יצחק

עש”ק פ’ נח תשע”ו

בע”ה

מה שתמה על ל’ הפסוק בישעי’ נ”ד ט’ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ, דהול”ל מי המבול כמ”ש בשאר מקומות, ומה חטא נח שנקרא על שמו, ומ”ש בזהר ח”א ס”ז ב’ שהיה לו להתפלל על דורו כתב רבינו בחיי ו’ י”ד כיון שלא היו י’ צדיקים, וכמ”ש רש”י להלן י”ח ל”ב שאברהם למד כן מנח שלא התפלל על פחות מי’.

ואפשר דמ”מ היה לנח לבקש שיאריך ימי מתושלח שיול לחיות עוד להגן על הדור, אבל ג”ז אינו מתיישב שהרי היו רק שמונה כמ”ש רש”י בוירא שם, ואולי היה גם זכות אשתו של מתושלח שמתה לפניו וכולם יחד היו עשרה, אבל ע”ז לא מצאתי מקור.

שוב שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א { תחילת התשובה זו כתבתי בעש”ק נח, ואח”כ בשב”ק זכיתי להתפלל במחיצתו, ואחה”ת דבר עמו ש”ב מה”ר שמעון הכהן שליט”א ונתחדשו מביניהם כמה חידושי הלכות ואגדות ת”ל, ומשפט זה [וכן ב’ המשפטים דלהלן], שמעתי מאיתו אז.

}שהיה מתושלח וגם חנוך ולמך ובס”ה היו עשרה צדיקים, וכן ראיתי שמבואר בזהר ח”א נ”ו א’ ר’ יצחק אמר כל אינון זכאין דהוו בהו לבתר בההוא דרא כלהו הוו משתדלי למחאה בהו (נ”א בגין דלא אתענשו עלייהו) כמו ירד מתושלח וחנוך ולא יכילו עד דאתפשטו חייבין מרדי במאריהון ואמרי (איוב כ”א) מה שדי כי נעבדנו וכי האי טפשותא הוו קא אמרי, אלא בגין דהוו ידעי כל אינון חכמתן וכלהו ממנן דעלמא דאתפקדן עלייהו והוו מרחצן בהו עד דאתיב קודשא בריך הוא עלמא כדקא הוה דהא בקדמיתא הוה מים במים ולבתר אתיב ליה לעלמא כדקדמיתא ולא אתחריב מכלא דהא ברחמין אשגח עלייהו דכתיב (תהלים כ”ט) יי’ למבול ישב ולא כתיב אלהים ביומוי דאנוש אפי’ ינוקי דההוא (יומא) דרא כלהו הוו משגחן בחכמתאן עלאין והוי מסתכלן בהו, א”ר ייסא אי הכי טפשין הוו דלא הוו ידעין דזמין קודשא בריך הוא לאיתאה עלייהו מי טופנא וימותון בהו, א”ר יצחק מנדע ידעי אבל אחידו טפשותא בלבייהו דאינון הוו ידעיה הוא מלאכא דממנא על אשא וההוא דממנא על מיא והוו ידעין למעצר לון דלא יכלין למעבד דינא עלייהו ואינון לא הוו ידעי דקודשא בריך הוא שליט על ארעא ומניה ייתי דינא על עלמא אלא הוו חמאן דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן ובהו כל מלי עלמא ובגיני כך לא הוו מסתכלן ביה בקודשא בריך הוא ולא משגיחין בעבידתיה עד דארעא אתחבלת ורוח קודשא אכריז בכל יומא ואמר (שם ק”ד) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ואוריך קודשא בריך הוא לון כל ההוא זמנא דאינון זכאין ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא כיון דאסתלקו מעלמא וכדין אנחית קודשא בריך הוא דינא עלייהו ואתאבידו כמה דאת אמר (בראשית ז’) וימחו מן הארץ, עכ”ל הזהר, ומבואר שהיו עד אז צדיקים וכיון שנסתלקו בא המבול, מיהו היה יכול נח לפעול הכל זמן חיותם שיגנו על דורם.

ועוד אמר הגאון הנזכר דמ”מ היה לו לקוות שיש עשרה צדיקים, ותירוצו הזה א”ש טפי, דאברהם כבר היה לאחר מעשה שלא נצלו אלא הם וידע שמתחילה לא היו י’ צדיקים אבל נח לא ידע, אכן זהו שלא כדברי הרבינו בחיי הנ”ל, ודברי הרבינו בחיי באמת צ”ע דמהיכן הכיר נח את כל העולם לידע שאין עוד צדיקים.

עוד אמר הנ”ל שהיה לו להתפלל שמא תקובל תפילתו אע”פ שאין עשרה, אמנם תירוצו זה ק”ק דהרי בחז”ל גופייהו כתבו שלא היה דומה לאברהם כיון שאברהם התפלל והוא לא התפלל, והרי הוא לא התפלל משום שהיו פחות מי’ וע”ז הרי אברהם עצמו ג”כ היה סבור שלא תועיל התפילה בזה, ושמא אברהם דייק לזה מדלא אמר הקב”ה לנח ‘הניחה לי’ כמו שאמר למשה או שהיה אברהם בהשגה להבין זאת ונח לא ידע.

ומ”מ ראיתי שבזוהר כתבו באופן דומה דל”ט א’, רבי אליעזר ורבי יהושע הוו יתבי בפלכי טבריא א”ר יהושע רבי מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו.

אמר לו אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט.

משל למוצא אשכול ענבים שאינם מבושלים בין הבוסרים דאלו הוה בין ענבים מבושלים לא הוו כלום.

משמע דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

הול”ל צדיק לפני מהו בדור הזה כלומר לפי הדור ולפיכך לא בקש רחמים אמר בלבו ולואי שאבקש רחמים עלי ואמלט וכ”ש [שאתפלל] על אחרים.

לבתר א”ר אליעזר עכ”ד הוה ליה למיתבע רחמין על עלמא קמי קב”ה דניחא ליה מאן דאמר טבא על בנוהי מנ”ל מגדעון בר יואש דלא הוה זכאי ולא בר זכאי ומשום דאמר טיבותא על ישראל מה כתיב ביה ויאמר לו ה’ לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין [שופטים ו] מהו בכחך זה טיבותא דא דאמרת על בני יהא לך חילא סגיאה לשיזבותהון מן ידא דמדין עכ”ל.

ומבואר מדבריהן דאע”פ שלא היתה תפילתו מקובלת ואפילו משמע קצת שהיה מזיק, שהרי ר’ יהושע אמר שלא היה בטוח שימלט, ומשמע שטוב הדבר שמבקש על אחרים, ור”א הסכים עמו, דהא אמר עם כל דא, ואעפ”כ קאמר דהיה עליו להתפלל לשם תפילה לעשות נחת רוח לפני ה’.

ואציין שראיתי שיטה חדשה בזה לא’ מן הראשונים, בדרשות מהר”י אבן שועיב פרשת תולדות נח שכתב, ומצינו שקראה שבועה דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח, והם מי המבול וסמכם לנח שהוא צדיק ובזכותו נצול העולם, ומשמע דס”ל כמשמעות דבריו דכיון שבעבורו ניצול העולם, לכך נסמך שמו גבי שבועה שנשבע הקב”ה שלא יביא מבול וצ”ע.

והנה באמת בהרבה מקומות בחז”ל היה מוכח שהיה כתיבתם בתחילת הפסוק ב’ תיבות ‘כי [י]מי נח’ וכ”א בת”י שם ואכמ”ל, [ועיין מנחת שי], והנה כבר כתבו הספרים דלכך נכפל אח”כ שמו בפסוק זה דהרי צדיקים נכפל שמן.

והשתא לפ”ז ל”ק כ”כ דהפעם הראשונה שנזכר נח כי ימי נח לא היה לרעתו דהכונה על זמן נח, והפעם השניה היה כדי לכפול שמו, ואי איתא דהב”ר הנ”ל פליג על הזהר, ועכ”פ רבינו בחיי לא אתיא כהזהר לכאורה, י”ל דמפרש כן.

ובעל התורת המנחה { ר’ יעקב ב”ר חננאל סקילי מחכמי ספרד בסוף המאה הראשונה לאלף השישי, מתלמידי הרשב”א.

}[פרשת צו, דרשה מא, עמוד 377-8] כתב כעין דברי הזוהר, ואח”כ כתב בד”ה ענין מי נח וז”ל, ומכל מקום אף על פי שנזכר שמו לגנאי, היה בזכירתו שבח ומעליותא שעל ידו נשבע השם ית’ שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה.

וכל זה למה בשביל הקרבן שהקריב והשרה השכינה בתחתונים ועשה החסד הגדול הזה לעולם, שעל ידה הקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות וזהו החסד.

ואם תגדל חטאתם היא היא שתפרע מהם ותתהפך מרחמים לדין הה”ד עושה חסד ומשפט וגו’, וכשיחזירו מעשיהם מתוקנים טובים ונכוחים יעשה צדקה עמהם דכ’ וצדקה בארץ.

נמצא שכנסת ישראל בכלל כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו’ עכ”ל.

מה שהקשה על מ”ש במגן אברהם ריש סימן תקצ”ז: ובמגיד מישרים כ’ בפ’ נצבים שלא לאכול בשר ולשתות יין בר”ה עכ”ל.

וק’ דהרי ר”ה ג”כ יש בו דין חג כבג’ רגלים, כדמשמע בל’ השו”ע שם אוכלין ושותין ושמחין בר”ה, והרי אין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים ק”ט א’ ור”מ הל’ יו”ט פ”ו הי”ח).

