עובר

בַּיִת/עובר/עַמוּד 3

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: ז׳ באדר א׳ תשפ״דב:

הנה היחס הנכון לדברי תורה הוא באהבתה תשגה תמיד כמ”ש בגמ’ עירובין נג על ר”א בן פדת, וכן אמרו בכ”מ בגמ’ וירושלמי על חכמים שהרהרו בשמועות ומחמת זה יצאו מחוץ לתחום, ואמנם יש מושג של טירדא לצורך פרנסה ואז ...קרא עוד

הנה היחס הנכון לדברי תורה הוא באהבתה תשגה תמיד כמ”ש בגמ’ עירובין נג על ר”א בן פדת, וכן אמרו בכ”מ בגמ’ וירושלמי על חכמים שהרהרו בשמועות ומחמת זה יצאו מחוץ לתחום, ואמנם יש מושג של טירדא לצורך פרנסה ואז אי’ בגמ’ לא תתחזו קמאי (עי’ ברכות לה ע”ב), אבל זה מחמת ההכרח ורק לענין השהות בישיבה, וגם שם אין הכונה שיתבטלו מד”ת, וכמ”ש במשנה באבות המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, ובספרים שרשמו את הנהגות בני הישיבות בחו”ל לפני השואה מובא שאף כשנסעו לדאטשע (חופשה) לצורך הבראת הנפש, אעפ”כ היו מדברים בלימוד כל הזמן שחזרו ממרחצאות וכיו”ב כמבואר שם.

ואי’ בגמ’ בסוכה כח ומעולם לא מצאו אדם וכו’ אלא יושב ושונה.

ואי’ בגמ’ דר’ זירא כי הוה חלש מגירסיה ישב על פתח בהמ”ד כדי לעמוד לפני החכמים ולקבל שכר, והנה בודאי היה לו תירוץ שהרי למד על כלות הכוחות כמבואר שם, ואם היה מחפש תירוצים היה לו תירוץ טוב, ואעפ”כ התאמץ לעשות מה שיכול כרגע, ולא ראה שום זכות או פטור לעצמו כי פשוט אינו משתלם, כי האי עלמא כבי הילולא דמיא וכו’ בברכות לא ר”פ אין עומדין.

ואי’ בירושלמי ברכות פ”ט ה”ה העושה תורתו עיתים הרי זה מיפר ברית.

ואי’ בגמ’ בסנהדרין וכו’ אשה חסר לב זה הלומד תורה לפרקים, והיינו שמי שנשא אשה כמו ת”ח שנשא את התורה דקרי ביה מאורסה כמ”ש בסנהדרין, הרי הוא מחוייב בכל שעה אליה, אבל וכו’ בשעה שאינו עמה אין לו שום שייכות אליה, יעוי’ ברש”י שם, ועי’ באגרת הקודש המיוחסת להרמב”ן מש”כ הנהגה כזו שהיא הנהגת בעלי החיים עם בת זוגן, ומי שאינו נשוי לתורה אלא שייך אליה רק כשלומד אינו דומה בזה לנשוי לתורה.

ואי’ בגמ’ שהלומד תורה בפני עם הארץ כאילו וכו’ ארוסתו בפניו מטעם הנ”ל ופשוט.

וכ’ החזו”א שבכל פסיעה ופעולה הרי הוא מתייעץ עם ד’ חלקי השו”ע.

ובחפץ חיים כ’ שכל אותן שעוסקים לפרנסתן יותר ממה שמוכרחים ייתבעו על זה ועי’ שם שהאריך בזה, משום שהיו יכולים ללמוד בזמן זה, והובא בשם החפץ חיים שכשהי’ מזדמן לו שטיחים (ולאו דוקא שטיחים) היה אומר שמרגיש ממש שהוא דורך על דפי גמרא, כי הרי באותו זמן שנעשה מאמץ להתעשר ולקנות שטיחים, אפי’ בעשירות כל דהוא, היה יכול בזמן זה ללמוד, ומה נענה אנן.

ואי’ בגמ’ בשבת י ע”א שאמר אחד האמוראים על אמורא אחר שקם באמצע לימודו להתפלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה ומה נענה אנן אם מבטלים תורה שלא לשום סיבה אלא רק כי רוצים להרגיש משוחררים מן התורה רחמנא ליצלן.

וע”ע מה שכתבתי בתשובה על דיבור ד”ת בשמחות (מק”ט 1558), ובמקורות שהבאתי שם.

ואי’ בגמ’ במנחות צט ע”ב דגם תנא שלמד כל התורה אם רוצה ללמוד חכמת יוונית ילמדנה בשעה שאינה לא יום ולא לילה, שכן כתיב לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה, ומה נענה אנן.

ואי’ בע”ז יח ע”ב שהולך למקום של הצגות אסור כי זה מביא האדם לידי ביטול תורה, ואי’ שם שאפי’ לעבור ליד אסור שמא יכשל, ומה נענה אנן.

ואי’ ביומא יט ע”ב שהשח שיחת חולין עובר בעשה ובלא תעשה והובא להלכה במג”א ומשנ”ב סי’ קנז.

ובספר גדולה שימושה ראיתי שהובא על הגרי”ש אלישיב שכשהיה מגיע לשמחה היה משים ב’ כיסאות (מושבים) על ידו, ועל אחת מהם היה נשען ועל הכסא השני היה מניח את כובעו, וכל זה היה עושה כדי שלא יבואו וישבו לידו וישאלוהו מה נשמע וכיו”ב (כדי להיות נורמלי כביכול) ויבטל מן התורה דקה אחת שלא היה צריך.

ועל הגרי”ז ראיתי מעשה שבפ”א בפורים ישב כולו שקוע בתורה ובקדושה והגיע בחור אחד שכנראה לא היה בדרגה של הגרי”ז והגיע בתחפושת או במשהו כזה וניסה להסתובב ולעשות קלות דעת כדי ללמד את הגרי”ז להתבטל מן התורה (שכך נכון לעשות לפי ההשקפה העקומה של אותו הבחור) ואף אחד לא התייחס אליו, ואז פנה הבחור להגרי”ז ושאל אותו אולי הרב רוצה להיות קצת יותר נורמלי עפ”ל, ואז מיד גרשו בני הגרי”ז ממנו את אותו הבחור ולא זכה עוד לראות פני קדשו של הגרי”ז.

ויש הרבה להאריך בזה, ופשוט שההנהגה הזאת שאומרים שאין רוצים שייכות לתורה היא הנהגה פסולה ובלתי מתקבלת על הדעת, ואצל ת”ח שזכיתי להכיר כל ענייניהם ומעייניהם היה בתורה ותמיד לא היה אפשר לדבר עימהם רק בתורה ושום דבר אחר לא עניין אותם, ומי שמרגיש יש לו קושי בזה, כדאי לחשוב אם יכול למצוא פתרונות ורעיונות כיצד לצאת מהיצה”ר הזה, ובשום אופן לא לאמץ כהנהגה קבועה הנהגה פסולה כזו.

ולענין מקומות שמפחדים שאם ידברו בד”ת ייחסמו על ידי גורמים שונים צריך למצוא תיקון לזה, ולא אכנס לזה כרגע.

קרא פחות

גמראהתורהעובר
0
  • 0
  • 21
נשאל: כ״ה בסיון תשפ״דב:

אם רוב המשקה מים (להמשנ”ב, ויש מחמירים גם בכל שהוא מים, וכך נראה דעת החזו”א) והתנמס כבר בשיעור של טופח על מנת להטפיח להגרי”ש צריך נטילה ולהגרח”ק משמע שאינו צריך נטילה, ועי’ מה שכתבתי כמה צדדים ...קרא עוד

אם רוב המשקה מים (להמשנ”ב, ויש מחמירים גם בכל שהוא מים, וכך נראה דעת החזו”א) והתנמס כבר בשיעור של טופח על מנת להטפיח להגרי”ש צריך נטילה ולהגרח”ק משמע שאינו צריך נטילה, ועי’ מה שכתבתי כמה צדדים דיתכן שמדבר על גלידה שאין דרכה לנטוף או על כל פנים לפני שנטפה הגלידה, ולפי הדעות שהגביע הוא טפל לגלידה ואין מברך עליו לשיטתם נראה שלא יצטרך כשהוא פחות מכזית.

מקורות:

הנה מאחר שיש כאן מים בגלידה ומאחר שהוא נוזל על ידיו לכאורה צריך נטילה אלא אם כן רוב הגלידה היא זיעת פירות ביצים ושמנים (מלבד שמן זית) שאז פטור כמ”ש המשנ”ב סי’ קנח סקכ”ו.

ומאידך גיסא לפי כמה פוסקים (חזו”א סי’ כה סקט”ו וכה”ח סק”מ וערוה”ש ס”ג וכן דעת הא”ר אות יז)  הלכה כהרמב”ם דאף בכל שהוא מים שנתערבו במי פירות צריך ליטול ידיו.

ובאופן שהמשקה הוא מים ומחוייב בנטילה מ”מ כל עוד שהמשקה קרוש אינו צריך נטילה (ראה במשנ”ב סי’ קנח סקי”ד) אבל אחר שמתחיל המשקה להיקרש צריך נטילה, ונפק”מ שאינו מחוייב ליטול מיד בתחילת אכילתו כל עוד שהגלידה עדיין קרח מוקפא אלא רק כאשר הגלידה מתחילה להינמס.

והנה לפי הכרעת המשנ”ב שם בסק”י דבאופן שאוכל פת רק למתק היי”ש יש לצרף הדעות שבפחות מכזית א”צ נטילה א”כ בענייננו לפי דעות האחרונים שגביע גלידה הוא טפל ואין בו ברכת מזונות [הרחבתי בזה בתשובה אחרת המדברת לענין פירורי לחם בעוגת גבינה] א”כ גם לענייננו אם הגביע הוא פחות מכזית יש היתר בזה.

אבל לפי השי’ שמברך מזונות על הגביע יצטרך ליטול ידיים לפני אכילת הגלידה בגביע, ואף לפי הסוברים שאין מברך על הגביע מ”מ לא הקיל המשנ”ב קולא זו אלא רק בצירוף הקולא של פחות מכזית, ולכן אם הגביע הוא יותר מכזית יצטרך ליטול ידיו.

ובגוף הכרעת המשנ”ב לענין פחות מכזית, יעוי’ במשנ”ב סק”כ שכ’ להקל בפחות מכזית, ושוב בהג”ה שנדפסה אחר כך חזר בו ושוב בבה”ל סי’ תעג הביא דיש דעה כמ”ש מתחילה, ועי’ שונה הלכות סי”ד, ונמצא שבסופו של דבר אין דעת המשנ”ב ברורה באופן כללי לענין נטילה על פחות מכזית, אבל אפשר דמה שצירף הקולא של פחות מכזית לענין כשהפת בטילה למשקה בסק”י בזה נשאר גם למסקנא.

עכ”פ כשיש התנאים לנט”י באופן הנצרך כגון שיש די מים ויש התנמסות של טופח על מנת להטפיח ויש כזית לכאורה יש ליטול ידיו.
וכן הובא בשם הגריש”א (קובץ בית הלל מט א עמ’ טז) שנקט להחמיר.

אולם הגרח”ק ראיתי שכ’ בתשובה לפטור, ואח”כ חזרו ושאלו אותו מה טעם הפטור בזה, וכ’ שם בתשובה החוזרת דלא ניחא להו שיצא המשקה.

וז”ל השואל (אליבא דהלכתא כו עמ’ 39) האם אוכל גלידה בגביע העשוי ממיני מזונות כדוגמת הוופלה ועשוי כמין כוס חלול ומכניסים לתוכו גלידה ונאכלת עמו האם יש לחוש למשקה הלח הנמס בתוכו ועל גבו לדבר שטיבולו במשקה ויצטרכו נט”י, והשיב על זה הגרח”ק לא מסתבר עכ”ל.

ושוב חזר השואל ושאל (גליון כז עמ’ 39)  שאלתי את כת”ר שליט”א בענין אכילת גלידה ע”י גביע העשוי ממזונות, האם יש לחוש למה שנימס ע”ג הגביע משום טיבולו במשקה וליטול ידיו, והשיבני דלא מסתברא, ונתקשו הלומדים בטעם הדבר למה א”צ לחוש לאלו המים משום טיבולו במשקה.
והשיב ע”ז, יצא בלי כונה, וביאר שם השואל ר”ל דאין כונתו שימס מן הגלידה על הגביע ולכן אינו בכלל טיבולו במשקה עכ”ד.

