עירוב

א) בענין טעמים לברכות ההפטורה יש לציין שכבר נמצא בסידורי רז"ה ויעב"ץ, אכן יש חילוק בין סוגי הטעמים, כי הם הטעימו תיבות "ברוך אתה" במונח זקף קטן ו"ה' אלקינו מלך העולם" במרכא וכו' אתנחתא, כי הרי ה' אלקינו צריך להיות דבוקים כמו שפירש רש"י בפרשת בראשית, ודלא כמנהג העולם לחלק הברכה ברוך אתה ה' – אלקינו מלך העולם, וכן הרוו"ה צירף התיבות ברוך – העולם ביחד בזקף קטן אחד, ודלא כמו שאנו נוהגים להניח אתנתתא בתיבת "העולם", דלפי זה בתיבת "באמת" צריך להיות סוף פסוק ולא עוד הפעם אתנחתא, ועכ"פ בסידורים הנ"ל עשו טעמים לעוד מקומות בסידור, וכגון בברכה שלפני ההלל, ובאמת יש להבחין כי כמה אנשים מטעמים הברכות שלפני התורה ג"כ כטעמי מקרא, ונראה טעם לזה כדי שיהא נראה שהפסוקים ממשיכים מהברכות, משא"כ בברכות שאחרי ההפטורה שכבר גמרו לקרות אין מטעימין אותם.

ב) יש לציין דאכן העולם נזהרו שלא לעשות קיצור של חיי אדם, דהרי קיצור ש"ע אינו קיצור מהשלחן ערוך אלא מהחיי אדם ואע"פ כן נקרא בשם קיצור ש"ע, וכן בוילנא תרנ"ח יצא לאור ספר בשם "קיצור מספר חיי אדם".

ג) לגבי סמוך למנחה י"ל דגם בערבית לא מצוי לישב לפני הספר שכבר סגר את עסקו, והא שחששו יותר במעריב מבשחרית י"ל כיון שהוא עיף וישתקע בשינה.

ד) הא שגזרו שיעביר ד' אמות אף שיש עירוב יש לציין לבה"ל סימן ש"ג סעיף י"ח דמקשה למ"ד דאין לנו ר"ה למה גזרו, ועכ"פ ברשות הרבים ממש קשה לערב.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תגובה נוספת שנתקבלה על הגליון הנ"ל

למש"כ: תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו מאת הג"ר א' הכהן שליט"א מודיעין עילית במש"כ במאמר 'אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה', "ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו", יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו"ד לגבי מעמד עקידת יצחק, "וככהן גדול הגיש את מנחתו", משמע שהיה דינו ככה"ג, ונודע בזה משם הגר"י ראזין זצ"ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע"י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה"ג אינו נפסל באנינות.

ובאופן נוסף ביאר בזה ראב"ד העדה החרדית שליט"א בספרו חכמה ודעת וירא כ"ב, י' דהוא מדין קטורת יום הכפורים דבעי כהן גדול דוקא, יעו"ש שהביא גם דברי הצ"פ הנ"ל.

תגובת המערכת: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז' ימי המילואים, משא"כ בסתמא, וצל"ע.

יש לציין למה ששלחתי לו בשבוע שעבר מויק"ר, ועוד מדברי בראשית רבה פרשה מ"ו אות ה' "רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אַבְרָהָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם וגו'", והיינו כדרשת הגמ' בנדרים לב: אלא דכאן נזכר כהן גדול וא"כ אי"ז דוקא בעקידה.

ולעצם מה שכתבתי לו מהצ"פ יש לציין כי הרד"ל בחדושיו לפדר"א הביא לפרש כן מהזית רענן והוא גופיה ביאר בזה כדברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א.

מה ששלחתי לו משמיה דהצ"פ הוא בשו"ת ח"א (מהדו' ורשא) סי' ע"ב.

וכדבריו בזה מלבד דברי רבנו המגן אברהם בספרו זית רענן - שמן ששון שהביאם הרד"ל על פדר"א שם כפי ששלחתי לו, עמד בזה הגה"ק רבי מנחם זעמבא זצ"ל הי"ד בהסכמתו לספר אוהב שלום הנדמ"ח בספר הזכרון אבן ציון עמ' תס"ז והרב דוויצען בספרו מעשי למלך פ"ב מביה"ב ה"ב אות ב', ותו"ד שניהם שהיה למזבח בשעת העקדה דין במה ולכך נהג בו אנינות, יעו' בדבריהם ותרוה נחת.

ומה שכתב בענין "אמירת ליהודים בהבדלה במוצ"ש", לא נתפרש בדבריו טעם ומקור הוספת "כן תהיה לנו", ואם יש לו דבר בזה אשמח אם יודיעני.