תשובה – אפשר דהמגי”מ מיירי לפי הדעה דס”ל שאין מצות שמחה בר”ה, ושמותר להתענות בר”ה, וכ”ש שמותר שלא לאכול בשר ויין, והמחבר מיירי לפי הסברא החולקת, וכמו שפסק שאסור להתענות בר”ה.

ואביא לשון אור זרוע הגדול, הלכות ראש השנה סימן רנז { והטעם שאני מעתיק דבריו ולא שאר דברי הפוסקים, משום שמביא גם הדעות שמותר להתענות בבירור, וע”ע בגאוני מזרח ומערב סי’ פ”א, המנהיג ר”ה סי’ א’, סי’ ב’, ראבי”ה סי’ תקכ”ט, רי”צ גאות הל’ ר”ה, רי”ו ח”א נ”ו ח”א וח”ג, ס’ הפרדס לרש”י סי’ קס”ו וסי’ ק”ע, ריב”ש תקי”ג, רשב”א ח”ד רס”ב, מרדכי ר”ה סי’ תשח, רוקח סי’ ר”ג, ר”ן סו’ ר”ה, טור וב”י סי’ תקצ”ז, שו”ת מן השמים סי’ פ”ו, שאג”א סי’ ק”ב, מעשה רב להגר”א סי’ רז, ועיין הג’ בני בנימין להאדר”ת, על הר”מ פ”ו הי”ז מה’ יו”ט, אבן ישראל ח”ח סי’ י”ב, עי’ רע”א שו”ת סי’ א ובהשמטות שם.

}וז”ל: בתשובת הגאונים על שכתבתם שאנו מחללים שבת ור”ה שאנו מתענים בר”ה ובשבת שבין ר”ה ויוה”כ הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן ואנו נוהגין להתענות קודם ר”ה עשרה ימים ואפי’ בשבת שכך אמרו חכמים לפני ר”ה גדולי הדור מתחילין להתענות והקב”ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם מר”ה עד יו”כ התחילו היחידים להתענות והקב”ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענין אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחיפים כמתים והקב”ה מתמלא עליהם רחמי’ ומכפר על עונותיהם ומקבל תשובתם שנא’ כי ביום הזה יכפר עליכם וגו’ ואמרו חכמים דרשו ה’ בהמצאו אימתי הוא מצוי לישראל בעשר ימים שבין ר”ה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכפורים יכול בלא תשובה ת”ל יעזוב רשע דרכו ואמרי’ נמי יחיד אימת אר”נ בעשרה ימים שבין ר”ה ליו”כ מיכן למדנו שצריכין להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים הללו כדי שיתקרע גזר דינם וירחמו עליהם מן השמים עכ”ל אין מיכן שום ראיה שיהיה מותר להתענות בר”ה וכ”ש שאין לשבת ראיה להתענות בה ועוד שבפסיקתא מוכיח שלא היו מתחילין תעניות כ”א בער”ה ולא עשרה ימים קודם ר”ה דאמר בפסיקת’ מתענין ער”ה לקיים מה שנאמר לפני ה’ תטהרו משל למלך שסרחה עליו מדינה ובא לדונה ויצאו הגדולים לקראתו אמר המלך בשבילכם אניח מחצה כשקרב לעיר חצי מיל יצאו בני העיר לקראתו אמר עדיין אכפר בשבילכם וכשבא לפתח העיר יצאו אנשים ונשים לקראתו אמר המלך אכפר בשבילכם הכל כך הקדוש ברוך הוא יצא לדון בראש השנה ומתענים גדולי הדור והקב”ה מוחל עונות בזכותם לאחר ר”ה כשכבר מתקרב ליום הכפורים מתענים האנשים ונשים והקב”ה מוחל כל עונותיהם אבל לא היו מתחילין להתענות כ”א בער”ה ודוקא גדולי הדור ולא אחרים כדאמר בירושלמי פ”ב דתענית ר’ יונתן ציים כל עירובא דריש שתא ואם אחרים כמו כן היו מתענים מאי רבותיה דר’ יונתן אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין ודוקא בער”ה ולא קודם לכן שא”כ אמאי נקט ער”ה אבל בר”ה ובשבת שבין ר”ה ליו”כ עדיין אין לנו שום ראיה שמותר להתענות ובפ”ק דשבת ירושל’ אמרי’ ר’ חייה רבה מפקד (לאילן דבי רב) [לרב] אין את יכול למיכל חולין בטהרה כל שתא אכול ואין לא תהא אכיל שבעה יומין מן שתא ופי’ רבי’ ר’ נסים גאון זצ”ל מיום ראשון דר”ה עד יו”כ ויוה”כ בכלל עשרה ימי’ כד דלית מנייהו שני ימים של ר”ה ויוה”כ שאין בהם אכילה ושתייה אשתייר שבעה ימים ועליהם צוה ר’ חייא לרב (אשי) [למדתי] מדבריו שלא היו מתענין בין ר”ה ליו”כ שאם תאמר שהיו מתענין ועל אכילת לילות צוהו א”כ הלא גם בר”ה אפי’ המתענה אוכל בלילה מיהו הוא סובר שמותר להתענות בר”ה מיהו אין לי ראיה משם שאני יכול לומר דלא צוהו ר”ח לרב אלא על שבעה ימים בשנה איזו שבעה שיהיו ומורי ה”ר יצחק בר מרדכי מפרגא היה מתענה בר”ה והיה דן ק”ו מתענית חלום שהתירו חכמים להתענות בשבת אף על פי שספק לו אם ע”י מלאך חלם או השד בלבלו כ”ש בר”ה ברור נידון שמותר להתענו’ ואינה ראיה דהתם אם ע”י מלאך חלם צריך להתענו’ דע”כ הראוהו והזהירוהו שיתענה אבל בר”ה אף על פי שנידון שמא לטובה דנין אותו ואם יודע בעצמו שצריך לסגף נפשו בתענית יתענה קודם ר”ה ור’ משה בן רבינו אפרים היה אומר להתענות בר”ה כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם שהרי בכל המועדים כתיב פרים ובראש השנה כתיב פר בן בקר אחד והשיב עליו ה”ר ברוך בר יצחק מריגנשפורק דא”כ בשמיני נמי יתענו דכתיב ביה פר בן בקר ותו לדבריו עשית ראש השנה חובה להתענות ובלקח טוב כתוב דיש בתשובת רב יהודאי גאון אסור להתענות בר”ה מפני שנקרא חג שנא’ בכסה ליום חגנו ופר”ח כתב דאסור להתענות בר”ה דכתיב גבי ר”ה אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו.

ויש אומרים שרב האי גאון כתב כן ובערוך בערך ראש כתב ר”ה אסור בתענית מהכ’ דאמ’ בירושלמי כדאיתא בגמ’ דפ’ סדר תעניות האלו ר”ע אומר מתריעין אבל לא מתענין ועוד הביא ראיה מפ”ק דר”ה דאמר התם מתיב רב אחא בר הונא בתלת בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרו מלכות יון הרשעה שמד על ישראל שלא להזכיר ש”ש על פיהם וגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירים ש”ש ואפי’ בשטרו’ וכך היו כותבין בשנת (לירח) כך וכך ליוחנן כה”ג דהוא כהן לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר [אמרו] למחר הוא פורע לזה את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב ואי ס”ד בטלה מגיל’ תענית קדמייתא בטלנו אחרנייתא הוספנו הב”ע בזמן שבית המקדש קיים ותיפוק לי דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם.

כלומר אי בית המקדש הוה קיים בלא”ה הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקרייה רחמנא מועדים טובים (אפילו) בזמן הבית.

אמר רב לאסור יום שלפניו.

דהיינו ב’ בתשרי ושלפניו נמי תיפוק לי דהו”ל יום שלאחר (ר”ה ר”ה) [ר”ח.

ר”ח] דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק פי’ דאין צריך לאסור יום שלאחריו כדי שלא יתענה בו דכיון שהוא דאורייתא נזהרין היטב מלהתענות בו הם למדת שאסור להתענות בר”ה ואפ”ק דר”ה ירושלמי כי מי גוי גדול ר’ חנינא ור’ הושעיה חד אמר איזו היא אומה [כאומה זאת] שיודעת אופיה של אלהיה בנהוג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורי’ ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפורנים ואוכלי’ ושותים ושמחים בד”ה לפי שיודעים דהקב”ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם.

וחד אמר בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום וכו’ הרי הלכה שלימה שכן מנהג כשר בראש השנה לאכול ולשתות ולשמוח עכ”ל.

והנה ראשית כל יש לידע דדין שמחה ממש שצריך להקריב קרבן שמחה ברגלים אינו בר”ה וכמ”ש באגור סי’ קצ”א, הובא במלבי”ם אילת השחר פרק נב, וז”ל: ושם חג הונח על חגיגה שהיו מקריבים בימי מועד ר”ל שלמי שמחה, וע”כ ר”ה ויוה”כ לא נקראו בשם חג בשום מקום (אגור סימן קצ”א), עכ”ל.

[ובענין הפ’ בכסה ליום חגינו דנו האחרונים ואכמ”ל].

והנה אף לדידן שיש מצות שמחה בר”ה, וכמ”ש המשנה ברורה סימן תקצז ס”ק א: אוכלים ושותים ושמחים – ר”ל אף שהוא יום הדין מ”מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח’ אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו’ כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד’ היא מעוזכם עכ”ל, ודבריו לקוחין מן הראשונים [עטוב”י שם], מ”מ יש להגביל ענין זה.

