מוסף

{בס"ד מוצ"ש וירא י"ט חשון ע"ו}

כתיב בבראשית פרק כב פסוק ט ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח ממעל לעצים.

וקשה מדאמרינן בתפילת מוסף דר"ה ותראה לפניך עקדת יצחק שעקד א"א את יצחק בנו ע"ג המזבח, משמע דעקדו ממש ע"ג המזבח, אך בפסוק כאן משמע דבתחילה עקדו ואח"כ הניחו ע"ג המזבח.

{תשובה - הנה אמרו במדרש (תנחומא וירא כג, הובא ברבינו בחיי כאן): כשבא לשחוט אמר יצחק: אבי, אסור את ידי ורגלי שלא אראה את המאכלת ואזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום.

ויש להסתפק מתי אמר לו כן, דאמנם בפי' הרד"ק כאן ביאר ד"ז על פסוק זה, וא"כ ס"ל שהיה קודם העליה ע"ז המזבח במאי דמיירי הפסוק, אך בל' המדרש כשבא לשחוט וכו' משמע שהיה ממש סמוך לשחיטה, כשראה סכין שלופה אז חשש שמא לא יוכל לעמוד כנגדה ויפסול הקרבן.

וא"כ י"ל שעקד אח"כ גם ע"ג המזבח פעם שניה, ומה שבר"ה מזכירין עקדה זו, הטעם משום שהיה בזה מסירות נפש טפי והיה מרצון יצחק, ויש בזה זיכרון לטובה.

}

שאלה - כתב הרמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יט אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.

וצ"ע דבסוכה נג א' מבואר איפכא שהיו הולכין קודם לביה"מ ואח"כ אוכלין וצ"ע.

תשובה - ז"ל הב"ח אורח חיים סימן תקכט ומ"ש ואף על גב שהאכילה והשתייה במועד מצות עשה היא וכו' אלא כך היא המדה וכו'.

הקשה מהרש"ל (שם סי' ד) מעובדא דרבי אליעזר (טו ב) שהיה דורש כל היום כולו ואח"כ אמר להם לכו אכלו משמנים (נחמיה ח י) אלמא דהתפילה והדרשה תהיה קודם סעודת שחרית ולא קשיא מידי שהרי בגמרא מקשה היאך אמר רבי אליעזר על הכתות שיצאו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והא שמחת יום טוב מצוה היא ומשני רבי אליעזר לטעמיה דאמר שמחת יום טוב רשות וכו' אלמא דלמאי דקיי"ל כרבי יהושע דשמחת יום טוב מצוה היא מיד שתגיע שעה רביעית דהיא זמן סעודה (שבת י א וש"נ) חייב לקיים המצוה בזמנה ואח"כ לעסוק בתורה עד חצי היום וכסדר ההנהגה שכתב הרמב"ם (פ"ו הי"ט) והיינו משום דלאחר חצי היום הגיע זמן המנחה אבל לרבי אליעזר דשמחת יום טוב רשות היא חייב להקדים תלמוד תורה עד חצי היום ולא יותר דמכאן ואילך כזורק אבן לחמת (שם) ולהכי אמר רבי אליעזר על אותן שיצאו קודם שעה ששית שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ודו"ק.

ומהא דאמר בפרק קמא (ד א) דרב לא אוקי אמורא עליה מיו"ט לחבריה נמי לא קשה דהתם כדקאמר טעמא דרב אורויי הוה מורי בדרשתו כדאיתא בפרק אמרו לו (כריתות יג ב) אבל הרמב"ם לא אמר אלא דלאחר הסעודה הולכין לבתי המדרשות ושונין עד חצי היום והיינו לימוד בלא הוראה ותו לא מידי עכ"ל הב"ח וכ"פ המ"א והמ"ב.

אכן הב"ח לא נגע בקו' זו, ותירוצי הב"ח לכאורה אינן מתרצין גם קו' זו, אם לא דנימא דגם כאן היו לומדין בהוראה ולכך לא עשו זה אחר הסעודה.

אכן אפשר די"ל חילוק אחר בזה, והוא דהנה בזמן שהיה בהמ"ק קיים היה שמחת בית השואבה והיו עסוקין בזה כל כוחם, והראי' שאפי' לא היו הולכין לישן אז, כדאי' בגמ' שם, וא"כ בודאי הי' חשש שיעבור הזמן אח"כ ולכך היו צריכין ללמוד מתחילה שלא יתבטלו מתלמודם אח"כ לכל היום.

וכעי"ז כתב המ"ב בזמנינו דיש חשש שיתבטל אח"כ כל היום, וכתב דלכך ילמד כ"א דבר א' מיד ביציאתו מבית הכנסת.

וז"ל הגמ' שם: תניא אמר רבי יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה איני והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר אלא הכי קאמר לא טעמנו טעם שינה דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי.

{הג"ר אברהם זלצמן שליט"א, עובד שנים על ההדרת החיבור 'דולה ומשקה' חלק ב' - תשובות בהלכה ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א.

הרב זלצמן שלח כמה מן התשובות שהיה לו שאלות עליהם, וכדלהלן, [תשובות עם סגולה משולבות עם השאלות]} הרב זלצמן ביקש שלא לראות הדברים כחומר מן המוכן, שכן הדברים באמצע עריכה.

{:}

לכבוד האברך כמדרשו המופלג בתו"י ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

להלן כמה תשובות של מרן שר התורה אשר אני צריך לביאור, אולי תוכל לבארם לי ושכרו כפול מן השמים.

שאלה

א) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: בכל ברכות הראיה, כגון שנמצא ליד הים ויכול בקלות לראות את הים ולהתחייב בברכת עושה מעשה בראשית, האם חייב לראות כדי לברך, או פטור, או יש עניין להתחייב והשיב מרן שליט"א: אין חיוב.

והנה בתשו' הבאה נשאל בזה"ל: יש שמועה בשם א' מגדולי הפוסקים שליט"א שיש חיוב לצאת לראות את החמה בשביל לברך ברכת החמה, האם גם דעת רבינו שליט"א כן.

והשיב מרן שליט"א: יש מצוה.

צ"ב מ"ש מברכת הים?

תשובה

מצוה הכונה רשות, כדמוכח בכמה דוכתי, עיין למשל בפרק כל הבשר חולין ק"ה א' מצוה לגבי רשות - "חובה" קרי לה, וכ"ה בעוד מקומות רבים.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: יש שמועה בשם רבינו שליט"א שאצל אשה שאין "ביטול תורה" כל יסורים שקיבלה באמונה תמימה נחשב יסורים של אהבה, האם זה נכון.

והשיב מרן שליט"א: נכון, אבל אני לא אמרתי.

והנה בברכות דף ה' ע"א כתוב "יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה", שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ועי' רש"י שכתב שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה.

וזה ל"ש באשה כי אינה חייבת בת"ת.

וצ"ב מדוע באשה לא שייך ביטו"ת, הרי שייך אם מפריעה לבעלה ללמוד, ועי' שבת דף ל"ג ע"ב שכתוב ששייך שמבטלות את בעליהן מללמוד.

ואולי מדובר בבודדת או שאולי לא היה צריך לשמוע לה.

תשובה

ז"ל הגמרא במסכת ברכות דף ה ע"א, פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר: אלו הם יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו; וחד אמר: אלו הן יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר: ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.

כלומר שאם אין ביטול תורה, זוהי ראיה שיש כאן ייסורי אהבה, אבל אם יש ביטול תורה אי"ז יסורי אהבה אלא ייסורי כפרה.

ולענינינו, אם היא מפריעה לבעלה ללמוד אי"ז כתוצאה דוקא מן היסורין, אלא שהיא החליטה לבטלו, ומה שכתוב שיסורין של אהבה היינו מה שאין ביטול תורה היינו שזהו הוכחה שהן יסורים של אהבה מכיון שאין בהן ביטול תורה, אבל עדיין יש לה בחירה להפריע לבעלה.

ואמנם יש להעיר שיתכנו פעמים נדירות שבהכרח בעלה יצטרך להתבטל מלימודו מחמת ייסוריה, ואולי ע"ז לא מיירי מרן שליט"א, והכל לפי הענין { והקשה שוב הנ"ל: אבל אולי נימא דקאי על תחילת הגמ' שם, אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'; פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, עכ"ל, ולא הבנתי מה רצה להקשות בזה, דכונת מרן היא על הגמרא שהזכרתי בפנים כמבואר בדבריו.

}.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט"א: אם מתארחים אצלו אביו וכהן, למי נותן תחילה יין והמוציא, לאביו או לכהן, שהרי יתכן לומר שאתה ואביך חייבים בכבוד כהן.

והשיב מרן שליט"א: אביו.

וצ"ב הרי אתה ואביך חייבין וכו'.

ועי' מ"ב ר"א סקי"ג ובמג"א.

תשובה

יתכן שסמך הגרח"ק על המבואר בדברי המג"א שם, דמה שאין נזהרין בזה הוא משום שאין אנו בקיאין בייחוסי כהונה, ועיין בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' ל"ט מה שכתב עוד כעי"ז, וא"כ עדיף לכבד אביו שבודאי חייב גם בזמנינו, ויל"ע אם הוראת מרן שליט"א בעצם היא רק לזמנינו.