מא' הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

לכבוד הג"ר א' הכהן מודיעין עילית

שלום רב

בענין שאלתך על מקור אמירת כן תהיה לנו בהבדלה, יש לציין לדברי הערוה"ש (או"ח סי' רצ"ו ס"ח), וז"ל, בבהכ"נ מתחילין מברכת בפה"ג וכל בעה"ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד' הישועה ד' צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד' צבאות אשרי אדם ד' הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ"נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ"ל.

(ועי' בכתבי הר"צ הכהן דנחית לזה, פרי צדיק ר"ח אדר אות ו', פ' כי תשא אות ט', פ' קדושים אות י"ד).

ויעוי' במהרי"ל עמ' רכ"ד שמדבריו נראה שהמבדיל מתחיל ליהודים ועד אז אומרים הקהל, ובכת"י א' כתוב ליהודים יהיה אורה.

בכבוד רב

***

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד}

כתב בס' פנים יפות בראשית פרק יז, ומה שהקשו המפרשים כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, א"כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, נראה באיסור חובל נאסר גם בני נח כדפירש רש"י [לעיל ט, ה] בפ' אך את דמכם לנפשותיכם לחובל דם עצמו, וה"ה חובל בכלל, כדאיתא בסוף פרק החובל [צא ב] דלאו דוקא קטלה, אלא אפילו חבלה בעצמו, וא"כ לא היה רשאי בשביל החומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה לדחות איסור חובל, ומטעם זה לא הניחוהו בני דורו שלא האמינו בנבואתו לדחות ולעבור על איסור חובל.

והוקשה לכת"ר שליט"א דיש להוכיח מדברי התוס' ביבמות דף עא ע"ב וז"ל, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו - ומ"מ אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה כדאמר בב"ר (פ' (ס"ד) [מ"ז]) דאפי' עירוב תבשילין קיים וא"ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ"ל.

וא"כ אם היה בזה איסור חובל א"כ איך פרע עצמו.

עוד הקשה כת"ר דהנה כתב הגרי"ז לתרץ על קו' המפרשים הנ"ל דכיון שלא נצטוה לא היה ע"ז חלות ערלה שתחול המילה.

וק' א"כ איך עשה פריעה דעל עור הפריעה לא היה מצווה.

תשובה - נראה דאחר שנצטוה היה בזה יותר שייך להקרות שמהדר במעשה המצוה וכבר אי"ז איסור חבלה אבל כשאינו מצווה ועושה כלל לא מהני לזה שאחרים היו מצטווין ע"ז.

וכן יש לתרץ על מה שהקשה ע"ד הגרי"ז דכיון שכבר נצטוה על המילה היה שייך להדר במילה שהפריעה היא בירור המילה והיא הידור בגוף המילה משא"כ קודם שנצטוה.

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע"ה, כ' חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

אכתוב קצת הנלנע"ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי"ש גבי מש"כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש"י, צילותא - דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס' בזה"ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע"כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע"פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו' אסור.

וזהו דוקא במקום כה"ג שאפשר בבית אחר כמ"ש המשנ"ב סי' קנ"א סק"ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה"צ סק"ד, כן משמע במגילה כ"ח ע"ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו', ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ"ל, וגם כ"ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ"ש הרשב"א, [ומ"מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ"ד שבהכנ"ס אסור לעשותו בהמ"ד דמ"מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ"ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס' ראשון לציון לבעל האוה"ח הק', וז"ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע"כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי"ל דסד"א כר"י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ"ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי' הלכתא כריב"ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ"ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב"ל לגביה דר' יוחנן שכתבו התוס' לעיל דף כ"ו ד"ה כוותיה דר"פ כו' דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר' יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג"כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ"ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז' ב', ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ"מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ"א סוכה ז' ב', ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי' השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה"פ, או אפשר דאה"נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ"ע עכ"ל.

וכתב החזו"א או"ח סי' ע"ב סק"ו לגבי עירובין דמהני וז"ל, נראה דהא דב' דפנות כמין ג"ם אינו נידון כג' דפנות למחשב רה"י מה"ת היינו דוקא כשב' הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג' דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל"כ אין לדבר שיעור, וב' כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג' רוחות, ומיהו דוקא כשב' הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ"ל.

וע"ש סי' ע"ד סקט"ו.

אכן לענין סוכה הביא בס' הסוכה עמ' רמ"ה בשם הגרי"ז סולוביציק זצ"ל שהוכיח מהגמ' זבחים ל"ז ב' להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג' דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ"א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ' כ"ד), אמנם לפי דברי הנצי"ב במרומי שדה על הגמ' שם אין ראיה לחידוש הגרי"ז מ"מ.

ובס' סוכת חיים עמ' קי"ג הביא בשם הגר"י הוטנר זצ"ל ובשם הגר"נ קרליץ שליט"א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג' דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ"ש בשו"ע סי' פ"ט ס"ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע"כ.

וכ' המ"ב סקל"ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל עכ"ל.

ויעוי' מש"כ בסי' ע' סקכ"ג, וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר עכ"ל.

וכ' שם בבה"ל, ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן עכ"ל.