ודבריו מרפסין איגרא דהרי בכל אוכל שטיבולו במשקה שרק קצה האוכל טבול במשקה מחוייב בנטילה כמ”ש הרמ”א סי’ קנח ס”ד בשם הב”י, ולמה לא יוכל לטעון דלא ניחא ליה שיצא המשקה על ידיו, דהרי להכי טבל רק קצה החלה שאינו נוגע כדי שלא יפול המשקה על ידיו.

ואף דשם הוא גזירה מיוחדת דילמא משקע כמ”ש בפסחים קטו ע”ב, אבל הרי גם כאן בגלידה בגביע מאוד מצוי שהגלידה נוטפת על ידיו, דהרי הגביע נשבר תוך כדי אכילה עוד ועוד ולא יכול להחזיק בצמצום את כל תכולתו בכל רגע שהוא מתמעט והולך (ר”ל שבכל רגע נשבר ממנו החלק העליון שלו וצריך המשקה הנשאר להצטמצם בתוכו בצמצום וכמובן שזה אינו שייך במציאות ועל כרחנו חלק מהמשקה יוצא).

ואע”פ שאפשר לטעון דעיקר הגזירה דילמא משקע גזרו רק בדבר שהמשקה הוא חיצוני לו ולא פנימי לו כמ”ש המשנ”ב סי’ הנ”ל סקי”ד בשם הארצה”ח לענין דבר שאוכל עם מזלג שאינו מחוייב ליטול עליו ידיים, מ”מ זה דוחק לומר שלא גזרו בדבר שמחזיק את האוכל עצמו שמלוחלח במשקה וגם המשקה נוטף בד”כ החוצה.

ואולי הגרח”ק שכידוע היה פרוש ונבדל מכל אלו (והרבה התפלל ע”ז שלא יזכור כלום מהבלי עוה”ז, וראה בספר מנחת תודה) לא הכיר הגלידה והבין מדברי הרב השואל שאינו מצוי שיצא המשקה החוצה, ולכך כתב בתשובה הראשונה לא מסתבר, כלומר לא מסתבר לחשוש שהגלידה תצא, ולפ”ז מאחר שבמציאות אצלינו כמעט אינו מצוי שלא יבוא במגע עם המשקה, ובהרבה מהגלידות אף מקובל מראש להניח חלק מהגלידה ע”ג הגביע באופן שאינו בתוך הגביע.

ומ”מ אולי עכ”פ יתכן להשתמש בהיתר של הגרח”ק באופן שאכן הגלידה היא מיעוט משקה הקרוש בתוך הגביע ואוכל הגלידה בב’ או ג’ פעמים ומסיים המשקה והוא באופן שאינו מצוי שיתנמס ויצא החוצה, שבזה דומה למי שאוכל דבר שטיבולו במשקה עם מזלג כמ”ש המשנ”ב.

ויתכן לבאר שיטת הגרח”ק בזה באופן אחר, דהנה עיקר החשש הוא בדבר שקצהו טבול במשקה הוא דילמא משקעי ליה כמ”ש בפסחים שם, ומבואר בפוסקים דבאוכל במזלג אין גזירה זו, והטעם משום שאין חשש שישקע את כל המזלג במשקה, כיון שלא לזה הוא מיועד, ואע”פ שבחלק מהמקרים מוכחא מילתא שהמים ינטפו מהאוכל (כגון מי שאוכל נתח המשופע ברוטב סמיך) ויגיעו עד ידיו בחיבור משקה בין ידיו לאוכל, אפשר דאעפ”כ לא גזרו, והטעם משום שהיא גזירה חדשה שלא גזרוה, דלא גזרו אלא באוכל המלוחלח במשקה כיון שמצוי שמרצונו ישקע, אבל שינטוף בלא רצונו מדבר שאינו בתורת שיקוע ואין רצון האדם בשיקוע אפשר דלא גזרו דהוא פחות שכיח ולא ראו חכמים צורך לגזור בדבר זה.

וממילא אפשר שסובר הגרח”ק דלגבי הגלידה ג”כ כיון דעיקר צורת המאכל שיש מקום מוגדר לגלידה בתוך הגביע, ואין מקום לגלידה מחוץ לגביע (עכ”פ בגלידות שכך הוא שאין מניחים הגלידה אלא בתוך הגביע, וכידוע דהגרח”ק מסתמא לא הכיר הגלידות ואין שום הכרח לומר שדיבר על כל הגלידות, ומ”מ גם בגלידות שמניחים למעלה כל עוד שהוא במקום המתוחם שמניחים גלידה רק כשחלק ממנו מונח בפנים ומעליו מונח שאר הגלידה אפשר שהוא ג”כ בכלל זה דהרי גם במזלג אין החתיכה בתוך המזלג בכלי קיבול), ממילא סובר הגרח”ק דלא על זה תקנו, ואף אם ינטוף גלידה על ידיו אין זה אלא כנוטף רוטב מהמזלג על ידיו מהחתיכה שע”ג המזלג דמסתמא לא גזרו בזה [או יש לומר דאחר נטיפה מודה ורק קודם נטיפה לא חיישי’ שמא ינטף דבזה לא שמענו שגזרו].

ויעו’ עוד מה שכ’ הגר”י שפירא (תלמיד החזו”א) בתשובה (אישי מועד עמ’ שכח) כעין דברי הגרח”ק וז”ל, בגביעים גם יש מקום לדון כדרכן לאכול ע”י כלי ואין נוגעין בנוזל ואם לפעמים נוזל קצת על היד יש לדון כמשקין דא”צ נטילה [הלשון מגומגם, ואולי ר”ל כמשקין הבאין לאדם שלא דרך אכילת דבר שטיבולו במשקה, או אולי ר”ל שהרוב מי פירות] עכ”ל.

וגם הגריש”א שהחמיר בזה אפשר דאין זה מטעם שמא ינטוף על ידיו מהמשקה אלא שמכיון ויש כאן דבר אוכל שיש עליו משקה הוא בכלל הגזירה, דכשגזרו שאם המאכל טבול בקצהו במשקה צריך נטילה דילמא משקעו ליה לא חילקו בין משקה שהדרך לפעמים לשקע בו את כל המאכל לבין משקה שאין הדרך לשקע בו את כל המאכל, דזה פשיטא שמאכל כמו פיצה שהמשקה רק בחלק העליון שלו ג”כ יש בו גזירת דילמא משקעו ליה, וכמו כן כל מאכל שהדרך ליתן המשקה רק במקום המסויים ע”ג המאכל, ולכן סובר הגרי”ש שגם גלידה צריך ליטול ידיו.

ויתכן שטען עוד הגריש”א דלא דמי למה דלא גזרי’ במזלג שמא ינטוף דשם אם נוטף משקה בד”כ אינו מחבר בין הידים לאכול דכל מטרת המזלג להפריד בין האוכל ליד, אבל כאן שאוכל את המזלג בעצמו כמובן שאינו שייך, דברגע שנוטף עליו (והרי הוא מצוי מאוד כמשנ”ת ואולי אפשר עוד דאפי’ אם נימא דקודם שנטף אינו איסור מ”מ תיפוק ליה שמביא עצמו לידי איסור לכשינטוף) הרי יש מגע בינו לבין האוכל עם משקה.

ומאידך גיסא יש לומר בדעת הגרי”ש שחששא דדילמא משקעו ליה הוא חששא השייכת בכל מקום ששייך שיגע במשקה מאיזה טעם שיהיה, והיכא דיש לחוש דילמא משקעו ליה יש חשש שיגע במשקה אם יישקעו, ובמקום דאין חששא דילמא משקעו אז יש חשש אחר כגון אם יכול לנטוף הגלידה, ובמקרה בגמ’ בפסחים שם שהוא פלוגתא יש לומר דשם אינו מצוי לנטוף ע”ג היד כמו בגלידה והנידון רק דילמא משקעו ליה (א”נ למאן דלא חייש דילמא משקעו גם לא חייש שמא ינטוף ובזה מיושב).

ויתכן לבאר שי’ הגרח”ק באופן אחר דלעולם אם נטף עובר איסור מרגע שנטף, אבל סבר הגרח”ק דההגדרה של דילמא משקעו ליה שייכת רק בדבר שיש תועלת בשיקועו, אבל דבר שהוא מזיק השיקוע שלו לא גזרי’ דילמא משקעו ליה, וכעין זה הובא בספר הלכות יום ביום עמ’ קכ למו”ר הגרמ”מ קארפ בשם הקה”י שנהג לטבל העוגה במשקה חם, דבזה כיון שמתנמס העוגה כשנטבל לא חיישי’ דילמא משקעו ליה, ואפשר דזה טעם הכה”ח סקל”ט שהקל ג”כ בכה”ג, וצע”ק ממשנ”ב סקכ”ו (ואולי שם מדובר באופן שאינו מתנמס).

אין להקשות מחמת המנהג שאין נוטלים ידיים לגלידה דהמנהג הרווח בהרבה מקומות שהוא שלא ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה כלל, והוא כדעת התוס’ ערבי פסחים ומהר”ם, וכבר צווחו על זה קמאי ובתראי שהוא כנגד רוב בנין ומנין הפוסקים, עי’ משנ”ב סי’ קנח סק”כ, אבל מה לנו להלין על המנהג שלא ליטול ידיים על הגלידה שהוא רוכב על המנהג הנ”ל.

וכמו כן יש כמה דברים שקשה מאוד לברר בכל פעם, כגון אם יש כזית בגביע ואם המשקה רובן מים ומאימת הוא שיעור טופח על מנת להטפיח, וכמו כן התברר לעיל שיש צד לחלק בין אם הגלידה כולה בתוך הגביע או לא, ושיש צד לחלק בין קודם נטיפה לאחר נטיפה, וכן יש לחלק בין הנוהגים לברך על הגביע לבין אותם שאין נוהגים לברך על הגביע, ולכן מה לנו להלין על המון העם שאין סיפק בידם לדקדק בכל זה.

קרא פחות
אףעובר
0
  • 0
  • 21
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה יש לעיין מי שסופר כמה פעמים ספיה”ע האם יש לו מצוה קיומית לפי מה שפוסקים בהל’ נשי”כ כתוס’ ר”ה שאין בל תוסיף בכפילות מצוה, וכן יש להסתפק בק”ש וכד’. תשובה יום שני כ”ב אייר תשע”ו בע”ה לכבוד הג”ר אליעזר שלאס שליט”א שלום רב הנה בשאלתך יש ...קרא עוד

שאלה

יש לעיין מי שסופר כמה פעמים ספיה”ע האם יש לו מצוה קיומית לפי מה שפוסקים בהל’ נשי”כ כתוס’ ר”ה שאין בל תוסיף בכפילות מצוה, וכן יש להסתפק בק”ש וכד’.

תשובה

יום שני כ”ב אייר תשע”ו

בע”ה

לכבוד הג”ר אליעזר שלאס שליט”א

שלום רב

הנה בשאלתך יש ב’ נידונים שהם ארבע, א’ האם שייך לקיים שוב המצוה בפעם השניה או לא, ב’ אם תמצי לומר שאין מקיים מצוה האם עובר בבל תוסיף או לא.

וב’ שאלות אלו יש לשאול בין בק”ש ובין בספה”ע.

ובעצם היה אפשר לשאול כ”ז בהרבה מצוות כגון שופר לולב ומשלוח מנות, והזכרתם מה שכתבו התוס’ בראש השנה דף טז ע”ב, וז”ל, ותוקעים ומריעין כשהן עומדין – תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב”ד (לקמן דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה”נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי”ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב’ פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב’ פעמים אין זה בל תוסיף עכ”ל.

אמנם גם אחר מה דשמעינן דברי התוס’ הללו, עדיין יש מקום לברר בגדר כל מצוה ומצוה בפ”ע, ויעויין בדברי הנצי”ב ובמה שחלק עליו הקה”י בחידושיו במסכת ברכות בארוכה בדיני ק”ש ובשאר מצוות, ובכל מצוה ומצוה יש לדון בגדריה, ואיני יודע אם שייך לומר גדרים ברורים בזה בכל המצוות עיין שם.

