שכיחא - שאלות המצויות בהלכה Latest שאלות

לדעת כמה פוסקים מותר ליצור סודה בשבת, אך יש שאסרו זאת משום נולד.מקורות: ראה שו”ת רב פעלים ח”א או”ח סי’ יח שכתב להתיר הכנת סודה משום שאין מכה בפטיש באוכלין, ויש לציין שכך גם הכרעת הביאור ...קרא עוד

לדעת כמה פוסקים מותר ליצור סודה בשבת, אך יש שאסרו זאת משום נולד.

מקורות: ראה שו”ת רב פעלים ח”א או”ח סי’ יח שכתב להתיר הכנת סודה משום שאין מכה בפטיש באוכלין, ויש לציין שכך גם הכרעת הביאור הלכה שיח ד”ה והדחתן לומר שאין מכה בפטיש באוכלין כדעת הנשמ”א שהביא שם, עיין שם שהביא כמה ראיות לזה, אולם לגוף הכרעת הבה”ל הכרעתו היא לענין מכה בפטיש ולא לענין הנידון של נולד.

(ולכן א”צ לחשוש לשי’ האמרי בינה שבת כא לענין מכה בפטיש באוכלין, שכן הבה”ל לא חש לזה כמ”ש שם ע”ד הפמ”ג, ועי’ מהרש”ם ח”א קסד, אבל לגבי שאר הנידונים שהביא האמרי בינה וכן הנידון שיתבאר בסמוך וכן מה שהביא המהרש”ם אין להם הכרעה מדברי המשנ”ב).

אולם כן יש כאן נידון לגבי מכה בפטיש לגבי האבקה של הסודה לשתיה עצמה שאינה ראויה לאכילה לפני כן, (והתירו של הרב פעלים הוא הרי בדבר הראוי לאכילה ויש לדון בדעת המשנ”ב בזה), ואם אפשר לומר שכיון שמתבטלת במים אין נידון מכה בפטיש לגביה אלא לגבי המים, ובהם אין מכה בפטיש מכיון שהיו ראויים קודם לכן וכדעת המשנ”ב, ויש לדון בסברא זו, ומי שמכין על ידי גז יש לדון גם לענין ממשות הגז לענין מכה בפטיש.

ומ”מ הרב פעלים אם האופן שהכינו בזמנו הסודה היה על ידי ערבוב חומר שאינו ראוי כמו היום (וצריך לברר המציאות בזה) א”כ יש הכרעה בזה שהולכים בתר עיקר הדבר והוא ראוי לאכילה.

וכן בשם החת”ס [שביתת השבת מבשל סקכ”ז] הובא שהתיר להכין סודה בשבת, וכן דעת הגרשז”א [שש”כ יא סל”ה הערה קלג] והאול”צ [ח”ב פכ”ז סי”ד] והר צבי [א קפט], ועי’ שו”ת מהר”ם מבריסק [ח”א קטו], וכ”כ המנח”י [ט לג] אלא שהנמח”י כ’ שלכתחילה יעשה לפני שבת והתיר רק בדיעבד.

אולם בשם מהרי”ל דיסקין [שביתת השבת מעשה חושב דיני מלאכה שאינה לקיום סק”ג] הובא לאסור עירוב אבקת הסודה בשבת משום מוליד.

ויעוי’ באמרי בינה שם ומהרש”ם שם ובכמה מספרי האחרונים שהעלו כמה נידונים ושאלות לענין היתר הכנת הסודה בשבת.

וראיתי בפסקי תשובות סי’ שכ הערה 163 שהביא הרבה דעות בזה ולא היה לי פנאי לעיין בהם, ולא אקח האחריות להעתיקם כאן בלי לבודקם, אלא שסיים שם שירא שמים אין ראוי לו להכין סודה בשבת מחמת שיש בזה מחלוקת גדולה באחרונים.

קרא פחות

שאלה לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א יישר כח גדול על התשובות שאלתי: קי"ל "לילה - זמן תפילין" – לאן שייך לילה זה: האם ליום שלפניו – או ליום שאחריו.ועניתם: בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' קל"ג סק"ב ואג"מ ח"א סי' י' ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלתי: קי"ל "לילה - זמן תפילין" – לאן שייך לילה זה: האם ליום שלפניו – או ליום שאחריו.

ועניתם: בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' קל"ג סק"ב ואג"מ ח"א סי' י' נקטו שהיום הולך אחר הלילה, שהלילה שייכת ליום שלאחריה כמו בכל התורה.

ועי' תוס' ר"פ עירובין צ"ו.

פתחתי את הספרים, וראיתי כדבריכם, אך לגמרי לא הבנתי מה יעשו ה"דובב מישרים" וה"אגרות משה", עם התוספות רבינו פרץ שציינתם.

.

שאלה: בדין עירובי חצרות, מה הדין אם אחד שלא מבני החצר רוצה לעשות עירוב בחצר שאינו גר בה, ע"י שמזכה לכולם פת, ואח"כ מניחה באחד מבתי החצר, ולא מודיע לאף אחד כלום.

האם מהני? ולכאורה אין לדייק מדברי השו"ע בסימן שעא ס"א, שכתב אחד מבני חצר וכו', די"ל דאורחא דמילתא נקט.

אשמח מאד לדעת מקורות בעניין זה.

שאלה: מבואר בשבת יב.

למסקנת הסוגיא דהברייתא שפוטרת המוציא כיס של זב זהו לר"ש דמשצ"ל פטור דהיה מעדיף שלא יהיה זב ולא יהיה נצרך לכיס זה (רש"י שם).

האם לפי"ז יפטור ר"ש אף במוציא לדוגמא בחורף תנור נייד לרה"ר להתחמם בדרכו דהא היה מעדיף שלא יהיה קר וכו' כמ"ש רש"י בסוגיא שם.

בברכה ובתודה,

אהרן אריה כהן.

***

תשובה

בע"ה אור ליום ו' ט' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

אבוא בזה על השאלות ששאלתם

שאלתי: קי"ל "לילה - זמן תפילין" – לאן שייך לילה זה: האם ליום שלפניו – או ליום שאחריו.

ועניתם: בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' קל"ג סק"ב ואג"מ ח"א סי' י' נקטו שהיום הולך אחר הלילה, שהלילה שייכת ליום שלאחריה כמו בכל התורה.

ועי' תוס' ר"פ עירובין צ"ו.

פתחתי את הספרים, וראיתי כדבריכם, אך לגמרי לא הבנתי מה יעשו ה"דובב מישרים" וה"אגרות משה", עם התוספות רבינו פרץ שציינתם.

.

תשובה: כנראה שלא ראו דבריו, ומסברא אכן לא היה נראה להם לחלק בין דין תפילין לכל התורה.

[ועייין עוד מה שציינו בהערות על דעת נוטה להגרח"ק שליט"א הל' תפילין].

ואגב פ"א נשאל מו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א במי שאמור לעבור ניתוח שיארך כל היום אם יניח תפילין בלילה הקודם [היינו להשאר עם זה מלפני כן], והורה שאין צריך, יתכן משום דס"ל שהלילה הולך בזה אחר היום.

יתכן ג"כ דס"ל שחכמים עקרו המצוה להניח תפילין בלילה, ואע"ג דהלכה ואין מורין כן שיכול להשאירן שלא בפני בני אדם, מ"מ אין בזה עיקר מצוות תפילין שנוכל לחייב ללבוש בכה"ג בשביל מצות תפילין של היום דרמיא עליה.

שאלה: בדין עירובי חצרות, מה הדין אם אחד שלא מבני החצר רוצה לעשות עירוב בחצר שאינו גר בה, ע"י שמזכה לכולם פת, ואח"כ מניחה באחד מבתי החצר, ולא מודיע לאף אחד כלום.

האם מהני? ולכאורה אין לדייק מדברי השו"ע בסימן שעא ס"א, שכתב אחד מבני חצר וכו', די"ל דאורחא דמילתא נקט.

אשמח מאד לדעת מקורות בעניין זה.

תשובה: לענ"ד אין סברא לומר שלא יועיל, שהרי הוא זיכוי גמור ללא שום צד חובה, בין מצד הדין שעי"ז יוכלו לטלטל בהיתר, ובין מצד שהוא מזכה אותם לקיים מצוות ותיקון חכמים, וקיימא לן דזכין לאדם שלא בפניו.

ולשון השו"ע בסי' שס"ו ס"ט הוא, אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם שפיר דמי, ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר, ועיקר הזוכה הוא האחר ולא נזכר עליו שהוא אחד מבני חצר, וכן במשנה בעירובין פ"ז איתא, כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ע"כ, ולא נזכר שהאדם שמזכה צריך להיות דוקא מבני המבוי, ומיהו זה אינו ראיה, אחר שהזכיר כל הנך שהם בד"כ במני המבוי.

ועי' בעולת שבת שם סק"ח שכתב, ובלבד שיזכנו להם וכו'.

פירוש שיאמר לו למי שמזכה בשבילם זכה בשביל כל בני החצר.

ומה שכתב וכשזוכה וכו'.

כתב הרב המגיד [פ"א הי"ז] שהאחרונים פירשוה דוקא במזכה להם משלו ומשום שיקנו בהגבהה, אבל אם היתה החביות משל בני המבוי אין צריכה הגבהה.

וכן דעת הרשב"א ז"ל [שער ד סי ד] וכן כתב הגהות [מיימונית] בפ"א [ה"כ קושטא] בשם (בה"ג) [סמ"ג רמג ע"ב], והכי איתא (בתוספות) [בתוספתא].