וצ"ב דיש סתירה בין הכרעות המ"ב, אבל מ"מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ"מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש"כ 'עד המנחה' אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר 'עד התפילה', אלא 'עד עה"ש ועד המנחה ועד צאה"כ', ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב"ד].

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו"כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ"ט דדרשינן תיבת 'וזה' או 'הזה', והמהרש"א הביא דברי הרא"ם שם וכתב עליה בזה"ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי"א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו' וע"כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע"כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו' שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו' כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו' וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו' דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו' וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו' דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו' שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו' שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו' שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו' דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו' אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע"כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי"א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע"כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה"ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו' היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז' ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו' תמיד שהם ב' תמידין וק"ל עכ"ל המהרש"א, וה"ה לעניניננו גבי 'אשר יאמר כי הוא זה' מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א"כ אין תיבת 'זה' מיותר ללמד שהיה מורה ע"ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע"פ ידידי הגר"ח מישקובסקי ק"ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע"פ המבואר בב"מ כ"ב א' לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ"ב לגבי ניח"ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ"מ זהו דוחק וצ"ע.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ' הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר"פ בן יאיר איתא בפ"ק דחולין ז' ב', אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ"ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר"ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג"כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל"ע.

בכבוד רב

***

{בס"ד אור לט"ו מרחשון תשע"ו הא סיהרא על מילואה}

לכבוד ידידי הנכבד אהוב למעלה ונחמד למטה שוקד ועמל בתוה"ק ומתעלה במעלות ביראה והעבודה הרב מ' הירשמן נ"י

{קבלתי מכתבו ותהי לי עונג לנפשי למזכרת בשורה ושמחה מכת"ר, זכרתי ימים מקדם עת שהיתי במחיצתו, ויה"ר שיעלה מעלה מעלה בדרכו הק'.

}

א) בענין מה שהקשה על הגמ' בכתובות ע"ב א' המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל יוציא ויתן כתובה דלמחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וא"ד סופנה, דאם הכונה על צרכי הקבורה הרי הוא ויורשיו מחוייבין בזה, ואם הכונה על הלויה וההספד, אטו משום הכי יוציא ויתן כתובה.

תשובה - נראה דכונת הגמ' היא כפשטה ממש, וכמו דמייתי אח"ז דספד יספדוניה וכו', ר"ל שמה שלא תעשה כעת לא יעשו לה, והכונה על הספד וקבורה ממש כדפרש"י, וכן בריטב"א ושטמ"ק, וכ"כ רבינו יהונתן בשלמא לבית המשתה איכא נעל בפניה, כלומר שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר היא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה.

אלא בית האבל מאי נעל בפניה איכא, כלומר איזו טענה יכולה לומר.

סופדה, כלומר אלא שמח[ו]ת שכנותיה במיתתה.

סופנה, מלשון מטמינה בקרקע מלשון חלקת מחוקק ספון [דברים ל"ג] דמתרגמינן משה ספרא רבא דישראל קביר.

דילוו ילווניה, העושה לויה לא מפסיד שכמו כן עושין בו והקרן קיימת לו לעולם הבא.

דטען יטענוניה, כלומר שנשא את המטה ישאו אתו על מטה בכבוד עכ"ל.

וכן איתא בתוספתא פ"ז ה"ד שלמחר תהא מוטלת ואין כל בריה סופנה, ומוטלת היינו בלא קבורה, עוד י"ל שיש בזה דרגות בקבורה וחוששת שבעלה יתן לה רק הצריך והמחוייב היינו תכריכין ובור קבורה ולא יותר, וגם בלא"ה מי יתבענו לדין אם לא ירצה, והרי אפילו מחיים אמרינן דאשה לאו בת מיקם בדינא ודיינא כ"ש לאחר מיתה, ופעמים שאין ב"ד מזומנין, וללישנא אחרינא ג"כ הכונה על הספד, כדפרש"י שם.

אכן מ"מ לאמתו של דבר יש לידע כי הרבה מן הדברים לגבי יוציא ויתן כתובה, וכן איפכא לגבי תצא שלא בכתובה, הם דברים שרוב בני אדם אין מגרשין נשותיהן עבור זה, וכן רוב נשים אינן רוצות לצאת עבור זה, כמו לגבי אשה שאינה מריחה, וכן בענין הטפח שם בדף ע"ה א' וגדולים מחברותיה וכו', ואפשר להביא הרבה דוגמאות בזה, אלא שחכמים קבעו באומדן דעתם ששייך בזה כח טענה בדיני ממונות אם תרצה לטעון שלא היתה מסכמת לינשא ע"ד כן.

משא"כ בשאר טענות שא"א לטעון כך מכל וכל.

