מתנה

הנה יש כאן ב' חלקים בשאלה, א' האם שייך לקיים מתנות לאביונים ע"י צ'ק, ב' האם שייך לתת מתנות לאביונים באופן כזה, דהיינו שנותן סתם מתנות לאביונים לפני פורים ומעוניין שהאביון לא יזכה בו אלא בפורים, האם בכה"ג חשיב שנתן לו בפורים או לא.

ובכונת שאלתך נראה, דהנה יש לדון כאן מצד ענין הצ'ק, האם צ'ק דחוי שנותן קודם פורים באופן שזמן הגביה יחול בפורים, האם בכה"ג נחשב שמתחילה זמן הנתינה בפורים, ובאמת כמו"כ ניתן לשאול לאידך גיסא, הנותן צ'ק דחוי ביום הפורים כשזמן הגביה לא יחול עד לאחר פורים, האם בכה"ג נחשב כנותן מתנה מכיון שיש עכ"פ לצ'ק זה ערך ממוני, או לא, כיון דלא הו"ל אלא כמקבל ע"ע שיתן מתנה, מכיון שכעת אין למקבל אפשרות לע"ע כיצד להשתמש בצ'ק זה.

ואשיב על ראשון ראשון, הנה נידון זה של נתינת צ'ק לצורך מתנות לאביונים כבר דנו בזה פוסקי זמנינו, וביארו דעתם גם בענין צ'ק דחוי, ואביא כאן בזה תמצית דבריהם, דעת הגרש"ז אויערבך בהליכות שלמה פורים פי"ט סכ"ג ודבר הלכה אות ל"ו, שיוצאין בזה, וכ"ז אפילו אם לא הגיע זמן פרעונו, או הגיע זמן פרעונו והבנק סגור, כל שיוכל לקבל תמורתו מחבירו או שכינו או לקנות תמורתו בחנות, וכ"ד הגרי"ש אלישיב (הליכות והנהגות פורים) הגר"ש ואזנר והגר"ח קניבסקי (הוב"ד בס' ישמח ישראל עמ' קמ"ג, קמ"ה, ק"נ).

מאידך דעת הגר"נ קרליץ (שם עמ' קנ"ד, וכן בס' איגרת הפורים פ"ד הערה י') שאין יוצאים יד"ח מתנות לאביונים בנתינת צ'ק גם אם התאריך שלו הוא בו ביום, כיון שאינו נחשב לממון אלא לשטר חוב, אא"כ יש לו אפשרות להוציא את תמורתו בו ביום מהבנק.

והנה מצאנו רוב הפוסקים ס"ל שיוצאים יד"ח בנתינת צ'ק גם בצ'ק דחוי.

[ובענין הנותן צ'ק דחוי לגבאי צדקה והגבאי נותן לעני מזומן, עיין שם ובישמח ישראל עמ' קל"ז ועמ' קמ"ו].

והשתא נבוא לענינינו, לענין נתינת צ'ק קודם פורים, שרוצה לצאת יד"ח ע"י שיבוא זמנו בפורים, ובכך להחשיבו כנותן מתנה בפורים, אכן לפי הדברים הנ"ל מבואר דעכ"פ לרוב הפוסקים שויות הממון היא כבר משעת כתיבת הצ'ק וא"כ יתכן שלא הועיל מה שביום פורים יוכל לגבותו מן הבנק.

אכן אם רוצה לתת הצ'ק קודם פורים ע"מ שיזכה בו העני בפורים, ומכוין שלא לזכותו לעני עד פורים, וכן העני מתכוין לזכות בו בפורים, וה"ה כל מתנה שנותן באופן כזה קודם פורים בפקדון ע"מ שיזכה בו העני בפורים, דעת הגרי"ש אלישיב (הוב"ד בישמח ישראל עמ' קל"ו) שאפשר לכתחילה לעשות כן, אכן דעת הגר"ש ואזנר (שם עמ' קמ"ג) שבשביל שלמות המצוה ראוי שהנתינה לעני תהיה ביום הפורים, וכן דעת הגר"ח קניבסקי (שם עמ' קמ"ה) שלכתחילה ראוי לתת ביום הפורים.

ויעויין בערוה"ש ס"ב וכה"ח סקט"ו שכתבו כבר שמותר ליתן לשליח קודם פורים והשליח יתן לעני בפורים, ועיין תורת המועדים (על השונה הלכות סקט"ו אות א'), ויתכן שבכה"ג שנותן לשליח יש מעלה יותר מאם נותן ליד העני בתורת פקדון קודם פורים, דבנותן לעני קודם פורים לא גרם לו שמחה כ"כ בפורים כמו אם יקבל העני מיד השליח בפורים, דבזה ודאי כל השמחה באה לו בפורים, ומ"מ יתכן שיש כאן חסרון אחר מצד מצוה בו יותר מבשלוחו, אכן הרבה פוסקים ס"ל שלא בכל המצות נאמר כלל זה, ועיין בהערות הגרי"ש אלישיב ר"פ האיש מקדש, וכן הג"ר אשר ויס האריך בזה.