ואביא לשון בזה, מס’ ערכי תנאים ואמוראים [ע’ רב ייבא סבא] לא’ מן הראשונים רבו של הרוקח, וז”ל: ואף על פי שאין אנו מזכירין שמחה בברכת ראש השנה ויום הכיפורים, [זהו] מפני שאין כתוב בהן שמחה, [ועוד] מטעם [שפתוחים] ספרי החיים והמתים התלויין שהרי אין בהן הלל.

מכל מקום לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבהן יוצאות בנות ישראל [וכו’], כדאיתא בשלהי תעניות וביש נוחלין שהיה יום כפרה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות.

וראש השנה [נמי יום שמחה כדאיתא] בירושלמי דראש השנה ישראל מגלחים ורוחצים ולובשים לבנים בער”ה שהן יודעין שהן זכאין בדין.

שנאמר אשרי העם יודעי תרועה ה’ באור פניך יהלכון, הילכך מברכין.

והנה אע”פ שהי’ דעתו שיש שמחה בר”ה מ”מ הגביל זה.

עפ”ז י”ל דדין שמחה בר”ה אינו דין שמחה כבשאר רגלים וכמ”ש השו”ע גופיה שם, [ומקורו מן הראשונים בב”י שם], וז”ל: אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה’ על פניהם.

א”כ גם בשר ויין אפשר שאינו חיוב גמור, אכן דעת מרן הגרח”ק שליט”א לשתות יין בר”ה וכ”ד עוד פוסקים, וכמדומה שאין דעת כל הפוסקים שוין בזה [ראיתי ע”ז נידון בעבר].

באופן ג’ רציתי לתרץ דכונת המגיד מישרים רק למעט ממצות בשר ויין, ובעצם דבריו כשאר הפוסקים שהזכירו שיש למעט מן השמחה בר”ה, וכמו המהרש”ל המובא שם בב”ח ומ”א שלא אכל דגים בר”ה, ואל יתפלא עלי הקורא בזה כפי שאבאר.

דהנה מה שאנו אוכלין בשר בר”ה אינו ע”פ הגמ’ שם, דשם נזכר להדיא ששמחה זו של אכילת בשר בר”ה זהו רק בזמן שביהמ”ק קיים, ואייתי התם קרא ע”ז שהשמחה היא בבשר שלמים, ובזמן שאין ביהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין, ומה שאנו אוכלין בשר בר”ה הוא עפ”ד הרמב”ם שם [ועי’ בחי’ הגר”ח שם מ”ש בזה], אכן המגיד מישרים לא ס”ל כהרמב”ם שם, וגם אם אין חולק על הרמב”ם אפשר דסובר דעכ”פ אי”ז עיקר חיוב השמחה שיהא מחוייב לאכול בשר תמיד בחג, דלהכי אהני הגמ’ שם, ולהכי אין עובר שום איסור אם לא ירצה לאכול בשר, ובר”ה ס”ל דעדיף שלא לאכול בשר { ורק אציין דההוראה שם ניתנה להב”י, ויתכן שלאדם פשוט יהא זה קצת זלזול בכבוד החג, וכ”א ישאל לרבותיו.

וכן הוכיחו האחרונים מהגמ’ שבת קמ”ח ב’ שיש אכילת בשר בר”ה ע”ש.

}.

ובענין יין אף דיין בזה”ז הוא באמת דין השמחה וא”כ צריך לשתות, י”ל בב’ גוני, א’ י”ל ע”פ מ”ש השאג”א [ולא עינתי בפנים] דדין השמחה ביין הוא לשתות משקה טוב וחשוב וה”ה יכול לקיים מצוה זו בעוד משקין, ולכך ס”ל להמגיד מישרים שיקיים מצות שמחה בר”ה במשקה אחר כיון דהיין משכר ומביא לשמחה טפי יותר מן הרצוי בר”ה.

ובאו”א י”ל איין, ותחילה אביא בזה מה שמצאתי כתוב בשם הגרי”ש אלישיב (ביאורים ומוספים על המ”ב סי’ תקכ”ט ס”ק יא) וז”ל השו”ע וחייב כו’ ולקבוע כל סעודה על היין, וכ’ המ”ב, היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחילה וכמו לענין שבת, וז”ל הספר: ולצאת ביין של קידוש ידי חובת מצות שמחת יו”ט, דעת הגרי”ש אלישיב שמועיל, ולפ”ז מ”ש במ”ב שישתה יין באמצע הסעודה אי”ז משום חיוב שמחה, אלא שיש ענין לקבוע סעודה על היין עכ”ל.

ולפ”ז שאי”ז חיוב מצד מצות השמחה א”כ לצורך גדול זה יש לבטלו וסגי במה ששותה יין הקידוש, ופשוט שאין כונת המג”מ לבטל הקידוש על היין.

עוד י”ל באופן אחר דהנה חיוב זה של בשר ויין אינו חיוב גמור כשאר מצות, וכמ”ש המ”ב שם בשם הרמב”ם פ”ל מהל’ שבת דזהו דוקא אם ידו משגת, וציין להל’ שבת בסי’ רמ”ב, והנה אף דבשאר מ”ע חיייב עד חומש נכסיו כמ”ש הרמ”א באו”ח סי’ תרנ”ו מ”מ במצוה זו אינו מחוייב בה כ”כ, ואפשר כיון דשמחה היא מצוה שבלב וכמו שמי ששונא מאוד יין פטור לכו”ע מזה { והנה כ”ז כתבתי לחיוב מצות שמחה בזמנינו שגדרו כנ”ל, אכן לגבי חיוב מצות שמחה בזמן שביהמ”ק קיים אפשר דהתם שאני, כיון דילפי’ לה מקרא בפסחים ק”ט א’ שישמח בבשר שלמים.

ובפרט להסוברים שיש דין חיוב הקרבת שלמי שמחה, לדידהו ודאי לא שייך סברא זו, בא’ מן הרגלים שמצווין להקריב בו שלמי שמחה.

}, וכן נשים שמצוה לשמחן מ”מ יש לשמחם בראוי להן בדברים אחרים, כדאיתא בפסחים ק”ט א’, א”כ להכי כל זמן שאינו שייך פטור, ולהכי גם בענינינו כיון דס”ל דבר”ה עדיף טפי הירא”ש וטוב קצת למעט בשמחה א”כ ישמח בדבר אחר ולא בבשר ויין ואין עובר שום איסור.

וזה חידוש יותר מן התי’ הקודם, דלפי התירוץ הקודם אזלינן עכ”פ כפשטות הגמ’ שמצות שמחה בזה”ז היא ביין, אבל השתא אמרינן דבאמת אין ענינים הללו חובה מצד עשייתן אלא המצוה היא השמחה ויעשה מאי דשייך, ויל”ע בהלכה בכ”ז.

וראיתי לשון מנחת חינוך מצוה תפח, והנה דעת הר”מ והרהמ”ח דמצות שמחה מה”ת לאו דוקא בשלמי שמחה אלא כל עניני שמחה הן אכילה ושתיה ובגדים כל דבר המשמח אך בזמן שבהמ”ק הי’ קיים מצוה מן המובחר לאכול בשר שלמים עכ”ל.

והנה יש להעיר ע”ז מלשון הגמ’ מסכת פסחים דף עא ע”א מיתיבי והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון תלמוד לומר אך חלק מאי טעמא לאו משום דאין לו במה ישמח לא כדתניא מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו ע”כ, ולפו”ר משמע דכל מצות השמחה היא לשחוט שלמים, ויש לחלק כנ”ל דשאני שחיטת שלמים דאתיא מגז”ש ואי”ז כיין או כבשר בזמנינו שהוא רק כעין עצה לשמחה וכנ”ל, והיינו דיש ב’ דינים: הא’ דין שמחה שישמח איך שירצה, ובמקרה רגיל יעשה זאת ע”י אכילת בשר ויין, ויש מצות שלמי שמחה כמ”ש האחרונים, וזה סגי להקריב פ”א, אמנם ברש”י שם פי’ לרבות לילי יום טוב האחרון – ואין שמחה אלא באכילת שלמים, וצ”ל דכ”ז להס”ד דהתם אבל להמסקנא שם יכול לשמוח גם בכסות נקיה וביין ישן.

כתב רש”י דברים פרשת ניצבים (פרק ל יט): העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ – שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התרתי בכם בכל זאת.

דבר אחר העידתי בכם היום את השמים וגו’ אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה ע”כ.

וברש”י בראשית פרק א פס’ יא: עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה עכ”ל.

והקשה הג”ר צבי קריזר נ”י דסותר זל”ז.

תשובה – הנה עיקר התי’ ע”ז הוא כדלעיל שיש כאן מדרשות חלוקות ולא שייך להקשות ממדרש על מדרש גם כאשר רש”י מביא שניהם.

וכדי להוכיח הדברים נעתיק תחילה לשון המהר”ל בפי’ הגור אריה בבראשית שם [פרק א פס’ יא], שכתב ע”ד רש”י הנ”ל וז”ל: ולקמן (ג, יז) פירש רש”י משלו משל למי שיצא לתרבות רעה שמקללין השדיים שינק מהם, ולכך האדם שנברא מן האדמה, כאשר חטא – קלל את האדמה וכו’.