ב) מה שנתקשה בדברי המשנ"ב סימן רמ"ז ס"ק י"ח לגבי מסירת מכתב דואר בשבת, שכתב וז"ל, ודע דליתן לו בשבת אסור לכו"ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע"כ אסור ליתן אגרת על הפאצט [דואר] בשבת [ומע"ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע"י א"י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע"ש שלא ליתן לא"י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח"א בכלל ג' ע"ש] עכ"ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר של הדואר הו"ל שבות דשבות, ומאידך בעיקר דין זה כתב בסימן שז ס"ק כד, ודע דמה דקי"ל אמירה לא"י שבות הוא אפילו אם אומר לא"י שיאמר לא"י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו"ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ"ג מצדד להקל בזה וכ"ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס"ק י"א דשייך גם כן הכא, עכ"ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר תליא בפלוגתא, וא"כ איך סתם להתיר לעיל.

תשובה - הנה מלבד מה שאינו מן הנמנע שהמ"ב יסתום פ"א בדבר שהביא בו פלוגתא במקו"א, ומצוי דבר זה במ"ב, והכונה בדבר כזה הוא שמ"ב היה לו פשיטותא להלכה כא' מן הצדדין במחלוקת, וגם מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א השיבני פ"א כעי"ז על סתירה אחרת במ"ב [כמדו'], אכן כאן נראה שאין סתירה בזה, דהרי המ"ב שם מיירי על עיקר דין אמירה לנכרי שאסורה גם באופן שהוא שבות דשבות, אלא דס"ד שכאן אי"ז שבות דשובותכלל אלא דעדיפא מיניה טפי, ולכך קאמר המ"ב, דעכ"פ יש בזה איסור זה, משא"כ כאן מיירי במקום הפסד מרובה ובכה"ג קי"ל דשבות דשבות במקום מרובה שרי, וליכא מאן דפליג דל הו"ל כשבות דשבות.

ולחזק דברינו אביא כאן לשון הבאר היטב והחו"י שהביא המ"ב, וז"ל הבאר היטב ש"ז סק"ג, ואסור לומר לאינו יהודי שיאמר לאינו יהודי אחר לעשות לו מלאכה מוהר"ר גרשון ז"ל בשו"ת חו"י סי' מ"ט, ובסי' נ"ג ד' החו"י להקל וכ"ש בשבות, ע"ש, עכ"ל.

ומבואר דאין הנידון על מקום הפסד מרובה.

וז"ל החוות יאיר בסימן נ"ג שהזכיר המ"ב שם, וז"ל: אחר ד"ש הראוי אודיע למכ"ת שזה חודש ימים אשר בשכוני בראי חוץ לקהלתינו הוינא ובבואי הלום לשלום מצאתי את שאהבה נפשי ה"ה בג"י מאירת עינים כמעשה לבנת הספיר ועצם השמי' וענוותנותו תרבני במה שהרשני לומר לפניו אם דבריו נוחים ומקובלים בעיני בדברים הנוגעים לדינא ובפרט במ"ש בענין אמירה לגוי.

אלה הם קצות דבריו הנדברים מתוך ענוה לשמה וכבר כתבתי ושניתי שהם מקובלים ונוחי' כעולות מחים.

ברורים וצחים.

נקיים ומרוחים.

מבאר האמת לקוחים.

וממחצב השכל גוחים ומכל השגה בטוחים.

ואף אם באיזה דבר פרטי עלה ברעיוני לשדות קצת נרגא באיזה סברא והוכחה זחלתי ואירא לבא לפניו לסתור ח"ו דבריו ותליתי הגמגום בגמגומי והחסרון בחסרון הבנתי.

אבל זאת הפעם אשר מחל הרב על כבודו הרב אליו אשים דברתי ברצוא ושוב אחר בקשת המחילה ממקום שבא מכ"ת לעוררני בקול דודי דופק קול נעים קול משובח.

והוא מ"ש רוממות מכ"ת [ע"ל תשו' מ"ט] לאסור בשבת לומר לגוי שהגוי (וע' בת"ה סי' רצ"א הביאו רמ"א בהג"ה א"ה ס"ס ה' אם אין הגוי מסרסם רק אומר לגוי אחר וכו' ודוק) יאמר לגוי אחר לעשות מלאכה מסוגיא דפרק שואל ק"נ דבמסקנא מסיק שם בגמרא מקרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים להתיר לשדך תינוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר וכתב הטור א"ח סי' ש"ו וז"ל והר"מ מרוטינבורג כתב דווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור וכן הסכימו רוב הפוסקים ודייק מכ"ת מזה הא בדברי רשות אפי' בלי סכום מעות אסור וא"כ גם הא דתנן במשנה ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלי' בכה"ג מיירי ורב פפא מוקי ליה בחבר גוי ומתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות ש"מ דאמירה לגוי לומר לגוי אחר אם רוצה להשתכר אסור ע"כ תמצית אמרי נועם דמכ"ת.