והרמב"ם ז"ל [שם] כתב דאפילו היתה החביות משל בני המבוי צריך להגביה טפח מעל הארץ, ופירש הריטב"א ז"ל [עט ע"ב ד"ה וצריך] טעמו ופירש דבריו דהיינו אם חביות העירוב עומד בין שאר חביות צריך להגביהו מן הקרקע טפח כדי שתהא ניכרת שהיא חביות שיש בו עירוב.

ונ"ל דטוב לעשות כדי לצאת ידי כולם עכ"ל.

שאלה: מבואר בשבת יב.

למסקנת הסוגיא דהברייתא שפוטרת המוציא כיס של זב זהו לר"ש דמשצ"ל פטור דהיה מעדיף שלא יהיה זב ולא יהיה נצרך לכיס זה (רש"י שם).

האם לפי"ז יפטור ר"ש אף במוציא לדוגמא בחורף תנור נייד לרה"ר להתחמם בדרכו דהא היה מעדיף שלא יהיה קר וכו' כמ"ש רש"י בסוגיא שם.

תשובה: לא שמענו פטור כזה, ויתכן לחלק בין דבר שהוא מהכרח העולם לבין דבר שאינו מן ההכרח כגון זיבה שמי שאין לו חולי לא יארע לו כן לעולם, ואולי יש לחלק בין דבר שיש בו איזה תועלת לעולם לבין דבר שאין בו תועלת כלל כגון זיבה, ואולי יש לחלק באופ"א דהרי בזיבה העיקר הוא הכלי קיבול שבו לקבל הדבר, והכלי טפל לעיקר הענין שלו שהוא לקלוט את זיבתו, וכמו שמי שמוציא פחות מכשיעור בכלי חייב אף על הכלי שהכלי טפילה לו, ולהכי בזיבה יש לפטור, ועכ"פ לדעת ר"ש יש לפטור [אע"ג דמעיקרא משמע בגמ' שסברא זו באנפי נפשה לא מהני מצד מה שאינו צריך הטיפות, מ"מ בדעת ר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור שייך לומר כן], משא"כ בכלי חימום אין לפוטרו מצד שהוא נועד לצורך שאולי הוא לא היה צריך, דבפועל השימוש שהוא עושה בכלי הוא שימוש נצרך, והבן.

אח"ז ראיתי בספר שפת אמת שם שכתב וז"ל, אבל יש לעיין למה נקרא א"צ לגופה כיון דצריך הכיס לקבל לתוכה הזיבה אטו יהי' פטור במוציא קערה לר"ה לקבל מי גשמים וכדומה [ובפירוש אמר רבא לקמן (צ"ד ב) דמודה ר"ש במוציא מר לחפור בו דחייב ע"ש] ונלע"ד דהטעם הוא דההוצאה מרשות לרשות צריך להיות נצרך לגופה ואה"נ ברוצה לקבל מי גשמים ברה"ר חייב כיון דצריך לו להוציא הכלי כדי לקבל שם אבל הכא דלא איכפת לי' באיזה רשות הוא דבכ"מ שהולך מוליך הכיס עמו לכך הוצאתו מרה"י לרה"ר נקרא א"צ לגופה שאין לו צורך להוציא לרה"ר אלא משום שהוא עומד שם ובע"כ הזיבה נמשכת עמו מיקרי שפיר א"צ לגופה כנ"ל ועי' בחי' הר"ן שנדחק ג"כ בזה ע"כ.

ויש עוד מי שציין לדברי התוספות לקמן צ"ד.

מבואר דגדר "מלאכה שאין צריך לגופה" הוא, כל שעושה המלאכה שלא לאותה תכלית שנעשתה במשכן אלא לתכלית אחרת.

כי הצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן הוא גוף המלאכה ושורשה.

ותכלית מלאכת הוצאה במשכן היתה בשביל הצורך שהיה להם בחפצים שהוציאו.

ואילו הוצאת מת וכיס של זב, אינם משום צורך בגופם, ולפ"ז ג"כ יש להוריד מחומר הקושיא.

בכבוד רב

***

קרא פחות

הנה מבואר בשו"ע ורמ"א סי' שא סי"ד ובמשנ"ב שם סקנ"ב שאם יוצא בבגד דרך מלבוש מותר לצאת בו אפי' להציל משום טינוף בגדיו או מפני הגשמים, אבל אם אינו דרך מלבוש לא. ובניד"ד שהבגד אין לו שום שימוש לא לתכשיט ולא ...קרא עוד

הנה מבואר בשו"ע ורמ"א סי' שא סי"ד ובמשנ"ב שם סקנ"ב שאם יוצא בבגד דרך מלבוש מותר לצאת בו אפי' להציל משום טינוף בגדיו או מפני הגשמים, אבל אם אינו דרך מלבוש לא.

ובניד"ד שהבגד אין לו שום שימוש לא לתכשיט ולא לנוי ולא לחימום ולא לכבוד ולא לצניעות אלא רק להגן בלבד אין שום ראיה משם להתיר, ואדרבה כתב שם המשנ"ב בסקנ"ג שטעם ההיתר ללבוש בגד דרך מלבוש להציל מטינוף הוא משום דלעניות חזי למלבוש, אבל בגד שגם לעניות אינו משמש כמלבוש אלא להציל מפני הטינוף דומה יותר למטפחת על הכובע שהזכיר שם המשנ"ב סקנ"ה בשם החי"א לאסור, דהרי גם שם יש איזה דרך מן הסתם להניח מטפחת זו להציל מפני הטינוף, ואעפ"כ לא הותר מכיון שאין דרך להניח למטרת לבישה ואפי' עניים אין לבושים כך, ואצולי טינוף בלא לבישה אינו היתר כמבואר בסי' שא סי"ג.

ויש להעיר עוד דבשו"ע שם סכ"ט וס"ל וסל"א מבואר עוד דהמחזיק שולי טליתו יכול לעבור בחיוב חטאת או באיסורא דרבנן, והאופנים שנתבארו להיתר הוא דרך מלבוש כמבואר שם במשנ"ב ס"ק קטו, וכן בבגד שמונח עליו בדרך לבישה עם בתי ידיים יש היתר בזה כמבואר שם בשו"ע סל"א אבל ההיתר בזה הוא רק במגביה קצת כדי שלא יתלכלך אבל במגביה הרבה אסור ולכן המגביה ומניחו תחת זרועותיו אסור כמבואר שם במשנ"ב ס"ק קיז וס"ק קיח, ולפי זה מאחר ויש כאן גוף נפרד מתוך הבגד המונח על כובעו ולא על ראשו כלל איני יודע מה ההיתר לזה.

ומה שהתיר המשנ"ב בסקנ"ג לכסות הבגד שעל ראשה להגן אם מתעטפת קצת מגופה יש ליישב דהיינו בהנחה אחת על ראשה ועל גופה אבל החזקה נפרדת ואחיזה נפרדת על ראשה דמי ממש לאופנים שנתבארו שאסורים כיון שאינם חלק מהלבישה.

קרא פחות

אין ראיה שיש מצוה בזה. ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה.מקורות: יעוי’ בתענית כה ע”א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר”ח בן דוסא ודלק עד מוצ”ש ובמוצ”ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה ...קרא עוד

אין ראיה שיש מצוה בזה.

ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה.

מקורות: יעוי’ בתענית כה ע”א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר”ח בן דוסא ודלק עד מוצ”ש ובמוצ”ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה מקום לבאר שיש בזה מעלה דכיון דאיתעבידא ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחריתי, כמ”ש לגבי עירוב, וכ”כ הפוסקים גם לגבי שעוה של נרות בית הכנסת להשתמש בזה לנר של מצוה.

אולם במפרש (מיוחס לרש”י) בתענית שם פי’ שאחר כך כיבוהו כדי שלא ליהנות ממעשי ניסים, וא”כ מה שנקטו בגמ’ על הנר ההוא שהביאו ממנו אור להבדלה הוא רק להשמיענו שאחר זה כבר לא השתמשו עוד בנר זה (ורק לצורך מצוה הקילו להשתמש במעשה ניסים במקום שהיו צריכים שלא היה להם אש אחרת אז, כמו שהקילו לענין הדלקת נר שבת כדלעיל מינה במעשה המובא בגמ’ שם), ומאידך גיסא גם במפרש אינו מוכח לפרש כן, דיש לומר שבא לפרש הטעם למה רק עד אז דלק ולא יותר, כלומר מאחר שהנס גרם לו לדלוק א”כ מאיזה טעם כבה לבסוף, אבל הטעם שהשתמשו בזה לנר הבדלה אפשר מחמת הואיל דאתעביד וכו’.

אולם יעוי’ במשנה ובגמרא בשלהי ביצה דלענין כמה דינים מבואר ששלהבת אין בה ממשות ורק מדרבנן תקנו כמה דברים גם בשלהבת כמו בדבר שיש בו ממש יעוי’ שם, וא”כ גם לענייננו יש מקום לומר דג”כ אינו צריך להשתמש דוקא בשלהבת שהשתמשו בה לנר שבת.

ואמנם מצינו שיש דינים מסוימים שנאמרו גם בשלהבת, עי’ בביצה שם, וכן לענין נר ששבת מצינו שהזכיר השעה”צ [רחצ כו] שיש בנר השני מהאור הראשון.