ויעויין מה שכתב בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ס, בדיני מי שקורא ק”ש עם הציבור קודם זמנה שכתב רבינו יונה ברפ”ק דברכות שלא יכוין לצאת יד”ח, וז”ל, ומה שהקשה הט”ז דאם סובר כהר’ יונה הי”ל להזכיר מש”כ הר’ יונה שלא יכוין לצאת י”ח ק”ש באותה הקריאה (ותיבת ומתפלל שבט”ז הוא ט”ס) נראה לע”ד דסובר הש”ע דכיון שהוא קודם הזמן אין צורך שיכוין שלא לצאת דהא אף בנתכוין לצאת לא יצא, וכוונת הר’ יונה צריך לומר דהוא כדי שלא יעבור על בל תוסיף, דאף שכתבו התוס’ ר”ה דף ט”ז בתוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין דאין שייך בל תוסיף כשעושה המצוה ב’ פעמים, נימא דכיון דקודם צה”כ אינו זמן ק”ש לא דיום ולא דלילה אין שייך זה והוי כישן בשמיני בסוכה שבכוונה למצוה עובר על בל תוסיף, וא”כ סובר הש”ע דרק כשיכוין בפירוש לצאת בזה י”ח ק”ש יהיה בל תוסיף אבל בקורא סתמא למצוה הוא על דעת דהנהיגו שהוא רק כדי לע”בתפלה מתוך ד”ת כדהביא רש”י מירושלמי ולא נחשב ממילא כמכוין למצוה דק”ש שבתורה וכדחזינן בשמיני שיושבין בסוכה שפרש”י בעירובין דף צ”ו ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה אף שלא כו”ע דינא גמירי, אלא כיון דכל בנ”א יושבין אדעת דחייבו חכמים דע”ד כן עושין כל המצות שלכן כיון שהחיוב הוא מצד ספק הוי ממילא ישיבת כל אדם כפי החיוב דהוא בשמיני רק לספק שלא נחשב כמכוין למצוה באם הוא שמיני אף שיושבין סתמא כ”ז שאינו מכוין שעושה ע”ד עצמו למצות התורה ואינו עושה סתמא למצוה שהוא ע”ד חכמים.

וכן הוא להרמב”ם ספ”ב מממרים שבאומרים שבשר העוף אסור מה”ת הוא מוסיף, שודאי מודה שאף אנשים שלא ידעי אין עוברין על בל תוסיף משום שאין אוכלין הוא ע”ד חכמים.

וכ”כ הוא בק”ש קודם הזמן שהנהיגו לע”בתפלה מתוך ד”ת הוי בסתמא ע”ד שהנהיגו.

ולכן לא כתב הש”ע דצריך שלא יכוין לצאת.

ואולי גם הר’ יונה כתב זה רק על עצם המנהג שהיה שלא לצאת.

ובעצם מסופקני אם יש איסור בל תוסיף בק”ש שהוא גם למוד תורה, שלא מצינו שאיכא בל תוסיף בק”ש.

וראיה שהרי רצו לקבוע עשרת הדברות בק”ש בדף י”ב [ממס’ ברכות] ואם איכא בל תוסיף בק”ש הרי היה זה בל תוסיף ככהן שמוסיף עוד ברכה, וא”כ כ”ש שלקרות שלא בזמנה אף במכוין למצוה ליכא בל תוסיף וצ”ע לדינא עכ”ל האג”מ.

ולפו”ר גם האג”מ ס”ל כפשטות דברי התוס’ לענינינו שאין עובר בבל תוסיף אם קראה בזמנה, ורק אם קראה שלא בזמנה מצדד דשייך בל תוסיף לדעת התוס’.

אכן יעויין מה שהביא ר’ שלמה בלוך (בס’ הצדיק רבי שלמה עמ’ כ”ב) בשם רבו החפץ חיים שהורה שאם מזדמן ל”ע לקרוא ק”ש לאחר זמנה יכוונו שלא לצאת בה שלא לעבור ע”ז בבל תוסיף.

ועיין עוד פתחי תשובה [מבעל התוספת ירושלים] או”ח סי’ מ”ו ס”ט מה שהביא משו”ת שאלת שמואל וחלק עליו.

אכן הובא ממי (הגר”מ דויטש בס’ המעיר ברכות סי’ ב’) ששאל להחזו”א בענין זה, והשיבו דאין עובר בבל תוסיף, מכיון שבעצם זהו ת”ת, ומקיים מצוה בזה, ואם נחייבו הוא רק מטעם מחשבתו שחושב לקיים בזה גם מצות ק”ש, ועל מחשבה אין בל תוסיף, והביא זה גם בספר זיו הים ברכות ב’ א’ סקט”ז.

ועיין עוד ב’רצוף אהבה’ באריכות סי’ א’ מה שדן בהרבה צדדים בזה.

והביא שם עוד להעיר מדברי הר”ח והרי”ף בברכות י”ג א’ שאם מתפלל לשם חובה תפילה נוספת עובר בבל תוסיף והו”ל כמקריב ב’ תמידין, ואולי חולקין ע”ד התוס’ הנ”ל, וע”ש בר”ן ג’ א’ מדה”ר ובריטב”א ט”ז ב’ דגם שלא בזמנה מהני טעם התוס’, והביא שם כן נראה מדברי התוס’ ר”ה כ”ח ב’ ע”ש, וע”ש בכל הדברים.

והנה אשכחן לגבי ספירת העומר שנהגו מהפוסקים עצמם לחשוש לספור ספיה”ע בב’ נוסחאות (עי’ ארחות רבינו ח”ב עמ’ צ”ד) אף שבודאי יוצא בתרוייהו מצד הדין כמבואר במ”ב, וכן בכל ספק כתבו הפוסקים שיוכל לחזור ולספור בלא ברכה, אכן בכל מידי דספק לא שייך בל תוסיף אם מקיים שוב מספק.

והנה לגבי קיום המצוה בעצמה פעם נוספת בספירת העומר יל”ע טובא אם שייך, שכן כל ספיה”ע מציאותה היא לספור את הימים, וכבר כתבו האחרונים הרבה נ”מ בזה באלו אופנים לא יועיל מה שמועיל בשאר מצוות בתורה, כמו ספירה מספק שי”א שא”א לצאת בזה מכיון דאין ספירה מספק חשיבא ספירה (עיין אבנ”ז יו”ד סי’ רמ”ח ושערי ישר שער הספיקות פ”ה ד”ה אמנם), וכן לענין לצאת מאחר שכתב המ”ב סי’ תפ”ט שי”א שא”א לצאת מאחר, והיינו נמי מה”ט דלא חשיבא ספירה בכה”ג (עיין משמרת חיים (שיינברג) ח”ג ספה”ע סק”ד), וכן דנו האחרונים דבכתיבה לא יהני מכיון דאי”ז ספירה, אף דבת”ת י”א דחשיב ת”ת לגבי ברכת התורה כדיבור (עי’ ערוך השלחן סי’ תפ”ט ס”ט בשם השע”ת שם סק”א), אף שאיני נכנס כאן לדעות בכל נושא בזה.

וגם בענינינו לא נראה שיוכל להועיל להחשיב כמי שספר ב’ פעמים, משום שאין שֵׁם ספירת יום בב’ פעמים, וכמו שכתב החינוך שטעם הספירה הוא משום שצריך להתכונן לבוא לחג השבועות, וע”י שמתכונן כראוי לספור כל יום החולף יוכל להמתין ולצפות לחג, וא”כ מכיון שכבר ספר את היום לא יועיל מה שסופר שוב את אותו היום, דכבר ספר את היום, ובפרט להדעות בראשונים שכל מצות הספירה מתחילה ועד סוף היא מצוה אחת פשיטא שלא מהני ולא מידי אם ספר שוב, ואף אם ירצה לספור את כל הימים ב’ פעמים, ואמנם אין לי ראיה ברורה לזה, אבל נטיית הלב היא שאין כאן ספירה, מכיון שלא שייך לספור דבר ב’ פעמים, שאין דרך ספירה כן, אלא לדעת המספר, וגם אם אומר ב”פ את המספר אינו מוסיף כאן עד פעלה מבחינת פעולת הספירה, וגם אם סופר שוב אי”ז מצד ההלכה, ודברי הרמ”מ שהזכרתם { מתייחס למה שכתב אלי השואל אח”כ: יישר כח על התשובה בטוטו”ד, אבל יש לטעון שאין מצות ספירה לספור וזהו, אלא שלא להסיח דעת, וא”כ יש כאן מקום לעוד ספירה, וכן ראיתי מובא בפסקי תשובות וכן בספר של ר’ צבי כהן שליט”א בשם מהר”ם מרימנוב לספור כמה פעמים שלא להסיח דעת, ולפי”ז י”ל כל פעם שסופר יש לו מצוה קיומית, וגם אין שייך בל תוסיף כיון דהוי בזמנו.

}שיש ענין לא להסיח דעת מן הספירה לספור כמה פעמים, כמדומה שאי”ז מצד הלכות ספיה”ע אלא זהירות וחסידות.

וכן הסכים עמי מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א בכ”ז.

וכן כתב אלי שוב הג”ר ישראל מאיר ווייל מו”ץ בבית הוראה דהגרמ”ג בענין השאלה אם שייך תוספת במצות עשה של ספה”ע [לא זהירות וחסידות] אם סופר פעם שניה, כתב בזה”ל, ודאי שלא.

יש מצוות שבהם מצינו דבר כזה [בסיפור יציאת מצרים, יש מוכיחים במצה בליל הסדר מלשון הגמ’ שלא לאכול בערב פסח כדי שיאכל הרבה מצה], אבל ודאי שלא שייך תוספת על מצוה [כמו שופר, לולב- ועי’ תוס’ סוכה לט.

שא”א לברך על הלולב אחר שנטלו כי כיון שהגיהו יצא כמבו’ בגמ’ שם מב.

], עכ”ל.

ויעויין במהרש”ל סוף ב”ק בחילוקי דינים שבין בני א”י לבני חו”ל כתב, שבני בבל אין סופרין אלא בלילה ובני א”י סופרין בלילה וביום, וכן יש הרבה קהילות שנהגו (עי’ כה”ח סי’ תפ”ט סק”פ), ואולי אפשר להוכיח מזה שאין עובר.

ואביא כאן לשון בעל התשובות והנהגות ח”א סימן שיב, וז”ל, שמעתי מנהג קצת מקומות לספור בבוקר שוב לאחר תפלת שחרית והוטב בעיני מנהג זה מהחשש שמא שכחו מלספור אם התפללו בלילה בבית וכד’, ע”כ כשיספור בבוקר שוב [לא] הפסיד הספירה בברכה, ונתיישבתי בדבר אם כדאי להנהיג כן גם אצלנו כהצעת חכ”א לספור ספירת העומר גם בבוקר אחר התפלה.

אמנם נתיישבתי בדבר שמנהג ישראל תורה היא, ורובם ככולם לא נהגו כן, והטעם נראה שאם ביום לא נוהג המצוה ולא יצא אם ספר ביום, (שמטעם זה אנו לא מברכים ביום מי ששכח), ע”כ כשאומר לאחר זמן המצוה לשם מצוה, הוה כמצוה שלא בזמנה ובכוונה למצות ספירה ואולי עובר בבל תוסיף, ובפרט יש לחשוש שאם נקבע ע”י הציבור לספור מידי יום ביומו אחר התפילה ייראה הדבר כאילו המצוה היא גם ביום, וכמו שי”א בתפילין שאם מניח בלילה למצוה ואין מצוה עובר בבל תוסיף, כך בזה.

ואף שבספק אם ספר אין עוברין וחייבין לספור ביום כששכח בלילה, מ”מ כיון שעיקר הספירה ביום היא הידור בעלמא ולחשש רחוק, נראה דנאה הדבר ויאה לפרש בזה הטעם ולא לשנות המנהג שלא לספור בבוקר בציבור אם אין נוהגין כן (וגם יש אומרים שאפילו מספק אין לספור, דומיא דמתנות שנתערבו שעוברין בבל תוסיף) ואף שמדינא אין לחוש, די בכך לא לשנות המנהג ולקבוע מנהג חדש שכולם יספרו יחד גם ביום במקום שלא נהגו כן, שעלולים לחשוב שיש מצוה גם ביום, ולכן לא נהגו לספור ביום בציבור כתקנה קבועה לכל אחד וגם שלא בקיאין להתנות ולכוין לצאת המצוה רק אם יש מצוה, כנלע”ד וצ”ב.

