שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאלתי מיהודי יקר שיתכן שמקרוב זכה להכיר את התורה וההלכה, ועדיין אין לו שטח המיועד לבניית סוכה, אלא רק תחת פרגולה כזו, ויתכן שאם נפסול את הסוכה הזו לא ישב בסוכה כלל, והנידון האם יש צד הלכתי להכשיר סוכה כזו ...קרא עוד

נשאלתי מיהודי יקר שיתכן שמקרוב זכה להכיר את התורה וההלכה, ועדיין אין לו שטח המיועד לבניית סוכה, אלא רק תחת פרגולה כזו, ויתכן שאם נפסול את הסוכה הזו לא ישב בסוכה כלל, והנידון האם יש צד הלכתי להכשיר סוכה כזו או לא.

תשובה יש צד שהוא נחשב כשר, בתנאי שהסככה נתנה למטרת צל ולא למטרת צניעות או דיורין, ולכן עדיף לשבת בסוכה זו משלא לשבת בסוכה כלל.

ועיקר הצד להכשיר הוא מחמת הפרגולה עצמה ולא מחמת הסכך הנוסף, רק שלכתחילה יש להוסיף סכך נוסף מעט להיכר כמו שיתבאר להלן באות ח’, ולא מדובר על שכבת סכך חדשה בדין ההיכר, אך כמו שיבואר שגם לענין שכבת סכך שלמה יש גם מעט צד להכשיר מחמת שכבת הסכך החדשה.

כל הנ”ל לגבי פרגולה עם נסרי עץ בלבד, אבל במקרה שיש כיסוי שקוף מעל הפרגולה ארחיב בתשובה נפרדת בס”ד.

חשוב לשים לב שאין זה עיקר דין התורה אלא רק פתרון במצב כזה על מנת שיתאפשר לקיים את המצוה לפחות לחלק מהדעות במקרה שבמקום זה לא ישב בסוכה כלל, אבל למעשה אין להקל בכל זה כלל, כיון שיש כאן כמה צדדים שמעיקר הדין לא יצא ידי חובה מדאורייתא.

מקורות:


נידון זה נחלק להרבה חלקים ונידונים:
ראשית כל יש לדון האם יש צד לומר שהסככה של הפרגולה כשרה לסכך אם הסככה עשויה מסכך כשר, באופן שאין דיורים קבועים תחתיה, שכן מדובר במקרה זה שהפרגולה משמשת לשימושים רק לעיתים רחוקות או מזדמנות כמו לביקורים ואירועים ולא באופן קבוע כלל.

ויש לציין בזה לדברי האבנ”ז סי’ תעד לגבי מרפסת שאינה פסולה מכיון שאינה נחשבת כעיקר ביתו, וכן משמע ברש”י סוכה ח ע”ב לגבי סוכת יוצרין דהפסול הוא רק אם עיקר דירתו שם.

ואמנם לגבי פרגולה האריכו פוסקי זמנינו אם אפשר להחשיבו כסוכה או לא [עי’ משנה אחרונה סי’ תרכו ס”ג מה שהביא שם הרבה מ”מ ופרטי דינים באריכות], אבל במקרה כזה אפשר להקל כהאבנ”ז, ובפרט שלפי הנשמע אין משתמשים בזה בדרך כלל, ולכן אם הסככה של הפרגולה נעשתה למטרת צל (ולא למטרת צינעה) הסכך הוא סכך כשר, ורק יש לחדש בו דבר לפני סוכות (כמבואר במשנ”ב סי’ תקלו סק”ד) שיוסיף מעט סכך בסוכה טפח על טפח (שו”ע שם).

ואמנם גם מצד מבנה הפרגולה יש בזה בעיה נוספת מצד תשובת הרשב”א ח”א סי’ ריג שעורר כנגד סוכה שעשויה מנסרים המחוברים זה לצד זה במסמרים וכו’, אולם הרשב”א לא החליט לפסול ויש אחרונים שהכשירו למי שנהג להקל בזה, עי’ במשנה אחרונה שם באריכות, ולכן בודאי שסוכה כזו עדיפה מלשבת בלא סוכה (ועי’ עוד להלן לענין נסרים המחוברים במסמרים מה שהבאתי שם).

שנית, האם עצם מה שמשתמשים בה בסוכות בשנה זו ולאחר מכן בסוכות בשנה אחרת פוסל אותה לסוכות בשנה הבאה, ובנקודה זו הרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה חדר שסככוהו לשם מצוות סוכה ולאחר מכן השתמש בו כל השנה לביתו, האם כשר לשנה הבאה מחמת שהנחת הסכך היתה בכשרות או פסול משום שסכך זה שימש למגורים במשך השנה https://shchiche.
com/121996 ], ולפי המבואר שם הדעה העיקרית להלכה שאינה נפסלת, ולכן במקרה זה אפשר להקל, אע”ג שלכתחילה במקרה רגיל יש להחמיר.

שלישית, אם נניח שהפרגולה נחשבת כסכך פסול, האם יש צד שיש בזה תיקון במה שיש סכך כשר עליה (נפק”מ למי שלא יעשה סוכה אחרת שלכל הפחות ישב בסוכה כזו בלא ברכה).

ויש לציין דנחלקו בזה המשנ”ב והשו”ע הרב ריש סי’ תרכו אליבא דהדעה הראשונה בשו”ע שם, באופן שהסכך הכשר צילתו מרובה אך גם הסכך הפסול צילתו מרובה, דלהמשנ”ב שם פסול לכו”ע, ולהשוע”ר כשר לדעה הראשונה בשו”ע אפי’ כשלא עירבן כלל (ובתוס’ סוכה י סע”א משמע כהמשנ”ב דרק מטעם דחשיב כמו לנאותה הכשיר שם סדין מפני חמה, וגם בתוס’ ט ע”ב גבי שפודין וכו’ משמע דאם השפודין הם צילתה מרובה אין הכשר בהם, ויש לציין דבאמת דברי השוע”ר צ”ב, דבשו”ע שם כבר לכאורה משמע דלא כוותיה, וכבר דנו הרבה אחרונים בטעם מה שביטול מועיל רק כשאין בפסול שיעור צלתו מרובה מחמתו, עי’ קה”י סוכה סי’ ח סק”ב ד”ה ומ”מ, ושו”ת אג”מ או”ח ח”א סי’ קעח ענף א, וע”ע נחלת דוד סי’ מד), ואף שלהלכה יש לנהוג כהמחמירים בשו”ע, מ”מ מכיון שיש שיטה שהוא כשר באופן זה הוא עדיף מלשבת מחוץ לסוכה.

יש להוסיף דלפי דברי הקה”י שהבאתי בתשובה על הנחת כיסוי זכוכית בסוכה יוצא לכאורה מדבריו שיותר טוב שהסכך הכשר יהיה למעלה מעל הסכך הפסול ולא מתחת הסכך הפסול עי”ש.

יש להוסיף דלשי’ ר”ת המובא בשו”ע סי’ תרכט סוף סי”ט יש לדון אם הפרגולה מגינה על הסוכה שתחתיה שמא יש לה דין נוי סוכה להמבואר בדבריו בתוס’ סוכה י סוף ע”א דאם פירס סדין מפני החמה שהוא להנאת יושבי הסוכה חשיב כנוי סוכה (וכאן שייך רק לדעות שמניעת גשמים בסוכה אינו לעיכובא דלשי’ התוס’ לענין גשמים בסוכה בלאו הכי פסול), אלא שצע”ג שאם נימא הכי גם בסוכה תחת סוכה פסולה נכשיר כשהעליון מגין מפני הגשמים וסמוכים ב’ הסככים זה לזה, [אבל התי’ לזה דבב’ סוכות יש הפסק של י’ טפחים ואז העליונה היא סוכה בפני עצמה, ולענין דינא דריש סי’ תרכו שאילן פסול ג”כ לא קשיא לר”ת, דמבואר בשעה”צ סי’ תקכט דר”ת מקיל בסוכה קדמה לאילן ומחמיר באילן קדם ולהגר”א הובא שם ובבה”ל לעיל סי’ תקכז דברי השו”ע בריש סי’ תרכו הם אכן דלא כר”ת דשם בריש סי’ תרכו כתב השו”ע דאין חילוק בין האילן קדם לסוכה קדמה, ובשעה”צ סי’ תקכט ציין בזה לעוד יישובים באחרונים], אלא אם כן נימא דמה שמשמע בשו”ע שם שפסול (כמשנ”ת לעיל בהשגה על שי’ השוע”ר) הוא דלא כר”ת [וכמו שנזכר בשם הגר”א דסי’ תרכו ס”א שם מבואר דלא כר”ת במש”כ השו”ע דלא שנא אם הסוכה קדמה וכו’] ובשאר הראיות יש לדון דשמא ר”ת מקיל גם כשלא נעשה ממש לצורך הסוכה, וצל”ע.

רביעית, אם נניח שיש צד שיש תיקון בסכך כשר המונח תחת סכך פסול, מה הדין בסכך שהפסול שלו הוא מחמת שהוא דירה, האם הוא יותר חמור מסכך פסול אחר (כגון אילן) או שמה שמכשיר סוכה תחת האילן יכשיר גם סכך כשר שמונח תחת סכך שמשמש לדירה כל השנה.

ומסתבר שסכך הפסול מטעם שהוא ביתו של כל ימות השנה אינו סיבה לפסול יותר מסכך פסול לגמרי כמו דבר המקבל טומאה, וילע”ע בזה.

ועי’ בתשובה נפרדת [ד”ה סככה של בית שהונחה לשם בית והניח עמה סכך כשר כשיעור האם הסכך הפסול פוסל את הסוכה https://shchiche.
com/122486 ] מה שהבאתי דיש צד שנזכר באחרונים דסכך שהוא פסול רק מחמת שאינו לשם צל יועיל סכך כשר המונח יחד איתו מעיקר הדין, רק דהוכחתי שם מדברי הפוסקים שאין הלכה כן.

חמישית בנידון דידן יש מין יריעה שקופה שמכסה את כל הסככה של פרגולה, האם היריעה הזו פוסלת מצד סכך פסול, והאם יש צד שאינה פוסלת מחמת שאינה עושה צל וממילא אינה גג, ובזה אדון בלי נדר בתשובה נפרדת.

שישית יש לדון על היריעה השקופה הנ”ל דאמנם יתכן שאינה פוסלת משום סכך פסול, אבל אולי פוסלת משום שהסוכה אינה יכולה לקבל גשמים, והוא כבית ולא כסוכה (ראה תוס’ סוכה ב סוע”א), ומאידך גיסא שמא אינו חלק מהסוכה ואינו משנה את הסכך שהוא מונח בכשרות בפני עצמו, ובזה גם אדון בלי נדר בתשובה נפרדת.

שביעית יש לדון דאולי הסככה אינה פסולה מטעם ביתו של כל ימות השנה, אבל תהיה פסולה מטעם שהיא קבועה במסמרים של ברזל כדרך בית קבוע.

ובאמת לדעת התוס’ (בסוכה ב ע”א ד”ה כי עביד) והר”ן (הובא להלכה במג”א סי’ תרכז סק”ב) ובשעה”צ סי’ תרלג סק”ו יהיה פסול, ובשו”ת ברכת יצחק סי’ כד כתב לחוש לדעת הפוסלים וכן בשבות יצחק סוכות עמ’ פא בשם הגריש”א.

אולם יש שלמדו (שו”ת האלף לך שלמה סי’ שסו) שאין פסול מסמרים אם גשמים יורדים לסוכה, וכ”כ בשו”ת בית יצחק, וכ”כ בשה”ל ח”י סי’ צג, וכן משמע בהגהות מיימוני פ”ה ה”ט, (אף שיש מחמירים בזה, ראה שעה”צ סי’ תרלג סק”ו ובכור”י סי’ תרכז סק”ד ומחה”ש סי’ תרמ סק”ט), לכן במקרה שהמסמרים אינם קבועים באופן שמעכבים את הגשמים מלהיכנס לסוכה, במקרה כזה עדיף סוכה כזו מכלום, ובפרט שאפי’ באין יכולין גשמים להיכנס בדיעבד פסק המשנ”ב סי’ תרלא סק”ו דיש לסמוך על המכשירין, ומה שבניד”ד א”א לגשמים להיכנס מחמת הניילון דנתי בזה בתשובה נפרדת [ד”ה מה דין סוכה שמכוסה בטבלת זכוכית או כל משטח שקוף בדיעבד] ושם דנתי ג”כ אם נחשב ניילון זה מעצם הסוכה או לא.

שמינית יש לדון אם ירצה להכשיר את הסככה הזו, כיצד יעשה את ההכשרה, ולגבי שאלה זו הדין הוא שאם הסכך בעיקרון כשר (כסוכת גנב”ך ורקב”ש) הדין הוא לשיטת המשנ”ב שרק צריך לחדש דבר, אבל אם הסכך אינו כשר וחשיב כסכך של בית, א”כ הפתרון להכשיר את הסכך לפי מה שהתבאר בתשובה אחרת (ד”ה חדר שינה המסוכך בסכך כשר כל השנה איך יהיה אפשר להכשירו לסוכות https://shchiche.
com/122064) הוא להסירו ולהחזירו, ולפי המבואר שם [ואמנם שם עיקר הנידון כשיש עוד גג לבית חוץ מסככה זו, ולכן לא כל הקולות האמורות שם שייכים לכאן אבל לענייננו מבואר שם כי] אם רוצה לצאת ידי חשש כל הדעות, יעשה באופן שמראש יסיר לפני סוכות ויחזיר לשימוש סוכות בלבד על מנת שאחרי סוכות יסיר שוב ויניח לכל ימות השנה.

ולכן אם רוצה לסמוך על הצדדים דלעיל שפרגולה זו אינה נחשבת דירה של כל ימות השנה מספיק להוסיף מעט סכך כשר שם, אבל אם רוצה לחשוש לצד שפרגולה זו נחשבת כדירתו של כל ימות השנה צריך להסיר את הסככה ולהחזירה בתנאים המבוארים לעיל.

הוספה לתשובה על פרגולה – בנידון השלישי בדעת רבינו תם דסדין להגן אינו פוסל ולא דמי לסוכה תחת סוכה

אבל התי’ לזה דבב’ סוכות יש הפסק של י’ טפחים ואז העליונה היא סוכה בפני עצמה, ולענין דינא דריש סי’ תרכו שאילן פסול ג”כ לא קשיא לר”ת, דמבואר בשעה”צ סי’ תקכט דר”ת מקיל בסוכה קדמה לאילן ומחמיר באילן קדם ולהגר”א הובא שם ובבה”ל לעיל סי’ תקכז דברי השו”ע בריש סי’ תרכו הם אכן דלא כר”ת דשם בריש סי’ תרכו כתב השו”ע דאין חילוק בין האילן קדם לסוכה קדמה, ובשעה”צ סי’ תקכט ציין בזה לעוד יישובים באחרונים.

קרא פחות

מכיון שבנידון דידן העמודים אין בהם שיעור ואינם זה כנגד זה אין בהם הפסק, אבל יתכן שאפשר לחשב לחי שלם כשיעור עם המדפים. מקורות: לפי מה שביררתי בתשובה אחרת מכח דברי הבה”ל ושא”פ שאי אפשר לומר שיש רק לחצי חדר קדושת ...קרא עוד

מכיון שבנידון דידן העמודים אין בהם שיעור ואינם זה כנגד זה אין בהם הפסק, אבל יתכן שאפשר לחשב לחי שלם כשיעור עם המדפים.

מקורות: לפי מה שביררתי בתשובה אחרת מכח דברי הבה”ל ושא”פ שאי אפשר לומר שיש רק לחצי חדר קדושת בית הכנסת (ושם נתבאר), ממילא גם בחצר קטנה הפרוצה לגדולה א”א לומר כן מפני שהיא כפתחה של גדולה לכמה דינים בעירובין צב, ומה שיש ב’ פסין מב’ צדדין ומהני בחצר בכפוף לדינים מ”מ כאן מאחר דאין אפי’ ד’ טפחים בכל אחד מהם ואינן זה כנגד זה אינן מצטרפין, דב’ לחיים אין מצטרפין אם הם זה שלא כנגד זה כמבואר במשנ”ב סי’ שסג ס”ק קכה בשם החי”א, ממילא מקום זה נטפל לבהכנ”ס.

ויש להוסיף דבניד”ד אפשר דאף אין כאן דין חצר קטנה הפרוצה לגדולה משום שבניד”ד אין שום גיפופים לגדולה בצידי הקטנה למרות שהגדולה גדולה יותר לצדדים, ובאופן שיש רק מחיצה אחת בין שטח הקטנה לגדולה אינו חשוב חצר קטנה הפרוצה לגדולה אלא גם הגדולה לכאורה חשיבא פרוצה במלואה לחצר, וצל”ע דאין י’ אמות מקצה המחיצה שביניהם עד קצה הגדולה, ועי’ סי’ שסג סל”ג ודוק, וצל”ע לדינא.

ויש להוסיף עוד דבניד”ד לו יצוייר שאפשר בעזרת מדפי הספרים שיש שם למצוא לחי ד’ לכאורה יועיל לומר שיש כאן מחיצה רביעית לחצוץ בינה לבין בהכנ”ס דהספרים כיון שאינם בטלים שם לא חשיבי מחיצתא, עי’ סוכה ריש דף ד’, וצל”ע.

קרא פחות

יש כמה מגדולי האחרונים שהתירו הדבר, אם כי בחשבון הסוגיות יש מקום לטעון שאין הדבר ברור כמו שיבואר להלן.מקורות: יעוי’ במשנ”ב סי’ רלה סי”ז לענין לימוד קודם תפילת ערבית בשם האחרונים שאם ממנה שומר שאינו לומד (וה”ה שצריך שומר שאינו ...קרא עוד

יש כמה מגדולי האחרונים שהתירו הדבר, אם כי בחשבון הסוגיות יש מקום לטעון שאין הדבר ברור כמו שיבואר להלן.

מקורות: יעוי’ במשנ”ב סי’ רלה סי”ז לענין לימוד קודם תפילת ערבית בשם האחרונים שאם ממנה שומר שאינו לומד (וה”ה שצריך שומר שאינו אוכל ואינו ישן, יעוי’ באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רצט ס”א ובאישי ישראל פכ”ז הע’ נז בשם הגרח”ק) להזכיר לו להתפלל, יכול ללמוד בינתיים, וכ”כ המשנ”ב עוד בסי’ פט סקל”ד בשם הדה”ח לענין לימוד קודם תפילת שחרית.

וכן מבואר בשו”ע סי’ רע”ה ס”ג לענין קריאה לאור הנר בשבת שמועיל שומר שלא יטה, וכ”ה לגבי לימוד קודם שהגיע זמן בדיקת חמץ אם מינה שומר שיודיענו כשיגיע הזמן (מ”ב סי’ תלא סק”ז ע”פ הנחלת צבי שהו’ בבאר היטב שם סק”ה).

ומשם למד הדה”ח הנ”ל דינו כמבואר בדבריו.

ועי”ש בסי’ רעה במג”א ובט”ז שנחלקו האם ההיתר הוא רק לדבר מצוה או גם לדבר הרשות, ובהגר”ז פסק שם כהט”ז לקולא ובסי’ תלא בקונטרס אחרון פסק כהמג”א (בתירוצו השני) לחומרא.

והמשנ”ב רעה סק”ו לא הכריע בין ב’ הדעות.

ואמנם דעת החוט שני [שבת ח”ד פפ”ד סק”ג] נקט דבאופן שממנהו לשומר גם המג”א מודה ולא אסר אלא בשנים עושים יחד בדבר הרשות.

אולם הגר”ז שם נקט בדעת המג”א גם בממנהו אסור.

(ומ”מ יל”ע אם יש לחוש לדעת המג”א כפ”ד הגר”ז הנ”ל מאחר דהוא פלוגתא בדרבנן, ובשל סופרים הלך אחר המקיל (ע”ז ז), והמג”א עצמו כ’ ב’ תירוצים ועוד דהט”ז חולק ומתיר ובמהרי”ל המובא במג”א ג”כ נראה לכאורה דלא ס”ל כהמג”א בזה עכ”פ בתורת קושי’, וגם בדעת המג”א עצמו אינו ברור שכך דעתו, כמו שנתבאר, א”כ יש כאן כמה צדדים שלא לחוש לחומרא זו).

אולם בגמ’ [סוכה כו ע”א] לענין ממנה שומר לשינה ואומר לו אם ארדם העירני (רש”י) אמרי’ בגמ’ שם ערבך ערבא צריך, דהיינו שחוששים שמא גם השומר ישכב ויישן כדפרש”י שם, ויל”ע למה לא מועיל כמו שמועיל שומר בכל המקומות הללו ובעוד מקומות (ע”ע מג”א סי’ רצט סק”ב).

והנה לפי דעת המג”א הנ”ל (הגר”ז בדעתו) שרק לצורך מצוה מותר להעמיד שומר, היה מקום ליישב, דשם בגמ’ מיירי שלא לצורך מצוה, אולם זה אינו, דלשון הגמ’ ערבך ערבא צריך וכפרש”י הנ”ל, ממילא מאחר שהחשש הוא שמא ישכב השומר ויירדם אין מקום להתיר בזה לצורך מצוה.

ועי’ בדברי הגר”ז בקו”א שם שמשמע שהיה פשוט לו לחלק בזה, ולא ביאר כוונתו.

ובאמת דברי הגמ’ צריכין ביאור למה נחשוש לשינה ולמה לא נימא שליח עושה שליחותו עכ”פ להדעות הסוברות ששליח עושה שליחותו (ופלוגתא דאמוראי היא בעירובין ועוד), ולמה לא נימא שאם ירצה השומר לישן עכ”פ יעיר את חבירו וילך לישון.

ויעוי’ בערוך לנר על הגמ’ בסוכה שם נתקשה ג”כ היכן מצינו שחששו שמא ירדם באדם שהוא ער ואינו מתכוון לישון, ותירץ שחשש זה הוא דין מיוחד בתפילין שחששו בזה משום שינה אף בחשש רחוק כמו שמצינו בגזירה של שינת ארעי שמא ישן שינת קבע שמא יפיח.

ולפי דבריו נמצא שיהיה מועיל שומר גם לשינה ולא רק לאכילה, וכן ראיתי בכמה מאחרוני זמנינו שדנו לענין שעון מעורר אם יועיל או לא לענין שינה, (עי’ אישי ישראל פי”ג סק”ג בשם לקח הקמח החדש, הליכות שלמה ח”ב עמ’ רפז, אבני ישפה ח”ה או”ח סי’ מג ג), ולפי דברי הערל”נ א”ש, דדין ערבך ערבא צריך הוא דין בתפילין, וא”כ לכה”פ שומר חי יועיל גם בשינה.

וכן נקט הערה”ש סי’ רלב יז דשומר מועיל גם לשינה ורק לענין תפילין שחששו כנ”ל לכך אין מועיל שומר לשינה.

וכן ראיתי שתי’ הגרח”ק (אישי ישראל עמ’ תשמט; אליבא דהלכתא לט בתשובות הגרח”ק אות כט) בלשון “אולי” שבתפילין חששו טפי וציין שם לדברי הגמ’ בגיטין שיובא להלן.

וזהו דלא כמו שכתב בספר עמק סוכה על הגמ’ סוכה שם לחלק בין זה לדין שומר המובא בפוסקים, שדינא דהגמ’ שם שאין השומר נאמן הוא דין בשינה, ומיהו בדברי הגר”ז הנ”ל בפשוטו לא משמע שחילק שהוא דין מיוחד בתפילין.

אולם לכל התירוצים הנ”ל, צ”ע, דבגיטין כח ע”ב לענין בקיעת הנוד ג”כ אמרי’ אפשר דמסר ליה לשומר, ומקשי’ התם ג”כ ערבך ערבא צריך, ופרש”י שמא השומר עצמו יפשע, ומסוגיית הגמ’ שם משמע שכך קיימא סוגיא למסקנא, וקשה דכאן לא נחשד השומר בשינה, וגם אינו שייך לסוגיית תפילין, וצ”ע לכל התירוצים.

ולולי פרש”י בסוכה שם ובגיטין שם הו”א לפרש באופן אחר, דהחשש הוא שמא השומר לא יצליח בשמירתו, והוא דין בכל דבר שהוא תלוי במציאות שאינו תלוי בדעת השומר, ולכך בכל מקום שצריך רק תזכורת נאמן בזה השומר להזכיר, אבל בדברים שצריכים שינוי במציאות, לאו כל כמיניה דהשומר להיות נאמן על דבר כזה, דהנה בסוכה שם מיירי לענין מי שהולך לישון שינת ארעי, ובזה אמרי’ שם דיש חשש שמא ירדם, דהיינו שישן שינת קבע, והכונה ב”שמא יירדם” הוא שיישן לעומק, ובזה אין ערבות מבטחת שיוכל אדם להעירו, וע”ד מ”ש ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשתי שאול וילכו להם ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה’ נפלה עליהם (שמואל א’ כו, יב) עי”ש.

וכן לגבי גיטין שם הנידון לגבי יין שיוכל להתבקע ולהישבר, ובזה השומר אינו יכול להבטיח שלא יקרה גם אם ישב וישמור עליה כל היום כולו, ובזה קושיית הגמ’ ערבך ערבא צריך.

ואולי יש לומר דהפוסקים שתפסו להלכה שמועיל שומר בשאר דוכתי כגון שלומד ומקורם מדינא דשבת סי’ רע”ה שם, שכך דעת הטור ושבלי הלקט, אפשר שהם לא פירשו קושיית הגמ’ ערבך ערבא צריך בב’ המקומות כפרש”י, וגם לשון הגר”ז הנ”ל אפשר בקל להעמיס עליו כל זה יעו”ש בפנים דבריו (וז”ל שם ואומר לחבירו וכו’ וצריך לחלק בין זה להא דאמרינן בפ”ב דסוכה דלא מהני מוסר שינתו לאחרים משום דערבך ערבא צריך עכ”ל הגר”ז, ולשונו המלא בפנים).

ומחמת דוחק הדברים אולי יש ליישב עוד דגם רש”י עיקר מה שבא לומר הוא שהשומר יכול לפשוע כיון ששינוי המציאות הוא טירחא מרובה ובזה חיישי’ שמא השומר לא יעמוד בשליחותו, ומ”מ מכיון שהשומר יכול לעשות כל מאמץ מרובה להעיר את המשלחו, וזו כוונת רש”י שמא ישכב ויירדם, דהיינו שמא לא יצליח לעמוד בשליחותו אלא כבר ילך לישן בעצמו כשיגיע צרכו לעשות כן, וכן לענין חבית יכול לעשות מאמץ מרובה מראש ומסוף לשמור שאם יתבקע החבית שלא יאבד היין, לכן כל שלא יעשה זאת קרי ליה רש”י פשיעה.

אולם יותר ניחא לי לומר שרש”י גופיה אינו סובר כפסק הטור ושיבלי הלקט בהל’ שבת שם, ולדידיה לא יועיל שומר גם בשאר מקומות, רק דאנן לא קיימא לן כוותיה בזה.

ושוב מצאתי שהמהרש”ק בחכמת שלמה הקשה מדברי הגמ’ סוכה שם ונקט כדברי האוסרים בב”י בהל’ שבת שם.

ויעוי’ בחידושי זקני הגרע”א גיטין כה שכ’ בתוך דבריו וז”ל, וביותר קשה אף אם נדחוק כן מ”מ יקשה מסוגיא דלקמן (דף כח ע”ב) מתקיף לה רב משרשיא ערבך ערבא צריך, הרי דס”ל דחששא שמא יבקע הוא בדומה לחששא שמא ימות וכו’ עכ”ל, ויש לפרש בדבריו על הדרך שנתבאר שחשש שמא יבקע הוא חשש שמא ימות, דהיינו שממה שלא מועיל שומר שמע מינה שההגדרה בזה היא שכמו שלא מועיל שומר לשמור על אדם שלא ימות, כמ”ש אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, כך שאין אדם יכול להיות שומר שלא יבקע, ומבואר בדבריו שלמד הענין של ערבך ערבא צריך כמו שכתבתי.

אולם לכאורה אין הכרח לפרש דברי זקני הגאון כן דיש לפרש כל דבריו לפי החשבון שיש ב’ הבנות בשמא יבקע, הא’ שדרגת החשש הוא כמו שמא ימות (ר”ל דכל תנא דנשכח שסובר שמא ימות יסבור גם שמא יבקע) ודרך הב’ שאינו תלוי בזה, ושייך שיסבור תנא שמא ימות ולא יסבור שמא יבקע, ושם בסוגי’ דערבך ערבא צריך הוא חשבון לפי תנא שסובר שמא ימות, וממה דמקשה ערבך ערבא צריך ולא מיישב דשמא יבקע הנוד אינו חמור כשמא ימות, ש”מ שלמד שהוא אכן בדרגא של שמא ימות.

כך יתכן ג”כ לומר בכוונת דבריו, וצריך פנאי ללמוד דבריו בעיון הראוי לברר זה.

(ומ”מ אציין דגם האחרונים שנקטו שקושי’ בסוכה הוא דין מיוחד בתפילין אפשר שסברו שבתפילין הקושי’ מחמת שהוא דין מיוחד בתפילין ולגבי גיטין הקושי’ היא כעין מה שכתבתי, אבל לכאורה יותר ניחא לפרש בשניהם בשווה וכנ”ל כמו שכתבתי).

שו”ר שבבן יהוידע נתקשה בקושי’ דערבך ערבא צריך ותי’ שם דשינה הוא דין מיוחד [ודבריו צריכין ביאור למה בעלמא לא חיישי’ שמא יישן השומר בכל שומר, וכנראה שצריך להוסיף תוספת דברים בכוונתו שהוא רק בצירוף שהשומר הולך לישן ועי’ עמק סוכה הנ”ל], ובנו בספרו גאון יעקב על הגמ’ שם ג”כ כ’ תירוץ בזה.

 ויעוי’ גם במנחת שלמה תפילה פ”ב דבר הלכה אות כ וכן בארחות חיים ספינקא סי’ תלא סק”א מה שכתבו ג”כ תירוצים בזה.

ובספר רב ברכות כתב לתרץ באופן אחר דשם בגמ’ בסוכה מיירי במי שאינו מחוייב שלא לישן דהא מיירי במי שמניח תפילין שהולך לישן שינת ארעי ומוסר שנתו לסתם אדם שאינו מניח תפילין, ואע”פ שהוא דחוק כמו שהקשה המהרש”ק על תי’ זה קושי’ דהא שם בגמ’ אדמתרץ אפשר דמסר ליה לשומר ומקשה ערבך ערבא צריך הי’ לו לתרץ שהשומר מניח תפילין, וגם יש להקשות דהרי מאן יימר שמותר לשומר לישן אם מינוהו לשומר, דלכאורה עכשיו דינו כמי שאסור בשינה, וכנ”ל בגיטין שם הרי החשש הוא לפרש”י שמא יפשע השומר, והרי השומר אסור בפשיעה, ועוד דנמצא לפי תירוצו חידוש דין דמה שהתירו הפוסקים שומר הוא רק באופן שהשומר מחוייב כמותו, כגון בלימוד קודם ערבית רק בשומר שלא התפלל עדיין יוכל להיות שומר, וזה הרי לא מצאתי שהזכירו שמי שהתפלל ערבית אינו יכול להיות שומר לענין זה.

והאחרונים הקשו מדברי הגמ’ עירובין סה ע”א דרב ששת מסר ליה לשנתיה לשמעיה, ולהסוברים שהוא דין מיוחד בתפילין ניחא, אולם כבר תירצו האחרונים על הראיה מהגמ’ שם דשם הרי לא היה יכול להתפלל אחר ששתה יין ומה שהיה יכול לעשות הטוב ביותר עשה למסור שנתו, ואין מכאן היתר לכל אחד למסור שנתו (ועי’ בספר תפארת אדרת ח”ב סי’ ט שהאריך להביא אריכות דברים מהאחרונים בכל נידון זה).

המורם מכל האמור דיש כאן הרבה צדדים בחשבון הסוגי’ ומי שירצה לסמוך על הפלפול שכתבתי לכאורה לא יוכל לישון ולמסור שנתו לשומר, אבל למעשה לבי נוקפי לחדש חומרא מכח זה מאחר שהוא רק מכח קושי’ דגמ’ בסוכה שם והרי יש הרבה תירוצים באחרונים על הקושי’ מגמ’ דסוכה, ויש כמה מגדולי האחרונים, שהם הערל”נ, הערה”ש וכן הגרח”ק [בלשון ‘אולי’], שהתירו לישון ולהעמיד שומר.

קרא פחות

בע”ה אור ליום ב’ ג’ אדר ב’ ע”ו לכבוד ידידי ר’ אלעזר קניג נ”י {ע”ד מה ששאלת בענין מי שנכנס לבית הכנסת על דעת ללמוד שם, ונזכר שצריך לצאת לזמן מועט או מרובה חוץ לבית הכנסת, האם מחוייב לומר איזה פסוק ...קרא עוד

בע”ה אור ליום ב’ ג’ אדר ב’ ע”ו

לכבוד ידידי ר’ אלעזר קניג נ”י

{ע”ד מה ששאלת בענין מי שנכנס לבית הכנסת על דעת ללמוד שם, ונזכר שצריך לצאת לזמן מועט או מרובה חוץ לבית הכנסת, האם מחוייב לומר איזה פסוק כדין הנכנס לבית הכנסת לקרוא לאדם אחר שלא על מנת ללמוד (שו”ע ר”ס קנ”א), או דכיון שנכנס על דעת ללמוד לא נתחייב מעיקרא לומר איזה פסוק בכניסתו.

}

תשובה

נראה לי שא”צ לומר פסוק אז, וכן א”צ לשהות כדין הנכנס לביהכ”נ לקרוא לאחר, דהנה קי”ל בגמ’ (מגילה כ”ט א’) דהנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא, וכ”א בשו”ע או”ח סי’ קנ”א ס”ה וז”ל, וכן אם לא נכנס בו תחילה כדי לקצר דרכו מותר לעשותו דרך עכ”ל.

והנה ע”כ זה מיירי שלא נכנס על מנת ללמוד או להתפלל, דהרי קאמר אח”ז לאלתר דאם נכנס ע”מ להתפלל מותר לעשותו קפנדריא, והרי”ף והרא”ש גרסי בזה מצוה, וכמ”ש בהגהות הגר”א על הגמ’ שם, וכן פסק במ”ב על השו”ע שם סקכ”א, א”כ מעיקרא מיירי במי שלא נכנס על מנת להתפלל, ולא משמע מהלשון ‘מותר לעשות קפנדריא’ שאומר פסוק, ובפרט לדעת המ”ב דאם נכנס לעשות קפנדריא ואומר איזה פסוק שרי לכתחילה (ביאור הלכה ד”ה לקצר, וכ”כ הכלבו סי’ י”ז והארחות חיים הל’ בית הכנסת סי’ י”א, ודלא כהאו”ש פי”א מהל’ תפילה ה”י), א”כ לפ”ד באומר פסוק הו”ל כנכנס על מנת להתפלל, ולפ”ז ע”כ הכא מיירי שאינו אומר שום פסוק, ואעפ”כ מותר לעשות קפנדריא כיון שבשעה שנכנס לא היה בדעתו לעשותו קפנדריא, א”כ לכאורה כ”ש שמותר לצאת להיכן שנכנס משם וא”צ כלום.

ואין לדחות דבאמירת פסוק הותר ליכנס לבית הכנסת לעשות קפנדריא רק היכא דלא אפשר כמבואר בשעה”צ שם סק”ב, וא”כ הכא נמי לא הותר היכא דאפשר בענין אחר, אין לומר כן, דהרי בנכנס לבית הכנסת להתפלל בזה הו”ל ודאי מצוה לעשותו קפנדריא, ובנכנס שלא לעשותו קפנדריא לכאורה בזה עכ”פ מותר לכתחילה לעשותו קפנדריא, גם היכא דאפשר בענין אחר, ודוקא היכא שמתחילה עיקר כונתו היתה לצורך הקפנדריא בזה לא יעשה כן היכא דאפשר.

אכן לא ראיתי א’ מן הפוסקים שדיבר בזה.

מכתב מחכ”א בענין הנ”ל

והגאון רבי יואל לטס שליט”א [מו”ץ בבית הוראה דהגרש”צ רוזנבלט] כתב אלי וז”ל:

באמת צריך עיון, אמנם אוֹמַר מה שנראה לי פשוט בענין, בלי לעיין בראשונים, כך שזה לא יהיה הלכה למעשה.