וכן יש לציין דהנה נזכר בשו”ע ס”ס תרכד שצריך להשתמש במוצאי יו”כ בנר ששבת, ואילו לענין שבת נזכר בסי’ רחצ ס”ה שא”צ נר ששבת כלל אלא רק ששת ממלאכת עבירה, ולא הזכירו שטוב גם בשבת להשתמש בשלהבת הנר של הדלקת הנר של שבת ויל”ע.

(ומה שלא הזכירו שיש מעלה להשתמש באותו הנר גופא שנשאר משבת אה”נ זה כלול במה שהזכירו בהנ”ל לענין שעוה של בית הכנסת דהיינו הך).

ויש לציין עוד דבשו”ע הל’ נר חנוכה ס”ס תרעד הזכיר על כמה נרות של מצוה המבוארים שם שמותרין להדליק זה מזה, ולא הזכיר כלל שיש עדיפות דוקא ליקח מנר של מצוה לנר של מצוה, וא”כ אולי משמע שלגבי שלהבת לא נאמר ענין זה של הואיל ואתעביד וכו’.

עד כאן לא מצינו הכרח לומר שיש לו להדליק מנר שנשאר מהדלקת הנר של שבת לנר של הבדלה.

ומאידך גיסא לכאורה לדעת כמה פוסקים אין לעשות כן, והוא הביאור הגר”א והחמד משה שהביא המשנ”ב בהל’ חנוכה שם ס”ס תרעד, וכן באשל אברהם מבוטשאטש שם, ואמנם בסי’ קנד ס”ק נד נקט המשנ”ב כהדעה בשו”ע המקילה, אבל ודאי שאין להדר בדבר שהוא איסור לפוסקים אחרים, אפי’ אם נימא שיש בזה הידור כנ”ל.

ויש לנו להתבונן בגוף דברי הפוסקים שלגבי שיירי השעוה כ’ להתיר ולגבי הדלקת הנר עצמו כ’ לאסור עכ”פ בחלק מהמקרים ולחלק מהדעות בכל המקרים.

ונראה דאין טעמם משום שבשלהבת לא אמרי’ הואיל ואתעבידא וכו’ מהטעם הנזכר שאין בשלהבת ממש, אלא משום שבהעברת שלהבת איכא ביזוי משא”כ בשיירי שעווה הנשארים.

וכן מבואר בשו”ע סי’ קנד סי”ד דנר של בהכנ”ס אחר שכבה מותר להדליק ממנו נר של חול, וע”ש במשנ”ב ס”ק נה דלא עדיף מנר חנוכה אחר זמן מצוותו, וכן בנר של הבדלה כ’ הבה”ל ומקורו בט”ז בהל’ חנוכה שם סק”ג שלאחר שהבדילו עליו נגמרה מצוותו.

א”כ אם נימא דהגר”א והחמד משה בהל’ חנוכה סי’ תרעד מודים לדברי השו”ע ומשנ”ב שם בסי’ קנד, א”כ אין איסור בדבר להדליק מנר של שבת אחר מוצ”ש שכבר עבר זמן מצוותו, וכמ”ש בתענית שם (אף שאין ראי’ ברורה מהגמ’ שם לדידן דכל ענין הדלקה מנר לנר אפי’ בנר חנוכה של איסה”נ תלייא באשלי רברבי ואכמ”ל), אבל גם מצוה אין לנו ראיה ברורה שיש במה שמעדיף להשתמש בנר של שבת להדליק ממנו נר של הבדלה.

קרא פחות

{וירא אור ליום ו' י"ז מרחשון עש"ק וירא תשע"ו} שאלה - בס' פענח רזא עה"ת בראשית י"ח ב' [מבעלי התוס'] כתב, דמה שנסתפק אברהם במילה שהוצרך ליטול עצה ע"ז, הוא שנסתפק באיזה איבר הוא, ואם לעשות ביום או בלילה. ...קרא עוד

{וירא
אור ליום ו' י"ז מרחשון עש"ק וירא תשע"ו}

שאלה - בס' פענח רזא עה"ת בראשית י"ח ב' [מבעלי התוס'] כתב, דמה שנסתפק אברהם במילה שהוצרך ליטול עצה ע"ז, הוא שנסתפק באיזה איבר הוא, ואם לעשות ביום או בלילה.

והקשה כת"ר מאי נסתפק אברהם, הרי קי"ל שאף מילה שלא בזמנה אינה נעשית אלא ביום, כדאי' ברמב"ם פ"א מהל' מילה ה"ח ושו"ע יו"ד סי' רס"ב ס"ב.

תשובה - הנה אברהם נסתפק גם באיזה איבר הוא כמ"ש הפ"ר גופיה, וכדאי' במדרשים (עי' תנחומא ס"פ לך), ותמהני מ"ט לא נתקשה כת"ר גם בזה.

אלא דהביאור בזה שלא היה מוכרח אאע"ה לידע כל הדינים מתחילה, והכל בא לו ע"י עמל ובירור, והגם דאי' במדרשים שהיה יודע כל התורה מעצמו, וכדאי' במדרש ב"ר ותנחומא שנעשו לו ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיה יודע כל התורה, מ"מ בודאי היה צריך יגיעה ועמל על כל תורתו וכמו שהלך לישיבת שם ועבר כדי ללמוד תורה כסדר, ולא בעפעף עין נכנסה כל התורה ונתישבה בלבו.

ותדע דמצות מילה גופה לא ידע עד דגילה לו הקב"ה את טיבה, וגם פרטי המילה הוצרך ליגעה כדי להבינם, וגם במקום המילה הנ"ל ביארו חז"ל שם איך חישב אאע"ה היכן הוא המקום האמור להיות שם מצות מילה.

ונראה עוד דקושיא מעיקרא ליתא, דהרי איכא למ"ד ביבמות ע"ב ב' בזמנו אין נימולין אלא ביום שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה, וכן אוקמו תוס' בקידושין כ"ט א' את דברי הגמ' שם.

וא"כ אפי' דנימא דאאע"ה פשט כהלכתא אך מ"מ מדוע שלא יסתפק מעיקרא אם הלכה כמר או כמר, דאם לדידן יש ב' דעות בזה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, א"כ מסתמא עכ"פ היה לו לאאע"ה מתחילה ספק בזה עד שהכריע לעצמו מה יש לנהוג למעשה.

ויש להוסיף דע"כ הפענח רזא לא ס"ל כהדרוש שכתב כאן הפנים יפות דכיון שהיה מילת גירות כו"ע מודו שזמנה ביום, א"נ בזה גופא נסתפק אאע"ה עד שהכריע כהלכה וכנ"ל.

אכן מה שהקשה כת"ר מדברי רש"י בראשית פרק יז פסוק כג דכתיב התם, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים, ופרש"י בעצם היום, בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, עכ"ל, ומבואר שהצווי היה ביום ממש כדכתיב בקרא דעשייה.

אכן אפשר דלא לכו"ע נצטוה אברהם בכך, דהא קרא דוביום לא כתיב אלא בפ' תזריע אחר מ"ת, והפענח רזא ס"ל דמ"ש שמל אברהם בעצם היום הזה כאשר דיבר היינו שמיד מל ולא שהה, וכמ"ש בשכל טוב (בובר) בראשית פרשת לך לך פרק יז סימן כג בעצם היום הזה.

לא שהה אברהם וגם הם לא עיכבו וכולן נזדרזו לקיים המצוה ביום שנצטוה.

כאשר דבר אתו.

כלומר כאותו חלום שדבר אתו אלהים, דהיינו ביום הפסח עכ"ל.

ומבואר שלא משום שהיה כאן ציווי דוקא ביום.

ומה שבכל זאת בסופו של דבר הכריע שהמילה תהא ביום היינו שהבין בדעתו ע"י כליותיו שהיו נובעות חכמה שמילה לדורות היא ביום, ורצה ללמוד שעה מדורות, ולא שיהא מחוייב בזה דהרי היה קודם מ"ת ולא נצטוה בפרטי מצות מילה, וכמ"ש התוס' פ"ח דיבמות שלא נצטוה בפריעה, וה"ה ביום שלא נאמר לאברהם לפמשנ"ת, אלא שקיים כל מה שנצטוו אח"כ וכמו שקיים אפי' עירוב תבשילין כדאי' ביומא כ"ח ב', וגם פריעה עשה מטעם זה עיין בתוס' שם.

א"נ מה שבכל זאת העדיף לעשותו ביום הוא משום המשך הדברים שכתב רש"י שם, בעצם היום - בו ביום שנצטוה, וכו', לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הלצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום עכ"ל, והיינו דמכיון שהיה מצווה ועומד היה ראוי לו לעשות כך מיד אע"פ שהיה דורו רשע, וע"ז נסתפק דשמא עדיף לעשותו בלילה שלא יהא בזיון למצוה אך לבסוף הכריע דאדרבה ביום עדיף.

קרא פחות

לא אבוא לפסוק הלכה בנושא נדוש זה, רק אבוא בקצרה לשאלה שביקש השואל להתמקד בה האם שייך שיהיה בזה בעיה, והתשובה שגם באופן כזה יש כמה חששות אפשריים ונזכיר חלק מהם.א' קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אם המחיצות ...קרא עוד

לא אבוא לפסוק הלכה בנושא נדוש זה, רק אבוא בקצרה לשאלה שביקש השואל להתמקד בה האם שייך שיהיה בזה בעיה, והתשובה שגם באופן כזה יש כמה חששות אפשריים ונזכיר חלק מהם.

א' קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אם המחיצות לא נעשו כתנאי הוקף לדירה ובפרט אם יש חללי בניה וכדומה או כל חלל שמערער את כשרות המחיצות ליותר מבית סאתים, ובכל אופן שנחשב קרפף שלא הוקף לדירה אסור לטלטל בו יותר מבית סאתים כדאי' בסי' שעב ס"ב.

ב' מה שאינו רואה את כל המחיצות לפניו יש מפוסקי זמנינו והחזו"א שחששו בזה שאין בכה"ג חזקת כשרות על המחיצות.

ג' אם עשו הקיף מחיצות לכל המקום בלא שיור כדין, ועי' סי' שצז משנ"ב סק"ז שכ' שם שהגזירה אטו רה"ר ומשמע שא"א להקל גם בטלטול ברחוב בפני עצמו, ומיירי גם במוקפת מחיצות, ע"ש בשו"ע ס"א וע"ש עוד ס"ה, וכל הנידון שם אפי' באופן שהעיר מוקפת לגמרי ויש לה דלתות כדין כמבואר שם בשעה"צ סק"ה, ולא משמע דמיירי רק באופן שההקיף חשיב לא הוקף לדירה.

ד' אם יש דרך הרבים עוברת באופן מפולש בלי דלתות כדיני דלתות כמ"ש בסי' שסד ס"ב ומה שנוהגין העולם להקל בצוה"פ מחמת שמצרפין הדעות שאין לנו רה"ר כ' המשנ"ב שם סק"ח שבעל נפש לא יסמוך על זה.

קרא פחות

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות ...קרא עוד

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו

אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת

א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות וכמה שאוכל טפי בטל הטעם טפי.

ומה שדן עוד במי ששח בין גאולה לתפילה, דלכאורה אין טעם שיסמוך גאולה לתפילה כעת, יעויין בדעת נוטה למרן הגרח"ק שליט"א מ"ש בזה בענין טעה והתחיל כי שם ה' אקרא בין גאולה לתפילה, ויש לדחות קצת לענינינו לתרי גיסי.

הדלקת נר בעי"ט שחל בשבת ע"י ע"ת

ב) מה שהקשה היאך מותר להדליק נרות בעי"ט שחל בשבת ע"י עירוב תבשילין (שו"ע או"ח סי' תקכ"ז סי"ט ומ"ב שם), הרי אין כאן הסברא דהואיל וחזי לאורחין, דהרי שרגא בטיהרא מאי אהני.

תשובה עיקר זה מיירי בפשטות רק באופן שאכן נהנה מהנר בי"ט (עיין שש"כ פכ"ח הערה קצ"ט, בשם הגרשז"א, ושם פמ"ד הערה ל"ו, וע"ע במ"ב דרשו שם מה שהביאו עוד ביאורים בזה).

בביאור דברי הגמ' וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין

ג) מה ששאל הגר"ד הופשטטר בביאור דברי הגמ' פסחים דף קח ע"ב, תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות.

אמר רבי יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.

לענ"ד אין כאן קושי' בביאור דברי הגמ', דכך הוא דרך התנאים, וכונתו שאין תועלת לחנך את הקטנים ביין ומאידך גיסא דרך החינוך היותר מועיל כאן [שעי"ז יקיימו מצות ליל הסדר כשיגדלו, שזהו עיקר המכוון במצות חינוך] הוא לחלק להם קליות ואגוזים שכך לא ישנו וישאלו.

ויקיימו בזה צורת החינוך המבוארת בתורה כי ישאלך בנך וגו'.

וברשב"ם כתב, וכי מה תועלת יש לתינוקות.

הלא פטורין מן המצות, ואולי כונתו כמ"ש, דכיון שפטורין מן המצוות וכל הענין הוא רק חינוך, ממילא האופן שיתחנך הבן הוא האופן המועיל והנכון כאן, ומכיו שיין אינו מחנך לדעת ר"י [אם לא דס"ל שאף מקלקל], אין מצוה בזה.

מ"ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן מרבים בשמחה

ד) מה ששאל ר' בנימין הופנר לפרש"י בספ"ד דתענית דמרבין בשמחה משום שימי אדר וניסן היו ניסים לישראל, א"כ מ"ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן.

תשובה הכל כלול בזה, דמשנכנס אדר הכונה משעת כניסת אדר, וה"ה עד סוף ניסן ולא נחתו לפרש עד מתי.

סתירה ברש"י בטעם ד' כוסות של גאולה

ה) מה ששאל הג"ר יעקב יצחק זילברשטין מ"ט בפסחים צ"ט ב' פרש"י דד' כוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה, ואילו שם ק"ח א' פי' שהם כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכו'.

הנה הגר"ח מולאז'ין הביא שא"א להקשות מסתירות ברש"י שכך דרכו כשהיו ב' פירושים הזכיר בכל מקום פי' אחד.

ובפרט דכאן הם ב' דעות ברז"ל, עי' ירושלמי פ"י דפסחים וב"ר פר' פ"ח אות ה', ואם כי שם יש שינוי קצת שמא ג"א נזדמנה לו לרש"י או שהי"ל מדרש אחר, [ואולי תיקן מד' כוסות לג' כוסות ע"פ הבבלי חולין צ"ב א' וסוטה ט' א'], אבל מ"מ לכאורה דבר ברור דלא שייך בלא"ה לומר שיש כאן הכרעה של מפרש באגדות רז"ל, וגם אם היה מביא רק דעה א' לא היה שייך לומר שיש בזה הכרעה אלא דעה הפשוטה נקט, והשתא נמי שהביא ב' דעות לא שייך לומר שיש בזה סתירה.

איך מלו ישראל במצרים בלילה

ו) מה שהק' ר' משה שרגא שגיא ע"ד המכילתא שמלו ישראל באותו הלילה וכו' [בשעת יציא"מ], והרי אין מלין בלילה.

תשובה יש דעות בתנאים שמלין בלילה מילה שלא בזמנה [ועי' תוס' קידושין כ"ט א'], ואולי אתיא כותייהו, ועוי"ל דשמא קודם מ"ת לא נצטוו בכל פרטי המילה, ועמ"ש כעי"ז לדון בזה לעיל ר"פ תזריע.

בביאור מ"ש הביה"ל שלא מצינו ענין אכילת ב' כזתים בגמ'

ז) כתב השו"ע סימן תעה ס"א, יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, וכתב הביאור הלכה וז"ל, כזית מכל אחד - עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים.

אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע עכ"ל.

והקשה הג"ר אפרים קרלינסקי שאינו מובן מ"ט רצה המ"ב שיהא זה כתוב תלמוד ובבפוסקים לאכול ב' כזיתים, כיון שכל ענין אכילת ב' כזתים הוא מחמת ספק מהי המצה של המוציא ומהי המצה של כזית, והרי התלמוד והראשונים הפוסקים לא נסתפקו בזה.

תשובה עיקר כונת המ"ב יתכן להקשות דלא מצינו בשום מקום שיהיה דין להשלים הכזית דוקא ממצה מסוימת, וקי"ל השמש שאכל כזית יצא, ואמנם יש דיני הבציעה, אבל דין אכילת הכזית שאנו נוהגים שני כזיתים מחמת שאין אנו בקיאין מאיזה מצה לאכול כזית - זה לא מצינו שורש בפוסקים לחשש כעי"ז.

וא"כ ה"ה לדידן סגי במצה אחת איזה שיאכל.

קרא פחות

לכאורה פשטות הפוסקים שאי אפשר. אולם הראוני באור לציון שהתיר.מקורות: בגמ’ ושו”ע אי’ שאפשר לערב עם דגים מלוחין אף שנאכלין כמות שהם חיים, וכ’ המשנ”ב דהוה אמינא שכיון שנאכלין כמות שהן חיין אין בהם שום משמעות ...קרא עוד

לכאורה פשטות הפוסקים שאי אפשר.

אולם הראוני באור לציון שהתיר.

מקורות: בגמ’ ושו”ע אי’ שאפשר לערב עם דגים מלוחין אף שנאכלין כמות שהם חיים, וכ’ המשנ”ב דהוה אמינא שכיון שנאכלין כמות שהן חיין אין בהם שום משמעות לבישולן קמ”ל שכן, והיינו דמכל מקום יש משמעות עדיין לבישול, ולכאורה דבר שאין שום משמעות לבישול דעת המשנ”ב שאינו נחשב מבושל והיא סברא מובנת מאוד, ולפ”ז לא יהיה אפשר לעשות עירוב תבשילין בגבינה מפוסטרת משום שלכאורה אין שום משמעות לפיסטור בטעם ובצורת הגבינה וצל”ע המציאות בזה.

ויש לציין דמצינו בהל’ ברכות חילוק בין ירקות שמשתנין לשבח על ידי הבישול לבין ירקות שמשתנין לפחת על ידי הבישול, וחזי’ שיש מושג שהבישול אינו מועיל לירק, ואפי’ שם עכ”פ הבישול עשה שינוי בירק ויש בזה גם צד מעליותא למי שבישל וגלי אדעתיה שרוצה באופן זה (ויש הרבה בני אדם שמשתמשים בבישול כך שלא שייך לומר בטלה דעתו), אבל כאן שלא נעשה שום שינוי על ידי הבישול מאן לימא לן שיש לגבינה זו מעלה במה שהיא מבושלת.