וכעת ראיתי בספר חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין בכורות ו' א' שדן בשאלה זו, וז"ל: הנה מצד כיבוד אב צריך לכבד את אביו בברכת המזון, וראיה לזה, דכתב הרמ"א (יו"ד סימן רמב סט"ז) היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו ואח"כ מאחרים.

וכתב הש"ך (ס"ק כז) ונראה דה"ה אם היה אביו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים, וכן הוא בנוסחאות ברכת המזון, וכן נוהגין, עכ"ד.

הרי שצריך ליטול רשות מאביו כדי לברך, משמע שמדינא היה צריך לכבדו.

וכעין זה כתב הערוך השולחן (יו"ד סימן רמ סעיף יא) כשהבן לוקח את אביו הזקן לביתו, החובה עליו ליטול ידיו ראשון, וליתן לו החלק הראשון, וגם שארי חלוקי כבוד שבשולחן נותנים להאב, עכ"ד.

כמו כן מצוה להקדים את הכהן, כמו שכתב השו"ע (או"ח סימן רא ס"ב) אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו, שנאמר 'וקדשתו' לפתוח ראשון ולברך ראשון.

ונראה שצריך להקדים את אביו על פני הכהן, ואף שזה עשה של כיבוד אב, וזה עשה של 'וקדשתו', מ"מ עשה של כיבוד אב עדיף, כמבואר במהר"ם שיק (או"ח סימן נט) שעשה של כיבוד אב אפשר דעדיף מעשה של וקדשתו, כדאמרינן בירושלמי (פאה פ"א).

ולא ביאר היכן מצינו זאת בירושלמי.

ויתכן שכוונתו להא דמבואר בירושלמי שכיבוד אב חיובו הוא גם משום פריעת חוב לאביו שהטיב עמו.

ופריעת חוב, קודם לשאר המצוות, כדי שלא יהא בבחינת רשע ולא ישלם.

עוד יש לומר שלכן יש להעדיף את אביו על הכהן, כיון שיש אומרים שוקדשתו הוא אסמכתא בעלמא כמבואר בתוס' בחולין (דף פז ע"א ד"ה וחייבו) וכן כתב הטור (יו"ד סימן כח).

אמנם המג"א (סימן רא סק"ד) מצדד לומר שהוא דאורייתא.

עוד טעם שיש לתת לאביו, שהרי כיבוד אב חמור יותר שהשווה כבודם לכבוד המקום, וכן המקללם חייב מיתה כמו המברך השם, משא"כ מקלל כהן.

כמו כן יש להביא ראיה שכיבוד אב חמור יותר מכבוד הכהן, דבהוריות (דף יג ע"א) מבואר שלגבי הצלה מהשבי, אביו קודם לכהן גדול, הרי שמוכח שכיבוד אב, גדול לגביו מכיבוד קדושת הכהונה.

ועוד שכהיום אין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, ועל פי זה תירץ המג"א (שם) למה אין אנו מדקדקים כהיום לכבד את הכהן בכל דבר, ויעוין גם בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן ריד) בשם שו"ת מהר"י לבית לוי (כלל ד סימן כט) שסברא זאת חזי לאיצטרופי, שלא להקדים את הכהן עכ"ל הגריצ"ז שם, ותירוץ האחרון הנ"ל הוא כעין מה שכתבנו, וע"ש מה שדן עוד באביו ישראל ומיחו כהן את מי יכבד, וראיתי כעת עוד להג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א [חתן הגרשז"א] שדן בזה במאמר מיוחד { נדפס בכתב עת ת"מ כא, תשס"א, עמ' 372-373.

}, והכריע שבמקום שאין מנהג בסעודה שתליא ברשות הבעה"ב יש לו לכבד את אבביו, ועי"ש שאר פרטי הדינים שכתב בזה.

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט"א: מצות שמחת חתן וכלה האם הוא דוקא מהחתונה או גם מהאירוסין, האם מצוה לשמח זוג "מאורסים", והאם זוכה עי"ז לברכות רבות.

והשיב: מהנשואין.

אכן מצינו שיש שבת שמזמרים לו, עי' ביה"ל סי' קל"ו.

ועי' שו"ת אבני ישפה ח"ב עמ' ע"ב.

תשובה

מה שמזמרים לחתן בשבת שקודם הנישואין, ראשית כל י"א שכבר אז דינו כחתן, ואי"ז קושיא להוכיח על זמן האירוסין, ומ"מ גם אם אין דינו כחתן ממש אך בודאי שמה שכבר אז מזמרים אותו הוא מחמת הנישואין הקרבין, ובפרט ששמחתו בשעת הנישואין נקבעת ג"כ כפי שמחתו בימים הקודמים לזה, וכמו כל הדברים המצריכים הכנה.

וכמו"כ יעויין בחידושי אנשי שם עה"ת ס"פ פנחס שטעם זה הוא כדי שיבואו לברכו אז, ואינו דוקא כדי לשמח אותו { אח"כ הקשה עוד הנ"ל: 'ראיתי בפוסקי זמנינו דנקטו שא"צ שמירה'.

ואה"נ יש שכתבו כן, אבל יש שחלקו ע"ז.

וגם אם לעיקר סבירא לן שא"צ שמירה מ"מ יתכן שדינו כחתן לגבי שמחה.

}.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט"א: הנמצא בלויה ויש הספדים, האם צריך משום כבוד הנפטר להקשיב להספדים, או שמספיק שרואים אותו בהספד ויכול לחשוב בלימוד.

והשיב: אין חייב.

וצ"ב כי בברכות דף ו' ע"ב איתא אגרא דהספידא דלויי, וברש"י שם כתב להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, "שיבכו השומעים".

וצ"ב, שם הכוונה שנשאר להם לפחות זה.

וקצ"ע משו"ע יו"ד שד"מ ס"א.

תשובה

הגרח"ק רק כתב שאין חייב.

אבל אה"נ מצוה להרים קול, וכן מצוה לבכות, וגם מי שא"א לבכות מצוה עכ"פ להצטער כמה דאפשר, אבל אין חיוב.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט"א: האם אפשר לשלוח "משלוח מנות" מפירות שביעית.

והשיב: אסור אבל רק עד שיצא השיעור.

מה הפי' שיעור? שיש חיוב על כ"א לתת משלוח מנות ב' מנות לאדם אחד, ומה שמחוץ לחיוב הזה מותר.

תשובה

כנראה ביאורך הוא נכון, והנידון לחילוק זה כבר הובא בפוסקים, ועיין עוד במו"מ להלכה על חילוק זה בשו"ת מנח"י ח"י סי' נ"ז ושו"ת משנת יוסף ח"א סימן כז, ושו"ת חשוקי חמד מגילה דף כא ע"ב.

שאלה

ז) שאלנו את מרן שליט"א: שפיכת המים על ידיו בנטילת ידים, האם נאמר בו "מצוה בו יותר מבשלוחו" ועדיף שישפוך בעצמו, מאשר שאחר ישפוך עליו (ונפק"מ בזקנים).

והשיב: לא שמענו.

וצ"ב מ"ט.

תשובה

דמעשה מ"מ נעשית בגופו, וכמו שגם לבישה חשיבא מעשה בידים כל זמן זהוא עוד לבוש, כדמבואר בתוס' בשבועות ל' ב' ד"ה אבל, ועיין תוס' יבמות צ' ב', וא"כ כשנוטלין עליו חשיב מעשה בגופו גם אם אין הוא עושה השפיכה, וכמו"כ יש דעות בפוסקים שמצוה בו יותר מבשלוחו הוא רק במצוות מסיומות, כמו המהר"ח אור זרוע ועוד פוסקים, ועיין הערות הגרי"ש אלישיב רפ"ב דקידושין, ולכאורה לא מצאנו להדיא לע"ע פוסקים שכתבו שהוא בכל המצוות, אכן מהגרמ"מ קארפ שמעתי דפשוט שהוא בכל המצות, עיין רש"י קידושין שם, וכן שמעתי [כמדומה] מהג"ר אשר ווייס דג"כ לולי דברי הפוסקים הו"א שהוא בכל המצוות.

שאלה

ח) שאלנו את מרן שליט"א: במה שהחת"ס כותב: סגולה נפלאה להתפלל [בצד הצדיק] בתוך ד' אמות של צדיק.

האם ניתן ללמוד מזה לענין להתפלל "בבית כנסת" של הצדיק שלפחות נהיה "סגולה קטנה".

והשיב: עי' תוספתא רע"ז { ריש ע"ז.

}פ"א ה"ג.

מה מבואר שם, דהנה איתא שם שתצא לדרך עם הצדיק כי מלאכה"ש מלוין אותו, וכנראה חזינן דלא"ד בד"א, ובפרט די"א דכולא ביתא כד"א דמיא.

[לכאו' יש עוד ענין להתפלל באותו ביהכ"נ כי יש מושג מקום שצדיק התפלל שם ונענה עי' דרך שיחה עמ' נ"ג.

