מלחמה

מבואר ברמב"ם הל' תעניות והובא במשנ"ב שכשיש צרות צריך לפשפש במעשים ולחזור בתשובה, וכן הוא בברכות ה ע"א אם רואה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו.

כמובן שאינו מתחום אפשרותינו לדעת כל חשבונות שמיים אבל אם נתמקד בחטאים המיוחדים לדורינו ולתקופתנו הרי שבכללם מרידת אנשי השמאל בגלוי בחוצפה במלכות שמיים וכן נזקי האינטרנט שהם דברים שנתחדשו ממש בדור הזה ומתרחבים ומתחדשים מזמן לזמן.

קרא פחות

מותר (עי’ שיח יצחק סי’ שס, וכן פשוט דהטעם שהביא השעה”צ בסי’ תק”נ סק”ט לגבי שאר תעניות אינו נוהג בתענית אסתר), וממילא יש בזה גם מצוה אם סמוכה לפורים (ברוב שנים שתענית אסתר בערב פורים), שבזה מכין עצמו לכבוד פורים.

מקורות: הנה לענין ג’ צומות כתב הש”ע סי’ תק”נ ס”ב, צומות הללו חוץ מת”ב מותרין ברחיצה וסיכה וכו’, ומ”מ הביא בשער הציון שם בשם העטרת זקנים שכתב דעכשו אין נוהגין לרחוץ בג’ צומות, וכתב בפרי מגדים דהיינו בחמין אבל בצונן יש לומר דשרי בג’ צומות, והוא הדין פניו ידיו ורגליו בחמין יש לומר דשרי עכ”ל השעה”צ.

ולענין תענית אסתר כתב בשו”ת שיח יצחק סי’ ש”ס וז”ל, נשאלתי פ”א אם גם בצום אסתר אין רשאים להסתפר ולרחוץ, והשבתי הרי מפורש יוצא בב”ח סי’ תק”נ עיין לעיל דדווקא בג’ צומות י”ז בתמוז ת”ב וי’ בטבת אבל אפי’ על ג’ בתשרי שאמרו עליו חז”ל בקמא דר”ה שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו, עכ”ז לא הזכיר הב”ח שיהא מנהג לאסור בזה היום ג’ בתשרי צום גדליה לענין רחיצה ולהסתפר, מכל שכן בתענית אסתר שאין התענית עבור צרה שהיתה בו אלא רק לזכר דברי הצומות וזעקתם דזמן ההוא עיין רמב”ם הל’ תענית פ”ה הלכה א’ וב’ ד’ תעניות שהם בשביל החורבן ומיתת צדיקים, ואח”כ כותב בהל’ ה’ וז”ל הזהב, ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות ובי”ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם עכ”ד.

ובעצם הסברא מבוארת, גם אם לא נקבל להלכה דברי הב”ח לענין תענית צום גדליה, מ”מ לענין תענית אסתר הדבר מקויים להלכה, מכיון שכל הטעם להחמיר בשאר צומות כמבואר בפוסקים והנו”כ שם הוא מצד שזהו עיקר התקנה בשאר צומות, ורק כיון שלא קבלו עליהם לא נהגו בכל העינויים כמ”ש הרמב”ן בסוף תורת האדם דמעיקרן של תקנה אסורין בכולן אלא כיון דתליא ברצו אבותינו לא רצו לנהוג בחומרות אלו, הובא בבהגר”א שם, אבל מכיון שיש לדון בתירוץ הזה לכן בעל נפש מחמיר בכל העינויים בשאר צומות כמבואר שם במג”א ומ”ב בשם השל”ה, וז”ל השעה”צ שם סק”ט בטעם הדבר, דהאידנא מצוי גזרות מן עובדי גלולים ואם כן חל עצם החיוב על הג’ צומות כמו על ט’ באב לפי דברי הרמב”ן וגם הגר”א בביאורו מסכים לדברי הרמב”ן ועיין באליה רבה בשם השל”ה דבעל נפש צריך להפסיק גם מבעוד יום עכ”ל, אבל תענית אסתר שלא היתה בכלל הדרשא של הגמ’ בר”ה שע”ז דברו הפוסקים, וג”כ אין כוחה לרוב הפוסקים אלא מצד המנהג, א”כ אין להחמיר יותר ממה שמצינו במנהג.