היוצא מכ"ז, דבעצם נתינת צ'ק ואפילו צ'ק דחוי דעת רוה"פ שיוצא בזה יד"ח, ולענין נתינה קודם פורים יוכל לצאת יד"ח באופן של פיקדון לעני קודם או באופן של שליח, אך כדי לצאת המצוה בשלמות עדיף לתת ביום, אכן אם מדובר בעני זקוק מאוד או במצב רגיש, יתכן שעדיף לתת לו אף שאין מרויח חומרא זו, ובעצם יוכל לתת ג"כ את עיקר המתנות לאביונים לעני בעירו ואת מה שמוסיף יתן לעני הזה הרחוק בכה"ג, אך בעצם ישנם עוד אופנים לתת לעני רחוק מתנל"א בפורים.

הוספה לאחר שאלה חוזרת מהשואל

ראשית כל ראיתי שנותן לעניי עירו ולא לעניי עיר אחרת, ובודאי זה עדיף שכן מבואר בפוסקים שיש לתת דוקא לעניי אותה העיר (עיין כה"ח תרצ"ד סקט"ו ובס' כתבוני לדורות עמ' רמ"ו).

ולעיקר הענין מה יעשה בפועל, שקשה עליו ליתן לאותם האביונים ביום פורים עצמו, הנה בשאלתו הזכיר שמדובר באברכים, ואם מדובר בת"ח העמלים בתורה, באופן שהם אביונים ג"כ, ובפרט שאחד מהם טפולו מרובה, יתכן מאוד שבכה"ג עדיפה הידור זה מהידור לתת המתנות בנתינה שתהיה ביום פורים ממש, עיין בדברי הגריש"א (כתבוני לדורות עמ' רכ"ב) שכתב, הסיוע ללמודי תורה הוא הראשון במעלות הצדקה, וצריך לע"בראש סולם העדיפויות של מי שמבקש לעשות צדקה בממונו עכ"ל, ועעו"ש ובעמ' רכ"א, מאידך גיסא ענין זה של נתינת המתנות קודם פורים הוא כבר נידון בפוסקים, ויעויין בביה"ל תרצ"ד ד"ה לשני שכתב בשם המ"א בשם בעל המאור ולא יתן להם קודם פורים דלמא אכלי להו קודם פורים, א"כ משמע שאין חסרון אחר בזה ובאופן שנותן ע"י שנותן מעיקרא על מנת שיזכו בזה רק ביום פורים כמ"ש במכתב הקודם, בכה"ג משמע דיהא מותר לכתחילה וכדעת הגריש"א הנ"ל שהבאתי במכתב הקודם, כך הפשטות בכל הני פוסקים (ועיין באר היטב, מיהו עיין בערוה"ש ס"ב), ואמנם אם אכן רוצה לתת לכתחילה גם את הדעות האחרות יראה לתת ב' פרוטות לב' אביונים או לגבאי הצדקה ביום פורים עצמו, וכך יצא גם בהידור זה (כדעת הריטב"א המובא במ"ב ר"ס תרצ"ד דסגי מעיקר הדין בפרוטה, וכ"ד הגרח"ק גם בזמנינו, ישמח ישראל עמ' קמ"ד), וטוב להדר גם כהדעות שבזמנינו לא יוצא יד"ח בפרוטה ולתת מתנה של 5 שקלים עמ"ש להלן עוד בשם בעל השה"ל בענין זה.

לכל עני ביום הפורים עצמו באופן רגיל כנ"ל, ומלבד זאת את המתנה הגדולה יתן לעניים באופן שיאמר שיזכו בזה רק בפורים.

אכן ניתן לעשות באופן נוסף, שישאיר את המעות אצלו ויזכה בפורים מלכתחילה ע"י אחר את המעות, כדיני זיכוי התקפים בדיני חו"מ, והמעות ישארו אצלו, אך מיד בהקדם האפשרי ישלח להם את זה כדי שלא יעבור על בל תאחר, וצריך עכ"פ להודיע להם ביום פורים שזיכה להם מעות ע"י אחר, ובכה"ג ג"כ יוצא יד"ח מתנות לאביונים (ס' ישמח ישראל עמ' קל"ו ועמ' קמ"א בשם הגריש"א, עמ' קנ"ג בשם הגרנ"ק, עמ' קמ"ה בשם הגרח"ק), אכן גם באופן כזה יתכן שטוב לתת מלבד זאת 5 שקלים לכל עני ביום פורים עצמו באופן שיבוא לעניים מיד.

קרא פחות

כן.

מקורות: הנה במשנ”ב סי’ תרצה הביא מחלוקת אם יכול לשלוח דבר שאינו מבושל, ומקור הסברא להחמיר בזה הוא המג”א שם בשם המהרי”ל הל’ פורים, והנה שם מבואר שלמד כן מלשון המתני’ ספ”ק דביצה שב”ש אומרים אין משלחין אלא מנות, והיינו דבר המוכן לאכילה, כמ”ש הרע”ב שם, הלכך יש לדמות כאן דכתיב משלוח מנות שבא ללמד שצריך דבר המוכן לאכילה, והנה זה פשוט שהלשון מנות אינו ממעט ממשמעותו דבר שיש מי שמעשר אותו, שמנה משמעותו דבר המוכן לאכילה, וזה כולל גם דבר שצריך לעשרו, כיון שהוא מוכן לאכילה כמות שהוא מצד הטבע, וממילא כאן דכתיב משלוח מנות ומלשון זה למדנו שצריך דבר שאינו מחוסר בישול, דמנה לא משמע דבר המחוסר בישול, עדיין לא למדנו מזה מה שלא נזכר, והבו דלא לוסיף עלה.