תשובה

בתוספתא שם מבואר שהיוצא לדרך יבדוק שיהא בסמיכות עם הצדיק ולא עם הרשע, על מנת שמלאכי השלום ילווהו ולא מלאכי שטן של הרשע, ובתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק י: והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו', וא"כ יש לראות שתעלה תפילתו בדרך ישרה עם תפילת הצדיק, ועיין עוד בזהר על הפסוק תפילה לעני, שתפילות כל ישראל עולים עם תפילת העני וממתינין לתפילתו, הנה יעויין בשל"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות כ' מה שכתב בכ"ז, ובמקו"א נשאל מרן שליט"א כשיש אצל הצדיק צפיפות גדולה, ויכול להתפלל במקום תפילתו הרגיל ביישוב הדעת, האם להתפלל עם הצדיק או במקום תפילתו הרגיל, והשיב מרן שליט"א אצל הצדיק.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט"א: בדולה ומשקה שאלתי את מרן שליט"א המוכר חמצו לגוי כמו שנהוג, ומצא חמץ בפסח, האם ישרפנו או שהוא גזל עכו"ם.

וענה לי מרן: "אין בזה גזל גוי".

(המוכר חמצו במכירת חמץ ומצא חמץ בחוה"מ איך ישרפנו, והרי גוזל את העכו"ם וענה לי מרן שאינו גזל עכו"ם) וצ"ע מ"ט הוא כן.

והשיב מרן שליט"א: כיון שחייב ואין נוטל.

מה הפי'? ומצינו דהפקעת הלואתו כשלא יודע לו מותר (חו"מ שמ"ח ב').

ועי' בחו"ש פסח עמ' ק"ג שודאי ראוי לשורפו ומצד חשש גזל עכו"ם יש להסדיר להתפשר עמו להרב המוכר ע"ז.

תשובה

יש לברר אם לא נפלה טעות במשלוח התשובה, מכיון שאירע לפעמים שבמשלוח נתחלפו תשובות לשאלות [כמבואר במנחת תודה], אך אי איתא שהכוונה היה לכך, אולי הכונה מכיון שע"פ הדין הישראל חייב לו את זה ואעפ"כ אין הגוי נוטל [וגם אין בכונתו ליטול], לכן בכה"ג לא חשיב גזל, וצ"ע.

לימוד זכות על המשתמשים במגבונים לחים סחוטים בשבת

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: דנתי כמה פעמים עם מרן שליט"א בענין מגבונים לחים סחוטים בשבת, ותשובה האחרונה שקיבלתי (שהבאנו מ"ב הל' יוכ"פ שאסור מחמת גזירה שמא לא יסחוט יפה) היתה "צריך עיון".

וחשבתי סברא חדשה ללמד זכות על המשתמשים.

שכתוב שבקטנים לא גזרו איסור שימוש בתרופות בשבת, והנה המציאות מוכיחה שאם לא מנגבים עם מגבונים לחים ונשאר קצת לכלוך צואה אצל התינוקות, נעשים להם פצעים וגירוי אדום בעור (והדברים מפורסמים), וא"כ הניגוב הוא למניעת חולי, ובגדר פסיק רישא, למניעת חולי, ובכה"ג לא נגזור [מגבונים סחוטים אטו אינם סחוטים], וצ"ע.

ואולי לפי"ז נאסור מגבונים לחים סחוטים לשאר שימושים, ונתיר לצורך תינוקות קטנים שהוי כמו לצורך רפואה שלא גזרו.

וצ"ע.

והשיב מרן שליט"א: יש לברר אם אין סכנה.

מה הביאור של התשובה, - כמדו' צריך להיות שאסור, כי אין בזה סכנה אם יהיו מלוכלכים קצת יום אחד בשבוע ואחכ ישים משחה.

תשובה

סכנה הכונה גם חולי שאב"ס.

ואמנם בגדול לא חיישינן לזה, באופן שהוא רק חולי אבר, אבל בקטן שאני.

שאלה

יא) שאלנו את מרן שליט"א: שאלתי פעם את מרן שליט"א, בענין החזקת תיק של טלית ותפילין בידו, כשהולך לבית כנסת האם באותה שעה יכול לברך ברכות השחר, או לא.

וענה לי מרן שליט"א שיש מקילים מכיון שהוא חפצא של מצוה.

(והבאתי זה בספר "דולה ומשקה" כמדו' לא נכון).

והעירו שדברי מרן שליט"א צ"ע משו"ע שם סי' צ"ו, שכתב שלא יחזיק תפילין בידו כשמתפלל ולא מקילים מטעם חפץ של מצוה.

רק אולי נחלק בין תפילין שדעתו עכשיו ללובשם, לתפילין שאין דעתו ללובשם, וצ"ע.

והשיב מרן שליט"א: תפילין מגולים ולא מכוסים.

מה הפי', אולי שכאן שנוטל תפילין בתוך כיסן אינו מפחד שיפלו כל כך כי הם מכוסים ומוגנים ובסי' צ"ו מדובר בתפילין מגולין שמחזיקן, ומה במ"ב סק"ד וסק"ה.

במ"ב סק"א כתב דה"ה פסוק"ד.

תשובה

אתה צודק בחילוק שכתבת, אמנם כמדומה שאינו לכל הדעות במ"ב שם, אבל ס"ל למרן לעיקר כחילוק זה.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט"א: על הדסים תימנים כתב לי מרן שליט"א לא שמעתי, (בדולה ומשקה עמ' רכ"ד) והשנה חתם מרן שליט"א על כשרותם.

מה הביאור בזה.

והשיב מרן שליט"א: לא כולם שוין.

מה הכונה בדבריו.

תשובה

הכוונה שיש זנים שנבדקו ע"י מורי הוראה מוסמכים והוכחו ככשרים, אבל בסתם הדס הנמכר בשוקים בשם הדס תימני אין לו פשיטותא בזה.

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט"א: מי שבאמצע לימודו מוריד את הראש על הסטנדר לישון, האם צריך לסגור הגמ', או לא.

ואת"ל שלא, יש להסתפק בלומד בביתו, ובאמצע נשכב במטה לישון קצת, האם צריך לסגור הגמ'.

והשיב מרן שליט"א: על הסטנדר א"צ לסגור.

וצ"ב בישן כך הרבה זמן.

תשובה

ראיייתו ע"פ דרך הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן קסא וז"ל: מי שנתנמנם על הספר דרך לימודו, נסתפקתי האם צריך להקיצו שלא ישתמש בספר במקום כר לראשו, זכר לדבר בענין ברכת המפיל שצריך להקיצו עבור זה, או דילמא מאחר דהוה דרך לימודו הוי כצורך הלימוד.

תשובה, נראה דא"צ להקיצו, כיון דהוא דרך לימודו.

ועי' בפיוט "להחיותך בטללי שינה" בפירוש מר' יחיאל מפאריש, [פיוט לתפילת מוסף דיום א' דר"ה.

וביאורו: שהקב"ה מחיה מתים בקצף היוצא מפי הנופל בשינה על הספר לא'ו'נ'סו], והביאו הגרח"ק להלכה בתשובה אחרת [בלי ציון המקור], וה"ה לענינינו.

וראיתי ברשימות אחרות של שאלות ממרן שליט"א בע"פ: האם מותר לישון בבהמ"ד כשספרו פתוח.

והשיב מרן שליט"א: לא ראוי, אא"כ הוי זמן מועט.

ויש לדון ע"ד זה במה שיש שנהגו היתר להניח ע"ג הספר דברים שהם משתמשים בהם לצורך הלימוד, כגון עט, מחשב כתיבה וכדו', האם יש ללמד ע"ז זכות שנחשב דרך לימודו, ויל"ע.

ואמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א דבכל הני, כגון מניח עט או מחשב כתיבה, או 'דופק' על הגמ', בכל הני הו"ל כדרך הלימוד ואפשר להקל.

אבל עיין מה שכתב מרן שליט"א בשם החזו"א, בספר אגרות וכתבים ח"ב.

גדרי ההשתדלות בפרנסה

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט"א: נסתפקתי שגדרי ההשתדלות בפרנסה הוא בדבר שכיח, אבל אין חובת השתדלות בפרנסה בלא שכיח, אבל צ"ע כשהולך לעשות השתדלות לפרנסת חבירו, האם גם בדבר שלא שכיח יש להשתדל, שכאן הוא מ"ע של חסד, וצ"ע, (נפק"מ למשל, שאפי' אם אין חיוב לעשות ביטוח חיים וכיו"ב, על עצמו, אבל חבירו יש מקום לחייב).

והשיב מרן שליט"א: אם חבירו מבקש יש ענין.

מה המקור בלא שכיח אולי מיוסף.

תשובה

בשו"ת משנה הלכות חלק יג סימן כד האריך בענין שלילת ההשתדלות לצדיקים, ע"פ דברי הרא"ש בארחות חיים שכתב וז"ל, רצה באשר ירצה יוצרך שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך לעדותיו ובשאר דרכך השלך על ה' יהבך.

ובתוך דבריו כתב וז"ל: וגדולה מזו כתב רבינו הרמב"ן עה"ת פ' אחרי עה"פ (י"ח ד') את משפטי תעשו וכו' ע"ש בא"ד וז"ל, ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם וחשב שם ג' מדרגות בעשיית המצות, שוב כתב מדרגה ד' והעוזבים כל עניני עוה"ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד כאשר הי' הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו ובידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים, ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך למען תחי' והארכת ימים כי הלשון יכלול מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד ואחד עכל"ק ע"ש.