ויעוי’ בראש יוסף בביצה טז ע”א שהסתפק לענין פירות שטובים כשהם חיים יותר ממבושלים, ובישלם, האם נחשב תבשיל, ושם הספק הוא כיון דאיכא דעדיפא ליה במבושל, והראיה שבישלם ושלפעמים מבשלים אותם, אבל דבר שבישולו אינו מגרע ואינו מוסיף בו ואינו משנה בו דבר, בזה לכאורה לא הסתפק כלל.

ומה שהובא בשם המהרש”ם (דעת תורה סי’ תקכז ס”ה) להתיר בגבינה מבושלת, יתכן שהכונה לגבינה קשה כמו גבינה צהובה וכן גבינה מלוחה שלנו שודאי משתנים על ידי בישול.

אולם הראוני שבשו”ת אור לציון ח”ג פכ”ב תשובה ב שהתיר להדיא גם בגבינה מפוסטרת שבזמנינו ויל”ע.

ויעוי’ בשו”ת הרשב”א ח”ד סי’ ר”נ (שצויין שם באול”צ וכן צויין שם למהרש”ם, והמהרש”ם ג”כ הביא דברי תשובת הרשב”א לענין הנידון שם) שדן שם לענין גבינה מלוחה לא מבושלת מה דינה, ומ”מ אין להוכיח משם דבר, דהרי לא הזכיר כלל שלגבי גבינה מבושלת הוא מותר, ואדרבה שמא רק במליחה היה לו צד להתיר משום שהמליחה משנה את טעם הגבינה ואת צורתה משא”כ בישול, ואפי’ אם נדייק מדבריו שגבינה מותרת לערוב תבשילין כשמבושלת אבל עדיין יש לפרש על גבינה קשה כנ”ל, וממילא אין מדבריו ראיה לענייננו.

אולם המהרש”ם שם מיירי להדיא גם בגבינה שהתבשלה ומדבריו ג”כ אין ראי’ לענייננו כמו שנתבאר.

ונראה עוד דמהך תשובת הרשב”א גופא אפשר להביא ראי’ לדברינו ממה שמבואר שם ברשב”א שמלח אינו כתבשיל, ומוכח מדבריו דהיינו אפי’ מבושל (היינו ממה שמבואר בדבריו לענין פרפר דגים ע”ג מלח שאין המלח נחשב כתבשיל שני), ולמה מלח אינו תבשיל, הרי לא הזכיר בדבריו שהוא משום שהמלח בטל, דלעולם המלח אינו בטל כמו שהביצה אינה בטלה לדג כמבואר שם ע”פ המשנה והגמ’, אלא יש לומר שהוא משום הטעם כנ”ל שהרי אין שינוי משמעותי ומהותי על ידי בישול מלח, הלכך אינו תבשיל.

קרא פחות

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים שלו' רב כמעלתו לענין השאלה על תו ירוק שנושא על ידו בשבת וכן על השאלה לענין צמיד אלקטרוני שנושא כשמחוייב לישא הצמיד ע"פ חוקי השררה (מטעמי חשש הדבקה ...קרא עוד

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א

מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

שלו' רב כמעלתו

לענין השאלה על תו ירוק שנושא על ידו בשבת וכן על השאלה לענין צמיד אלקטרוני שנושא כשמחוייב לישא הצמיד ע"פ חוקי השררה (מטעמי חשש הדבקה בתקופת הקורונה) אם יכול לישא הדבר בשבת.

האמת שכעת לראשונה הנני להבין ממע"כ שתופעה זו קיימת ופעילה, ואיני יודע את היקף התופעה וכל מטרתה, ולא היאך דברים אלו נישאים באיזה אופן וצורה, ולכן אין בידי להכריע בזה.
אבל מאחר שאין רצוני להשיב שאלתו ריקם, אציין בזה קצת.

הנה לפום ריהטא איני מוצא כל היתר לא לטלטל התו הנזכר בידו במקום שאין עירוב משום הוצאה, ולא לישא הצמיד האלקטרוני בשבת הן משום טלטול מוקצה ולכאורה גם משום שידור נתונים ואותות חשמליים בשבת בידים או בגרמא.

דהנה היה כמה נידונים לדון אולי יש היתר ובכולם אין הדבר עולה בידי למצוא היתר כדין.

אם נבוא לדון מצד פקוח נפש, הרי אפילו יש בזה פיקוח נפש, א"כ מחוייב להשאר בביתו או על יד הצמיד לפי הענין [איני בקי במה שנחוץ בזה] ומי התיר לו לצאת עם הללו על סמך היתר פיקוח נפש.

ובלאו הכי הרי כידוע שדברים אלו מנוהלים לפעמים על ידי פקידים שדעתם היפך דעת תורה ובהרבה מהמקרים מנוהלים מסיבות גם לא רפואיות אלא מסיבות ציבוריות (פוליטיות) וכיו"ב, כך שהקובע מי מחוייב ע"פ דין ללבוש צמיד זה ומי ילבש כלי אחר צריך להקבע על פי דעת תורה של חכם שיפסוק הדין בצירוף רופא מומחה בתחום בכל מקרה לגופו, ולא על פי סיבות לחץ כאלה ואחרות שדוחקות את היושבים בראש צמרת השררה להחליט החלטות המתחדשות ומשתנות משעה לשעה.

והחזו"א כתב דאם נתיר כל דבר על סמך פיקו"נ נוכל לפתוח החנויות בשבת, וגם לענייננו יש לדון בכל דבר לפי עניינו, ולא באתי לקבוע בזה מסמרות לענייננו, רק לציין דלא כל דבר שבסופו יש ספק שמא יבוא על ידי זה שימנע מזה סכנת גברא יש בזה היתר פקו"נ.

ואם נבוא לדון מצד קמיע מן המומחה [שבת סא ע"א], הרי אין כאן קמיע כלל, ואין כאן דבר מרפא, וכנ"ל אינו דומה לא לפלפל וגרגיר מלח ולא למוכין הנזכרין במתני' ובגמ' [שם סד ע"ב], דכאן הוא שטר ראיה ואין כאן שום דבר של תועלת או רפואה, ואפי' גרע מכיס של זב שדנו בו בגמ' [שם יא ע"ב] ואיכא למ"ד פטור, ששם נעשה לצורך טבעיי ולא לסימן ולהיכר.

ויעוי' במתני' דשבת [עח ע"א] והמוציא קשר מוכסין חייב, והנה בודאי מיירי אף במי שאינו נוגע במעות בשבת כדין, וצריך הקשר מוכסין שיהיה עמו רק לראיה למוכס שכבר שילם מערב שבת שיתן לו לעבור לדרכו, וע"ז אמר שחייב, וה"ה כאן אם נושא עמו דבר כזה במקום שאין עירוב שחייב.

ואין בכוונתי לשלול לעתיד מיושבי בהמ"ד אם יתייגעו למצוא היתר לזה, אם יעלה בידם אדרבה להגדיל תורה ולהאדירה, אלא מכיון שנתבקשתי ע"י כבוד מעלתו שאיני יודע למה ביקש דעתי בזה, לזה כתבתי שלא מצאתי היתר בזה.

ומכל מקום כל הנידון הנ"ל באופן שצריך לישא הדבר על ידו או על גופו בפני עצמו, אבל אם התו עשוי כחלק מבגד יש למצוא היתרים אחרים בזה, ויעוי' מה שכתבו הפוסקים לענין מפתח בחגורה, ולענין אם מחובר בבגד חיבור גמור יעוי' מה שכתבו הפוסקים על סתם תווית בבגד, ובמשנ"ב הוצאת דרשו ראיתי בעבר שהביאו ליקוט של פסקים מחכמי זמנינו בזה.

ואם צורת ההנחה של הכלי האלקטרוני הנ"ל היא באופן של טלטול מן הצד בזה נכנסין אנו לפלוגתת המשנ"ב והחזו"א זלה"ה לענין טלטול מן הצד בשבת, אכן יש לדון אם הוא כלי המסויים שכך הוא דרך לבישתו וטלטולו אפשר דלא שייך לומר שיש כאן שינוי, דלא גרע מכל דברים שיש בהם דרך טלטול המבוארים במתני' וגמ' דשבת שאם הוציאם בדרך זו חייב,.

ואם הדבר קשור בו בעל כרחו יש לדון בגדר טלטול בזה, וזה מבואר בכמה דוכתי שאם הדבר קשור בו בדרך קשירה המיוחד לאותו כלי, חשיב טלטול ולפום ריהטא אם אם לא ניח"ל במה שהדבר קשור בגופו אין זה במטל הטלטול שבזה, אא"כ נימא דהוא פס"ר דלא ניח"ל, ומצד שידור נתונים חשמליים יש לדון על פס"ר, ויש לדון אם חשיב ניח"ל או לא, דיש לומר דחשיב ניח"ל כיון שאם יתברר שהוא חולה או מחוייב בבידוד יתברר על ידי זה מי מחוייב ג"כ שלא ידביק ח"ו אחרים, ומאידך אפשר דלא בכולם הוא ניח"ל, ויש בזה גם דוחק גדול.

תמצית הדברים שעד כה לא נמצא היתר ברור ולענין אם הוא דרך לבישה כתבתי בזה.

