצינו אופנים שהותר לרחוץ רק סמוך לשבת ויש לדון בזה לעניננו, וכמו שיתבאר.

ביו”ד סי’ שצט ס”ג נחלקו המחבר (ועי’ שעה”צ סי’ תקמח סק”ל ועי’ באו”ח שם בשו”ע ס”ח וס”י) והרמ”א באבל שחל שביעי שלו ערב הרגל (והלשון אפי’ שביעי צע”ק דביו”ד סעי’ ה שם מבואר במחבר להדיא דעד שביעי הוא דין אחר עכ”פ בחלק מהדינים הנזכרים בס”ג) לענין רחיצה ועוד דינים, דלהמחבר משמע דמותר לרחוץ משחרית ולהרמ”א רק סמוך לחשיכה.

(ועי”ש לענין ערב פסח, ולהלן יתבאר דבאופנים שהמחבר מודה שמותר רק בערב אינו דוקא סמוך לחשיכה והוא עוד פלוגתא בין המחבר להרמ”א, ועי”ש בשו”ע באו”ח ויו”ד לענין אם יש פעמים שמותר לרחוץ רק בלילה).

ומבואר שם בש”ך סק”י דבדין זה של סמוך לחשיכה יש ב’ דעות דדעת הטור שם בשם הריב”א (הטור עצמו ג”כ נקרא ריב”א בקצת ספרים אבל הכונה כאן לריב”א סתמא) דרק באחד מששה הימים הראשונים כך הדין שצריך שיהיה סמוך לחשכה, והרמ”א אזיל כדעת הראבי”ה סי’ תתמא הובא בב”י או”ח שם בשם הגהות אשרי מו”ק פ”ג סכ”ו דגם מיום שמיני ואילך צריך להמתין עד סמוך ללילה שאז ניכר שבשביל רגל הותר עכ”ד.

וכוונתו דלריב”א ביום שמיני עצם היום כבר הופקע האבלות וה”ה בשביעי שמקצת היום ככולו, משא”כ בימים שקודם לכן לא חשיב שהופקעה האבלות אלא רק מה שסמוך ליו”ט (והריב”א מקל יותר מן המחבר דלהריב”א הותר לרחוץ סמוך לחשכה לכאורה ולהמחבר ביום א’ עד ו’ כתב בס”ג שלא ירחץ עד הלילה), אבל להראבי”ה גם ביום ז’ וה”ה אחר ז’ לא הופקע היום עצמו באבלות אלא רק מה שהוא לצורך היו”ט, ולכך צריך שיהיה קרוב לשבת, והיינו אף ברחיצה שהוא איסור מנהג בל’ בלבד (עי”ש ברע”א רק דהוא מיירי מצד נידון המחבר שהותר אז בשביעי).

ומבואר בש”ך שם דהרמ”א שמחמיר ביום ז’ אזיל כדעת הראבי”ה דמחמיר גם מח’ ואילך והיינו אף שהיה מקום לחלק דרק לגבי שביעי מחמרי’ דלא נימא מקצת היום ככולו משא”כ לגבי שמיני דהרחיצה כולו משחרית רק ממנהגא קמ”ל דלא מצינו דעה להלכה שמחלקת בין שביעי לשמיני דמקצת היום ככולו הוא דין קבוע דשביעי הוא כשמיני לכל דבר וממילא גם לענין רחיצה, ועי’ בזה בתוס’ מו”ק יט ע”ב ד”ה הלכה דמבואר מדבריהם דזה פשיטא שהלכה כאבא שאול להקל לענין מקצת היום ככולו לעניננו וכן מבואר עוד דבריהם להלן בהמשך העמוד ד”ה שאסור (לגי’ הרש”ש) שזהו החילוק בין אבא שאול לרבנן, וקי”ל הלכה כאבא שאול.

וצריך ביאור בזה למה באמת להריב”א הוא קל יותר כיון שגם גזירת שלושים היא גזירה שמתבטלת משום כבוד הרגל ולמה לענין זה חשיב שבטל כבר משחרית (או עכ”פ מחצות) לענין איסורים השייכים לרגל, אבל הריב”א סבר מכח הסוגי’ דסברא היא שגזירת שלושים קילא ולא החמירו בה כ”כ וכמו שיתבאר מדברי הראשונים.

אבל הריב”א למד כן מדברי הגמ’ במו”ק יט ע”ב דקאמרי נהרדעי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דהיינו בשבעה ובשלושים ונקט כוותייהו כמו שפסקו הפוסקים (דהרי נסמכו על שמואל שאמר הלכה כדברי המקל באבל והכי קי”ל), ומה דאמר רב הונא בריה דר”י הכול מודין שאם חל ג’ שלו להיות בעבר הרגל שאסור עד הערב מפרש לה ה”ה עד ו’ וו’ בכלל דלא כהמפרש שם, ויש להוסיף דכן אי’ גם בהרי”ף והרא”ש פ”ג סכ”ו דשלישי הוא אפי’ ששי, וכך משמע גם בתוס’ שם ד”ה שאסור ובשביעי לאבא שאול וכו’ (ועי”ש ברש”ש) וכתבו שם הטעם בזה דאבלות שבעה חמירא טפי.