והנה ביאר לן דהכל תלוי בהכנת האדם לעבודתו כך מגיע לו ההשפעה מן השמים ויש זוכה ללא השתדלות כלל וכלל כרשב"י וחבריו.

וכמו אבותינו במדבר בירידת המן שלצדיקים בא המן עד פתח הבית ובינונים יצאו ולקטו והרשעים הי' במקום רחוק כמבואר בחז"ל, וכיוצא בזה.

ועל זאת יתפלל כל חסיד לזכות להיות מאותן המיעוט אכי"ר עכ"ל המשנ"ה, ומ"מ דבר פשוט הוא שכל מי שאינו צריך להשתדלות עדיף טפי, וכמו שהבאת ג"כ ממ"ש רז"ל על יוסף הצדיק, וא"כ ממילא כל מאי שאינו בכלל ההשתדלות המועלת א"צ.

וכתב החזו"א שעיקר אי"ז ההשתדלות החמרית, דלזה צריך רק קצת, והעיקר היא התפילה.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט"א: לפי השיטות "שקברי צדיקים" אין מטמאין, איך הדין באדם רגיל (לא רשע ולא צדיק) שנהרג על קידוש ה', האם קברו מטמא, או לא.

והשיב: עי' סנהדרין דף מ"ז.

למה כונתו, אולי סוף ע"א, ובתחילת ע"ב.

"דהויא להו כפרה".

תשובה

נכון.

שאלה

טז) שאלנו את מרן שליט"א: מדוע הח"ח הרעיש שילמדו הכהנים קדשים, הרי כשהמשיח יבוא, יהיה תחיית המתים ויהיו כהנים ת"ח מכל הדורות.

והשיב מרן שליט"א: כולם יצטרכו לעבוד עבודה.

מה הפי' בדבריו ומה התשובה.

תשובה

התשובה היא שגם הכהנים בזמנינו יעבדו, ולא יכולו להתחיל בעבודה לפני שידעו ההלכות כראוי.

וללמוד את ההלכות לא יוכלו ביום אחד, אלא צריכים להתחיל כבר מתחילה.

מכתב שני מהנ"ל

א) שאלנו את מרן שליט"א: בזמן חז"ל כשירד גשם קודם ז' חשון היה צער שפוגע בהולכי דרכים, האם בזמנינו כשיורד גשם קודם ז' חשון צריך להצטער, או לשמוח, שהרי היום אין עולי רגלים.

והשיב מרן שליט"א: עדיין לא הוקבע זמנן.

מה הפי'? ולכן אין לשמוח כיון שזה עדיין לפני זמנם, ועדיין צ"ב.

תשובה

הכונה דאמנם לענין לשנות את התקנה לא משנים ממה שהיה בזמן תקנת חז"ל, אבל מ"מ אין ענין להצטער מכיון שאין בזה צער לע"ע בזה"ז כל עוד שלא הוקבע זמנן ואין עולי רגלים היום.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט"א: האם יש איסור לשתות מים באמצע התפילה, למשל כשכבר בירך ושתה לפני התפילה וא"צ ברכה, ואוחז בפסוד"ז.

והשיב מרן שליט"א: לא.

וצ"ב מ"ש מהגדה של פסח דמצינו בביה"ל תע"ג ד"ה הרשות?

תשובה

ז"ל הבה"ל שם ע"ד השו"ע ס"ה, אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו, וכתב הבה"ל, וכ"ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ"כ הרמב"ן בהשגותיו וכ"כ הר"ן.

ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג"כ אסור ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ"כ התוס' בדף ק"ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א' כדעת הרמב"ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ"ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר"א שם ס"ק ד' עכ"ל.

ונראה שיש לחלק בין דבר שהוא חובה מעיקרו לבין דבר שמעיקרו הוא רשות (עיין שבת קי"ח ב'), אע"ג שלבסוף קבלו עליהם במנהג, אבל לא להחמיר עליו בכ"ז כבדבר שבחובה, ומ"מ צע"ק מכובע וחליפה שכתב בדעת נוטה ללבוש

לבקש עט מחבירו שבאמצע הלימוד.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט"א: כשצריך עט, האם מותר לבקש מחבירו, שבאמצע הלימוד, או לא, ומדוע לא נחשב מבטלו באמצע לימודו וזהו מעשים בכל יום.

והשיב מרן שליט"א: מותר.

וצ"ע מ"ט, ועי' בארחות יושר בפרק על "ביטול תורה" בסופו מה נחשב דברים בטלים.

ועי' ג"כ בס' בתורתו יהגה (תשו' ל"ח) ששאל למרן שליט"א על מה שאמרו חז"ל כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, האם הוא דוקא כשעוסק בשיחה ממש, או שגם לדיבור אחד אסור להפסיק, והשיב מרן שליט"א: "לצורך יש להקל".

(ואולי זה גם מדויק ממילת "ועוסק" בדברי שיחה, ועי"ש בספר הנ"ל בעמ' פ'א הערה 11 ועי' דרך שיחה עמ' תק'ו (שעוסק לא"ד, וכן גם כתיבה חשיב פוסק)

דברי שיחה הכוונה דברים שאין בהם צורך, כמו המקרה באבות שאומר מה נאה אילן זה וכו', וכבר לפני שנים רבות שמעתי ממורה הוראה בירושלים להקל כששואל שאלה לצורך, דאי"ז דברים בטלים.

ועיין מ"ב סוף הל' בהכ"נ.

[וגיסי המופלג הג"ר יהודה בלומנטל האריך בכ"ז במאמר].

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט"א: המ"ב כותב (בסי' ס"ג סק"ה) שגם בק"ש של ערבית, לא יעמדו באמצע ק"ש, ולא הבנתי איזה טעם שהרי לב"ש בערבית "שוכבים", ומה יחששו העולם בזה שעומד.

(ולא מובן הב"י).

והשיב מרן שליט"א: לא פלוג.

והוא פלא? וכנ' הכוונה שלא יבואו לע"בשחרית וזהו לא פלוג.

עי' בב"י "ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה", ועי' דרכ"מ, ולכאו' כי לכו"ע מצותה בישיבה.

ועי' בלבוש "וכל שכן בקריאת שמע של ערבית שאין לו לעמוד, שאפילו בית שמאי אינם מצריכין לע"בערבית רק בשחרית מדכתיב ובקומך שפירושו שיקום, ואין כן בערבית: ובסדר רב עמרם גאון "והני לא סגי להו דלא עבדי כבית הלל אלא אפילו כדברי בית שמאי נמי לא עבדי.

דאי כבית שמאי בצפרא מעומד ברמשא מוטה, ואינון לא שנא צפרא ולא שנא רמשא מעומד, יש לך כסילות גדולה מזו.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט"א: כשקונה אתרוג ויכול לקנות מהודר קצת ב100 ש"ח, והולך וקונה מהודר יותר ב200 ש"ח.

האם אין טענה עליו שיקנה במאה, ויתן המאה נוספים לצדקה, או לא.

והשיב מרן שליט"א: זה אינו טענה.

ויש לשאול מדוע זה אינו טענה, ועי' מ"ב סי' תרנ"ו סק"ו.

(בצוהר חי"ד עמ נ'ט שאלו למרן שליטא האם עדיף הידור מצוה ולתת כספו באתרוג מהודר או עדיף לתת הכסף לצדקה, וענה: בהידור מצוה עד שליש).

תשובה

איתא במס' בבא קמא דף ט ע"ב, אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה.

ופרש"י, בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.

ומבואר מדינא דגמ' שאין כל חשש בזה במה שמהדר במצוה שהיה יכול לתת את הכסף לצדקה, ובפרט אם האדם בלאו הכי נותן חומש, שבזה א"צ להוסיף לצדקה.

ומ"ש הח"ח באהבת חסד [והובא ג"כ בדרך אמונה] שאם לובש מלבוש שרים ואינו צריך את הכסף לצרכיו יכול לתת גם יותר מחומש, מ"מ במצוה לא שייך לומר על האדם שהוא נוהג במותרות.

ויש להוסיף עוד, שיתכן שכונת השואל היתה דבצדקה מקיים מצוה גמורה, ומאידך גיסא בזה מקיים רק תוספת על המצוה, ויש לברר דמצות זה אלי ואנוהו היא מצוה בפ"ע, ועיין במעלות התורה במה שהביא מהגר"א ז"ל שאמנם התרי"ג הם העיקרים, אבל ההוראות והפרטים הם רבים מלסופרן.

ובלאו הכי ניחזי אנן, האם עדיף לעשות כמה מצוות או לעשות מצוה אחת בשלמות ובהידור, דרחמנא ליבא בעי ולא אפושי מתן השכר, וכ"א יראה מה חובתו.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט"א: מי שנוהג לעשות הבדלה ואח"כ הדה"נ חנוכה, ומטעם תדיר.

צ"ע כשעובר בפתח הבית והנרות מוכנים שם כבר להדלקה נאמר שאין מעבירין על המצוות קודם לתדיר.

והשיב מרן שליט"א: לא נהגנו כן.

והנה בביה"ל כתב דעביד כמר עביד.

והחזו"א נהג להבדיל קודם.

ומרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל נהג כן שהביאו לו הנרות על פתח ביתו, וכשהגיע לביתו פגע בנרות תחילה והדליקן משום אין מעבירין על המצוות.

וצ"ב מ"ט?, ובאמת לכאו' משמע מכל הפוסקים דס"ל שקודם עושים הבדלה שאי"ז משנה אם עובר ליד הנרות.

תשובה

עיין שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ט' שאם אין המצוה מוכנה רק צריכה עוד הכנה ותיקון, לא אמרינן אין מעבירין עכ"ד.

ומ"מ פעמים שגם כאן הנר מוכן לגמרי כבר ע"י בני הבית, ואולי באמת יש להזהירם שלא לתקן על מנת שלא להכין הנרות.

ואולי י"ל בעוד אופן, דאין מעבירין על המצוות הוא רק באופן שהמצוה עצמה מונחת לפניו, ולא שההכשר מצוה מונח לפניו, ואביא כאן ממכתב אחר שכתבתי לא' ששאל מ"ט אין מעבירין על המצוות בספר שנזדמן לפניו לפני ספר שרוצה ללמוד בו כעת, וכתבתי וז"ל, כמו"כ י"ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע"י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה"ג, וה"ה ס"ת לקרות בו, משא"כ ספר מודפס שאם היה יודע ע"פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי"ז החפצא של המצוה עכ"ל.

ובענינינו כ"ש היכא שאין השמן של הנ"ח באיסורי הנאה, דאולי מלכתחילה א"א לומר שהנר הוא חפצא של נ"ח כיון שיכול להשתמש בו גם להבדלה, [ולהשתמש להבדלה א"צ מדין אין מעבירין, מאחר שלא ייחד נר זה להבדלה ואין רצונו מעולם בכך].

והנה הבית יוסף אורח חיים סימן רצט כתב וז"ל, ודייק רבינו מדכתב ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס ולא כתב קודם שיבדיל בתפלה ועל הכוס אלמא כל שלא הבדיל על הכוס אסור במלאכה ואפילו אם הבדיל בתפלה עד שיאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכן דעת הרמב"ם (פכ"ט ה"ו) שאע"פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ויאמר המבדיל בין קודש לחול אך לא נתבאר בדבריו אם צריך לומר שם ומלכות אם לאו והרב המגיד כתב שהגאונים כתבו שאם התפלל והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ועיקר עכ"ל וכן כתבו ההגהות שם (אות ד) וכן דעת רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ'] (ני"ב קב ע"ד).

ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים שאף על פי שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה הכי הוה חזי למינקט אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו וכיון שהבדילו בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למינקט כוותייהו לקולא.

והיכא שלא הבדיל בתפילה נראה לסמוך על דברי רש"י שאומר המבדיל בין קודש לחול בלא הזכרת השם כיון דמידי דרבנן הוא וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא עכ"ל.

ומ"מ יוצא שאפילו אם הבדיל בתפילה, אך מכיון שלא הבדיל על הכוס, וגם בודאי לא אמר בשם ומלכות א"כ אי"ז לכל הדעות, ועיין שעה"צ שם סקנ"א, וא"כ יש עכ"פ איזה הידור לענין שלא יהא אין מעבירין עיל המצוות, [ועיין ביה"ל סי' כ"ה ס"ו].

שאלה

ז) שאלו למרן שליט"א במתפלל אחרי שבועות במקום שנוהגים שלא לומר תחנון ולדעת החזו"א אומרים, וענה מרן שליט"א שיאמר בלי נפילת אפיים שאין ניכר, בהנ"ל, האם יאמר תחנון גם אחרי שהחזן אמר החצי קדיש, שיש שמועות מהחזו"א שאחרי קדיש אין אומרים.

והשיב מרן שליט"א: יאמר.

ועי' חוט שני ריבית בקובץ ענינים עמ' קלה (בטעה הש"ץ ואמר קדיש שוב אין לומר), וגם מרן שליט"א כתב לי (על יום רגיל) שש"ץ שאמר בטעות קדיש ודילג על תחנון לא אומרים תחנון אח"כ.

ואולי יש חילוק.

תשובה

כנראה שיש כאן סתירה בדברי מרן שליט"א, ואולי כונתו שהציבור אינם אומרים אבל היחיד יכול לומר, ויש כאן ב' הוראות אחת ליחיד וא' לציבור, ואולי י"ל דאם טעה לא קנסינן ליה אבל בדילג שלא כדין לא וצ"ע.

ואציין כאן מ"ש הגרשז"א [במכתבו שנדפס בעיון הפרשה] דבן אשכנז הנמצא בבכנ"ס ספרדי לא יפול על פניו אלא יאמר בלא נפ"א [וכמדומה שכ"כ באשרי האיש בשם הגריש"א], ואגב, גם לי הורה מרן שליט"א שבמקום שאין אומרים תחנון שלא כדין ישלים אח"כ, ומתוך השאלה שם לא היה ברור אם הכונה בתשובה להשלים רק תחנון או גם נפילת אפים.

שאלה

ח) הישן במיטה שאוסר אוכלים שתחתיו, כמה זמן צריך לישן כדי שיאסור, האם גם דקה אחת או רק חצי שעה.

והשיב מרן שליט"א: אפי' רגע.

צ"ב מה הביאור בזה? הרי אי"צ נט"י וא"כ אין עליו רו"ר, ושמא שורה רו"ר בכל שינה אלא שלענין אם נשארת בידים זה תלוי בחצי שעה ועיין.

תשובה

א"א לדמות רוח רעה מא' לחבירו, ובבית יוסף אורח חיים סימן ד מבואר שלמד ענין זה של שיעור שנת קבע מהזוהר שהביא שם ע"ש, וכתב ע"ד הזוהר הנ"ל, משמע בהדיא שכל שישן שיתין נשמי צריך ליטול שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל וכיון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה שאף על פי שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אחר כך עכ"ל הב"י, והיכא דאתמר איתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר, דאין אנו בקיאין ברוח רעה.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט"א: מי שרואה שחבירו עושה מעשה מסוים, ולרואה יש ספק האם מעשה זה אסור או לא, האם מצווה במצות תוכחה לגשת ולומר לו שאולי זה אסור.

והשיב מרן שליט"א: אין חייב.

מ"ט? לכאו' אפי' ברבו אם זה ספק לך שזה אולי אסור דאו' או דרבנן זה גמ בעירובין סז עב ויו"ד רמ"ב כ"ב וצ"ע דמשמע שתמיד צריך, אולי כי בני אדם סתם מדמיין שאולי זה אסור.

הר' שוב? ועי' אשרי האיש ח"ג פי"ח א' בספק' יש לחייב מצד סד"א לחומרא.

תשובה

הנה זה פשוט שא"א להוכיח דבר על דבר שהוא עצמו אינו יודע שזה אסור, והדבר פשוט, ואם תמצא מי שמחמיר בזה יתכן שהוא דוקא באופן שדנו והכריעו גדולי הפוסקים שהדבר נחשב כספק ואסור לעשותו, או שהעובר עצמו אומר שידע שזה ספק, אבל בסתמא ודאי שא"א להוכיח, ובפרט שיש בזה מאידך גיסא חשש אונאת דברים שאסור לצערו מספק.

ומלבד זת מרן שליט"א מדבר למעשה, דס"ל כמדו' שכמעט א"א לומר דבר הנשמע היום, וכמ"ש במס' ערכין דף טז ע"ב, תניא, א"ר טרפון: (תמיהני) [תמה] אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח עכ"ל.

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט"א: האם הציבור שאומרים מודים דרבנן צריכים להמתין עד שיכלה אמן מרוב הציבור [שעונים על ברכת המחזיר שכינתו לציון].

והשיב מרן שליט"א: ראוי להמתין.

וצע"ג.

ואולי יש ליישב שתיקנו לומר מודים עם הש"ץ והש"ץ הרי צריך להמתין לרוב הציבור.

תשובה

לכאורה דבריך נכונים, אכן יש להעיר עוד ע"ז, דהרי ממ"נ אם הש"ץ לא התחיל, א"כ ודאי ימתין להש"ץ, ואם הש"ץ התחיל כבר, אמנם עשה שלא כדין, אבל כל עוד שיוצא יד"ח א"כ מצוה לומר עם הש"ץ, ומה זה קשור להציבור, ואולי המצוה על כל יחיד מן הציבור שלא להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי רוב הציבור.

ובכלל זה ג"כ שלא יאמר מודים דרבנן ששייך לברכה שאח"ז.

שאלה

יא) ראיתי בכתבי תלמיד כתב בשם מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א שלא ממליץ לעבור למטפחת כי הנשים מתביישות בזה ועלולות אח"כ להתחרט.

מה הביאור? אולי כי התורה חסה על כבוד הבריות [אם לא במקום חשש איסור, ונקטי' שאין בזה איסור] או כי אם אינו בדרגא הזו אל לו לקפוץ ועי' באבן שלמה לרבינו הגר"א זיע"א (בפ"ד י') שלפעמים האדם מתחיל לילך בדרך הישר ואח"כ פורש מפני שקשה לו מאד והוא מתרעם שלא היה לו סע"ד.

אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה עליונה עכ"ל.