בברכה מרובה

קרא פחות

{בס"ד אור לט"ו מרחשון תשע"ו הא סיהרא על מילואה} לכבוד ידידי הנכבד אהוב למעלה ונחמד למטה שוקד ועמל בתוה"ק ומתעלה במעלות ביראה והעבודה הרב מ' הירשמן נ"י {קבלתי מכתבו ותהי לי עונג לנפשי למזכרת בשורה ושמחה מכת"ר, זכרתי ימים מקדם ...קרא עוד

{בס"ד אור לט"ו מרחשון תשע"ו הא סיהרא על מילואה}

לכבוד ידידי הנכבד אהוב למעלה ונחמד למטה שוקד ועמל בתוה"ק ומתעלה במעלות ביראה והעבודה הרב מ' הירשמן נ"י

{קבלתי מכתבו ותהי לי עונג לנפשי למזכרת בשורה ושמחה מכת"ר, זכרתי ימים מקדם עת שהיתי במחיצתו, ויה"ר שיעלה מעלה מעלה בדרכו הק'.

}

א) בענין מה שהקשה על הגמ' בכתובות ע"ב א' המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל יוציא ויתן כתובה דלמחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וא"ד סופנה, דאם הכונה על צרכי הקבורה הרי הוא ויורשיו מחוייבין בזה, ואם הכונה על הלויה וההספד, אטו משום הכי יוציא ויתן כתובה.

תשובה - נראה דכונת הגמ' היא כפשטה ממש, וכמו דמייתי אח"ז דספד יספדוניה וכו', ר"ל שמה שלא תעשה כעת לא יעשו לה, והכונה על הספד וקבורה ממש כדפרש"י, וכן בריטב"א ושטמ"ק, וכ"כ רבינו יהונתן בשלמא לבית המשתה איכא נעל בפניה, כלומר שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר היא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה.

אלא בית האבל מאי נעל בפניה איכא, כלומר איזו טענה יכולה לומר.

סופדה, כלומר אלא שמח[ו]ת שכנותיה במיתתה.

סופנה, מלשון מטמינה בקרקע מלשון חלקת מחוקק ספון [דברים ל"ג] דמתרגמינן משה ספרא רבא דישראל קביר.

דילוו ילווניה, העושה לויה לא מפסיד שכמו כן עושין בו והקרן קיימת לו לעולם הבא.

דטען יטענוניה, כלומר שנשא את המטה ישאו אתו על מטה בכבוד עכ"ל.

וכן איתא בתוספתא פ"ז ה"ד שלמחר תהא מוטלת ואין כל בריה סופנה, ומוטלת היינו בלא קבורה, עוד י"ל שיש בזה דרגות בקבורה וחוששת שבעלה יתן לה רק הצריך והמחוייב היינו תכריכין ובור קבורה ולא יותר, וגם בלא"ה מי יתבענו לדין אם לא ירצה, והרי אפילו מחיים אמרינן דאשה לאו בת מיקם בדינא ודיינא כ"ש לאחר מיתה, ופעמים שאין ב"ד מזומנין, וללישנא אחרינא ג"כ הכונה על הספד, כדפרש"י שם.

אכן מ"מ לאמתו של דבר יש לידע כי הרבה מן הדברים לגבי יוציא ויתן כתובה, וכן איפכא לגבי תצא שלא בכתובה, הם דברים שרוב בני אדם אין מגרשין נשותיהן עבור זה, וכן רוב נשים אינן רוצות לצאת עבור זה, כמו לגבי אשה שאינה מריחה, וכן בענין הטפח שם בדף ע"ה א' וגדולים מחברותיה וכו', ואפשר להביא הרבה דוגמאות בזה, אלא שחכמים קבעו באומדן דעתם ששייך בזה כח טענה בדיני ממונות אם תרצה לטעון שלא היתה מסכמת לינשא ע"ד כן.

משא"כ בשאר טענות שא"א לטעון כך מכל וכל.

ב) מה שנתקשה בדברי המשנ"ב סימן רמ"ז ס"ק י"ח לגבי מסירת מכתב דואר בשבת, שכתב וז"ל, ודע דליתן לו בשבת אסור לכו"ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע"כ אסור ליתן אגרת על הפאצט [דואר] בשבת [ומע"ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע"י א"י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע"ש שלא ליתן לא"י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח"א בכלל ג' ע"ש] עכ"ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר של הדואר הו"ל שבות דשבות, ומאידך בעיקר דין זה כתב בסימן שז ס"ק כד, ודע דמה דקי"ל אמירה לא"י שבות הוא אפילו אם אומר לא"י שיאמר לא"י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו"ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ"ג מצדד להקל בזה וכ"ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס"ק י"א דשייך גם כן הכא, עכ"ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר תליא בפלוגתא, וא"כ איך סתם להתיר לעיל.

תשובה - הנה מלבד מה שאינו מן הנמנע שהמ"ב יסתום פ"א בדבר שהביא בו פלוגתא במקו"א, ומצוי דבר זה במ"ב, והכונה בדבר כזה הוא שמ"ב היה לו פשיטותא להלכה כא' מן הצדדין במחלוקת, וגם מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א השיבני פ"א כעי"ז על סתירה אחרת במ"ב [כמדו'], אכן כאן נראה שאין סתירה בזה, דהרי המ"ב שם מיירי על עיקר דין אמירה לנכרי שאסורה גם באופן שהוא שבות דשבות, אלא דס"ד שכאן אי"ז שבות דשובותכלל אלא דעדיפא מיניה טפי, ולכך קאמר המ"ב, דעכ"פ יש בזה איסור זה, משא"כ כאן מיירי במקום הפסד מרובה ובכה"ג קי"ל דשבות דשבות במקום מרובה שרי, וליכא מאן דפליג דל הו"ל כשבות דשבות.

ולחזק דברינו אביא כאן לשון הבאר היטב והחו"י שהביא המ"ב, וז"ל הבאר היטב ש"ז סק"ג, ואסור לומר לאינו יהודי שיאמר לאינו יהודי אחר לעשות לו מלאכה מוהר"ר גרשון ז"ל בשו"ת חו"י סי' מ"ט, ובסי' נ"ג ד' החו"י להקל וכ"ש בשבות, ע"ש, עכ"ל.

ומבואר דאין הנידון על מקום הפסד מרובה.

וז"ל החוות יאיר בסימן נ"ג שהזכיר המ"ב שם, וז"ל: אחר ד"ש הראוי אודיע למכ"ת שזה חודש ימים אשר בשכוני בראי חוץ לקהלתינו הוינא ובבואי הלום לשלום מצאתי את שאהבה נפשי ה"ה בג"י מאירת עינים כמעשה לבנת הספיר ועצם השמי' וענוותנותו תרבני במה שהרשני לומר לפניו אם דבריו נוחים ומקובלים בעיני בדברים הנוגעים לדינא ובפרט במ"ש בענין אמירה לגוי.

אלה הם קצות דבריו הנדברים מתוך ענוה לשמה וכבר כתבתי ושניתי שהם מקובלים ונוחי' כעולות מחים.

ברורים וצחים.

נקיים ומרוחים.

מבאר האמת לקוחים.

וממחצב השכל גוחים ומכל השגה בטוחים.

ואף אם באיזה דבר פרטי עלה ברעיוני לשדות קצת נרגא באיזה סברא והוכחה זחלתי ואירא לבא לפניו לסתור ח"ו דבריו ותליתי הגמגום בגמגומי והחסרון בחסרון הבנתי.

אבל זאת הפעם אשר מחל הרב על כבודו הרב אליו אשים דברתי ברצוא ושוב אחר בקשת המחילה ממקום שבא מכ"ת לעוררני בקול דודי דופק קול נעים קול משובח.

והוא מ"ש רוממות מכ"ת [ע"ל תשו' מ"ט] לאסור בשבת לומר לגוי שהגוי (וע' בת"ה סי' רצ"א הביאו רמ"א בהג"ה א"ה ס"ס ה' אם אין הגוי מסרסם רק אומר לגוי אחר וכו' ודוק) יאמר לגוי אחר לעשות מלאכה מסוגיא דפרק שואל ק"נ דבמסקנא מסיק שם בגמרא מקרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים להתיר לשדך תינוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר וכתב הטור א"ח סי' ש"ו וז"ל והר"מ מרוטינבורג כתב דווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור וכן הסכימו רוב הפוסקים ודייק מכ"ת מזה הא בדברי רשות אפי' בלי סכום מעות אסור וא"כ גם הא דתנן במשנה ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלי' בכה"ג מיירי ורב פפא מוקי ליה בחבר גוי ומתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות ש"מ דאמירה לגוי לומר לגוי אחר אם רוצה להשתכר אסור ע"כ תמצית אמרי נועם דמכ"ת.