וכ”כ הגרש”ז אוירבאך (הליכ”ש פורים פי”ח ס”ו) שגם המחמירים שלא להתרחץ בתענית ציבור כמו בתשעת הימים של חודש אב, אינן צריכין לנהוג כן בתענית אסתר, כיון שאין התענית משום אבילות על חורבן ירושלים, אלא לזכר התענית בימי מרדכי ואסתר, וכ”ד הגר”נ קרליץ (שלמי תודה פורים עמ’ שד”מ) והגר”ח קניבסקי (ישמח ישראל פ”ד הערה מ’).

וכן לענין תספורת דעת הגר”ח קניבסקי כפי שהביא בשו”ת רבבות אפרים ח”ב סי’ קפ”ט סק”ג שמותר להסתפר בתענית אסתר.

ועוד מצאתי בשם הגר”ח קניבסקי (הוב”ד בישמח ישראל פ”ד סכ”א) שמותר לשמוע כלי זמר בתענית אסתר, מאידך דעת הגריש”א (שם) שאין ראוי לשמוע נגינה מכלי זמר ביום התענית, ואף שהתענית לא באה על הצרות, מ”מ יום תענית הוא, אכן בליל תענית אסתר אפשר להקל בריקודים ומחולות, ולא כשאר הצומות שאף בליל התענית יש להחמיר עכ”ד.

וז”ל הגר”י זילברשטין בספר חשוקי חמד מגילה ט”ז ב’, שאלה הנוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל ד’ תעניות האם יכולים לאכול בשר ולשתות יין בליל תענית אסתר.

תשובה כתב המג”א סימן תרצו ס”ק טו שצ”ע למה לאונן מותר לאכול בשר בליל י”ד וכתב הפמ”ג שבליל י”ג אסור בבשר ויין משמע דוקא לאונן אסור אבל לכל ישראל מותר בבשר ויין ונראה שהוא אף להנוהגים שלא לאכול בשר ויין בשאר התעניות והטעם כמבואר להלן.

וכתב עוד שם, שאלה האם מותר להיות שמח ולשמוע נגינה בתענית אסתר או שמא כיון שהוא יום צום אסור תשובה כתב במגן אבות למאירי סימן כג שמה שאמרו במסכת מגילה דף ה ע”א ‘ואקדומי פורענותא לא מקדימין’ היינו דוקא בשאר תעניות אבל תענית אסתר שאינו חובה גמורה כל כך ושאין בו דין אקדומי פורענותא דאדרבא תענית של שמחה הוא וראוי להקדימו לחמישי כדי שלא להתענות בערב שבת וכן כתב הכלבו סימן סב ד”ה וכתב נהגו ישראל להתענות בי”ג באדר זכר לתענית שגזרה אסתר בימי המן שנאמר אסתר ט לא ‘דברי הצומות וזעקתם’ והוא תענית של שמחה ולזכרון הנס קבלוהו בשמחה באותה שעה עליהם ועל זרעם ואם כן לכאורה מותר לשמוח בו עכ”ל.

וגם בדבריו חזינן שיש חילוק לענין העינויים בין תענית אסתר לשאר הצומות.

ובאמת כל התעניות הם זכרון לצרה ולשברון שבא על אבותינו בימים ההם, משא”כ תענית אסתר אינו מן הדין אלא זכרון למה שהתענו אז, וז”ל המ”ב תרפ”ו סק”ב, מתענין בי”ג באדר כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י”ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם והיו צריכין לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ד’ להנקם מאויביהם ומצינו כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענין שכן אמרו רז”ל שמרע”ה ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה וא”כ בודאי גם בימי מרדכי היו מתענים באותו יום ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי”ג באדר ונקרא תענית אסתר כדי לזכור שהש”י רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ד’ בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם עכ”ל.