ויש להוסיף שבישול הוא טירחא ולא חשיב דבר המוכן לאכילה משא”כ עישור אינו טירחא, והנה לסבר את האוזן אם אדם יעשה סעודה ששם המנות המתחלקות צריכין בישול שיבשל כל אחד לעצמו בודאי שיהיו אנשים שלא יבואו מחמת זה, אבל סעודה שכל אחד צריך לעשר לעצמו לא יהיה מי שימנע לבוא מחמת כן, לפי שאינו טירחא וכנ”ל.

ויש להוסיף דלגבי שבת טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ומאידך דג תפל אע”פ שאם עבר בישול מתוקן מ”מ עדיין הוא מוקצה דמחוסר מעשה, ולענין בשר תפל לא נחיתנא מאחר שמדינא דגמ’ חשיב ראוי ויש מפוסקי זמנינו שדימו דינו לדג, ואכמ”ל, וכן יש לציין בזה גם לדברי הגמ’ בגיטין פז ע”א לענין החילוק בין מתנה על דבר שאי אפשר לעשותו למתנה על דבר שהוא איסור לשי’ רבא שם.

(ואמנם יש נידון מה הדין במאכל שהוא אסור ושלחו ואין למקבל מה לעשות עמו באופן שאין בו תיקון שמתירו אבל הוא נידון אחר דכאן אינו שייך לנידון זה כיון ששייך בו תיקון לאכילה והנידון רק מצד אם לא נקרא מנה לפי הגדרת המהרי”ל הנ”ל אבל המסתבר שכן וכמשנ”ת).

ויש לציין דגם המהרי”ל שם לא מיירי לעיכובא, דהמהרי”ל שם בתחילת דבריו הזכיר ש”טוב” וכו’ (ובשנו”ס שם הגי’ נכון וכו’ והיינו הך), אלא דאין ראיה מהמהרי”ל דלהלכה אינו לעיכובא, דהמהרי”ל שם הזכיר שטוב להביא דוקא מאכלים, וע”ז הוסיף שיש להביא דוקא מנות, א”כ להלכה שיש חיוב להביא מאכלים וכדעת התה”ד ח”א סי’ קיא וטורי אבן בפ”ק דמגילה ז ע”א וכמו שפסק המשנ”ב שם סקי”ט, ודלא כההלכות קטנות ח”ב סי’ קסג (הובא בבאר היטב על השו”ע שם סק”ז) שיוצא גם במעות כסות וכלים אם יכול למוכרן ולקנות בהן צרכי סעודה, ממילא מאחר שהמהרי”ל לא הזכיר שהוא חומרא על חומרא, דהיינו המהרי”ל לא הזכיר שטוב ליתן מנות של אכילה ויותר טוב ליתן מנות מוכנים לאכילה, אלא המהרי”ל רק הזכיר שטוב ליתן מנות של אכילה וכלול בזה שלא יהיו מחוסרין בישול, א”כ לדידן שהדין שצריך מידי דאכילה הוא לעיכובא אין ראיה מהמהרי”ל שלפי צד זה הוא רק חומרא שלא יהיה מחוסר בישול, וקל להבין.

ושוב ראיתי שכ”כ בתורת המועדים לידידי הגר”ד קולדצקי על השונה הלכות עמ’ תיז בשם הגרח”ק דגם להמהרי”ל אפי’ אם המאכל אינו מעושר יוצא ידי חובה, וכ”כ בשלמי תודה סי’ כט אות ו, וכ”ש בנידון דידן שמדובר שהמאכל מעושר כבר ורק שנוהג לעשרו שוב.

בשו"ע יו"ד סי' קס ס"ז מבואר דשלא מדעתו אסור למלוה לקחת מהלווה משום ריבית.

וגם אם היה רגיל עד כה עי"ש בש"ך סק"ט.

ואע"פ שהזכיר בש"ך שם ענין מתנה מרובה יתכן לומר דהיינו לענין הנידון דלעיל שמדעתו בסתמא אסור במתנה מרובה ולא בדבר של ויתור, אבל שלא מדעתו הרי אסור גם במתנה מועטת ואפי' בדבר של ויתור, ומה שהזכיר שם הש"ך ביתו ועבדיו אע"פ שבסוגי' מבואר שהוא דבר של ויתור, מ"מ יש לומר שהזכירו מחמת שהוא אסור שם מחמת שהוא בפרהסיא ע"ש בשו"ע, כמו כאן במתנה מרובה מדעתו.

קרא פחות

ברמ"א סי' קס ס"ו אי' דבמפרש שהוא בשביל ההלוואה או במתנה מרובה אפילו בסתם אסור, ולענין מתנה מועטת שאינו מפרש שהיא מחמת ההלוואה מותר, אבל כשיודע בלבו שנותן המתנה בגלל ההלוואה יש בזה בעיה גם במתנה מועטת בסתמא, ועי' שם בש"ך סק"י דדוקא סמוך להלוואה אבל במופלג מן ההלוואה לא ואז אפי' מתנה מרובה בסתמא יהיה מותר, והוסיף שאם לא היה רגיל לפני כן לתת מתנה יהיה אסור גם בסתם (יתכן דמיירי סמוך להלואה וצל"ע בפנים המקורות שהביא שם), וסיים שהכל לפי הענין שאם ניכר שעושה מחמת ההלוואה בכל אופן אסור, וע"ש בט"ז שתלה הנידון לענין סתמא במתנה מועטת כשבלבו עושה כן מחמת ההלוואה במחלוקת הפוסקים.