וזהו "איוֶלת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

תשובה

הגראי"ל שליט"א לא סובר מכל התעמולה שעושים כנגד הפאות, שהרבה מגדולי ישראל הלכו נשותיהם בפא"נ, וכפי ששמעתי ג"כ מנכדו המופלג רבי יהושע כהן שליט"א בדעתו, ואין ברצוני להאריך כעת בכ"ז וכתבתי הדברים במאמר נפרד.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט"א: בברכת החודש של ניסן ידוע שאומרים "ולגשמים בעיתם" (והולך על החצי חודש הראוי לגשמים) האם רבינו שליט"א מורה לאחרונה שאין לאומרו

והשיב מרן שליט"א: כמדומה שאין לאומרו.

[עי' אשרי האיש בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאומרים, וכ"כ באיש על העדה.

וקצ"ע טעם רבינו הרי אומרים "בעיתם" וא"כ מה הבעיה לומר זאת.

ובאמת באש"י כתב מרן שליט"א שאומרים, וכנראה מרן חזר בו, וצ"ב מ"ט.

(ואולי הטעם כדי שלא להרבות בבקשות בשבת עי' אגרות וכתבים דרך אמונה עמ' י'ז).

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט"א: בסעודת סיום, יש שמתחילים ליטול ידים, ואח"כ באמצע הסעודה עושים את הסיום, האם תחילת הסעודה נחשב סעודת מצוה

והשיב מרן שליט"א: אולי.

וצ"ב מ"ט רק אולי.

תשובה

יתכן שעיקר ספיקו של מרן שליט"א אינו בסתם סעודה שבעוה רק בשביל הסים, אלא בכגון שרוצה שהארוחה שלו תחשב סעודת מצוה, ולכן עושה סיום בסעודה, וכמו שנהג ג"כ הגר"א ז"ל [עיין בספר הגאון], וממילא כדי לאשוויי לסתם סעודה שם של סעודת מצוה יתכן שצריך מלכתחילה לעשות הסיום, וכמדומה שגם מנהג הגר"א הנ"ל היה כך ואינו תח"י לעיין בזה.

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט"א: כהן שרגיל להאריך בשמו"ע ומפסיד מלברך "ברכת כהנים", האם מורים לו שיקצר בשמו"ע כדי שיברך ברכת כהנים.

והשיב מרן שליט"א: ימהר.

וכ"כ בדעת נוטה עמ' רצ"ג ש"נכון שיקצר".

ועי' בביה"ל סי' רס"ח ד"ה מעומד.

ויל"ע מדוע בקדושה הרב כתב בדעת נוטה על העומד במודים [למשל] יתפלל כדרכו.

ובהערה שם ביאר שגם מי שמאריך יותר מכפי הדין מ"מ "רשאי" להאריך כרצונו.

וצ"ע מהביה"ל והרי כאן המעלה של קדושה הוא מ"ע מה"ת (גם אם אין חיוב להכנס לזה אבל הענין לעשות זה הוא ג"כ גדול אף שבגמ' כתוב הענין להאריך.

ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הורה [מחדב"נ הג"ר יוסף ישראלזון זצ"ל] שאין להזדרז ולמהר בשביל להספיק קדושה אם מאריך רק לפי הצורך ע"פ דין.

וצ"ב מדוע לברכת כהנים כתב מרן שליט"א שם אחרת [ואולי שם זה אחרי הרבה זמן של תפילה ולא כקדושה שאז צריך לקצר ממש].

וענה לי בר"כ דאו'.

וצ"ב ממ"ב קכ"ה ד' ואולי קדושה הוא מצוה קיומית.

תשובה

ברכ"כ הוא דאורייתא ממש, וקדושה אכן יש אסמכתא אך אינו חיוב דאורייתא, וגם בכהן יש פגם ואיסור כאשר הוא נמצא בבהכנ"ס ואינו נושא כפיו, ועל כן צריך להוציא עצמו מידי הא'ו'נ'ס.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט"א: מי שצריך להתפלל מעריב, ומתחיל מהתחלה, עד שמו"ע בביתו, ואח"כ הולך לביהכ"נ לשמו"ע, ושומע ברכו בסוף התפילה, האם הוא לכתחילה.

והשיב מרן שליט"א: אין ראוי להפסיק, או "להפסיד" (-לא ברור הכת"י), וצ"ב מה להפסיק? אולי כי עי"ז הוא מפסיק הרבה זמן בין גאולה לתפילה וראוי שיתפלל כבר בביהכ"נ עיקר התקנה היתה כדי שיאמרו מיד אחר ברכו ברכות ק"ש ורק בדי' מי שאיחר שומע הברכו בסוף, עי' מ"ב סו"ס נ"ד.

תשובה

צ"ל 'להפסיד' שיזדרז לבוא ולשמוע כראוי, וכמו שהבאת במ"ב, וכמדומה שהמ"ב ג"כ ס"ל דהברכו של קריאה"ת אינו לכתחילה לצאת בו, והגרשז"א הוסיף ג"כ שכאשר שומע ברכו שלא במקומה כגון באמצע פסוד"ז יכוון שאינו שומע כסדרה כתיקונה כעת, שלא יצטרך להתחיל כעת בברכות ק"ש.

קרא פחות

{בס"ד
לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
הלכתי למרפאה אלטרנטיבית והוא אמר לי שם לאכול דבר מועט לפני תפילת שחרית לצורך הפעלת מערכת העיכול ולאחר התפילה לאכול את ארוחת הבקר בכדי שלא אוכל לאכול בצורה רעבתנית אלא רגועה, אני נמצא במצב של דיאטה לצורך שמירה בריאותית בס"ד.

שאלתי האם ניתן לאכול דבר במצב כזה לפני תפילת שחרית?}

בע"ה

שלו' וברכה

כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז"ל, ואסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל ולא לאכול ולא לשתות ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אחר שנתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים וכתב אבי העזרי [היינו הראבי"ה] שמותר לשתות מים דלא שייך בהו גאוה ע"כ.

וכתב בבית יוסף וז"ל, וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דמשום הכי שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך וכו' מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי.

וכן משמע מדברי הגהות מיימוניות.

ונראה לי שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי בעו לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים ולכך הוצרכו לומר אל תקרא גויך אלא גאיך.

וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דלדעת אבי העזרי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי להו ליכא משום גאוה עכ"ל.

[ומה שהביא שם אח"כ עוד דעות לא הביאם להלכה].

וכן פסק בשו"ע או"ח סי' פ"ט ס"ג, וז"ל, וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר.

וכתב במשנה ברורה ס"ק כד, וז"ל, אפילו אוכלין ומשקין טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אף על פי שאינו חולה גמור שרי וכ"ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה עכ"ל.

וכתב בביאור הלכה שם בד"ה וכן אוכלין, וז"ל, עיין בפר"ח ופמ"ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה ע"כ.

היוצא לפי זה דכל מה שאינו מכוין אלא לרפואה ולא לשם גאוה כלל מותר, אכן עדיין יש להתיישב לפ"ז האם מדובר באופן שיכול להמשיך לחיות את חייו כרגיל אלא שעושה דיאטה משום שרוצה להרזות, או שאכן מדובר בבעיה רפואית שיש צורך עֲבוּרָהּ לעשות דיאטה, דלכאורה מה שהותר הוא רק צורך רפואה ממש, ולא כל צורך לגוף, ומ"מ אין הדבר ברור בזה, דאולי באמת כל מה שאינו כשאר דרך אכילה והנאה לגוף, ולא לשם גאוה אלא לשם בריאות, אינו בכלל גאוה ומותר.

ויעויין מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן פט סכ"ד, וז"ל, וכתב רבינו הב"י דאוכלין ומשקין לרפואה מותר עכ"ל ואין כונתו בחולה גמור דמילתא דפשיטא היא אפילו אין בו סכנה אלא הכונה דלוקח לרפואה והוא אינו חולה אלא כדרך בעלי מיחושים או אפילו אין לו מיחוש כלל אלא כדי לחזק עצמו כמו בימי האביב שלוקחין רפואות לחזק הגוף והגידים ואם יש ברפואות האלו אפילו מיני אכילה ושתיה גמורים מותר דכיון שעושה זה לרפואה אין בזה משום גאוה ואפילו יכול לעשותה אחר התפלה מותר ולכן מי שיש לו חולשת הלב יכול לאכול קודם התפלה שזהו לרפואה עכ"ל, וגם בדבריו דמקיל מאוד, מ"מ לא מקיל אלא במקום מיחוש או כדי לחזק עצמו, ולכן לפי הנראה משאלת השואל שלפי המקרה בו נתון מותר לו לאכול לפני התפילה כל שאינו עושה כן אלא לצורך בריאות ורפואה.

והטעם בזה הוא משום שכל שאינו לצורך גאוה שרי.

וכמו שכתב בפרי חדש [הנ"ל המובא בבה"ל], וז"ל, ומ"ש לרפואה מותר.

מסתברא דאעפ"י שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם תפילה, ויכול לשתותו אחר תפילה, שרי דהא לית ביה גאוה ע"כ.