וציין מקורו מהרמב”ם [הובא בב”י ועי”ש עוד].

וז”ל הברכי יוסף או”ח תרפ”ו סק”ג, כתב בספר ארחות חיים אות כה דמה דנהגו להתענות ביום י”ג אף שהוא יום שלפני פורים היינו טעמא דלא נאסר אלא תענית של צער אבל תענית זה בא לזכר תענית אסתר ושיזכור כל אדם שהבורא יתברך רואה ושומע כל איש בעת צרתו וכו’ ע”ש וכזה כתב הר”ן בפ”ב דתעניות ז א ד”ה אבל משם הראב”ד.

וראיתי להרב בית דוד סי’ תע”ה שכתב שטעם התענית לפי שזכו ישראל שנתקבל אותו תענית ביום י”ג בימי מרדכי לפי שמגלגלין זכות ליום זכאי וכהאי גוונא כתב הר”ן ר”ה ג ב בטעם ראש השנה עש”ב והשיג עליו הרב מהר”ש פלורנטין בספר בית הרואה דף ל”ה שאינו דומה למ”ש הר”ן דשם היה אותו יום עצמו וכו’ אבל הכא היה התענית י”ג בניסן כמשז”ל מגילה טו א על פסוק ויעבור מרדכי ואנו מתענין באדר ולא שייך מגלגלין זכות וכו’ ואם היה התענית בי”ג אדר אתי שפיר מ”ש משום שמגלגלין עכ”ל ולא קשה מידי שהרב בית דוד על הטור קאי שפירש יום קהלה כר”ת וכונתו שגם ישראל ומרדכי התענו בי”ג אדר כמו שעשה משה רבינו כשנלחם בעמלק וכדמוכח מדברי הרא”ש מגילה פ”א ס’ א ומפורש בדברי הר”ן מגילה א ב ד”ה גמ’ שבי”ג אדר עשו תענית בימי מרדכי עש”ב עכ”ל הבר”י.

ומבואר מכ”ז שאי”ז תענית של צער א”כ אין לחוש לביטול האבל כמו בשאר תעניות.

היוצא מן הדברים שמותר לכתחילה להסתפר בתענית אסתר לכבוד הפורים.

ולענין אם יש מעלה בזה, יעויין בדברי המ”ב סי’ תרצ”ה סק”ג שכתב מ”מ צריך להרבות קצת בלילה לכבוד פורים אך אינה סעודה כמו למחר דשם צריך להרבות יותר כתבו האחרונים דנכון ללבוש בגדי שבת ג”כ מבערב וימצא אח”כ בביתו נרות דולקות ושולחן ערוך ומטה מוצעת עכ”ל, וביאר בכף החיים סקי”ג שהוא זכר למה שכתוב ותלבש אסתר מלכות וכן ומרדכי יצא בלבוש מלכות ואיך יתכן ללבוש פסוקים אלו כשלבוש בגדי חול עכ”ד, א”כ מסתבר שיש ענין להסתפר אם שערו גדל וכמו לגבי שבת באו”ח סי’ ר”ס, וכן ממה שהביא דומיא דמרדכי הרי מרדכי עצמו הסתפר וכנ”ל.

ולענין מה ששאלת אחר כך אם יש להסתפר ולרחוץ סמוך לפורים, לכאורה אכן יהיה הדין שראוי להסתפר ולהתרחץ ביום התענית יותר מליל התענית, וכמה דמקרב טפי מעלי, וז”ל המ”ב סי’ ר”ס סק”ה גבי שבת, [מצוה לרחוץ] בע”ש – וה”ה בכל זה בעיו”ט אבל ביום ה’ לא הוי יקריה דשבת אא”כ אי אפשר לו לרחוץ בע”ש אז כל כמה דמקרב לשבת טפי מעלי וכן לענין להסתפר עכ”ל.