קרא פחות

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז', ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא פטור מתכלת יצא יד"ח המצוה, ובזה צריך ליתן לב לכמה פרטים:

א' שיעשה את הקנין באופן המועיל כמו בקנין סודר בכליו של קונה בהגבהה טפח ובכלי הראוי לקנין סודר ובפרטי הדינים המבוארין בחו"מ סי' קצה.

ב' צריך לשים לב שגם קנין לא פוטר למשך זמן כי טלית שאולה פטורה רק כל ל' יום כמבואר באו"ח סי' יד ס"ג, והפתרון לזה להחזיר כל ל' יום ולשאול מחדש כמ"ש הרמ"א שם.

ולענין אם שאל ליותר מל' אם מחוייב מייד או לא, יעוי' בל' השו"ע שם בס"ג שאם שאלה מצוייצת מברך עליה מיד, ומל' זה משמע דבשאלה שאינה מצוייצת דאיירי' בה עד השתא אינו מברך עליה מיד, אולם הרחיד"א ביוסף אומץ סי' ל' הביא בשם הנ"י והמאירי דבשאלה ליותר מל' חייב מיד, ובעיקרי הד"ט הל' מזוזה סי' לא אות א' הביא מחלוקת בזה, ובפתחי תשובה [יו"ד סי' רפו סוף סקי"ח] הביא שכ"כ בעל הנתה"מ וחלק עליו, ומ"מ יש מקום ליישב ל' השו"ע גם לדעת הרחיד"א והנתה"מ דמיד לאו דוקא אלא ר"ל אף אם שאלה לשימוש מיד ולהחזיר, ודוחק.

ד' לענין מה שהזכרתם בשאלתכם שיקנה לחבירו וכו', לכאורה שא"צ לעשות כל תהליך הזה, שכן די במה שיקנה פעם אחת לחבירו שאם עובר איסור או מידי דלא מעליא בלבישת בגד זה הרי הוא נותנו במתנה לחבירו.

ומ"מ יש קצת צד לומר שיש עדיפות בתנאי שהזכרתם מכיוון מסויים יעוי' באות ז'.

ג' לענין התנאי שרוצה לעשות, נראה דאין התנאי שאם זהו התכלת הרי הוא מקנה את זה לחבירו, שהרי יש כמה צדדים שאף אם זהו התכלת אין מקיים בזה המצוה (מספר החוטים, דיני הצביעה והצבע) כמו שביארתי במקומו וכמ"ש הגריש"א במכתבו הידוע בזה שנדפס בקובץ תשובות, ממילא אינו שייך לניד"ד תנאי כזה, אלא התנאי שיעשה שאם עובר איסור או דבר שאינו ראוי במה שלובש בגד זה בלא תכלת אליבא דהלכתא אז מקנה לחבירו.

ה' אם אינו רוצה ליתן הבגד מתנה לחבירו, לכאורה יכול להפקיר הבגד, ובגד הפקר פטור ג"כ מציצית כמ"ש בשבת קלא ע"ב דבידו להפקירן וברשב"א שם ועי"ש ברמב"ן ושא"ר (וראה קצה"ח סי' רעג סק"א), דאינו ועשו להם משלהם (עי' סוכה ט ע"א וספרי זוטא במדבר טו לח ושו"ע או"ח סי' יד ס"ג ואילך), ועל שותפין מרבינן בחולין קלו ע"א, משום שהוא בכלל שלו, ושם יש ריבוי מיוחד עי"ש, אבל אם אינו שלו אינו בכלל הכתוב הנ"ל, וכן נקט המשנ"ב סי' יג סוף סקט"ו ע"פ הארצה"ח שם שהפקר פטור מציצית, ועי"ש בפמ"ג.

ולענין אם כשנכנס לבית של מישהו הוא קונה את הבגד (ואז מתעורר חשש גזילה) התשובה בזה שלא, בעה"ב אינו קונה את הבגד, משום שאין דעתו לקנות והוא דבר דלא מסיק אדעתיה למקני שבזה אין חצירו קונה לו שלא מדעתו, כמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' רסח ס"ג, ולענין אם הלובש עצמו קונה את הבגד בעל כרחו, התשובה ג"כ שלא, שכן אין אדם קונה דבר בעל כרחו בשום אופן דחוב הוא לו.

ולענין אם צריך בפני ג' יעוי' בחו"מ סי' רעג ז ומקור חיים לבעל הנתה"מ או"ח ביאורים סי' תמח סק"ט.

ואף כשלובשו המשנ"ב ואחרונים נקטו שאפשר להפקיר גם כשלובשו כמ"ש המשנ"ב ונו"כ הנ"ל וכך יוצא בחשבון בדברי הגמ' שבת שם לפי מה שביארוהו כמה ראשונים שם (אליבא דהלכתא לדידן דכלי קופסא פטורים מציצית) דלא מיירי בכלי קופסא אלא בבגד שלובשו ובפשטות ה"ה כשמפקירו בשעה שלובשו ממש.