ואח”ז כתב עוד וז”ל, ובמק”א דנתי כשמאחרים ק”ש בברכותיה והמון עם מדמין שמקיימים בזה המ”ע דק”ש דיש חשש בל תוסיף, וכן הוא כשמתפללים מעריב לפני הזמן וקוראין ומכונין לצאת ידי מ”ע דק”ש, (והבאתי כן בשם שו”ת חתם סופר) ע”כ כשסופר וחוזר וסופר ביום ראוי לכוין ולהתנות אם יש מצוה דוקא ביום, ואולי סומכין שבסתמא כוונתו כן.

מיהו שוב הדרני בי, שבמועדים וזמנים ח”ד סימן רפ”ט הבאנו חידוש נפלא בשם תה”ד, שאם ספר ביום לא קיים המ”ע דספירה, רק מועיל שהיום ספור שיכול להמשיך הלאה, ולא נקרא חיסר ויוכל לברך מכאן ולהבא, ע”ש היטב, ודומה לנקצר ביום בעומר דכשר אבל לא מקיימין מ”ע, ולפי זה אין חשש בל תוסיף שבספירה ביום מתקיימת המנין לספור הלאה וכמ”ש, ומיהו אין תועלת לחזור ביום לספור כמה פעמים שאין אז מצוה עכ”ל.

וכתב בתשובות והנהגות כרך א סימן נז, וז”ל, ועדות נאמנה מפי הקדוש ה”חפץ חיים” זצ”ל מעיד הצדיק רבי שלמה בלוך זצ”ל, ששמע ממנו שאם קורא ק”ש לאחר הזמן ומכוין לצאת עובר בבל תוסיף, ויש ליזהר בזה מאד, שרבים נכשלין בזה, וצריך לכוון להדיא שלא לצאת אם קורא לאחר הזמן ולהזהיר על כך, ונראה פשוט שגם במעריב קודם הזמן הדין כן, ועיין בשו”ת “חתם סופר” יו”ד ס”ס ש”א שמביא לכוון לא לצאת אם אין הלכה כרבינו תם שיוצאין ק”ש בעוד יום, וע”כ חשש גם כן לבל תוסיף, והגר”ש זצ”ל הביא שלזה רמז המשנה “הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה” שלא הפסיד אם מכוון כקורא בתורה דוקא, שבלאו הכי ראוי לחשוש שעובר בבל תוסיף, ומיהו עיין בברכות (י ב) שמפרש לא הפסיד הברכות, ולא פירש לבל תוסיף, ואולי לשון לא הפסיד דחקתו, אבל נראה שראוי לדקדק לכוון לא לצאת, או על תנאי בספק, ולא ליכנס לחשש אסור לאו דבל תוסיף.

ויש לעיין אם כוונתו למצוה בטעות אם עובר בבל תוסיף, שלא נתכוון להוסיף רק חשב שיש עכשיו המצוה, ובישן בסוכה בשמיני דלוקה היינו להו”א שגם בלי כוונה עוברין גם לאחר זמנה, אבל לדידן בשלא בזמנו בעי כוונה, אינו עובר אלא כשכוונתו להוסיף בכך על גוף המצוה, ובתפילין דרבינו תם שחוששין לבל תוסיף היינו שמדמין שיש בזה גם כן המצוה מלבד דרש”י, אבל כאן בודאי, אף שסתם ק”ש אחרי אהבה רבה למצוה, הלוא מה שמכוון זהו בטעות שמדמה שעכשיו זמנה ומצותה ולא נקרא מכוון להוסיף לעבור כה”ג, אבל כבר הורו הגדולים הנ”ל ליזהר עכ”ל וע”ש עוד.

וע”ע בתשובות והנהגות כרך ב סימן מז.

היוצא מכ”ז דיש נידון באחרונים על כמה מצוות אם יש בהם ענין לעשות אותם ב”פ, וגם בק”ש דנו בזה, ובספה”ע לא נראה דיש בזה מצוה.

בענין ק”ש לאחר זמנה נחלקו הארונים אם יש בזה מצוה, וע”כ יש להזהר שלא לכוין, ובקורא ב”פ בתוך זמנה עי’ ברצוף אהבה שם מה שדן באריכות בדברי הר”ח והרי”ף הנ”ל ושא”ר.

בהצלחה

קרא פחות
אורח חייםברכת כהניםהתורהידכהניםלולבמעריבמצהמשהסוכהעוברפסחשחריתתפילהתשובה
0
  • 0
  • 20
נשאל: י״ח במרחשוון תשפ״דב:

הנץ הנראה יותר עדיף מהנץ המישורי, ואם יש אפשרות לעשות משהו ביניהם עי’ להלן. מקורות: הארכתי בזה בתשובה בעם סגולה ח”א סי’ ו’ ועוד הארכתי בתשובה הנדפסת בעם סגולה חלק ה’ (שהוא מכתב שפרסמתי קודם לכן ...קרא עוד

הנץ הנראה יותר עדיף מהנץ המישורי, ואם יש אפשרות לעשות משהו ביניהם עי’ להלן.

מקורות: הארכתי בזה בתשובה בעם סגולה ח”א סי’ ו’ ועוד הארכתי בתשובה הנדפסת בעם סגולה חלק ה’ (שהוא מכתב שפרסמתי קודם לכן באחד הקבצים), ותמצית הדברים שיש להעדיף כיום את הנה”ח הנראה ע”פ הנה”ח המישורי, משלושה טעמים שלא נאריך בהם כאן שוב אלא רק נקרא להם בשמותיהם על מנת להבהיר ולהפשיט את הסוגיא בנידון, והם:
הא’ שכך יוצא מלשונות הירושלמי וחז”ל בפשיטות, הב’ שכך דעת רובם המוחלט של גדולי ההוראה בזמנינו ומכללם החזו”א והגריש”א והגרח”ק ועוד כמו שפירטתי בתשובות הנ”ל, וכך משמע בכמה אחרונים, והג’ שכן גם אם יש כאן ספק שקול שאין הכרעה עדיפה על אחד מהם ברמת המשקל של הספק, מ”מ אם הלכה הנה”ח הנראה ועושה כמהישורי עובר איסור כיון שמתפלל קודם הנה”ח, ואם הלכה כהנה”ח המישורי ועושה כהנה”ח הנראה לא זו בלבד שאינו עובר שום איסור, אלא שאדרבה זה עיקר תפילת הנה”ח לפ”ד חלק מן הראשונים [עי’ תוס’ יומא לז] שמנהג הותיקין הוא לקרוא ק”ש עם התחלת הנה”ח ואח”כ תפילה.

ולהרחבה עי’ עוד בתשובות הנ”ל וכן בספרו של הגר”ש דבלצקי וכן בהלכות חג בחג שבועות.

ולענין לנהוג כהנה”ח אמצעי שביניהם, עי’ מה שכתבתי בתשובות הנ”ל הוראת הגראי”ל שטינמן זצ”ל בנידון וכעין המנהג בהכנ”ס לדרמן של הגרח”ק [שעיקר המנהג התחיל כשלא יכלו לכוון הנה”ח אבל אף לאחמ”כ כשיכלו לכוון הנה”ח ג”כ לא שינו המנהג ויתכן שהוא משום שהוא אמצעי בין הנה”ח המישורי להנה”ח הנראה], והענין הוא שאף שיתכן שיש משמעות בחלק מלשונות הפוסקים [עי’ בנו”כ על הרי”ף פ”ק דברכות], שיש לדייק בזמן הנה”ח, וכך יתכן כוונת הגמ’ בברכות ט ע”ב דלא פסיק חוכיה וכו’ מחמת שקשה לכוונו, אולם החזו”א הורה שאין מעכב הדיוק וכן נמצא בתשובות הרמב”ם, ממילא אם עושה הממוצע שביניהם יוצא בזה להחזו”א כל צדדי הספק.

קרא פחות
עוברתפילה
0
  • 0
  • 20
נשאל: כ״ב בניסן תשפ״דב:

הנידון בזה באופן שהמטפל נוהג בזה איסור כדעת המחבר (ובתשובה אחרת הרחבתי יותר לענין מנהג בני ספרד בזה שכך מסתבר שדעת המחבר ועכ”פ כך בודאי דעת הגר”א), האם בזה מותר וראוי לסמוך בזה על הרמ”א לגבי המטופל כיון שהוא ...קרא עוד

הנידון בזה באופן שהמטפל נוהג בזה איסור כדעת המחבר (ובתשובה אחרת הרחבתי יותר לענין מנהג בני ספרד בזה שכך מסתבר שדעת המחבר ועכ”פ כך בודאי דעת הגר”א), האם בזה מותר וראוי לסמוך בזה על הרמ”א לגבי המטופל כיון שהוא עושה כדין, מאחר שיש להמטופל הדעות שהוא סומך עליהן ונוהג כמותן, או שמכיון שהמטפל נוהג כדעת האוסרים בזה יהיה אסור לו לעשות טיפול זה לדעת אותם האוסרים.

והנה באופן שמגיע לקוח ספרדי במקום שנהגו האנשים לגלח, ואומר שרוצה לנהוג בזה כהרמ”א, ועושה את הטיפול לעצמו, אין המטפל צריך למחות בו כדי שינהג כדעת המחבר, שהרי הוא נוהג כהרמ”א ועוד שהרי אפי’ מבני ספרד יש שנהגו כהרמ”א וכמו שהתבאר בתשובה אחרת בשם הערך לחם סי’ קנו ובסי’ קפב, אבל לענין אם המטפל עצמו מחמיר בזה כדעת המחבר והלקוח רוצה שהמטפל יבצע את הטיפול בידיים באופן שהוא אסור לדעת המחבר האם מותר למטפל לעשות כרצון הלקוח, זהו הנידון בתשובה זו.

ונראה שאם המטפל נוהג כדעת האוסרים בזה בתורת איסור יהיה אסור לו לטפל בזה בגופו של המטופל, שהרי בנידון בגמ’ במכות כ ע”ב לענין המקיף את האחר שהוא עובר בלאו משום דלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואפי’ אשה שאינה במצות הקפה אסורה להקיף האיש לפי סברא אחת בשו”ע סי’ קפא ס”ו ע”פ הגמ’ בנזיר נז ע”ב, וכ”ש בענייננו דלפי הצד שעובר המטופל איסור יהיה אסור למטופל לטפל בו, וכן פסק השו”ע בסוף הל’ כלאי בגדים (יו”ד סי’ שג ס”ב) שאסור לאדם להלביש כלאים לחבירו, וזה גם לדעת הרא”ש (שו”ת כלל ב’ סי’ טז) שהביא בב”י שם שהמלביש כלאים לחבירו אינו לוקה מדין כלאים מ”מ יש איסור להעביר את חבירו באיסור, וכמ”ש הש”ך שם דאסור להלביש חבירו משום לפני עיור, וע”ע במשנ”ב סי’ שמז שעה”צ סק”ח.

אבל יש לדון להסוברים שמעיקר הדין הוא מותר, לפמ”ש הר”ן (שהוא מקור ההיתר של הרמ”א) דגם לפי הסברא להקל בזה במקום שנהגו האנשים, מ”מ החברים מחמירין בכל מקום, מה הדין כשהמטפל הוא מהחברים, האם עליו שלא לטפל במטופל מחמת שנוהג כמנהג החברים, או שבזה כבר מודינן שהוא רק ענין בהנהגה ויהיה המעלה להחמיר מוטלת רק על המטופל ולא על המטפל.

(ובתשובה אחרת 8792 דנתי לגבי האם לפי הסוברים שמעיקר הדין הוא מותר מי שהוא מהחברים האם יש לו להחמיר על עצמו כשיש צורך גדול או הפסד מרובה, וכאן הוא נידון בפני עצמו).