ומטיבותא דמכ"ת אמינא שאין זו ראיי' כלל שכבר בארתי בכתבי דאמירה לגוי לעשות דבר שהוא משום שבות לא קמבעיא לי שזה מחלוקת ישינה בין הפוסקים כמבואר בסי' ש"ז וזו היא ממש סוגיא הנ"ל דאחר דשכירות פועלים לו יהי בלא פסוק דמים אסור מקרא דממצוא חפציך וגו' מעתה מ"ש לא יאמר אדם לחבירו גוי לשכור לו פועלים הוי כאומר לגוי לעשות לו דבר שהוא משום שבות אפילו אם נאמר דקרא אסמכתא בעלמא הוא וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דדבור דאסור הוא איסור דאורייתא יע"ש וכדבריהם מוכח בע"ד בש"ס ממה דמתקיף לה רב אשי על מ"ש ר"פ בחבר גוי אמירה לגוי שבות ואיכא לתמוה מה קשיא הא טובא קמ"ל דאפילו אמירה לגוי בדבר שאין בו מלאכה דאורייתא ממש אסור שהרי אכתי לא ידעינן רק במלאכה דאורייתא כדפי' רש"י מנכרי שבא לכבות וכו' אלא ע"כ ס"ל דגם שכירות פועלים מדאורייתא (וע"כ נאמר כך דלא תקשה סוגיא זו לדעת המתירין אמירה לגוי בדבר שבות) וכדבריהם משמע לי בסוגיא פרק הפועלים צ' וכ"ש לדעת רבינו ה"מ הש"ס לומר דקמ"ל לאסור אמירה לאמירה בעלמא דודאי קיל טפי אחר דאין בו מעשה כלל אלא ע"כ אין כאן רק אמירה אחת ומה שהגוי שוכר פועלים אינו ענין לאמירה מגוי לגוי רק אסור גמור ולכן נלע"ד דאסור אפילו לא בא לכלל מעשה כלל כגון שכרו לשמור פירות או ללקט מציאות דמה ששכרו הוא האיסור אי מדאורייתא כדעת התוס' הנ"ל או מדרבנן כדברי התוס' פרק כל כתבי קכ"א ומשם ג"כ ראי' עצומה לדברי לע"ד יע"ש ומוכח עוד כדברי ממה דמקשה בפ' שואל שם ודיבור מי אסור וכו' דקשה וכי לא ידע אמירה לגוי שבות אלא ע"כ דדבור דנפקא לן אסורי' מקרא לחוד ואמירה לגוי דאסרו חז"ל לחוד (וא"א לומר דמה שכתבו התוס' ודיבור מי אסור פירוש מן התורה דק"ל מה שהקשינו דוכי לית ליה אמירה לגוי שבות דא"כ קשה הרי במסקנא נשאר קיים זה לדברי התוס' דאסור מן התורה ומה זה שבות שארז"ל אלא ע"כ גם התוס' לא הסתפקו בזה כלל רק היה קשה להם דקארי לה מאי קארי ליה כפשיטא דלדבר מצוה שאני לכן פרשו דעל דיליף אסורי' מקרא מקשה ושפיר משני הש"ס דילפינין מקרא גופי' היתרא דדבר מצוה), וא"ת באמת לענין מה אסרו רז"ל אמירה לגוי לעשות מלאכה אם כבר למדנו דדבור אסור נ"ל דלא הרי זה כהרי זה דלא אסרה תורה רק מדבר דבר שהוא דרך בני אדם במשא ומתן למצוא חפציהם והוא השכירות אפילו לומר רק היה נכון עמי לערב ע"מ לשכרו דאחר דלשונו היה נכון משמע כך הוי בכלל ודבר דבר כמ"ש הרמב"ם וכ"ש אם שואלו אם רוצה להשתכר כמ"ש הר"מ ואחר שנאסר זה מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי אמירה לגוי מש"כ אמירה לגוי שבות דבכל מקום אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא כי אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות או לשון דמשתמע כך דאע"פ דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ"מ מדהקדים ממצוא חפציך לא נילף מינה רק דיבור שהוא דרך משא ומתן ומגזרת משא ומתן.

ומ"מ אסרו חז"ל אמירה לגוי בין לומר לו עשה מלאכה היום או עשה מלאכה מחר כמ"ש הר"ן מש"כ אמירה לגוי לאמר לגוי אחר אכתי לא איפשיטא אפילו אם הגוי השני עושה מלאכה דאורייתא בשבת וכ"ש אם אינו רק שבות וכ"ש אם אומר לגוי שיאמר לגוי או לישראל הדר אצלו שיעשה מלאכה פלונית למחר ואף כי מ"ש לחלק אינו רק סברת הכרס מ"מ הדבר מוכח ומוכרח מצד עצמו לחלק ביניהם ואם שגיתי אתי תלין משוגתי.

- עכ"ל החוו"י.

ולשון התשובה בסי' מ"ט שם כך היא, וע"ד מה שבדק לן מר אם אסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת ומתוך כותלי כתבו ניכר שדעתו נוטה להקל.