ו' לענין אם יקנה לחבירו את הבגד בלא תנאי יש לציין דאינו חמור כ"כ (מצד ביטול הלבן על הצד שאין לנו תכלת) דיש דיעות בפוסקים (ראה משנ"ב סי' יד סק"ט בשם המג"א ועולת תמיד) שמקיים בזה ג"כ מצוות ציצית אף שאינו מחוייב בזה, והיינו רק לנוהגים כמנהג בני אשכנז שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כאינן מצוות ועושות.

ויש בזה ב' דרגות בזה, די"א שמקיים בזה מצוה גמורה כנשים שאינן מצוות ועושות, שזה דברי המשנ"ב סק"ט, וי"א שמקיים בזה מצד שחבירו מקנה לו שזה דעת השו"ע שם ודעת רוב האחרונים במשנ"ב שם סק"י, (ויש חולקים גם בזה), וכאן י"ל שאין חבירו מקנה לו כיון שאינו רוצה להתחייב בתכלת, כיון שחבירו רוצה למצוא לו תיקון וגם הוא אינו מתכוון לקנות עי"ש בהמשך דברי המשנ"ב סק"י, וא"כ להנך דעות שחבירו מקנה לו כאן לא שייך שהרי יתחייב גם בתכלת אם חבירו יקנה לו [ועי' להלן בסמוך סק"ז], אבל להדעות שקודם לכן יהיה פתרון שלא יקנה לו ויקיים כאינו מצווה ועושה אם הוא מבני אשכנז שנשים מברכות.

ומ"מ לכתחילה ראוי לחשוש לדעות הפשוטות ולא להקנות לגמרי בלא תנאי, חדא שאינו ברור כלל ההלכה שיכול לצאת בזה, דהרי יש דעות שאפי' שאל טלית מצויצת אינו יכול לברך כיון שלא נתן במתנה, כמו שהביא המשנ"ב שם סק"י, וגם רוב האחרונים שהביא שם שאינם מסכימים לזה הוא מטעם שנתן מתנה כמ"ש שם, והרי לכתחילה חושש המשנ"ב אפי' לדעה הקודמת, ועוד שגם להמג"א והעו"ת הרי הברכה היא כאינו מצווה ועושה, וגדול המצווה ועושה, ועוד דגם נשים גופא שמברכות לדעת הדרכי משה סי' תקפט שהביא הבה"ל סי" תכב ס"ב הוא רק שאין מוחין בהן, הלכך ודאי שפתרון זה אינו מן המובחר אם יש פתרון אחר.

ז' לגבי התנאי שהצעתם לכאורה יש תועלת בזה מצד שאין כאן חשש שאינו יוצא המצוה בסופ"ש.

אבל יש להעיר בזה דאינו פשוט שיש פטור בזה, דאם הפטור הוא מצד א'ו'נ'ס, הרי הוא מבקש בעצמו מחבירו שיגיד לו שלא יטיל תכלת, ומה היתר יש לו לעשות דבר כזה, דאם ניקח מקרה רחוק יותר מי שמבקש מנכרי שיאמר לו שאם אינו מחלל שבת יהרגנו, דשם פשיטא שעובר בזה הקל הקל, וכן בדיני רודף אם יבקש מחבירו להרגו כדי שיהיה מותר להרגו, דשם יש דין של יכול להצילו בא' מאיבריו, וכ"ש שאינו יכול לבקש, וכן לגבי טומאה בציבור דקי"ל טומאה דחויה בציבור שאינו מתיר לו להיטמאות כדי להתיר טומאה בציבור, וגם כאן גבי תכלת אם יכול למצוא פתרון להטיל תכלת בבגד זה באופן שחבירו ירשהו להטיל תכלת בבגד זה הרי הוא מחוייב בזה, א"כ מה מועיל שמבקש מחבירו לומר לו שלא יטיל תכלת בציצית זו.

ח' לענין מה ששאלתם אם שייך קנין כשהקונה אינו לפנינו יעוי' בדיני הקניינים בהל' עירובין, אולם אם רוצה דבר מעבר ההקנאה עצמה כמו לסכם איתו על השאלה א"א שלא בפניו, דאף שאלה גרידא בלבד לא התירו הפוסקים במצוה באופן שלוקח הבגד להשתמש בו בקביעות.

ויש להזכיר בזה דברי הגמ' לגבי מלאכא דרב קטינא במנחות לט ע"א דבעידן ריתחא ענשי גם כשפטור מן הדין עי"ש וכ"ש בניד"ד שיש להוסיף פקפוק הנ"ל, ולפי חלק מהראשונים מיירי שם בציצית שכבר הי' בו לבן והנידון הי' רק על תכלת.

ועוד יש להעיר דאפי' אם תמצי לומר שהשואל הזה עצמו שרוצה לעשות פתרון זה אכן יהיה פטור מתכלת ע"פ דין, אבל מהו ההיתר לחבירו לומר לו שאינו מרשהו להטיל שם תכלת, ואם השואל הזה עצמו חושש שתכלת הוא חיוב א"כ גם אסור לו לגרום לחבירו שיעשה דבר שאינו הגון, אם כי בטענה זו יש לדון לגבי החבר גופא שאינו נחשב מכשילו כיון שיש לו טעם למה שלא יטיל תכלת בציצית זו, ואינו מחוייב להשאיל לחבירו את הציצית, ויל"ע בזה.

ולכן יש לשים לב כשעושה תנאי לעשותו באופן המועיל.