וכאן פירש רש”י מפני שעברה על ציווי של הקדוש ברוך הוא נפקדה עונה עליה, והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש”י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני.

ללשון אשר פירש בכאן – חטאה גם כן האדמה שהוציאה פרי, ולא “עץ (עושה) פרי”, ובשביל זה היה הבדל בין הפרי ובין העץ, וכאשר בא האדם ולקח פרי מן העץ, שהיה הפרי נחמד לו, כשבאה הקללה על לקיחת הפרי, באה הקללה על כל המפרידים בין הפרי ובין העץ בשביל חסרון שלהם, והבן זה מאד.

וללשון שני הקללה לארץ בשביל שהיא הסבה והגרם לחטא האדם, עכ”ל המהר”ל בגור אריה שם, וע”ש בשאר לשונו וקצרתי.

אכן מ”מ מבואר לענינינו דבלא”ה פרש”י דהתם אינו מוסכם לכו”ע, וב’ דעות איכא בזה בחז”ל, ורש”י גופיה במקו”א וממילא לק”מ דגם המדרש שהביא רש”י בכאן אינו מוסכם על המדרש דשם.

ויש להוסיף בזה מש”כ בהנהגות ר”ח מולוז’ין זצ”ל [ואינני זוכר אם בשם הגר”א] דאין לתמוה אם רש”י כתב במקו”א כך ובמק”א כך, דכך דרך רש”י שכשיש ב’ עמדות בנידון סתם במסכתא חדא כך ובאידך מס’ כך.

וזה אפילו בעניני סוגיות ששייך לומר שהי”ל לרש”י הכרעה ועיקר בזה, כ”ש בעניני אגדה כשיש מדרשות חלוקות דגם לא שייך בזה שום הכרעה ורש”י נקט בכ”מ רק מה שנוגע להפשט [כמ”ש הוא ז”ל בפ’ בראשית].

מיהו יש לידע אם עכ”פ הדעה הב’ שהביא שם תיתכן בכאן או לא, דהנה גם להדעה הב’ היה בזה כעין עונש לקרקע אף שלא עברה עברה, וכמו שפי’ שם הגור אריה ע”ז: והפירוש כי מפני שהאדם נברא מן האדמה, והיא שגרמה לאדם לחטא, לפי שהאדמה היא חומרית, כמו שאמר (להלן ג, יט) “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”, ודבר החומרי סבה לחטא, כמו שהאם שממנה נולד הבן סבה לחטא הבן, שהיא נותנת גם כן החומר שממנה נוצר, עיין בפרשת וישלח שם נתבאר.

לכך כאשר באה הקללה לאדם, באה גם אל הדבר שהיא סבה לחטא ע”כ, ויש להסתפק בזה לעניינינו.

אך בין כך ובין כך לק”מ וכנ”ל.

ועוד יש להוסיף דבלא”ה אשכחן עוד סתירה על דברי רש”י מדגרסי’ במסכת נדרים דף לט ע”ב, דרש רבא ואמרי לה אמר ר’ יצחק מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה שמש וירח בזבול מאי בעיין והא ברקיע קביעי מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירין באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים שנא’ לאור חציך יהלכו וגו’, ומבואר, חדא דשייך שימרו פי ה’ ועוד שיענשו ע”ז.

והיינו כנ”ל ששייך שיהיו מדרשות חלוקות.

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה, קרית ספר יע”א}

מה שהקשה אהא דתנן בברכות מ’ א’, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא ואמרי’ עלה בגמ’, מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא עכ”ל, ומבואר דלרבנן אם בירך בפה”א לא יצא.

וקשה דאבכורים להדיא כתיב בדברים כ”ו ב’ הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אע”ג דמין אילנות נמי נינהו, דמקרא דהכא גויפיה דרשי’ להו לז’ המינין כדפרש”י.

תשובה – הנה ז”ב לכו”ע שאין הפרי בא מכח האילן בלבד, אלא גם הוא יבול הקרקע, והמחלוקת הוא האם עיקר אילן ארעא או עיקר אילן האילן עצמו, ורבנן נהי דס”ל עיקר אילן האילן עצמו הוא, אמנם מ”מ שייך לומר שהוא מן האדמה, הלכך לענין ברכות החיוב לשבח הוא על עיקר הדבר ולכך בעינן לשבח על האילן, הלכך לדידהו אם משבח רק על האדמה לא יצא, משא”כ בכורים ענין אחר הוא, דמעיקרא השבח הוא על האדמה שקיבלנו בנחלה מאת ה’, כמ”ש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה’, ולכך עיקר השבח הוא על האדמה בכל גוני.

ואע”ג דביכורים עיקר דינם הוא לשבח על הקרקע מ”מ אם אבד קיום הפרי מן הקרקע כבר אין שייך בפרי זה שבח על הקרקע, כמש”ש התוס’ יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב”ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות ע”כ.

וכתב עליהם המהרש”א בחידושי הלכות, לכאורה קשה דאע”ג דס”ל לרבנן דעיקר אילן לאו ארעא הוא מ”מ כיון דיש לו האי ארעא דבאו אלו הפירות ממנו אמאי לא יוכל לומר מן האדמה אשר נתתה וגו’ ותירצו דנראה כקובל ממה שנתן לו כו’ וק”ל, עכ”ל.

שו”ר בצל”ח מ”ש ליישב שי’ הר”מ ע”ש, וז”ל, ונראה דבודאי אף אי נימא דרבנן דפליגי על ר’ יהודה בביכורים וסברי שאינו קורא, סבירא להו דארעא לאו עיקר אילן הוא, מ”מ אי אפשר לרבנן לחלוק ולומר דלא שייך למקרי לפירות האילן פה”א, ומקרא מלא בפרשת ביכורים מראשית פרי האדמה [דברים כ”ו, ב’], והרי ביכורים היא משבעת המינין וחמשה מינייהו פרי העץ נינהו, וקרינהו רחמנא פה”א.

וא”כ וודאי שבזה ליכא פלוגתא דשייך ברכת פה”א על פירות האילן, ואמנם ר’ יהודה ורבנן פליגי בהא, דרבנן סברי שאף שאין עיקר האילן ארעא מ”מ עכ”פ יונק גם מארעא ולכן שייך לקרותו פה”א, שגם האילן נקרא על שם האדמה כיון שהאילן יונק מן האדמה, אבל אחר שיבש שוב לא שייך קריאה שיאמר פה”א אשר נתתה לי, שאין עיקר האדמה קיים שהאילן הוא עיקר והרי יבש.

ור’ יהודה סובר דלא שייך למקרי פה”א כי אם כשעיקרו הוא האדמה, וכיון דכתיב פה”א מכלל שעיקר האילן ארעא, וא”כ אף שיבש ונקצץ שייך פה”א.

וז”ל הרש”ש ברכות דף מ ע”א, מאן תנא דעקר אילן כו’ ר”י היא כו’.

נ”ל דזה ודאי דרבנן מודו דפירות האילן נקראין פרי האדמה בל’ תורה דהא קורא הבאתי א”ר פרי האדמה אף בהביאו פירות האילן אלא דפלוגתייהו הוא דלרבנן נקרא בל”ת האילן בשם אדמה (עי’ בחולין פ”ו מ”ז בתוי”ט דדעת הרמב”ם דנסורת של חרשים אינה מגדלת צמחים ואפ”ה מכסין בה ואף על גב דקי”ל דבדבר שאינו מג”צ אין מכסין רק אם נקרא עפר וע”כ כצ”ל דגם היא נקראת עפר) ומ”מ לענין ברכה א”י עליהם בברכת פה”א דבלשון בנ”א אינו קרוי אילן בשם אדמה.

וראיה לזה דהא חטה נקראת בל”ת לר”י לקמן עץ עכ”ז לא יצא אם בירך עליה בפה”ע.

וכן פירות האטד אף שהוא מין אילן לענין כלאים מ”מ לענין ברכה לא מברכינן עלייהו בפה”ע כדאיתא בתד”ה איתא (וזה דלא כצל”ח בר”פ דפשיטא ליה דלענין ברכה אזלינן בתר ל”ת) ולר”י להכי נקראים פירות האילן בשם פרי האדמה בקרא משום דעקר אילן גדולו מן האדמה ולכך גם לענין ברכה יצא.

ובס’ פנים יפות דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ ב כתב, מראשית כל פרי האדמה וגו’.