יש דבר ראשון להבין, אם אסור להיכנס לבה”כ לצורכו, למה צריך להוסיף שאסור לעשותו קפנדריא, הרי פשיטא, זה גם צורכו.

לפי שיטת הביה”ל ד”ה לקצר, שאוסר לעשותו קפנדריא גם לצורך מצוה, מובן, שאיסור קפנדריא חמיר טפי, דאפילו לצורך מצוה אסור.

א”כ יש לנו שתי דרגות של זילזול בבהכ”נ, לצורכו, וקפנדריא.

מהלשון השו”ע נראה להוכיח ספקו של מר, דהרי כתב ”לצורכו כגון לקרוא לחברו .

.

.

כדי לא יהיה נראה כאילו נכנס לצורכו” ומתפרש כך: הלימוד הופך באמת את הכניסה לצורך ביהכ”נ, ורק למראית עין נראה שהכניסה היא לצורך קריאה לחברו, אז צריך לומר פסוק.

וקשה, הרי הפסוק הוא בשביל להפוך את הכניסה לצורכו, למה לומר שהיא רק כדי שלא יראה.

אלא יש לומר, שעצם זה שרוצה לומר פסוק מתיר את הכניסה, ולאחר שנכנס היה אפשר לומר שאין צורך לומר את הפסוק, במקרה שיש איזה סיבה למשל שבגללה צריך למהר, דהרי הכניסה היתה בהיתר, ועל זה בא השו”ע לומר שצריך לומר מפני מראית עין (או אולי נראה לעצמו, נ”מ שאין איש), וזה מבואר במ”ב ס”ק ד, שמפני החמה לא מהני לומר פסוק, כמו שנבאר בשעה”צ שהטעם כיון שיכול ללכת למקום אחר, ממילא הכניסה היא באמת לא מתפרשת לא נקראת לשם לימוד, ולא רק משום נראה (שם בשעה”צ).

לפ”ז יש לנו ג’ דרגות: 1) צורכו היכא שאי אפשר בענין אחר שהותר ע”י אמירת פסוק.

2) קפנדריא שלפי הביה”ל מותר ע”י פסוק, וצריך לומר שאי אפשר בענין אחר.

3) מפני החמה, שאסור כי אפשר בנענין אחר.

הצורך לומר פסוק הוא, כדי להפוך את המטרה של הכניסה מלצורכו, לצורך מצוה ולימוד.

הדבר מועיל ונצרך רק כשהכניסה בלתי נמנעת.

ולאחר שנכנסו באופן המותר, מותר לקצר דרכו, ממילא מוכח כמו שכתבת שלא צריך לומר פסוק.

שהרי הפסוק מועיל גם לכתחילה לפי הביה”ל, דהיינו אפילו אם הכניסה הייתה ע”מ לקצר את הדרך, כי היא הופכת את הכניסה למטרה שהיא לא צורכו.

א”כ מוכח שאם מותר להיכנס, אין צורך לומר פסוק, דאם היה צורך, חוזר להיות מיותר הדין של הקפנדריא.

נראה עכ”פ לחדש לדינא ולא למעשה, שאם אדם נכנס לשם לימוד, ומיד אחר כך נזכר שצירך לצאת, אם נראה שרצה לחפש מישהו כגון שמסתכל הנה והנה, יש להחמיר לקרוא פסוק ”שלא יראה”, אבל אם למשל פתח ספר, ומיד סגר כי לא הספיק ללמוד, אין צורך לומר פסוק כי אין בעיה של מראית עין.

יואל לטס

עוד מכתב מחכ”א בענין הנ”ל

ודודי הגאון רבי שמעון סילבר שליט”א [רב בארה”ב] כתב אלי וז”ל:

בס”ד

כבוד בן אחי המצויין ר’ עקיבא משה נ”י

ששאלת הנכנס לביהמ”ד ללמוד ומיד צריך לצאת אם עכ”פ ישהא או יקרא וישנה או שיצא מיד והבאת ראיה מקפנדריא ושאלת אם יש צדדים.

צריך לעיין בעיקר הדברים.

מהו מקור האיסור בכלל.

בפשוטו משום מורא מקדש ויש דנין אם יש כאן משום ומקדשי תיראו מה”ת או עכ”פ מדרבנן.

וי”ל ג”כ משום איסור הנאה כמעילה בהקדש.

ובקרית ספר פי”א דתפילה ביארו משום דעשאוהו כתשמישי מצוה בשעת המצוה ומשום בזוי מצוה ואבוהון דכולהו דם.

ומשמע ג”כ מה”ת.

ועוד הביא שם גבי שאר ההלכות דהורדה בקדושה דיש בביה”כ משום קדושת דמים וא”כ יש כאן משום מעילה.

וי”ל גם באלו הדברים ובמקצר דרכו משום זה.

וא”כ כמו שיש מעילה דהוצאה יש מעילה דהנאה.

ואף דאין מעילה בקרקעות היינו לקרבן אבל איסורא מיהא איכא.

וכדמשמע מהא דפסחים כו.

דהוה אסור ליהנות מצל ההיכל אי לאו דלתוכו עבידא.

ובברייתא מגילה כח.

: ת”ר בתי כנסיות כו’ ואין ניאותין בהן כו וכ’ רש”י אין מתקשטין לתוכו.

ופלא הוא דבש”ס נקטינן ל’ ניאותין פירושו נהנין כגון במותר שמן או בעצי סוכה ובבית הקברות וכדומה הרבה ולמה כ’ רש”י כאן ל’ מתקשטין כמו לשון נוי ומתנאה.

ונר’ דלרש”י לא נאסרו ביהכנ”ס בהנאה בעצם והכא משום מורא מקדש או משום בזוי מצוה ותשמישיה.

אבל רמב”ם העתיק ל’ ברייתא כלשונו ולא פירש וי”ל כפשוטו דאסור בהנאה.

ואף שהכ”מ הביא מל’ רש”י מ”מ אינו יוצא מידי פשוטו.

דס”ל דאסור ליהנות.

וכן הוא בערוך ערך את (ב) וי”ל משום דהוקצה למצותו וכמו שמן שבנר שויו”ט ועצי סוכה ונוי סוכה.

אבל י”ל ג”כ משום איסור הנאה דמעילה וכמשנה שקלים פ”ז בתנאי ב”ד לכהנים ע”ש.

וכ”כ להדיא ביראים סימן קד [שפו] וז”ל וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה ולדרשה שגם זה הקדש.

כדתניא במגילה פ’ אחרון בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש כו’ אין נאותין בהן כו’ כללא דמילתא אין נהנין בהן אלא לדבר מצוה עכ”ל ומשמע איסור הנאה ממש משום קדושה ולא משום דהוקצה למצותה.

(אלא די”ל דודאי הוקצה למצותה ג”כ.

)

ואי משום מעילה דהנאה צריך שוה פרוטה אפי’ לאיסורא דעלמא למי שאומר שבפחות משו”פ אין כאן הנאה כלל י”ל דאחשביה.

אבל בהוקצה למצותה לא מצאנו שצריך ליהנות שו”פ.

או י”ל זה הנ”מ בין מעילה לבזוי מצוה או מורא מקדש.

נ”מ בין אלו הטעמים אם אין לו צורך בביהכנ”ס אבל גם אין לו הנאה.

ברש”י (כח: ד”ה אי צריכא) כ’ מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך עכ”ל.

לא כ’ שאין נכנסין לצורך עצמן משמע דא”צ הנאה ועוד משמע דעיקר הכניסה שלא לצורך אסורה.

ולשיטתיה הנ”ל.

ברמב”ם (תפילה יא:ח) כ’ שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה ויש לפרש אבל לא לדבר הרשות כמקצר דרכו או אפי’ שלא לצורך כלל אבל שם (ה”ט) כ’ כדי שלא יכנס שם בשביל חפציו לבד.

דודאי משמע דלא כרש”י.

קולתו של רמב”ם כשאין לו צורך אבל אין לו הנאה.

ואינו בשביל חפציו.

עוד משמע דהאיסור לרמב”ם משום הנאה ואילו משום בזוי לבד לא הוה אסרינן אם אינו עושה חפציו והנאתו בזה.

ובסוגיא התם א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי איצטריך ליה לאיניש למקרי גברא מבי כנישתא מאי א”ל אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא כו’ א”נ נשהי פורתא וניקום ע”כ וצ”ב בשלמא הני תלת מקיים מצות ביהכנ”ס אבל ישיבה מאי עבידתיה וברמב”ם (שם ה”ט) כ’ שהישיבה מעסקי המצות היא שנא’ אשרי יושבי ביתך וגו’ [יש להקשות מאבות דשכר הליכה בידו לבד והא יש לו שכר מעשה ג”כ וי”ל כלפי הלך ועשה זה שהלך ולא עשה יש לו רק שכר הליכה או אפשר דמיירי שעשה צורכי עצמו ואעפ”כ יש לו שכר הליכה וחידוש הוא.

] דמשמע כמש”ש ה”ח דכל שנכנס לד”מ שרי.

אבל נר’ דצריך לכוון לד”מ וכמש”ש לח”מ שיעשה אלו הדברים קודם שיקרא לחברו כמדוייק בל’ רמב”ם דאל”ה הוה מצותו טפלה לצרכי חול שלו.

וצל”ד מה הועילו ישיבתו או לימודו להכשיר ביאתו שמה לצורכו.

למעשה מה נעשה במורא מקדש ובזוי מצוה והנאה שלא לצורך.

וכן במקצר דרכו למי שמתיר אם קרא ושנה כל שהוא.

וצ”ל דאם נהנה בשעה שמקיים המצוה אין כאן משום איסור הנאה ומשום פגיעה בקדושה ובמצוה כמו הנכנס להתפלל בזמן הגשמים וכדאיתא התם.

ואח”כ עושה חפציו דרך יציאתו.

או אפשר שאין לחוש להנאה אלא לבזוי מצוה וכרש”י וכל שעשה מצוה אין כאן בזוי ולא אמרינן שנכנס שלא לצורך.

ראיתי בצדקה ומשפט פי”ב הערה לח דאין איסור הנאה מצד קדושת ביהכנ”ס ע”פ סוגיא דפסחים הנ”ל.

והוכיח דהיכל תוכו אסור ואעפ”כ אין אוסרים תוכו של ביהכנ”ס מהא דפליגי מ”ב וערה”ש אי מהני שהיה או פסוק להתיר לקצר דרכו והא בלא”ה אסור ליהנות א”ו דאין איסור.

והערה שלו כבר הערנו ויישבנו שלא אסרו הנאה בשעת המצוה ואין לחייבו לצאת מיד.

ולדידן כל דבריו רק לרש”י.

ולענין שאלתך לכאורה תלויה על מחלוקת רש”י ורמב”ם ויראים.

לרש”י צריך כניסה לצורך וי”ל בכה”ג היתה כניסתו לצורך והותרה לו ומה בכך.

ואין כאן איסור הנאה אפילו אם נהנה וא”צ לשהות דוקא.

לרמב”ם יש לעיין אי מקרי בשביל חפציו למפרע ואם נהנה יש להכשיר ביאתו ע”י מקרא ומשנה או שהיה.

אך גם לרמב”ם י”ל כל שיצא לאלתר אין כאן הנאה וכמו נטמא במקדש שאם יצא מיד לא מקרי ביאה.

וכן כל שלא עשה חפציו אין כאן בזוי.

ונמצא דלב’ השיטות אין לחוש לשהות דוקא ואדרבה עדיף לצאת מיד.

תשובה לחכם הנ”ל

והשבתי לדודי שליט”א במכתב בזה”ל:

בע”ה אור ליום ג’ ה’ אדר ב’ תשע”ו

לכבוד דודי הגאון רבי שמעון שליט”א

קראתי את מכתבו בעיון וכו’, וממש הדברים נפלאים והם חידושים מאירים בבירור שיטות רש”י והרמב”ם ז”ל.

ובסייעתא דשמיא רציתי להוסיף בזה איזה הוספות:

א) מה שכתב בשם הקרי”ס הייתי תמה היאך שייך כאן מעילה, הרי מעילה זהו רק באופן של הקדש, וראיתי מלשון הקרי”ס שלא הזכיר מעילה, וכנראה כונתו שאת האיסור של שימוש בביה”כ ילפינן מאיסור השימוש בבהמ”ק, אבל לא דין מעילה ילפינן משם.

וז”ל הק”ס, בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהם כבוד ואין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול וגו’ דעשו אותם כתשמישי מצוה בזמן מצותן דאבוהון דכולהו דם ואפילו אחר חורבנן בקדושתן הן עומדים דכתיב והשמותי את מקדשכם אף ע”פ שהן שוממים בקדושתן הן עומדין ואפשר דקדושת בית הכנסת מדאוריתא דאף על פי דבבית המקדש משתעי קרא הא רבי מקדשכם בתי כנסיות ומדרשות ואם ב”ה של הקדש הוא יש לו קדושת דמים מדאוריתא ואם מוכרים אותו צריך להעלות בדמיו דמעלין בקדש דאוריתא הוא וכן אם גבו מעות הקדש לדבר של קדושה אין יכולים לשנות אלא מקדושה קלה לחמורה דמעלין בקדש ילפינן ליה בפרק שתי הלחם מדאוריתא עכ”ל.

וכן בלשון היראים שהביא כת”ר לא ראיתי שנזכר לשון מעילה, אלא רק דילפינן את איסור ההנאה שיש בבהמ”ק גם לבתי כנסיות, ואיסור הנאה יש בבהמ”ק גם בפחות מש”פ, ובזה מתורץ מה שהקשה בד”ה ואי.

והנה מה שכתב להוכיח דבמחובר איסורא מיהא איכא הדין עצמו ברור הוא, אכן מה שהביא ראיה מההיכל, הנה ההיכל הוא תלוש ולבסוף חברו, ושייך ביה מעילה כדקאמר רב במעילה י”ח א’, ומאי דדחי ליה התם דיחויא בעלמא הוא, אכן לפי הדיחוי שם בהקדש הדין הוא רק בהקדיש עצים ובנאן שיחשב תלוש, וכן פסק הרמב”ם הל’ מעילה פ”ה ה”ה, וא”כ בהיכל שבונין בחול ואח”כ מקדישין הו”ל כמחובר לקרקע (ועיין מל”מ פ”ה מיסודי התורה ה”ח).

ב) מה שתמה על מקור דברי רש”י, לכאורה מקורו מהגמ’ בפ”ק דיומא י”א א’ מאי ניאותות מתקשטות ע”ש.

וכתב שם הריטב”א ניאותות פירוש מלשון נוי עכ”ל.

[ועיין מאירי כאן מה שפי’ וע”ע בתוס’ חכמי אנגליה].

ויתכן שראיית דברי רש”י הם ממ”ש כאן ניאותין בהן ולא קתני ניאותין מהן, א”כ אין הכונה על ההשתמשות, ולכך גם הכ”מ פי’ כן את דברי הרמב”ם.

ג) מש”כ על הלימוד להכנס לבה”כ מפני הגשמים וכו’, מסתמא כונתו היכא דבאמת בעי צילותא ללימודו כמו המקרה בגמ’ שם, דאי לא בעי צילותא ועיקר כונתו שנכנס מפני הגשמים שכך נוח לגופו זה אסור ושרי רק היכא דלא אפשר כמ”ש בשעה”צ סק”ב.

והרי מה שהותר להכנס לקרוא לחבירו אי”ז מדין זה אלא מצד מה דלא אפשר כמ”ש בשעה”צ שם.

וכן במקצר דרכו צ”ל דה”מ בדלא אפשר, וכ”כ אלי הרה”ג יואל לאטעס מו”ץ של הגרש”צ רוזנבלט כאן בארה”ק, [ויעויין במ”ב מהדורת דרשו סי’ קנ”א הערה 39 מה שהביא בזה בשם הגר”נ קרליץ ועוד מגדולי ההוראה].

א”כ מה שכתב דבמקצר דרכו ובקורא לחבירו ההיתר הוא רק היכא דלא אפשר בע”א, ובנכנס מפני הגשמים לפ”ז צריך לומר דכונתו על מקרה שנכנס לעיקר כדי להגין מפני הגשמים דבכה”ג שרי רק היכא דלא אפשר, וכך הו”ל דומיא דהני שהביא לפני זה, דאם מיירי בעיקר כונתו להתפלל זה שרי גם היכא דאפשר בע”א, כמבואר בשעה”צ שם, ולא דמי להנך תרי קמאי, כ”ז נראה לי בכונתו.

אכן ההיתר שכתב בסוף דבריו על הנדו”ד היינו לכאורה גם בשאפשר בענין אחר, דהרי עיקר כניסתו היתה לצורך לימוד, מאידך יתכן שאין כונתו להתיר ביותר מהמקרים הנ”ל, דמאידך גיסא כאן גריעא שבפועל לא קרא ושנה כלום.

אשמח אם יבאר לי כת”ר את כונתו ברמת ההיתר בזה.

עוד תשובה מהחכם הנ”ל

וע”ז השיב שוב דודי וז”ל:

כבוד בן אחי היקר נ”י ויזרח וכו’,

נהנתי מאד במשא ומתן זה ובמה שמתחשבים עם דברי אבל באמת איני עוסק בסוגיות אלו כעת ואין כולן לפני אבל הנני רושם ההערות וכבודו יעיין ואם שדברי מרבים לימוד מה טוב וכו’.

(מסתמא כוונתו מעילה כ.

) צריך לדעת יסוד מעילה שמשנה דבר ממה שהוא שייך לו.

וכן בכל המעילות.

ובקודש משנה לחול.

א”כ יש חיוב מצוה ואיסור.

החיוב קרבן מצומצם למ”ש בתורה וכן המצוה.

אבל האיסור שייך גם בכל אופן שעושה השנוי.

וכן צריך לדעת עיקר חילוק שבין קרקע למטלטלין שמיטלטלין כמשמען יכולין ליקח ביד ומרשות משא”כ קרקע במקומו עומד ורק שיכולין לשנות מי שיושב שם.

ולכן חלוקים בקניינם שבמטלטלין לוקחין אותן מרשות זו לרשות זו אבל בקרקעות לוקחין המוחזק ממקומו על ידי שהאחר מחזיק שם.

במעילה דהוצאה צריך חידוש כדי לומר שאחד לקח “מקום” ע”י שהחזיק וקמ”ל שאין אומרים כן.

יכולים ליקח דבר המטלטל ולמעול בו ולקובעו בבנין ולדור תחתיה ובזה יש מעשה הלקיחה ויש מעשה ההנאה.

מעשה ההנאה קובע את מעשה הלקיחה להיות חייב בו.

מה שכתבתי שיש מעילה היינו לאפוקי הוקצה למצותה או ענין בזוי מצוה שהם שייכים במצוה וחפצא של מצוה ומעילה שייכת בקדושה אבל לא נכונותי שיהיה כאן חיוב קרבן או מצוה בעצם.

הקרית ספר בא לפרש ב’ חלקי הפרק שהרמב”ם חילק הלכות כבוד ובזיון ברישא והלכות הורדה מקדושה בסיפא היפך הגמ’ והקרית ספר בא לפרש מקור לשניהם.

מה שהדגשתי הוא שמפרש קדושת דמים לסיבה לאסור הורדה וכיון שהביא ענין קדושת דמים ודאי שייך ענין המעילה.

פשוט שלא כוון למעילה ממש שהביא לימוד מיוחד לאסור הורדה בקדושה אלא שהוא מביא ענין הקדושה ורציתי רק להשוותו לאיסור השתמשות חול שבראש הפרק.

היראים כלל דין ביהכנ”ס עם דיני איסורי הנאה ובתוך איסור הנאה מהקדש שהוא מעילה וכמו שכתב שם בראש הסימן שממנו הכל נמשך.

ודאי שהוא ג”כ ידע שאין מועלין במחובר לקרקע אלא הכל כמ”ש.

אין הגמ’ יומא לפני אבל כמדומני ששם לא אמרו לענין הוקצה למצותו אלא לענין תשמישי המקום.

אה”נ במקום לא שייך לשון מהם כ”כ כמו בהם וכנ”ל שאין לוקחין המקום אלא שבאין שם ועושין דבר שאינו שייך לעיקר תשמישו.

מה שהוכחתי רק שרש”י לא רצה לפרש כמו כל הוקצה למצותו שבש”ס או איסורי הנאה מפני שהוא לא סבר ליה ולכן הביא לשון מתקשטין שודאי יש לפרש כן כ”ג שהוא קרוב לענין הנאה ומקורן כמעט שוין [יעיין בערוך שציינתי שיש שם פי’ שני] ובתורה בפרשת וישלח במעשה דינה לשון ניאות יש לפרשו בב’ הפנים.

אבל רש”י לית ליה דין הוקצה למצותה או איסור הנאה ולכן לא פירשו כן.

כן מה שכוונתי הוא שנראה שנותנין הכשר למה שנכנס שם לצורך אחר היכא דלא אפשר בענין אחר רק ע”י שמשנין כוונתו כאילו עשה כדי לעשות המצוה ובפרט לפמ”ש לח”מ שכשעושה זה קודם עושהו עיקר וזה מחודש.

[מ”ש בנוגע עצה אחרת יעיין במ”ש צדקה ומשפט שם שציינתי וימצא נחת.

]

מה שכתבתי בנד”ד הוא שלפי הביאורים שעיקר האיסור מעשה הכניסה לשם צרכיו כאן לא עשה מעשה כניסה כזה ומה שעכשיו נמצא שם למפרע שלא לצורך מצוה כל שיצא מיד יציל עצמו משיאמרו ששהה שלא לצורך ויתחשב כנכנס לשם זה.

ומה לי אם מציל את עצמו ע”י שהיה או לימוד קצת או ששומר א”ע מכל הענין בכלל ע”י שיצא מיד ומה שדמיתי לשוהה בטומאה לדוגמא בעלמא אבל הענין דומה.

קרא פחות

{שאר המכתבים בכת”י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע”ע. } כמה תשובותמ מרן רשכבה”ג הגר”ח קניבסקי שליט”א לפי סדר הפסיקתא {[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס”ד]} פיסקא ד – פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, ...קרא עוד

{שאר המכתבים בכת”י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע”ע.

}

כמה תשובותמ מרן רשכבה”ג הגר”ח קניבסקי שליט”א לפי סדר הפסיקתא

{[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס”ד]}

פיסקא ד – פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, א”ר אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א’ המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ’ הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

אמרי’ ברפ”ק דיומא ב’ א’ פרה לאו בת כפרה היא, וק”ל ממ”ש בספ”ג דמו”ק כ”ח א’ מה פרה אדומה מכפרת, וכמש”ש התוס’ ע”פ המדרש [פסדר”כ פ”ד – פרה] תבוא פרה ותכפר על צואת בנה.

תשובת מרן שליט”א: המצוה מכפרת לא הפרה.

פיסקא ה – החדש הזה ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן לשעבר, אל[ה] (א) מועדי י”י (ויקרא כ”ג), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ’ להם (נ”א א”ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

בשקל הקדש הל’ קידוש החדש כתב מרן שליט”א וז”ל: וקודם מתן תורה אין אנו יודעים איך קבעו אם ע”פ הראיה או ע”פ חשבון עכ”ל.

וכפל דבריו עוד שם בבהה”ל דף מ”ח ב’, די”ל שאז [בעקדת יצחק] קדשו ע”פ האיה עכ”ל.

וצ”ע להמבואר כאן בפסיקתא שלא קדשו אז ע”פ הראיה, וכ”ה בירושלמי פ”ק דר”ה ה”ג.

תשובת מרן שליט”א: יש”כ.

ואח”ז שלחתי בזה”ל: הנה החזו”א באו”ח סי’ ק”מ חקר אם קודם יצי”מ ומ”ת קדשו ע”פ הראיה או חשבו ע”פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט”א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ”ה ה”ג סקי”ב, וכפל דבריו בבהה”ל פ”ד ה”ד די”ל דאז קדשו ע”פ הראי’ כו’ עכ”ל, והצעתי לפני מרן שליט”א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו’ פ”א דר”ה ה”ג דגרסי’ התם לשעבר אלה מועדי ה’ כו’, [ועוד אי’ שם לשעבר רבות עשית וכו’, וכ”ז איתא גם בפס”ר ופסדר”כ פ’ החדש].

והשיבני מרן שליט”א בכי”ק: יש”כ.

והנה אח”ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים א”ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ בשכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ’ אלי כנ”ל, וא”כ הדרא קו’ לדוכתה, והשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט”א: יפה העיר ויש”כ.

פיסקא כב – שוש אשיש כתיב הלא אתה תשוב תחיינו (תהלים פה: ז).

א”ר אחא עמך ועירך ישמחו בך.

ושאלתי את מרן שליט”א מהיכא דריש לה, ואמר לי דשמא דריש לה מפסוקים סמוכים, ושאלתי אם דריש לה ממש”כ אח”ז (תהלים פרק פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו, ואמר לי מרן שליט”א יכול להיות, ואח”ז חשבתי שעיקר כונת מרן שליט”א היו לדברי רש”י (דברים פרק לב) בפ’ וכפר אדמתו – ומה היא אדמתו עמו.

כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה’ ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.

וכולן באותו מזמור (תהלים פה).

האם לזה היתה כונת מרן שליט”א, והאם אפש”ל כן.

תשובת מרן שליט”א: הכל נכון.

פיסקא ל – סוכות הנה יום בא לי”י וחולק שללך בקרבך (זכריה יד: א).

א”ר פנחס בר חמא הכהן מהו שללך, ביזתך, אלא מהו שללך, שליך ולא שליך, מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה התחילו כל ממונם של ישראל להריק, שנא’ הצגותי ככלי ריק (ירמיה נא: לד).

ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל, שנא’ אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים (מלכים ב’ כה: טו).

ואת הים הנחשת ואת הבקר שברו כשדים וישאו נחושתם בבלה (שם שם יג).

א”ל הקב”ה חייכם אין אתם מפסידים אלא עלי להביא זהב, תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (ישעיה ס: יז).

והנה במה שנתקשו דהול”ל ביזתך, י”ל לפמ”ש רש”י במדבר ל”א י”א דשלל שייך רק על מלבוש ותכשיטין, אבל יש להבין מ”ש שליך ולא שליך, ואולי י”ל כיון שתחת הנחשת אביא זהב, א”כ היותר אינו שליך.

תשובת מרן שליט”א: לא זכית עדיין.

פיסקא ל – סוכות ואומר הקדוש ברוך הוא הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם ואמת שאתה מביא תחת הנחושת אביא זהב, אותו הדם שנשפך מה אתה עושה, א”ל על הבטחת הממון הבטחתי אתכם אבל ההם איכפת לי, וניקיתי על כל אבל על דמם לא ניקיתי, שנא’ וניקיתי דמם לא ניקיתי וי”י שוכן בציון (יואל ד: כא), זו אחרון.

לאיזה אחרון הכונה, ושמא שבית האחרון ישפוט ה’ את הגוים.

תשובת מרן שליט”א: באחרית הימים.

פיסקא ל – סוכות וי”י שוכן, עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסין, דכתי’ כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יואל ד: יב), אמר לפניו רבונו של עולם אימתי הדין הזה, אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא’ לכן חכו לי נאום י”י ליום קומי לעד כי משפט וגו’ (צפניה ג: ח).

אומר לפניו רבונו של עולם והיאך הדין יוצא, ביד מלאכים הם נמסרין או בגיהנם הן נידונים, אומר להם הב”ה הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא’ גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה: יט).

ולא עוד אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם כאלו עמי הוא עושה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת בני ישראל (שם לא: ב), וחזר ואמר לו לתת נקמת י”י במדין (שם שם ג).

וכן דבורה אמרה כי לא באו לעזרת י”י לעזרת י”י בגבורים (שופטים ה: כג).

ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם, שנא’ אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג: ה).

ולא עליכם בלבד אלא עלי, שנא’ התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על י”י ועל משיחו (שם ב: ב).

ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ’ ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד).

וכתי’ ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון (זכריה יד: ו).

דינו של אדם – באיזה אדם מיירי, ולהלן משמע שתובע דם כל ישראל שנהרגו, וא”כ מהו דינו של אדם, דמשמע אדם מסוים.

תשובת מרן שליט”א: דריש ל’ דם.

פיסקא ל – סוכות א”ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא’ התמלא בסוכו עורו וגו’ (איוב מ: לא).

.

.

סגור חותם צר (שם מא: ז), א”ר אבא בר כהנא רבותינו שבדרום אחד מהם אומר סגור כל החתמות הניצררים.

וחבירו אומר סגור כל החותמות המצררים.

ד”א סגור חותם צר, א”ר ברכיה הכהן אמר הקדוש ברוך הוא סגרתי עליו וחתמתי עליו והצררתי עליו.

הנה קרא מיירי גבי לויתן, ויש לידע מה הם החותמות שנזכרו כאן, וגם מהו החילוק בין נצררים למצררים.

תשובת מרן שליט”א: דרשו על בנ”א.

פיסקא ל – סוכות וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (שם ד: ו).

זש”ה לי”י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט).

אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא’ לי”י הישועה (שם).

ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.

מה כת’ לכאן, לי”י.

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה כשתעשה לנו נסים האלו אין אנו כפויי טובה אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.

מה כת’ אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה: א).

“מה כת’ לכאן לי”י” – יש לידע מה באו לדרוש מזה עוד, ואם באו לפרש תחילת הפסוק הו”ל למיתני לזה מעיקרא.

תשובת מרן שליט”א: בסדר הפסוק.

פיסקא אחריתא – וזאת הברכה ד”א וזאת הברכה.

ר’ איבו ורבנין.

ר’ איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מאי טעמא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב: ו), ואחר כך ברכה.

ולא ידענא היכן נזכר כאן ברכה.

תשובת מרן שליט”א:.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

האם ראוי להוציא לאור פירושינו לפסיקתא וכו’.

תשובת מרן שליט”א: תוציא.

ראיתי בס’ אוצר ישראל (ערך בובר-באבער) תמונה מה”ה שלמה בובר [בעל ההערות ותיקונים על הפסדר”כ] ללא כיסוי ראש, והנה מאחר והוצרכתי להעתיקו בביאורינו כו”כ פעמים, האם יש להשמיט את שמו.

תשובת מרן שליט”א: גם המ”ב מביאו וכותב המגי’.

{והוספתי איזה תשובות מתוך מה ששמעתי ממרן שליט”א בע”פ}

ש.

איתא בפסיקתא פ’ איכה, קריה נאמנה קרתא חדתא, ויש להבין מהו קרתא חדתא, במה היא חדשה.

תשובת מרן שליט”א: מכיון שהיא חדשה היא נאמנת.

ש.

ירושלים היתה כבר זמן רב לפני כן, ועוד בזמן אברהם אבינו.

והשיב מרן שליט”א: ‘עתה היא התקדשה’, והיינו משום שהיא התקדשה עכשיו נחשבת חדשה ולכן היא נאמנה.

ש.

איתא בריש פ’ שוש אשיש (כב): כתיב הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך (תהלים פה ז).

אמר רבי אחא עמך ועירך ישמחו בך, ויש לשאול איך דורש זה מהפסוק.

תשובת מרן שליט”א: אפשר שנדרש מהפסוקים הסמוכים.

ושאל מרן שליט”א: מה כתוב בסמיכות לזה.

והשבתי שנאמר באותו המזמור ‘לשכון כבוד בארצינו’.

ש.

האם נדרש מהפסוק הנ”ל.

{ת.

יכול להיות.

}

אמונה
{מאמר זה כתבתי לצורך בני תורה המעונינים לחיזוק באמונה, אכן איידי דזוטר מרכס, ועל כן החלטתי לצרפו כאן.

יש לציין כי ת”ח גדולים עברו על הדברים ואישרו אותם.

}
{מי שיודע בעצמו שאין לו תועלת במאמר זה – נא להמנע מלקרוא בזה, שכן זה יכול גם להזיק.

כל מי שאמונת אבותיו ברורה אצלו כלול בבקשה זו, ואבקש נא ונא לא לפגוע בנפשו ובנפשי ח”ו.

}הנה לפעמים ניתן לפגוש אנשים רציניים, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר יוכלו ג”כ להיות מצויינים ושקועים בתורה אך אין האמונה נטועה דייה בקרבם, ולפעמים גם במצב יותר גרוע מזה (ואכמ”ל), ופעמים רבות אינם כלל אשמים בזה אלא משום שהורגלו מקטנותם שזהו נושא שאסור לעסוק בו, ומשום כך עד היום הנם נבוכים ומתוסכלים.

עלינו לדעת כי אמנם קיימת השקפה כזאת, והיא השקפה מקיפה עולם וחובקת דתות רבות – הנצרות האיסלם וכל הדתות כולן, כולן מלבד היהדות.

ביהדות נלמד כי ישנה דרך ברורה להוכיח את אמיתותה, היהדות היא הדת היחידה המעמידה אתגר לכך מול כל שאר יריביה, משום שאכן שאר כל הדתות הבל המה מעשה תעתועים ואין כל הוכחה או בסיס לדבריהם.

לא כן היהדות.

בתורה הקדושה נצטוינו ‘וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת’, ישנו חיוב לחדד ולקרב הדבר אל לבנו ככל יכולתינו לדעת כי רק זה אמת.

בתורה הקדושה בהקשר לתיאור מעמד הר סיני צויין: ‘וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה’ אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו וגו’, כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה’ הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום’, התורה מלמדת כי אין מחייבים אותנו לקיים מצות מחמת אמונה עיורת בלבד, ישנה דרך מוצקה להביא את כאו”א לידי מצב של ‘עיניכם הרואות’ באופן ברור את אמיתותה של היהדות.

גדולי הראשונים חברו ספרים שונים לשם הענין, הרמב”ם את ספר מורה הנבוכים, להאיר לנבוכי העם את דרך האמת.

הראב”ד הראשון את אמונה רמה, הרמב”ן את ספר הויכוח, רבינו בחיי את חובות הלבבות שער הייחוד, הרד”ק את תשובות הנוצרים להרד”ק.

רבי יהודה הלוי חיבר לצורך שעתו את החיבור המרתק ‘ספר הכוזרי’, אשר שמו במקור בערבית היה ‘התשובה הברורה לדת המושפלת’.

נמסר מהגאון מוילנה זצ”ל (תוס’ מעשה רב) כי יש ללמוד היטב את ספר הכוזרי אשר יסודות האמונה ומחשבת ישראל תלויים בו.

גדולים רבים אחרים חברו ספרים בענין, רבים מהם לא ידועים, להורות לבני עמינו את דרך היושר והאמת ולקרב הדברים אל השכל עד לאמונה שכלית ברורה.

(חלק מהם נאספו בספר ‘אוצר ויכוחים’).

והנה בדורינו – דור הספר והכתב, נכתבו ספרים רבים על הנושא, אך רובם ככולם נועדו לקרב לב עמינו הרחוקים אל האמת, מנגד, דוקא בדורינו אנו עדים לנסיגה בציבור שלנו מעיסוק בנושא זה, בהתאם לכך ראיתי צורך עצום לכתוב גם בצורה שתספק את בני התורה היקרים אשר יש מביניהם הזקוקים לזה וכנ”ל.

יש מנהיג לבירה

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט), בו מסופר כך:

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

ישנם רבים מבני אומות העולם הטוענים כי הם סבורים שהעולם נוצר מעצמו… היה גרגיר עפר לח או חומר אחר ‘שהתפתח’ ונהיה משהו אחר עד שנהפך להיות גם חפצים שונים.

בהמשך נוצר מין בעל חיים אחד אשר ברבות הימים התפתח למינים רבים, וגם ל-אדם כמובן (!), אחר זמן נוסף גידל כנפיים מגופו וממנו השתלשלו כל סוגי העופות… בהמשך נפל ממנו משהו לים, גידל סנפירים, ובזכותו נולדו כל מיני הדגים ובעלי החיים הימיים.

והאגדה מושלמת!

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

היתכן מערכת כזו הפועלת מעצמה?! הן המכשיר ולו הקטן ביותר לא נחשוב לרגע עליו כי הוא נוצר מעצמו.