כל אלו כתבתי לשואל דגלי אדעתיה שמחמיר על עצמו בלבישת ציצית האידנא של לבן בלא תכלת של היום, ומ"מ להלכה כתבתי בתשובה אחרת שאין חיוב כלל לחשוש לתכלת של היום מכמה טעמים וצירופים כמו שביארתי שם.

לא, אבל טוב שיאמר ויהי נועם יושב בסתר.

מקורות: עי’ משנ”ב סי’ רלט סק”ח ועוד.

ולענין המפיל אין אומרים ביום כמ”ש הבה”ל ריש סי’ רלט עי”ש.

ויעוי’ באשל אברהם להרב מבוטשאטש שנקט שמי שישן שינת קבע ביום טוב שיהרהר הברכה, ושמי שהיה ער בלילה וישן אחר כך ביום טוב שיאמר הברכה עם בריך רחמנא ויהרהר בשם (שערי שלום על קצש”ע סי’ עא), ויש לציין דכעין זה נקט זקני הגרע”א לענין ברכת התורה לברך בפה מי שהיה ער בלילה וישן ביום ממה נפשך, אמנם לענין המפיל לדעת ביאור הלכה הנ”ל יותר משמע שגם הרהור אין צריך וגם אם היה ער כל הלילה, יעוי”ש ודוק.

ולגוף ענין בריך רחמנא יש לציין דלדעת כמה פוסקים יש בו איסור ברכה לבטלה כמו שאומר שם ה’ כיון שהברכה חלה בזה, וממילא לפי הצד שאינו מחוייב בברכה אומר ברכה לבטלה, ממילא לדעת הבה”ל אדרבה אין לעשות כעצת האשל אברהם, ואולי סובר האשל אברהם דהוה ליה כמתנה אם אינו מחוייב אין כוונתו לברכה ותנאי זה יועיל רק בבריך רחמנא ולא בשם הוי”ה שבשם הוי”ה אם מתנה הו”ל כספק מוציא שם שמים לבטלה, כך יתכן ליישב, וכעין מה שנקטו קצת אחרונים לענין העצה של ויברך דוד ואכמ”ל.

ולענין ק”ש שעל המיטה יל”ע לדעת האשל אברהם אם ישן שינת קבע על מיטתו בזמן ק”ש של שחרית (אחר שכבר קרא ק”ש בבית הכנסת והתפלל) האם חוזר וקורא מספק ק”ש שעל המיטה, ויש לציין דבודאי אין כן דעת הפוסקים אלא דיל”ע לדעת הא”א האם סובר שכשמו שתקנו בלילה לשמירה ולדברי תורה כך תיקנו גם ביום עכ”פ בזמן ק”ש או לא.

אבל נראה דהחילוק בין הלילה ליום דבלילה ובשכבך השכיבה שייך למיטה, וכמו שמצינו לב”ש מטין וקורין, אבל ביום ובקומך הקימה היא עקירה מן המיטה, ויש אפי’ דעה בירושלמי שאסור להפסיק בין ק”ש של לילה לשינה מעיקרא דדינא, וכיסוד דעת ריב”ל בגמ’ דידן ברכות ד ע”ב עי”ש, ונזכר חלק מדין זה לדידן בנו”כ סי’ רלט לענין ק”ש שעל המיטה שלא יפסיק, לכן לא שייך ביום שיקרא קודם השינה שהוא עיקר המצוה של הלילה, ומאידך לתקן לקרוא ק”ש כשקם ביום ממיטתו אחר שכבר קרא בבוקר ג”כ לא תקנו, שכן טעם התקנה של ק”ש שעל המיטה היה קודם השינה שצריך שמירה מיוחדת ושאינו עוסק בתורה (אם אינו ת”ח עי’ ברכות ה’), לכן תקנו ק”ש שיהיה שמירה ושיעסוק בתורה, משא”כ כשקם מן המיטה ביום.

הסכמת רוב הפוסקים שהפקר כזה אינו הפקר ולא חל כלל, אם כי הדבר אינו ברור לכו”ע שהפקר כזה אינו חל, וכן יש עוד נידונים לצרף כאן, ולכן אי אפשר להוציא מידו כיון שיש לו כמה עניינים שיכול לטעון ולסמוך.

מקורות: במשנה פאה ו א אי’ הפקר לעניים לבית הלל אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים, והפשטות שאינו הפקר ולא חל דבר, וכן בגמ’ ב”מ ל ע”א מוכח לכאורה דבאופן שאינו הפקר אין בזה שום דבר, עי”ש, וכך רהיטת הפוסקים, וכ”כ הר”ש על המשנה שם שאם קדם עני וזכה לא עשה כלום, והובא בסמ”ע ובבאר היטב סי’ רעג, וכ”כ בערוך השלחן שם וכל שלא הפקיר לכל אין לזה דין הפקר והזוכה בו לא קנה, ובדרך אמונה פ”ב דתרומות הביא דברי הסמ”ע והוסיף שהזוכה גזילה היא בידו.

וידועים דברי הנוב”י מהד”ק אה”ע סי נט שהאריך בזה שאין שום קנין באופן של הפקר שאינו לכו”ע, וכן בראב”ד דעדויות פ”ד בשם הרמב”ן מבואר להדיא דאינו הפקר כלל עי”ש.

.