ויעוי’ בלשון הגרע”א לענין דברי הרמ”א הנ”ל (בריש סי’ קפב) שכתב “דהיכא דנהיגי כולם אין מוחים בהם” ולשון זו יותר משמע שרק אין למחות ומ”מ אין לשתף עם זה פעולה, ולא רק שמותר והחברים נמנעים כמ”ש ברמ”א, וצל”ע אם דוקא קאמר שרק אין מוחים בהם או שהוא מותר ולכן אין מוחים בהם (ויעוי’ בב”י שם מה שכתב לדייק בלשון הרמב”ם בכעין זה והבאתי בתשובה אחרת).

אבל בתשובה סמוכה הבאתי לשון הר”ן בע”ז דמשמע להדיא בכמה לשונות בדבריו שאינו איסור אלא היתר ורק שהחברים נמנעין, ועדיין יל”ע מה טעם הימנעות החברים האם מחמת מעשה הגילוח או מחמת מראית העין של תוצאת הגילוח.

קרא פחות

עובר
0
  • 0
  • 20
נשאל: ו׳ באייר תשפ״דב:

הנה לדרוש על המתים הוא דבר שאינו טוב כמבואר בכ”מ מלבד תמים תהיה גם הטרחת המתים, כמ”ש למה הרגזתני וגו’, ולא מסתבר שבשביל זה השאיר את העצם, ובודאי שלא עשה דבר שאינו טובת בנו, וגם משמע בפי’ רב ניסים גאון ...קרא עוד

הנה לדרוש על המתים הוא דבר שאינו טוב כמבואר בכ”מ מלבד תמים תהיה גם הטרחת המתים, כמ”ש למה הרגזתני וגו’, ולא מסתבר שבשביל זה השאיר את העצם, ובודאי שלא עשה דבר שאינו טובת בנו, וגם משמע בפי’ רב ניסים גאון דמה שהשאיר היה במיוחד לנחם בו את המתים, וגם יש לציין עוד דבכמה ראשונים מבואר שהעצם היה עצם שן שאינו מטמא (עי’ בביאורי על האותיות דר”ע נוסח א אות א), ואע”פ שאפשר לעשות דרישה על המתים בעצם שמטמא, מ”מ יש מקום לומר שבעצם שאינו מטמא א”א לעשות דרישה על המתים, דהא אמרי’ בפ”ק דחגיגה שיש מי שישן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, א”כ צורת החיבור למתים לעניינים כאלו הוא באופן של טומאה ולא באופן של טהרה.

ומה שהמהרח”ו (תעלומות חכמה ח ע”ב) מביא דבר כזה אפי’ שאינו טוב הוא כדאמרי’ בסנהדרין לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות עי”ש, ובספר החזיונות של המהרח”ו מביא גם דברים בשם מכשף ואין מזה ראיה להתיר כשפים כמובן.

כמענה לשאלתך, הנה עצם מה שכתוב “שם” אין זו ראיה ברורה שמדובר בשם משמותיו של הקב”ה אך בשביל לאבחן ולעשות השוואות צריך יותר להכיר את סגנונו של המהרח”ו יותר.

והנה בגמ’ בסנהדרין סז ע”ב אי’ לגבי כשפים דיש פטור אבל אסור ויש מותר לכתחילה וכו’ ומותר לכתחילה היינו ע”י שם כמבואר שם, ויש לחקור האם מותר לכתחילה על ידי שם הוא גם בדורש אל המתים או רק במעשה פלאות בלבד, ויעוי’ בש”ך ביו”ד סי’ קעט שהביא פלוגתת הפוסקים לענין הליכה על קברים עכשיו האם נראה כדורש אל המתים או לא, דהמהר”ח הרחיק המנהג משום שנראה כדורש אל המתים והב”ח מיישב המנהג, ועי”ש בחדרי דעה שהקשה קושיא אלימתא על האוסרים בזה מסוגי’ דתענית ר”פ כיצד תעניות כיצד ומכח זה דחה דברי מהר”ח, ואולי מהר”ח מיירי רק במדבר עם המתים ממש, כמ”ש הרמ”א ומשנ”ב בהל’ ת”ב שאל ישים מגמתו אל המתים וכו’.

עכ”פ עד כאן לא פליגי אלא בדבר שאינו ממש דורש אל המתים, כיון שאין המת נגלה אליו ולא מדבר עמו, אבל לכאורה כו”ע מודו שאין האיסור רק אם עושה כן בדרך כישוף אלא האיסור הוא בגישה אל המתים, וא”כ לכאורה לא יהיה היתר זה של דורש אל המתים.

אולם בברכות דף יח אי’ שהחסיד שמע רוחות מספרות וכן גבי שמואל שם בחצר מות באותה סוגי’ ועי’ בסוף מו”ק כח ע”א, וכן ידוע על כמה מחכמי ישראל שדברו עם נשמות מתים בחלום ובהקיץ ואכ”מ להאריך בזה.

ויעוי’ ביראים סי’ שלד שלה שכתב דגם דורש אל המתים נאסר רק אם מדבר אל גופו של המת דרך כישוף, אבל לא אם מדבר לרוחו של המת, והובאו דבריו בקיצור בהגמ”י פי”א מהל’ ע”ז הי”ג סק”ח שהחילוק הוא אם מדבר לגופו של המת או לרוחו של המת, ולפ”ז אם מדבר עם המת בבה”ק הוא יותר בעיה, ולכך העירו הפוסקים על מי שהולך לבית הקברות.

אבל אחד הראיות שהובאו בהג”מ שם (ובדפוס קושטא של ההגמ”י שהיה לפני הב”י ליתא ולכך כתבה הב”י מדנפשיה כמ”ש התועפות ראם על היראים שם) הוא מעובדא דשמואל בסוגי’ דברכות הנ”ל, ושם אי’ אזל בתריה לחצר מות, ופרש”י לבית הקברות.

ויש לחלק דגברא רבה כשמואל ידע לדבר רק עם הרוח, ולפעמים הרוח הוא מעל הקבר כעין מ”ש במד”ר פ’ ויחי, אבל מי שאינו קדוש והולך לבית הקברות נראה כמדבר עם הגופות.

עכ”פ לענייננו שמדובר בעצם יש כאן בעיה שמדבר לגוף, כמ”ש בהגמ”י שם שאם מדבר לגוף המת יש בזה איסור, אא”כ נאמר שהאיסור הוא בב’ תנאים גם שמדבר לגוף וגם שהוא דרך כישוף כמו שאפשר לפרש בלשון היראים בפנים.

(אבל אם נפרש כן צע”ק דלכאורה א”כ מצד ההגדרה הוא ממש כבעל אוב שהוא גם מכשף וגם מדבר עם המת, אבל בדקתי בפנים היראים ובאמת כ’ שם להדיא דדורש אל המתים הוא מדבר עם המת על ידי כישוף כמו בעל אוב).

אולם ברמב”ם שם לא משמע שהאיסור הוא רק דרך כישוף וז”ל הרמב”ם שם, איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא המת בחלום וכו’, ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים וכו’ כדי שיבוא מת פלוני וכו’ כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה וכו’, עכ”ל, הרי דמשמע להדיא מלשונו שהקשר עם המת בכל גוני אסור.

וכ”כ רבינו ירוחם נתיב יז ח”ה קנט עג שואל במת אפי’ על ידי השבעה הוי בכלל דורש אל המתים, והובא בב”י סי’ קעט, ועי”ש מש”כ לגבי הנידון משביע את החולה בחייו שיבוא אליו במיתתו.

ועדיין יש מקום לומר דבאמת היראים חולק על הרמב”ם ורבינו ירוחם, ואולי הרמב”ם יתרץ הגמ’ דהאיסור רק אם מבקש מהמת לבוא אליו אבל אם בא הוא למת אינו איסור.

ובב”י שם תירץ לדעת הרמב”ם דאותו חסיד הלך לבה”ק שלא לשמוע המתים ולכן היה מותר לו, וכן שמואל דיבר עם המתים על ידי שם בלא מעשה דלא אסרה תורה אלא על ידי מעשה אבל לא על ידי שם.

והנה לפי תירוצו של הב”י נמצא דעל ידי שם שרי לדרוש למתים ובלבד שלא יעשה מעשה כמבואר שם, וזה לא יתיר את המעשה הזה שהזכיר המהרח”ו.

והנה לגוף מה שדחה הב”י שם את חילוקו של ההגמ”י בשם היראים שאינו מסתבר לחלק בין שואל לגוף לשואל לרוח, כבר העירו הברכ”י והתועפות ראם דהב”י לא ראה היראים בפנים ששם יש תוספת דברים בחילוק כמו שהבאתי לעיל, אבל הברכ”י לא הצביע על הענין שיש תוספת דברים בחילוק רק מצד ענין אחר קאתי עלה שהיראים עצמו הביא קושיית הב”י עליו מהגמ’ דמו”ק כח עי”ש.

אבל הרמ”א בדרכי משה שם הקשה על תירוצו של הב”י במעשה דשמואל שהיה על ידי שם היאך שרי דהרי אפי’ בהשבעה אסור כמ”ש רבינו ירוחם, ולכך מסיק הדרכי משה כההגמ”י בשם הרא”ם, וכך פסק בהגהותיו על שו”ע סי”ד שמותר להשביע המת גם לאחר מותו אם אינו משביע גופו של מת אלא רק רוחו, (ולכאורה כל שמתעסק עם גוף המת חשיב דורש לגוף המת), וכן נראה שנקט שם הש”ך בשם העט”ז, וגם מהגר”א שם נראה שתפס כהד”מ.

אולם גם הד”מ לכאורה לא ראה ההגמ”י בפנים ולכך נקט להלכה לחלק בין גוף לרוח.

עכ”פ גם לפי הב”י בדעת הרמב”ם יהיה אסור וגם לפי הרמ”א בד”מ בדעת היראים יהיה אסור, דלפי הב”י יהיה איסור כיון ששואל עם מעשה ולא רק בשם, ולפי הד”מ יהיה אסור מכיון ששואל את גוף המת, היינו ששואל את העצם.

אבל לפי היראים שבפנים אולי יהיה מותר, דלפי היראים בפנים אולי האיסור הוא רק דרך כישוף ויל”ע.

ויעוי’ בפרישה שם שנקט דרך אחרת בזה דהאיסור בדורש אל המתים אינו בבא לשמוע דברי המת אלא במי שרוצה שתשרה עליו רוח טומאה בלבד כדברי הגמ’ בסנהדרין סה ע”ב, וזה ודאי דלא כהרמב”ם וגם דלא כההגמ”י בשם היראים (לפי מה שביארוהו הב”י וד”מ) ולכאורה גם דלא כהיראים שלפנינו.

ויש לציין דגם הסמ”ג בלאוין נו שכתב מסברא דנפשיה שכל בעל אוב עובר ג”כ על דורש אל המתים משום שמדבר עם המת, נמצא ג”כ שאינו סובר כסברת הפרישה.

וכן מבואר ג”כ יותר בדברי הסמ”ג בביאור הגמ’ הנ”ל גופא וכמו שביארו הב”ח שם שהאיסור לא מצד רוח הטומאה עצמה אלא מצד שהרוח הנ”ל מביא את המת לדבר עם הלן בבית הקברות וכו’.

היוצא מכל זה דלפי הרמב”ם והגמ”י והב”י והרמ”א והש”ך והגר”א אין היתר באופן של המהרח”ו אבל לפי שי’ הפרישה וכן אם נפרש בדעת היראים באופן אחר ממה שהובא בפוסקים אז יש היתר גם לאופן של מהרח”ו.

אולם גם בשמות הקדושים הותר רק בלצורך גדול מאוד כמ”ש הלבוש והש”ך בסי’ קעט וכדאי’ בפרק עשרה יוחסין ובכמה דוכתי, ולכן לא יתכן שזה מה שעשה ר’ יוחנן.

והנה בגוף דברי היראים הנ”ל הנה הב”י ורמ”א והש”ך והגר”א וכל האחרונים הנ”ל הבינו את דברי היראים שכוונתו שאם מדבר אל גופו אסור בכל גוני, והתועפות ראם הקשה על הפוסקים דביראים בפנים נזכר לכאורה עוד תנאי שהוא דרך כישוף.

ובאמת נקל לומר דהפוסקים לא ראו דברי היראים בפנים אלא רק דברי ההגמ”י שקיצר בהבאת דברי היראים.