אם כן כיצד ניתן לחשוב כך על רשתית עין מורכבת כ”כ, הכוללת מיליארדי תאים ומיליוני מערכות ותת-מערכות הפועלות בשילוב מנצח ומרשים ביותר.

וזהו עוד החלק הקטן בגוף האדם.

ומה עם כל בעל חיים, זבוב ואפילו כל חיידק הבנוי בצורה כ”כ מתוחכמת ומרשימה, האם הכל מה’פיצוץ’??

אם נראה דוגמית מערכת כוכבים חשמלית מתוחכמת קטנה המסובבת סחור, האם יעלה במחשבתינו צד כי הוא ‘התפוצץ’ מעצמו?? ומדוע על מערכת כוכבים גדולה ומתוחכמת כ”כ, אשר בה כוכבים ואופנים המאירים אלפי שנות אור אכן ניתן לטעות בזה.

האם הזמן הורס או בונה, האם אוכל שעבר עליו זמן רב יותר נעשה טעים יותר? בנין יותר ותיק נעשה משוכלל יותר? מדוע נחשוב כי במשך זמן רב התפתחו דברים משוכללים כל-כך.

ובכלל האם שכל והלך מחשבה של אדם, כעס, קנאה, תאווה, אהדה ואהבה יכולים להיווצר מפיצוץ?! איזה ‘פיצוץ’ יכול לגרום לדבר שכלל אינו קשור לפיצוצים ולחומר, מערכת שכל כולה נשמה ורוח, מערכת אשר אף בעזרת הכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר לעולם לא נוכל לחתור לפעול בכיוון לזה.

ובכלל את הגרגירים, הפיצוצים הגירויים והאפשרויות ‘להתפוצץ’, וכי עליהם לא נשאל מהיכן באו.

הן גם אם העולם נוצר בצורה המרתקת ביותר, עדיין לא נתבאר מהיכן הגיעו המרכיבים לכך.

עלינו לסכם כי בהחלט דעה כזאת כי העולם נוצר מעצמו, היא דעה היכולה להתאים לאנשים מטופלים נפשית ו/או פסיכיאטרית בלבד.

אם כן עלינו לחשוב כיצד אכן אנשים הנחשבים בחברתם כבריאים בנפשם בכל מקצועות והליכי חייהם, יכולים לחשוב בתחום זה מחשבות משונות ביותר המתאימות לאנשים שעדיין לא נולדו??—

התשובה

מרן הסטייפלר זצ”ל (בספר ‘חיי עולם’) מתייחס לשאלה, ומבאר כי אכן אין כל הסבר טבעי היאך אנשים אשר מטבעם חכמים ונבונים יחשבו מחשבות שטות כגון אלו.

זהו כח רע המכונה בדברי חז”ל ‘יצר הרע’ שהוא מלאך רע ממש (רמח”ל), אשר נותן לבני אדם חוטאים אפשרות לטעות, זהו שהטעה את פרעה בשעתו תוך כדי אזהרות חוזרות ונשנות על מכות, להתעקש ולא לשלח את ישראל, וזהו היצר הרע אשר הטעה ומטעה מליארדי אנשים נוספים עד דורינו כיום.

הגר”א וסרמן הי”ד (בקובץ הערות, ביאורי אגדות סימן א) מבאר עוד את הענין.

כללו של דבר: חשיבה זו נובעת מנטיית הלב לחיי הפקרות ומתירנות, ללא כל מחוייבות ו/או רסן כנגד יצרי הגוף.

הדוגלים בשיטה זו וכל ההולכים בעקבותיהם הנם אנשים הזקוקים דחוף דרור ליצריהם או ללחציהם ובשל כך משלימים עם עובדה כי ניתן לחשוב דברי שטות והבל כביכול בהגיון מלא.

עד כה ביארנו את הענין של האמונה, אמונת הבריאה כי ישנו בורא ומנהיג, העולם לא יכל להיות מעצמו וגם אינו יכול להמשיך להתנהג מעצמו, בנקודה זו נדון עוד להלן בעז”ה.

כעת נפנה להכנס אל נושא עמוק יותר; נושא הדת, ובחשיבה אמתית נראה כי אכן היהדות הינה מוכרחת מן ההיגיון והשכל הפשוט.

מי היא דת האמת

ראשית כל, לפני שנדון על היהדות בפרט ועל ההכרח בקיום של דת אמתית בכלל, על מנת להפיג את הצורך להעמקה וכבדות מיותרת, נבאר כי לא קיימת שום דת שתוכל להיות אמתית, מלבד היהדות.

כידוע { אף שקיים איסור של ‘אל תפנו אל האלילים’ לא נמנענו לבאר את הטעות ואת ה’ליצנותא דעבודה זרה’, הלכנו בעקבות הרמב”ם שנהג כך באריכות בספריו.

}ישנם כתות רבות בעולם, ביניהם עובדים כוכבי מערכת; בעלי חיים; תמונות או אישים מסוימים, אמתיים ולא אמתיים.

כ-10,000 כתות שונות קיימות ברחבי תבל (ע”פ השערה שראיתי בעבר).

שני הדתות הידועות בכלל העולם, הינן כמובן דת הנצרות ודת האיסלם.

בקרב הדתות עובדות האלילים לא קיימת אחדות דעים בהקשר למעמדן והשפעתן של האלילים אותם הם עובדים, גם בספרי הפולחן הקדמונים נמצא עמדות שונות ומשונות בהקשרן, וכל המרבה לדבר דברי טמטום הרי זה משובח.

לפני ביאור הדברים, עלינו להקדים כפי שנבאר להלן, כי לא קיימת בין כולן שום דת המתיימרת להוכיח את עצמה, נאמניה של כל אחת מהן לחוד טוענים כי הינם ‘מאמינים’, כלומר אין להם דרך להוכיח את אמיתותה של דתם, הם דוגלים בה משום שהם ‘מרגישים’ שזה טוב או שזה מספק אותם וכדו’, או משום שפשוט הם באים מרקע זה או אחר.

בקרב הדתות הללו אסור לשאול שאלות באמונה, הן משום שזהו נושא קדוש מדי ולא מיועד עבור אנשים כמונו, והן משום שפשוט, זה ששואל נתפס כי אינו ‘מאמין’ דיו בבדותה זו.

ולעניינינו, להבין כי האלוקים אינו צעצוע או פרה, ואף אישיות מוכשרת ככל שתהיה, קל מאוד להבין זאת מי שאינו ‘מאמין’ או ‘מרגיש’ בשטויות, משום שלא יתכן לברוא עולם מורכב כ”כ אם האלוקים נולד זמן רב אח”כ, היכן הוא היה עד אז? ומדוע לא הופיע בצורה מושלמת בתחילת הבריאה? ומדוע הוא צריך בכלל להשלים את עצמו ועוד בצורה כ”כ משפילה ובאופן זהה לאדם הנבזה? ומי טיפל ביקום כל ימי שהותו ברחם אמו? ובכלל היכן הוא היום? מה קרה לו, שמא חולה הוא, אולי ישן?

בתנ”ך מסופר על חירם מלך צור, אשר הודיע על עצמו כי הינו אלהות, הנביא אשר התנבא עליו גזר דין מות, מכריז לכיוונו: ‘האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך? ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך!’ (יחזקאל פרק כח, ט).

ובכלל מנין לנו שזה אלוקים, אם אכן זהו אלוקים מדוע לא הודיע לכולם, ובמילים אחרות: לא נקיים אף פעם דת אם לא נדע כי היא אמתית! אם ישוע נולד בלי האבא של משפחתו, מדוע יהא עלינו לחשוב כי בן רוח הקדש הוא?! לא יתכן כי אישיות, מכובדת ורצויה ככל שתהיה, תחייב אותנו לשנות את אורח חיינו ולהתחיל בעבודתה כל עוד לא הוכיח את עצמו, כל שכן אישיות מפוקפקת כ”כ, משולי הציבור שלנו, אשר סיימה את חייה בתליה בבזיון נחרץ ואין לאל ידה להושיע.

ידוע לנו כי בבתי האשפוז לנפגעי המוח ישנם רבים הסבורים כי הם נשלחו לגאול את עמינו מן הגלות המרה, וישנם גם הסבורים כי הם לא פחות מאשר תחליף לישוע הנזכר…, אין כל חילוק בין אדם הלוקה בכל נפשו לבין אדם הלוקה בנפשו בפרט אחד בלבד: ‘האומר עבדוני’.

לא תתכן אפשרות לומר כי עלינו לחוש לכל אחד המעוניין להציג את רעיונותיו הרוחניים בפנינו, ולגבות מעריצים, ללא כל הוכחה.

ורק עלינו להבהיר כי אין כל תוקף כמובן, לסיפורי הסופרים האלמוניים שנכתבו כמה מאות שנים אחר מותו על ‘מופתיו’ של ישו, בין במקורות היהודיים ובין במקורות הלא-יהודים, הדברים לא נכתבו על שום בסיס, והנם מיתוס ככל המון הספרונים הנפוצים בעולמינו, ומשל מן העולם שלנו – הספרונים הנפוצים למיניהם אשר מעולם לא ארעו.

וכמו כן האיסלם, דת של אדם שלקה בנפשו ל”ע, ורצון ה’ היה אז שיהיו לו את המשאבים לבסס את שיגעונותיו ברחבי תבל בחלקלקות פיו ובכח הזרוע, ואכן הצליח מאוד מאותה תקופה עד היום.

אך לדידן כל עוד לא תהיה הוכחה ו/או אפשרות להוכיח זאת, לא יהיה חילוק בין דת זו לכל שאר הזיותיהם של היושבים בבתי האישפוז וכך כל הכתות למיניהן.

מלבד זאת לא קשה להבין כי עיקרי הדתות הנוצרית והאיסלם משורשן הם מפוקפקים ומופרכים, ואין כל בסיס לדבריהם, וכפי שנרחיב בזאת להלן.

בזאת נבין כי כל הדתות השונות שחודשו הומצאו והונהגו לשם מטרות אישיות שונות, כמו כבוד ותהלה, כסף, שתלטנות ‘וכל המעלות הטובות’.

וכמו משיחי השקר השונים שלנו במשך הדורות, ועד דורינו אנו אצל רבנים מתחזים ו’בבות’ כגון אלו.

ולסיכום: לא יתכן בשום אופן לומר על חפץ או בריאה כל-שהיא כי הינה יוצר הכל, דבר זה אינו עולה בקו ההיגיון.

מלבד זאת לא יתכן כי רצון הקב”ה כלפי האנושות כולה לקיים מערכת דת שחידש איש או קבוצת אנשים ולא ידוע פשרה.

ההכרח למציאות הדת

היהדות הינה הדת המבוססת היחידה, כאמור, ויש ביכולתה להוכיח באופן ברור את קיומה, עד ללא ספיקות או צד כל-שהוא נוסף אחר.

ראשית כל יש לדעת כי העובדה שהאדם נברא לתכלית היא הכרחית לא רק מבחינה דתית, אלא גם לא תתכן אפשרות נוספת מבחינה הגיונית.

האדם אינו יצור סתמי, הוא היצור היחיד שאנו רואים בבריאה שיש לו יכולת חשיבה; הבעה; החלטה; ואף דרכים שונות היאך להשיג את מבוקשו, ואף יש לו סיפוק מכל מעשה טוב והגון, ולחילופין: נסיגה טבעית מכל דבר לא חיובי, מבחינה חברתית או מוסרית.

מנגד זה האדם הינו היצור היחיד אשר יש לו קשיים אמיתיים בחייו, קשיים רגשיים, צלקות, חיי אימה.

האדם הינו היחיד שיש לו חכמה, שכל, זיכרון, אפשרות להבין דברים עמוקים, ואפשרות לתכנן אירועים או גם מלחמות בצורה מתוחכמת ביותר ומפורטת עד לפרטי פרטים.

לא יתכן כי יצור זה לא נברא לשום צורך ורק כדי לבלות את ימיו בכדי, הקב”ה לא ברא יצורים בשביל להתעלל בהם ח”ו.

גם בשביל ליהנות כאן לא נברא האדם, הוא נברא לצורך מטרה נעלה מזו, לא לחינם האדם עובר קשיים שונים בחייו לתקנו ולנסותו, הרמח”ל (מסילת ישרים פ”א) מבאר שניתן ללמוד מכך את העובדה כי האדם לא נברא בשביל ליהנות בעולם הזה, אילו היה הקב”ה בורא את האדם לצורך הנפשה והנאה כאן בעולמינו היה בכוחו להעמיד לנו עולם מושלם יותר (ראה בתחילת הספר דרך ה’), נעים יותר, ובלי רדיפות ודאגות בכל עת.

האדם נברא עם יכולות וכישורים להרגיש במידת מה את ה’טוב’ וה’רע’, כאשר אדם מכל רקע שיהיה, עובר עבירה מבחינה חברתית או מוסרית נדלקת אצלו מיד נורה אדומה, תסכול, אכזבה והרגשת חרטה.

ניתן לראות סביבנו בכל עת כי הרגשת האושר אינה אופפת אנשים בעלי אמצעים רבים, בית מפואר או רכב חדש המתחדש מעת לעת.

אנשים העוסקים בתורה, הלכה ו/או במעשי חסד, ניתן לראות את האור הקורן על פניהם בכל פעם שהם מתעלים עוד בדרכם.

מנגד אנשים הרחוקים מכ”ז ומחפשים את האושר בבשרים ובחופשות, ואין להם כיוון בחיים ושום סיפוק ונחת ניתן לראות על פניהם את העצבות והמרירות, הדיכאון העצום השורה על פניהם בכל עת.

עוד על האדם.

הנה האדם מעצמו כשהוא גדל בצורה ש’בא לו’ הוא גדל עיר פרא, ללא כל רסן וגבולות, לא נעים להיות עמו, כל דיבור מיותר כלפיו או אפילו נוכחות שהוא לא נהנה ממנה, או שפשוט אין לא מצב רוח כעת, זהו ממש אסון לסביבתו.

אנו רואים את סגנון הדיבור הרגיל של אנשים נורמלים לחלוטין מן הרחוב בכל גיל, ואצלנו זהו מתאים ממש לשנים שלפני ה’חלאקה’, או רק לנוער האומלל שלנו, הנושר.

האדם בהחלט נברא עבור לתקן את עצמו, האדם זקוק לתיקון וליטוש.

ללא זה הוא חית פרא!

אכן לא יתכן כי האדם נברא לסתם, לחיות ללא תורה ומצוות { ראה עוד במהר”ל, תפארת ישראל, בפרקים הראשונים, על ההכרח לדת עבור האדם.

}.

כעת אחר שנתברר כי העולם לא מעצמו נוצר, וכי יש מנהיג לבריאה, כמו”כ נתברר כי האדם לא נברא לבטלה ואף לא לשם ההנאה כאן בעולם הזה.

ונתברר גם כן כי לא יתכן שום דת אחרת מלבד היהדות שתוכל להיות אמתית.

כעת נוכל להצטרף למסע המחשבה לדעת כי היהדות הינה דת האמת ואין בלתה.

היהדות – דת האמת

הנה בדורינו אנו היהדות מושפלת בראש כל חוצות, ושונאי ה’ נשאו ראש ואף גם מבני עמינו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ללעוג ולהכחיש כל דבר שבקדושה רח”ל.

וכבוד ה’ מושפל עד לעפר ואין דורש ואין מבקש ועד מתי יחרף צר.

על רקע זה קשה להבין את העבר המפואר של עמינו, את בית המקדש, את חכמינו הקדושים ואת כבודן של ישראל, וככתוב על שלמה המלך: וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.

לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו.

מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו.

וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים פרק עב, ח-יא).

עלינו להביט מנקודה קדומה יותר של עמינו להבין את הדברים, ולשם כך דוקא נראה את הדתות החיצוניות אשר התפשטו בכל העולם, הנצרות והאיסלם, אשר בעצם אינן אלא רעיון לומר כביכול כי הן הן ההמשך האמתי ליהדות, ולאיזו תפוצה זכו.

כלומר בדורות לא רחוקים ידעו הגוים כי אנו נזר הבריאה והם אינן אלא פסולת, ככתוב ‘והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו’, לשם כך הסכימו בכל כוחם להצטרף אל אגדה היתולית כאילו הם ההמשך של האומה הקדושה, ואנו הפסדנו את מעמדינו.

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פג סימן ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד”א (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף, כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה”ד (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ועליהם הוא אומר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל ואתה תגיל בה’ קדוש ישראל תתהלל.

כלומר אומות העולם בזמן הגלות אומרים כי הם העיקר כאן, אמנם לא צריך חכמה רבה להבין כי היהודים הם מוסריים יותר וטובים יותר מכל התבן והקש והמוץ, ובודאי לא עזב ה’ אותם בשביל קבוצת פראי אדם הדוגלים במשיח שנתלה לפני כ-2000 שנה.

אחר שביארנו כי במשך זמן לאחור היתה היהדות לסמל כל האומות, נוכל להתקדם עוד.

ההוכחה

והנה עד כה לא ביארנו באופן ברור מדוע דתינו הינה ההכרחית והאמתית לעומת דתות אחרות, הן גם לדתות אחרות ישנה מסורת וותק של מאות ואלפי שנים.

אכן לכשנתבונן במציאות שלפנינו בהשוואת האדם הדתי המתנהג ע”פ חוקי היהדות לעומת אדם המתנהג ע”פ חוקי דת אחרים, כמו הנצרות והאיסלם, (בשלב זה אין הכונה להכליל את כל סוגי הדתות הקיימות), נראה כי לאמיתו של דבר זהו הבדל לערך כמו ההבדל בין אדם דתי לבין אדם לא דתי, והיינו: בדתות אלו הקביעה מיהו האדם הדתי נמדדת בתנאים מאוד גמישים, המתבטאים בעיקר בהצהרות מסוימות על האמונה, הצטרפות לקבוצה כל-שהיא, והשתתפות בטקסים מסוימים מעת לעת.

בנוסף לכך, גם כאשר קיימים תנאים וציווים כל-שהם נוספים, אין האדם ה’דתי’ הבינלאומי מקפיד בהם, כנודע.

בנוסף ידוע גם-כן על טקס ‘כפרת עונות’ במהלכו ניתן רשות לאיש הדת למחול על פשעים וחטאים כפי שיקול דעתו ורצונו האישי, וכך חוזר העבריין להיות טהור ונקי מעונותיו כיום היולדו.

כלומר: הרבה מן הדתות הבדויות אין כל מחויבות ממשית לקבל אותם, אין בהן כל קושי או רצינות אמיתית, וכמובן הם לא נועדו במכוון לשם מטרה אמיתית כל-שהיא, כאמור, אלא הקמת קבוצה דתית לשם כבוד, תהלה, שתלטנות וכדו’ לטובת ראשי הקבוצה.

ולכן על מחברי הדת היה להקל על המצטרפים לחברי הקבוצה ולהנעים להם את ההשתתפות בה.

מנגד – לא נראה הכרח לאמיתות הרעיון בעצם הצטרפות רבים לרעיון אלא אם כן יש עמדה ומשמעות לאותו הרעיון.

היהדות מורה ומכתיבה על כל אדם את כל הנהגותיו בכל תחומי החיים, הן בכל לבוש, מאכל, דירה או מלאכה כלשהי, ובכל הליכי ודרכי מערכת האדם בעולם.

היהדות גם דורשת מן האדם תנאים קשים ביותר – כמו איסור עשיית מלאכה בשבת אשר הוא קשה מנשא, למי שלא הורגל בדבר, כידוע.

בנוסף לכך ישנו חיוב סקילה על המחלל את השבת, ובשוגג קרבן חטאת.

חובה להפקיר את השדה לכל בשנה השביעית, אין לעבוד בשדה או בצמחיה אחרת, אין לעסוק בחקלאות בכל המדינה שנה שלמה, מוטל על כל יהודי לבטוח בה’ שיהא די ביבול השנה הששית להספיק את צרכי כל המדינה עד בוא יבול השנה הבאה.

בשנה המשים במחזור אין לקיים כל פעילות חקלאית בכל המדינה למשך שנתים! ומה יקרה אם תהיה נפילה כלכלית במדינה לאחר הנהגה כזאת? אין לחשוש לכך, יש לבטוח בה’ שיהיה די ביבול השנה הקודמת לכל שלושת השנים הקרובות.

והנה ניתן להאריך ולהביא דוגמאות רבות ממצוות התורה הדורשים תנאים קשים ביותר, וידוע לנו כי עם שלם קיבל עליו את כל זה, וכך נהג אלפי שנים.

לא יתכן כי עם שלם הסכים להקריב את כל חייו וכל נוחיותו עד כדי קשיים ברמה כזו עבור דת שלא היתה ידועה לו או שלא הוכחה לו דיה.

הדתות האחרות הנם הצטרפות לאמונה ולקבוצה מסויימת לפי הערכים המקודשים לה.

שם אין צורך להתחייב דבר על מנת לזכות לגן עדן.

.

.

המסורת

ובזה נבוא לבאר את עיקר אמונתינו, שבעבורו קיימו את התורה והמצוות בכל הדורות במסירות הגוף והנפש, עד ימינו אנו.

והוא מעמד הר סיני.

כתב הרמב”ם (הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה’ עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

והיינו שבמעמד הר סיני נתברר לכל אחד מישראל בבירור גמור ע”פ חושי האדם עצמו ללא ספק, את כל עיקרי אמונתינו, וזהו מה שמסרו לנו אבותינו דור אחר דור עד דורינו אנו.

ואמנם אצל דתות אחרות יש גם כן את הבדותות העוברים אצלם מדור לדור, אך אין במסורתם תוקף כל-שהוא, משום שאינם יכולים לספר יותר מאשר הם עצמם יודעים, דהיינו לומר שמנהיג הכת הודיע שכך וכך אירע, או סופר פלוני כתב תיאור מסוים, אך לא יותר מכך.

כלומר אנו יכולים להאמין להם שהם שמעו כך וכך, ושהם גם חושבים כך וכך, ושגם האב והסב היו סבורים כך, ואכן איננו מכחישים שכבר מאות ואלפי שנים קיימות דתות אלו.

הכל נכון.

אך אנו שמענו גם כן את עיקריהם וידוע לנו כי אין בנתונים הללו כל סיבה לשכנע, האמונות מעשה מחשבת אדם והמעשיות אשר נכתבו מיתוס המה.

לא כאלה חלק יעקב, כי אם מהאב לבן והבן לבנו נמסרו כל התיאורים של מעמד הר סיני עם כל המסמכים הקשורים לזה, ולא היתה גם אפשרות לשקר משום שהדבר נמסר בשם כל האומה, כולם ראו זאת וכולם מסרו שהם ראו, וכך עד דור הנביאים, דוד המלך, התנאים והאמוראים, אשר כולם מזכירים את האירוע בחיבוריהם, ומוסיפים פרטים שונים אשר עברו במסורת מדברים ארעו באותו המעמד.

ביהדות היתה מסורת בלתי פוסקת מזמן מתן תורה עד זמנינו אנו, ניתן לראות זאת מן הכתובים, הראשונים מתבססים על הגאונים והם על הגמרא והגמרא על המשנה וכולם על המקרא.

לא יתכן כי המקרא הוא פרי המצאה של סופרים מזמן מאוחר, משום שיש ברשותינו חיבורים רבים מכל תקופות התנאים ומכל מקומות מושבותיהם, וגם כל התקופות שלאחר מכן, חיבורים מוסמכים המובאים בכל המקורות שאחר יום כתיבתן, וכולם מתייחסים אל המקרא כמסמך עליון, ותיק ואמיתי, לכל חלקי המקרא כצורתו הנמצאת בידינו כיום.

ולא נמצא אחד שיכחיש את מהימנותו של המקרא.

הרי זהו כמו להכחיש מקרי עולם, מציאויות היסטוריות, כשם לא ניתן להכחיש את נפוליון או אף את אלכסנדר מוקדון.

הרי עמינו לא היום נולד, וישנם הדים רבים בכל הספרים לתקופות עמינו בכל הדורות, בין מתקופת בית המקדש ואף מתקופות שונות, וישנם בכתבים וגם בכתבים חיצוניים רבים בלשון הקדש ובשפות אחרות, למשל מגוון ספרי יוסף בן גוריון הכהן.

בכל הכתבים ניתן לראות השתלשלות של מסירת התורה דור אחר דור בצורה מושלמת ובטוחה, אי ויתור על כל שינוי קטן, בהלכה, בפירושים או בכל הקשור לתורה ולמסורה.

נראה גם דיוק מבהיל עד כדי ספירת האותיות ממש, בעוד לא קיים ספר אף מתקופות מאוחרות בהרבה, אשר קיימים כיום שני עותקים מהספר ויהיו המשפטים באותו הסגנון.

מאותה סיבה לא נחשוב כי הדברים הגיעו אלינו בצורה לא מתוקנת, נוכל לדעת כי כל המסורת שהגיעה לידינו הינה מדויקת ביותר בדיוק כפי שנמסרה בהר סיני.

אמנם במשך הדורות קמו מערערים ובכל פעם באופן חדש ושונה, לפקפק על מהימנותם של החכמים בניסיון להתאים לתורה פרשנויות זרות.

כלום לא נשאר מהם ורק המסורת האמתית נותרה והתחזקה ביתר שאת ויתר עז.

בכל הדורות היה מקומם של החכמים במרכז האומה, הם נחשבו תמיד מוריה ומדריכיה של כל האומה.

לא ניתן להשתיל בדורות אלו סיפורים על גאונים בבבל שהשיבו תשובות לעולם כולו, משום שישנם כתבים מכל התקופות ואף כתבי יד אורגינליים של כל עברינו המפואר.

גם לא ניתן להשתיל את הגמרא באמצע ההיסטוריה, משום שבכל התקופות אח”כ ההתייחסות אל הגמרא היתה כאל מסמך מחייב.

מופיעים בגמרא מאות ואלפי שמות חכמים, וכל אחד מופיע תמיד בהתאם לתקופתו, מעמדו וסגנון החשיבה שלו, גם זייפן מקצועי לא יוכל לזייף דבר כזה.

לא יתכן כי קבוצת חכמים הצליחו לעבוד על אנשים רבים כ”כ המפוזרים בעולם כולו, מתימן עד גרמניה ומעירק ועד בכלל, ולהכריח את כולם לשנות את כל אורח חייהם בזמן מן הזמנים, ללא כל הוכחה והצדקה.

הוכחות טבעיות

דברים הללו הנם דברים מוכרחים, ויוכל כל בר דעת לבדוק גם בעצמו אם שייכת מציאות של תשובה כל-שהיא להפריך טענות אלו, האם שייך להשתיל אמונה כזו בקרב המון כזה, עד שאלפי שנים יאמינו האבות ובניהם באמונה זו.

ויש להתבונן שאכן אלו טענות מוכרחות ומוצקות, וזהו ציווי התורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

והנה לפעמים יש צורך ליישב את לב גם כן, ואמנם רבים מהמקרבים לב אחינו התועים אל דרך ה’ מתייחסים מאוד לצורך הנפשי שיש בזה, ומשתמשים בתחומים נוספים להוכיח את אמונתינו גם באופנים שלא נגענו בהם כאן.

ואמנם מלכתחילה לא היה בכוונתי להיכנס לנושא זה, שכן עיקר המאמר בכאן הוא מהחקירה השכלית והמוכרחת, ובמעשיות מסוג זה לפעמים ישנם פרטים שאינם ברורים דיים, או כאלו הנראים תמוהים מדי.

אך על מנת ליישב את הדברים על הלב יוכלו להועיל גם אלו.

והנה ישנם ספרים המתאימים לזה, ויש מהם שחקרו את הדברים גם מכיוון מדעי, ולא כאן המקום להאריך בזאת, ורק לציין שאכן ניתן לראות ממש גם בזמנינו את מציאות הקב”ה בעולמינו בדרכים נפלאות, כמו דיבוקים, סיאנסים, הילות, רוחות, מות קליני, היפנוזה, ועוד רבים, אשר דרכם מוכחת תורת ישראל באופן ברור, וישנם רבים אשר שבו לצור מחצבתם לאחר שנחשפו לאלו, והרבה פעמים אנשים שלא האמינו בשמץ מכל זה התוודעו בעצמם לזאת במקור ראשון.

כמה הערות

ובסיום חלק זה עלי להעיר כמה הערות:

א.

ישנו חומר רב בספרים על נושא זה.

מאמר זה נכתב בצורה שרירותית מאוד, ללא התחשבות בספרים אחרים כלל.

כמובן שבנין הדברים מתאימים למי שסגנון חשיבה זו מקובלת עליו, אך בכל מקרה ניתן לראות את הדברים מכיוונים שונים ובהוכחות רבות בכל הספרים, ואין להתייחס לדברים אלו כדברים ממצים.

ב.

לא הובאו כאן קושיות ותירוצים, מי שיש לו קושיות יוכל לשאול את רבותיו או לעיין בשאר הספרים.

יצוין כי קושיות רבות אין כל צורך להתייחס אליהן, אחר שנתבררו הדברים בצורה ברורה.

דומה הדבר לאחד שמקשה קושיות שונות על הצורך באכילה או בשנה, ועד שיתיישבו לו הדברים אינו מעוניין להמשיך בזה.

כלומר דברים שנתבררו מעל לכל ספק שהם כך ולא אחרת אין צורך להשקיע בזמן ליישב את הקושיות.

[וגם אינו משתלם מבחינה נפשית ועוד].

למשא ומתן לעולם לא יהא סוף.

ג.

פעמים רבות האדם חושש כי אינו די מאמין, גם אחר שהתבררו אצלו הדברים כמה פעמים.

יש לדעת כי זוהי אינה בעיה אמתית אלא בעיה נפשית (לפעמים זהו עונש על חטאים), ויש להתייחס אל הדבר בהתאם.

מרן הסטייפלר זצ”ל הצביע על העובדה כי אין רפואה ישירה לזה.

בספריו קריינא דאיגרתא, חיי עולם, עצות והדרכות, הוא נותן פתרונות סגוליים לכך.

[וראה שערי גדולה בחלק ‘מידות האמונה’].

ד.

המאמר לא נועד להראות למי שאין לו שאלות בנושא זה.

דומה לאדם שיש לו ידיד המכיר את כל שבילי המבוכה יוכלו הסומך עליו ללכת עמו בדרכו, אין לו צורך להוכיח זאת ולבלבלו.

קרא פחות

יותר טוב להתפלל שם, ועכ”פ אם דעתו מיושבת שם בתפילה. ולענין לוותר על מנין כדי להתפלל בסוכה יש שנקטו שכן, אבל למעשה לא נהגו כן כדי שלא לגרום לאחרים לזלזל בתפילה במנין על סמך זה, וכן נראה שכל היתר זה הוא ...קרא עוד

יותר טוב להתפלל שם, ועכ”פ אם דעתו מיושבת שם בתפילה.

ולענין לוותר על מנין כדי להתפלל בסוכה יש שנקטו שכן, אבל למעשה לא נהגו כן כדי שלא לגרום לאחרים לזלזל בתפילה במנין על סמך זה, וכן נראה שכל היתר זה הוא רק בתנאי שהאיש מהדר בישיבת סוכה בלאו הכי, ולא שנכנס לסוכה בשביל לפטור עצמו מתפילה במנין, ויש שהחמירו ללכת בבהכנ”ס הקבוע והגדול משום ברב עם הדרת מלך אף אם יש מנין בסוכה, אבל כאן שיש מנין בהכנ”ס קבוע בסוכה לכו”ע עדיף בסוכה.

מקורות:

בשו”ע סי’ תרלט ס”ד המתפלל רצה מתפלל בסוכה או חוץ לסוכה, ומשמע שהוא רשות והטעם כיון שגם בשאר ימות השנה אין מקום התפילה תלוי לפי הגדרות דירה בבית, ובסוכה לא נאמר אלא תשבו כעין תדורו ולא יותר מזה.

אולם במשנ”ב סק”ל כתב ר”ל דבאיזה מקום שיש לו מנוחה יותר להתפלל בכוונה שם יתפלל ע”כ, ומבואר מזה דמש”כ בשו”ע רצה אין הכונה מצד מה שמסתדר לו יותר לעשות כרגע, אלא מצד המועדף עליו מצד היכן שנראה לו שיהיה לו יישוב הדעת יותר, וכה”ג מצינו בענין חביב בברכות דשם ג”כ הלשון מברך על איזו שירצה אין הכונה מה שיותר מסתדר לו והרשות בידו לעשות מה שירצה, אלא גם שם הנידון הוא חביב, ואמנם גם שם נחלקו הפוסקים בהגדרת חביב אם נמדד לפי עכשיו או לפי רוב הזמן, אבל עכ”פ לכו”ע אם דבר אחד מוגדר כאינו חביב ורוצה לברך עליו תחילה מחמת שמסתדר לו יותר מאיזה סיבה (למשל שרוצה לפנותו מהשולחן מפני האורחים וכיו”ב), אינו בכלל דיני חביב ולא על זה נאמר הדין של מברך על איזו שירצה.

ובמשנ”ב שם הוסיף עוד דין בשם הב”ח והמג”א דמי שיש לו בהכנ”ס בעירו מניח סוכתו והולך לו לבהכנ”ס, שגם גם בשאר ימות השנה מניח דירתו והולך לו לבהכנ”ס.

אולם האדר”ת (נפש דוד עמ’ מז, והוב”ד בתשובות והנהגות ח”א סי’ שעח) טען שאף שאינו חייב להתפלל בסוכה מ”מ אם ירצה להתפלל בסוכה עדיף טפי, דסוכה היא מצוה מן התורה ואילו תפילה בציבור ובבהכנ”ס הוא רק סניף למצוה ואינו מן התורה, ואפי’ אם נימא שאין מצוות סוכה גדולה מתפילה בציבור אבל עכ”פ לא גרע מינה ולכן כ’ הרמב”ם פ”ו מהל’ סוכה ה”ט רצה מתפלל בסוכה  [וכ”ה בשו”ע שם] ועי”ש עוד.

ויש להעיר דנידון זה הוא בעצם על כל מצוה אחרת עכ”פ דאורייתא אם מותר לבטל תפילה בציבור כדי להרויח מצוה זו, ועי’ בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב סי’ צ סי”ח דמבואר בתמצית הדברים שם דמי שתורתו אומנתו יכול להתפלל ביחיד כדי שלא להתבטל מלימודו ומי שאין תורתו אומנתו אי אפשר, ואולי כאן נראה ליה טפי כיון שכל זמן התפילה יקיים המצוה, אבל מסברא הך סברא דהאדר”ת שייך בכל מצוה גם כשאין מקיימה כל זמן התפילה.

ובעצם נידון זה אולי יהיה תליא ג”כ בנידון הפוסקים אם תפילה בציבור היא חובה או רשות, דבמצוות דרבנן חובה היכן מצינו שיכול לבטלן כדי לקיים מצוה אחרת שהיא רשות, עכ”פ כשלא היה עוסק במצוה קודם לכן.

ולכאורה לפי המבואר לעיל אין הבדל בין ישיבה בסוכה בזמן תפילה לישיבה בסוכה בזמן אחר כיון דבלאו הכי בשאר ימות השנה אין מתפלל בביתו, וממילא גם מי שירצה לקיים כהאדר”ת ולבטל תפילה בציבור כדי לישב בסוכה, אפשר דזה רק מי שמקפיד בלאו הכי על ישיבה בסוכה כעין שי’ היסוד ושורש העבודה, אבל מי שאינו יושב בסוכה כלל בעת לימודו וכיו”ב, ובא לישב בסוכה בזמן תפילה לכאור הוא חוכא ואיטלולא ומוכחא מילתא שאינו עושה כן אלא להיפטר מתפילה בציבור ולא כדי לקיים מצוות סוכה, (וגם לצורך ביטול תורה לא הותר למי שאין תורתו אומנתו לבטל תפילה בציבור כמו שנתבאר מסי’ צ סי”ח, וכ”ש לענייננו שאין כ”כ דינים מיוחדים שהותרו לרגיל להקפיד על סוכה כמו שיש מה שהותרו לתורתו אמנותו), ועי’ שם באדר”ת שכ’ ואני מצידי כל פעם דאבה לבי על הליכתי לבהמ”ד  ומצות סוכה חביבה לי טובא עכ”ל, ומשמע שבאמת ישב כל העת בסוכה להתפלל.

