כתב הג”ר שמעון שרייבר [רב בהמ”ד מכתב סופר] בשאלה (בגליון עיון הפרשה), וז”ל: לבוש ריש הל’ חנוכה סי’ תר”ע, כתב טעם שתיקנו פורים למשתה ושמחה וחנוכה להלל והודאה, דבחנוכה רצו להמיר דתם, משא”כ בפורים רצו להרוג גופם, וצ”ע ...Read more
כתב הג”ר שמעון שרייבר [רב בהמ”ד מכתב סופר] בשאלה (בגליון עיון הפרשה), וז”ל:
לבוש ריש הל’ חנוכה סי’ תר”ע, כתב טעם שתיקנו פורים למשתה ושמחה וחנוכה להלל והודאה, דבחנוכה רצו להמיר דתם, משא”כ בפורים רצו להרוג גופם, וצ”ע בשלמא בחנוכה לא תיקנו משתה ושמחה א”ש, אבל למה לא תיקנו בפורים גם הלל והודאה חוץ מחיוב משתה ושמחה [ואף שי”ל דקריאתה זו הלילא, אבל לא מצינו חיוב הודאה ואמירת על הניסים וע”כ אינו אלא הזכרה מעין המאורע ולא מחובת היום], וכי על הנס שניצלו מגזירת המן לא שייך להודות ע”ז עכ”ל.
ולא זכיתי להבין מה רצה להוכיח מדברי הלבוש, וז”ל בסימן תרע ס”ב, ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה, ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד מדינות חבריהם ומכריחן לאמונתן, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה, לא היו מבקשים יותר, אלא שנתן השם יתברך וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות, ולא למשתה ושמחה, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח”ו, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו, אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח”ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות.
ויש אומרים שגם בחנוכה יש קצת מצוה בריבוי הסעודות וכו’ עכ”ל.
ולשונו שם להדיא על פורים, ‘לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה’ ע”כ, והדברים מבוארין בהדיא בדעת הלבוש שפורים הוא גם להודות ולהלל וגם משתה ושמחה, וגם ענין קריאת המגילה הוא במקום הלל כדעת ר”נ בפ”ק דמגילה, וגם להחולקין הוא משום שהלל דתהילים לא שייך בפורים מהטעמים המבוארים שם, אבל עכ”פ יש חובת הודאה וכמו על הניסים שהוא בודאי מענין ההודאה, ולהכי אמרינן ליה במודים ולא ברצה כסתם אזכרות שאינן להודאה, וכמ”ש גבי חנוכה במסכת סופרים פ”כ ה”ו, ואומרים בהודייה, וכניסי פלאות ותשועות כהניך אשר עשית בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונא[י] ובניו, כן עשה עמנו י”י אלהינו ואלהי אבותינו ניסים ופלאות, ונודה לשמך לנצח, ברוך אתה י”י הטוב, וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותן בהודייה עכ”ל המסכת סופרים.
ולשון התוספות בשבת דף כד ע”א, אבל חנוכה ופורים אף על פי שאין בהן קרבן מוסף צריך להזכיר משום פרסומי ניסא ע”כ.
וכ”ה בתוס’ הרא”ש שם וז”ל, אבל חנוכה ופורים אף על פי שאין בהם קרבן מוסף צריכין להזכיר משום פרסומי ניסא, וא”כ יש להסתפק נמי אם לא הזכיר של חנוכה בתפלה אם מחזירין אם לאו, ומיהו בתוספתא דברכות תניא בהדיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים וכו’ עד ואם לא אמר אין מחזירין אותו עכ”ל.
ולשון התוס’ במגילה דף ד’ ע”א, פסק ואומר על הנסים בתפלה ובהודאה – ויש שאין אומרים כשם לפי שאמרו חכמים (ברכות לד.
) לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בג’ ראשונות ולא בג’ ברכות אחרונות ושטות הוא שהרי האי טעמא לא הוי אלא למתפלל בלשון יחיד אבל בשביל הציבור שרי אבל נראה שאין לאומרו מטעם אחר משום דאמרו חכמים (פסחים קיז:) דכל דבר דהוי בלהבא תקנו בלהבא ובדבר דהודאה הוי לשעבר ומשום הכי תקנו בה על הנסים דהוי לשעבר עכ”ל, וכל הענין מבואר דאזכרת על הניסים הוא הודאה על שעבר.