אולם יש בזה מן הדוחק לטעון דכל הנך אחרונים טעו.

ועוד דכאמור גם הברכ”י שראה היראים בפנים הקשה על הב”י רק בדברי הגמ’ במו”ק הנ”ל אבל לא בעצם דעת היראים.

וגם תמוה דלפי דברי התועפות ראם נמצא שההגמ”י קצרו והשמיטו את עיקר דברי היראים, והרי ההגמ”י בודאי ראו את היראים בפנים.

וטרחתי בזה לעיין בדברי היראים וז”ל שם, המשביע את החולה לשוב לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל לו אין זה דורש אל המתים דדורש אל המתים פירושו דורש לגופו של מת, ומדבר ע”י כשוף כגון בעל אוב, אלא שבעל אוב מעלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו, אבל דורש לרוחו אין זה דורש, שהרוח אינו נקרא מת ולהכי אמרינן בברכות י”ח ב’ בחםיד אחד שהלך וכו’ עכ”ל.

ואולי ההגמ”י הבינו בדבריו דמה שכתב על ידי כישוף בא לבאר היאך שייך לדבר עם הגוף שהוא על ידי כישוף אבל אין זה תנאי שרק באופן זה יהיה אסור דהוא הדין אם עושה על ידי שם או השבעה יהיה אסור כמ”ש הד”מ על פי רבינו ירוחם, וממילא גם לדעת היראים אם יימצא דרך לדרוש אל גוף המת שלא על ידי כישוף ג”כ יהיה אסור (ורי”ו גופיה אפשר שבחילוק זה בין גוף לרוח לא סבר כהיראים דסתם השבעת מת הוא ברוחו).

וההכרח להבין את דברי היראים כן הוא משום דהיראים הביא טעם למה לדבר עם הרוח שרי שהרי אינו נקרא מת אבל לא הביא שום טעם למה בלא כישוף שרי, דהרי מת נזכר בתורה ורוח אינו נקרא מת, אבל כישוף לא כתיב בתורה כלל.

ועוד הכרח לזה הוא דהרי היראים טרח ליישב דברי הגמ’ בברכות, ולמה לא אמר בקלות דהגמ’ שם לא מיירי על ידי כישוף, והיראים לא קאמר שיש ב’ תירוצים או ב’ חילוקים, אלא ע”כ דכישוף אינו תנאי לאיסור, אלא התנאי כמו שכ’ היראים שהוא מדבר אל הגוף ואז אסור, אבל הכישוף הוא היכי תמצי לדבר עם הגוף.

ולפי זה מיושב הבנת כל הפוסקים היראים שהאיסור כשמדבר אל הגוף בכל גוני וכפסק הרמ”א.

קרא פחות

טהרהיוחסיןמשהעובר
2
  • 2
  • 19
נשאל: י״ג באב תשפ״דב:

נראה פשוט שמחוייב לעצור אותו ולכן נקטו חלק מהראשונים שבאיסור אינו מהול עובר כל הזמן (מחלוקת הרמב”ם והראב”ד) ובשם הגר”א הובא שאיסור ריבית עובר בכל רגע ובודאי שנתכוונו לומר בזה ג”כ שמחוייב לעצור את האיסור למרות שעכ”פ איסור ריבית ...קרא עוד

נראה פשוט שמחוייב לעצור אותו ולכן נקטו חלק מהראשונים שבאיסור אינו מהול עובר כל הזמן (מחלוקת הרמב”ם והראב”ד) ובשם הגר”א הובא שאיסור ריבית עובר בכל רגע ובודאי שנתכוונו לומר בזה ג”כ שמחוייב לעצור את האיסור למרות שעכ”פ איסור ריבית מעשה האיסור נעשה ומאידך גיסא אין חילוק מחמת חומרת האיסור בין הלוואה ארוכה לקצרה, ואעפ”כ מחוייב לעצור את האיסור מכיון שכרגע האיסור הוא מתמשך ומחוייב לעוצרו.

וכן שמעתי דאי’ בשו”ת אבנ”ז דאם אדם הדליק נר בשבת אם היה שייך לכבותו בהיתר בשבת היה מחוייב לכבותו, והוא פשוט מכיון שהאיסור הוא מתמשך ולא יהיה אדם רשע בעיני המקום אפי’ שעה אחת.

והקשה הרב זנגר חתניה דהגר”ז שוב מדברי הגמ’ בפ”ק דשבת ד ע”א ושו”ע סי’ רנד ס”ו גבי הדביק פת בתנור בשבת דהתירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, ומשמע דאחר שבא לידי איסור סקילה לא התירו לו יותר, ר”ל דאחר שכבר בא לידי שיעור מאכל בן דרוסאי כבר לא התירו לו איסור רדיית הפת כיון דאינו מתקן, אע”ג דעדיין יש בזה המשך אפייה דכל שלא נתבשל כל צרכו עדיין יש בו איסור אפייה אם היה אופהו עכשיו ולא אמרי’ בזה אין אפיה אחר אפיה או אין בישול אחר בישול מדאורייתא [לדעת הרמב”ם פ”ט מהל’ שבת ה”ה ושו”ע סי’ שיח ס”ד וכמבואר בבה”ל שם ד”ה שייך, ועי”ש בד”ה אפילו מה שהביא שי’ שאר הראשונים], ושכ”כ בתורת חיים לדייק בדברי הגמ’ דמשו”ה לא התירו לו.

אך נראה דאין מכאן קושי’ על הדין הנ”ל ועל האבנ”ז, דהרי האבנ”ז מודה דאפי’ איסור דרבנן לא הותר לו כדי להינצל מאיסור מתמשך, אלא רק דאם אין שום איסור המונע ממנו לעצור את האיסור מחוייב לעצור את האיסור, וכאן יש איסור דרבנן של רדיית הפת, הלכך לא הותר לו לעשות כן כדי לעצור את האיסור, ופשוט.

ומיהו גוף מה שדן שם האבנ”ז לגבי הקל הקל בפיקו”נ דגם בזה אם הדליק נר יותר מכדי צרכו היה צריך לכבותו (אם היה מותר ע”פ דין) כדי שלא יתמשך האיסור, יש לדון בזה והוא מחודש, דהיה מקום לומר דענין זה שלא יתמשך האיסור הוא דבר מוסרי המוטל על האדם שלא יהיה רשע בפני המקום, ומכיון דלאו איסורא עבד א”כ למה יצטרך להשביתו, והקל הקל לא שייך אלא לגבי דינים (וכמו שמצינו לגבי מעשה שבת שאיסור זה של מעשה שבת לא נוהג לגבי שחיטה ששחט לחולה כיון דלאו איסורא עבד מלבד בבישול שאז יש לחשוש שמא ירבה כמ”ש בסי’ שיח ס”ב ועי”ש במשנ”ב סקי”ג דעיקר הדעה בזה שהוא איסור דאורייתא).

ואולי דין האבנ”ז הזה השני נאמר רק לגבי נר מכיון שאפשר לחלק מעיקרא את הנר בשעת ההדלקה ושלא כדין הדליק יותר ממה שצריך ולכן דולק יותר, ממילא היה מחוייב לכבותו כשסיים לדלוק מה שצריך לצורך הפקו”נ (אם היה שייך לכבותו בהיתר כנ”ל), משא”כ במקרה שאינו שייך כגון שבישל קדירה לצורך חולה שיש בו סכנה ואחר כך כבר לא הוצרך וכבר נתבשל בינתיים שיעור מאכל בן דרוסאי [ובהסרת קדירה מע”ג האש אין שום איסור כמ”ש המשנ”ב סי’ רנד סקל”ט] דיש לדון אם גם בזה מיירי האבנ”ז בדבריו וצלע”ש.

והטעם שיש להחמיר יותר באופן זה, חדא משום שיש כאן כדי לחלק והיה מחוייב לחלק קודם ההדלקה, וכדמוכח בסי’ שיח ס”ב מדאמרי’ בפ”ק דחולין [דף טו] גזירה שמא ירבה בשבילו מבואר דאסור להרבות לחולה והוא כלול בדיני הקל הקל, וכאן שלא חילק שיעור שידלק רק חדא שעה והדליק שיעור הדולק ב’ שעה איסורא עבד, ועוד דאפי’ לא היה יכול במציאות לחלק מאיזה מניעה שהי’ לו (כגון שהיה צריך למהר לצורך החולה ולא היה די פנאי לחלק) מ”מ מאחר דיש בו כדי חלוקה ממילא חשיב כמו שעשה מעשה הכולל בתוכו כמה דברים הכלולים במעשה אחד (ויש לציין במאמר המוסגר כמה נידונים לענין אם כל השמן חשיב אחד או לא שדנתי בתשובה לגבי גדול בברכה בלח, אבל כאן אינו מצד זה דשייך גם בדבר אחד שלם כגון שעוה כיון דאפשר לחלקו).

ויעוי’ בתשובה אחרת מה שהוכחתי דמי שהעמיד קדירה לחולה ומיד הבריא ועדיין לא נתבשלה הקדירה דבזה בודאי מחוייב להסיר הקדירה, אבל כאן מיירי שהקדירה נתבשלה בינתיים רק דלא נתבשלה בינתיים שיעור מאכל בן דרוסאי, דאמנם באפי’ בשוגג בכה”ג היה מחוייב עכשיו להסיר הקדירה כדי שלא ימשיך האיסור עכשיו ויהיה עובר איסור בכל רגע, אבל כאן שאינו נחשב מחמת כן עובר איסור בכל רגע ומעשה האיסור כבר נעשה בהיתר וכרגע מתמשך אותו מעשה שנעשה בהיתר ולא מעשה אחר, (ואין כאן הרי כדי לחלק כמו במקרה של האבנ”ז), ממילא יש לדון בזה אם מחוייב להסירו או לא.

קרא פחות
איסור מתמשךאיסור תמשךאיסוריםאיסורים והתרותדיני איסור והיתרדיני התמשכות איסורדיני מעשהדיני מעשהדינים ופסיקותדינים תלמודייםדרבנןהלכההלכה ומשנההלכות איסוריםהפסקת איסורהתווספות על איסורחולהחוק ההלכהחיוב לעצור איסורחיוב לפסוק איסוריסודות האיסורמחוייבות מן הדיןמעשה איסורמעשה ואיסורעוברשבתתלמוד בבליתשובות הלכתיותתשובות הלכתיות
0
  • 0
  • 18
נשאל: ט״ז במרחשוון תשפ״דב:

יש מקום לצדד שאם הוא ריח קלוש שאינו מפריע לאנשים כלל ורק מי שיודע שיש שיפוצים יודע שהוא מהשירותים אינו אוסר. מקורות: לגבי מיני ריח רע כ’ הפוסקים (הנו”כ ברמב”ם והשו”ע והו’ במשנ”ב עט סקכ”ג) ששיעור ...קרא עוד

יש מקום לצדד שאם הוא ריח קלוש שאינו מפריע לאנשים כלל ורק מי שיודע שיש שיפוצים יודע שהוא מהשירותים אינו אוסר.