והמשך דבריו אך כדי שלא יבואו העם לזלזל בתפילה בציבור אשר גם בלעדי זה הורגלו להקל הרבה בזה מתפלל אני בציבור עכ”ל (וגם לענין תורתו אומנותו בסי’ צ הנ”ל כ’ שם הרמ”א שלא ירגיל לעשות כן שלא יתבטל וכו’).

ובעה”ש סי’ תרלט סי”ט כ’ שנכון שיתפלל בסוכה אם יש לו מקום מנוחה שיוכל להתפלל שם, והיינו סובב על מש”כ האחרונים שיתפלל היכן שיש לו יישוב הדעת כמו שנתבאר מהמשנ”ב כנ”ל, וע”ז קאמר שאם יש לו מקום מנוחה בסוכה עדיף להתפלל שם, אבל לא נתבאר בדבריו שבא לומר בזה שדוחה גם תפילה בציבור כדברי האדר”ת.

אולם הפמ”ג שם במשב”ז סקי”ד כתב שגם מי שיכול לעשות מנין בסוכה צריך ללכת לבהכנ”ס אם יכול משום ברב עם הדרת מלך עכ”ד, ויש לציין בזה לדברי הפוסקים לענין קריאת המגילה.

ויש לציין בזה דמי שרגיל בכל ימות השנה להקל בענין זה של ברב עם ולהתפלל עם עשרה מזדמנים א”כ צ”ע אם בחג יוותר על הסוכה כדי להתפלל ברב עם, דמסתבר שאם נוהג להקל בזה יקל גם בסוכות ובזה ירויח מצוות סוכה.

אבל גם להפמ”ג אם יש רבים בבהכנ”ס בסוכה עדיף בסוכה.

קרא פחות

בשו”ע סי’ תרכז הובאו ב’ דינים לגבי שינה תחת גג בפנים הסוכה, דלגבי כילה בסעי’ ב’ הדין הוא שמותר לישן תחתיה גם אם יש לה גג ביושר אם אינה גבוהה י’ טפחים מותר לישון תחתיה ולגבי קינוף שם בסעי’ ג’ ...קרא עוד

בשו”ע סי’ תרכז הובאו ב’ דינים לגבי שינה תחת גג בפנים הסוכה, דלגבי כילה בסעי’ ב’ הדין הוא שמותר לישן תחתיה גם אם יש לה גג ביושר אם אינה גבוהה י’ טפחים מותר לישון תחתיה ולגבי קינוף שם בסעי’ ג’ הדין הוא שגם בפחות מי’ טפחים כשרה, והטעם משום שקינופות קבועים.

ויש להסתפק האם יש לדמות מיטת קומותיים לקינוף שהוא קבוע או לכילה שאינה קבועה.

והיה מקום לטעון דבמיטת קומותיים נחשב קבוע מכיון ששני המיטות מחוברות זה לזה, [ולפעמים ‘קבוע’ הכונה מחובר אולם כאן אינו הכונה מחובר אלא קבוע כפשוטו שהוא דבר רגיל והווה תמיד, כן מוכח מלשון הגמ’ סוכה יא ע”ב ‘לגבי קינופות לא קביעי לגבי כילה קביעי’ עי”ש].

אולם חזי’ בדין הישן תחת המיטה שלא יצא ידי חובתו רק אם המיטה גבוהה עשרה (סי’ תרכז ס”א), ומבואר מזה לכאו’ דגם שהמיטה היא דבר קבוע ולא ארעי כמו כילה, אעפ”כ אין בזה חשיבות של קביעות.

והטעם מבואר במשנ”ב שם סק”ח בשם הר”ן והריטב”א דאף על גב דמטה ג”כ קבוע מ”מ אינה עשויה לישן תחתיה אלא על גבה לכך לא חשיבה אהל להפסיק אם אינה גבוהה עשרה.

ולפ”ז גם במיטת קומותיים הדין הוא שכיון שהמיטה העליונה לא נעשית לתחתיה הישן במיטה התחתונה יצא ידי חובתו.

וכ”כ בשבט הלוי שמותר לכתחילה לישן במיטה התחתונה, ובשה”ל ח”ז סי’ לו כ’ דשינה תחת מיטה שאין גבוהה י’ הוא לכתחילה וכ”כ באשרי האיש פכ”ה ס”כ [באשרי האיש הנידון לגבי הישן תחת מיטה רגילה].

אולם בחוט שני סוכות פ”ג סק”א כתב דבמיטה שנעשית להדיא לתחתיה יש להסתפק בזה.

ומ”מ אפשר דלמעשה יהיה מותר מהטעמים דלהלן:

הא’ דהמעיין היטב בדברי החוט שני שם ימצא דעיקר הנידון במיטה שסידר שישנו גם תחתיה ואדרבה תחת שולחן כתב שם שמותר אם אינה גבוהה י’, [ובאמת שאינו מצוי כ”כ שירצה לישון דוקא תחת מיטה אבל הנידון שם שסידר את הסוכה באופן שהקצה מקום לשינה תחת המיטה ויש שם קצת משמעות דניחא ליה שיהיה מסודר באופן כזה, האחד שכתב שם “מיטה שמיועדת לישון מעליה וכו’ ולסוכות סידר שיוכלו לישון גם תחת המיטה” ומשמע דמייריש סידר לצורך תחתיה ג”כ את המיטה, ועוד כתב שם “ומניחה בסוכה על מנת שישן אחד מעליה כדרכה ואחד מתחתיה” ומשמע דגם לצורך השלתחתיה הניחה בסוכה, ועוד כתב שם “דכיון שהניח במכוון שיהא ישן תחתיה הוי כצריך לאויר שתחתיה דחמיר יותר” ומשמע דלצורך זה הניחה, ועוד כתב שם “וזה אין לומר דכיון דבדרך כלל המטה לא נעשית לאויר שתחתיה לא איכפת לן במציאות כזו שצריך את האויר תחתיה” ומשמע דלהדיא השימוש עכשיו במיטה הוא שלא לצורך כל השנה שאין המיטה משמשת עצמה משמשת למה שתחתיה, ומ”מ באמת סברא זו צריכה ביאור, דהרי סו”ס לא ניחא ליה שיש מיטה מעליו, ואולי החשש הוא דמ”מ יש לו קצת ניחותא במה שמסודר באופן כזה, ועדיין צ”ב דלא ביאר להדיא שזה כוונתו שם, וגם צ”ע דבמתני’ רפ”ב נזכר שטבי ישן תחת המיטה כדי שיהיה מקום לאחרים אף שתיחם את מקומו תחת המיטה לא מיגרע אלא מחמת שהי’ גבוה י’ וגם ר’ יהודה שהיה ישן בצעירותו תחת המיטה כדי שיהיה מקום לזקנים עשה כן לתחם מקומו ואעפ”כ לא פליגי עליה רבנן אלא בדגבוהה עשרה], ולכאו’ בסתם מיטת קומותיים הדבר מסתבר שעדיף למי שישן למטה לישון במיטה פרטית ובאופן שאין צריך מיטה לעוד אדם אין כלל רגילות לקבוע מיטת קומותיים ובזמנינו אפי’ לא גג גרידא למיטה וגם לא בסוכה [אם כי עדיין יש לדון דשמא לפי הסברא דניחא ליה לתחם את מקומו עי”ז שמא ה”ה במיטת קומותיים, אולם גם לפי סברא זו במיטת קומותיים יש לטעון דכבר מקומו מתוחם במיטה שתחתיה והמיטה שלמעלה אינה מעלה ולא מורדת].

הב’ דבשבט הלוי פשיטא ליה ובחוט שני מספקא ליה ובכה”ג מצינו כעי”ז בפוסקים דהיכא דמר פשיטא ליה ומר מספקא ליה יש לזה משקל, ובשד”ח מערכת ה’ אות קיג האריך בזה דבכל כה”ג אין ספק מוציא מידי ודאי ונקטי’ כמאן דפשיטא ליה.

הג’ דמסברא נראה דהתנאי הראשון בקביעות הוא שהאוהל יהיה קבוע אבל אם אין האוהל למטרת אוהל חסר כאן בקביעות של אוהל וכמ”ש הפוסקים דמטעם זה מיטה לא חשיב קבוע.

הד’ דמלבד כל הנ”ל יש לצרף בזה גם דעת הרמב”ם דאפי’ בקינוף אם אין גבוהה י’ מותר לישון תחתיה אפי’ יש לה גג ביושר וכ”כ להדיא בפהמ”ש להרמב”ם בפ”ק דסוכה ועי”ש בתי”ט שכן דעת הרי”ף וזו הדעה האחרונה בשו”ע סעי’ ג’ דיש אומרים שמותר בנקליטין (שאין להם גג) אפי’ בגבוהה עשרה, דה”ה ס”ל להרמב”ם גם בקינוף להתיר אפי’ בגבוהה עשרה [כמו שכתב הרמב”ם להדיא] אע”פ שלא הובא פרט זה בשו”ע, ועי’ בבה”ל דמה שנזכר בשו”ע אין מוסכם שכך סובר הרי”ף, אף שיש שלמדו כן בעת הרי”ף, אבל עכ”פ בניד”ד מפורש ברמב”ם להתיר וכן יש שלמדו בדעת הרי”ף, וממילא ה”ה תחת המיטה דלשיטתם לא נאמר כלל דין דבגג קבוע אסור באין גבוהה י’.

ולענין איך למדוד הי’ טפחים במיטת קומותיים הנה במשנ”ב סק”ה כתב לגבי כילה דמדדי’ י’ טפחים מארעא והטעם מבואר בשעה”צ לקמן סקי”א כיון שאינו מחובר למיטה וכן מבואר בביכורי יעקב, ולגבי קינוף ונקליטין שהם קבועין במיטה מבואר במשנ”ב להלן דמהמיטה מדדינן [היכא דשייך למדוד] ומבואר מזה דמה שמחובר מודדים מהיכן שמחובר ולכן במיטת קומותיים המדידה מהמיטה התחתונה.

ולכן במיטת קומותיים מותר לישן במיטה התחתונה אם אין ממנה עד המיטה העליונה י’ טפחים.

אולם אחרי שכתבתי כל הנ”ל ראיתי במשנה אחרונה סי’ תרכז שהביא כמה דעות בזה, דדעת הגרשז”א והגרש”ו כמו שנתבאר כנ”ל, אבל הביא שם עוד כמה דעות בזה [הביא שם בשם הגריש”א למדוד הי’ טפחים מהקרקע כדין כילה וצ”ב לאור הנ”ל דתליא אם קבוע בקרקע או ע”ג המיטה, ואולי טעם הגרי”ש למדוד מהקרקע כיון שמ”מ עמודי המיטה העליונה נוגעים בקרקע ורק מחוברים למיטה התחתונה ואין עומדים עליה, ואם נימא כן נמצא בזה חומרא גם בקינוף דאם העמודים נמשכין עד הקרקע יש להחמיר וצל”ע בפוסקים בזה, ועוד הביא שם בשם הגרח”ק והאול”צ ועוד להחמיר בזה, ובדוחק י”ל דאולי ס”ל דכיון שהמיטה קבועה וישנין תחתיה אע”פ שלא נעשית לתחתיה חשיב כקינוף, ודינא דמיטה מיירי במיטה שאין רגילין לישן תחתיה שבזה כתב המשנ”ב בשם הראשונים דאינה בכלל דין קינוף, אבל אם יש רגילות לישן תחתיה אע”פ שאינו צריך למיטה חוזר דינה כדין קינוף, ועדיין צריך ביאור בפרט דבמקור הדברים בר”ן י ע”א מדה”ר מבואר להדיא דתליא בעשויה לגבה או לא וז”ל הנ”מ בקנופות הואיל ולתוכן עשויות אבל מטה דלגבה עשויה אי גבוהה עשרה חשובה אהל ואי לא לא ע”כ], ולכך בדאורייתא טוב לחשוש להמחמירים והמקל יש לו על מה לסמוך לכתחילה כמו שנתבאר.

השלמה לנידון איך למדוד י' טפחים במיטת קומותיים

יש להוסיף על מש”כ דיש למדוד מלמעלה ולא מהקרקעית דנראה שזהו אף אם מחיצות המיטה העליונה המחזיקים אותה נוגעים בארץ מ”מ כיון שמחוברים למיטה התחתונה מודדים ממנה ולא כהצד לתרץ מי שהורה שמודדים מהקרקע אף אם נימא דמיירי באופן כזה ותדע דבסי’ תרל סי”ג מוכח דגם בכה”ג מדדינן מהמיטה ולא מן הקרקע ובדוחק י”ל דהתם לחומרא בלבד וצל”ע.

קרא פחות

בגמ’ סוכה מב אי’ שקטן היודע לדבר אביו מלמדו פסוק ראשון של שמע ופסוק תורה ציוה, אבל לא נזכר שם השיעור של יודע לדבר, והיה מקום לומר שהשיעור הוא כל שיכול להגות ולבטא מילים ואותיות שאז יש הזדמנות ללמדו, אבל ...קרא עוד

בגמ’ סוכה מב אי’ שקטן היודע לדבר אביו מלמדו פסוק ראשון של שמע ופסוק תורה ציוה, אבל לא נזכר שם השיעור של יודע לדבר, והיה מקום לומר שהשיעור הוא כל שיכול להגות ולבטא מילים ואותיות שאז יש הזדמנות ללמדו, אבל בירושלמי סוכה שם בספ”ג הי”ב אי’ שקטן היודע לדבר אביו מלמדו גם לשון תורה, והיינו שפת לשה”ק, וכ”ה בספרי בהדיא שאביו מלמדו לשה”ק, ומבואר שהשיעור הוא קצת יותר ממי שיכול להוציא הברות ואותיות מפיו, דהיינו מזמן שמבין ויודע ללמוד שפה, ויש לציין בזה לדברי הרמ”א בהל’ ציצית בשם המרדכי (ובמקו”א דיברתי מזה עוד שיתכן דאין כוונת המרדכי לזה) שמבואר מדבריו ששיעור החינוך הוא כדי שיוכל הקטן לעשות המצוה כתיקונה, וה”ה לענייננו השיעור של מלמדו שמע ותורה ציוה הוא שיעור קצת יותר גדול מיודע להגות מילים ואותיות בפיו, ובתנחומא פרשת קדושים (אות יד) הובא שיעור יותר ברור בזה דהשיעור של יודע לדבר הוא שיעור של ג’ שנים שמאז הוא מוגדר כיודע לדבר ואז אביו מלמדו תורה, ואסמכוה אקרא שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית קודש לה’, והובא תנחומא זה בכמה ראשונים ופוסקים (מחזור ויטרי וערוה”ש יו”ד סי’ רמה וכן באוה”ח ויקרא יט, כג, וראה ביאור הגר”א ע”ד הרמז אסתר א, ב, אולם עי’ להלן מה שאביא בשם הגר”א), ומשמע שקבלוהו להלכה, וזה הסמך הקדום ביותר שנמצא בדינו למנהגי הכנסת הבן לתלמוד תורה בן ג’ שנים.

ומה שבגמ’ שלנו לא נתנו שיעור ברור בזה נראה דגם להתנחומא יש קטן חריף שלומד קודם לזה, אף דשמואל הנביא בפרק אין עומדין היה חריף טובא, וכבר העירו האחרונים דלכן נתחייב מיתה בקטנות על שהורה בפני עלי, אף דאין חיוב מיתה בקטנות, אבל בכל קטן יש חריף יותר ופחות כדאמרי’ בכתובות נ ע”א לגבי השיעור של תחילת לימוד המקרא, וכל שכן לעניננו לענין דיבור והבנה שהוא דבר הנראה לעיניים שמשתנה מקטן לקטן באופן משמעותי, ואפשר דזה הטעם שלא הובא בגמ’ השיעור של ג’ שנים משום שבכמה קטנים השיעור בהם הוא שונה.

ולענין אם מתחיל ללמד את בנו קודם השיעור יעוי’ בכתובות שם דאמרי’ רץ אחריו ואינו מגיעו וחביריו רצין אחריו ואינן מגיעים אותו ותרווייהו איתנהו חליש וגמיר, וא”כ לענייננו אפשר דגמיר וגמיר דלא שייך חלישות כ”כ בפסוק אחד או שנים שלמדו.

ויעוי’ בפ”ק דקידושין דאמרי’ התם כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן כזבולון בן דן שלמדו וכו’, ופרש”י זבולון בן דן תלמיד שהיה בימיהם, ומבואר שלמדוהו יותר מהחיוב הרבה ועל דבר זה נזכר לשבח, ולכן אין צריך לצמצם החיוב ללמדו פסוק ראשון רק מבן ג’ שנים, ובפרט בזמנינו שעד שאתה מלמדו תורה ילמד כל מיני דברים אחרים, ובזה ודאי אמרי’ נשתנו הטבעים למלאות כריסו של תינוק בתורה ולא בהבלים.

וראיתי בדרשות הרב גלינסקי שהביא ששאל את החזו”א אם צריך להעביר הילדים מהגן דחדרה דאז לב”ב ואמר לו שישאל אם יכולים להחליף התמונות בקיר לתמונות רבנים ולא הסכימו ואמר החזו”א א”כ שיעביר לב”ב, וכמובן שאין ללמוד ממעשה זה הוראה, דיתכן ששם החזו”א רק רצה להמחיש כמה שאותו המוסד אינו מתאים שכן אפי’ בתמונות מתעקשים בדוקא לתלות על הקירות דברי שטות ובשום אופן לא דברים שבקדושה, אבל העיקרון מובן שהחינוך בפרט בזמנינו מתחיל מגיל קטן מאוד.

ובביאור הגר”א יו”ד סי’ רמה משמע שלמד בדעת הרמ”א כדברי התנחומא הנ”ל שמכניסין בן ג’ וכתב עלה שהעיקר כדעת הגמ’ להלכה שמשעה שיודע לדבר חייב, ומשמע שפסק דלא כהנתחומא.

וצ”ע קצת למה נקט בביאור הגר”א כהגמ’ דלא כהתנחומא אחר שהתנחומא בא לפרש בגמ’, ובמפרשי המשנה סוף אבות (פ”ה מכ”א) משמע שפירשו ענין בן ג’ שנים על לימוד אותיות (רע”ב ואברבנאל ומיוחס לרש”י), אבל בתנחומא אי’ הלשון שעד ג’ שנים התינוק אינו יודע לשוח ולא לדבר, ומשמע שבא לפרש בזה דברי הגמ’ קטן היודע לדבר דבעי’ דיבור המובהק והברור ולא דיבור כל דהוא (היינו אולי למעט בגמגום או בלא הבנת הדיבור כלל), ובכל זאת נקט הגר”א דמסתימת הגמ’ הכונה כל יודע לדבר, וגם בביאור הגר”א על אסתר הנ”ל משמע דפי’ בן ג’ על הגדרת יודע לדבר, ויל”ע בזה.

(ועיקר דברי הגר”א גם אינם ברורים מה שהקשה על הרמ”א מהגמ’ דבגמ’ מיירי בפסוקים והרמ”א מיירי באותיות כמו במפרשי המשנה באבות, ויעוי’ בספר בתורתו יהגה ח”א פרק א’ מש”כ בדברי הגר”א ומה שהביא ליקוט מדברי הפוסקים בזה בהגדרה של תינוק המתחיל לדבר ומשמע שיש שתפסו שפסוק שמע ותורה ציוה נאמרו לקטן ביותר שרק יודע לדבר, וכדעת הגר”א הנ”ל, וכן מבואר ביעב”ץ במגדל עוז דף טו ע”ב שהוא התחלת דיבור ממש אע”פ שאין יודע ממש לדבר, עי”ש שנתן לזה שיעור כ”א חדשים, אולם מה שהביא בספר הנ”ל מהא”ר סי’ יז לדייק ששייך יודע לדבר קודם בן ג’ וכדעת הבהגר”א על השו”ע לענ”ד יש לעיין אם הוא מוכרח בלשונו של הא”ר שדעתו כן.

ולפי מה שנתבאר הנפק”מ הוא רק לענין חיוב, אבל כל הירא וחרד ומבקש להרגיל בניו ברך ישרה לא יסתפק ללמדו פסוק או שניים בלבד בהגיעו לגיל ג’ שנים.

קרא פחות

שאלה יש לעיין מי שסופר כמה פעמים ספיה”ע האם יש לו מצוה קיומית לפי מה שפוסקים בהל’ נשי”כ כתוס’ ר”ה שאין בל תוסיף בכפילות מצוה, וכן יש להסתפק בק”ש וכד’. תשובה יום שני כ”ב אייר תשע”ו בע”ה לכבוד הג”ר אליעזר שלאס שליט”א שלום רב הנה בשאלתך יש ...קרא עוד

שאלה

יש לעיין מי שסופר כמה פעמים ספיה”ע האם יש לו מצוה קיומית לפי מה שפוסקים בהל’ נשי”כ כתוס’ ר”ה שאין בל תוסיף בכפילות מצוה, וכן יש להסתפק בק”ש וכד’.

תשובה

יום שני כ”ב אייר תשע”ו

בע”ה

לכבוד הג”ר אליעזר שלאס שליט”א

שלום רב

הנה בשאלתך יש ב’ נידונים שהם ארבע, א’ האם שייך לקיים שוב המצוה בפעם השניה או לא, ב’ אם תמצי לומר שאין מקיים מצוה האם עובר בבל תוסיף או לא.

וב’ שאלות אלו יש לשאול בין בק”ש ובין בספה”ע.

ובעצם היה אפשר לשאול כ”ז בהרבה מצוות כגון שופר לולב ומשלוח מנות, והזכרתם מה שכתבו התוס’ בראש השנה דף טז ע”ב, וז”ל, ותוקעים ומריעין כשהן עומדין – תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב”ד (לקמן דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה”נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי”ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב’ פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב’ פעמים אין זה בל תוסיף עכ”ל.

אמנם גם אחר מה דשמעינן דברי התוס’ הללו, עדיין יש מקום לברר בגדר כל מצוה ומצוה בפ”ע, ויעויין בדברי הנצי”ב ובמה שחלק עליו הקה”י בחידושיו במסכת ברכות בארוכה בדיני ק”ש ובשאר מצוות, ובכל מצוה ומצוה יש לדון בגדריה, ואיני יודע אם שייך לומר גדרים ברורים בזה בכל המצוות עיין שם.

ויעויין מה שכתב בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ס, בדיני מי שקורא ק”ש עם הציבור קודם זמנה שכתב רבינו יונה ברפ”ק דברכות שלא יכוין לצאת יד”ח, וז”ל, ומה שהקשה הט”ז דאם סובר כהר’ יונה הי”ל להזכיר מש”כ הר’ יונה שלא יכוין לצאת י”ח ק”ש באותה הקריאה (ותיבת ומתפלל שבט”ז הוא ט”ס) נראה לע”ד דסובר הש”ע דכיון שהוא קודם הזמן אין צורך שיכוין שלא לצאת דהא אף בנתכוין לצאת לא יצא, וכוונת הר’ יונה צריך לומר דהוא כדי שלא יעבור על בל תוסיף, דאף שכתבו התוס’ ר”ה דף ט”ז בתוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין דאין שייך בל תוסיף כשעושה המצוה ב’ פעמים, נימא דכיון דקודם צה”כ אינו זמן ק”ש לא דיום ולא דלילה אין שייך זה והוי כישן בשמיני בסוכה שבכוונה למצוה עובר על בל תוסיף, וא”כ סובר הש”ע דרק כשיכוין בפירוש לצאת בזה י”ח ק”ש יהיה בל תוסיף אבל בקורא סתמא למצוה הוא על דעת דהנהיגו שהוא רק כדי לע”בתפלה מתוך ד”ת כדהביא רש”י מירושלמי ולא נחשב ממילא כמכוין למצוה דק”ש שבתורה וכדחזינן בשמיני שיושבין בסוכה שפרש”י בעירובין דף צ”ו ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה אף שלא כו”ע דינא גמירי, אלא כיון דכל בנ”א יושבין אדעת דחייבו חכמים דע”ד כן עושין כל המצות שלכן כיון שהחיוב הוא מצד ספק הוי ממילא ישיבת כל אדם כפי החיוב דהוא בשמיני רק לספק שלא נחשב כמכוין למצוה באם הוא שמיני אף שיושבין סתמא כ”ז שאינו מכוין שעושה ע”ד עצמו למצות התורה ואינו עושה סתמא למצוה שהוא ע”ד חכמים.

וכן הוא להרמב”ם ספ”ב מממרים שבאומרים שבשר העוף אסור מה”ת הוא מוסיף, שודאי מודה שאף אנשים שלא ידעי אין עוברין על בל תוסיף משום שאין אוכלין הוא ע”ד חכמים.

וכ”כ הוא בק”ש קודם הזמן שהנהיגו לע”בתפלה מתוך ד”ת הוי בסתמא ע”ד שהנהיגו.

ולכן לא כתב הש”ע דצריך שלא יכוין לצאת.

ואולי גם הר’ יונה כתב זה רק על עצם המנהג שהיה שלא לצאת.

ובעצם מסופקני אם יש איסור בל תוסיף בק”ש שהוא גם למוד תורה, שלא מצינו שאיכא בל תוסיף בק”ש.

וראיה שהרי רצו לקבוע עשרת הדברות בק”ש בדף י”ב [ממס’ ברכות] ואם איכא בל תוסיף בק”ש הרי היה זה בל תוסיף ככהן שמוסיף עוד ברכה, וא”כ כ”ש שלקרות שלא בזמנה אף במכוין למצוה ליכא בל תוסיף וצ”ע לדינא עכ”ל האג”מ.

ולפו”ר גם האג”מ ס”ל כפשטות דברי התוס’ לענינינו שאין עובר בבל תוסיף אם קראה בזמנה, ורק אם קראה שלא בזמנה מצדד דשייך בל תוסיף לדעת התוס’.

אכן יעויין מה שהביא ר’ שלמה בלוך (בס’ הצדיק רבי שלמה עמ’ כ”ב) בשם רבו החפץ חיים שהורה שאם מזדמן ל”ע לקרוא ק”ש לאחר זמנה יכוונו שלא לצאת בה שלא לעבור ע”ז בבל תוסיף.

ועיין עוד פתחי תשובה [מבעל התוספת ירושלים] או”ח סי’ מ”ו ס”ט מה שהביא משו”ת שאלת שמואל וחלק עליו.

אכן הובא ממי (הגר”מ דויטש בס’ המעיר ברכות סי’ ב’) ששאל להחזו”א בענין זה, והשיבו דאין עובר בבל תוסיף, מכיון שבעצם זהו ת”ת, ומקיים מצוה בזה, ואם נחייבו הוא רק מטעם מחשבתו שחושב לקיים בזה גם מצות ק”ש, ועל מחשבה אין בל תוסיף, והביא זה גם בספר זיו הים ברכות ב’ א’ סקט”ז.

ועיין עוד ב’רצוף אהבה’ באריכות סי’ א’ מה שדן בהרבה צדדים בזה.

והביא שם עוד להעיר מדברי הר”ח והרי”ף בברכות י”ג א’ שאם מתפלל לשם חובה תפילה נוספת עובר בבל תוסיף והו”ל כמקריב ב’ תמידין, ואולי חולקין ע”ד התוס’ הנ”ל, וע”ש בר”ן ג’ א’ מדה”ר ובריטב”א ט”ז ב’ דגם שלא בזמנה מהני טעם התוס’, והביא שם כן נראה מדברי התוס’ ר”ה כ”ח ב’ ע”ש, וע”ש בכל הדברים.

והנה אשכחן לגבי ספירת העומר שנהגו מהפוסקים עצמם לחשוש לספור ספיה”ע בב’ נוסחאות (עי’ ארחות רבינו ח”ב עמ’ צ”ד) אף שבודאי יוצא בתרוייהו מצד הדין כמבואר במ”ב, וכן בכל ספק כתבו הפוסקים שיוכל לחזור ולספור בלא ברכה, אכן בכל מידי דספק לא שייך בל תוסיף אם מקיים שוב מספק.

והנה לגבי קיום המצוה בעצמה פעם נוספת בספירת העומר יל”ע טובא אם שייך, שכן כל ספיה”ע מציאותה היא לספור את הימים, וכבר כתבו האחרונים הרבה נ”מ בזה באלו אופנים לא יועיל מה שמועיל בשאר מצוות בתורה, כמו ספירה מספק שי”א שא”א לצאת בזה מכיון דאין ספירה מספק חשיבא ספירה (עיין אבנ”ז יו”ד סי’ רמ”ח ושערי ישר שער הספיקות פ”ה ד”ה אמנם), וכן לענין לצאת מאחר שכתב המ”ב סי’ תפ”ט שי”א שא”א לצאת מאחר, והיינו נמי מה”ט דלא חשיבא ספירה בכה”ג (עיין משמרת חיים (שיינברג) ח”ג ספה”ע סק”ד), וכן דנו האחרונים דבכתיבה לא יהני מכיון דאי”ז ספירה, אף דבת”ת י”א דחשיב ת”ת לגבי ברכת התורה כדיבור (עי’ ערוך השלחן סי’ תפ”ט ס”ט בשם השע”ת שם סק”א), אף שאיני נכנס כאן לדעות בכל נושא בזה.

וגם בענינינו לא נראה שיוכל להועיל להחשיב כמי שספר ב’ פעמים, משום שאין שֵׁם ספירת יום בב’ פעמים, וכמו שכתב החינוך שטעם הספירה הוא משום שצריך להתכונן לבוא לחג השבועות, וע”י שמתכונן כראוי לספור כל יום החולף יוכל להמתין ולצפות לחג, וא”כ מכיון שכבר ספר את היום לא יועיל מה שסופר שוב את אותו היום, דכבר ספר את היום, ובפרט להדעות בראשונים שכל מצות הספירה מתחילה ועד סוף היא מצוה אחת פשיטא שלא מהני ולא מידי אם ספר שוב, ואף אם ירצה לספור את כל הימים ב’ פעמים, ואמנם אין לי ראיה ברורה לזה, אבל נטיית הלב היא שאין כאן ספירה, מכיון שלא שייך לספור דבר ב’ פעמים, שאין דרך ספירה כן, אלא לדעת המספר, וגם אם אומר ב”פ את המספר אינו מוסיף כאן עד פעלה מבחינת פעולת הספירה, וגם אם סופר שוב אי”ז מצד ההלכה, ודברי הרמ”מ שהזכרתם { מתייחס למה שכתב אלי השואל אח”כ: יישר כח על התשובה בטוטו”ד, אבל יש לטעון שאין מצות ספירה לספור וזהו, אלא שלא להסיח דעת, וא”כ יש כאן מקום לעוד ספירה, וכן ראיתי מובא בפסקי תשובות וכן בספר של ר’ צבי כהן שליט”א בשם מהר”ם מרימנוב לספור כמה פעמים שלא להסיח דעת, ולפי”ז י”ל כל פעם שסופר יש לו מצוה קיומית, וגם אין שייך בל תוסיף כיון דהוי בזמנו.

}שיש ענין לא להסיח דעת מן הספירה לספור כמה פעמים, כמדומה שאי”ז מצד הלכות ספיה”ע אלא זהירות וחסידות.

וכן הסכים עמי מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א בכ”ז.

וכן כתב אלי שוב הג”ר ישראל מאיר ווייל מו”ץ בבית הוראה דהגרמ”ג בענין השאלה אם שייך תוספת במצות עשה של ספה”ע [לא זהירות וחסידות] אם סופר פעם שניה, כתב בזה”ל, ודאי שלא.

יש מצוות שבהם מצינו דבר כזה [בסיפור יציאת מצרים, יש מוכיחים במצה בליל הסדר מלשון הגמ’ שלא לאכול בערב פסח כדי שיאכל הרבה מצה], אבל ודאי שלא שייך תוספת על מצוה [כמו שופר, לולב- ועי’ תוס’ סוכה לט.

שא”א לברך על הלולב אחר שנטלו כי כיון שהגיהו יצא כמבו’ בגמ’ שם מב.

], עכ”ל.

ויעויין במהרש”ל סוף ב”ק בחילוקי דינים שבין בני א”י לבני חו”ל כתב, שבני בבל אין סופרין אלא בלילה ובני א”י סופרין בלילה וביום, וכן יש הרבה קהילות שנהגו (עי’ כה”ח סי’ תפ”ט סק”פ), ואולי אפשר להוכיח מזה שאין עובר.

ואביא כאן לשון בעל התשובות והנהגות ח”א סימן שיב, וז”ל, שמעתי מנהג קצת מקומות לספור בבוקר שוב לאחר תפלת שחרית והוטב בעיני מנהג זה מהחשש שמא שכחו מלספור אם התפללו בלילה בבית וכד’, ע”כ כשיספור בבוקר שוב [לא] הפסיד הספירה בברכה, ונתיישבתי בדבר אם כדאי להנהיג כן גם אצלנו כהצעת חכ”א לספור ספירת העומר גם בבוקר אחר התפלה.

אמנם נתיישבתי בדבר שמנהג ישראל תורה היא, ורובם ככולם לא נהגו כן, והטעם נראה שאם ביום לא נוהג המצוה ולא יצא אם ספר ביום, (שמטעם זה אנו לא מברכים ביום מי ששכח), ע”כ כשאומר לאחר זמן המצוה לשם מצוה, הוה כמצוה שלא בזמנה ובכוונה למצות ספירה ואולי עובר בבל תוסיף, ובפרט יש לחשוש שאם נקבע ע”י הציבור לספור מידי יום ביומו אחר התפילה ייראה הדבר כאילו המצוה היא גם ביום, וכמו שי”א בתפילין שאם מניח בלילה למצוה ואין מצוה עובר בבל תוסיף, כך בזה.

ואף שבספק אם ספר אין עוברין וחייבין לספור ביום כששכח בלילה, מ”מ כיון שעיקר הספירה ביום היא הידור בעלמא ולחשש רחוק, נראה דנאה הדבר ויאה לפרש בזה הטעם ולא לשנות המנהג שלא לספור בבוקר בציבור אם אין נוהגין כן (וגם יש אומרים שאפילו מספק אין לספור, דומיא דמתנות שנתערבו שעוברין בבל תוסיף) ואף שמדינא אין לחוש, די בכך לא לשנות המנהג ולקבוע מנהג חדש שכולם יספרו יחד גם ביום במקום שלא נהגו כן, שעלולים לחשוב שיש מצוה גם ביום, ולכן לא נהגו לספור ביום בציבור כתקנה קבועה לכל אחד וגם שלא בקיאין להתנות ולכוין לצאת המצוה רק אם יש מצוה, כנלע”ד וצ”ב.

ואח”ז כתב עוד וז”ל, ובמק”א דנתי כשמאחרים ק”ש בברכותיה והמון עם מדמין שמקיימים בזה המ”ע דק”ש דיש חשש בל תוסיף, וכן הוא כשמתפללים מעריב לפני הזמן וקוראין ומכונין לצאת ידי מ”ע דק”ש, (והבאתי כן בשם שו”ת חתם סופר) ע”כ כשסופר וחוזר וסופר ביום ראוי לכוין ולהתנות אם יש מצוה דוקא ביום, ואולי סומכין שבסתמא כוונתו כן.

מיהו שוב הדרני בי, שבמועדים וזמנים ח”ד סימן רפ”ט הבאנו חידוש נפלא בשם תה”ד, שאם ספר ביום לא קיים המ”ע דספירה, רק מועיל שהיום ספור שיכול להמשיך הלאה, ולא נקרא חיסר ויוכל לברך מכאן ולהבא, ע”ש היטב, ודומה לנקצר ביום בעומר דכשר אבל לא מקיימין מ”ע, ולפי זה אין חשש בל תוסיף שבספירה ביום מתקיימת המנין לספור הלאה וכמ”ש, ומיהו אין תועלת לחזור ביום לספור כמה פעמים שאין אז מצוה עכ”ל.

וכתב בתשובות והנהגות כרך א סימן נז, וז”ל, ועדות נאמנה מפי הקדוש ה”חפץ חיים” זצ”ל מעיד הצדיק רבי שלמה בלוך זצ”ל, ששמע ממנו שאם קורא ק”ש לאחר הזמן ומכוין לצאת עובר בבל תוסיף, ויש ליזהר בזה מאד, שרבים נכשלין בזה, וצריך לכוון להדיא שלא לצאת אם קורא לאחר הזמן ולהזהיר על כך, ונראה פשוט שגם במעריב קודם הזמן הדין כן, ועיין בשו”ת “חתם סופר” יו”ד ס”ס ש”א שמביא לכוון לא לצאת אם אין הלכה כרבינו תם שיוצאין ק”ש בעוד יום, וע”כ חשש גם כן לבל תוסיף, והגר”ש זצ”ל הביא שלזה רמז המשנה “הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה” שלא הפסיד אם מכוון כקורא בתורה דוקא, שבלאו הכי ראוי לחשוש שעובר בבל תוסיף, ומיהו עיין בברכות (י ב) שמפרש לא הפסיד הברכות, ולא פירש לבל תוסיף, ואולי לשון לא הפסיד דחקתו, אבל נראה שראוי לדקדק לכוון לא לצאת, או על תנאי בספק, ולא ליכנס לחשש אסור לאו דבל תוסיף.

