הנה יש להקדים דבדיעבד מי שאמר בלא שם אמרו א”א לתובעו (ש”ך בשם המרדכי), וגם במשנה באבות ובגמ’ במגילה בפ”ק לא משמע שהוא חיוב גמור מן הדין, אם כי יש פוסקים שחילקו בזה בין אומר בשם עצמו לאומר ששמע סתם, ...קרא עוד
הנה יש להקדים דבדיעבד מי שאמר בלא שם אמרו א”א לתובעו (ש”ך בשם המרדכי), וגם במשנה באבות ובגמ’ במגילה בפ”ק לא משמע שהוא חיוב גמור מן הדין, אם כי יש פוסקים שחילקו בזה בין אומר בשם עצמו לאומר ששמע סתם, והרחבתי עוד בפרטים אלו בתשובות אחרות.
ומ”מ מצד ההידור שלכתחילה יש לומר דבר בשם אומרו יש לדון האם הספר האחרון הוא ג”כ נחשב אומרו או לא, וכן מבואר בירושלמי דשקלים שהקפיד ר’ יוחנן שלא אמרו דבר הלכה משמו, וכ”כ הפוסקים ע”פ התנחומא (של”ה שבועות לב ע”ב ומג”א או”ח סי’ קנו ע”ב ורע”א שם ציין לתנחומא במדבר כב) שהאומר דבר שלא בשם אומרו עובר באל תגזל דל, וכך יוצא לכאורה גם מדברי הספרי בפרשת שופטים אות פו עה”פ לא תסיג גבול עי”ש.
והנה זה ברור שכאשר הספר האחרון חידש הדברים מכח חשבון הדברים בספר אחר הרי הוא שייך לספר האחרון ג”כ, וכדאמרי’ בקידושין אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא, מכלל שעצם מציאת המרגניתא (לולא טענת הדלאי לך חספא) היא ג”כ דבר שיש בו שם טוב, אף שאינו מוכרח מ”מ הוא פשוט.
וכן כל תירוץ שאדם מתרץ על קושי’ הוא שייך על שמו, וכדפרש”י בב”ק דיתיב רב יוסף ותרצה דהוא כדי שיהיה לו לשם, עי”ש.
וכן כאשר ספר אחד ליקט הרבה מראי מקומות באופן המועיל קשה לומר שמי שמעתיק ממנו כל המ”מ כצורתן אין בזה הענין לומר דבר בשם אומרו, דהרי יש בזה יצירה חדשה של ליקוט מ”מ שנתייגע ועמל עליו המחבר.
וכמו כן מצינו בפוסקים בכ”מ שהזכירו הדברים בשם האחרונים אע”ג שהאחרונים אמרו הדברים בשם הראשונים, דהלכה כבתראי ושפיר יש להזכירם להשמיע שכך נקבעה ההלכה בזה ולכן לפעמים הזכירו רק הבתראי ולא הקמאי.
אבל גם כאשר הספר האחרון לא חידש מדנפשיה כלום ולא ליקט הרבה וגם כשלא שייך לומר בזה הלכה כבתראי, מ”מ מבואר בכמה דוכתי דמי שאומר דבר בשם חכם גם האומר הוא בכלל בשם אומרו.
חדא בערבי פסחים גבי עובדא דרב יהודה ועולא כמו שהבאתי בתשובה הקודמת, ואידך בגמ’ דנזיר נו ע”ב שציינתי בתשובה הקודמת דקמאי ובתראי אמרי’ מציעאי לא אמרי’, ובירושלמי בשבת יז ב הוא ג”כ כעין דברי הגמ’ בנזיר שם רק לכאורה דשם הוא בשינוי קצת דלכתחילה יש להזכיר כולם ואם א”א יזכיר ראשון או אחרון, וקצ”ע שהקה”ע פירש דהינו ראשון ואחרון כדברי הגמ’ בנזיר שם, דלכאורה הירושלמי שיטה אחרת היא (ובגוף הענין דלכתחילה טוב להזכיר כלום יש שנקטו דהבבלי לא פליג ע”ז לגמרי דג”כ סובר שהאו דבר טוב וכמו שמצינו בכ”מ שהזכירו כמה שמות, עי’ פתח עינים להחיד”א בנזיר שם, ומ”מ לפעמים הזכירו כמה שמות למחשב גברי כדי שלא יערערו על אותה ההלכה).
וכן בגמ’ בב”ק בפרק הכונס בב”ק סא דאמרי’ שכל המוסר נפשו וכו’ אין אומרים דבר הלכה משמו, ומבואר דלולא שהיה כאן ענין הסכנה בלא זה היה צריך לומר דבר ההלכה בשמם, אע”ג שהם לא חידשו ההלכה אלא הלכו לשאול מהסנהדרין, מ”מ מאחר שטרחו בדברים צריך לומר בשמם.