והוסיף הגר”נ קרליץ (חוט שני ח”א פ”ה סק”א) שאין להתרחץ בליל ששי כיון שאי”ז סמוך לשבת, אבל ביום ששי בבוקר כיון שהוא ערב שבת אפשר להתרחץ אפילו מהבקר כיון שניכר שעושה כן לכבוד שבת עכ”ד, ומיהו כמה דמקרב לשבת עדיף כמ”ש המ”ב.

וכן האריז”ל איחר להתרחץ עד שעה קודם חצות.

וכן לענין פורים אם רוצה להסתפר ולהתרחץ לכבוד פורים לכאורה ישנה מעלה שיעשה כן סמוך לפורים ע”מ שיהא ניכר שעושה כן לכבוד פורים, לזכר הנס ולכבוד מצות היום.

אבל אם יש חילוק משמעותי בזה בין קודם חצות לבין אחר חצות לא שמעתי.

הנוסח הוא ועל המלחמות שעשית לאבותינו, והיינו שאנחנו מודים להקב"ה שנהג באויבנו במידת ה' איש מלחמה (שמות טו) ולחם את מלחמותינו, כענין שנאמר ועמנו ה' אלהינו לעזרנו ולהלחם מלחמותינו (דברי הימים ב' לב, ח) , וכן כי ה' נלחם להם במצרים (שמות יד, כה) ,וכן עוד מקראות שנמצא בהם ביטוי דומה לזה.

והיינו שלולא שנלחם הקב"ה לא היה סיכוי לנצח, (ואינו כלל ענין של גבורת החשמונאים שתיאר יוסיפון, ויוסיפון לא היה מנקיי הדעת שבירושלים כמו שהארכתי במאמר אחר), וכענין שנאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אותם (מלכים ב' ו, טז).

ומידת המלחמה היא נקם באויבים כראוי להם בלא רחמים, כענין שנאמר כעל גמולות כעל ישלם חמה לצריו גמול לאיביו לאיים גמול ישלם (ישעיהו נט, יח), וכן כתיב כה אמר ה' צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו וכל שביהם החזיקו בם מאנו שלחם, גואלם חזק ה' צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז לישבי בבל (ירמיהו נ, לג לד), ובפסוק הזה פותח המדרש חנוכה.

הנה בזמן הסכנה עצמו אין דרכו של הגוי לנסך, כמבואר ביו"ד סי' קכט סי"ב לענין שעת מלחמה וברמ"א שם סי"א וש"ך סקכ"ט בשם הריב"ש סי' תכד לענין גנב, ולכן היין שהיה בזמן השריפה עצמה אין בו חשש אם היתה שם סכנה ממשית שדרך בני אדם שלא להתעכב לחינם במקומות כאלה.

אבל אם לאחר שחלפה הסכנה עדיין היו מכבי האש בבית בזמן שהיה אסור לבעה"ב לחזור עדיין עד לבירור בטיחות הדירה כנהוג, באופן זה היין נאסר, מכיון שהישראל יצא והפליג והנכרי יודע שהוא הפליג ובאופן כזה הנכרי חשוד לנסך כמבואר בסי' הנ"ל ס"א.

וגם אם המקום מוגדר עדיין מבחינה בטחונית כמקום מסוכן לאחר שריפה מ"מ אין זה הגדרה של סכנה שאומר שאינו מנסך מכיון שהמציאות מוכיחה שאין הכבאים טרודים ונבהלים לברוח כמו שעת מלחמה או כמו גנב שרק בהם נאמר שאינם פנויים לנסך, אבל במקום שלפי המציאות הגוי עשוי להשתהות ולהתעכב אפי' בלא סיבה ברורה בודאי שאין דינו כמקום סכנה לענין זה.