ולענ"ד שהוא אסור גמור וחילי דידי מהא דתנן בפ' שואל דף ק"ן ע"א לא ישכור פועלי' בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ע"כ ובגמרא אמרינן פשיטא מה לי הוא מ"ל חבירו.

אמר ר"פ חבירו נכרי מתקיף ליה רב אשי אמירה לנכרי שבות כו' ע"כ והפוסקים דייקי מכאן שאסור לאדם לומר לנכרי שישכור לו פועלים.

והנה נלע"ד מ"ש לא ישכור פועלים בשבת ר"ל שלא יאמר לפועלים ולשאול אותם אם ירצו להשתכר אעפ"י שלא הזכיר להם סכום מעות.

דהא איתא עוד התם תנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דאמר קרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסור וחפצי שמים מותרי' ע"כ.

וכתב הטור בסי' ש"ו בשם מהר"מ מרוטינבורג וז"ל ודווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור עכ"ל וכן דעת הרמב"ן ושארי גדולים עיין בב"י וכן פסק בש"ע.

א"כ משמע שדבר רשות אסור לומר לפועלים אם ירצו להשתכר אעפ"י שלא שכר ולא הזכיר להם סכום מעות וכיון שפירוש דמתניתין מ"ש לא ישכור פועלים ר"ל שלא יאמר להם אם רוצים להשתכר ממילא מ"ש ולא יאמר לחבירו (היינו נכרי) לשכור לו פועלים ר"ל נמי שלא יאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר אם רוצה להשתכר ממילא נשמע שאסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה והוא מה שרצינו בלי פקפוק ולענ"ד שאין לראי' זו שום פירכא.

גם מצד הסברא הוא אסור למ"ד שלחומרא יש שליחות לנכרי.

והנה לא הזכיר החוו"י בלשונו כלל לא ענין שבות דשבות במקום הפסד מרובה, ולא ענין שבות דשבות במקום מצוה, אלא רק דן בגדר איסור אמירה לנכרי גרידא אם הוא גם באופן שאומר לנכרי לומר לנכרי אחר.

ולהשביע עיניך עוד בדברי טעם אביא בכאן דברי שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן י"ח שדן בכל זה, והרי הוא לפניך וז"ל, בנדון שלוח מכתב אקספרס בערב שבת בחו"ל בס"ד אור ליום ד' עשרה בטבת תשל"ב לפ"ק ירושלים עיה"ק ת"ו.

ע"ד שאלתו אם מותר לשלוח מכתב אקספרס ע"י הדואר בערב שבת בזמן שאי אפשר עוד שיוליכו המכתב קודם השבת אמנם הממונים והעובדים שם המה נכרים.

הנה העולם נוהגים היתר, והנראה שהיא עפ"י המבואר בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ב), שנשאל ע"ד הכתבים ששולחין בערב שבת על הבי דואר שקורין פאסט אי שפיר דמי, וכתב בזה ג' טעמי להיתרא, א' דהוי כמו קצץ, והישראל אינו אומר לו לילך בשבת, אדעתי' דנפשי' קעביד.

ב' אפילו בחנם שרי כה"ג, וכדאיתא בש"ע (או"ח סי' רמ"ז סעי' ה'), דאם הכותי הולך בעצמו למקום אחר והישראל נותן האגרת מותר בכל גווני, ג' אפילו אם הישראל בעצמו שולח הבי דואר על הוצאת עצמו שלא בזמנה להביא אגרת במקום פלוני ביום פלוני, וא"א לבוא שם באותו יום אלא א"כ שילך בשבת כי הדבר נחוץ לו, דהוי כאומר לו בפירוש שילך בשבת בשבילו, מ"מ יש לצדד היתר, אם אין הישראל עצמו מדבר עם הנכרי שהולך בשליחות רק עם האדון של הבי דואר, נמצא שהשליח עצמו אינו הולך אדעת ישראל רק בשביל אדונו והוי שבות דשבות, ועי' בתשו' חות יאיר (סי' מ"ד) שפסק להדיא בשבות דשבות לאמור להנכרי שיאמר לנכרי אחר דשרי, אכן שם (בסי' מ"ט) הביא בשם הגאון מהר"ג לדחות כ"ז ולאסור, מ"מ הא מבואר (בסי' ש"ז סעי' ה'), דאם יש לדבר צורך הרבה, מותר לומר לעכו"ם לעשותו, וא"כ כיון ששלח הבי דואר מעצמו ודאי הוא צורך הרבה בדבר ושרי בשבות עכת"ד.