ויש לעיין אם כוונתו למצוה בטעות אם עובר בבל תוסיף, שלא נתכוון להוסיף רק חשב שיש עכשיו המצוה, ובישן בסוכה בשמיני דלוקה היינו להו”א שגם בלי כוונה עוברין גם לאחר זמנה, אבל לדידן בשלא בזמנו בעי כוונה, אינו עובר אלא כשכוונתו להוסיף בכך על גוף המצוה, ובתפילין דרבינו תם שחוששין לבל תוסיף היינו שמדמין שיש בזה גם כן המצוה מלבד דרש”י, אבל כאן בודאי, אף שסתם ק”ש אחרי אהבה רבה למצוה, הלוא מה שמכוון זהו בטעות שמדמה שעכשיו זמנה ומצותה ולא נקרא מכוון להוסיף לעבור כה”ג, אבל כבר הורו הגדולים הנ”ל ליזהר עכ”ל וע”ש עוד.

וע”ע בתשובות והנהגות כרך ב סימן מז.

היוצא מכ”ז דיש נידון באחרונים על כמה מצוות אם יש בהם ענין לעשות אותם ב”פ, וגם בק”ש דנו בזה, ובספה”ע לא נראה דיש בזה מצוה.

בענין ק”ש לאחר זמנה נחלקו הארונים אם יש בזה מצוה, וע”כ יש להזהר שלא לכוין, ובקורא ב”פ בתוך זמנה עי’ ברצוף אהבה שם מה שדן באריכות בדברי הר”ח והרי”ף הנ”ל ושא”ר.

בהצלחה

קרא פחות

מותר לאכול בברית רק מי שהיה שם ולא מי שמביאים אליו הביתה אוכל (משנ”ב סי’ תקנא סקע”ה), וגם מי שהיה אמור לבוא ולא הגיע הדין אותו הדין (כן מוכח שם), ורק בעלי הברית עצמם נזכר בפוסקים שדין זה אינו נוהג ...קרא עוד

מותר לאכול בברית רק מי שהיה שם ולא מי שמביאים אליו הביתה אוכל (משנ”ב סי’ תקנא סקע”ה), וגם מי שהיה אמור לבוא ולא הגיע הדין אותו הדין (כן מוכח שם), ורק בעלי הברית עצמם נזכר בפוסקים שדין זה אינו נוהג בהם (עי’ דברי מלכיאל ח”ג סי’ כז מש”כ ע”פ המג”א סי’ תקסח ס”י המובא במשנ”ב שם סקי”ח עי”ש).

ותינוק ג”כ אסור לאכול בשר בתשעת הימים [לנוהגים שלא לאכול בשר בתשעת הימים], אם הוא בריא עכ”פ כשהגיע לחינוך.

וההיתר בתינוק הוא בב’ תנאים שעדיין לא הגיע להתאבל על חורבן ירושלים [ועי’ בזה בשעה”צ שם סקצ”א בגדר זה ועוד בביאורים ומוספים על סק”ע מה שהובא שם בשם הגריי”ק והגרח”ק והגרנ”ק] וגם שהוא צורך מצוה כגון שתיית הבדלה וכיו”ב אז יהיה מותר לתינוק (משנ”ב סי’ תקנא סק”ע).

ומכיון שבניד”ד הברית היתה ביום שישי ע”כ הילד יכול לקבל שבת מוקדם מפלג המנחה ולאכול את המנה (כ”כ בשו”ת רבבות אפרים ח”א סי’ שסז סק”ב בשם המשנה הלכות) דבשבת אין איסור שלא לאכול בשר גם מצד המנהג (משנ”ב שם סקנ”ט).

יש לציין דדעת הא”ר סי’ תקנא סקכ”ד להתיר לקטן מערב שבת בחצות [והוא דלא כהמג”א עי”ש], וכן יש היתר דומה באג”מ או”ח ח”ד סי’ כא סק”ד לקטנים שעה או שתיים קודם שבת אם רגילין לאכול בשר אז.

ואמנם יש לדון אם שייך קבלת שבת בקטן שאין נדריו נדרים אבל מסתמא שאין להחמיר עליו יותר בגדול ומה שיועיל בגדול אין סברא שלא יועיל בקטן דאין בזה ליכא למסרך (עי’ ריטב”א ריש סוכה) וכעין מה דאמרי’ מי איכא מידי דלנכרי שרי ולישראל אסור, ובפ”ק דחגיגה בסוגי’ דקטן חיגר כל היכא דבגדול וכו’ עי”ש.
 

כמו כן יכול הילד לעשות סיום ולאכול, ואע”פ שאינו ברור שאם עושה הסיום רק לאכול את המנה יכול לעשות זאת (עי’ משנ”ב שם סקע”ג בשם הא”ר וערוה”ש שם סכ”ח ובביאורים ומוספים שם וכן בהל’ ער”פ), אבל מ”מ כאן בניד”ד שיש כמה צדדים, דהוא גם אבלות [ובאבלות שומעין להקל] וגם מנהגא [דמדינא רק בסעודה המפסיק בה אסור לאכול בשר] וגם תינוק [דהוא פלוגתא ביו”ד בדרגת האבלות בתינוק בדעות רש”י והרי”צ גאות, והרחבתי בזה בתשובה אחרת לענין השמעת שירים לילדים, ובלאו הכי הוא קל בקטן יותר כיון דגם בדרבנן גמור בקטן הוא תרי דרבנן] וגם יש מתירים סיום בכה”ג מעיקר הדין או עכ”פ בשעת הדחק, וגם הוא נלמד מתחילתו לצורך זה שבזה דעת הערוה”ש שאין בזה חסרון כלל, ולכן בצירוף כל צדדים אלו אין להחמיר.

 

קרא פחות

יש בזה מחלוקת הפוסקים, והדעה המפורסמת יותר היא שיש להעדיף הידור על פני זריזין מקדימין וגם בענייננו הוא יותר שייך לומר כן כמו שיתבאר. וגם להחולקים בניד”ד אין כאן חשש איסור אלא מצד במה עדיף להדר יותר. מקורות: הנה נידון זה ביסודו תלוי ...קרא עוד

יש בזה מחלוקת הפוסקים, והדעה המפורסמת יותר היא שיש להעדיף הידור על פני זריזין מקדימין וגם בענייננו הוא יותר שייך לומר כן כמו שיתבאר.

וגם להחולקים בניד”ד אין כאן חשש איסור אלא מצד במה עדיף להדר יותר.

מקורות:

הנה נידון זה ביסודו תלוי בנידון האם עדיף הידור מצוה או זריזין מקדימין, ודעת התה”ד סי’ לה ושארית יוסף שהידור מצוה עדיף מזריזין מקדימין, וכן מבואר עוד בתה”ד סי’ רסט, וכן בשו”ע ורמ”א סי’ תכו ס”ב משמע דנקטו בפשיטות כדברי התה”ד בסי’ לה, וגם בבה”ל שם ד”ה אלא ובמה שכתב שם בשם אשל אברהם לענין להמתין לרב עם משמע בפשיטות שנקט כסברת התה”ד, וראה במכתב שנדפס בסוף ספר לבושי צדקה (להר”ץ הכהן) בחתימת כמה גדולים שכתבו כן להעדיף הידור מצוה על זריזים מקדימין גם לגבי ברית מילה, וכ”א בדברי מלכיאל ח”א סי’ יב דהידור מצוה עדיף מזריזין מקדימין, וכ”כ בחי”א כלל סח ס”א בשם השו”ע סי’ תכו (והיינו התה”ד הנ”ל בסי’ לה), ואמנם הביא דהס”ח חולק, אבל משמע שם שנקט לעיקר כהשו”ע, ובעיקר דברי הס”ח יעוי’ להלן מה שאכתוב בזה.

והביאור בזה דאין צריך להזדרז אלא כאשר הדבר מוכן אבל כאשר הדבר אינו מוכן ויש מה להוסיף בהידור שלו א”כ אין צריך להזדרז אלא אדרבה עדיף להמתין כדי להוסיף בהידור.

וראיתי דיש שהביאו ראי’ לזה מפ”ק דמגילה דף ו’ גבי מסמך גאולה לגאולה עדיף שמחמת זה עבדי’ פורים באדר שני ולא באדר ראשון, ויש לדחות הראיה דשם אחר דיש מסמך גאולה לגאולה עדיף כבר אינו רק בהגדרת הידור מצוה אלא לעיכובא, משום שהוא מגלה לן שכבר נקבע פורים ביום ראשון, ולא שייך זריזין תו, וממילא זריזין יהיה שייך רק באותו היום גופא, וא”א להביא ראיה בנידון שעדיין שייך להזדרז.

ומ”מ כמובן שגם אם נקבל הראיה עדיין אין ללמוד מזה שכל הידור מצוה דוחה זריזין מקדימין.

ומצינו דעה אחרת בפוסקים דיש להעדיף זריזין מקדימין על הידור מצוה, וכ”כ ברכ”י סי’ א ז ובמחב”ר סי’ רכט, וחסד לאברהם למהר”א תאומים מהדו”ת או”ח סי’ עז [וראה שד”ח מערכת פ”ה בפלוגתא זו].

ובמחב”ר שם הוכיח מגמ’ דר”ה לב דזריזין מקדימין עדיף מברב עם עי”ש והיא ראיה אלימתא.

ואולי יש ליישב הקושי’ מהגמ’ דר”ה שם דספק ברב עם לא דחי ודאי זריזין מקדימין, דאין ספק מוציא מידי ודאי, ודוק שהוא מתיישב בגמ’ שם דהטעם של זריזין מקדימין הוא קבוע וברור ואילו הטעם של ברב עם אינו קבע ואינו נוהג ושייך בכל מקום בכל זמן, ואע”ג דיש מקום לטעון דאין טעם להקדים אפי’ על צד הספק כדי שיזכה לעשות בהידור יותר על דרך סברא הנ”ל (ד”ה והביאור בזה), מ”מ כלל בידינו שאין ספק מוציא מידי ודאי כדאי’ בפ”ק דפסחים, ואילו לתקן תקנה משתנה (שבמקום שיש חששא דברב עם ינהגו באופן אחר) לא תקנו דנתת דבריך לשיעורין.

ובבה”ל סי’ תכו שם ד”ה במוצאי הביא דעת הב”ח והגר”א שחולקים על התה”ד בסי’ לה בנידון המדובר שם לגבי לאחר ברכת הלבנה עד מוצ”ש וס”ל לקדש מיד שלא להחמיץ המצוה, ואולי שם הוא נידון מיוחד דסוברים שאין כ”כ הידור במוצ”ש כדי לאחר המצוה או דסוברים שכין שבינתיים מסיח דעתו מן המצוה יש לחוש שישכח ויפסיד לגמרי, וכך משמע שם בבה”ל הלשון להקדים שלא להחמיץ המצוה, ומשמע דקאי על החשש הנזכר ברמ”א שם שאולי תתכסה הלבנה בימים שאחר זה וממילא יפסיד לגמרי את ברכת הלבנה.

וברדב”ז סי’ אלף פז נקט דמי שנתנו לו לצאת יום אחד מבית האסורים להתפלל במנין יצא מיד משום אין מעבירין על המצוות ואע”פ שיכול במקום זה לצאת ביוה”כ או בפורים, והטעם משום אין מעבירין על המצוות.

ואולי במקום שיש אין מעבירין על המצוות (דהיינו כשהמצוה כבר לפניו) הוא חמור יותר משאר זריזין מקדימין.

אבל גם הנידון של התה”ד מיירי באופן שיכול כבר עכשיו לקיים את המצוה, דהרי רואה את הלבנה כנגדו ואעפ”כ כ’ להשתהות, וא”כ לכאורה גם שם שייך אין מעבירין על המצוות.

ובחכ”צ סי’ קו חילק בין המקרה של הרדב”ז שמקדים מצוה אחת על פני מצוה אחרת מאוחרת יותר לבין המקרה של התה”ד שהנידון על אותה המצוה לאחר אותה, דבזה אמרי’ הידור מצוה עדיף.

ובספר חסידים סי’ תתעח כ’ דיש לאדם לקנות טלית מיד שימצא ולא ימתין עד שימצא נאה מאוד, ומ”מ גם משם א”א להביא ראיה מוחלטת דשם מבואר שיש חשש שלא ימצא בסוף ויתבטל ממצוות ציצית, ובלאו הכי בינתיים יתבטל ממצוות ציצית, וגם בלאו הכי אפשר שתמיד יוכל להדר אחר כך.

ומדברי הביכורי יעקב בתוספת ביכורים סי’ תרנא לגבי מי שיש לו עכשיו לולב פחות מהודר שיטלנו אין להביא ראיה שסובר שזריזין עדיף מהידור, חדא דאם ימתין יפסיד הידור דרוב עם ונטילה בהלל ועוד דמצרף גם הדעות דמהני ליטול פעם שניה [ואכמ”ל בזה ועי’ תוס’ סוכה מא ותוס’ ר”ה טז ע”ב] כמ”ש שם שכשיבוא לידו הלולב המהודר יטלנו שוב, ואדרבה ממה שהוצרך להזכיר הטעמים הנ”ל דהלל ורוב עם אולי יש ללמוד דאינו סובר שזריזין עדיף מהידור.

עכ”פ הנוהגים כהמנהג לאחר ברכת הלבנה למוצ”ש סוברים דהידור עדיף מזריזין מקדימין, וגם המאחרין אינו ברור שסוברין להיפף כמו שנתבאר.

ולגבי מה ששאלת לענין לאחר את הברית מצד כיבוד הורים ושלום בית, הנה בלא להיכנס לפרטי המקרים והשאלות באיזה אופן מדובר מ”מ הכלל בזה הוא שכל איסור ודאי אינו נדחה מפני מעלת זריזים מקדימין וכל דבר שמוגדר כחומרא או עדיפות או הידור תלוי בנידון זה דלהסוברים שזריזין מקדימין לא נאמר במקום הידור אזי גם כאן יש להעדיף את ההידור על פני זריזין מקדימין, ולהסוברים שזריזין מקדימין נאמר גם במקום הידור יש לדון בכל הידור לגופו, מכיון שלשיטה זו לא נאמר כלל כזה שזריזין מקדימין דוחה כל הידור אחר ויש לדון בכל הידור בפני עצמו, וכפי שנתבאר הרבה הפוסקים סוברים כהדעה הראשונה שיש להעדיף הידור על פני זריזין מקדימין ובפרט בהרבה מקומות שנוהגים כדעה זו לגבי ברכת הלבנה, ועכ”פ בניד”ד שעדיין אין כאן בעיה מצד אין מעבירין על המצוות (חששא דהרדב”ז) וגם בד”כ אין כאן חשש שמא יוחמץ המצוה (כנזכר בבה”ל לגבי ברכת הלבנה) א”כ יש מקום שפיר לאחר את הברית כדי לקיימו בהידור יותר.

קרא פחות

גם במוצ”ש יש מעלה בכביצה אם יכול.מקורות: גם לגבי סעודות שבת וגם לגבי מוצ”ש נזכר בגמ’ שבת קיט ע”א, הלשון כזית, אלא שבבה”ג [עמ’ קכו] ור”ן [שבת מג סע”ב לגבי שבת, סוכה יב ע”ב מדה”ר לגבי יו”ט] ועוד נזכר כביצה ...קרא עוד

גם במוצ”ש יש מעלה בכביצה אם יכול.

מקורות: גם לגבי סעודות שבת וגם לגבי מוצ”ש נזכר בגמ’ שבת קיט ע”א, הלשון כזית, אלא שבבה”ג [עמ’ קכו] ור”ן [שבת מג סע”ב לגבי שבת, סוכה יב ע”ב מדה”ר לגבי יו”ט] ועוד נזכר כביצה לענין סעודות שבת או יו”ט, ועי’ בברכ”י סי’ רצא מ”ש בזה, עכ”פ ממה שלמדו הפוסקים דין זה של כביצה מענין סעודה חשובה, עי’ במג”א שם, א”כ משמע דה”ה מוצ”ש.

וכך לכאורה יסבור הברכ”י שם עי”ש, וכן מבואר להדיא במחצית השקל שם דבמוצ”ש לכתחילה כביצה, וכן במשמרת שלו’ כט כ’ לאכול כביצה ועכ”פ כזית עי”ש [לענין תוספת על סעודה שלישית שתעלה לו לסעודת מלוה מלכה].

ואע”ג שבמעשה רב [תוספת מע”ר לט] מבואר שנהג הגר”א למעשה כזית, יש לומר דשמא סבר כן גם בשבת, דהרי הגר”א בביאורו סי’ ש’ למד חידוש דין ממה שנסמכו בגמ’ דין לעולם יסדר וכו’ לענין שבת וגם לענין מוצ”ש, וא”כ מסתבר שמשוה אותם גם לענין כזית, וקצת דוחק ליישב דבשעת הדחק דשם סמך על המקילים, דהגר”א הי’ לו בד”כ הכרעה.

ואע”פ שבטור כ’ לגבי שבת בסי’ רצא כזית ולגבי מוצ”ש בסי’ ש כביצה היינו משום שבסי’ ש נקט לשון הגמ’ שם.

אולם בהרבה פוסקים באמת נזכר בסתמא הלשון כזית לגבי מלוה מלכה, ומסתימת דבריהם משמע דנתכוונו כזית כפשוטו, עי’ עה”ש סי’ ש’ ס”ג ועוד שם בשם הא”ר, ובשו”ת רב פעלים ח”ג או”ח סי’ לה, וכן יתכן שנקט מצד הסברא בשו”ת רע”י שלזינגר ח”א סי’ קיד עי”ש אלא שסברתו מחודשת לחלק במהות האכילה ולחדש מזה הלכה ע”פ הכללים שנתבארו שבשבת ומוצ”ש נאמר הלשון לעולם יסדר ואעפ”כ חיישי’ להגאונים משום שבלא כביצה אין בו שיעור קביעות סעודה כנ”ל.

ומ”מ מי שאינו יכול לאכול כביצה משמע במשנ”ב שאפי’ בסעודה שלישית יאכל כזית, ראה סי’ רצא סק”ב וע”ע סי’ תרלט סק”כ.

קרא פחות

{יום ג’ ה’ כסלו תשע”ו כולל יששכר באהליך מודיעין עילית} שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי’ לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג”ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים.תשובה הנה אמרי’ בפ”ק דב”ב ט’ ...קרא עוד

{יום ג’ ה’ כסלו תשע”ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}

שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי’ לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג”ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים.

תשובה הנה אמרי’ בפ”ק דב”ב ט’ א’, גדול המעשה יותר מן העושה.

וי”ל דלקיים היינו לקיים אחרים העושין, וכמו שמצינו מקיים כלאים בכרם בפ”ק דמו”ק ג’ ב’, אע”ג דהתם מיירי רק שמקיים ולא מבטל, אך מסברא נראה שאנו מבקשין יותר מזה, ומ”מ לשון לקיים שייך גם על המעשה אחרים.

[נ”ב היה קשה לי מדאמרי’ גדול המעשה כעושה, ושאלתי למרן הגר”ח קניבסקי שליט”א, והשיבני דהגדלות של המעשה הוא מצד מה שמתבייש, ר”ל שאין גדלותו מצד עצם מה שמעשה דע”ז אמרי’ מעשה כעושה, אבל בצירוף מה שמתבייש נעשה יותר מן העושה].

ויתכן שזוהי כונת השל”ה שכתב [תורה שבכתב, הקדמה], הכלל העולה צריך לעסוק בתורה לשמה דהיינו כמו שהוזכר בברכת ‘אהבה רבה’ ‘ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים’, דהיינו שיעסוק בתורה על מנת כל מה שיהיה אפשר לו לקיים יקיים ומה שאי אפשר לו ואפשר לחבירו אז ילמוד אותו ויזרזנו ויעזרנו לקיים עכ”ל.

עוד יש לעורר ע”פ מ”ש הרמב”ן דברים כ”ז, כ”ו, וז”ל, אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש”י, ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים אסתר ט כז, והנה הוא חרם המורדים והכופרים, ובירושלמי בסוטה פ”ז ה”ד ראיתי, אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור [עכ”ל הירושלמי], ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו, ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו, ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים יד יד שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו’ לעיל ד מד, וכן נוהגין, ע”כ לשון הרמב”ן.

והנה ע”פ מ”ש בשם הירושלמי תו חזינן שלשון לקיים התורה היינו לעשות את האחרים.

ומאידך גם את פי’ הרמב”ן גופיה שייך לפרש גם כאן.

[וצל”ע בשאר המפרשים שם עוד, ולכאורה הרבה ממה שפי’ שם המפרשים יוכל להתפרש גם כאן בענינינו].

ועיין בשו”ת משיב דבר להנצי”ב מוולוז’ין זצ”ל ח”ב סימן קד, שכתב על פי הגמ’ בשבת י’ א’ לפרש נוסח זה, ד”לשמור” היינו משנה השנוי מכבר וכדאיתא בקידושין ל”ז אשר תשמרון זו משנה ובתו”כ אי’ הכי הרבה פעמים, “ולעשות” היינו חידושי תורה כלשון גמ’ הנ”ל תורתו מתי נעשית, ובשאלתות דר’ אחאי סי’ נ”א הביא הנוסח מתי למדה ומתי לימדה הרי שהלימוד דנקרא תורתו דהיינו חידושי תורה בפ”ע ואח”כ לאחרים מיקרי עשיה עכ”ד, ולפ”ד לקיים היינו מצוות, ואדרבה לשמור ולעשות היינו ללמוד את התורה.

ויעויין בפי’ הרוקח על התפילה [יז – עמ’ פ”ב] מ”ש דיש ח’ לשונות כאן, וז”ל, למה ח’, לפי שהתורה ניתנה בח’ דברים ד’ בכלל וד’ בפרט, לכך אנו אומרים בברכת התורה ח’ דברים, ותן בלבנו להבין א; ולהשכיל ב; לשמוע ג; ללמוד ד; וללמד ה; לשמור ו; ולעשות ז; ולקיים ח, וכן ח’ עדותיך בתמניא אפי וסימנך בד”ה מנצפ”ך סימן אחר פר”ץ בן דמה וכן ח’ העדות מלאים בחמשה חומשי תורה ע”כ.

הרי שיש ענין דוקא בח’ דברים, וע”ש עוד באורך, וע”ש עוד סי’ מ’ עמ’ רס”ח.

ושם סי’ מ”א ביאר עוד לשונות הללו ורק אזכיר מתוך דבריו שם מ”ש וז”ל, לשמור כל התורה, ולעשות אותה, ולקיים מצוותיה עכ”ל, ועדיין לא זכיתי להבין החילוק לפי דבריו, וה’ יאיר עיני { וע”ע מה שכתב לבאר תיבות אלו בס’ משנה שכיר (טייכטל), מועדים, שבת, הקיום האמתי וכו’, ד”ה ביאור התפילה.

}.

קרא פחות

שאלה הנה נאמר בתורה שכתוב על הציץ קדש לה’. ובגמרא מבואר שלדעת חכמים היה כתוב שם ה’ לפני “קודש ל” כדי שלא יהיה כתוב לפני ה’, ושאלתי הרי בכל ספר תורה יש כיתוב לפני ואחרי ה’, ולמה רק בציץ זה ביזוי? יוסף חיים ...קרא עוד

שאלה

הנה נאמר בתורה שכתוב על הציץ קדש לה’.

ובגמרא מבואר שלדעת חכמים היה כתוב שם ה’ לפני “קודש ל” כדי שלא יהיה כתוב לפני ה’, ושאלתי הרי בכל ספר תורה יש כיתוב לפני ואחרי ה’, ולמה רק בציץ זה ביזוי?

יוסף חיים בלוך

***

התשובה בקצרה

חששו רק במקום שאין אלא תיבה אחת ולא במקום שיש סיפור דברים לפני השם ולאחריו.

תשובה

בע”ה אור ליום ד’ כ”ה אלול ע”ו

לכבוד הרב בלוך שליט”א

מה שכתבת שטעם חכמים בגמ’ הוא משום ביזוי אמנם אינו מפורש ממש בגמ’, אבל כן מבואר בריטב”א שבת ס”ג ב’, וז”ל, וכתוב עליו בשני שיטין יו”ד ה”א וא”ו ה”א מלמעלה וקדש למ”ד מלמטה, פירוש שלא יהא שום דבר עומד על השם, עכ”ל.

וכן כתב המהרש”א בחידושי אגדות סוכה דף ה’ א’, וז”ל, וטעם הענין שאין זה כבוד השם שיהיה קדש למ”ד כתוב קודם השם בשיטה אחת ולהקדים השם קודם לקדש למ”ד אין זה דרך קריאתו אבל קדש למ”ד בתחלת שיטה התחתונה והשם בסוף שיטה העליונה הוה שפיר דרך קריאתו כמ”ש התוס’ עכ”ל.

מ”מ המהרש”א שם כבר נחית לבאר מ”ט בשאר דוכתי לא חיישינן לזה, וז”ל שם, ואין לומר דבכמה מקומות בתורה שמקדימין דברים אחרים לפני השם בשיטה אחת, וכבר אמרו במס’ ידים שהשיבו הפרושים למין הגלילי שכותבין המושל מלמעלה ואת השם מלמטה שנאמר ויאמר פרעה מי ה’ אשר וגו’, דהתם כיון דיש בתורה סיפור דברים לפני השם ולאחריו ואין לחוש בקדימה ובלמעלה משא”כ הכא בציץ דלא כתיב ביה רק תיבה אחת והשם יש לחוש בקדימת התיבה לפני השם ומשום דרך קריאתו כתבו בב’ שיטות דרך קריאתו כמ”ש התוס’ ע”כ.

ויעויין במה שאמרו מה שאמרו בירושלמי שהיה השם בציץ דומה למלך שיושב ע”ג קתדרא שלו, אבל יתכן שאין ראיה מן הירושלמי לענינינו, דהירושלמי סימנא בעלמא קא יהיב [ועי’ בריטב”א סוכה שם], ואין הכרח שזהו טעם חכמים, אלא י”ל דשום דרשא היה להם, ואי נמי יהיה טעם הירושלמי מצד זה ג”כ אינו קושיא דבס”ת ג”כ בד”כ יש מילים מתחת השם, והיכא דלא אפשר לא אפשר, או כמו טעם המהרש”א דדוקא בדבר שכתוב בשיטה אחת יש לחשוש משום הכבוד.

***

קרא פחות

בדיעבד כשאין סוכה אחרת עליו להעדיף לשבת בסוכה זו מלשבת בלא סוכה, ויש אומרים שלא יברך עליה.מקורות:הנה הבעיה בזכוכית ע”ג סוכה מחולקת לשנים, האחת שיש כאן כעין סכך פסול, והשניה שאין הגשמים יורדים לסוכה זו.והנה מצד מה שאין גשמים יורדים ...קרא עוד

בדיעבד כשאין סוכה אחרת עליו להעדיף לשבת בסוכה זו מלשבת בלא סוכה, ויש אומרים שלא יברך עליה.

מקורות:
הנה הבעיה בזכוכית ע”ג סוכה מחולקת לשנים, האחת שיש כאן כעין סכך פסול, והשניה שאין הגשמים יורדים לסוכה זו.

והנה מצד מה שאין גשמים יורדים לסוכה אמנם יש שפסלו גם זכוכית מכח זה (מקראי קדש סוכות ח”א סי’ כב בשם הגרמ”מ אפשטיין), כבר הכריע המשנ”ב סי’ תרלא סק”ו דכל זה שצריך שיוכלו הגשמים להכנס לסוכה הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד יש לסמוך על המכשירין, ומשמע שאפשר גם לברך על סוכה כזו שאין הגשמים יכולין ליכנס בה, וכ”כ בשבט הלוי ח”ז סי’ ס שאפשר גם לברך בסוכה שאין הגשמים נכנסין בה, ושכך משמע מסתימת השו”ע והרמ”א שלא הזכירו תנאי זה שצריך שיוכלו הגשמים לירד לתוך הסוכה, ועי’ עוד במשנה אחרונה סי’ תרכה ס”ג מה שהביא דברי הרשב”א והאחרונים שדנו בדבריו לענין נסרים הקבועים במסמרים.

אבל בכה”ח סי’ תרלא סק”י כתב שאין מברכין על סוכה כזו שכן ספק ברכות להקל.

ואם כן בני אשכנז יברכו (אפשר שהוא גם בצירוף שמא סבר המשנ”ב שהוא פסול דרבנן, אבל לענין מסמרים משמע בשעה”צ להלן דהפסול הוא דאורייתא [עכ”פ להמצריכים שלא יהיה כבית], ובאמת בתוס’ ריש סוכה משמע שהוא סברא ברורה דאורייתא, ויל”ע אם הא דשעה”צ היינו הך דהכא או לא), ובני ספרד המחמירים יותר שלא לברך בספק ברכות א”כ גם בזה לא יברכו.

ובאמת היה מקום לטעון דזכוכית כזו אינה פוסלת הסוכה משום שהיא דבר נפרד מן הסוכה המונח על הסוכה והסוכה מצד עצמה בנויה בכשרות, אבל כנראה שכל שנתנו דרך בנין בטל לסוכה, וכמו מה שנזכר להדיא בראשונים (הגמ”י ועוד ועי’ תוס’ סוכה ב ע”א) דמסמרים פוסלים בכה”ג להסוברים שהוא תנאי בסוכה שיהיו הגשמים נכנסין בסוכה.

אולם מצד הנידון של סכך פסול אמנם אין ברור שנחשב סכך פסול מכיון שחמתה של הזכוכית מרובה מצילתה, מאידך גיסא מצד חלק המחיצה של הסכך אין כאן הצלה במה שאין צל שהרי יש כאן מחיצה גמורה.

ויש להוכיח דכשהסכך הוא מחיצה גמורה הוא פוסל את הסוכה ממה שדן המשנ”ב סי’ תרכו סקי”ז ושעה”צ שם סקכ”ג לענין סוכה שיש עליה עצים דקים הפסולים לסיכוך במרחק של ג’ טפחים בין קנה לחבירו, ודן שם שלכתחילה יראה לחוש באופן המבואר שם לדעת הב”ח הסובר שאומרים לבוד להחמיר, ומבואר מזה שלדעת הב”ח שאומרים לבוד להחמיר יש כאן פסול אע”ג דחמתו מרובה מצילתו מצד המחיצה שבו, וגם להסוברים שאין אומרים לבוד להחמיר מ”מ כשא”צ לומר לבוד דכבר יש מחיצה גמורה אז פסול לגמרי.

ובמשנ”ב שם כתב דכ”ז כשיש סכך למטה מעצים אלו אבל אם סכך כשר מונח ביניהם אינם פוסלים, ומבואר שם בשעה”צ דגם אם מניח ע”ג הסכך הפסול סכך כשר מקרי עירוב וכשר וכן אי’ ברמ”א סי’ תרכו ס”א דאם הניח זה על זה מקרי עירוב וכשר.

אולם החזו”א או”ח סי’ קנ סקי”ד נקט שאין להכשיר כשהסכך הפסול ניכר, וכ”כ השונ”ה סי’ תרכו ס”י דנראה שהחמיר החזו”א גם כשמונחין זה על גב זה כיון שהסכך הפסול ניכר, וסיים דצ”ע.

והנה קיימא לן בשו”ע ומשנ”ב ריש סי’ תרכו סק”ב שאם יש סכך פסול צילתו מרובה מחמתו אז אין מועיל שום ביטול לסכך זה אפי’ בעירוב בסכך הכשר, ודנו האחרונים בטעם הדבר, דהרי מבואר בשו”ע שם דמועיל לערב את הסכך הפסול בכשר כשאין הסכך הפסול צילתו מרובה מחמתו, באופנים והדעות המבוארים שם, ולמה בצילתו של הסכך הפסול מרובה אין מועיל עירוב וביטול (עי’ נחלת דוד סי’ מד), ובשו”ת אג”מ או”ח ח”א סי’ קעח ענף א’ כתב שהביטול הוא על הצל ולא על הסכך עצמו, וכשנוצר כאן צל מהסכך פסול הסוכה נפסלה, ועיקר הענין מבואר גם בקה”י סוכה סי’ ח סק”ב ד”ה ומ”מ, שמכיון שכבר יש כאן צל מעל אין מועיל הסכך הכשר כלום, (וצע”ק מה סובר לענין כשהסכך הפסול תחת הכשר, ועי’ גם בלשון השו”ע שם), ולפי הגדרות אלו לכאורה יוצא שכאשר נבוא לפסול את הסכך הכשר מטעם מחיצה לא יהיה דין זה שלא מועיל ביטול, גם כאשר רוב המחיצה קיימת, אלא ייחשב כחמתו מרובה מצילתו שהסכך הכשר צילתו מרובה מועיל ביטול, וצל”ע בזה.

וע”פ דברי האג”מ הנ”ל שהביטול הוא הצל ולא הסכך מתבאר ג”כ מ”ט לדעת הרמ”א והמשנ”ב וכן המרדכי שנזכרו במקורי הרמ”א וכן בשעה”צ סי’ תרכו ס”ג הנ”ל וכן האג”מ כמו שמתבאר כאן) לא אכפת לן שהסכך הפסול ניכר בפני עצמו כיון שהביטול הוא רק בצל, ומאחר שהסכך הפסול מונח ע”ג הסכך הכשר או להיפך הצל של הסכך הפסול בטל בכשר וחשיב שאינו ניכר (ולהקה”י אינו ממש כך דאזלי’ בתר העליון).

ולהמבואר יוצא לכאורה דסוכה כזו שצילתה מרובה מחמתה והסכך מכוסה בטבלת זכוכית (או ניילון שקוף אפי’ שעומד ברוח מצויה) לפי הרמ”א והמשנ”ב יהיה כשר ולפי החזו”א יהיה פסול.

אמנם עדיין יש לטעון דגם להחזו”א לא יהיה פסול דכל מה שמיירי החזו”א הוא רק בסכך פסול גמור, אבל כאן שאינו עושה צל כלל לא, ובאמת בארחות רבינו ח”ב סי’ ריח הובא בשם החזו”א שאם יש בזכוכית נקבים (כדי שיוכלו גשמים ליכנס לתוכה) וסיכך ע”ג הזכוכית הסוכה כשרה אע”פ שרוב הסוכה מכוסה בזכוכית, דזכוכית היא כאויר ולא כסכך פסול.

ובספר מקראי קדש החמיר לאידך גיסא שמכיון שזכוכית מועילה להגן מפני הגשמים א”כ חשיבה כמו סכך העושה צל ופוסלת הסוכה שתחתיה מדין סוכה תחת סוכה, וכנראה סברתו היא רק באופן שיש הפרש בין שניהם כשיעור, דאם א’ מונח על חבירו למה שיפסול דהרי לא גרע מסכך פסול שחמתו מרובה מצילתו, וכמו שנתבאר דאפי’ החזו”א שמחמיר בסכך פסול אם ניכר בפני עצמו שאינו מתבטל אבל בזה לא חשיב כסכך כלל, ואפי’ לולא חידושו של החזו”א דלא חשיב סכך כלל מ”מ הרי לרוב הפוסקים סכך פסול חמתו מרובה מצילתו שמונח ע”ג הסכך הכשר אינו פוסל כלל כרמ”א והמשנ”ב.

ולמעשה בדיעבד כשיש רק סוכה כזו עדיף סוכה כזו מלשבת בלא סוכה, מאחר דלהמשנ”ב יוצא שלעיקר הדין סוכה כזו כשרה בדיעבד כנגד ב’ הבעיות שנזכרו, [ורוב הפוסקים סוברים שבאופן הנ”ל חשיב תערובת סכך פסול באופן הכשר, כמו שנתבאר, ועי’ עוד בביאור הלכה על דברי הרמ”א הנ”ל].