קרא פחות

יעוי' בלשון השו"ע חו"מ סי' תכה ס"ה שרק בשעה שאין מלחמה בינינו לבינם אז אין מורידין, אבל אם יש מלחמה מורידין אותם כמ"ש הסמ"ע שם בשם הירושלמי קידושין פ"ד הי"א טוב שבגוים הרוג, והיינו בשעת מלחמה (ויש לציין בזה עוד לעיין בחי' הגרי"ז ושאר האחרונים על הרמב"ם בגדרי מלחמת עמלק), ומאמר זה דטוב שבגוים הרוג הוא גם במסכת סופרים פט"ו ה"י וכן במכילתא ריש פרשת בשלח וכמו שציינתי בביאורי על המכילתא דרשב"י ריש פרשת בשלח, וציין הגר"א על השו"ע שם לדברי התוס' ע"ז כו ע"ב ד"ה ולא שהביאו הירושלמי הנ"ל.

ויש לציין דלגבי הגוים כיום קשה להגיע להגדרה כוללת מי מתוך כל אחד ואחד מהם נחשב מעורב במלחמה כנגדנו כיום מלבד מי שבאמת מעורב במלחמה, דגם אם הוא מקפיד על אותם מנהגי איסלאם כמו הגוים הלוחמים איתנו ואפי' הוא משפחה שלהם עדיין אינו מוכרח שהוא מעורב במלחמה נגדנו כל שאין ראיה לכך, ולכן א"א להרוג כל סתם מי מהגויים העומד ונמצא בשוק והוא איסור רציחה.

ויעוי' בסמ"ע שם מה שהביא בשם שבט יהודה מה שהשיב איזה חכם למינים פירוש אחר בזה ולפי דבריו אין היתר אפי' בשעת מלחמה להרגן אלא רק פושעין שבהם שידוע שחטאו (או שמסוכנים), ובחיבורי על המכילתא שם ציטטתי לשונו של השבט יהודה, וממילא לדינא אין לנו הכרעה שיהיה מותר להרוג אפי' מי שיש לו הזדהות עם המלחמה כל עוד שאין כאן רודף או דין אחר.

ומ"מ השבט יהודה אינו מפרש בשעת מלחמה וכל רבוותא שפירשו בשעת מלחמה (מלבד התוס' גם שו"ע ומפרשי המכילתא) אינם מפרשים כהשבט יהודה, ומ"מ בדברים רגישים כאלה נראה שלא לחינם הביא הסמ"ע את דברי השבט יהודה גם אם ודאי אין הלכה כמותו, וק"ל, וגם שיש מקום לומר שבדברים כאלה יש לחשוש גם לדעות יחידאות.

(ויש לציין דבט"ז הביא את דברי הסמ"ע שם באופן אחר אבל העירו שם על הגליון שהט"ז הי' חסר לפניו בדברי הסמ"ע, ואחר העיון בדבריו צריך לזכור לגבי כל כה"ג שיש הרבה דברים בתחום זה שכתבו כדי לפייסן עד ימינו אנו).

קרא פחות

אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה להתענות, רק שנהגו להתענות (ראה רמ”א סי’ תקנ ס”א ומשנ”ב סק”ב בשם הפוסקים), אבל לענין מינקת כיום, הורו חלק מפוסקי זמנינו שמכיון שכיום הצורך של המינקת הוא גדול מאוד כמו שיתבאר, לכן יכולה לאכול, ע”פ מ”ש המשנ”ב סק”ה שאם הם חלושות אין להן להחמיר.

ומ”מ ענין הפטור שיש למניקה בצום אינו מעיקר המנהג הנזכר ברמ”א, שכן הרמ”א נקט שנהגו להחמיר על עצמן, אך כיום שהקילו בזאת חלק מהפוסקים הוא משום שיש להחשיב המצב של המינקת כיום כחלושה או משום צורך הקטן שהוא חולה קצת.

אולם במקרה שעברו חודשים רבים מהלידה ומלבד זאת עיקר אכילתו של הקטן אינו מאמו ואינו נצרך אליה כלל הוא דוחק גדול להקל בזה, (ועי’ הליכות שלמה בין המצרים פט”ז  בדבר הלכה מה שהורה לאחר ט’ חדשים).