ומטיבותא דמכ"ת אמינא שאין זו ראיי' כלל שכבר בארתי בכתבי דאמירה לגוי לעשות דבר שהוא משום שבות לא קמבעיא לי שזה מחלוקת ישינה בין הפוסקים כמבואר בסי' ש"ז וזו היא ממש סוגיא הנ"ל דאחר דשכירות פועלים לו יהי בלא פסוק דמים אסור מקרא דממצוא חפציך וגו' מעתה מ"ש לא יאמר אדם לחבירו גוי לשכור לו פועלים הוי כאומר לגוי לעשות לו דבר שהוא משום שבות אפילו אם נאמר דקרא אסמכתא בעלמא הוא וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דדבור דאסור הוא איסור דאורייתא יע"ש וכדבריהם מוכח בע"ד בש"ס ממה דמתקיף לה רב אשי על מ"ש ר"פ בחבר גוי אמירה לגוי שבות ואיכא לתמוה מה קשיא הא טובא קמ"ל דאפילו אמירה לגוי בדבר שאין בו מלאכה דאורייתא ממש אסור שהרי אכתי לא ידעינן רק במלאכה דאורייתא כדפי' רש"י מנכרי שבא לכבות וכו' אלא ע"כ ס"ל דגם שכירות פועלים מדאורייתא (וע"כ נאמר כך דלא תקשה סוגיא זו לדעת המתירין אמירה לגוי בדבר שבות) וכדבריהם משמע לי בסוגיא פרק הפועלים צ' וכ"ש לדעת רבינו ה"מ הש"ס לומר דקמ"ל לאסור אמירה לאמירה בעלמא דודאי קיל טפי אחר דאין בו מעשה כלל אלא ע"כ אין כאן רק אמירה אחת ומה שהגוי שוכר פועלים אינו ענין לאמירה מגוי לגוי רק אסור גמור ולכן נלע"ד דאסור אפילו לא בא לכלל מעשה כלל כגון שכרו לשמור פירות או ללקט מציאות דמה ששכרו הוא האיסור אי מדאורייתא כדעת התוס' הנ"ל או מדרבנן כדברי התוס' פרק כל כתבי קכ"א ומשם ג"כ ראי' עצומה לדברי לע"ד יע"ש ומוכח עוד כדברי ממה דמקשה בפ' שואל שם ודיבור מי אסור וכו' דקשה וכי לא ידע אמירה לגוי שבות אלא ע"כ דדבור דנפקא לן אסורי' מקרא לחוד ואמירה לגוי דאסרו חז"ל לחוד (וא"א לומר דמה שכתבו התוס' ודיבור מי אסור פירוש מן התורה דק"ל מה שהקשינו דוכי לית ליה אמירה לגוי שבות דא"כ קשה הרי במסקנא נשאר קיים זה לדברי התוס' דאסור מן התורה ומה זה שבות שארז"ל אלא ע"כ גם התוס' לא הסתפקו בזה כלל רק היה קשה להם דקארי לה מאי קארי ליה כפשיטא דלדבר מצוה שאני לכן פרשו דעל דיליף אסורי' מקרא מקשה ושפיר משני הש"ס דילפינין מקרא גופי' היתרא דדבר מצוה), וא"ת באמת לענין מה אסרו רז"ל אמירה לגוי לעשות מלאכה אם כבר למדנו דדבור אסור נ"ל דלא הרי זה כהרי זה דלא אסרה תורה רק מדבר דבר שהוא דרך בני אדם במשא ומתן למצוא חפציהם והוא השכירות אפילו לומר רק היה נכון עמי לערב ע"מ לשכרו דאחר דלשונו היה נכון משמע כך הוי בכלל ודבר דבר כמ"ש הרמב"ם וכ"ש אם שואלו אם רוצה להשתכר כמ"ש הר"מ ואחר שנאסר זה מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי אמירה לגוי מש"כ אמירה לגוי שבות דבכל מקום אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא כי אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות או לשון דמשתמע כך דאע"פ דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ"מ מדהקדים ממצוא חפציך לא נילף מינה רק דיבור שהוא דרך משא ומתן ומגזרת משא ומתן.

ומ"מ אסרו חז"ל אמירה לגוי בין לומר לו עשה מלאכה היום או עשה מלאכה מחר כמ"ש הר"ן מש"כ אמירה לגוי לאמר לגוי אחר אכתי לא איפשיטא אפילו אם הגוי השני עושה מלאכה דאורייתא בשבת וכ"ש אם אינו רק שבות וכ"ש אם אומר לגוי שיאמר לגוי או לישראל הדר אצלו שיעשה מלאכה פלונית למחר ואף כי מ"ש לחלק אינו רק סברת הכרס מ"מ הדבר מוכח ומוכרח מצד עצמו לחלק ביניהם ואם שגיתי אתי תלין משוגתי.

- עכ"ל החוו"י.

ולשון התשובה בסי' מ"ט שם כך היא, וע"ד מה שבדק לן מר אם אסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת ומתוך כותלי כתבו ניכר שדעתו נוטה להקל.

ולענ"ד שהוא אסור גמור וחילי דידי מהא דתנן בפ' שואל דף ק"ן ע"א לא ישכור פועלי' בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ע"כ ובגמרא אמרינן פשיטא מה לי הוא מ"ל חבירו.

אמר ר"פ חבירו נכרי מתקיף ליה רב אשי אמירה לנכרי שבות כו' ע"כ והפוסקים דייקי מכאן שאסור לאדם לומר לנכרי שישכור לו פועלים.

והנה נלע"ד מ"ש לא ישכור פועלים בשבת ר"ל שלא יאמר לפועלים ולשאול אותם אם ירצו להשתכר אעפ"י שלא הזכיר להם סכום מעות.

דהא איתא עוד התם תנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דאמר קרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסור וחפצי שמים מותרי' ע"כ.

וכתב הטור בסי' ש"ו בשם מהר"מ מרוטינבורג וז"ל ודווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור עכ"ל וכן דעת הרמב"ן ושארי גדולים עיין בב"י וכן פסק בש"ע.

א"כ משמע שדבר רשות אסור לומר לפועלים אם ירצו להשתכר אעפ"י שלא שכר ולא הזכיר להם סכום מעות וכיון שפירוש דמתניתין מ"ש לא ישכור פועלים ר"ל שלא יאמר להם אם רוצים להשתכר ממילא מ"ש ולא יאמר לחבירו (היינו נכרי) לשכור לו פועלים ר"ל נמי שלא יאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר אם רוצה להשתכר ממילא נשמע שאסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה והוא מה שרצינו בלי פקפוק ולענ"ד שאין לראי' זו שום פירכא.

גם מצד הסברא הוא אסור למ"ד שלחומרא יש שליחות לנכרי.

והנה לא הזכיר החוו"י בלשונו כלל לא ענין שבות דשבות במקום הפסד מרובה, ולא ענין שבות דשבות במקום מצוה, אלא רק דן בגדר איסור אמירה לנכרי גרידא אם הוא גם באופן שאומר לנכרי לומר לנכרי אחר.

ולהשביע עיניך עוד בדברי טעם אביא בכאן דברי שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן י"ח שדן בכל זה, והרי הוא לפניך וז"ל, בנדון שלוח מכתב אקספרס בערב שבת בחו"ל בס"ד אור ליום ד' עשרה בטבת תשל"ב לפ"ק ירושלים עיה"ק ת"ו.

ע"ד שאלתו אם מותר לשלוח מכתב אקספרס ע"י הדואר בערב שבת בזמן שאי אפשר עוד שיוליכו המכתב קודם השבת אמנם הממונים והעובדים שם המה נכרים.

הנה העולם נוהגים היתר, והנראה שהיא עפ"י המבואר בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ב), שנשאל ע"ד הכתבים ששולחין בערב שבת על הבי דואר שקורין פאסט אי שפיר דמי, וכתב בזה ג' טעמי להיתרא, א' דהוי כמו קצץ, והישראל אינו אומר לו לילך בשבת, אדעתי' דנפשי' קעביד.

ב' אפילו בחנם שרי כה"ג, וכדאיתא בש"ע (או"ח סי' רמ"ז סעי' ה'), דאם הכותי הולך בעצמו למקום אחר והישראל נותן האגרת מותר בכל גווני, ג' אפילו אם הישראל בעצמו שולח הבי דואר על הוצאת עצמו שלא בזמנה להביא אגרת במקום פלוני ביום פלוני, וא"א לבוא שם באותו יום אלא א"כ שילך בשבת כי הדבר נחוץ לו, דהוי כאומר לו בפירוש שילך בשבת בשבילו, מ"מ יש לצדד היתר, אם אין הישראל עצמו מדבר עם הנכרי שהולך בשליחות רק עם האדון של הבי דואר, נמצא שהשליח עצמו אינו הולך אדעת ישראל רק בשביל אדונו והוי שבות דשבות, ועי' בתשו' חות יאיר (סי' מ"ד) שפסק להדיא בשבות דשבות לאמור להנכרי שיאמר לנכרי אחר דשרי, אכן שם (בסי' מ"ט) הביא בשם הגאון מהר"ג לדחות כ"ז ולאסור, מ"מ הא מבואר (בסי' ש"ז סעי' ה'), דאם יש לדבר צורך הרבה, מותר לומר לעכו"ם לעשותו, וא"כ כיון ששלח הבי דואר מעצמו ודאי הוא צורך הרבה בדבר ושרי בשבות עכת"ד.

ובזה י"ל דמכתב עקספרעס אף בנשלח בערב שבת אחה"צ דאין שהות להבי דואר לשלוח מע"ש, והוי כמצוה בפירוש לשלוח בשבת, מ"מ אם יש צורך גדול בדבר, יש ההיתר של השבו"י, אבל כל ההיתר האחרון חלש מאד, דהרי עיקר יסודו בנוי על המבואר (בסי' ש"ז), והרי שם התיר המחבר בש"ע רק בשבות דשבות, היינו דעיקר המלאכה ל"ה רק משום שבות, ואז מותר באמירה לנכרי, ומה שהביא הרמ"א שם יש מקילין אפילו במלאכה דאו', כבר כתב הרמ"א (בסי' רע"ו) דדיעה זו רק דיעה יחידאה, וגם בשבות ע"י א"י, כתב המג"א שם דדוקא במקום הפסד גדול יש להקל עיין שם, אמנם במכתב עקספרעס שייך גם טעם הב' דאינו הולך בשביל זה המכתב בלבד כמובן עכ"ל.