אולם דין זה צע”ק כיון דמוכחא מילתא שרוצה להעביר בעלותו לאחר א”כ למה שלא יוכל בכל דרך שלא יהיה, ואמנם דין הפקר לא יהיה לזה אבל למה שלא יהיה בזה עכ”פ מתנה.

ובאמת יעוי’ בחלק מפרשי המשנה בפאה שם דמשמע שאינו הפקר לענין פאה, ולא שאין כאן שום נתינה או מחילה בעולם כלל, יעו”ש בלשונותיהם.

וכן ראה בדרך אמונה פ”ב מתרומות סקפ”ו ע”פ הרדב”ז שם דמבואר שכשנותן הנכרי פאה הוה ליה הפקר לעניים וחל מדין מתנה, ואולי יש לחלק בין גזילה מישראל לגזילה מגוי שגדר הגזילה מגוי יש בזה גדרים אחרים, או דהיכא דמוכחא מילתא שאמר שהוא כפאה של ישראל יש לנו להשוותו לפאה בכל אופן שיכול לחול באופן הקרוב לפאה, וא”כ הו”ל מתנה, אבל הלשון דנקט שהוא הפקר לעניים ולכן חייב במעשר יותר משמע דדעת הרדב”ז שהפקר לעניים אינו הפקר רק לענין פאה.

ויעוי’ בשו”ת עונג יו”ט סי’ צא שכתב בתוך דבריו וממילא גם מה שכ’ הנוב”י לפי דרכו דבצדקה מודה הרשב”א דמהני שאלה דשם לא זכה הגבאי מתורת הפקר משום דלא הוי לנוכח ובעינן שיפקיר לכל זה ג”כ אינו דנהי דלא הוי הפקר אם הפקיר לעניים לחוד מ”מ זכה הגבאי בתורת מתנה שהרי נתן לו לזכות לעניים ולא שייך כאן דין הפקר כלל וכל דברי הנוב”י בזה אינם מובנים לי עכ”ל, ומשמע דס”ל דאם הפקר אין כאן אבל מתנה יש כאן, ואולי הוא דין מיוחד בצדקה.

אולם גם אם נפרש שיש כאן קנין שאינו מתנה ואעפ”כ חייב במעשרות עדיין אינו מיישב כלל, דא”כ היה צריך ליפטר גם ממעשרות דדין פטור ממעשרות לא תלי’ בשם הפקר ובתורת הפקר כלל, דדין זה נלמד כמו שהביאו כמה ראשונים מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לבעה”ב חלק בו, וא”כ כל שיש חלק לבעה”ב בהפקר זה בין אם יהיה מדין הפקר ובין אם יהיה מדין מחילה או מתנה יהיה פטור ממעשרות.

והרי להדיא איכא דעה בירושלמי שם דאפי’ לא הפקיר לגוים או לבהמה אינו הפקר.

וכן מוכח בר”ה דף יד דכיון שיד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תתחייב במעשר עי”ש, והניחא באופן המבואר שם תליא בפלוגתא כיון שמ”מ יש אופנים ודעות שאין רשות ליטלו, אבל באופן שיש רשות ליטלו יצטרך להיות הדין שייפטר ממעשר לכו”ע שם, ולמה יהיה תליא בשם הפקר.

ופ”א הורה הגרמ”מ לובין לענין דין מסויים שאין בו פטור ממעשר כיון שאם לא יטלוהו בסוף לא יהיה בו שם הפקר [המדובר הוא על דבר שאם ילקטוהו רק בשנה שמינית יתברר למפרע שאין בו קדו”ש ואינו הפקר] ה”ה שלא יהיה בו פטור ממעשר, והקשיתי מהך סברא דובא הלוי וכו’ הנ”ל, דסו”ס כיון שיש בו רשות נטילה יש בו פטור גמור כיון שהכל שוין בזה, ושמעתי שחזר בו מהוראתו מחמת זה.

(ולגוף הנידון יש לציין גם לדברי הגמ’ בר”ה דף יד יד הכל ממשמשין וכו’ ואת אמרת וכו’).

ואולי יש ליישב על הקושי’ בניד”ד דפטור חלק ונחלה עמך הוא רק באופן שיש לכולם חלק ונחלה עמך, וממילא כל שאינו הפקר לכל אינו פוטר ממעשר, אבל זה אינו דלא מזה ילפו לה ב”ה אלא מלימודים אחרים כמבואר במפרשים.

ויעוי’ בלבוש מרדכי בב”מ סי’ כ שהאריך טובא בנידון זה ולא רצה לפרש שאין שום מחילת על החפץ, יעו”ש לפי דרכו, ועי”ש שנדחק טובא בדברי הגמ’ בב”מ שם, ויש להוסיף על דבריו דהן אמנם גם הסברא שלא חל כאן שום נתינה צריכה ביאור, אבל גם לפרש בדברי הגמ’ כפירושו דחוק מאוד, ולולי דחקו היה מקום לדחוק באופן אחר דקושיית הגמ’ היא רק על לשון הפקר שהזכיר ר’ ישמעאל בר’ יוסי שם, ותירוץ הגמ’ שם דהכי קאמר ר’ ישמעאל וכו’, וה”ה אפשר לפרש בדברי הגמ’ דלמסקנא ר’ ישמעאל לא מיירי מדין הפקר כלל, אלא רק מדין מחילה או מתנה, ומה דבקושיית הגמ’ סברה הגמ’ ששום דבר לא חל, אה”נ כך סברה הגמ’ בקושייתה, אבל למסקנא לא קיימא הכי.