ולגוף המסקנא הנ”ל דסוכה זו עדיפא מכלום כשאין סוכה אחרת יש להוסיף דדעת ר”ת בתוס’ סוכה י ע”א ושו”ע סי’ תרכט סי”ט דסדין שפירס ע”ג הסוכה מפני חמה וכיו”ב חשיב כמו לנאותה ואינו פוסל הסוכה, ועפ”ז כתב בשבה”ל ח”ד סי’ נז שראוי לכסות הסוכה בפלסטיק בזמן גשם כדי להמשיך לישב שם, וכעי”ז משמע באג”מ או”ח ח”ה סי’ מג אות ד, וכעי”ז בתשובות והנהגות מועדים סוכות עמ’ ו’ (רק שכתב שם שלא יכוון לצאת מצות סוכה), ובלא להיכנס לנידון האחרונים אם שייך לקיים מצוות סוכה בזמן גשם או לא (שאין כאן המקום), אבל עיקר הענין שכיסוי כזה עדיף משלא לשבת בסוכה, שכן חשיב לנאותה לדעת ר”ת כיון שנעשה לצורך ולשימוש היושבים בסוכה.

לא נכנסתי כאן בביאור שיט’ הפמ”ג במשב”ז ריש סי’ תרכט לענין מסככין בזכוכית, (ועכ”פ כנראה מדובר באופן שמניח שכבה עבה שיש צל וגם באופן שיש נקבים להיכנס הגשמים עכ”פ להמחמירים בזה, ומ”מ אי משום הא דגשמים בלאו הכי מיירי שם להדיא רק בשעת הדחק), בפרט שעיקר הנידון בענייננו התעורר בסוכה שמכוסה במין כיסוי אחר.

ולגבי ברכה על הסוכה אינו פשוט לברך מכיון שיש ב’ טעמים לפוסלו וגם אם הטעם של גשמים לחוד לא היה מבטל הברכה להמשנ”ב, מ”מ בצירוף עם מה שמצד דיני סדין כשר רק לשי’ ר”ת א”כ יש כאן ב’ צדדים שלא לברך וספק ברכות להקל, ואמנם להחזו”א אינו שייך לדיני סדין, אבל דברי החזו”א בזה מחודשים ויש שלא קבלו דבריו כמו שנתבאר וספק ברכות להקל עכ”פ כאן דיש ב’ צדדים שלא לברך.

ומיהו גוף דין סדין יל”ע למה להחולקים על ר”ת פסול בפירס סדין מפני החמה גרידא אם מכשירים באופן המבואר ברמ”א שם, ויש לומר דמיירי בסדין שצילתו מרובה מחמתו (כלשון המשנה מפני החמה), ולכך כשר בסדין רק לר”ת (כשהסוכה מסוככת כהלכתה ואינה צריכה להצטרפות הצל דסדין) ורק מחמת דדמי ל”לנאותה” כמ”ש התוס’ בדף י ע”א, ובזה שיטתו מחודשת ואינה מוסכמת לכו”ע, ומי שאינו מחשיבה כנוי סוכה פוסל כדין סכך פסול שצילתו מרובה שאינו מתבטל כמ”ש המשנ”ב ריש סי’ תרכו, משא”כ בניד”ד שכמו שנתבאר הגדרתה של הזכוכית כחמתה מרובה מצילתה, ובזה אזלי דברי הרמ”א הנ”ל.

ואם הדברים כאן נכונים נמצא דבזה גם להחולקים על ר”ת יברך כיון שהבעיה שנשארה כאן היא רק מצד גשמים ובזה לחוד אינו מעכב הברכה כמשנ”ת, אולם בשה”ל הנ”ל נקט דלהחולקים על ר”ת לא יוכשר, ולפי דבריו פשיטא שא”א לברך כאן וצל”ע בזה למעשה.

השלמה לנידון משטח זכוכית על סכך כשר

למעשה נראה שא”א לברך על סוכה כזו דיש כאן הצטרפות של כמה חששות יחד, הא’ שאין גשמים יורדין לתוכה [ואף דלהלכה בדיעבד להמשנ”ב אינו מעכב לברכה מ”מ חזי לאצטרופי כשיש עוד טעמים שלא לברך מאחר שכן דעת כמה ראשונים לפסול בכה”ג, והזכרנו דיש מהאחרונים ג”כ שחששו לברכה], והב’ דדעת החזו”א דסכך פסול ע”ג סכך כשר לא מקרי חבטן ובצירוף הסוברים שזכוכית נחשבת סכך פסול ובצירוף הסוברים שסכך פסול אף שחמתן מרובה פסול בלא חבטן א”כ בניד”ד יהיה פסול [אף דהחזו”א גופיה ס”ל דזכוכית לא מקרי סכך כלל מ”מ הוא חידוש גדול וזה אינו מוסכם לכו”ע וכמשנ”ת], ואף להנוהגים כהמשנ”ב מ”מ חזי לאצטרופי, והג’ דגם ענין זה דזכוכית חשיב חמתה מרובה אף שהוא מסתבר בפני עצמו מ”מ אינו ברירא לגמרי דעיקר דין חמתה מרובה מיירי בנקבים שבסכך שבזה חסר גם בצורת הסכך ויש בזה חסרון בצורת המחיצה של הסכך [אף שיש בזה לבוד מ”מ לא אמרי’ לבוד להחמיר לדעת התוס’ וכמה פוסקים], אבל כאן שיש מחיצה שלמה יש לדון בזה אם מתבטל אפי’ בחבטן, ואף דמסברא נראה דעכ”פ להרמ”א הביטול בחבטן הוא ביטול הצל ולא ביטול הגוף (ולכך מתבטל להרמ”א גם בלא תערובת), ואף דודאי היה סגי בכ”ז לומר דחשיב חמתו מרובה מצילתו, מ”מ בצירוף כל הנ”ל אפשר דחזי לאצטרופי, והד’ דבשה”ל הנ”ל נקט דלהחולקים על ר”ת יהיה פסול.

קרא פחות

יעוי’ בתשובתי אחרת (מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, מק”ט 120861) שהבאתי דברי הגרח”ק בחיבורו מזוזות ביתך על השו”ע הל’ מזוזה יו”ד סי’ רפט ...קרא עוד

יעוי’ בתשובתי אחרת (מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, מק”ט 120861) שהבאתי דברי הגרח”ק בחיבורו מזוזות ביתך על השו”ע הל’ מזוזה יו”ד סי’ רפט סקט”ז בשם החזו”א ועוד אחרונים שלא יעשה ב’ מזוזות באופן של ספק מקום ההנחה כמבואר שם (וע”ע בביאורו למס’ מזוזה פרשה סדורה סקל”ט ושם סקמ”ה), וכעי”ז במנח”י ח”א סי’ ט’.

אם כי כבר הערתי בתשובה הנ”ל דלא כל האחרונים שהביא הגרח”ק שם שם מיירי במניח ב’ מזוזות כל אחד במקום אחר, אלא חלקם מיירו במניח זה לצד זה, וכן בפת”ש סי’ רצא סק”ב הזהיר בשם חמודי דניאל כת”י שלא יכניס מזוזה חדשה לפני שמוציא מזוזה ישנה כדי שלא יעבור על בל תוסיף, ומבואר דמיירי שהניח שנהם במקום הכשרות.

ובאופן שיש ב’ מזוזות שאחד מהם כשר רק לשי’ אחת והשני כשר רק לשיטה אחרת יש לדון דשמא אין כאן בל תוסיף כיון דהמזוזה השניה אינה מזוזה כלל, וכמ”ש השו”ע בהל’ תפילין או”ח סי’ לד שיכול לעשות תנאי דמה שאינו תפילין אינו מתכון לצאת בו.

ובאמת יש לדון למה גם במניח ב’ מזוזות זה בצד זה ממש לא יוכל לעשות תנאי זה.

ויש לציין הוראת החזו”א גופיה אינה מוסכמת לכו”ע דהרי בשאלת יעבץ ותשובה מאהבה ובנין ציון כ’ לעשות באופן הנ”ל ב’ מזוזות מספק כמבואר בתשובה הנ”ל, וגם לחלק מהחולקים באופן המדובר שם הוא מחמת הירושלמי בסוף מגילה דיניח היכן שירצה, עי’ בפרשה סדורה להגרח”ק שם שהביא בזה טעמים מהגר”ג נדל ומגיסו הגר”א ברלין, אבל באופן שיש ספק גמור אפשר דלא מיירי בזה וכפשטות דברי השו”ע הנ”ל לענין תפילין דר”ת (וגם הגרח”ק גופיה עיקר הכרעתו בפרשה סדורה שם הוא מחמת הירושלמי שלמד מדבריו הכרעה בזה, ועי’ עוד בשם הגרח”ק בקובץ בנתיבות ההלכה מז עמ’ תתסה שמכיון שיש בזה בל תוסיף לכך היה צריך להכריע בזה).

ובכל גוני המקרה שם בפרשה סדורה חמור יותר מניד”ד דהרי שם מלבד ב’ הצדדים היכן להני המזוזה יש עוד צד שלישי שהמזוזה כשרה בכל מקום שהיא מונחת באופן המדובר שם, וכדברי הירושל’ הנ”ל, ולפי צד זה עובר בבל תוסיף כשיש ב’ מזוזות במקום שאם מונחים שם הוא כשר (ואפי’ לסברת רג”ן דהנחת המזוזה מחילה את הקביעות דשם הוא הפתח העיקרי יש עדיין לטעון דכל מזוזה בכוחה לפטור על ידי שתחיל קביעות, ועי’ בהגה בפרשה סדורה עוד סברא אחרת), משא”כ כשיש רק ב’ צדדים או בספק בדיני כתיבת המזוזה שמא בזה חלק מהאחרונים לא יחלקו (מלבד הגרח”ק שלכאורה מחמיר גם בלא זה).

ובאג”מ ביו”ד ח”א סי’ קפג כ’ על דברי הפת”ש הנ”ל שממה שלא נתן הפת”ש עצה שיכוון וכו’ הלכך חזינן שלא מועילה עצה זו בקביעת ב’ מזוזות.

ויש לתמוה על זה לענייננו דודאי היכא דאפשר בלא תנאי עדיף בלא תנאי וכמ”ש הרמ”א בהל’ סוכה דאין אנו בקיאין בתנאין.

ובעיקר יש לתמוה דבמזוזה שבשניהם רצה לצאת ידי חובה דהרי בשעת קביעת הראשונה התכוון לצאת בה ולא עשה בה מעשה אח”כ, ובאחרונה ג”כ רוצה לצאת יד”ח מלאחר שיסיר המזוזה הראשונה, והרי לא יעשה בה מעשה אח”כ, מנ”ל שמועיל בכל זה תנאי למחצה, משא”כ באופן שמעיקרא עושה תנאי שבאחד מהם אינו רוצה לצאת כלל למה לא מהני כדברי השו”ע שם בהל’ תפילין.

ובאמת האג”מ גופיה מיירי לענין מזוזות שהניחום כדין ורוצה לבטלן ורצה האג”מ לדמותה לדינא דהטיל למוטלת במנחות מ’ דפסק בזה הרמ”א שאם נתכוון לבטל הציציות הראשונות צריך לחותכן דלא כהרמב”ם בפ”א מהל’ ציצית הט”ו ששייך בזה ביטול.

וכן יש לציין נידון דרבוותא שמצינו בכמה מקומות האם יש בל תוסיף בב’ מצוות נפרדות או ביחד, ועי’ עוד בזה בתוס’ ר”ה טז ע”ב ותוס’ שם כח ע”ב ותוס’ במנחות לח ע”א (אם כי התוס’ במנחות שם לא שייך לכאן דכאן אינו דומה למרבה חוטים בציצית אלא לב’ ציציות בנקב אחד וזה שייך לנידון במנחות מ’ הנ”ל, ועי’ עוד ביתר ביאור בשבט הלוי ח”ח סי’ קסט בחילוק בין ב’ מזוזות לב’ הדסים וכו’), וע”ע תוס’ פסחים קטו ע”א, ובב”י או”ח סי’ מו בשם רא”ה, ומ”מ באופן שרק אחד משניהם כשר אין שייכת סברא זו אלא אם כן נאמר שהמתירים שם יתירו כאן במכל שכן שאינו מקיים מצוה בשניה אלא מניחה רק בתורת ספק (ועי’ ברא”ה הנ”ל לגבי כשהפעם השניה מדרבנן ודוק אם כי שם לא מיירי שעושה שניהם בבת אחת).

היוצא מכל הדברים הנ”ל דלא נתברר טעם ברור למה יהיה אסור לעשות התנאי הזה כמו שמצינו לענין תפילין בפרט אם שייך לצרף כאן גם דעת הרמב”ם גבי ציצית וגם דעת התוס’ לגבי מצוה ב’ פעמים (אלא דלא מיירי בבבת אחת) ובפרט שכאן אין צד ששניהם כשרים ועושה תנאי וממילא לא דמי לדינא דהטיל למוטלת, ועי’ גם בשבט הלוי שם שנקט שאינו דומה להטיל למוטלת דכאן במזוזה האי לחודיה קאי וכו’ (ועכ”פ בספק כשמניח בב’ מקומות נקט שם להדיא שאינו עובר בבל תוסיף רק שהוא מגונה).

אבל מה אעשה שכבר הורה זקן החזו”א והגרח”ק בשמו שלא לעשות כן.

ואולי החשש הוא שיבוא לשכוח התנאי או יתחלף הדייר ויעבור בבל תוסיף וכעין דברי הרמ”א הנ”ל שאין אנו בקיאין בתנאים.

ואולי יש לומר דלעולם דמי להטיל למוטלת ועדיין אין להקשות מדברי השו”ע על תפילין והחילוק בין דברי השו”ע בהל’ תפילין לדברי החמודי דניאל ודינא דהטיל למוטלת (דצריך לחתוך הראשונים לדידן) אינו מחמת ששם שניהם כשרים וכאן אחד כשר, אלא דלגבי תפילין אינו מחובר לשום מקום והנחת ב’ תפילין אפי’ זה בצד זה אינה קובעת המעשה בגופו ושייך שפיר לעשות תנאי משא”כ במחבר ציצית הרי עשה מעשה וחיבר הציצית, וגם באופן שיש כאן ציצית אחת כשרה ואחת פסולה (כגון שנתערבה ציצית כשרה בחוטים שנטוו על ידי גויים שלא לשם ציצית) אפשר שיהיה אסור לפי זה כיון שהכל מחובר, וממילא גם במזוזה כיון שקבע המזוזה בבית ועשה מעשה שחיברו יהיה אסור, כך אולי יש ליישב שי’ החזו”א (ואולם עי”ש בשבט הלוי שטען דגם במזוזה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי), וצל”ע, ואם נימא דזהו טעם החזו”א א”כ אכתי יל”ע אם בכל צורת קביעות מזוזה הוא בכלל זה, דהחזו”א והגרח”ק הרי לא הציעו פתרון אחר.

קרא פחות

הכמות לאכילת פת שחרית קודם הלימוד היא כביצה או יותר מעט ולא אכילה רבה, אלא הסעודה העיקרית היא לאחר לימודו.קרא עוד

הכמות לאכילת פת שחרית קודם הלימוד היא כביצה או יותר מעט ולא אכילה רבה, אלא הסעודה העיקרית היא לאחר לימודו.

מקורות: יעוי’ סוכה כו ע”א כדטעים בר בי רב וכו’ שהיה טועם משהו קודם הלימוד ונכנס ללימוד, השמועות לא היו נמשכות אחר ו’ שעות של מאכל ת”ח.

וכמבואר בטור ס”ס קנה שפת שחרית הוא הכביצה פת הזה ואכילת פת שחרית היא רק מעט כמ”ש הבה”ל ס”ס קנה ואעפ”כ הוא באכילת פת, ואילו זמן הסעודה הוא בסי’ קנז אחר זה בשעות שאחר כך.

וכמבואר בסדר הסימנים וההנהגה בטושו”ע סימנים קנה קנז, ולהכי בסי’ קנה כ’ הטור קודם שילך לב”ה יכול לאכול פת שחרית וכו’ ובסי’ קנו כ’ ואחר כך ילך לעסקיו וכו’ ובסי’ קנז כ’ וכשיגיע שעה רביעית וכו’ ואם ת”ח הוא וכו’ ימתין עד שעה שישית.

והנה השיעור הזה של כדטעים בר בי רב וכו’ הנ”ל כ’ ברש”י שם שטועם מלוא פיו ושותה, ושיעור האכילה דמיירי שם הוא כביצה פת או מעט יותר וכמבואר ברמב”ם ופוסקים לענין הגמ’ סוכה שם.

ויעוי’ בביאור הלכה סו”ס קנה שכ’ דמשמע בטור שיאכל אז (היינו בפת שחרית שאוכל קודם הלימוד) רק מעט.

קרא פחות

שאלה {בס”ד לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א שלו’ רב וכו’ א. האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות. או עדיף כבר ביום ראשון. האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א
שלו’ רב וכו’
א.

האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר)}.

{ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר}?

{ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות}?

{לתשובת הרב אודה מקרב ליבי
הקטן אהרן}

תשובה

בע”ה מוצ”ש פרשת תזריע ב’ ניסן התשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).

א.

הנה בגמ’ ובפוסקים לא נזכר ענין או איסור שלא לברך ברכת האילנות בשבת, אכן הגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי סימן א’ אות ח’ הביא שמנהג קושטא לברך ברכת האילנות אפילו בשבת ויום טוב, אך באיזמיר לא נהגו לברך בשבת.

וכתב שבאיזמיר כנראה נהגו כן משום שהיה מנהגם לצאת מחוץ לעיר לברכת האילנות והוי מחוץ לתחום.

אך אעפ”כ כתב לפקפק על מנהג קושטא משום חשש שמא יטלטל את האילנות ושמא יתלוש.

והביא דבריו בכה”ח בסימן רכ”ו אות ד’.

אולם הגאון רבי חיים פלאג’י גופיה בשו”ת לב חיים ח”ב סימן מ”ד כתב להתיר לברך ברכת האילנות בשבת, וכמו שמותר להריח הדס מחובר בשבת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו”ע סימן של”ו סעיף י’, ע”ש.

וצ”ל דגם אי חיישי’ שמא יעלה ויתלוש מ”מ א”א לגזור ע”ז, דאין לך אלא מה שגזרו חכמים (עיין שו”ת עשה לך רב תשובות בקיצור סי’ ט”ז), וכ”ש דשרי להדיא כמו שהביאו בלב חיים שם ובעוד אחרונים את דברי הגמ’ במסכת סוכה (לז ע”ב), אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו.

מאי טעמא, הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה.

ופירש רש”י, הדס אף כשנתיר לו להריח בו במחובר לא יבוא לתלוש, שהרי גם במחובר מריח בו יפה.

אבל אתרוג שעומד לאכילה, כשיבוא להריח בו בשבת יש לחוש שמא ישכח ויתלוש כדי לאוכלו, ואפילו אם יאכל ממנו במחובר הרי אין לך תולש גדול מזה ע”כ.

וכן פסקו הרמב”ם (בפרק כא מהל’ שבת הלכה ז).

והטור והשלחן ערוך אורח חיים (סימן של”ו סעיף י).

אכן ראיתי מי שנקט דהר”ח פלאג’י חזר בו [קובץ מבית לוי פסקי הלכות ל חודש ניסן – ברכת האילנות הערה ב’].

ותמוה דהרי מהיכי תיתי לאסור דבר כזה שלא נזכר לאיסור בגמ’ בפרט שנזכר בגמ’ להתיר, אלא העיקר כנ”ל דמעולם לא היתה כונתו לגזור אלא רק שאין ראוי להנהיג בציבור לצאת לברך ברכת האילנות כשיש חשש שע”ה יבואו לתלוש ויצא שכרן בהפסדן, אך לא היתה גזירה בזה, ובלב חיים מיירי מצד הדין.

והנה בכה”ח שם הוסיף שלדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו”ט.

וכן עמא דבר.

עכ”ד.

ובקובץ מבית לוי בהערה שם כתב שדברים אלו הם דברי פלא, אך למעשה מ”מ נוהגים שלא לצאת בשבת, וכן נקט שם בפנים שכשר”ח בשבת יוצאים ביום ראשון.

וכן בשו”ת בצל החכמה חלק ו סימן לז כתב שדברים אלו נפלאים בעיני לא זכיתי להבינם, והוסיף שם אח”ז, וכן נלענ”ד נכון שאין מקום להך חששא ע”ש מה שדן בכ”ז באריכות כדרכו.

וכן בשו”ת אול”צ (ח”ג פ”ו ס”ה) תמה וכתב, יש לדון בדברים אלו.

שהרי כידוע על פי הקבלה אנו מבררים ניצוצות בכל יום על ידי מעשינו תפילותנו ואכילתנו, (ראה שער טעמי המצוות לרבנו האריז”ל פרשת עקב ועוד), וגם בשבת כן, ומדוע לא חיישינן לאיסור בורר.

אלא שכבר כתב הבא”ח בספר לשון חכמים ח”א סימן ב’ שבשבת ויו”ט אנו מבררים בעולם האצילות, ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי, ע”ש.

וכן כתב בספרו סוד ישרים ח”א סימן ד’ בשם הרש”ש, ע”ש.

וא”כ יש להסתפק אם הבירור שנעשה על ידי ברכת האילנות כפי שכתבו המקובלים, (ראה בספר מורה באצבע להחיד”א אות קצ”ט ובפתח הדביר סימן רכ”ו אות ב’), אם הוא ברירת אוכל מאוכל או אוכל מפסולת.

וצריך ראיה בזה.

ועל כל פנים, המנהג הוא שאין מברכין ברכת האילנות בשבת, וכמ”ש גם בכה”ח שם.

וכן יש לנהוג.

[וראה בהגדה של פסח אורח חיים לרבנו הבא”ח שכתב שם בהלכות ברכת האילנות אות ז’ וז”ל, אין מברכין ברכה זו בשבת ויו”ט.

והטעם כתבו האחרונים כדי שלא ישכח ויתלוש.

ועל דרך האמת כי בחול יש בירור אוכל מתוך פסולת, אבל בשבת אוכל מתוך אוכל, וע”י הברכה נעשה בירור אוכל מתוך פסולת, ולכן אין מקומה בשבת ויו”ט, עכ”ל.

ועיין עוד שם בדרוש לברכת האילנות מה שביאר בזה].

ע”כ משו”ת הנ”ל, ומ”מ כתב בפנים שאין לברך ברכת האילנות בשבת.

ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א סימן קצא כתב בתוך דבריו, ומהאי טעמא גופא שנהגו לא לצאת לתשליך בר”ה בשבת, נהגו לא לצאת בשבת לברכת האילנות, דחוששין שמא יוציא סידור להתפלל או לברך אבל אם ראה אפילו שתי אילנות ודאי יש לברך ואפילו בשבת, ועיקר המנהג לא לברך היינו לא לצאת בשבת לפרדס סביב העיר כדי לברך, וכמ”ש.

ומה שפסק חכ”א לא לברך בשבת, (בכף החיים מביא בשם מועד לכל חי שאסור בשבת שמא יטלטל האילנות או יקח בידו פרחים ולדבריו כן נהגו) אבל כמדומני שגורמים מכשול שמעביר על מצוה הבאה לידו ואסור, וכ”ש לפוסקים שעיקר הברכה היא רק פעם ראשונה שרואה, ואם נמנע מלברך בשבת מבטל הברכה לדבריהם.

[עיין בירור הלכה או”ח סימן רי”ט], ואף שלהלכה נראה ההכרעה שמברך גם אחר כך, עיין במשנ”ב סימן רי”ט סק”ה היינו בלא בירך, אבל לכו”ע עיקר המצוה לברך פעם ראשונה כשרואה.

ויש בברכה זאת תיקון גדול, ראשית האמונה שהקב”ה ברא הכל, וכן ע”פ סוד יש בזה תיקון לנשמות המגולגלים, ובספר “מורה באצבע” (קצ”ט) שמאד יתעצם אדם בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי בשמים ועשבים בזה”ז ויבקש עליהם רחמים, ובירושלים עיה”ק ראיתי מובילים תשב”ר למקום שיש גינה עם אילנות ומברכים שמה כולם יחד, ונראה המנהג נאה ויאה לקדש ש”ש ולחנך הנערים שכל הבריאה כולה יצירת הקדוש ברוך הוא עכ”ל.

וכתב הגאון רבי שריה דבלצקי (הלכות ברכת האילנות סי”ג) מותר לברך ברכת האילנות גם בשבת ויו”ט וכו’, ודלא ככמה אחרונים שחתרו משום מה למצוא טעם לאיסור ולא העלו בידם, עיין בכה”ח סק”ד דאין בטעמים שהביא די לאסור, ואדרבה עי”ז עוד מקיימים מ”ש בשו”ע סי’ ר”צ ס”א שטוב להרבות בשבת בברכות להשלים מאה ברכות, וגם כי בימי החול כל אחד ע”פ רוב אחר התפילה פונה וממהר למלאכתו ולעסקיו, משא”כ בשבת ויו”ט שיש פנאי ואפשר לברך בקיבוץ ברוב עם וכו’ ויזהרו שלא לנגוע בשבת ויו”ט בפריחה עכ”ל.

היוצא מכ”ז, דהעיקר מה שנראה בזה הוא שנחלקו בזה הפוסקים בני אשכנז וספרד אם בכלל יש ענין לחוש לזה, ולא נמצא לכאורה מי שאוסר בזה בודאי [דגם הרח”פ כתב להתיר כנ”ל], וכמבואר בגמ’, ולכן הרוצה להקדים כדי לברך קודם שפיר עביד, והרוצה לאחר כדי להרויח חומרא זו ג”כ שפיר עביד, ואף שמצד הדין אין חשש כזה, מ”מ כיון שיש פוסקים שדנו בזה וחששו לזה א”כ ודאי שיש בזה הידור לפ”ז, והרי כתבו התה”ד ועוד פוסקים שבאופן שיש הידור שאפשר לעשות אח”כ אין זריזין מקדימין למצות, וגם אין בזה מצד איסור אין מעבירין על המצוות.

ומ”מ אם אינו יודע בע”פ את נוסח הברכה, וצריך להוציא בידיו ספר או ברכון, או שאין אילנות מחוץ לעיר תוך תחום אלפים אמה, פשוט שלא יצא בשבת אלא יברך בתוך העיר אם אינו מקפיד מלברך בשבת, ואינו מקפיד על מחוץ לעיר, או ביום חול אח”כ.

וכן בציבור יתכן שאין להנהיג שיצאו לברך ברכת האילנות בשבת היכא דשכיחי נשי וע”ה.

ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר?

ב.

אם יש צורך לברך ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר, הנה מנהג מרן הגר”ח קניבסקי שהוא מברך באילנות שתחת ביתו, כידוע, וכפי שראיתי אני.

וכן במעשה רוקח בפרק י’ מהלכות ברכות הי”ג כתב, שמה שכתב הרמב”ם שם היוצא לשדות { לבקשת השואל לתוספת ביאור כתבתי אליו שוב: הכונה שלא משנה היכן הם נמצאים אלא מכיון שהדרך שהם בשדה לכן הזכיר רמב”ם ‘היוצא’, זוהי סברת האומרים שאין ענין מחוץ לעיר, אמנם יש שלא סברו כן, ולמעשה אין צורך להחמיר בזה אא”כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף אז יוכל להמתין.

}, דיבר בהווה, שדרך אילנות שהם בשדות.

והביאו בפתח הדביר שם אות א’, והאריך להוכיח כן שאין צריך לצאת דוקא מחוץ לעיר, ע”ש.

וראה גם בשו”ת רב פעלים ח”ג סימן ט’.

והגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי סימן א’ אות ז’ כתב, שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, אלא א”כ הוא זקן או חלוש.

וראה גם בכה”ח שם אות ג’.

ועל כן, אף שהעיקר שאפשר לברך בתוך העיר, מכל מקום טוב למי שיכול, שיברך על אילנות שמחוץ לעיר.

וכן כתב החיד”א במורה באצבע אות קצ”ח, שהמדקדקים יוצאים לשדה לברך, ע”ש.

וע”פ מקורות אלו כתב בשו”ת אול”צ ח”ג פ”ו דיני ברכת האילנות תשובה א’, אף שטוב לברך ברכת האילנות מיד בראש חודש ניסן, משום זריזין מקדימין למצוות, מכל מקום מי שבדעתו לצאת במשך החודש מחוץ לעיר, ויראה שם אילנות מאכל, ידחה את הברכה, כדי לברך ברכה זו מחוץ לעיר.

(וראה בשדי חמד כללים מערכת זיין כלל א’).

אכן מכיון שלא ראינו כ”כ שחששו לזה למעשה א”צ לחשוש לכך, אא”כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, אז שרי להמתין כיון ששייך בזה איזה הידור וכנ”ל, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף ואז יוכל להמתין.

ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?

ג.

לא שמעתי שיש עדיפות שלא לברך בלילה, והעיקר שירגיש בלבלוב האילנות, ומ”מ בודאי ראוי שיתבונן בלבלוב על מנת שיתן מלבו שבח והודאה, וזוהי עיקר תכלית הברכה, אך אי”ז לעיכובא לצאת ידי חובת הברכה.

שוב הראוני בקונטרס ברכת האילנות מה שכתב בשו”ת יין הטוב או”ח סי’ מ”ד [הוב”ד בציץ אליעזר חי”ב סי’ כ’ סק”ה] דמותר לכתחילה לברך ברכה זו בלילה, ואין אומר שבלילה אינו רואה היטב, וכן השיב הגר”מ שטרנבוך שליט”א.

אך בשו”ת חמדת צבי ח”א סי’ י”ח סק”ט כתב דצ”ע בזה, דהרי ברכה זו תקנו על הרואה, ואין דומה ראיה של יום לראיה של לילה עי”ש בכל מה שהביא מדיני ראיית מראות כתמים, ומה שע”י השמש היא הפריחה, ולא הבנתי מה כונתו בזה, דבכתמים הוא ענין לראות גוון מסוים בדוקא, משא”כ הכא, וגם מהו נ”מ לענינינו שהפריחה היא ע”י החמה, וכן ראיתי ג”כ שתמה עליו בקונטרס ברכת האילנות הנ”ל, ואם כונתו שיש ענין שכך יוכל לשבח עי”ז יותר, כמו שהביא ע”פ הגמ’ יומא ע”ה ב’ ע”ש, א”כ זהו מצד המוסר והמעלה ולא מצד הדין.

קרא פחות

יום חמישי כ”ג אדר א’ תשע”ו לכבוד הרב יהודה שורץ עורך גליון דברים משמחים וערבים וגליון הידעת שליט”א {ע”ד מה שכתב כת”ר וז”ל, בירושלמי (סוכה פ”ד ה”ו) איתא: “משחרב בית המקדש פסק יין קרוש, ופסקה זכוכית לבנה, ומהו זכוכית לבנה, שהיתה ...קרא עוד

יום חמישי כ”ג אדר א’ תשע”ו

לכבוד הרב יהודה שורץ עורך גליון דברים משמחים וערבים וגליון הידעת שליט”א

{ע”ד מה שכתב כת”ר וז”ל, בירושלמי (סוכה פ”ד ה”ו) איתא: “משחרב בית המקדש פסק יין קרוש, ופסקה זכוכית לבנה, ומהו זכוכית לבנה, שהיתה “מתקפלת”.

וכן איתא במדרש (איכה רבה פ”ד ד).

ובפירוש המהרז”ו ביאר מהותה הנפלאה של זכוכית לבנה זו.

“זכוכית לבנה שהיתה מתקפלת כמו הלבנה בשמים, שמתקטנת מעצמה ומתגדלת מעצמה, כך היו כלי זכוכית טובים כשהיו אוחזים אותם בכף ידם היו מתקפלים ומתקטנים, וכשהיו פותחים היד היו חוזרים לאיתנם מעצמם.

והיו באים מצור (כמו שכתב ב’חיבת ירושלים’ מאמר חוף הים י”ח).

מעשה שקרא שר אחד ליהודים חשובי העיר ואמר שיראה להם דבר חידוש, והוציא מבית גנזיו כוס של זכוכית, והיה כתוב עליו ‘זה הכוס שלח חירם מלך צור לשלמה בן דוד מלך ירושלים’, והפלא היה שנכנס לתוך כף יד הסגור כמו חתיכת עיסה, ובפתיחת היד עמד בשלימות כמקודם” עכ”ל.

}

ויש להוסיף ע”ז, דלפי זה מיושבת קושית התוס’ שהקשו בכ”מ היאך מצינו שהיה זכוכית לבנה אחר בהמ”ק (עיין בר”פ אין עומדין), אע”ג דמשחרב בהמ”ק בטלה זכוכית לבנה, וע”ז יש לתרץ דדוקא המין הזה בטל, אבל סתם זכוכית לבנה לא בטל.

קרא פחות

מותר מכיון שאין דיני הקנאה בחוט של האגד, כל שאין חשש שהאגד גזול. מקורות: יעוי’ במשנ”ב סי’ תרמט סקי”ד ושעה”צ סקט”ו שיותר טוב שהקטן פחות מבן י”ג לא יאגוד את הלולב והתבאר עוד בבה”ל בסי’ יד ד”ה להצריך. אולם לפי המבואר במשנ”ב הנ”ל ...קרא עוד

מותר מכיון שאין דיני הקנאה בחוט של האגד, כל שאין חשש שהאגד גזול.

מקורות:

יעוי’ במשנ”ב סי’ תרמט סקי”ד ושעה”צ סקט”ו שיותר טוב שהקטן פחות מבן י”ג לא יאגוד את הלולב והתבאר עוד בבה”ל בסי’ יד ד”ה להצריך.

אולם לפי המבואר במשנ”ב הנ”ל ובבה”ל הנ”ל הוא חומרא שאינה מעיקר הדין, דקי”ל לולב א”צ אגד וגם קי”ל מעיקר הדין כהדעות שקשירה אינה מעכבת שיהיה דוקא על ידי בר חיובא.

והנה כל הנידון הנ”ל הוא לגבי סיום הקשירה אבל לגבי הטבעת או הקוישיקעל שבו קושרים את הד’ מינים לא נאמר בו כלל דיני “לכם” שצריך להקנותו, וכמו שגם דיני מומין אחרים של ד’ מינים לא נאמרו בו ומדינא מותר גם מכל מין לעשותו כמבואר בשו”ע סי’ תרנא ס”א (אף שיש גם מקורות למנהגינו לקשור בעלי הלולב כעין שי’ ר”מ, עי’ מהרי”ל תפילות חג הסוכות ס”ה, רבינו מנוח פ”ז מהל’ לולב הי”ב, כפות תמרים סוכה לו ע”ב, ואכמ”ל), וגם אינו לעיכובא כלל כמבואר שם, הלכך אין איסור לקנותו מקטן אם הוא של הקטן, מלבד היכן שיש חשש של גזילה וכיו”ב.

ויש לציין דגם השעה”צ בסי’ תרמט הנ”ל שכ’ שאם אגדו קטן שיתירנו מאגדו ויאגוד אותו שנית לא כ’ שיביא חוט אחר ויאגדנו, אע”פ שמסתמא מיירי גם באופן שהקטן הביא החוט.

קרא פחות

{ערב סוכות י”ד תשרי מוצאי שנת השמיטה התשע”ו} שאלה – הנה במוצאי שמיטה יש דין הקהל והוא בלילה [שיירי קרבן פ”ז דסוטה ה”ח ותפא”י שם אות מח], ויש להסתפק מצות הקהל ושמחת בית השואבה הי מינייהו קדים.תשובה – מסתבר דהקהל ...קרא עוד

{ערב סוכות י”ד תשרי מוצאי שנת השמיטה התשע”ו}

שאלה – הנה במוצאי שמיטה יש דין הקהל והוא בלילה [שיירי קרבן פ”ז דסוטה ה”ח ותפא”י שם אות מח], ויש להסתפק מצות הקהל ושמחת בית השואבה הי מינייהו קדים.

תשובה – מסתבר דהקהל קדים אע”ג דאינה תדירה, כיון שהיא מצוה שיש לה קצבה ושמחת בית השואבה חיובה בכל רגע פנוי כדין שמחה לדעת הגר”א, ועיין סוכה נג א’, ועוד דלכאורה צורת שמחת השואבה אין צורה זו ממש מדאורייתא עיין מ”ש בתשובה לעיל.