הנה מזה ראיה מפורשת ממ”ש במתניתין בפרק כיצד מברכין דף מ”ה [ברכות מ א] בירך על פירות האילן פרי האדמה יצא, שהרי מי שהביא בכורים מן הגפן והתאנה ורימון היה אומר הנה הבאתי מראשית פרי האדמה, אך לפ”ז קשה טובא הא דאמר שם מאן תנא דעיקר אילן ארעא אמר רנב”י ר’ יהודה הוא וכו’, משמע דלרבנן לא יצא ובאמת כל הפוסקים פסקו כהך מתניתין דאע”ג דלא קי”ל כר’ יהודא ביבש המעין, ונראה דנפקא מהאי קרא דכתיב בפירות האילן פרי האדמה, והיינו אף דעיקר האילן לאו ארעא הוא מ”מ כיון שגידולו ויניקתו מן הארץ קרינן ביה פרי האדמה, וכמו שתיקנו לומר על הארץ ועל הפירות, ואמר שם [מט א] דלא הוי חתימה בשתים על הארץ דמפקי פירותיה, ומה שבאמת לא אמרה תורה שיאמר הנה הבאתי ראשית פרי עץ וגפן ואינך, מ”מ כיון דעיקר ביכורים הוא מחטה ושעורה דשכיחי טפי וחשיבי טפי בקדימת הפסוק ארץ חטה ושעורה גפן, ע”כ שלא לחלק באמירת כ”א אמרה תורה שיאמר בכלל פרי האדמה, והא דאמר רנב”י ר’ יהודא הוא דעיקר אילן פרי הוא, היינו דמוכח מסיפא והיינו דלא נימא דחטה מין אילן הוא כדאיתא שם, ואי נימא דמתניתין כרבנן לא הוי צריך לאשמעינן דחטה לאו אילן הוא, דאי נימא דגם חטה מין אילן הוא, קשה למה הזכירה התורה בבכורים פרי האדמה, כיון שכולם מין אילן הוא, יותר היה ראוי לומר פרי העץ אע”כ טעמא דרישא משום דאתי כר”י דאמר עיקר אילן ארעא הוא, ומה שתקנו לומר פרי עץ על פירות האילן, היינו משום דס”ל כר”י [שם לה א] שיברך מיני דשאים שראוי לפרש מכל מין ומין, וזהו מדרבנן אבל מן התורה עיקר שמו פרי האדמה, ושפיר הוי ס”ד לומר דמין אילן הוא וכל זה לפרש לשון המשנה, אבל להלכתא מפורש בתורה שפירות האילן מקרי פרי האדמה, ובחדושי ברכות הארכנו בזה עכ”ל הפנים יפות.

Read less

איתא בפרקי דר”א פט”ז, ר’ שמעון אומר כתב אברהם אבינו את כל אשר לו ליצחק, שנ’ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולקח הכתב ונתנו ביד עבדו אליעזר, אמר הואיל והכתב בידו כל ממונו בידי לילך ולהשתבח בבית אביו ובמשפחתו, מקרית ארבע עד חרן מהלך שבעה עשר יום, ובג’ שעות בא העבד לחרן, והיה העבד תמה בלבו ואמר היום יצאתי והיום באתי, שנ’ ואבא היום אל העין עכ”ל.

וקשה דכיון שישמעל לא היה יורש, שהיה בן שפחה, עיין רש”א סנהדרין צ”א א’, וכמ”ש טו ד לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך, וכן כא י כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק [והסכים עמה הקב”ה].

וצ”ע א”כ אמאי הוצרך לשטר ירושה.

תשובה – אליעזר היה צריך לומר את הדברים אל בתואל, ובתואל לא היה מאמינו אם לא שהיה רואה השטר, דבתואל לית ליה הא דעבד אין לו חייס, וכ”ה בשכל טוב, הוציא דייתיקי מכיסו להראות שאין ישמעאל יורש עם יצחק ע”כ.

וגם שמא יכוף ישמעאל את יצחק אי לאו דאית ליה ליצחק שטר, דאז מצי למיקם בדינא ודיינא.

וגם אפשר שלא ידע בתואל אם יש לו עוד אחים, ולקח אליעזר שטר שמא לא יאמינו לו, ושמא חשש שיהיו לאברהם אח”כ בנים אחרים, ולית ליה כי ביצחק יקרא לך זרע.

Read less

מה שהקשה כת”ר על מה שייסד הפייט בתפילת גשם ושיחת להורו לשפוך דמו כמים, דהרי בפסחים ט”ז א’ אמרי’ מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר, ופרש”י אבל דם המתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח ואינו נשפך לאיבוד כמים וכו’, וא”כ אינו מובן איך אמרו ביחס ליצחק לשפוך דמו כמים.

תשובה – זה צ”ע דהגם שאמרו חז”ל כי מתחילה לא היה בציווי אלא העלאה בלא שחיטה, מ”מ הרי אברהם גופיה נתכוין שיהיה כקרבן בלא זריקה, כמו שאמרו שאמר על האיל אח”כ יה”ר שיהא כאילו היה יצחק על כל דבר ודבר, ונזכר שם גם זריקה, וא”כ לפי מה שרצה אברהם לשפוך דמו, הרי לא היה כמים, ובפרט לפי מה שיסדתי בחידושי בפ’ הפועלים שאם נתחדש ליצחק דין שחיטה הרי נתחדש לו דין זה לגבי הנ”מ בזה, וא”כ גם זריקה היה כדין לפי מחשבת אברהם.

ובדוחק י”ל דלא אזלי’ בתר מחשבתו, דבאמת היה כאן שפיכת דם כמים, כיון שלא היה כאן מצוה באמת וכנ”ל.

{וז”ל במדבר רבה (פרשת שלח פרשה יז) אמר אברהם רבון העולמים אי אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן אמר לו הקדוש ברוך הוא הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית (בראשית כב) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל ושנו רבותינו אילו של אברהם נברא בין השמשות נטלו אברהם והעלהו עולה תחת בנו כמו שאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה חסר המקרא מהו תחת בנו אמר אברהם רבון העולמים תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך נטל האיל והפשיטו ואמר כך תהא רואה כאלו עורו של יצחק הפשטתי לפניך נטלו והספיגו אמר כך תהא רואה כאלו יצחק מסתפג לפניך שרפו ואמר כך תהא רואה כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח ע”כ.

וכעי”ז בב”ר פנ”ו.

[א”ה הנה נמצא ג”כ ענין דמו של יצחק, עיין סידור הרוקח עמ’ תקמו, אלא דיש ב’ דעות בחז”ל אם יצחק נשחט או לא, ועיין בהערות הרד”ל לפרדר”א].

}

וראיתי בחי’ הגרש”ר הירש ז”ל בפ’ וירא בראשית פרק כב פסוק ט כתב, אין זו דרך הקרבן להישחט על המזבח.

נראה שאברהם רצה לשחוט את בנו באופן שלא יותיר לו דבר לעשותו, לאחר שישלים את המעשה הגדול.

לפיכך רצה לשחוט את בנו על מערכת העצים, כדי שאחר – כך יאכלו הלהבות את גוף ילדו עכ”ל.

והנה לפי ביאורו ע”ד הפשט נראה שלא סבר שהיה כאן מצות זריקת דם וצ”ע, ואם כך סבר הפייט ג”כ א”ש דכיון שלא הוצרך לדם לזורקו ולא הוחשב להתקבל בכלי חשיב ליה כנשפך דמו.

והעיקר נראה כי לא לעולם דייק הפייט בלישניה כ”כ, וכן בפי’ אברבנאל בראשית פרשת וירא פרק כב כתב, ומה שנראה לי הוא בא’ מב’ אופנים.

האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ”ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים.

ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ’ שנה עכ”ל.

וגם הוא ז”ל הזכיר בלשונו שפיכת דם כמים.

Read less

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח גדול על התשובות.

שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ”ב, איך דר ר”ג עימו והא כתיב “הרחק משכן רע”.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ”ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

שאלה: שבת דף יד: “אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו – גזרו וקבלו מינייהו.

 וצ”ב, כיצד משמאי והלל – לא קבלו, ומהתלמידים – קבלו.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ”ב, מה נפק”מ בזה, שבתחילת הגזירה – היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח”כ לשרוף?

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב – היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ”ב, אמאי לא נקט רש”י אף דמעותיו דזב.

שאלה: רש”י שבת יד: ד”ה “ובי”ח דבר נחלקו”.

פירש, דבאותן י”ח דבר שגזרו – היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש”ס – אין ב”ש רוב, אלא ב”ה הם הרוב.

וא”כ צ”ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח’ סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ”ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.

ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

שאלה: שבת טו.

“וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת – ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה – ממעט על יד מעת לעת”.

וצ”ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן – ותו לא מידי.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ”ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א’ כלל לתפילין ביטל מ”ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו’ עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א”ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א”ע ממצות תפילין כל היום.

ויל”ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

שאלה: מנחות מד.

“זה מתן שכרו בעה”ז, ולעה”ב איני יודע כמה”.

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא “זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה”, וצ”ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא “כרכי הים”.

איה מקומם?

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב “את” זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא “את”, נראה הפסוק משונה.

וא”כ – מה הכלל בזה?

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו’.

תשובה: מה שמכבדים גם כהן ע”ה בעליה לתורה לפני ת”ח אינו מעיקר הדין אלא מפני דרכי שלום.

כמש”כ השו”ע או”ח סי’ קל”ה סעי’ ד’ המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכתב המ”ב סקי”א, ר”ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ”מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ”נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה עכ”ל.

וכתב הזרע יצחק בפ”ה דגיטין וז”ל, גמ’ שאני רב הונא וכו’ מיכף הוו כייפי ליה עיין בפי’ הרמב”ם במשניות ומריהטא דלישנא משמע דאם בש”ה ת”ח קודם לכהן ולא כתב תנאי דמיכף הוו כייפי דאין כמותו בכל המקומות וקשה דהא בגמרא קאמר דדוקא משום דמיכף הוו כייפי וי”ל דהרמב”ם מפרש דר’ אמי ור’ אסי הוו בב”ה דרב הונא והא דקאמר חשיבי דא”י להגדיל חשיבותם לא לומר דשם היו אז והא דקאמר מיכף הוו כייפי ליה ר”ל דהיה חכם מאותם הכהנים שהיו מצוים והב”י א”ח סי’ קל”ו כתב בדעת הרמב”ם דלאו דוקא חכם יותר מן הכהנים המצויין שם אלא צריך שיהיה גדול יותר אפילו מכהנים שבמקום אחר ע”ש.