ויש לדון דהנה מה הדין באדם שראה דבר באיזה ספר בשם מקור אחד ואחר כך ראה הדברים לפי עיונו לפי דרכו באותו מקור גופא באופן שהיה רואה גם בלא הספר הראשון, דבזה יש מקום לומר דהספר הראשון רק גילה לו קודם לכן, אבל בלאו הכי היה רואה הדברים בספר האחרון.
ממילא יש לדון עוד מה הדין באדם שראה בספר אחד בשם מקור ואחר כך פתח הספר בפנים, האם עכשיו שהוא עצמו ראה הדברים במקורן חשיב כבעל השמועה גופיה בשם המקור או כיון שלא היה בא לזה בלא המקור הראשון סגי בזה.
וידענא דלפי טעם הדבר שהוא כעין החזקת טובה לטובים וכדאמרי’ במדרש אימרו לפעלא טבא איישר (פסדר”כ ר”פ ויהי בשלח), ושלא לאבד שם טוב ממי שעמל ומגיע לו, ושלא ליטול עטרה לעצמו במקום בעל העטרה (ועי’ מגלה עמוקות דרוש א’ לפרשת נשא שביאר בזה ענין המתגאה בטלית שאינה שלו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב”ה בב”ב צח ע”א), א”כ עיקר המסתבר הוא להחמיר, מ”מ אולי מכח הך סברא של הצד השני יש ללמד קצת זכות על אותם שנהגו להקל בזה.
ואולי משום כך נהגו להקל עוד להזכיר רק המקור גם בלא שהלך וראה המקור בפנים (אע”ג שאינו מומלץ דבכמה פעמים נמצאים טעותים בכה”ג וגם אנכי הקטן נפלתי כמה פעמים במקורות שהזכרתי ע”פ ספרים אמצעיים ולא בדקתי בעניותי הדברים בפנים) כיון שהמקור מצוי ומזומן בכתב והם סבורים שבזה אין מתייחס למפרסם השמועה אלא רק בשמועה בעל פה מתייחס למוסר השמועה, וצל”ע דאם זה טעמם א”כ מנא להו חידוש זה.
אמנם שוב מצאתי בספר בתורתו יהגה ח”ד עמ’ רכא שהביא בשם החזו”א ועוד פוסקים שסברו דבמראה מקום בלבד לא חשיב כאומר דבר בשם אומרו, והביא שם שיש שנסתפקו בזה, עי”ש בכל המ”מ שהביא שם ובשאר הנידונים והדעות שהביא באותו הפרק [וחלק ממראי המקומות בתשובה זו הבאתי משם], וקצת יש להעיר דאם הוה פשיטא ליה להחזו”א מסברא שמראה מקום בעלמא לא חשיב בעל שמועה א”כ לכאורה היה אומר כן גם בשמועה בעל פה דלא כהגמ’ והירושלמי הנ”ל (ובאמת עי”ש מה שהביא בשם הראב”ד), ואולי יש לומר דבאמת מסברא כך היה אומר החזו”א רק דבגמ’ מוכח שאין אומרים סברא זו והיכא דאתמר אתמר רק לגבי שמועה בעל פה והבו דלא לוסיף עלה.
אבל מה שציין שם למי שכתב שגם מי ששמע סברא וישרה בעיניו ג”כ אפשר דא”צ להזכיר בשם אומרה כיון שהוא עצמו ג”כ סובר כסברא זו הוא תמוה מאוד, דזה ודאי לא גרע מהאופנים הנ”ל המבוארים בגמ’ שיש לומר בשם אומרו.
ויש לציין דיש היתר בדבר כשברור שאומר הדברים בשם רבו כמ”ש גבי רב אידי בעובדא דר’ יוחנן ור”א, דהכל יודעין שתורה של משה היא וכו’, ולכן מצינו בכותבי דברי בעלי התוס’ ושאר הראשונים שהעתיקו חידושי הגמ’ זה מזה מאחר דהכל יודעין שכך היתה צורת כתיבת הדברים, וכל אחד עיקר תפקידו היה לפשט הדברים לפי שיטתו והכרעותיו והוספותיו.
וכן מצינו בעוד מקומות כגון ספר קב הישר שהרבה ממנו הוא העתקה מספר יסוד יוסף של רבו, וכן מצינו בהרא”ש שהרבה ממנו הוא העתקה של הרי”ף, (ויש אומרים שמתחילה כתב ספרו כפירוש על הרי”ף), וגם במדרשים מצינו שהעתיקו פסקות שלמות במדרש רבה ותנחומא מפסיקתא דרב כהנא.
קרא פחות