מקורות: לגבי מיני ריח רע כ’ הפוסקים (הנו”כ ברמב”ם והשו”ע והו’ במשנ”ב עט סקכ”ג) ששיעור הריח הרע הוא כל שבני אדם מצטערים ממנו, אבל לגבי צואה הוא אסור גם בלא ריח רע, כמבואר במשנ”ב בכ”מ [ראה שם סקכ”ה ובה”ל ד”ה דינם וד”ה צואת] ע”פ הש”ע סי’ פב, אבל לגבי ריח רע בחדר אחר שהוא מדרבנן וקל יותר ואפי’ מצינו לגבי אדם שאינו מריח הקילו בזה מעיקר הדין במקום הצורך [עי’ משנ”ב סי’ עט סקי”ח], יתכן שהקילו כשאין ריח שבני אדם מקפידים עליו, דעיקר החומרא לגבי צואה שאוסרת בכל גוני (באופן שאין ריח) הוא בצואה לפניו באותה הרשות, דהרי אם הצואה מלאחריו בהפרש ד”א ממקום שכלה הריח לא מחמירים ותולים הדבר בריח, וכן ברשות אחרת תולים הדבר בריח (להרא”ש אפי’ לפניו ולהרשב”א עכ”פ באינו לפניו), ולא אמרו שבצואה אין הריח נפק”מ אלא רק באופן שהוא ברשותו או לפניו [כל מ”ד לפי הכללים דיליה, היינו לענין כשרואה אותה והיא ברשות אחרת להרא”ש (עי’ סי’ עט ס”ב) או תוך ד”א ברשות אחרת כשאינו רואה אותה להרשב”א, או חוץ לד”א באותה הרשות לכל דעה מה דאית לה (אבל הדעה שהמחיצה מפסקת בפני ריח אפי’ הריח עובר ממנה לא נפסקה להלכה כמ”ש המשנ”ב עט סקט”ז)], דאל”כ מהו השיעור בזה, וכיון שראינו לענין ריח רע אחר שהשיעור כל שבנ”א מצטערים, א”כ גם לענין צואה היכן שנתנו שיעור לענין ריח יש לומר שזהו השיעור שניתן, (ויש להזכיר בזה לפום אורחא שיש דעות בראשונים שלא נפסקו להלכה שגם בהפחה באופן האסור [שהוא ר”ר שאין לו עיקר] אינו אסור אלא בזמן הפחה, ועכ”פ גם לדידן כ’ הבא”ח שאם אין בהפחה ריח אינו צריך להפסיק אפי’ בהפחה שלו, ואולי גם בזה יש לומר דהשיעור הוא כל שדרך בני אדם להצטער, וכאן יותר מסתבר לומר כן מאחר שאין כאן צואה כלל), אך לא ראיתי דבר מפורש בזה.

קרא פחות
עוברריח
0
  • 0
  • 18
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה {בס”ד שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א ידוע שיש עניין ליתן צדקה בזמן אמירת “ויברך דוד”, אולם השאלה היא כאשר גבאי צדקה מגיעים בזמן חזרת התפילה העירו את צומת לבי בשם הרב מוצפי שיש לאסור זאת, דהיינו ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א
ידוע שיש עניין ליתן צדקה בזמן אמירת “ויברך דוד”, אולם השאלה היא כאשר גבאי צדקה מגיעים בזמן חזרת התפילה העירו את צומת לבי בשם הרב מוצפי שיש לאסור זאת, דהיינו לא לתת כלום, האכן?
כל טוב, אברהם}

תשובה

יום שלישי כ”ב סיון תשע”ו

לכבוד הג”ר אברהם שליט”א

אחר השלו’ והברכה

כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”י, וז”ל, טוב ליתן צדקה קודם תפלה.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ו, וז”ל, דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו’ ואתה מושל בכל.

ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה”ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי”ז מלשמוע קה”ת ועניית ברכו את ד’ וכו’, וע”ע שערי הלכה ומנהג סי’ מ”ב בארוכה.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן תקסו ס”ק יב, וז”ל, מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א”ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש.

ומ”מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש”ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש”ץ [פמ”ג] עכ”ל.

ומ”מ כל מה שנתבאר במ”ב הוא לגבי הגבאים שלא יעשו כן, משום שבאופן כללי מבטלין מקריאה”ת מכל הציבור, אך יש לדון לכאו”א לגופיה, האם עליו בפ”ע יש ליתן צדקה, והאם בכלל מותר, שאולי אסור, מכיון שאין היתר לעשות שום מעשה בשעת ברכות וק”ש כמו שהביא הגרח”ק בארחות יושר ערך תפילה בשם המשנ”ב [ואמנם יש סתירה במ”ב בזה, ועיי’ מה שכתבתי בזה בשו”ת עמ”ס ח”ב סי’ ג’, אך מ”מ כך הכריע הגרח”ק], ויש לעיין.

והנה הגרח”ק בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”י הט”ו ס”ק נ”ג הביא דברי המ”ב הללו, וכתב ע”ז בציון ההלכה (ס”ק צו), וז”ל, ואפשר דאין חייבין ליתן להם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכן באמצע התפלה וכן כל העוסק במצוה פטור אז מצדקה כמבואר בב”ק נ”ו ב’ עכ”ל.

אכן כ”ז הוא לענין חיובא, אבל אם רוצה לתת כתב הגרח”ק [הובא באישי ישראל פ”כ הערה פ”ג] שאם רוצה לתת צדקה מותר לתת אף בפרשה ראשונה של ק”ש.

והבא”ח [ש”א וארא י”ג] וכה”ח [סי’ ס”ג סקכ”ו] כתבו שבשעה שקורא ק”ש לא יאסוף צדקה, שהרי אינו מתרכז במה שקורא, אמנם יתכן שדבריהם הם רק לענין גבאי הרוצה לאסוף צדקה שיש לזה משך זמן והתארכות, משא”כ נתינה אחת שאינה מבטלת כ”כ מהריכוז אולי לא אסרו בזה, וכלשון הכה”ח ‘דבודאי לא ידעי מאי קאמרי’, היינו מצד שמבטל את הכוונה לגמרי אבל באופן שאין חסרון כוונה אין לאסור מצד שעושה מעשה, [ועי’ בל’ הבא”ח שם ‘ואותם גבאים וכו’ לא יעשו כן בעת שקורין ק”ש ואפילו שהוא צורך מצוה וכו’ דכיון שהוא מהלך וגובה בעודו קורא הו”ל קריאה של ארעי’], ועוד יש לחלק שפעמים זוהי מצוה עוברת כשר הגבאי עומד על ידו, משא”כ לאסוף יוכל הרבה פעמים לאסוף אח”כ כמו עכשיו.

[בענין השמועה מהרב מוצפי, אפשר לברר את אמיתות השמועה ועל מה היתה בדיוק ההתייחסות].

והנה היה אפשר לדון עוד מדבריהם להתיר מצד שלא חשו למה שהציבור עומדין אז בק”ש, ואפ”ה לא חשו אלא לגבאים עצמן, אכן דחה בעל המשנה הלכות [הביא הג”ר יוסף שוב בצהר טז עמ’ ק”ג] שמדובר שרק הגבאים עומדים בק”ש ולא הציבור.

אכן התאונן המהר”ח פלאג’י בספרו צדקה לחיים (דרוש ו’ אות ד’) על אותם שמסתובבים בבתי הכנסת לאסוף כסף לצדקה באמצע התפלה, וגורמים בלבול הדעת למתפללים, שחושבים כמה ליתן לזה וכמה לזה, ועל כן לא טוב הדבר ויש לבטלו.

גם בספר מעם לועז (פרשת ויגש עמוד תשפה) כתב, שאותם הגובים צדקה בזמנים אלה, הרי זו מצוה הבאה בעבירה, מפני שמפריעים לכוונת הקהל, ולכן טוב הדבר שלאחר קדיש תתקבל יקום החזן ויאסוף צדקה, כי אז זמן המצוה.

ע”ש.

ומכ”ז מבואר שאמנם יש להמנע מלהפנות את דעת המתפללים אל אסיפת הצדקה, אך מ”מ י”ל מכיון שעושה כן בציבור ואוושא מילתא, משא”כ כאשר בין כך אוספים כסף, והיחיד שואל עבור עצמו אם ליתן להם כעת או לא, באופן שאין מתבטל כ”כ מכוונתו, בזה אולי יש להתיר, ומאידך אולי גם בזה יש לאסור, כדי שלא לחזק ידי האוספים באמצע התפילה.

ויעויין בהליכו”ש ח”א פ”ז ס”ד שכתב בשם הגרשז”א, מה שנתפשט שמסבבין לאסוף מעות לצדקה בו בזמן שאסור להפסיק, לא טוב הדבר, כי עי”כ מבטלים את המתפללים מתפילתם ומכוונתם, והוסיף בארחות הלכה [הערה 12] שמרן היה מכין ע”י מקומו קודם התפילה מטבעות לצדקה, והיו נוטלים משם כדי שלא יופרע מתפילתו, מלבד אלו שרצה לתת להם סך מסוים יותר מלשאר המקבצים, שלהם נתן בעצמם, אף אם היה באמצע ברכות ק”ש, אך עכ”ז שלא היה כסף מוכן והוזקק להושיט להם בעצמם היה מקבלם בסבר פנים יפות, ואף לקשה יום א’ שהיה בא ליטול מעות והיה מטרידו באמרות שונות, היה מטה אזנו קצת כפי ההכרח מפני כבוד הבריות, וחוזר לתפילתו, אף שהיה ניכר לכל כמה קשה עליו הדבר עכ”ד.

וכתב בתשובות והנהגות ח”א סימן סא, וז”ל, שאלה: באמצע ק”ש עניים מסתובבים אם מותר לתת להם צדקה.

מסברא העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולהרבה ראשונים לא רק פטור אלא אסור לקיים מצוה אחרת שנקרא רשות (עיין היטב בריטב”א סוכה כה ב) וכאן כשהעני בא וצריך להפסיק מקריאת שמע לשלשל ידיו לכיסו לתת לו ומתבטל אז מקריאה עובר עבירה ולא מצוה, ומדינא העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו גם ממצות צדקה וכדמוכח משומר אבידה דפטור מצדקה, ועיין עוד בתוס’ בשבועות מד: דעוסק בשופר פטור מצדקה, וראוי לנו לעורר לא לתת באמצע קריאת שמע ואפילו בברכותיה וכמבואר בריטב”א סוכה (כה ב) שאם עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכדבר הרשות ואסור לעזוב המצוה, וכאן עסוק ואי אפשר לקיים שניהם בבת אחת ראוי לאסור.

ומיהו אולי בברכותיה או אפילו בפרשה שנייה שמותר לרמז לדבר מצוה אולי לא גרע ויכול לבטל למצות צדקה וד”ז צ”ב, אבל בפרשה ראשונה שאפילו לרמז אסור אפילו לדבר מצוה בודאי אין לו לתת צדקה, ותמהני שאין נזהרין בזה, ומדמין שמקיימים בזה מצות צדקה, בשעה שאם מתבטל בזה מכוונה, וכמו שמצוי כה”ג כשאומר ק”ש שמתבטל בכך, אין לו לתת לעני שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואסור, ועביד עבירה כשעוסק בצדקה באמצע קריאת שמע.

וראיתי נוהגין כשמצוי שעניים מבקשים פרוטה, מניחים לפני התפלה לפניהם מטבעות שוין, והורגלו ליקח אחד, ואפילו באמצע קריאת שמע לוקחים מעצמם, וכה”ג אין לחוש שאינו מתבטל ממצוה.

אבל להפסיק קריאת שמע לתת לעני אין חיוב.

וכדאי להודיע לעניים גופא לא להסתובב כשאומרים ק”ש וכדומה עכ”ל התשוה”נ.

ואביא בזה עוד מה שכתב הגר”י שוב [צהר שם עמ’ ק”ד] שהביא דעות גדולי ההוראה בזה, וז”ל, ומהגרח”פ שינברג שמעתי דהמנהג הוא לאסוף כסף באמצע התפילה, וכן שמעתי מהגאון בעל המשנה הלכות שליט”א דמכמה טעמים מעלימים עין מזה שאוספים באמצע התפילה ואין מוחים בהם, וכן ראיתי למרן הגרי”ש אלישיב והגר”ש ואזנר ועוד גדולי ישראל שנותנים צדקה לגבאים באמצע התפילה.

ובמקור היראה להגר”ב זילבר לס’ היראה אות ע”ה כתוב דמותר ליתן פרוטה לעני בפרשה שניה של ק”ש וע”ש בסוה”ס עמ’ צ”ג מו”מ בזה בין הגר”ב זילבר להגר”ח קניבסקי, דהגרח”ק כתב לו, ומ”מ נראה דפטור משום עוסק במצוה, והגרב”ז כתב דאינו פטור משום עוסק במצוה עי”ש, וע”ע מ”ש בבית ברוך על החי”א כל כ”א ס”ק כ”ו, ובשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ י”ד.

וממרן הגרי”ש אלישיב שמעתי דאם זה מפריע לו פטור מלתת משום עוסק במצוה, אולם אם זה לא מפריע יכולים לתת, וכן שמעתי מהגרח”פ שינברג דאין בזה משום עוסק במצוה דאפשר לקיים שניהם, עכ”ל הגריש”ו הנ”ל.