ולפ”ז א”ש מאי דאיתא בסוגיין מיכף הוו כייפי אבל צריך ליישב תחילת לשונו בשאין שם חכם גדול ממנו וכו’ משמע ממנו דוקא וכן מ”ש קצתם יותר חכמים מקצתם וצ”ל דלאו דוקא דכל עצמו דהרמב”ם לא בא אלא לגנות המנהג דאפילו כהן ע”ה קודם דבהא כ”ע מודו דהא חייב מיתה למאן דמפרש הך בקריאת התורה ועיין בסוף מגילה [דף כ”ח ע”א] ובתוס’ דידן [בד”ה אפילו] ודע דלפי פשיטות דברי הרמב”ם כדכתיבנא ניחא בפשיטות מתני’ דהוריות [פ”ג מ”ח ובש”ס הוא בדף י”ג ע”א] שהביא הוא דקתני בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר ת”ח קודם לכ”ג ע”ה דקשה דיוקא דרישא אסיפא דמרישא משמע טעמא דשוין הא אם היו קצתם יותר חכמים מקצם כל מי שהוא חכם ביותר קודם ומסיפא משמע דוקא ע”ה דאינו חכם כלל אלא דהתירוץ מבואר דאמרינן הא אינן שוין נעשה כע”ה כאורחין בכל דוכתא דק’ דיוקא דרישא אסיפא אבל לדרך ב”י דאפילו חכמים קצתם מקצתם בעינן דליכא דכותיה בכל מקום קשה דיוקא דרישא דמשמע דאם אינן שוין סגי וי”ל דשוים דקתני לאו דוקא אלא כל שאינו גדול דליכא דכותיה שוין וסיפא דוקא ע”ה ולשאר פוסקים כבר יישב שם הב”י מתני’ דהוריות ע”ש.

עכ”ל.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ”ב, איך דר ר”ג עימו והא כתיב “הרחק משכן רע”.

תשובה: כנראה שהיו סיבות אחרות שהוצרך לדור שם ולא היה בידו להוציא את הצדוקי משכונתו.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ”ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

עי’ בעירובין מ”ו ב’ ומ”ז ב’ באיזה אופנים מותר לכהן לצאת לחו”ל, ומ”מ באופן רגיל לסתם יציאה אסור.

שאלה: שבת דף יד: “אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו – גזרו וקבלו מינייהו.

וצ”ב, כיצד משמאי והלל – לא קבלו, ומהתלמידים – קבלו.

תשובה: עברו כבר שנים מן הפעם הראשונה והיה יותר מודעות לקיים גזירה זו, א”נ מאחר שהיו רוב חכמי הדור יחד במושב ובמנין משא”כ שמאי והלל בלבד שאע”פ שהיו גדולי הדור מ”מ היו רק שניים.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ”ב, מה נפק”מ בזה, שבתחילת הגזירה – היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח”כ לשרוף?

תשובה: נפק”מ לבית דין שאינו גדול כשלמה המלך שאינו יכול לבטל גזירה זו כלל, ואי הוה סבירא לן דידים אין תחילת גזירתן ע”י שלמה המלך לשריפה אלא ע”י ב”ד אחר, א”כ כדי לבטל סגי בב”ד שגדול מאותו ב”ד וא”צ שיהיה גדול בחכמה ובמנין מב”ד של שלמה המלך.

וכמו”כ הוא נפק”מ לפרש סוגיא דהתם בגמ’ בשבת – מה גזרו תלמידי ב”ש וב”ה.

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב – היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ”ב, אמאי לא נקט רש”י אף דמעותיו דזב.

תשובה: באמת אין חילוק בין דמעת עינים לשאר הנך, כמבואר בכריתות י”ג א’ ונדה נ”ה ב’ ורמב”ם פ”י מהל’ טואו”כ ה”ה, אבל רש”י נקט דברים המצויין, דרוק ומ”ר מצויין תמיד, וכן זוב אע”ג דבסתם בנ”א אינו מצוי מ”מ בזב עצמו מצוי.

שאלה: רש”י שבת יד: ד”ה “ובי”ח דבר נחלקו”.

פירש, דבאותן י”ח דבר שגזרו – היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש”ס – אין ב”ש רוב, אלא ב”ה הם הרוב.

וא”כ צ”ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

תשובה: מ”מ היכא דמסתבר טעמיה של המיעוט הרשות ביד בתראי לפסוק כמיעוט היכא דלא עמדו למנין, אבל היכא דעמדו למנין וקבעו הלכה א”א להכריע כנגדם, ולכן בשאר התורה יש רוב אבל לא עמדו למנין, ולכן צריך בת קול, משא”כ הכא יש רוב ועמדו למנין ולכן ברוב כאן א”צ בת קול.

ואי’ בירוש’ שהיו הורגין בהן בתלמידי ב”ה כדי שלא יכנסו למקום שעמדו למנין, אע”פ שבאמת היה בעולם רוב ב”ה, מ”מ אלו שעמדו למנין והכריעו את ההלכה היו הרוב מב”ש, ואיתא בגמ’ שבת שם שאותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל.

ועי’ בתשוה”ג הרכבי סי’ ר”נ שכתבו ז”ל, בזה”ל, אלא כי מאשר שנוי והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה הדבר קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל מראין הדברים שהרבה מישראל חברו עם שמאי על הלל אותו היום וגבר בהן שמאי מאד.

והיה הלל צריך בדברים שהיה נושא ונותן עמו להראות כאילו הוא תובע ללמוד וכאדם שהוא שואל להתלמד.

ולולא כן לא היו מניחין אותו אותן החברים שחברו עליו להתגבר עליו.

והוצרך הלל להמאיך את נפשו ולכפוף את עצמו כדי שיצאו הדברים ולא יוכל שמאי להימנע מלהשיב עד שהראה את הרבים כי קנט שמאי והשוה את המדה שהיה מאז חולקה.

כי מעיקרה היה חולק בין בוצר למוסק ודחקו הלל בתשובה עד שקנט והשוה ביניהן ונראה כי בטלו דבריו.

ולולי [ע”ב] שכפף עצמו הלל לא יכל לזאת מאשר חברו עם שמאי שלא כדת כמי שעשו את העגל שלא כדת עכ”ל.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח’ סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ”ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

תשובה: יתכן שחזר בו, ויש שכתבו ליישב הקושיא, יעוי’ במעשה רוקח ועלי תמר ומחנה יהודה בחיבורו פי”ג מהל’ תרומות ה”ו [ראה מפרשי היד החזקה מהדורת עוז והדר].

שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.

ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

תשובה: עי’ בתוס’ שם התמיהות שיש בגמ’ שם, וגם המפרשים טרחו ליישב אמאי לא נחשב לדוד לחטא [שהרי לא נזכר לדוד חטא זה מלבד חטא בת שבע].

שאלה: שבת טו.

“וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת – ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה – ממעט על יד מעת לעת”.

וצ”ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן – ותו לא מידי.

תשובה: אפשר שהיו יכולים לטעות בכוונתם שבאו לבאר את דעת אחד מן החולקים דלעיל.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ”ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א’ כלל לתפילין ביטל מ”ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו’ עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א”ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א”ע ממצות תפילין כל היום.

ויל”ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

תשובה: מנא לן שלא היו חולי מעים או עכ”פ במצב שקשה לשמור את זה, דהדורות היום חלושין מאוד, וא”ז תליא בחכמה ובכשרון, אלא בבריות גופא מי שגופו חזק כא’ הגיבורים אשר בארץ, ועובדא ידענא בא’ מגדולי עולם בדור האחרון ששאלוהו אם צריך ע”פ דין להניח כל היום [מי שיכול] ואמר שכן, אע”פ שהוא עצמו לא הניח.

שאלה: מנחות מד.

“זה מתן שכרו בעה”ז, ולעה”ב איני יודע כמה”.

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא “זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה”, וצ”ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

תשובה: בגמ’ בברכות שם נזכרו כמה דברים שעליהם נאמר עין לא ראתה, וא”כ אי”ז פרט שרק ע”ז אלא יתכן שבכל דבר שמתן שכרו גדול משאר דברים ע”ז אמרינן עין לא ראתה אלהים זולתך, וגם בגמ’ שם איכא למ”ד דס”ל שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה וגו’, ופליגא דמ”ד במקום שבע”ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, וא”כ אפשר דלדידה אפכא הוא דקרא דעין לא ראתה מיירי בבע”ת, וברמב”ם נפסק כהמ”ד השני, וצ”ב.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא “כרכי הים”.

איה מקומם?

תשובה: יש אולי השערה שהיינו איי אירופה או צרפת, ראה בספר ירושתינו באחד הקבצים.

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב “את” זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא “את”, נראה הפסוק משונה.

וא”כ – מה הכלל בזה?

תשובה: בחז”ל נראה דאן דדריש את דריש לזה כמעט בכל דוכתא, ורק היכא דהוה ס”ד שלא לחלק ביניהם את יוכל לחלק, עי’ מגילה ב’ ב’.

ומה שכתבת מצד שהפסוק משונה הנה השפה המדוברת אצלינו כיום אינה ממש עם כל פרטיה של לה”ק של המקרא, ודרך המקרא לקצר בתיבת את במקום שאין מוכרח לאשמעינן מידי לדעה זו.

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד הרה”ג הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח על התשובות.

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ”ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ”ב א”כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ”ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על “בל תוסיף”, שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

מה מחמד אדם יותר: האם גזל – או עריות.