(ולענין דעת הרמ”א ברחיצה בערב אם הוא בחמין או בצונן ואם סמוך לערב או רק מבערב עי’ עוד בדגמ”ר ביו”ד שם ובמשנ”ב באו”ח שם ובשעה”צ סקכ”ו, ועי’ עוד בשעה”צ סקכ”ח ובמשנ”ב סקמ”א).

ולכאורה לפ”ד הרמ”א כהראבי”ה יוצא דשמיני הוא כעין אבלות דידן דקודם שבת חזון (כיבוס מדינא בשמיני ורחיצה ממנהגא, ובנד”ד באבלות שקודם שבת חזון בד”כ הכל ממנהגא עכ”פ לחלק מהפוסקים, עי’ סי’ תקנא ס”ד וגם המחמירים שם לא נזכר שהוא מדינא ומשמע ממנהגא), ואעפ”כ הותר רק סמוך לחשיכה, א”כ היה מקום לטעון שגם באבלות דידן יהא אסור להכרעת הרמ”א.

ומאידך גיסא יש לדחות דשם היו”ט עצמו מפקיע האבלות (ולכך גבי שבת לא הותר כיון שאינו מפקיע האבלות כמ”ש הערך לחם שם להמהריק”ש בשם התוס’ מו”ק יט ע”ב הנ”ל ד”ה הלכה בשם הירושלמי שם פ”ג ה”ה), ויש מקום לטעון דכיון שמפקיע האבלות צריך שיהיה סמוך לשבת דרק אז נפקע האבלות (ועי’ במשנ”ב שם סוף סק”מ דיש צד שנפקע רק בזמן שאפשר לקבל תוספת, ועי”ש עוד),  דשם טעם האיחור דהרגל מפקיע לגמרי האבלות לכך צריך לאחר עד קודם שבת שהרי האבלות לא מופקעת עד שבאה הרגל ומפקיע האבלות, משא”כ בניד”ד דאין השבת מפקעת את האבלות אלא רק הותר מפני כבוד השבת, וממילא אפשר שא”צ דוקא שיהיה סמוך לשבת.

ואמנם היה מקום לטעון דהיא הנותנת דכיון שהותר מפני כבוד השבת הותר רק כשניכר שהוא לכבוד השבת, אבל זה אינו דבעיקר דינא דבחמישי מותרין מבואר לא כן אלא ההגדרה היא דצרכי שבת לא היו בכלל הגזירה.

ואולי יש להביא קצת משמעות דהפקעת האבלות הוא בלבד הטעם שמותר ברחיצה רק בערב שכתבו הרי”ף והרא”ש שם בזה”ל, מאי טעמא (דר”ה בריה דר”י הנ”ל) דאכתי לא שלים אבלות דידיה אלא רגל הוא מפסיק ליה אבלות אין מותר לרחוץ אלא עד דעייל רגל עכ”ל, ומשמע דהענין הוא שהרגל מפקיע את האבלות לכך בעי’ להמתין משא”כ שבת אין בזה הפקעת האבלות, דשבת עולה ואינה מפסקת וה”ה בניד”ד.

והביאור בכ”ז הוא דכשצריך להתיר הרחיצה משום שעכשיו הוא כבר רגל צריך שיהיה ניכר שהוא לצורך הרגל וחשיב כמו שעכשיו הוא בכלל הרגל, ומחמת זה הותר רק בערב שאז ניכר שהוא מן הרגל וכנ”ל [עי’ במשנ”ב סק”מ הנ”ל], אבל כשההיתר הוא משום כבוד השבת לא נאמר דין זה.

ויש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ תקמח ס”ח כתב דבחל שביעי שלו בער”ש שהשבת היא ערב הרגל א”צ לרחוץ ולספר ולכבס דוקא אחר המנחה דמה שבערב הרגל כשמספר צריך שיהיה סמוך לערב כדי שיהיה ניכר שהוא משום כבוד הרגל משא”כ הכא עכ”ד, וכונתו דכיון שמגלח בער”ש משום הרגל ולא משום כבוד השבת (דהרי שבת אינה מתרת לגלח בימי אבלו וכנ”ל) א”כ בלאו הכי לא ניכר בזה כבוד הרגל ולהכי א”צ להקדים, אולם אין מדברי הבה”ל ראיה ברור להתיר גם בניד”ד דבניד”ד באבלות דרבים ההיתר לרחוץ הוא מפני כבוד השבת, ולא דמי להתם שההיתר הוא משום יו”ט שאחר השבת ולא משום השבת, ואי משום הא עדיין יש מקום לטעון דגם כאן יהיה אסור מפני כבוד השבת, אולם האמת כנ”ל דהטעם שצריך שיהיה ניכר הוא משום שהיו”ט מפסיק האבלות.