ולענין קימה בפני ת”ח באמצע ק”ש, כתבו הברכ”י סי’ רמ”ד סק”א והמקו”ח סי’ ס”ו ס”א והשלמת חיים סי’ נ”ה שצריך לקום, וכן הורה החזו”א אף פסוק ראשון [הובא בדעת נוטה עמ’ רי”א], אכן יש חולקים ע”ז [עי’ צוהר אהל ברוך עמ’ ע”ט מש”כ בשם האדר”ת ובשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ קמ”ו].

ומ”מ גם לרוב הפוסקים המצריכים לקום עדיין אין ראיה לצדקה בשעת ק”ש, משום שקימה אינה נחשבת מעשה, ולכל צורך מותר לקום באמצע ק”ש [באופן שאין יוהרא ואכמ”ל], ולא נחשב הפסק.

משא”כ מעשה בידים אסור לעשות באמצע ק”ש בסתם.

לסיכום י”א שאין חיוב לתת צדקה באמצע ק”ש, בפרט אם עי”ז מתבטלת כוונתו, וגם אין ראוי לאסוף אז, מכל מקום האוסף אז א”צ למחות בו, וגם אפשר לתת לו בזמן קריאת שמע אף אם אין חיוב, ויש שחששו בפרשה ראשונה שלא לתת אלא להניח לפניהם לפני התפילה, אמנם האוסף תוך כדי שהוא עצמו קורא ק”ש בודאי אפשר למחות בו.

עוד מדברי התשובות והנהגות בענין הנ”ל

ואצרף בזה עוד מה שכתב בתשובות והנהגות ח”ג סימן רפז, וז”ל, שאלה: גבאי צדקה המסתובב באמצע התפלה או בק”ש וברכותיה לאסוף כסף אם לתת לו.

הנה לכאורה דינא הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכיון שעכשיו מתפלל אפילו פסוקי דזמרה מקיים מצוה לעבוד ה’ בתפלה, וע”כ כשעוסק במצוה אפילו לא יתבטל ממנה ואפילו המצוה השניה גדולה יותר, אם התחיל בראשונה אינו פוסק כמבואר באו”ז וריטב”א (מובא במ”ב סי’ ל”ח ס”ק כ”ט), וכן ראיתי בספר דרך אמונה הל’ צדקה שמצדד כן, ומה עוד שדין תורה הוא שאין מעבירין על המצוות, וכשמפסיק התפילה ומחפש בכיסו כסף, וכ”ש כשממתין עד שהעני פורט מעותיו נמצא עובר ממצוה למצוה ומסברא נראה דאסור.

אכן לעניית קדושה וברכו וכדומה ביארנו במק”א, שאדרבה אם הציבור אומרים והוא אינו משתתף עמהם עובר איסור, ולכן צריך להפסיק.

ואף שעוסק במצוה פטור ממצוה אבל לא הותר לו לעבור איסור משום כן, (עיין היטב מועדים וזמנים ח”א צ”ג בהגה”ה), ובעניננו מפורש בגמרא בפרוטה דרב יוסף, שעוסק במצוה דאבידה פטור לתת לעני, (ב”ק נו ב) הוא הדין כאן כשעוסק בתשבחות להבורא ית”ש מה לו להפסיק, וק”ו שאפילו ריפתא לעני פטור מלתת אף שצריך העני לאכול, וכ”ש בזמננו שיש מהם רמאים שאינם עניים כלל, ועכ”פ לא צריכים דוקא עכשיו את הכסף, ע”כ ראוי להמשיך בתפלה ואינו חייב לתת כשמטרידו עד שמוכרח להפסיק תפילתו משום כן.

הן אמת שדעת כמה אחרונים שהעוסק במצוה שבין אדם למקום לא נפטר ממצוה שבין אדם לחבירו, ורק שומר אבידה פטור מן המצוה כיון שעוסק במצוה לחבירו.

ולשיטתם לכאורה היה צריך להפסיק ולתת, אבל הדבר תמוה, שאדרבה מצוה דבין אדם למקום חמיר טפי ומצוה בין אדם לחבירו קיל, דהא לא דחינן איסורא מקמי ממונא וכמבואר בב”מ (לב א) וגם אפשר במחילה, ע”כ ודאי נראה דפטור ממנה כשעוסק במצות הבורא.

ונראה לע”ד שבאמצע ק”ש ודאי לא יתן, וגם הגבאי צדקה אין לו לבקש ממנו באותה שעה, ואם יפסיק ויתן אינה מצוה אלא עבירה.

אבל המתפלל פסוקי דזמרה כיון שאם באו אצלו לדבר הרשות היה מפסיק לרמז להם מה לעשות, אף שאם מטרידו פטור, כה”ג נראה שאם רוצה לתת כדי לקיים מצות צדקה, לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצוות, שהרי הוא מעביר אז גם לדבר הרשות וכש”כ שאין איסור לדבר מצוה, משא”כ בק”ש דבעי כוונה טפי, שאין מפסיקין לדבר הרשות, הוא הדין לדבר מצוה דצדקה אסור להפסיק.

וראה מש”כ להלן שאפילו מבקש ממנו פטור, ואין בו משום אל ישוב דך נכלם, ואף שהעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, מ”מ פטור כיון שאינו נדחה אלא לשעה ומחמת שכעת הוא עסוק בק”ש, וגם העני אסור לו לבקש באותה שעה.

ובאחרונים יש שנסתפקו באין מעבירין על המצוות, אם היינו דוקא ממצוה למצוה אבל לדבר הרשות מותר, ונראה שאם רגיל להפסיק לדבר הרשות אין איסור להפסיק גם לדבר מצוה, וע”ז אנו סומכין בשלוחי מצוה לאסוף כסף לצדקה או לפדיון שבויים שמפסיקים באמצע להתפלל מנחה וכדומה, ולא אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואין מעבירין, אם אינו מקפיד להפסיק באמצע לדבר הרשות, כגון לדבר עם חבירו בדברי רשות, א”כ לצרכי גבוה להתפלל מנחה לא גרע, וכן בנידון דידן במקומות שמפסיק לדבר הרשות, אף שמפסיק לדבר מצוה אין בזה איסור וכמש”נ.

ולפי זה למעשה כשעוסק בק”ש ובא עני לא יפסיק לתת לו פרוטה, ומה עוד שיש לומר דאסורא קעביד ולא מצוה, ובפסוקי דזמרה אף שפטור כשמתפלל, כיון שמפסיק לרמז לחבירו ולא חשיב הפסק מותר לתת, ובאמצע ברכות ק”ש צ”ב ונהגו להקל.

ואגב אני מסתפק בדברי הרמב”ם רפ”ז דמתנות עניים, דלכאורה מדוייק מדבריו חידוש גדול, וז”ל: “מ”ע ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת” ע”ש, ובה”ב שם לענין הלאו שעוברין בצדקה מסיק “וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל”ת שנאמר לא תאמץ את לבבך”, הרי שלענין המ”ע נקט סתם ליתן לעני ובלא תנאים, אבל בל”ת ביאר שעובר רק כשהעני מבקש ומעלים עיניו ממנו משמע כשאין העני מבקש אינו עובר.

ומסופקני אם העני איננו מבקש כלל אלא רק גבאי צדקה תובע ממנו אם עוברין בל”ת, אי נימא דהאיסור הוא רק כשעני תובע ולא נותן לו, או נימא שגם בגבאים שמבקשים ממנו כסף ומעלים עיניו ולא נותן עובר בל”ת, שהתובעים הם שלוחי העניים וכמוהם לענין הלאו, (ונראה שתבעו דאמרינן בזה שעוברים הלאו אינו דוקא תביעה בפה, אלא כל שעובר מאיש לאיש ומראה שרוצה כסף דינו כתבעו בפה, ומדויק מאד לשון הרמב”ם דלא כתב מבקש ממנו, אלא “הרואה עני מבקש”.

וכן הדין לענין לאו דלא תלין שעוברים רק בתבעו, נראה שאם בא לפניו באופן שמוכח שכוונתו לתובעו הוה כתובעו ועובר).

כעין זה נסתפקתי הלכה למעשה, שברמב”ם כתב (פ”ז דמת”ע ה”ז) “ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם”, והיינו שאם עני תובע ממנו אסור לדחותו לגמרי ומן הדין צריך לתת לו לפחות משהו, וכן ראיתי אצל מרן הגריז”ס זצ”ל (הגאב”ד דבריסק) שהלך ברחוב ועניים היו מסתובבים ומבקשים ונדמה לו שלא נתן לעני משהו, חזר שוב לחפשו לתת לו משהו וכמבואר ברמב”ם.

ויש להסתפק אם דוקא בעני הדין כן וכלשון הפסוק “אל ישוב דך נכלם” שמתבייש העני כששואל ולא נותנים לו, או נימא שגם בגבאי צדקה המבקש לעניים הדין כן, שאם שואל ולא נותנים לו מאומה ה”ה מתבייש וגם בזה אסור, וד”ז צ”ב.

והנה הקשו האחרונים למה העוסק במצוה פטור מצדקה הלוא בצדקה יש גם לאו ועוסק במצוה אינו פטור מלאו, ותירצו שהלאו שבצדקה בא לחזק את העשה, ואם אין את המ”ע דצדקה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ממילא גם אין הלאו, אבל לרמב”ם הנ”ל יש לומר שאינם תלויים זה בזה, ואיכא לאו מיוחד כשתובע ולא נותן לו שמביישו, ואם פטור מהעשה אין מוכח שפטור גם מהלאו, ועיקר הקושיא ל”ק להרמב”ם, שעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, ואה”נ בתבעו עני אינו פטור אף שעוסק במצוה, והפטור לתת ריפתא לעניא היינו כשמזדמן עני לפניו ולא תבעו, בזה הוא דפטור שאין בזה לאו אלא עשה.

מיהו אף אי נימא שהעוסק במצוה כשתבעו ממנו אינו פטור מחמת שיש לאו, נראה דהיינו כשדחאו עבר בלאו, אבל בנדון הנ”ל שעומד באמצע ק”ש ותפלה ולא נתן לא חשיב דחאו אלא לזמן, ומפני שעוסק במצוה כה”ג מותר, וליכא הלאו או החיוב ד”אל תשיב דך נכלם”, וגם העני אסור לו לבקש אז ממנו ולהפריעו עכ”ל התשוה”נ.

קרא פחות

ידכסףמשהמשנהסוכהעוברעיןערךקריאת שמעתפילהתשובה
0
  • 0
  • 17
נשאל: י״ב באב תשפ״דב:

במקרה שאין מופיע בקלפים סממנים שאין רוח חכמים נוחה מהם והקלפים עצמם אינם מיוצרים במקור למטרה שאין רוח חכמים נוחה ממנה [כמו קלפי טארוט וכיו”ב] ואין משתמשים בזה על ידי התרכזות בתת מודע או שימוש בכוחות על טבעיים, ואין ...קרא עוד

במקרה שאין מופיע בקלפים סממנים שאין רוח חכמים נוחה מהם והקלפים עצמם אינם מיוצרים במקור למטרה שאין רוח חכמים נוחה ממנה [כמו קלפי טארוט וכיו”ב] ואין משתמשים בזה על ידי התרכזות בתת מודע או שימוש בכוחות על טבעיים, ואין משתמשים בו לגורלות ועתידות וכיו”ב, אלא באופן טבעי והגיוני בלבד ע”פ ניתוח התנהגות המתבטאת על ידי התת מודע של האדם (והתת מודע כולל בחלקו דברים שהאדם אינו מסוגל לבטא ולהגדיר בעצמו והם באים לידי ביטוי רק על ידי רגשות שלו וע”ז הדרך) נראה שאין בזה שום בעיה.

והיינו שמשתמש בו למטרה נכונה לצרכי חינוך וטיפול ע”י אבחון הילד או לימוד הילד, אבל לא לבטל זמנו בהם, דאילו אם עושה כן עובר אל תפנו לפי דעת רש”י בשבת פרק שואל, וגם שייך בזה מ”ש הפוסקים על שחוק הקארט”ן.

ולענין קלפי טארוט והאיסורים המסתנפים בשימוש בו הארכתי בתשובה נפרדת בפרטות.

קרא פחות
איסורים הלכתייםהלכה ורפואהטיפול רגשיעוברפסיקה יהודיתקלפים טיפוליים
0
  • 0
  • 16