ואמנם אם האשה מרגישה חלושה ועדיין לא עברו כ”ד חודש מהלידה יש מקום להקל (עי’ חוט שני שבת ח”ד עמ’ רס והלכות חג בחג הל’ ת”ב), וכמו כן אם חלק ניכר מתזונת התינוק הוא מהאם (עי’ חוט שני שם), או עכ”פ במקרה שיש חשש שאם תצום האשה החלב שלה לגבי התינוק ייפסק, במקרה כזה יש שהקילו (פסקי שמועות פורים עמ’ מז בשם הגרח”ק).

ואמנם לגבי הלכות שבת יש שנקטו שכל צרכי קטן נחשבים כצרכי חולה (עי’ מה שהבאנו בשם הגר”א באחד מהתשובות הסמוכות), וכן יש שנקטו לגבי תכבוסת בחוה”מ, וכן לענין תכבוסת בבין המצרים למנהג שהזכיר הרמ”א (תקנא ס”ס יד), אבל לענייננו שהגדרים אינם ברורים בזה ונזכר שמי שחלש שלא יתענה א”כ הגדרים פחות ידועים להחשיב מה נחשב צורך הקטן, אבל אכן יש היגיון שאם יש אחד מהתנאים דלעיל שנזכר בשם החוט שני והגרח”ק יש להחשיב הדבר כצורך הקטן לענין להתיר לאשה.

ומ”מ יש לציין שההיתר במינקת של זמנינו באופן שאין חולשה ברורה וידועה אינו פשוט ואינו מוסכם (ראה מראי מקומות בביאורים ומוספים ריש סי’ תקנ), ועי”ש שהובאו כמה הוראות בשם הגרשז”א בענין שעל פיהם נראה שהורה בכל מקרה לפי הענין של אותו המקרה, ולמעשה נראה כיון שעיקר הנידון במינקת הוא מנהג, ויש להזכיר בזה שגם דין תעניות אלו בזמנינו הוא מדין שקבלו עליהם ישראל ואינם תקנה דרבנן כשאר תקנות כמבו’ בגמ’ ורמב”ן וטור, ולא קבלו על מינקת וכנ”ל, לכן יש יותר מקום להקל בזה, וגם בחוט שני נראה מדבריו שהקיל בהוראות בנידון זה.

ולכן בניד”ד אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

לענין מה מותר לאכול למי שאוכלת בצום, לא יאכלו אלא כדי צורך קיום התינוק (ראה שו”ע תקנד ס”ה).

אבל אין צריכה לאכול שיעורין כמו בת”ב (ראה חוט שני שם עמ’ רנח).

ותאכל בצינעא (ראה מטה אפרים סי’ תרב סכ”ב).

במאמר המוסגר יש לציין דעכשיו בתקופה זו יש מלחמה בארה”ק ולא שלום, ולכן ממילא יש שאלה על כל התענית ציבור שלנו אם הם כתענית ציבור גמור, ונפק”מ לעניננו שגם לגבי מינקת מכיון שהחיוב הוא גמור ממילא יש להקל פחות, אבל למעשה נראה שהמנהג שלא חששו בזה, שאף בזמן הראשונים שהיו רדיפות ושמדות לא מצינו שנהגו בכל ד’ תעניות כבט”ב לענין שאר דיני תענית ציבור, מלבד בעל נפש הנזכר בנו”כ השו”ע ע”פ הפוסקים, לענין נעילת הסנדל, וצל”ע בזה, ושמעתי שהגר”ש דבלצקי נהג בעת מלחמה כצום גמור, ויל”ע אם מדין הנ”ל או מדין קבלת תענית שקיבל על עצמו תענית ציבור, עכ”פ המנהג הקבוע מדורי דורות אינו כך, ולכן לא הבאתי גוף הדברים בנידון.