דלכאורה עריות, וא”כ צ”ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

וצ”ב למ”ד עובר ירך אמו, א”כ הו”ל כחותך חלק מהטחול.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי’ כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ג טבת ע”ז

לכבוד הרב אהרון אריה כהן שליט”א

שלו’ רב

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ”ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

תשובה

שאלה זו שאלתי להגרח”ק שליט”א, עיין מה שכתב לי בתשובות הנדפסות בסו”ס שו”ת עם סגולה חלק א’.

[ואעתיק כל מה שכתוב שם: כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי.

וה’ יראנו נפלאות מתורתו].

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ”ב א”כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

תשובה: כעי”ז שאלתי להגרח”ק שליט”א על יואב דאמרי’ בסנהדרין דאיהו לא דרש אכין ורקין וכו’ [שעי”ז טעה והרג את אבנר ועמשא], וכתב לי היה ת”ח גדול והיה לו להבין.

אכן כאן אי”ז דומה ממש דהרי כאן יש מקום לשיטה זו, ומ”מ מכיון שלא נפסקה ההלכה כן היה אסור לו להקל כסברתו, ובפרט שלא נזכר עליו שהגיע להוראה אלא שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש וכו’.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

תשובה: בענין נגיעה באוכלין קודם שהופרשו תרו”מ עי’ שהבאתי המ”מ בזה בתשובתי הנדפסת בגליון עם סגולה מהאחרונים להרב שיינברגר מירושלים, זו שאלתי שריפה אם באמת לא נטמא קודם שהופרש מחויבין ליזהר שלא ליגע בו.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ”ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על “בל תוסיף”, שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

תשובה: הכונה שלא היו צריכין לגזור גזירה על זה.

אע”פ שודאי אינו הגון.

ויעוי’ בס’ ליקוטי שלמה הלכות ממרים פרק ב ה”ט שכתב וז”ל, שצ”ל בשר עוף מן התורה מותר דאל”כ עוברים על בל תוסיף.

בספר שבילי דוד חוקר ע”פ דין האו”ח סי’ קפ”ח דלא יאמר בברכת המזון לאחר ברכה ג’ אמן בקול רם שלא יזלזלו בברכה ד’ וכן בשבת י”ד ע”א אלו יאמרו אלו ואלו מטהרין הלא אדרבה צריך לדעת מה אסור מן התורה ומה מדרבנן מצד בל תוסיף עכ”ל.

ועי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ צ’, ועיין בשבת דף י”ד בטעם שגזרו טומאה בבא ראשו ורובו במים שאובין דא”ר ביבי א”ר אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע ואמר אביי שהקבע היה שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין והקשה עליו רבא מאי נ”מ הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, שלכאורה תמוה מה היה טעמיה דאביי שלא אמר כרבא שהיה טעותם לומר שרק השאובין מטהרין, ואף אם נימא דאביי סובר דגם בשביל זה שטועין לומר שאלו ואלו מטהרין נמי יש לגזור אף שאין זה מכשול בדין הטומאה, משום דהוא עכ”פ מכשול לעבור על בל תוסיף לשיטת הרמב”ם פ”ב מממרים ה”ט, ורבא סובר דכיון שאינו מכשול בדין הטומאה אין לגזור, אבל עכ”פ צריך טעם למה לא אמר אביי הטעות דאמר רבא שיותר יש לגזור.

וצריך לומר משום שטעות זה דאמר רבא הוא דבר שאין לטעות מסברא דאם המים שאובין לבדן מטהרין הרי יקשה להם מפני מה הצריכו לטבול במי מערה הסרוחין, ולכן הוכרח אביי לומר שהטעות היה רק שצריך תרוייהו מי מערה ומים שאובין, ולחדש מזה שגם בשביל איסור בל תוסיף יש לגזור טומאה, ורבא מצד שלא מסתבר לו שיגזרו טומאה בשביל איסור בל תוסיף הוכרח לומר דהיה הטעות שרק השאובין מטהרין ואין צורך למי המערה כלל, ואף שאין מקום לכאורה לטעות בזה דהרי ראו שהצריכו לטבול במי המערה, מוכרחין לומר דרבא סובר שבשביל שלא רצו לילך למים הסרוחים אף לרגע אמרו בסברת עצמן דאין צורך למי המערה אף שהוא נגד מה שראו בעיניהן והראשונים טעו, או שחפשו תירוצים של מה בכך אף שידעו שאינו כלום, וגם אפשר שמתחלה היו משקרין לומר שטבלו גם במי המערה והם לא טבלו כלל אלא בשאובין עד שנשכח מהם עיקר הדין דצריך לטבול במקוה שבקרקע עכ”ל.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

מה מחמד אדם יותר: האם גזל – או עריות.

דלכאורה עריות, וא”כ צ”ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

תשובה: בגמ’ שם מבואר גם כן דעריות מחמדתן יותר עיין שם, ויש לומר דלא זו אף זו קתני, כלומר דתני החידוש בסיפא.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

וצ”ב למ”ד עובר ירך אמו, א”כ הו”ל כחותך חלק מהטחול.

תשובה: בחולין ס”ט סע”א מבואר שהכל נלמד מן הפסוקים יעוי”ש.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי’ כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

תשובה: הנה מעיקרא לפני שאנו אומרים לו לעשות את המצוה נניח שהכסף היה בידי השני הרי היינו אומרים לשני להביא את הכסף בתורת מתנה מספק דהרי זה ספק דאורייתא, ולכן אמרו ביניהם ע”ז דכאיב ליה כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועיין להגר”י זילברשטין במאמרו האם אפשר לצאת ידי חובה במצות, שבי”ד פסקו ‘המוציא מחבירו עליו הראיה’, חשוקי חמד ב”מ ו’ ב’.

***

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות הנפלאות

שאלה: שופטים “ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא” (י”ג –כ’ כ”א) וצ”ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה’ הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.

שאלה: “ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך” (מ”ז, ה’).

וצ”ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.

שאלה: ברכות לח.

“משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ”ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.

שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.

שאלה: שם: “וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה” (ל”ח, ב’).

וצ”ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.

שאלה: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.

שאלה: הושע “כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים” (ג’- ד’): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.

שאלה: פרשת ויצא: “ותקנא רחל באחותה” (ל’, א’).

וכתב רש”י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני – לא זכתה לבנים.

וצ”ע, הא י”ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

שאלה: פ’ בשלח: “לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת”.

צ”ב, דזה לכאור’ סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.

(שאלה מבני יצחק אלחנן הי”ו).

שאלה: ברכות לז.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.

וצ”ב, מה נפק”מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.

שאלה: שם.

תוס’ ד”ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג’ ברכות כמו שהיה סובר.

וצ”ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו – “יחיד ורבים הלכה כרבים”.

שאלה: שם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.

צ”ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.

שאלה: שם.

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.

צ”ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.

שאלה: פ’ וישלח: “ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית”.

(ל”ד, כ”ט).

וצ”ב, מה נוסף במה שכתוב “ואת כל אשר בבית”, הרי כבר כתב “את כל חילם”.

תודה רבה אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה

כ”ז כסלו תשע”ז

לכבוד הרב אהרן ארי’ כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: שופטים “ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא” (י”ג –כ’ כ”א).

וצ”ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה’ הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.

תשובה: ז”ל רד”ק, ולא יסף עוד – שלא נראה להם פעם אחרת עוד וטעם אז ידע מנוח דבק עם ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ולא עם ולא יסף או יהיה פי’ ולא יסף כלו’ כשראה שנסתלק מעיניו ידע כי מלאך ה’ היה ויש לפרשו דבק עם ולא יסף ויהי פי’ ולא יסף להראה על המראה ההיא בעצמה כלומר עלה בלהב המזבח ולא נראה להם עוד אז ידע כי מלאך הוא שהלך מעיניהם ולא ראוהו עוד במרא’ ההיא עכ”ל.

פירוש לפירושו השני הוא, דעצם העליה היתה ע”י שלא שב, כלומר ע”י שלא יסף לבוא הבינו שעלה.

והמלבי”ם כתב, ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה כו’ אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא.

כי עד עתה היה עוד קצת ספק אצלו אולי הוא איש מופת מפליא לעשות, והיה מקוה שירד על המזבח וישוב אליהם, אבל אחר שנעלם מעיניהם ידעו שהוא מלאך ושב אל מקומו עכ”ל.

שאלה: “ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך” (מ”ז, ה’).

וצ”ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.

תשובה: יוסף רצה שפרעה יתן להם הטבות, והוצרך באופן זה לפתוח את השיחה כמנהג דרך ארץ.

ויעוי’ ברמב”ן שכתב, והנכון בעיני שיאמר, אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם.

ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך עכ”ל.

ולפי זה מה שבא יוסף לומר כאן הוא מה שהם באחריותו של פרעה, ועי’ גם בשכל טוב שכתב, אביך ואחיך באו אליך.

עליך הדבר לעשות ולעסוק בצרכיהם עכ”ל.

ובהעמק דבר שם, אביך ואחיך באו אליך.

לב מלך ביד ה’, והטהו לומר כי אף על גב שבאו כולם עם בתיהם, מ”מ אחרי שהם מארץ כנען, ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך, ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה, אלא ארץ מצרים וגו’.

עשה מה שאתה חפץ ע”כ.

שאלה: ברכות לח.

“משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ”ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.

תשובה: עי”ש במהרש”ל שכתב, משתבחין ליה רבנן לרבי זירא כו’ נ”ב פי’ היו משבחין חכם אחד שהיה בר רב זביד כו’ לפני רבי זירא ונחסר שם החכם כאן בספר ודו”ק עכ”ל, אפשר שכונתו שהוא חסרון בגירסא וצ”ע.