אמנם נסתפקתי הרבה האם שייך להעמיס כן גם בדעת המשנ"ב הנ"ל, שכתב בביאור הלכה עוד שם וז"ל, כתבו האחרונים דאיש חלש שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הצבור תפלתם בבהכ"נ טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט ואח"כ ילך לבהכ"נ לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה משיאכל קודם התפלה וילך לבהכ"נ להתפלל עם הצבור (בה"ט בשם לקט הקמח והוא פשוט מברכות כ"ז ע"ב בגמ' חלש ליבאי וכו' ע"ש) עכ"ל הביה"ל, והנה לכאורה מה חשש יש שיאכל האדם החולה קודם התפילה, דהרי אכילה קודם התפילה אין בזה שום מיחוש אם הוא לצורך רפואה.

ובאמת כבר צ"ע מהגמ' שם שהביא המ"ב, וז"ל הגמ' בברכות דף כ"ח ב', וז"ל, רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף למחר כי אתא בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף אמר ליה מאי טעמא לא אתא מר לפרקא אמר ליה דהוה חליש לבאי ולא מצינא אמר ליה אמאי לא טעמת מידי ואתית אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דאמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין אמר ליה איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד ולטעום מידי ולמיתי אמר ליה ולא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור אמר ליה לאו אתמר עלה אמר רבי אבא בצבור שנו וכו' עכ"ל, ובלי להכנס לדיני אכילה קודם מוסף, מ"מ אכילה קודם שחרית שהוא ודאי לא גרע מתפילת מוסף להך דעה, וא"כ לכאורה יש איסור גם בצורך רפואה, ומה שהקילו בחולה משום שיש בזה צורך גדול, אבל סתם צורך רפואה שאינו צורך גדול של חולה לא.

אבל לומר כן בדעת הביאור הלכה ג"כ צ"ע, דהרי כתב בביאור הלכה שם לעיל מינה, עיין בפר"ח ופמ"ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה עכ"ל, כמו שהבאנו.

ומתחילה רציתי לתרץ דהכא מיירי המ"ב דוקא באוכל פת יותר מכביצה שיש בזה איסור מלבד הך איסורא ד'אותי השלכת אחרי גוך', ששייך בשאר מ"ע ג"כ, אכן לא שייך לתרץ כן, שהרי במקור בבאר הטב יש תוספת, 'ולא שישתה הקאוו"ע או הגיקולאט"י בלא קבלת עומ"ש תחילה, כי ודאי ע"ז נאמר ואותי השלכת אחרי גוך, לקט הקמח, עכ"ל הבאה"ט.

ומבואר שא"א לתרץ כמ"ש.

ואולי כוונת הפר"ח והפמ"ג הוא באוכל דבר רק לצורך רפואה ממש, דאז כיון שאינו להנאתו לצורך אכילה אלא רק לרפואה אינו דרך גאוה כלל, אבל מי שאוכל לעצמו דרך אכילה, משום שחלש לבו וא"א להמתין, ואינו דרך רפואה, אמנם שרי, כדי שיוכל להתפלל כהוגן, אבל מ"מ זהו בגדר דחויה, ולכן כתב הבה"ל, ומקורו בגמרא, דאסור לאכול קודם התפילה אם יכול להתפלל ביחידות, ולא יאכל קודם התפילה, ולפ"ז כל היכא דהכוונה לרפואה ממש הרי הוא בכלל ההגדרה הראשונה שאין בזה דרך גאוה כלל.

ומ"מ בערוה"ש מתיר גם לצורך חולשת הלב, ואולי יש לדחוק דמ"מ א"א לצרף ב' ההתרים שאם אוכל לחולשת הלב עכ"פ עדיף שלא יאכל, ומ"ש שיכול לאכול קודם התפילה גם אם יכול לאכול אחר התפילה זה קאי על אכילה לרפואה ממש, אבל האוכל לחולשת הלב יש לו לעשות טצדקי שלא לאכול קודם התפילה.

וזה אני אומר כי היכי דלא תקשי מהגמ' הנ"ל שהביא הביה"ל על הערוה"ש.

[ומו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א אמר לי לחלק דהגמ' הנ"ל קאי על מוסף, דזהו דין אחר, משא"כ שחרית שהוא מדין גאוה והא ליכא כשהוא לצורך רפואה, ואמנם הביה"ל לא ס"ל מחילוק זה אלא דתלוי בצורך הרפואה.

אבל עדיין לא הבנתי בעניותי איך מוסף דידהו יהיה חמור משחרית לדידן, דאמנם בשחרית יש דין ל גאוה שאין במוסף, אבל איזה דין שייך במוסף שאין בשחרית וצ"ע].

א"כ היוצא עד עתה מכ"ז הוא, שעכ"פ בערוה"ש ואולי גם בפר"ח ובפמ"ג המובאים בבה"ל מבואר בדבריהם שמותר בענינינו, ואילו לפי המשך דברי הבה"ל בשם האחרונים צל"ע אם ג"כ ס"ל כך.

ומ"מ זהו דוקא בנצרך לזה לרפואתו וכנ"ל.

ועתה נביא בזה לב' פרטי דינים שראוי ליתן להחמיר בזה אם אוכל לפני התפילה, א) כתב במשנה ברורה סימן פט ס"ק כב [לגבי הנזקק לשתות משקה חשוב לפני התפילה], וז"ל, ומ"מ טוב שיאמר מתחילה עכ"פ פרשת שמע ישראל.

והיינו רק פרשה ראשונה (כמבואר בספרו מחנה ישראל פ"ב ה"ב).

וכ"ז הוא בטעימה בעלמא אבל באכילה מן הדין מחוייב להניח תפילין ולקרוא ק"ש קודם (הגרשז"א שיח הלכה סק"כ, ע"פ מ"ש במחנה ישראל פ"ח ה"א).

ב) אם יכול לאכול פחות מכזית, או שיהא בפחות מכדי אכילת פרס, לכאורה ראוי להקפיד ע"כ, ולא לאכול לפני התפילה כזית בכדי אכילת פרס כשיכול בלא זה (הליכ"ש פ"ב ס"א, וציין שם למקור חיים לחוות יאיר סי' פ"ט ס"ג דבפחות מכזית לפני התפילה אין בו משום גאוה).

בהצלחה רבה

שאלה

{כבוד הרב סילבר שליט"א
רציתי לדעת מה הטעם שביום חול אומרים (לפי נוסח אשכנז) בסיום התפילה כסדר הזה: שיר של יום, קוה, עלינו, ואילו בשב"ק משנים ואומרים כסדר הזה: קוה, עלינו, שיר של יום.

יזכה להגדיל תורה כשאיפתו הטהורה.

דוד ורטהיימר}

תשובה

בע"ה

יום שלישי כ"ג אייר תשע"ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א

שלום רב!

ע"ד שאלתך יתכן לבאר בב' אופנים, א' דהנה בזמן הראשונים לא אמרו שיר של יום בימות החול (עי' למשל תוס' סוכה נ"ה א'), וכן לא אמרו אין כאלוהינו בימות החול, אלא רק אין כאלהינו בשבת, וכך היה מנהג אשכנז הישן כמ"ש ג"כ ברמ"א ס"ס קל"ב, שנהגו שלא לאמר פיטום הקטורת בחול, ועיין בסידור וילנא שהביא מהרבה ראשונים לכאן ולכאן, שיש מן הראשונים שאמרו פיטום הקטרת בכל יום, אכן מ"מ מנהג אשכנז הישן עד זמן האחרונים הוא שלא לומר אין כאלהינו ופיטום הקטורת בחול.

אבל מנהג אמירת שיר של יום היה קודם מנהג אמירת אין כאלהינו בחול, וכמו שכתב הרמ"א שם באו"ח סי' קל"ב, וז"ל, אומרים השיר שהלוים היו אומרים במקדש, שחרית לבד (טור), ויש שכתבו ליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתב, ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום ההקטרה וחיישינן שמא ידלג (ב"י בשם מהר"י וא"ח) אחד מסממנים, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חסר אחת מסממניה; ולכן נהגו שלא לאומרו בחול, שממהרין למלאכתן וחיישינן שמא ידלג ע"כ.

ומבואר דמחד פיטום הקטרת לא היו אומרים בחול, ומאידך שיר של יום כבר בזמן הרמ"א נהגו לומר, ולכן בשחרית של חול שהיה שיר של יום קודם במנהגו לפיטום הקטורת, לכך אמרו שיר של יום, ואח"כ כשבאו בדורות האחרונים לומר פיטום הקטורת גם בימות החול, הציבוהו אח"כ, ומשנה לא זזה ממקומה, משא"כ בתפילת שבת שתקנת אין כאלהינו קודמת לתקנת שיר של יום, שכבר מזמן הראשונים נהגו לאומרה בשבת, לכך כשבאו בתחילת זמן האחרונים באמירת שיר של יום תקנוהו אח"כ, ומשנה לא זזה ממקומה.

ולענין עלינו ג"כ מעיקרא התקנה היה לאחרו בכל מאי דאפשר, וגם בזמן שאמרו כאין כאלהינו בשבת היו מאחרים אותו, אבל אחר שתקנו שש"י בשבת ובחול ואין כאלהינו בחול לא תקנום באמצע אלא בסוף וגם כאן משנה לא זזה ממקומה, וכן שמעתי ממו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א אשר גם הוסיף על הדברים לבארם כראוי [והבאתי מדבריו כאן בתוך הדברים], ולפ"ד אין שום טעם לזה אלא רק השתלשלות המנהגים וכנ"ל.