(ויש לציין בזה עוד דלפרש”י בהחולץ הך אבלות קילא ויש אחרונים שנקטו כדבריו אפשר מטעם דהלכה כדברי המקל באבל).

וכן מסתימת הדברים כששם הזכירו וכאן שתקו י”ל דכאן לא שייך, דכאן הוא אבלות מנהגא עכ”פ לכו”ע ברוב שנים ועכ”פ למאן דסבר שבכל גווני דקודם שבת חזון הוא אבלות ממנהגא בלבד ודלא שייך קודם שבת חזון אבלות מדינא ואכה”מ, ולכו”ע אין בכלל אבלות זו מדינא דגמ’ רחיצה.

וכן לגבי כיבוס דאסור מעיקר הדין בשבוע שחל בו והותר לצורך שבת כבר מחמישי מעיקר הדין [ולדידן יש חומרות ממנהגא עי’ בסי’ תקנא, ועכ”פ במי שיש לו חלוק אחד לכאו’ שרי מחמישי כבר עי”ש במשנ”ב סקל”ב ובערה”ש סט”ו וע”ש עוד בבה”ל בשם הא”ר דגם חומרות שמר”ח אין נוהגות באופן זה].

ומאידך גיסא שם כתב המשנ”ב הטעם משום שיהא ניכר שהוא צורך שבת, ואולי גם כאן נוהג טעם זה דהרי בלא צורך שבת אין היתר.

ויש להוסיף דברמ”א סי’ תקנא כתב דאפי’ הנצרכת לרחוץ לצורך מצוה במוצאי ת”ב מותרת להקדים ולרחוץ בערב ת”ב אם אינה יכולה לרחוץ במוצאי ת”ב, והיינו אף דקדים טובא, כיון שכוונת הרחיצה למצוה, רק דשם אם אפשר צריך לאחר, אבל שם הטעם לאחר לכתחילה הוא משום שאפשר לעשות במוצאי ת”ב שאז הוא קל יותר, משא”כ כאן אין שינוי בחומרא בין בבוקר לאחה”צ.

ויש להוסיף עוד לגוף חומרת הרמ”א דההיתר הוא סמוך לערב ממש עי’ בשעה”צ סי’ תקמח סקכ”ג דעכ”פ בשעת הדחק לא משמע להחמיר יותר מחצות כהמחבר עי”ש ומשמע דמעיקר הדין נקט כהמחבר כיון דאין הרבה דעות שסברו כן (עי”ש בלשונו) ואפשר דגם משום דהלכה כדברי המקל באב [והרמ”א גופיה אפשר שהחמיר גם מכח המנהג וצל”ע], וישם מקום לומר דה”ה במקום צירוף קולא וכמו בניד”ד בשבת חזון דלא בריר שצריך להחמיר בזה, ולהלן יתבאר בזה עוד.

ובהליכ”ש ניסן פי”ד הערה ס”ג כתב דנכון לעשות הרחיצה והטבילה בע”ש אחר חצות כי אז ניכר שהוא עושה לכבוד שבת.

עכ”פ נתבאר שאינו חיוב מדינא אלא חומרא בעלמא ועכ”פ לא בשעת הצורך.

יש להוסיף דהמשנ”ב בסי’ תקנא סקל”ב הביא עיקר הדין דבחמישי מותרין מפני כבוד השבת ומשמע דכך פסק למעשה לענין מי שאין לו כתונת לשבת, ויש מקום לומר דכאן לא עדיף מזה ומ”מ ברחיצה בחמישי אפשר דלא ניכר שהוא לכבוד שבת כ”כ כמש”כ המשנ”ב כעי”ז בהל’ שבת [ואין להשוות בגדים דשם אינו לובשן מיד אלא לובשן נקיים קודם שבת], וצל”ע בזה.

יש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ תקנא סט”ז ד”ה בחפיפת (במה שדן שם לענין ת”ב שחל להיות בשבת) מוכח לכאורה דההיתר פשוט גם קודם חצות גם בשנה רגילה עי”ש היטב [וכ”ש להמחמירים יותר מהבה”ל לענין לאחר חצות עכ”פ בשנה שיש להחמיר כ”ש שקודם חצות שרי ועי’ בט”ז בשם הב”ח].

היינו הך ואין חילוק בדבר וכמבואר בדברי החת”ס סי’ שמו שאף יש מקום להזהר למאן דקפיד גם בעיון בדינים אלו, ופשוט דגם מס’ שמחות הוא בכלל זה, דאפי’ בבירור תשובה בענין אבלות נזכר שם בחת”ס שנסתכן מחמת זה עי”ש.