וכן יש להוכיח מלשון הרמב”ם פ”ג מהל’ חגיגה ה”ג אימתי היו קורין, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית.

ומבואר שהוא תחילת חוש”מ ולא נעלם מהרמב”ם שיש גם מצות הקהל אז.

{ויה”ר שנזכה השנה לקיים מצוה זו כדין.

.

}

קרא פחות

שאלה מדוע איננו מברכים “ברוך שפטרני” לבת? הרי מה שעל הבן מוטל מגיל י”ג, מוטל על הבת מגיל י”ב? אם לא האב, אולי האם תברך? הכי אין חינוך הבת (עד כה) מוטל (גם) עליה? בברכה, מ. זעירא *** תשובה בע”ה לכבוד הרב מ’ זעירא הי”ו בענין חינוך על ...קרא עוד

שאלה

מדוע איננו מברכים “ברוך שפטרני” לבת? הרי מה שעל הבן מוטל מגיל י”ג, מוטל על הבת מגיל י”ב? אם לא האב, אולי האם תברך? הכי אין חינוך הבת (עד כה) מוטל (גם) עליה?

בברכה,

מ.

זעירא

***

תשובה

בע”ה

לכבוד הרב מ’ זעירא הי”ו

בענין חינוך על האם הפשטות הוא שאין עיקר מצוות חינוך עליה, עיין בתוס’ ישנים יומא פ”ב א’ ובקהילות יעקב סוכה דף ב’ ב’.

ובענין שאלתכם הנני להביא בזה מה שהאריך הגר”י זילברשטין שליט”א בספרו חשוקי חמד כתובות ע”ח, וז”ל, יעוין במגן אברהם (שם סק”ה) שפירש את הברכה, שעד עכשיו היה נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חינכו, ומכאן ולהבא אינו נענש.

אך הלבוש פירש איפכא שעד עתה הבן נענש בעון האב.

[וכמו שמבואר במסכת שבת (דף לב ע”ב) בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, וכן בעון ביטול תורה, יעו”ש], ולשון הברכה ‘שפטרני מעונשו של זה’, הכונה היא שאין בני נענש בעבור עוונותי.

וכתב הפרי מגדים (א”א שם סק”ה) וז”ל: והנה למה לא יברך בנקבה בת י”ב שנה, לפי’ הלבוש שבנים נענשים בעון האב, לא שנא זכרים או נקבות, אבל למ”ד משום חינוך י”ל שאינו מחוייב לחנך בתו קטנה, כמ”ש המג”א (סי’ שמג סק”א), ואפי’ למ”ד מחוייב לחנכה, אין בה מצות כ”כ שיחוייב לחנכה בקטנותה, ואם משיאה לאיש בקטנותה, קנין אישה הויא ואינה נענשת בשביל אביה, יעו”ש.

ויעוין גם בהלכות קטנות (ח”א סימן רכב) מה שביאר.

ובכף החיים (ס”ק טו) כתב לבאר הטעם לסברת המג”א וז”ל: נ”ל הטעם משום שדרך העולם שהבת נזונית מבית אביה עד הנישואים, ואם כן כיון שהיא תחת ממשלתו לזונה ולהשיאה, יכול גם כן להוכיחה, ואם כן לא נפטר עד הנשואין, עד אשר תהיה תחת ממשלת בעלה, ואז הוא יהיה חייב להוכיחה.

ולסברת הלבוש ביאר וז”ל: ולפי הטעם של הלבוש שעד הבר מצוה נענש הבן על חטא האב, נראה שהבת שיש לה גם כן מזל של בעלה, שהרי הכריזו בשמים בת פלוני לפלוני, אפשר שיגבר מזל הבעל ולא תענש בחטא האב, ועל כן לא תקנו לברך, עכ”ל.

ויש להעיר מדברי הגמ’ בכתובות דף עח ע”א שכתוב שם רישא ודאי בזכותה נפלו [הנכסים], סיפא אימר בזכותו וכו’, וצ”ע הרי גם בהיותה ילדה יתכן שמזל הבעל גרם שתקבל נכסים? ואולי יש לומר שזכות הבעל מגן שלא תענש בחטא האב, כדי שיוכל לשאתה, אבל שתקבל מתנות ונכסים בזכותן, לא אמרינן.

והגר”ח קניבסקי שליט”א העיר על דברי הכף החיים מהמבואר בגמ’ בשבת (שם) דבעוון נדרים בניו ‘ובנותיו’ של אדם מתים, וכמו כן נאמר שם שבעוון שנאת חינם בניו מתים.

וצ”ל שכוונת הכף החיים שלבת יש גם מזל מצד בעלה, ואה”נ היא יכולה להיענש בגלל אביו, אך אין הדבר מוכרח, כי יתכן שהמזל של בעלה יגבר עכ”ל החשוקי חמד הנ”ל {וראה עוד בקובץ שמעתין 122-121, תשנ”ה, ושם קובץ 149, תשס”ב; וקובץ סיני קי”ח, תשנ”ו.

} .

בכבוד רב

***

קרא פחות

לגבי צדקה יש בזה כמה שיטות בראשונים (רמזתי מזה גם בתשובה על ברכה על פדיון שבויים) דיש שיטת רבינו אליהו שהיה מברך מצוות צדקה, אבל לא נהגו כן כמ”ש בחרדים שם. והרשב”א ח”א סי’ יח וכן האבודרהם הל’ ברכת המצוות בשם ...קרא עוד

לגבי צדקה יש בזה כמה שיטות בראשונים (רמזתי מזה גם בתשובה על ברכה על פדיון שבויים) דיש שיטת רבינו אליהו שהיה מברך מצוות צדקה, אבל לא נהגו כן כמ”ש בחרדים שם.

והרשב”א ח”א סי’ יח וכן האבודרהם הל’ ברכת המצוות בשם הר”י בן פלט כתבו שאין מברכין והטעם שמא לא ירצה העני או ימחול, ובמעשה רוקח הקשה מאי שנא מברכת אירוסין שתלוי ברצון האשה (דרך אמונה רפ”ז מהל’ מתנות עניים בציון ההלכה).

ואולי יש לתרץ קושיית המעשה רוקח דכיון שגזרו חכמים שלא יקדשו בלא שידוכים (עי’ קידושין יב ע”ב), א”כ בד”כ בקידושין מדובר שכבר אמרה האשה הן שמסכמת לקידושין, ובכה”ג אין מחוייב לחשוש שמא תחזור בה, ולכך תקנו ברכה באירוסין משום שרוב פעמים עושה כתיקון חז”ל ומקדש אחר שידוכין.

משא”כ בעני שהרבה פעמים אין מבקשים הסכמתו לפני שנותנים לו צדקה ואדרבה כדי שלא לביישו, הלכך לא תקנו ברכה בצדקה לעני גם כשהעני הסכים לפני הנתינה לקבל הצדקה, שמא יחזור בו העני, וכדאמרי’ בנדרים שלא יאמר אדם לה’ אלא קרבן לה’ מטעם שמא יחזור בו, ואולי הגרח”ק במה שכתב שם “וי”ל” על דברי המעשה רוקח, ר”ל ויש ליישב ואולי רמז בזה לתירוץ זה.

והנה הגמ’ בנדרים שם מיירי אפי’ אחר שכבר הסכים האדם עצמו לנדור אעפ”כ לא יאמר לה’ קרבן אלא קרבן, ויש לחלק דכאן האשה הסכימה בפה לזולתה.

וגם יש לחלק דלדעת התוס’ שם ה’ לבטלה חמיר דהוא עשה דאורייתא כמ”ש בתמורה ד’ משא”כ ברכה לבטלה לדעת התוס’ הוא מדרבנן.

ועוד יש לחלק דבברכה אם בשעה שבירך היה דעתו על דבר ונתעכב הדבר אפשר דאינו חמיר כ”כ דהנה חד גיסא גבי נט”י הקיל הריטב”א, והגרנ”ק (חוט שני) והגרח”ק (מנחת תודה) מטו משמיה דהחזו”א באופן אחר בברוך שחלק, ויל”ע הדמיון, דהרי כאן לגבי ברוך שחלק בשעת ברכה כלפי שמיא גליא שאינו מחוייב בזה, ועוד דלגבי המברך ונפל הפרי מידו בתוס’ ובשו”ע שהביאו הירושלמי בזה משמע דהוא ברכה לבטלה גמורה ושם אע”פ שבשעת הברכה בירך כדין, מ”מ הו”ל כברכה לבטלה באונס ולכך צריך לומר ברוך שם, ויל”ע בזה למעשה.

וטעם הרשב”א נכתב (שו”ת הרשב”א ח”א סי’ יח) גם לגבי מצוות כיבוד אב ואם דהכיבוד תלוי בדעת אביו ויש לחשוש שמא לא יקבל האב ממנו את הכיבוד ונמצא מברך לבטלה, וכעי”ז אי’ בביאור הגר”א על השו”ע או”ח סי’ ח.

ואף שבכיבוד אב ואם מסתמא מקיים מכבד את אביו בזה גם בעצם מה שמשתדל בכבודו ורצונו זהו כבודו, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שניסה לכבד את הוריו ולא הצליח וכו’], מ”מ עדיין יש בעייתיות בברכה כזו שהתכוון לכבד את אביו באופן אחד ולבסוף נוצר כבוד אחר שהברכה לא היתה מכוונת לזה, וכמו שהביא התוס’ בפ”ו דברכות בשם  הירושלמי לגבי נפל פרי ממנו אחר הברכה וכמו שפסק השו”ע בהל’ ברכות, וכמו כן אינו ברור שעל כבוד בלא מעשה יוכל לברך וכמו כן גם שיש הידור מצוה בכל כבוד יש לדון אם לפי הצד שהיה צריך להיות ברכה על כיבוד אב ואם אם על כל פרט והידור במצוה היה ברכה או רק על עיקרי הדברים שנזכרו בגמ’ שהם בכלל עיקר דיני כבוד או מורא.

והראב”ד כתב (מדרך אמונה שם) דמה שאין מברכין על מצוות צדקה משום שיש בזה קלקול אחרים דהיינו שיש עני ואם יברך משמע שמודה על אותו קלקול.

וצע”ק דהרי חייב אדם להודות על הרעה כשם שהוא מודה על הטובה, וכי תימא דכאן בפרנסה הוא משום שהורע מעשיו כמ”ש בקידושין פ”ב, וממילא חשיב כהאדם גורם לעצמו (עי’ תענית ט ע”א ודוק), הא גם לגבי מיתה איכא למ”ד בשבת נו אין מיתה בלא חטא ולא קאמר הך מאן דאמר דאין מברכין דיין האמת, ועוד דהרי מיתה הוא מחמת חטא אדה”ר כמ”ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז), כמו פרנסה שהוא ג”כ מחמת חטא אדה”ר כמ”ש בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג, יט), וכמו שעתידה עניות להיעקר לעתיד (עי’ פהמ”ש להרמב”ם פרק חלק) כך מיתה כתיב בילע המות לנצח (ישעיהו כה, ח), ועי’ סוכה נב ע”א, וגבי מיתה מצינו ברכת דיין האמת, וכי תימא משום שכאן הוא צרה לאחרים, הרי גבי מיתה ג”כ צרה לאחרים, וכי תימא משום שבמיתה הוא צרה לו ולאחרים, הא קיימא לן בשו”ע דלא רק על קרוביו צריך לברך דיין האמת, א”כ גם שם מברך אפי’ שהוא רעה רק לאחרים, ועוד מצינו ברכת דיין האמת גם ברואה בתי ישראל בחורבנן בברכות נח וממילא דברי הראב”ד צ”ע.

ונראה דעיקר כוונת הראב”ד דכשמברך על קדושת המצוה מראה בזה שמרויח ממה שחבירו עני, ולדבריו כולו רווח ממה שהעני בצער, וזה יכול לצער את העני, אבל כשמברך דיין האמת אדרבה מראה בזה שהוא עצמו אין לו רווח כלל מזה ומשתתף בצערו של חבירו ורק שאנו מאמינים באמונה שלמה שגם הרעה היא טובה לכפר לנו על כל עונותינו ולנקותינו ליום הדין, אבל אנו מצטערים בצער מי שבא לידי כך.

נמצא דבעני יש מקום להתפרש שאנו שמחים ומרויחים במה שעני זה בא לידי כך אפי’ אם הוא לכפר על עון הדור או לכפר על עון אחר, משא”כ בברכת דיין האמת המשמעות שהיה יותר טוב שלא יחטא כדי שלא יצטרך לבוא לידי כך.

רבינו בחיי (כד הקמח ערך ציצית) כתב דכל דברים שחייבים במושכלות ואין ישראל ניכרים בזה שהם עם קודש לא תקנו עליהם ברכה, ובערוך השלחן ריש הל’ כבוד אב ואם (יו”ד סי’ רמ ס”ג ס”ד) הרחיב בזה דברים לענין ברכה על כיבוד אב ואם, וכעי”ז הביא בהגהות רע”א על השו”ע שם ס”א בשם שו”ת בנימין זאב סי’ קסט, ועי’ עוד בערוך השלם חו”ת סי’ תכז ס”י שהביא גם טעם הרשב”א וגם טעם הבנימין זאב.

וטעם זה מתיישב מאוד דהרי הברכה היא וקדשנו וכן במצוות כהונה דעת הרמב”ם דמברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, והיינו משום דיש קדושה יתרה לכהונה כמ”ש ויבדל אהרן להקדישו (דברי הימים א’ כג, יג), ויש דעה לומר הבדלה זו בסדר הבדלות של מוצ”ש כמ”ש בפ”י דפסחים, ומאותו טעם שאין או”ה מברכין על ז’ מצוות בני נח כיון דלאו בר קדושה נינהו או”ה א”כ מאותו הטעם גופא לא יברכו ישראל בדברים שלא נתחייבו בהן מחמת קדושתן אלא מחמת הכרח השכל.

ובאור זרוע ח”א הל’ ברכת המוציא סי’ קמ כתב שמצוה שהיא תדירים כמו ביקור חולים ותנחומי אבלים והידור ת”ח וכבוד אב ואם וכו’ אין בה ברכה.

ועי’ בשדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות אות טז מה שהביא עוד טעם בזה בשם שו”ת המהר”י אלגזי סי’ יד דמשום חומר המצוה שא”א לקיימה כל הצורך לא תקנו ברכה עי”ש.

קרא פחות

שיעורו ראשו ורובו של קטן וכן הוא הדין באדם ננס, ויש להקפיד על שיעור זה בחינוך הקטן. מקורות: הנה יש ב’ נידונים שיש לדון בשאלה זו, הנידון הא’ האם במצוות חינוך לקטן כלול שהציצית תהיה בשיעור מידה הכשרה, והנידון השני הוא בדין ...קרא עוד

שיעורו ראשו ורובו של קטן וכן הוא הדין באדם ננס, ויש להקפיד על שיעור זה בחינוך הקטן.

מקורות:

הנה יש ב’ נידונים שיש לדון בשאלה זו, הנידון הא’ האם במצוות חינוך לקטן כלול שהציצית תהיה בשיעור מידה הכשרה, והנידון השני הוא בדין זה (סי’ טז ס”א) ששיעור בגד ציצית צריך שיהיה גדול יכול לצאת בזה לשוק מה הדין במי שקטן באיבריו, האם צריך שיהיה במידת כל אדם או דאם יש אדם ננס או קטן באיבריו שאינו בוש לצאת בזה לשוק לדידיה בגד זה חייב בציצית לגמרי, ויש לדון בכל זה.

והנה לגבי הנידון הראשון הוא נידון כללי בהרבה מצוות האם האב חייב לחנך בנו במצוות כשרות או שיכול לחנכו גם במצוות פסולות כגון בלולב פסול או בציצית פסולה, וההכרעה בזה דעכ”פ ברוב הדברים מצוות החינוך היא בדבר כשר דאילו בדבר פסול אתי למסרך כשיגדל, עי’ בריטב”א סוכה ב, ורמ”א או”ח סי’ יז ג, ומשנ”ב סי’ יז סקי”ז, והרחבתי בזה בתשובה אחרת [ד”ה האם שייך לקיים מצוות חינוך בקטן בציצית פסולה], הלכך מצד זה לא מצינו מקום להקל.

ואע”ג דבאג”מ יו”ד ח”ג סי’ נב סק”ב כתב יישוב לנוהגים להקל בזה ליתן ציצית בלא שום שיעור כלל לקטן, מ”מ עיקר דעת הריטב”א והרמ”א והמשנ”ב להחמיר בזה כמו שנתבאר ועי’ בתשובה הנ”ל.

אבל לענין הנידון השני כ’ המשנ”ב סי’ יז סק”ט בשם הפמ”ג סי’ טז במשב”ז סק”א ודרך החיים דין שיעור טלית ס”א שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו של הקטן עצמו, דאם יש בו זה השיעור צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו עכ”ד המשנ”ב וכן הביא בבה”ל ריש סי’ טז.

ויתכן אולי גם ללמוד מזה דבאדם גדול ננס באיבריו יצטרך להטיל ציצית כבר בבגד קטן שהוא מכסה ראשו ורובו שלו.

ואמנם בסי’ טז נתבאר שמלבד מה שאין הגדול מתבייש לצאת בו לשוק (שלדעת יש פוסקים גם פרט זה דמתכסה ארעי אינו בדין השיעור אלא במה שמחייבו להטיל ציצית, עי’ שם בב”י ובהגר”א בשם מהרי”א ורלב”ח), צריך שיהיה אפשר גם להתכסות בו ראשו ורובו של קטן בן ט’, וכאן הרי מיירי גם בקטן פחות מבן ט’ (דלא כדעת רש”י שסובר דדין חינוך הוא בן ט’ בלבד, ועי’ שם בתוס’ ורע”א בתשובה), אבל יש מקום לטעון דאין גדול מתבייש לצאת לשוק הוא דרגא פחות ממכסה ראשו ורובו, ואילו במקרה שהוא מכסה ראשו ורובו של הגדול הלובש עצמו הוא עדיף מאינו מתבייש לצאת בו לשוק, ואז שמא יתחייב בכל גווני וצ”ע.

ובאמת יעוי’ במשנ”ב סי’ טז ובבה”ל שם דמבואר שם דבמדינה שהגדול יוצא לשוק בבגד שאין מכסה ראשו ורובו של קטן מתחייב בזה בציצית ומאידך במדינה שגם בגד שמכסה ראשו ורובו של קטן אין הגדול יכול לצאת לשוק לא, א”כ נחזי אנן, דהרי בכל המדינות הננס לובש בגדים לפי מידת איבריו וגם מי שאינו ננס אם יבוא עליו חולי ח”ו וייהפך לננס ילבש בגדים המותאמים למידתו, א”כ אם השיעור שמכסה ראשו ורובו של קטן מספיק לגדול להחשיבו כבגד גדול כ”ש שהגדול עצמו שמכסה ראשו ורובו ייחשב כבגד דגדול.

ומאידך גיסא אמנם היה איזה מקום לטעון דשמא רק בקטן הקלנו יותר משום שיש עוד צירוף שיש סוברים (עי’ מה שהובא בריטב”א שם ועי’ עוד במשנ”ב בסי’ תרנח ובשעה”צ שם, וכן בתשובה הנז’ שכתבתי) שאין דין חינוך בפרטי המצוה גם מה שהוא לעיכובא אצל גדול, לכן מקילים יותר בצירוף צד זה, אבל בגדול גמור שמא אין להקל כל כך.

ומאידך גיסא יש לטעון כנגד טענה זו, דאם מצד צירוף קאתינן א”כ נקל יותר לסמוך על הדעות המקילות בשיעור לגדול (עי’ ריש סי’ טז במשנ”ב בשם המר”ם מינץ סי’ קי ועי’ עוד בעה”ש שם), ובאמת הגר”ז הקל לקטן אמה על אמה, ומה שהצריך המשנ”ב ראשו ורובו שמע מינה שהוא דין בגופו של הקטן.

ועוד יש לטעון כנגד טענה זו דמה שייך לומר דהוא צירוף להקל מדין חינוך דהרי יש בזה גם צד חומרא לחייבו להטיל בזה ציצית מראשו ורובו כמבואר שם במשנ”ב סי’ יז הנ”ל, ואם מצד צירוף לקולא מה שייך צירוף לקולא אם יש בזה גם צד חומרא, דאולי נחייבו רק בבגד בשיעור גדול ואז נפטרנו מחמת ס”ס מהטלת ציצית עד השיעור הגדול.

וראיתי מי שכתב (ואחר החיפוש ראיתי דיש שכתבו בכה ויש בכה) דדין זה של המשנ”ב בשם הפמ”ג והדה”ח נוהג רק בקטן ולא בגדול ננס, דציצית שקטן מחוייב בה לדעה זו גדול כמות הקטן ממש יהיה פטור.

וצ”ע דבפ”ק דחגיגה אמרי’ דכל מידי דגדול לא מחייב ביה קטן נמי לא מחייב ביה, והיא סברא פשוטה דדין חינוך לא נאמר בדבר שבגדלותו לא יהיה מחוייב בה (ומעין סברא זו אמרי’ בחולין ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, אבל כאן הוא לא רק מצד טענת מיגו כמו בחולין שם אלא מטענה שאין כאן חינוך ולא אתי למסרך), ולכן לכאורה באדם ננס יתחייב ג”כ בראשו ורובו בלבד.

וכמו שנתבאר לעיל דעיקר ההבנה שננס שמכסה ראשו ורובו חייב בציצית, ויש לציין דגם המשנ”ב בסי’ טז סק”ד הביא בשם המחה”ש והארצה”ח על המדידות שכתבו האחרונים שאין לזה עיקר בש”ס וכתב מחמת כן להחמיר במדידה מרווחת, א”כ במקום שאינו לפי מדידה זו הדין שגם בלא ששווה למדידה חייב כיון דמדידות אלו לא נקבעו להלכה בכל מקום כשאר שיעורין שאמרו חכמים.

ואין להקשות דא”כ למה כלל נתנו מדידות ולמה לא אמרו שימדוד כל אדם לעצמו, זה אינו דלא קאתינן עלה אלא בננס טובא, דכל מי שאין איבריו קטנים מבן ט’ אינו שייך למדידה זו במקרה רגיל שמודדים לפי איבריו של בן ט’.

השלמה לגבי הנידון בננס באיבריו אם יכול ללבוש ציצית לפי שיעור איבריו

מה שכתבתי בתשו’ לגבי ננס שוב יתכן לומר דהראיה מהנידון לגבי מדינה שנוהגים לצאת בטלית כל שהיא שמחייבת לדעת המשנ”ב והבה”ל [בדעת הב”ח והוא דלא כהחזו”א] אינה ראיה ברורה לדידן דשמא אדרבה נדמה לאדם אחד שנוהג בקבע לצאת בבגד פלוני שבזה הכרעת המשנ”ב והבה”ל דבטלה דעתו אצל כל אדם [עכ”פ כשאין קטן בן ט’ יוצא בו ראשו ורבו דבזה הנידון כאן, ועי”ש בבה”ל דמשמע שנוטה גם כשקטן בן ט’ יוצא בו ראשו ורובו] ודלא כהא”ר והפמ”ג בדעת הב”ח, ואמנם אינו דומה כלל לזה דשם טענת המשנ”ב שבטלה דעתו אצל כל אדם, אבל בננס הטענה אינה שייכת כ”כ, דהרי לובש לפי מידתו והוא דבר מוסכם בעולם שננס צריך ללבוש כפי מידתו.

אבל אפשר לומר דאין הכרע ברור לדמותו למדינה ואין הכרע ברור לדמותו ליחיד, רק דיש מקום לטעון דמאחר שאפי’ ביחיד דעת כמה אחרונים בדעת הב”ח להחמיר א”כ עכ”פ בניד”ד יש להחמיר.

ומאידך יש מקום לטעון להיפך דמאחר שהמשנ”ב חולק אפי’ במדינה א”כ אין להחמיר יותר, רק דכבר נתבאר בתשו’ החדשה דהחזו”א במה שחולק על הב”ח לא אזיל בשי’ הרמ”א והגר”א והמשנ”ב דמצרכי ב’ התנאים שיהיה מכסה ראשו ורובו של קטן וגדול יוצא ארעי וכמו שנתבאר הטעם שם.

ועד”ז יתכן לבאר עוד דהפוסקים שסוברים שנקבע רק לפי ראשו ורובו של קטן וגדול שיוצא ארעי לשוק אינו משנה הדין כ”כ לכאן ולכאן ס”ל דגדר כסות הוא שיהיה אדם הצריך לכסות [כפי’ הנ”י או שיודע לשמור כסותו כפי’ הרמב”ם] יכול להשתמש בזה, אבל להמצריכים ב’ התנאים ס”ל דיש כאן הגדרה עמוקה בהגדרת כסות, דהוא תליא בדרך בני אדם גדולים שהם עיקר העולם ורק דיש תנאי שאם אין מי שבגד זה קבע אצלו כלל אינו בכלל כסות דכסות ארעי לא שמיה כסות, ולענין זה סגי שלגבי הקטן הוא קבע ולגבי הגדול הוא ארעי, והב”ח דאזיל כדעה זו ומוסיף דביציאת קבע כ”ש דסגי [ומאחר שזה לא נזכר להדיא בגמ’ י”ל דסובר הב”ח דהוא כ”ש מהאופן של הגמ’ דאם הוא דין מחודש למה לא נזכר בגמ’ אבל י”ל בפשיטות דבאמת אינו מחודש לפי הגדרה זו], רק דמוסיף המשנ”ב שאם עושה בהיפוך מאנשי המקום בטלה דעתו, אבל כל שאין עושה בהיפוך מאנשי המקום ויש לו לבישת קבע סברא היא דלבוש מעליא היא, ולפ”ז ניחא דהמשנ”ב לגבי קטן אזיל כפשטות דינא דגמ’ בחגיגה הנ”ל וגם דלא קשיא ליה כלל מדין חינוך בקטן בציצית פסולה [ואע”ג דלולי כ”ז הי’ שייך לטעון דשמא שום פירוש אחר היה לו להמשנ”ב בדברי הגמ’ הנ”ל וגם בהגדרת ציצית פסולה בחינוך, אבל השתא שא”צ לדחוק ולתרץ כ”ש דמהני].

ומ”מ עדיין אין מקור ברור לומר כן לדעת המשנ”ב בדעת הב”ח דסו”ס לא מצינו דחשיב קביעות באדם אחד די”ל דקביעות נמדד לפי שימוש בפועל הנחשב קביעות [דהיינו מכסה ראשו ורובו של קטן בן ט’ ממוצע באיבריו דהיינו הגיל ההתחלתי של אדם הצריך כיסוי ומשתמש בכיסוי כצורך גמור אבל ממוצע באיבריו שהוא דרך העולם] או במנהג המקום, וזה הביאור בדיוקו של הב”ח בגמ’ שאם גדול יוצא לשוק בקבע חייב והיינו כשדרך קבועה שגדול יוצא לשוק בקבע והיינו כשכך מנהג המקום, אבל בצורך של אדם אחד ממש לא שמענו עדיין דנחשב כסות לגבי זה, דהרי לגבי אחרים אינו נחשב מכח ננס וא”כ מנ”ל שלגבי אדם זה ייחשב, דהרי זה כבר לא מצינו מקור מפורש בגמ’ לחלק בבגד אחד בין לובש אחד ללובש אחר, ומאידך מסברא דוחק לומר דנקבע לפי המקום כשברור שאדם זה חשיב לגביו כסות גמורה, דאטו אדם זה אינו מתכסה בכסות, בתמיהה, וגם יש מקום לומר כ”ז בכוונת הגמ’ דהכל נכלל באדם יוצא לשוק קבע דהיינו הכלל לגבי הכלל והפרט לגבי הפרט [כל היכא דלא שייך לומר בטלה דעתו], וגם לא שייך לומר לגביו שבטלה דעתו, ובפרט דלהפמ”ג וסייעתו בדעת הב”ח בודאי שיכול לברך, וגם שאר הקושיות דלעיל אף בדעת המשנ”ב.

ועי’ עוד בבה”ל דמש”כ במשנ”ב גדולה הלובשה היינו “דבזה מיירי השו”ע” אבל קטן שהגיע לחינוך משערי’ בראשו ורובו של קטן כמות שהוא ואם הוא בר שית משערין בראשו ורובו שלו עכ”ד ע”פ הפמ”ג במשב”ז, ויתכן לבאר כוונתו דמש”כ השו”ע שחייב היינו לרבותא אפי’ שהלובשה עכשיו הוא גדול שאינו מתכסה ראשו ורובו אבל לקולא לא קאמר כלל, דאל”כ הא קי”ל בפ”ק דחגיגה כל מידי דבגדול לא מחייב לא מחייבי’ בקטן משום חינוך.

והענין בכ”ז הוא דיש מקום לומר דזה פשיטא שאם אדם לובש בגד והיא מכסה אותו כל צרכו חשיב כסות, ובזה לא הוה צריכנא בברייתא בגמ’ לאשמעי’ כלל, וגם הב”ח כל מה שחידש הוא דסגי במה שהאדם מייחד לו דבר זה לכסות [להמשנ”ב בדעתו בעי’ מנהג קבוע כזה ולשאר האחרונים בדעתו ופשטות לשונו סגי במה שהאדם לבדו מייחד לו זה ללבישת קבע] ואז חשיב כסות שלו, ובגמ’ מחדשי’ ששייך לצרף ארעי של האדם עם קביעות של קטן קבוע [דהיינו קביעות של קטן בגיל הקטן ביותר שמברך] וכל טענת המשנ”ב דאם קובע לעצמו בגד שאין מכסה ראשו ורובו לא חשיב קביעות משום שאין כאן קביעות אלא שטות שהרי אין מכסה אותו ואין רגילות להשתמש בזה ובטלה דעתו, אבל באופן שהוא כסות גמור לאדם זה אפשר שלא היה צריך שום חידוש ללמד שהוא כסות שלו (ועדיין צע”ק שסתמו הפוסקים ענין זה ולא הזכירוהו להדיא רק גבי קטן).

ולכן יותר קל לומר שיכול לברך ע”ז ולמעשה יש”ח.

קרא פחות

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ”ב והפמ”ג, ולכתחילה לכו”ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה”ש אם רוצה להשתמש בו בשבת, (וכמו שיוכח ...קרא עוד

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ”ב והפמ”ג, ולכתחילה לכו”ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה”ש אם רוצה להשתמש בו בשבת, (וכמו שיוכח להלן מדין סוכה וכן הורה הגריש”א).

מקורות: לכאורה ההגדרה בזה מאז שנאסר עליו החפץ בתורת איסור שבת, ומה שנקטו הפוסקים בין השמשות ר”ל תחילת שבת שהוא כשבא בין השמשות, ומאידך יעוי’ גם בסי’ שי שנזכר שאם המעות היו בביה”ש הר”ז מוקצה ואם לא היו בביה”ש אינה מוקצה עי”ש, ולא נחית כלל להיו במקצת בין השמשות, ויל”ע בזה.

ואולי יש להשוות לדין נאכל עירובו בין השמשות דקי”ל כהמקילין בזה וצל”ע.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שט סקי”ט דהלשון שנזכר בשו”ע שם כניסת שבת היינו כל בין השמשות, ומשמע דהכא אזלי’ לקולא דאם היה במקצת בין השמשות אינו נאסר, ומ”מ אולי יש ללמוד מלשון זו עכ”פ לענין מי שקיבל שבת שנקבע ע”פ כניסת שבת שלו, דכאן כשקיבל עליו חל עליו ודאי איסור מוקצה משא”כ בה”ש דאזלי’ לקולא שהוא רק ספק איסור מוקצה.

אולם שו”ר שהפמ”ג רעט א”א בסוף הסימן כ’ דגם אם קיבל שבת נקבע לפי בין השמשות, ולפ”ז כניסת שבת היינו דעלמא, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם שהביאו עוד מ”מ בזה ושיש משמעות במשנ”ב במקו”א דאזלי’ בתר הדלק”נ ומה שיישבו ע”ז האחרונים, ויש לציין דגם פשטות המשנ”ב בסקכ”ז דמיירי גבי נר וקבע בין השמשות מסתמא דבר ההוה נקט בנר של שבת, אלא דאין משם ראיה ברורה שאפי’ קיבל שבת דהא התם מיירי באיש שלא קיבל בהדלקת הנר שבת.

ובגוף דברי המשנ”ב שבסיס הוא רק אם היה כל בין השמשות עכ”פ שמי שלא קיבל שבת להדיא כן מבואר עוד בדבריו סקכ”ז ובשער הציון שם ע”פ הגר”ז ומשמע שם מאוד דבלא שהוקצה כל בין השמשות אינו מוקצה עי”ש.

אלא שבפוסקי זמנינו נחלקו בזה עי’ בביאורים ומוספים סקי”ט הנ”ל שהביאו כמה דעות בזה, ושבפמ”ג מבואר כמו שמבואר במשנ”ב, ומה שהביאו דברי האחרונים שם שהקשו מבה”ש דסוכה דמשמע שמחמירים גם מקצת ביה”ש התי’ הוא חדא דספק מוקצה ביה”ש הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה בשעת עשיית התנאי, ועוד דמוקצה דסוכה הוא דבר שעיקרו דאורייתא כמו שכתבו שם, וכמו שציינתי לעיל ההשוואה בזה לספק עירוב דמקצת בה”ש בסוגי’ דעירובין דשם התנאים המתירין הוא מחמת שהוא דרבנן.

ומה שהביאו שם בשם הגריש”א להחמיר לכתחילה, יש לומר דאינו חולק על השבה”ל ושאר פוסקי זמנינו שפסקו כהמשנ”ב לגמרי, דזה פשוט דלכו”ע לכתחילה יש להחמיר באופן הנ”ל, דהיינו באופן שרוצה להשתמש בשבת בחפץ, לתקנו בכניסת שבת שכל בין השמשות לא יהיה בסיס עי”ש, דהרי נאכל עירובו הוא בדיעבד, וגם בספק דרבנן לקולא הוא רק בדיעבד והיכא דאפשר לתקן בקל לא, וא”כ נמצא שכמעט כל הפוסקים נקטו שמוקצה למקצת בין השמשות בדיעבד אינו מוקצה ולכתחילה לא סמכי’ ע”ז.

קרא פחות

{יום ג’ ה’ כסלו מודיעין עילית בע”ה} שאלה – איתא בתוספתא פ”ה ממע”ש הי”ד כל העסוקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני מקום המקום שנ’ ותגזר אומר ויקם לך ואומ’ ויסב חזקיהו פניו וגו’ ויאמר אנא ה’ זכר נא וגו’ עכ”ל. ...קרא עוד

{יום ג’ ה’ כסלו מודיעין עילית בע”ה}

שאלה – איתא בתוספתא פ”ה ממע”ש הי”ד כל העסוקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני מקום המקום שנ’ ותגזר אומר ויקם לך ואומ’ ויסב חזקיהו פניו וגו’ ויאמר אנא ה’ זכר נא וגו’ עכ”ל.

ר”ל שאז תפיתם מתקבלת.

וכן מצינו אחר ברכת כהנים, ואגרת התשובה לר”י ג’ נ”ט, וע’ ח”ח עה”ת פ’ כי תבוא.

ויש להסתפק, א.

האם גם בשומע כעונה שייך זה, או רק בעושה מצוה אפי’ בדיבור אך עכ”פ בעצמו, ב.

מה דין אותם שמקיימין מצוה ממילא ויוצאין יד”ח, וכמו הישראלים המתברכים בברכת כהנים שהם מקיימין מצוה לדעת החרדים (הובא בביה”ל ר”ס קכ”ח), האם פיהם פתוח בתפילה גם בכה”ג.

ג.

שליח העושה מצוה, מי פיו פתוח אז בתפילה, המשלח שהוא יוצא יד”ח, או השליח שפועל פעולת המצוה.

תשובה נראה הכלל בכל זה הוא דהעושה רצון ה’ זכותו גדולה אז ותפילתו מתקבלת, וכל מה דשייך למדוד כאן הוא כמה עושה הוא רצון ה’, וכמה שמכוין יותר ומטהר לבבו, ומכין נפשו למצוה, ממילא עושה נחת רוח יותר, ובכל מה שמוסיף בזה תתקבל תפילתו אז יותר, ומאידך איפכא כגון אם זוהי מצוה הבאה בעבירה גם אם בגדרים של המעשה חשבינן ליה כמצוה, מ”מ ענין זה של פיו פתוח שהוא עת רצון, לא יהא שייך שם, דאינו עושה רצון ה’ אז, הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך (סוכה ל’ א’).