ומ”מ למעשה א”א לזוז מפסק רוב הפוסקים וסוגיין דעלמא שלא חל הפקר כלל.

ומ”מ יש לדון מטעם אחר שהרי יש דעות בפוסקים [ש”ך חו”מ שנח א] שאם נוטל דבר של חבירו באופן שודאי יתרצה כשנוטל אין בזה גזל, אולם הקצה”ח שם חלק ע”ז.

וכן בענייננו יש לדון מטעם אחר דבאופן שהפקיר לאדם שלפנינו לדעת הנו”ב תניינא יו”ד סי’ קנד חל ההפקר, אולם החת”ס יו”ד שיז חלק עליו, וכן בתשו’ ר”א גורדון ח”ב סי’ א.

מחד גיסא היה ראוי להביא מעט מעט לכל עני מזדמן וכמו שנהגו גדולי ישראל, ובזה מקיים דברי הרמב"ם שכתב לעשות כן לכוף יצרו לצדקה הרבה, ומאידך גיסא לגבאי צדקה עדיף מכיון שאמרו שלא יתן לקוש"צ אלא אם ממונה עליה כר"ח בן תרדיון, ואילו באוספים יש גם אינם מהוגנים כמ"ש בכתובות ועי' בספ"ק דב"ק, ובפרט אם קרוביו עניים שאם יתן להם יקיים בזה ומבשרך אל תתעלם.

ולמעשה נראה דאמנם יש הנהגה הנזכרת ברמב"ם הנ"ל לתת מעט לכל עני, אך באופן כזה שיש סכום מצומצם ואינו יכול לתת יותר מחמת עניותו עדיף לתת לגבאים נאמנים או לעניים הבדוקים לו, מכיון שהאומר תנו לי בודקין אותו כמ"ש ב"ב ט' בירושלמי סוף פאה וברמב"ם פ"ז מהל' מתנ"ע ה"ו ושו"ע, וגם משמע שם לפי הטעמים דרוב מה שאינו לצורך אוכל כגון צרכי דיור וכדו' צריך בדיקה, וצרכי רפואה לכאורה דינם כצורך אוכל, ועי"ש פרטי הדינים, ורק במתנות לאביונים של פורים קי"ל דכל הפושט יד נותנים לו, ולכן מכיון שהנידון כאן לתת לעניים שאינם בדוקים על חשבון עניים בדוקים בד"כ ראוי לתת לבדוקים כל שאין העניים שאין בדוקים עדיים על הבדוקים בעניינים אחרים.

ויתכן לומר עוד דעיקר דברי הרמב"ם בענין נתינת צדקה מעט מעט דמיירי בעניים הבדוקים לו, ובזה בודאי עדיף ליתן להם מעט מעט מליתן הכל בבת אחת לגבאי, אולם יש מקום לומר דהרמב"ם מיירי בזה אפי' בשאינן בדוקין אלא שזה אינו על חשבון המעשר כספים כגון שיש בידו להוסיף ועיקר דין עניים בדוקין הוא דין בגבאי דדין זה נאמר לענין גבאי, וה"ה מי שיש לו סכום מצומצם שרוצה לקיים בו מצוות מעשר כספים ולתנו ליד גבאי.

ומ"מ א"צ ליתן כל צדקותיו לקרובו כמ"ש הגרח"ק, ואדרבה אי' בגמ' שלא יתן כל מתנותיו לכהן אחד, וגם יש דברי הרמב"ם הנ"ל שהבאתי בתחילת התשובה, אבל אם נותן לקופה של צדקה אין זה נחשב לעני אחד שהגבאי מחלק לכל עני שנצרך והגבאי יכול להביא לו.

ומ"מ יש לציין דבקיימי עניים ויש לו צדקה יש כאן חשש של בל תאחר ולכן יעשה תנאי שכל המעשר לא יחול עליו שם תדקה עד שיבוא ליד העני כמ"ש בדרך אמונה הל' מתנ"ע פ"ח סק"ח.

ומ"מ יש לתת מתנה כל דהו לעניים המחזרין משום אל ישוב דך נכלם, כמ"ש הרמב"ם פ"ז ממתנ"ע ה"ז, וזה בד"כ אינו נפק"מ על הסכום הכללי לאיזה צדקה יגיע.

ובזה גם מקיים במקצת דברי הרמב"ם דלעיל לתת הצדקה מעט מעט.

קרא פחות

ממתק בודאי מותר, ופרס יש עניין לומר במפורש שלא יחול הקנין בשבת, אך מעיקר הדין יש מקום להתיר גם בלא זה אם זה נצרך בשביל שהילד ילמד, מכיון שהוא לצורך מצוה.

הנוסח של המתנה לא יהיה שהקנין יחול לאחר שבת אלא שלא יחול כעת קנין.

מקורות: לגבי אוכל ראה שכג, ולגבי מתנה וצורך מצוה ראה שו סק”ו ולגבי לימוד קטן אם נחשב מצוה ראה בשו”ע סעיף הנ”ל, ולגבי העצה שלא לזכות ראה ר”י אסאד או”ח פג.

לגבי הנוסח ע”ע או”ח תקלט ז ודוק.