ובזה י"ל דמכתב עקספרעס אף בנשלח בערב שבת אחה"צ דאין שהות להבי דואר לשלוח מע"ש, והוי כמצוה בפירוש לשלוח בשבת, מ"מ אם יש צורך גדול בדבר, יש ההיתר של השבו"י, אבל כל ההיתר האחרון חלש מאד, דהרי עיקר יסודו בנוי על המבואר (בסי' ש"ז), והרי שם התיר המחבר בש"ע רק בשבות דשבות, היינו דעיקר המלאכה ל"ה רק משום שבות, ואז מותר באמירה לנכרי, ומה שהביא הרמ"א שם יש מקילין אפילו במלאכה דאו', כבר כתב הרמ"א (בסי' רע"ו) דדיעה זו רק דיעה יחידאה, וגם בשבות ע"י א"י, כתב המג"א שם דדוקא במקום הפסד גדול יש להקל עיין שם, אמנם במכתב עקספרעס שייך גם טעם הב' דאינו הולך בשביל זה המכתב בלבד כמובן עכ"ל.

וע"ש בדבריו עוד בארוכה מ"ש להלכה בזה.

ג) מה שנתקשה בדברי הס"ח המובאים במ"ב סי' רט"ו סקי"ט בשם הא"ר ובסי' ה' סק"ג לגבי מי שהזכיר שם ה' לספר חסדי ה' שלא יפסיקוהו באמצע שלא יהא לבטלה, ומשמע שמותר להזכיר שם שמים כדי לספר חסדי ה', וכן מצינו שתקנו רבותינו תפילות עם אזכרות גם בדורות האחרונים, ומאידך גיסא קי"ל (שו"ע שם ס"ד) דכל ברכה שאינה צריכה עובר בלאו, ובפרט ק' לדעת התוס' שכל איסור ברכה לבטלה הוא רק מדרבנן דמ"ש שתיקנו את האיסור רק באופן שהוציא השם במטבע שטבעו בברכה.

ובעצם כל ענין ברכה לבטלה תמוה כיון שמדאוריתא לא היה ענין של ברכה עד שתקנו חז"ל.

ורצה כ"ת לייסד דרק בשמות הנמחקין מותר לשבח את הקב"ה ולבקש בקשות, אבל לא בז' שמות שבזה עובר בל"ת.

תשובה - עצם הדין שמותר לבקש בקשות פרטיות בשם ה', וגם בשמות שאין נמחקין זה כבר מבואר בדברי הפוסקים, וכ"כ החזו"א והגרשז"א, ובאמת י"א דמותר להוסיף אף ברכות ממש אם יודע כללי הברכות ושמעתי שכתב רש"י בספרו שמותר לחדש כל ברכה שירצה להודות לפי ה', והנה אף שהפוסקים נקטו לא כך, וכמו ברכת סומך נופלים שכתבו הפוסקים (הובא במ"ב ושוע"ר סי' מ"ו) שלא לברך כיון שלא נזכרה בגמ', אכן אשכחן כעי"ז בסוגיא דנדרים שבירך ר' יהודה ברוך שעטני מעיל, ובגמ' בברכות בירך רב יהודה האמורא בורא שמן ארצינו כיון דחביבא ליה א"י הגם שלא היתה זה ברכתו, ומיהו דברים הללו יש להן ברכה בעיקר ורק שינו אותם, ורבי יהודה דלעיל לטעמיה דכל יום תן לו מעין ברכותיו בכיצד מברכין ובלולב וערבה.

והנה בעצם בקושייתו האחרונה יתכן שנתכוין להקשות עוד, דמ"ט מה שתיקנו חז"ל לברך יצא מידי האיסור של ברכה לבטלה, ומה שלא תקנו לברכה יחשב ברכה לבטלה, ויש לידע דבאמת סברת התוס' ר"ה ל"ג א', מובנת מאוד [וכן דעת הריטב"א ר"ה כ"ט ב', והר"ן סוף ר"ה, ועתוס' מנחות ס"ו א' ד"ה זכר, ויתכן שכן דעת כל הראשונים המתירין לברך גם כאשר מחוייב רק מספק, כגון בעל החינוך], ודעת הרמב"ם שעובר בלא תשא יש להתיישב בה, ובאמת החזו"א רצה לומר דהרמב"ם מודה להתוס' בזה [וכן דעת החיי"א בנשמת אדם ח"א כלל ה'], אכן המ"א (סי' רט"ו) והמ"ב והרע"א והאחרונים נקטו בדעת הרמב"ם שעובר בלא תשא.

וביאור דבריהם ז"ל הוא דהנה בשבועת שוא מה שעובר בלא תשא הוא על מה שהזכיר שם ה', והענין הוא שכל דבר נעלה שיש לו חשיבות, וכמו שכתב השל"ה מסכת שבועות פרק תורה אור, אמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (לג א), המברך ברכה שאינה צריכה עובר ב'לא תשא'.

והטעם, כי בהזכיר ישראל השם, בוקע כל הרקיעים, ומזדעזעות כל המרכבות, ומרעיש כל המלאכים הנושאים זו ההזכרה לחנם.

וזהו 'כי לא ינקה ה' את אשר ישא' וגו' (שמות כ, ז), רוצה לומר, הגורם להיות נשא בחנם על ידי מלאך עכ"ל.

והנה לעבור ע"ז צריך שיהא באופן שבוקע כל הרקיעים וכו', וזהו דוקא ע"י שבועה או ברכה או בהזכרת השם גרידא.