וה”ה השומע כעונה וכן היוצא יד”ח ע”י מה שמתברך אם ס”ל דנחשב אז כמקיים מצוה, [ויש נוסחאות של תפילה המובאים בגמ’ לומר אז, אכן עיקר הנוסחאות הנ”ל הוא מצד שמתברך אז ויש עת רצון לגביו, וכן מצד שהציבור עונין אמן, כדאיתא התם, ולכן דוקא במצוה זו קאמר בגמ’ שיאמר התפילה שסגולתה גדולה מצד זה].

וכן בשליח ששלח משלח שניהם פיהם פתוח דלשניהם הוא עת רצון אז, כיון ששניהם מקיימין אז רצון ה’, וממילא לשניהם יש ענין זה, רק נראה שהעיקר שם הוא המשלח כיון שהמצוה חלה לגביו, והוא יצא ידי חובה, וגם ההשלכות הן לגביו, כמו בשליח קידושין המקיים הוא המשלח, וכן האומר לחבירו להפריש עבורו תרומה או חלה, המקיים המצוה הוא בעל הפירות שהוא המשלח, [ויעויין מהר”ח אור זרוע ועוד פוסקים שכתבו דבסתם מצוות ל”א מצוה בו יותא מבשלוחו, אכן יש להתיישב בדבר זה, ואין כאן המקום, ועיין הערות הגריש”א רפ”ב דקידושין דף מ”א א’].

קרא פחות

שאלה הגמרא מביאה מקור לדעת רבי שמעון שסוכה צריכה ד’ דפנות מהפסוק וסוכה תהיה לצל ולמסתור מזרם וממטר ומכאן למד רבי שמעון שסוכה צריכה ד’ דפנות כי רק סוכה בעלת ד’ דפנות מגינה מזרם וממטר.ולא זכיתי להבין הרי סוכה שהסכך שלה ...קרא עוד

שאלה

הגמרא מביאה מקור לדעת רבי שמעון שסוכה צריכה ד’ דפנות מהפסוק וסוכה תהיה לצל ולמסתור מזרם וממטר ומכאן למד רבי שמעון שסוכה צריכה ד’ דפנות כי רק סוכה בעלת ד’ דפנות מגינה מזרם וממטר.

ולא זכיתי להבין הרי סוכה שהסכך שלה מגין מזרם וממטר היא פסולה במבואר בתוספות דף ב אם כן איך אפשר להביא מקור שהדפנות צריכות להיות מגינות מזרם וממטר בזמן שהסוכה צריכה להיות באופן שיכנם זרם ומטר ההסכך ובפרט שמבואר ברשי שעל שם הסכך נקראת סוכה.

ישר כח על התשובות המעולות שנשלחו עד היום.

יוסף חיים בלוך

***

תשובה

בע”ה

‏מוצאי שבת ו’ תשרי תשע”ז

שלום וברכה

נביא בזה לשון התוספות בסוכה שם וז”ל, כי עביד ליה דירת קבע שפיר דמי – דאע”ג דיש לפרש קרא בדירה שאינה ראויה אלא לשבעה למעוטי קבע משמע ליה קרא דאתא לשיעורא לאורויי לך מדת גובהה כלו’ בסוכה שאפשר לעשות עראי וא”ת וכיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשותה עראי ואף על פי שעושה אותה קבע א”כ אמאי אמר (תענית דף ב.

) גשמים סימן קללה בחג והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה ואפילו תימצי לומר דאסור משום גזרת תקרה כי היכי דאמר לקמן בפירקין (דף יד.

) גבי פלוגתא דר”מ ורבי יהודה דמסככין בנסרין דאי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך בזה מה לי לישב תחת תקרת ביתי וביתו ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה מ”מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה וי”ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע מ”מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי ומה”ט נמי ניחא לרבי זירא דדריש מדכתי’ וסוכה תהיה לצל הא כתי’ נמי מזרם וממטר וניבעי נמי שלא ירדו גשמים לתוכה אלא ודאי משום דבעינן סככה עראי וא”כ הוה ליה קבע עכ”ל.

ומבואר בתוס’ שחילקו בין הדפנות לבין הסכך, ומתחילה נתבאר בדבריהם דאילו להסכך בעינן שיוכלו הגשמים לירד לתוכה, אבל להדפנות לא בעינן, ואח”כ נתבאר דגם מה שנלמד מ’מזרם וממטר’ הוא רק על הדפנות ולא על הסכך (וע”ש בריטב”א).

[ועי’ רש”ש על התוס’ שם וז”ל,.

.

.

אולם דבריהם יתכנו לרב מתנה לקמן (ס”ד ו’) בטעמיה דר”ש].

וראה מה שכתב בערוך לנר על התוס’ הנ”ל, וז”ל, לא מתכשרה עד דעביד לה עראי.

מזה נראה ששיטת התוס’ שסוכה שאין גשמים יכולים לירד לתוכה פסולה מן התורה.

אכן כבר הביאו הטור והב”י (א”ח סי’ תרל”א) שיטות הראשונים דס”ל דכשרה מן התורה ואפילו מדרבנן משמע דס”ל דכשרה דהגהת מיימוני והמרדכי הביאו שר”ש גיסו של ר”ת עשה לפניו סוכה שקבוע שאין הגשמים יורדים בה ומיחה בידו ר”ת ע”ש משמע שר”ש הי’ ס”ל דלכתחלה מותר.

וכן נראה ממש”כ הב”י בשם רש”י שפירש אמה דאמרינן לקמן (ח ב ד”ה אמר רב חסדא) והוא שעשאה לצל להתלונן תחתי’ מחורב וממטר עכ”ל והוציא מזה דס”ל לרש”י דאפילו מגינה ממטר כשרה ובאמת אין זה ברש”י דלפנינו אבל הרא”ש (סי”ב) כתב כן ומשמע מזה דס”ל דאפילו לכתחלה הסוכה כשרה עכ”ל הערל”נ.

אכן במראה הפנים [לבעל הפני משה] על הירו’ סוכה פ”א כתב דבאמת ר”ש [לפי הירושלמי] לית ליה הך דינא דהתוס’ שצריך שלא יהיו הגשמים ירדין לתוכה, דאילו הך דינא דהתוס’ קאי למ”ד סוכה דירת עראי בעינן ואילו ר”ש ס”ל סוכה דירת קבע בעינן, וז”ל המראה הפנים, רבנן עבדי מזרם וממטר אחת וכו’.

נראה לפרש דטעמייהו דרבנן דלא מרבו אלא אחת משום דמפרשי לקרא למחסה ולמסתור לפעמי’ מזרם ולפעמים ממטר ואם כן גבי סוכה דלא עבדינן שלא ירד המטר לתוכה וכדמוכח מהאי דתנינן דהגשמים סימן קללה בחג לא מרבינן מהאי אלא אחת ולר”ש דסבירא ליה סוכה דירת קבע בעינן וצריך שתהי’ מחסה ומסתור מזרם וממטר בדוקא ולא סבירא ליה כהאי מתני’ דספ”ב ולדידיה מרבינן מהאי תרתי דמזרם חד וממטר חד ור”ל שצריך מחסה משתיהן ולפיכך מרבינן נמי מכאן לשתים.

ולפי זה לר”ש אף סככה בעינן שיהיה קבע.

והתוס’ שכתבו דסככה לעולם בעינן ארעי והבאתי לעיל בד”ה ר’ אבהו בשם ר’ יוחנן וכו’ היינו לר’ זירא דאיהו לא פליג אמתני’ דשמעינן דהגשמים סימן קללה בחג וצריך שלא יעשה כ”כ שלא ירדו הגשמים לתוכה וכרבנן דסבירא להו דהכל ראוי לדירת עראי בעינן ולר’ זירא מיהת סככה בעינן עראי אבל לר’ שמעון איכא למימר דלא כהאי מתני’ ואף סככה עושה הוא קבע ואפשר שזהו כוונת התוס’ התם דף ו’ גבי פלוגתא דר”ש ורבנן דקאמר רב מתנה טעמיה דר”ש מהכא וסוכה תהיה לצל יומם וכו’ וכתבו התוס’ בירושלמי אמרינן וכו’ משום דקשיא להו אי ר”ש בלחוד הוא דדריש מהאי קרא א”כ מילתיה דר”ז דריש מכלתין דדריש נמי מהאי קרא לענין דבעינן צל סוכה לא אזלא אלא אליבא דר”ש דאלו רבנן לא דרשי אלא מן הכתוב בתורה והאי קרא דישעיה לימות המשיח הוא דדרשי ליה ולפיכך מייתי להא דהכא דרבנן דר”ש נמי דרשי מהאי קרא כדקאמר דרבנן עבדין מזרם וממטר אחת ואם כן מילתיה דר”ז אליבא דרבנן דר”ש הוא דאזלא עכ”ל.

***

קרא פחות

נראה שטוב להדר ולשתות רביעית (עכ”פ כשאפשר). מקורות: בהרבה מקומות סתם שתיה הנזכרת בגמ’ הכונה לרביעית [ועי’ יומא עט ע”ב, וע”ע נזיר לח ע”ב גבי עשר רביעיות וברכות  יד ע”א בדיני מטעמת], ולכן מסברא היה נראה שיעור השתיה הנצרכת היא ברביעית, וכעין ...קרא עוד

נראה שטוב להדר ולשתות רביעית (עכ”פ כשאפשר).

מקורות:

בהרבה מקומות סתם שתיה הנזכרת בגמ’ הכונה לרביעית [ועי’ יומא עט ע”ב, וע”ע נזיר לח ע”ב גבי עשר רביעיות וברכות  יד ע”א בדיני מטעמת], ולכן מסברא היה נראה שיעור השתיה הנצרכת היא ברביעית, וכעין מה שמצינו שסתם אכילה היא בכזית.

ואמנם התוס’ [סוכה כו ע”ב ויומא עט ע”א] הסתפקו לגבי ברכה אחרונה ביין אם השיעור הוא כביצה או כזית, ואמנם השו”ע [סי’ קצ ס”ג וסי’ רי ס”א] חשש לזה לכתחילה, אבל להלכה הוא רביעית מעיקר הדין, כמבואר במשנ”ב הלכות קידוש.

ואולם מצינו ביו”כ ובקידוש דהשיעור הוא מלא לוגמיו וצל”ע בזה, ועי’ בחידושי הרד”ל על המשניות (נדפס בילקוט מפרשי המשנה על ברכות פ”ח מ”ח וכן בקובץ ישורון ח”ד עמ’ תקטז) שעמד בנידון זה ובהשוואת הדברים לעניננו.

והנה לפי הדעה הסוברת ששתייה אינה מעכבת בהמ”ז אפי’ מדאורייתא סוברים דושבעת קאי על שתיה בלבד בלא אכילה ומפרשים דושבעת הוא על רביעית שתיה (ראה מג”א סי’ רי ס”א, ועי’ ברד”ל הנ”ל), ויש לדון לפי אידך סברא דושבעת קאי על שתיה שאחר אכילה, דיש לטעון שמא כאן השביעה אינה ברביעית, דשמא אחר שהיתה כאן אכילה ובעינן מעט להשרות המאכל סגי בשתיה כל דהוא כדי לבוא לשביעה כל דהוא, ויל”ע בזה.

ומצאתי בזה בגליונות אבנ”ז על הרמב”ם דשם פ”א דברכות ה”ב משמע שלמד בדברי הרמב”ם שסובר דבדין זה של שבעת בעינן דוקא שתיה ברביעית, אך במגיה על דברי האבנ”ז שם באות 32 רצה לדחות דבריו ודייק מלשון הגמ’ ברכות נ ע”א דלענין ושבעת א”צ רביעית, ואין דבריו מוכרחין דיש לומר דהגמ’ שם לא באתה אלא לבאר נקודת המחלוקת דר”מ ור”י ולא נחית לעניינים אחרים.

והנה בבהגר”א בסי’ רי הנ”ל להדעה דלעיל כתב בטעם הא דרביעית משם דשיעור משקין בכל מקום הוא ברביעית, ולפ”ז גם אם נימא דקאי כהדעה דושבעת קאי על שתיה בפני עצמה (וכ”ש דכו”ע מודו דמדרבנן יש ברכה אחרונה גם על שתיה בפני עצמה), ה”ה כאן לאידך דעה לענין שתיה שלאחר אכילה יהיה ברביעית לחייב בבהמ”ז דאורייתא, והמשנ”ב הביא דברי הגר”א הנ”ל וכן דברי המג”א דלעיל, וגם עוד דבר בזה עי”ש.

נמצא דבסופו של דבר לדעת הגר”א והמשנ”ב והאבנ”ז השתיה צריכה ברביעית, וכן סתם הרבה דינים של משקין נאמרו ברביעית, וכמו כן כל מי שהזכיר שושבעת משמע רביעית יש לדון בזה גם לענייננו על הדרך שנתבאר.

קרא פחות

יש ענין לקרותה בעמידה או בישיבה (ויש דעה שהוא חובה לכתחילה), אבל אם ישב רוב הפוסקים סוברים שלא יעמוד (אף שהוא מחודש לומר כן בק”ש של ערבית וגם אינו ברור דהוא לכו”ע, עי’ בשוע”ר דלקמן), ובבגדים מי שנדבו לבו לקרות ...קרא עוד

יש ענין לקרותה בעמידה או בישיבה (ויש דעה שהוא חובה לכתחילה), אבל אם ישב רוב הפוסקים סוברים שלא יעמוד (אף שהוא מחודש לומר כן בק”ש של ערבית וגם אינו ברור דהוא לכו”ע, עי’ בשוע”ר דלקמן), ובבגדים מי שנדבו לבו לקרות קדוש יאמר לו ואין בזה הפסק.

מקורות:

ודאי שיש ענין לקרותה בעמידה או בישיבה שכך דעת החי”א המובא במשנ”ב סי’ רלט סק”ו שיש לעשות כן עכ”פ לכתחילה וגם הפמ”ג שם מפקפק בסברא להקל בזה לכתחילה כמו שהביא שם בשעה”צ (והוסיף שם בשעה”צ דגם שנצרף הצדדים דאפי’ בק”ש ממש אין חיוב להחמיר לרוב הפוסקים מ”מ ודאי עדיף לכה”פ שלא יהיה בשכיבה כדי שלא יירדם תוך כדי הקריאה), וגם להמג”א שמקל בזה בודאי מודה שהוא דבר טוב.

לענין אם יש עדיפות בעמידה יותר מישיבה הנה המשמעות בסוגיות שאין שום ענין בזה (וכל’ השוע”ר דלקמן שכ’ בתוך דבריו לענין ק”ש של שחרית דלב”ה אין שום ענין בעמידה מבישיבה).

ואמנם בשחרית המדקדק לקרות בעמידה דוקא ומשנה משיבה לעמידה פסק השו”ע דמקרי עבריינא שיש בזה חשש שנוהג כדעת בית שמאי כמבואר בגמ’ ופוסקים.

אבל בערבית כיון שאין קורא בעמידה לב”ש יש מקום לטעון שאין איסור אם רוצה לדקדק שיהיה בעמידה דוקא ועי’ גם בעובדא דפ”ק דברכות יא ע”א דמי שהיטה זקף כדי שלא יראה שנהג כב”ש אם כי לא זקף בעמידה וגם שם שאני שלא היה זה למטרת הידור אלא למטרת הפסקת ההידור שלא יטעו שכך הלכה וקל להבין, ומ”מ מאחר שאינו עושה כן דרך דין לכאורה אין בזה איסור ועי’ גם שוע”ר סי’ סג ס”ב דרק כאן מקרי עבריינא כיון שאין ענין בעמידה לב”ה הלכך נראה שאינו מאמין בפי’ ב”ה בתיבת ובקומך אבל לא בשאר חומרות ולפ”ז ה”ה בעמידה בלילה אם חושב שעושה כן בתורת חומרא.

ואע”ג שכ’ הפמ”ג בסי’ סג בא”א סק”ב (והובא במשנ”ב שם) דגם אם עומד לעורר הכונה מקרי עבריינא (בשחרית) היינו משום שהוא כשי’ ב”ש אבל כשעומד לעורר הכונה במקום שאינו כשי’ ב”ש לא.

אולם מבואר בב”י בסי’ סג דגם בלילה לא יעמוד (ולא רק שלא יטה כמ”ש במשנה ברכות י ע”ב ובגמ’ שם יא ע”א) וכן הוא בסדר רב עמרם והובאו הדברים בקיצור במשנ”ב סק”ה (וכוונת המשנ”ב בעמידה בערבית דהרי לענין הטיה בערבית כבר נקט בסק”ז וכן מבואר גם במקורי המשנ”ב בסק”ה בב”י ובסדר ר”ע דהאיסור הוא גם בעמידה בערבית, וגם בסק”ז גופא הוא מדוייק דלגבי שינוי מישיבה לעמידה כ’ המשנ”ב דניכר דחומרא קעביד ולגבי שינוי מעמידה לישיבה בערבית כ’ המשנ”ב דטעם האיסור משום דמחזי דעביד כב”ש, הלכך יש לומר דחומרא דרישא היינו משום שעמידה היא חמורה מישיבה דלגבי שמונ”ע בעי’ דוקא עמידה), והוא מחודש וצ”ע היאך הוציאו כן מדברי הגמ’.

ומשמע שסברו דמאחר שיש בזה טעם להחמיר ואינו מחוייב להחמיר א”כ הו”ל עבריינא.

וצ”ע דא”כ בכל חומרא נימא הכי וכגון משכיבה לישיבה המשמעות הפשוטה דאיסורא כלל אין בזה לשנות (ואם כי יש לדון דכיון שבשכיבה אין ראוי לקבל עומ”ש שאני משא”כ ישיבה אבל בחומרות רבות מי שרוצה להחמיר הרשות בידו מלבד היכא דשייך יוהרא עי’ במשנ”ב סעי’ הנ”ל מה שהביא בשם המהרש”ל).

ובפרט דבתשובת הרמב”ם כ’ דאפי’ בקריאה”ת אסור לעמוד באמצע לקריאות מיוחדות כגון עשרת הדברות וכיו”ב וכן נקט הגריש”א בשיעוריו למס’ ברכות שכ’ הגרב”צ קוק (ויש אחרונים שחולקים ומיישבים המנהג ועי’ יעב”ץ) ולמד כן מניד”ד ושם הרי לא נזכר שיש דעת ב”ש לעמוד בחלק מן הקריאה וצ”ע בכ”ז.

עכ”פ פשוט שכל מה שאסור לעשות בק”ש של ערבית שיוצא בה ידי חובתו מטעם שנראה שאינו חושש לדברי חכמים אסור לעשות גם בק”ש שעל המיטה ואע”ג שיש מקום לטעון שהרואה רואה שכבר קרא כתיקון חכמים מ”מ איכא דחזא בהא ולא חזא בהא והרי זה כשותה חלב שקדים בעוף מטעם שקודם היו כאן שקדים (ועי’ עוד בסוף סוכה גבי תרי הכירא דר”ח).

הלכך מה שנקט המשנ”ב בסי’ רלט בשם החי”א לקרותה בעמידה או בישיבה היינו אם כבר עמד קודם לכן דבזה אין איסור לקרותה בעמידה (עי’ בל’ השו”ע שם בסי’ סג ס”ב).

ובאחרונים הובאו מנהג החת”ס לעמוד בק”ש או בכל התפילה והאחרונים (עי’ ליקוטי חבר בן חיים ח”א ברכות נג ע”א ולבושי מרדכי תרצז סי’ ריג סק”ג וע”ע תשובות והנהגות ח”ד סי’ כג) טרחו ליישב מנהגו בזה, אבל עכ”פ רוב האחרונים מסתמא לא יתירו בזה כשאינו עומד שיעור לכה”פ שיעור ניכר קודם ק”ש (וגם בכה”ג לכאורה פשטות כלל דברי הפוסקים שאם עושה כן משום שסובר שיש חומרא בק”ש אין בזה היתר ויש לדון בזה גם מצד דינא דכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפי’ בחדרי חדרים אסור).

ועלה ברעיוני ליישב ב’ הקושיות (דהחת”ס והמשנ”ב) בחדא מחתא דאולי החת”ס סבר דדין זה שאסור לעמוד לק”ש האידנא גם כשמתכוון לעורר הכונה הוא רק דינא משום יוהרא בלבד, וכמו שהביא המשנ”ב שם בסעי’ הנ”ל דברי המהרש”ל לענין המחמיר במקום שיש לחוש ליוהרא, הלכך שמא סבר החת”ס שאדם מופלג בחסידות אין צריך לחוש ליוהרא כמבואר בשו”ע בדינא דתפילין דר”ת וע”ע בכתר ראש לתלמיד מהר”ח מוואלאז’ין מה שהביא בשם הגר”א לענין יוהרא האידנא, הלכך סבר החת”ס להקל בזה, אם כי פשטות דברי הפוסקים דעכ”פ כשיש חשש שסובר כב”ש אין זה רק מצד יוהרא.

אם כי גם לשי’ המשנ”ב והפוסקים אולי יש ליישב עכ”פ לענין עמידה דק”ש שערבית שהוא רק משום יוהרא ולא מחשש שנוהג כב”ש אם כן היכא דאין חשש יוהרא כגון בעומד בביתו (וכמ”ש הבה”ל בהל’ שבת גבי בגדי לבן דבביתו אין יוהרא) או במופלג בחסידות לכאורה שרי.

ואם נימא הכי מיושב ג”כ מ”ט בשאר חומרות לא אמרי’ דנקרא עבריין דהרי אה”נ גם בשאר חומרות מותר רק באופנים המותרים, ומה שבזמנינו יותר הורגלו להקל בזה (להחמיר חומרות ולא חשו ליוהרא לפעמים) סומכים בזה על מה שבזמנינו שיש הרבה בתי הוראה קבועים שיש להם קהל תלמידים אולי חשיב כב’ ב”ד בעיר אחת (עי’ יבמות יד ע”א ורשב”ץ ואג”מ וכו’) וגם על דברי הגר”א הנ”ל שבזמנינו אין יוהרא ועכ”ז אין מקילין בזה בכל דבר כידוע.

ומה ששאלת אם יש ענין לקרות ק”ש שעל המיטה בבגדים (לפני שמחליף לבגדי שינה) הנה בודאי שאפשר לומר שמי שעושה כן מפני כבוד קבלת עומ”ש הרי הוא משובח, ואציין שלפני כמה שנים הייתי בהספד שהספידו על הנפטר הי חסיד שהיה מקפיד ללבוש בגד עליון והכובע לפני ק”ש שעל המיטה כדי לקבל עומ”ש (המספיד היה הרה”ג י”ט זילברמן) ונזכרתי בעובדא זו כשראיתי ששאלתם שוב על הענין.

וכמקור לדברי החת”ס דלעיל ציינו בזה לדברי המדרש המובא בטור סי’ סא משל לפרוזדוגמא הבאה מבית המלך וכו’ לא הטרחתי אתכם לקרותה עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך ומשמע דמ”מ טוב היה יותר לקרותה בדרך כבוד בעמידה, ועכ”פ גם אם נימא דדעת הפוסקים שאין להחמיר בעמידה מ”מ בדברים שלא נזכר שלא להחמיר כגון בדרך כבוד בבגדים חשובים כמו שמוכח במדרש שיש בזה הנהגת כבוד בפרוזדוגמה (כתב מלכות) הבאה מבית המלך.

אם כי למעשה צל”ע אם לכתחילה כדאי להדר בזה דהרי משמעות הפוסקים להלכה שיש להסמיך ק”ש שעל המיטה לשינה בלא הפסק.

ומאידך גיסא יש לטעון שמה שמחליף לבגדי שינה אחר כך שהוא מענין השינה לא חשיב הפסק וכעי”ז יש מהפוסקים שנקטו אפי’ לגבי ברכת המפיל שמה שהוא מענין השינה אינו הפסק והרחבתי בזה בתשובה אחרת.

ויש לציין דבמשנ”ב בהל’ תפילין ובהל’ נט”י מבואר דכל הפסק שאינו בדיבור אם הוא הפסק לצורך משמע דשרי לכתחילה עי”ש.

ויש לציין בזה עוד דהנה בפוסקים בסי’ ב’ ע”פ הגמ’ בשבת קיח ע”ב מבואר דהשינוי מבגדים לשינה הי’ עם השכיבה ומכיון שדנו הפוסקים בסי’ רלט על קריאת שמע שעל המיטה בשכיבה או בישיבה א”כ צ”ל דהוה פשיטא להו שאין הסרת הבגד הפסק.

ויש לציין עוד דדעת ריב”ל בברכות ד ע”ב דתפילתו באמצע תקנום דהיינו שאומר הק”ש של ערבית בברכותיה אחר התפילה ובירושלמי מבואר עוד דאיכא אמוראי דס”ל שלא יפסיק בדברים אחר ברכות ק”ש עד השינה וזה פשיטא שהיה אומר השמונ”ע עם הברכות ק”ש שאח”כ בבגדים שהיה מתפלל בהם תפילת שחרית, וממילא הסרת הבגד אינו הפסק.

הלכך מי שנדבו לבו להחמיר בזה משום כבוד קבלת עומ”ש קדוש יאמר לו.

ומדי דברי בזה אכתוב עוד מה שנסתפקתי האם מותר לעשות מלאכה או תשמיש כל דהו בזמן שקורא ק”ש שעל המיטה, דלכאורה להחי”א דמדמה דין ק”ש שעל המיטה לק”ש לענין שכיבה א”כ לכאורה ה”ה לענין מלאכה, ואילו להמג”א יש לדון בזה דיש מקום לדון שמא עיסוק במלאכתו בזמן האמירה גרוע משכיבה דעיסוק הוא זלזול גמור בידיים.

קרא פחות

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז’, ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא ...קרא עוד

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז’, ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא פטור מתכלת יצא יד”ח המצוה, ובזה צריך ליתן לב לכמה פרטים:

א’ שיעשה את הקנין באופן המועיל כמו בקנין סודר בכליו של קונה בהגבהה טפח ובכלי הראוי לקנין סודר ובפרטי הדינים המבוארין בחו”מ סי’ קצה.

ב’ צריך לשים לב שגם קנין לא פוטר למשך זמן כי טלית שאולה פטורה רק כל ל’ יום כמבואר באו”ח סי’ יד ס”ג, והפתרון לזה להחזיר כל ל’ יום ולשאול מחדש כמ”ש הרמ”א שם.

ולענין אם שאל ליותר מל’ אם מחוייב מייד או לא, יעוי’ בל’ השו”ע שם בס”ג שאם שאלה מצוייצת מברך עליה מיד, ומל’ זה משמע דבשאלה שאינה מצוייצת דאיירי’ בה עד השתא אינו מברך עליה מיד, אולם הרחיד”א ביוסף אומץ סי’ ל’ הביא בשם הנ”י והמאירי דבשאלה ליותר מל’ חייב מיד, ובעיקרי הד”ט הל’ מזוזה סי’ לא אות א’ הביא מחלוקת בזה, ובפתחי תשובה [יו”ד סי’ רפו סוף סקי”ח] הביא שכ”כ בעל הנתה”מ וחלק עליו, ומ”מ יש מקום ליישב ל’ השו”ע גם לדעת הרחיד”א והנתה”מ דמיד לאו דוקא אלא ר”ל אף אם שאלה לשימוש מיד ולהחזיר, ודוחק.

ד’ לענין מה שהזכרתם בשאלתכם שיקנה לחבירו וכו’, לכאורה שא”צ לעשות כל תהליך הזה, שכן די במה שיקנה פעם אחת לחבירו שאם עובר איסור או מידי דלא מעליא בלבישת בגד זה הרי הוא נותנו במתנה לחבירו.

ומ”מ יש קצת צד לומר שיש עדיפות בתנאי שהזכרתם מכיוון מסויים יעוי’ באות ז’.

ג’ לענין התנאי שרוצה לעשות, נראה דאין התנאי שאם זהו התכלת הרי הוא מקנה את זה לחבירו, שהרי יש כמה צדדים שאף אם זהו התכלת אין מקיים בזה המצוה (מספר החוטים, דיני הצביעה והצבע) כמו שביארתי במקומו וכמ”ש הגריש”א במכתבו הידוע בזה שנדפס בקובץ תשובות, ממילא אינו שייך לניד”ד תנאי כזה, אלא התנאי שיעשה שאם עובר איסור או דבר שאינו ראוי במה שלובש בגד זה בלא תכלת אליבא דהלכתא אז מקנה לחבירו.

ה’ אם אינו רוצה ליתן הבגד מתנה לחבירו, לכאורה יכול להפקיר הבגד, ובגד הפקר פטור ג”כ מציצית כמ”ש בשבת קלא ע”ב דבידו להפקירן וברשב”א שם ועי”ש ברמב”ן ושא”ר (וראה קצה”ח סי’ רעג סק”א), דאינו ועשו להם משלהם (עי’ סוכה ט ע”א וספרי זוטא במדבר טו לח ושו”ע או”ח סי’ יד ס”ג ואילך), ועל שותפין מרבינן בחולין קלו ע”א, משום שהוא בכלל שלו, ושם יש ריבוי מיוחד עי”ש, אבל אם אינו שלו אינו בכלל הכתוב הנ”ל, וכן נקט המשנ”ב סי’ יג סוף סקט”ו ע”פ הארצה”ח שם שהפקר פטור מציצית, ועי”ש בפמ”ג.

ולענין אם כשנכנס לבית של מישהו הוא קונה את הבגד (ואז מתעורר חשש גזילה) התשובה בזה שלא, בעה”ב אינו קונה את הבגד, משום שאין דעתו לקנות והוא דבר דלא מסיק אדעתיה למקני שבזה אין חצירו קונה לו שלא מדעתו, כמ”ש הרמ”א בחו”מ סי’ רסח ס”ג, ולענין אם הלובש עצמו קונה את הבגד בעל כרחו, התשובה ג”כ שלא, שכן אין אדם קונה דבר בעל כרחו בשום אופן דחוב הוא לו.

ולענין אם צריך בפני ג’ יעוי’ בחו”מ סי’ רעג ז ומקור חיים לבעל הנתה”מ או”ח ביאורים סי’ תמח סק”ט.

ואף כשלובשו המשנ”ב ואחרונים נקטו שאפשר להפקיר גם כשלובשו כמ”ש המשנ”ב ונו”כ הנ”ל וכך יוצא בחשבון בדברי הגמ’ שבת שם לפי מה שביארוהו כמה ראשונים שם (אליבא דהלכתא לדידן דכלי קופסא פטורים מציצית) דלא מיירי בכלי קופסא אלא בבגד שלובשו ובפשטות ה”ה כשמפקירו בשעה שלובשו ממש.

ו’ לענין אם יקנה לחבירו את הבגד בלא תנאי יש לציין דאינו חמור כ”כ (מצד ביטול הלבן על הצד שאין לנו תכלת) דיש דיעות בפוסקים (ראה משנ”ב סי’ יד סק”ט בשם המג”א ועולת תמיד) שמקיים בזה ג”כ מצוות ציצית אף שאינו מחוייב בזה, והיינו רק לנוהגים כמנהג בני אשכנז שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כאינן מצוות ועושות.

ויש בזה ב’ דרגות בזה, די”א שמקיים בזה מצוה גמורה כנשים שאינן מצוות ועושות, שזה דברי המשנ”ב סק”ט, וי”א שמקיים בזה מצד שחבירו מקנה לו שזה דעת השו”ע שם ודעת רוב האחרונים במשנ”ב שם סק”י, (ויש חולקים גם בזה), וכאן י”ל שאין חבירו מקנה לו כיון שאינו רוצה להתחייב בתכלת, כיון שחבירו רוצה למצוא לו תיקון וגם הוא אינו מתכוון לקנות עי”ש בהמשך דברי המשנ”ב סק”י, וא”כ להנך דעות שחבירו מקנה לו כאן לא שייך שהרי יתחייב גם בתכלת אם חבירו יקנה לו [ועי’ להלן בסמוך סק”ז], אבל להדעות שקודם לכן יהיה פתרון שלא יקנה לו ויקיים כאינו מצווה ועושה אם הוא מבני אשכנז שנשים מברכות.

ומ”מ לכתחילה ראוי לחשוש לדעות הפשוטות ולא להקנות לגמרי בלא תנאי, חדא שאינו ברור כלל ההלכה שיכול לצאת בזה, דהרי יש דעות שאפי’ שאל טלית מצויצת אינו יכול לברך כיון שלא נתן במתנה, כמו שהביא המשנ”ב שם סק”י, וגם רוב האחרונים שהביא שם שאינם מסכימים לזה הוא מטעם שנתן מתנה כמ”ש שם, והרי לכתחילה חושש המשנ”ב אפי’ לדעה הקודמת, ועוד שגם להמג”א והעו”ת הרי הברכה היא כאינו מצווה ועושה, וגדול המצווה ועושה, ועוד דגם נשים גופא שמברכות לדעת הדרכי משה סי’ תקפט שהביא הבה”ל סי” תכב ס”ב הוא רק שאין מוחין בהן, הלכך ודאי שפתרון זה אינו מן המובחר אם יש פתרון אחר.

ז’ לגבי התנאי שהצעתם לכאורה יש תועלת בזה מצד שאין כאן חשש שאינו יוצא המצוה בסופ”ש.

אבל יש להעיר בזה דאינו פשוט שיש פטור בזה, דאם הפטור הוא מצד אונס, הרי הוא מבקש בעצמו מחבירו שיגיד לו שלא יטיל תכלת, ומה היתר יש לו לעשות דבר כזה, דאם ניקח מקרה רחוק יותר מי שמבקש מנכרי שיאמר לו שאם אינו מחלל שבת יהרגנו, דשם פשיטא שעובר בזה הקל הקל, וכן בדיני רודף אם יבקש מחבירו להרגו כדי שיהיה מותר להרגו, דשם יש דין של יכול להצילו בא’ מאיבריו, וכ”ש שאינו יכול לבקש, וכן לגבי טומאה בציבור דקי”ל טומאה דחויה בציבור שאינו מתיר לו להיטמאות כדי להתיר טומאה בציבור, וגם כאן גבי תכלת אם יכול למצוא פתרון להטיל תכלת בבגד זה באופן שחבירו ירשהו להטיל תכלת בבגד זה הרי הוא מחוייב בזה, א”כ מה מועיל שמבקש מחבירו לומר לו שלא יטיל תכלת בציצית זו.

ח’ לענין מה ששאלתם אם שייך קנין כשהקונה אינו לפנינו יעוי’ בדיני הקניינים בהל’ עירובין, אולם אם רוצה דבר מעבר ההקנאה עצמה כמו לסכם איתו על השאלה א”א שלא בפניו, דאף שאלה גרידא בלבד לא התירו הפוסקים במצוה באופן שלוקח הבגד להשתמש בו בקביעות.

ויש להזכיר בזה דברי הגמ’ לגבי מלאכא דרב קטינא במנחות לט ע”א דבעידן ריתחא ענשי גם כשפטור מן הדין עי”ש וכ”ש בניד”ד שיש להוסיף פקפוק הנ”ל, ולפי חלק מהראשונים מיירי שם בציצית שכבר הי’ בו לבן והנידון הי’ רק על תכלת.

ועוד יש להעיר דאפי’ אם תמצי לומר שהשואל הזה עצמו שרוצה לעשות פתרון זה אכן יהיה פטור מתכלת ע”פ דין, אבל מהו ההיתר לחבירו לומר לו שאינו מרשהו להטיל שם תכלת, ואם השואל הזה עצמו חושש שתכלת הוא חיוב א”כ גם אסור לו לגרום לחבירו שיעשה דבר שאינו הגון, אם כי בטענה זו יש לדון לגבי החבר גופא שאינו נחשב מכשילו כיון שיש לו טעם למה שלא יטיל תכלת בציצית זו, ואינו מחוייב להשאיל לחבירו את הציצית, ויל”ע בזה.

ולכן יש לשים לב כשעושה תנאי לעשותו באופן המועיל.

כל אלו כתבתי לשואל דגלי אדעתיה שמחמיר על עצמו בלבישת ציצית האידנא של לבן בלא תכלת של היום, ומ”מ להלכה כתבתי בתשובה אחרת שאין חיוב כלל לחשוש לתכלת של היום מכמה טעמים וצירופים כמו שביארתי שם.

 

קרא פחות