אכן גם באופן נוסף רציתי לומר, דהנה השיר שהלוים היו אומרים היה רק לשחרית, ולא למוסף, ואעפ"כ אומרים אותו בשבת אחר מוסף, וכמו שכתב במגן אברהם סימן קלב ס"ק ד, וז"ל, דבב"ה הי' אומרים בשעת ניסוך היין שעל הקרבן אבל בשחר הי' מותר לומר אחריה דעדיין זמן שירה הוא כל היום משמע בגמרא סוף ר"ה דבי"ט לא היו אומרים שיר של חול רק שירים אחרים ולכן יש מקומות שאומרים מזמורים אחרים בי"ט ע"פ מס' סופרים אבל אינן אותן שאמרו במקדש וע' בסוכה דף כ"ה לענין שבת ור"ח וחה"מ ועכשיו אין מדקדקין בכך דלזכר בעלמא עבידי וגם אומרים השיר אחר מוסף ובאמת במוסף הי' שיר בפ"ע כדאי' סוף ר"ה ובכ"ה כ' מנהגינו שביום שיש מוסף אומרים שיר של יום אחר שחרית ואחר מוסף אומר שיר של מוסף עכ"ל המג"א.

ולפ"ז רציתי לתרץ מנהגינו דהנה י"ל דמצותה של השיר לכתחילה הוא להסמיכה להקרבה בכל מאי דאפשר, אבל אם הפליג זמן רב אין נ"מ מתי יאמרנו אם יפליג עוד מעט, ולהכי בשחרית כיון שאומרו סמוך לשחרית ממש, עדיף להסמיכו ולא להפסיק בפיטום הקטורת, אבל בשבת כיון שאומרו זמן רב אח"ז, ובין כך אינו שייך למוסף, א"כ עדיף כבר לומק פיטום הקטורת, ובעצם בדין היה לומר פיטום הקטורת קודם מוסף כבר שאז היה זמן הקטרת הקטורת כמ"ש ביומא ל"ג א', אבל מאחרינן אולי כדי שלא להפסיק בין התפילות מדי, אבל השתא תו לא מאחרינן, ולא אכפת לן כעת לאחר את אמירת שש"י, מכיון דבין כך קאי אתמיש של שחר ולדידן על תפילת שחרית, ולא מדיני קדימה, וכיון דאפליג כבר אפליג, ואין צורך להקדימן כ"כ כעת.

[וראיתי א' מן המחברים שנתעורר שהמתפללים נוסח ספרד נוסחתם עדיפא, מכיון שאומרים שש"י ממש סמוך לשחרית, ולדידן נסמוך על המג"א, ולכל הנוסחאות יל"ע חדא מ"ט אין אנו אומרים השיר של מוסף, וכמו"כ מ"ט אין אומרים פיטום הקטרת בזמנו קודם שחרית ומוסף, ועיין ט"ז שם סק"ב].

במוצאי מנוח ערב ראש השנה תשע"ז

ראשית יישר כח על התשובות המעניינות,

רציתי רק להעירו אודות מה שכתב על הסליחות ועל הדילוגים ובסופו הזכיר ענין הפיוטים שמנהג ארץ ישראל שלא לאמרם.

לענ"ד אין זה מנהג ארץ ישראל אלא מנהג הישיבות הליטאיות שכך אולי נהגו בישיבות ליטא, ואילו בליטא עצמה נהגו לומר אם לא את כל הפיוטים וסליחות ודאי את חלקן הגדול, זכיתי והשתתפתי במנין של הגרי"ד סולובייציק זצ"ל (בן הגרי"ז זצ"ל) בשחרית ומוסף של יוה"כ הכהן הקבוע לא יכל להשתתף בשתי התפילות האלו ובאותן שנים גרתי בגבעת שאול והוא ביקש ממני למלאת את מקומו (כמדומני שזו היתה השנה האחרונה לחייו) ולפליאתי אמרו שם הרבה מן הפיוטים שלא נאמרים בישיבות, כמו כן ידוע לי שבבתי הכנסת של הפרושים בירושלים אומרים בארבע פרשיות את הקרוב"ץ אלא שאין אומרים אותו בתוך התפילה אלא לאחריה.

בבתי הכנסת של החסידים בדרך כלל אומרים את כל הפיוטים בכל חסידות ישנם מנהגים שונים מה אומרים ומה משמיטים.

האשכנזים כלומר יוצאי מדינות אשכז והגליל העליון (אויבער לאנד) הממשיכים את מסורתו של מרן החת"ם סופר זי"ע אומרים את כל הכתוב במחזור ואף באמצע הקדושה וכו' וכו'.

כוח"ט בסשצ"ג

יש"י הכהן

***

עוד תגובה בענין אמירת הפיוטים בר"ה

זה עתה קיבלתי אוצר יקר ליקוט מדברי הגרש"ה וואזנער זצ"ל ושם הביא משו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קלו וז"ל:

ב"ה, יום ג' בהר בחוקתי ל"ה לספירה תשנ"ג לפ"ק.

כבוד ידידי המכובד הה"ג היקר מלא תורה וי"ש בן צדיקים ר' יוסף מנחם הכהן זלצר שליט"א רב קה"י יאהנסבורג יצ"ו.

אחדשה"ט וש"ת באהבה.

שמחתי להקשיב משלומו הטוב, ואשר שאל בענין לבטל קצת פיוטים ביוה"כ כי יום הארוך קצר ועבודת ה' זו תפלה מרובה, הנה תשובתי בזה בקיצור, אין ספק שאין בנו כח לשנות או לבטל מה שהנהיגו הקדמונים, ובפרט במנהג הפיוטים שכ' הב"ח סי' ס"ח ועוד פוסקים דגם יש בו סכנה, איברא אין לנו ראי' גמורה אם נשאיר עיקר המנהג לומר חלק או רוב הפיוטים, ורק למעט בקצתם אשר בזה לא פוגע בעיקר המנהג וכבר ידוע שהיו הרבה קהלות שמנהג אמירת פיוטיהם נשתנו אלו מאלו, ובכל זאת לעשות תיקון קבוע לשנות אפי' מקצת ממה שנהוג אצלכם עד עכשיו לא כדאי באמת, אבל אפשר ביוה"כ למעט מאמירת הסליחות שהיו נוהגים האשכנזים שחרית מוסף ומנחה שבזה בהרבה מקומות לא קבלו עליהם כלל, ואם זה לא מספיק שידלגו אולי הפיוט הארוך שאחרי הקדושה המתחיל ובכן מי לא ייראך, ושאר כל הפיוטים להגיד ככל האפשר.

והרני דוש"ת בידידות - מצפה לרחמי ה'.

נ"ב, וכן אמר לי פעם גדול וצדיק מפורסם מגדולי אשכנז, שלצורך כדאי לדלג על פיוטים קצרים, אבל לא לדלג על הפיוט הארוך שלפני קדושה שחרית שזה עיקר הפיוט.

ע"כ.

אגב נזכרתי מה שאמר לי ידיד אחד מחסידי גור לפני שנים רבות שאחד המדפיסים בא אל רבם הבית ישראל ואמר לו שרצונו להדפיס מחזורים לימים נוראים ולא ידפיס שם אלא את מה שאומרים בבית מדרשם, אמר לו הבית ישראל וכי מי אמר שלא אומרים את זה אני כן אומר, והיה ידוע לחסידים שבין פסקא לפסקא או בהפסקה היה רבם משלים את אמירת הפיוטים שלא נאמר בבית המדרש

ישי הכהן

***

{עש"ק פ' חיי שרה - פעיה"ק ירושלם תובב"א}

שאלה - כתב הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ה, וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.

וצ"ע מכאן עמ"ש בס' היה ברכה בברכות כ"ו א' די"ל דלדעת הרמב"ם חיוב תפילה א' ביום היא מדאורייתא, דהא אם התפילות הם כנגד התמידין, הרי ב' התמידין חובתן שוה, ומאי חזית לחייב רק תפילה א' רק כנגד תמיד א', הא איכא ב' תמידין, ולכך נקראת התפילה השניה מנחה, כלומר שדורון היא חוץ מן החיוב.

תשובה - לא ראיתי הס' שהזכרתם בפנים, אכן נראה דאין הכונה שמדאורייתא מחויב להתפלל התפילות כנגד התמידין, אלא מדאורייתא מחוייב להתפלל, ומדרבנו תקנו א' לשחר וא' לבין הערבים כנגד התמידין.

ואל"כ היאך יפרש הר"מ מ"ש בברכות דף כו עמוד ב רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום, דמשמע שנתקן כך ולא מה"ת, וכן לדעת ריב"ח שם אי', אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות, ובאמת ברמב"ם גופיה נזכר הל' 'תקנו'.

ומש"כ שהיא דורון ר"ל שאינה מה"ת.

אכן לא הבנתי מאי מייתי מן הס' הנזכר דכבר מפורש כן בדברי הרמב"ם הלכות תפילה פ"א ה"א, מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה עכ"ל.

ושם בהלכה ב, כל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות ויצא ידי חובתו עכ"ל.

*