וכה"ג אשכחן לגבי קדיש שכתבו הפוסקים שאין להוסיף על הקדישים, וביארו פוסקי זמנינו הטעם בזה שהוא כמו ברכה שאינה צריכה, כיון שקדיש קדושתו נשגבה עד מאוד, ולא כל הרוצה משתמש בשרביטו של מלך.

ובעצם מה שרצה כת"ר ליסד חילוק בזה באומר בכינוי, יעויין בשו"ת הרע"א שביאר שאין חילוק בזה, דאם חל כאן ברכה כבר ממילא הו"ל ביזוי כבוד שמים.

מיהו החזו"א הנ"ל נטה לפקפק בזה ע"ש.

אחר הדברים והאמת ראיתי בשו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן ז שעמד על כ"ז באורך ע"ש ואביא בזה חלק מתשובתו שם, וז"ל, ונראה בביאור הדברים דמה שאמרה תורה לא תשבעו בשמי, ובתר הכי כתיב גם אלקיכם, אף על פי דשמי סתמא היינו בכל מקום השם המיוחד כמו ושמו את שמי דברכת כהנים וכמש"כ הרא"ש שבועות שם, לכן מפרשים אנו שכוונת הכתוב להשתמש בשמו של הקדוש ברוך הוא בשבועה, וזה ג"כ שמו, ולפיכך גם רחום וחנון וכדומה בכלל זה, וגם גילתה תורה דכל שמשתמש בשמו לישבע שבועה חשיב כמזכירו להדיא, וכשנשבע לשוא ולשקר עובר בלא תשא.

וניחא לפ"ז גם דברי הר"ן, ואפשר דגם מש"כ הרא"ש דהוא מדין יד כוונתו כיון דבלא"ה חשיב כהזכיר.

ובזה א"ש הא דלמדו מהכתוב נשבעתי ואקיימה דנשבעין לקיים המצוה כיון דבשבועה יש אזכרה, ואם אין נשבעין לקיים המצוה הרי הוא מזכיר ש"ש לבטלה כדכתבו הראשונים שם, וזהו מה שאמרו בירושלמי הנ"ל דכל נשבע לשקר עובר גם בעשה שהזכיר ש"ש לבטלה דכתיב ליראה את ד', משום דבכל אופן של שבועה, גם כשמזכיר רק חנון ורחום, אם היה בלשון שבועה ה"ז עצמו השתמשות בשמו של הקדוש ברוך הוא ונקרא זלזול לשמו יתברך שמזכירו לשוא ולשקר, ועובר גם בעשה.

ומעתה י"ל דראו חכמים שיש חשיבות לברכה כמו לשבועה, וכל המזכירה לבטלה לצורך ברכה עובר בלא תשא, ואף בהזכרה בלשון תרגום או בכינוי, כל שאומרו לשם ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, ואף אילו היה הדין דמטבע הברכה אינה צריכה הזכרת השם ג"כ היה אסור לברך לבטלה כמו בשבועה בלי הזכרה.

ונראה עוד דגם אם יאמר בריך רחמנא לשם ברכה ולא סיים, אף על פי שבלא"ה אין זה ברכה, מ"מ כיון שהתחיל לאמרו לשם ברכה יש בזה משום לא תשא, וכדמוכח מנשבע לקיים את המצוה דאע"ג דאין השבועה חלה אפ"ה כיון דאומרו עכ"פ בלשון שבועה כדי לזרוזי נפשיה יש בזה משום הזכרת השם, וה"נ בברכה לבטלה אף על פי שהיא לבטלה ואין עליה שם של ברכה מ"מ יש בזה משום הזכרת ש"ש לבטלה גם אם אומר בה כינוי בלחוד, אלא דמ"מ בשבועה אם יאמר בלשון כינוי כגון שבותה שבוקה, נראה דדוקא אם יגמור שבועתו אז חשיב שפיר כמזכיר שם השם, משא"כ אם לא יגמור, כיון שלמעשה לא נשבע אינו נקרא מזכיר את השם, אולם הכינוי של רחמנא שפיר חשיב כמזכיר שם השם אף אם לא גמר את השבועה כמו לענין ברכה, משא"כ במזכיר ש"ש סתם לא בלשון ברכה דאינו עובר בלא תשא ואינו אסור אלא משום ליראה את ד', ולכן אם מזכירו בכינוי או בלעז מותר, ומצאתי בפירוש הרס"ג להגאון מהרי"פ ז"ל עשה א' עמ' מ"ב שכתב כדברינו, עי"ש בארוכה עכ"ל הגרש"ז אויערבך ז"ל במנחת שלמה.

{אדרוש שלומו ושלום אחי ורעי בני הישיבה הקדושה, ויהי רצון שתזכו לזיווג הגון בקרוב, ומוטב שתראה מכתב זה לשאר בני החבורה שיחיו}

למזכרת מאת מכרו