וע"ש בדבריו עוד בארוכה מ"ש להלכה בזה.

ג) מה שנתקשה בדברי הס"ח המובאים במ"ב סי' רט"ו סקי"ט בשם הא"ר ובסי' ה' סק"ג לגבי מי שהזכיר שם ה' לספר חסדי ה' שלא יפסיקוהו באמצע שלא יהא לבטלה, ומשמע שמותר להזכיר שם שמים כדי לספר חסדי ה', וכן מצינו שתקנו רבותינו תפילות עם אזכרות גם בדורות האחרונים, ומאידך גיסא קי"ל (שו"ע שם ס"ד) דכל ברכה שאינה צריכה עובר בלאו, ובפרט ק' לדעת התוס' שכל איסור ברכה לבטלה הוא רק מדרבנן דמ"ש שתיקנו את האיסור רק באופן שהוציא השם במטבע שטבעו בברכה.

ובעצם כל ענין ברכה לבטלה תמוה כיון שמדאוריתא לא היה ענין של ברכה עד שתקנו חז"ל.

ורצה כ"ת לייסד דרק בשמות הנמחקין מותר לשבח את הקב"ה ולבקש בקשות, אבל לא בז' שמות שבזה עובר בל"ת.

תשובה - עצם הדין שמותר לבקש בקשות פרטיות בשם ה', וגם בשמות שאין נמחקין זה כבר מבואר בדברי הפוסקים, וכ"כ החזו"א והגרשז"א, ובאמת י"א דמותר להוסיף אף ברכות ממש אם יודע כללי הברכות ושמעתי שכתב רש"י בספרו שמותר לחדש כל ברכה שירצה להודות לפי ה', והנה אף שהפוסקים נקטו לא כך, וכמו ברכת סומך נופלים שכתבו הפוסקים (הובא במ"ב ושוע"ר סי' מ"ו) שלא לברך כיון שלא נזכרה בגמ', אכן אשכחן כעי"ז בסוגיא דנדרים שבירך ר' יהודה ברוך שעטני מעיל, ובגמ' בברכות בירך רב יהודה האמורא בורא שמן ארצינו כיון דחביבא ליה א"י הגם שלא היתה זה ברכתו, ומיהו דברים הללו יש להן ברכה בעיקר ורק שינו אותם, ורבי יהודה דלעיל לטעמיה דכל יום תן לו מעין ברכותיו בכיצד מברכין ובלולב וערבה.

והנה בעצם בקושייתו האחרונה יתכן שנתכוין להקשות עוד, דמ"ט מה שתיקנו חז"ל לברך יצא מידי האיסור של ברכה לבטלה, ומה שלא תקנו לברכה יחשב ברכה לבטלה, ויש לידע דבאמת סברת התוס' ר"ה ל"ג א', מובנת מאוד [וכן דעת הריטב"א ר"ה כ"ט ב', והר"ן סוף ר"ה, ועתוס' מנחות ס"ו א' ד"ה זכר, ויתכן שכן דעת כל הראשונים המתירין לברך גם כאשר מחוייב רק מספק, כגון בעל החינוך], ודעת הרמב"ם שעובר בלא תשא יש להתיישב בה, ובאמת החזו"א רצה לומר דהרמב"ם מודה להתוס' בזה [וכן דעת החיי"א בנשמת אדם ח"א כלל ה'], אכן המ"א (סי' רט"ו) והמ"ב והרע"א והאחרונים נקטו בדעת הרמב"ם שעובר בלא תשא.

וביאור דבריהם ז"ל הוא דהנה בשבועת שוא מה שעובר בלא תשא הוא על מה שהזכיר שם ה', והענין הוא שכל דבר נעלה שיש לו חשיבות, וכמו שכתב השל"ה מסכת שבועות פרק תורה אור, אמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות (לג א), המברך ברכה שאינה צריכה עובר ב'לא תשא'.

והטעם, כי בהזכיר ישראל השם, בוקע כל הרקיעים, ומזדעזעות כל המרכבות, ומרעיש כל המלאכים הנושאים זו ההזכרה לחנם.

וזהו 'כי לא ינקה ה' את אשר ישא' וגו' (שמות כ, ז), רוצה לומר, הגורם להיות נשא בחנם על ידי מלאך עכ"ל.

והנה לעבור ע"ז צריך שיהא באופן שבוקע כל הרקיעים וכו', וזהו דוקא ע"י שבועה או ברכה או בהזכרת השם גרידא.

וכה"ג אשכחן לגבי קדיש שכתבו הפוסקים שאין להוסיף על הקדישים, וביארו פוסקי זמנינו הטעם בזה שהוא כמו ברכה שאינה צריכה, כיון שקדיש קדושתו נשגבה עד מאוד, ולא כל הרוצה משתמש בשרביטו של מלך.

ובעצם מה שרצה כת"ר ליסד חילוק בזה באומר בכינוי, יעויין בשו"ת הרע"א שביאר שאין חילוק בזה, דאם חל כאן ברכה כבר ממילא הו"ל ביזוי כבוד שמים.

מיהו החזו"א הנ"ל נטה לפקפק בזה ע"ש.

אחר הדברים והאמת ראיתי בשו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן ז שעמד על כ"ז באורך ע"ש ואביא בזה חלק מתשובתו שם, וז"ל, ונראה בביאור הדברים דמה שאמרה תורה לא תשבעו בשמי, ובתר הכי כתיב גם אלקיכם, אף על פי דשמי סתמא היינו בכל מקום השם המיוחד כמו ושמו את שמי דברכת כהנים וכמש"כ הרא"ש שבועות שם, לכן מפרשים אנו שכוונת הכתוב להשתמש בשמו של הקדוש ברוך הוא בשבועה, וזה ג"כ שמו, ולפיכך גם רחום וחנון וכדומה בכלל זה, וגם גילתה תורה דכל שמשתמש בשמו לישבע שבועה חשיב כמזכירו להדיא, וכשנשבע לשוא ולשקר עובר בלא תשא.

וניחא לפ"ז גם דברי הר"ן, ואפשר דגם מש"כ הרא"ש דהוא מדין יד כוונתו כיון דבלא"ה חשיב כהזכיר.

ובזה א"ש הא דלמדו מהכתוב נשבעתי ואקיימה דנשבעין לקיים המצוה כיון דבשבועה יש אזכרה, ואם אין נשבעין לקיים המצוה הרי הוא מזכיר ש"ש לבטלה כדכתבו הראשונים שם, וזהו מה שאמרו בירושלמי הנ"ל דכל נשבע לשקר עובר גם בעשה שהזכיר ש"ש לבטלה דכתיב ליראה את ד', משום דבכל אופן של שבועה, גם כשמזכיר רק חנון ורחום, אם היה בלשון שבועה ה"ז עצמו השתמשות בשמו של הקדוש ברוך הוא ונקרא זלזול לשמו יתברך שמזכירו לשוא ולשקר, ועובר גם בעשה.

ומעתה י"ל דראו חכמים שיש חשיבות לברכה כמו לשבועה, וכל המזכירה לבטלה לצורך ברכה עובר בלא תשא, ואף בהזכרה בלשון תרגום או בכינוי, כל שאומרו לשם ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, ואף אילו היה הדין דמטבע הברכה אינה צריכה הזכרת השם ג"כ היה אסור לברך לבטלה כמו בשבועה בלי הזכרה.

ונראה עוד דגם אם יאמר בריך רחמנא לשם ברכה ולא סיים, אף על פי שבלא"ה אין זה ברכה, מ"מ כיון שהתחיל לאמרו לשם ברכה יש בזה משום לא תשא, וכדמוכח מנשבע לקיים את המצוה דאע"ג דאין השבועה חלה אפ"ה כיון דאומרו עכ"פ בלשון שבועה כדי לזרוזי נפשיה יש בזה משום הזכרת השם, וה"נ בברכה לבטלה אף על פי שהיא לבטלה ואין עליה שם של ברכה מ"מ יש בזה משום הזכרת ש"ש לבטלה גם אם אומר בה כינוי בלחוד, אלא דמ"מ בשבועה אם יאמר בלשון כינוי כגון שבותה שבוקה, נראה דדוקא אם יגמור שבועתו אז חשיב שפיר כמזכיר שם השם, משא"כ אם לא יגמור, כיון שלמעשה לא נשבע אינו נקרא מזכיר את השם, אולם הכינוי של רחמנא שפיר חשיב כמזכיר שם השם אף אם לא גמר את השבועה כמו לענין ברכה, משא"כ במזכיר ש"ש סתם לא בלשון ברכה דאינו עובר בלא תשא ואינו אסור אלא משום ליראה את ד', ולכן אם מזכירו בכינוי או בלעז מותר, ומצאתי בפירוש הרס"ג להגאון מהרי"פ ז"ל עשה א' עמ' מ"ב שכתב כדברינו, עי"ש בארוכה עכ"ל הגרש"ז אויערבך ז"ל במנחת שלמה.

{אדרוש שלומו ושלום אחי ורעי בני הישיבה הקדושה, ויהי רצון שתזכו לזיווג הגון בקרוב, ומוטב שתראה מכתב זה לשאר בני החבורה שיחיו}

למזכרת מאת מכרו

קרא פחות