ואגב בס’ המכריע סי’ ס”א הגירסא, ותו’ דאמרינן התם משתבחי ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אבוה דרבי שמעון ב”ר זביד במעמד כל החבורה דאדם גדול ובקי בברכות הוא.

אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו אלי ע”כ.

וכ”ה בס’ יוחסין אות ז’ רב זביד ובדק”ס.

שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.

תשובה: מנהגינו שאין מפטירין בכתובים, ועי’ שבת קט”ז דבנהרדעא הוו פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא בכתובים, וכן במקומו של המסדר מדרש ‘אגדת בראשית’ היו מפטירין גם בנביאים וגם בכתובים, ואכמ”ל, ועי’ במסכת סופרים ברכה על הכתובים שמברך “על כתבי הקדש” ועי”ש [והברכה על מגילה שם יש שתירף שהיו מברכים כעין ברכת התורה שלנו בנפרד על כ”ז, עי’ בחידושי הגר”ח מולוז’ין הנלקטים על הש”ס].

אבל לדידן אין מפטירין אלא בנביאים, עי’ בגמ’ ר”פ ט”ז דשבת ור”ן שם (מב ע”ב ד”ה בין שקורין), ותוס’ שבת כ”ד א’ ד”ה שאלמלא ורשב”א מגילה כ”א א’ ד”ה בשני ובחמישי.

שאלה: שם: “וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה” (ל”ח, ב’).

וצ”ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.

תשובה: בחז”ל (פסחים נ’ א’, ב”ר פ יא) מבואר דכנעני היינו סוחר, כמ”ש כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב (הושע יב, ח), וז”ל הרד”ק, בת איש כנעני – ולא זכר שמה אלא אביה ולא ידענו למה, וכנעני כתרגומו סוחר היה משאר האומות והתגורר שם, כי בני יעקב היו נזהרים מלהתחתן עם בנות כנען כמו האבות, כי שמעון שלקח אשה מבנות כנען זכרו לגנאי והפרידו מאחיו ואמר ושאול בן הכנענית עכ”ל, וכן מבואר בעוד ראשונים דכנעני היינו תגר, ועיין באורך ברמב”ן.

[ואגב בעל שבט מוסר כתב דשוע הם אותיות עשו וצ”ע].

מ”מ גם להמפרשים כנעני ממש [עי’ ב”ר שם ובאב”ע], י”ל שרק אברהם הקפיד בזה, ומי שלא הקפיד בזה לא הקפיד.

והרמב”ן כתב, ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח ב) וכו’ עכ”ל הרמב”ן עי”ש באורך.

שאלה: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.

תשובה: לשון “בית” שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

שאלה: הושע “כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים” (ג’- ד’): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.

תשובה: יש איפוד של ע”ז, כמו וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ (שופטים ח, כז).

שאלה: פרשת ויצא: “ותקנא רחל באחותה” (ל’, א’).

וכתב רש”י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני – לא זכתה לבנים.

וצ”ע, הא י”ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

תשובה: הייתה סבורה שאם היתה צדקנית כראוי כבר היתה צריכה להענות בתפילתה.

שהרי הקב”ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה עי’ מו”ק ט”ז ב’.

שאלה: פ’ בשלח: “לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת”.

צ”ב, דזה לכאור’ סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.

(שאלה מבני יצחק אלחנן הי”ו).

תשובה: הנה באדם רגיל היה זה ממש השיעור של אכלו, כמ”ש בגמ’ עירובין ובמכילתא, עמר לגלגלת מספר וגומ’ אמרו האוכל כשיעור הזה בריא ומבורך פחות מיכן מקולל במעיו יתר על כן הרי זה רעבתן.

ע”כ.

אכן מה שאפשר להקשות הוא דהרי יש אדם גדול מאוד ויש ננס, ויש מי שבכל זאת מעיו מצריכים הרבה אוכל.

והתשובה לזה היא, שהיתה ברכה במעיהן שהיו שבעין בשיעור זה של עומר לגוגולת, ועי’ במכילתא עה”פ שם, אמרו עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה יצא עני שבישראל ומלקט קימעא וכשהן באין לידי מדה נמצאו כולן שוין שנ’ וימודו בעומר וגו’ ע”כ.

ועי’ בביאורי על המכילתא דרשב”י שם.

ומ”מ מה שלקט היה מתהפך להיות עומר לגולגולת.

ועי’ בהעמק דבר שם שכתב, איש לאשר באהלו תקחו.

לא שיהא מחויב כל איש לאכול עומרו, אלא כל אשר באהלו יכולים לאכול עומר שלו, ונכלל בזה דאפילו מי שנכנס לאהלו רשאי להאכילו, אבל לא למכור ולהוציא לחוץ ע”כ.

שאלה: ברכות לז.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.

וצ”ב, מה נפק”מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.

תשובה: דבר זה מצוי בהרבה מקומות בש”ס שמסופר היכן היתה ישיבת החכמים, והיכן נתחדשו הלכות וכיוב”ז.

לא שמעתי דבר ברור בזה, אבל כנראה שהקפידו למסור את כל השמועות בדיוק, ועל שאלה כיוב”ז ראיתי בשם הגראי”ל שליט”א בס’ צדיק כתמר יפרח בענין מה שנוהגים בבריסק לדייק בפרטים כעי”ז הוא כדי שיתקבלו הדברים לשומע כבצורה מדויקת.

אם כי כאן נראה שהיה להם טעם יותר מזה.

שאלה: שם.

תוס’ ד”ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג’ ברכות כמו שהיה סובר.

וצ”ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו – “יחיד ורבים הלכה כרבים”.

תשובה: יתכן שהיה טעם בזה מדוע חשב כן ר”ג, אפשר שרבותיו של ר”ע כך היו סבורים, או שמשום כבודו של ר”ג שהיה נשיא והיה בפניו שיברך כמותו, או ששמע בשם ר”ע איזה סברא שהיה נראה לו שינהג כן, או שלא ידע ר”ג שרוב החכמים חלקו עליו.

שאלה: שם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.

צ”ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.

תשובה: קפץ לפסוק ולהכריע בזה בפני ר”ג.

ואע”פ שר”ג נתן לו רשות לברך לא היה בכונתו שיברך מה שרוצה.

אח”ז ראיתי עוד בצל”ח, לשון קפץ מורה על רוב המהירות וחפזון, והיה טעמו של ר’ עקיבא בזה לכבודו של רבן גמליאל שלא ימרה פיו בשעת מעשה ממש, שר”ע ידע כבר מהמחלוקת שבין ר”ג וחכמים, ולפי דעת של ר”ג שנתן רשות לר”ע היה דעתו שיברך ברכת הזימון, וכמו שכתבו התוס’ בד”ה נתן ר”ג וכו’, ור”ע דקאי בשיטת חכמים א”כ אין מזמנין על הפירות, ולפי זה תיכף כשהתחיל ר”ע ברוך אתה וכו’, היה ר”ג מרגיש שדעתו כחכמים, מדלא התחיל נברך כנוסח ברכת הזימון, ובודאי היה ר”ג גוער בו שיתחיל נברך, והיה ר”ע צריך להמרות בפירוש נגד ציווי ר”ג בשעת מעשה.

לכך קפץ במהירות וברך עד שהגיע ואמר על המחיה, ושוב לא יחזירנו ר”ג לעשות ברכתו לבטלה עכ”ל.

ועי’ בחשוקי חמד שם.

שאלה: שם.

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.

צ”ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.

תשובה: כתב בס’ חפץ ה’ לבעל האוה”ח הק’, עד מתי אתה מכניס ראשך וכו’ קשה והיכי הוה לי למעבד להוציא עצמו מהמחלוקת הרי הגם דהוה אמר שלש ברכות הוה מכניס עצמו במחלוקת דהיינו הפך דברי רבנן דפליגי עליה.

וי”ל דסובר כיון דקיימא לן דברכה מעין ג’ אינה פוטרת של שלש.

וג’ ברכות פוטרו’ מעין שלש אם כן הוה ליה לברך שלש ויוצא ידי חובתו אליבא דכולי עלמא דגם אליבא דמאן דאמר מעין שלש בשל שלש יוצא ידי חובתו ומדלא בירך אלא מעין שלש הכניס עצמו במחלוקת דסובר הוא כמאן דאמר מעין ולא חש לההיא סברא דשלש לזה אמר לי’ למה הוא מכריע ומכניס עצמו במחלוקת והשיבו רבי עקיבא דטעמו הוא לאו משום דכן סובר הוא אלא מטעם דרבו חביריו ולמדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים וכו’ וק”ל ע”כ.

[ועי’ בספר מועדים וזמנים להג”ר משה שטרנבוך שליט”א חלק ד – ה סי’ שכג].

שאלה: פ’ וישלח: “ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית”.

(ל”ד, כ”ט).

וצ”ב, מה נוסף במה שכתוב “ואת כל אשר בבית”, הרי כבר כתב “את כל חילם”.

ברד”ק כתב, ואת כל חילם – כסף וזהב ומרגליות, ואת כל אשר בבית – המטלטלים ע”כ.

ובמדרש שכל טוב, ואת כל חילם.

אלו העבדים והשפחות: ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם.

כמשמעו: שבו.

הטעם בב’ שהוא לשון שביה: ויבזו.

שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין: ו[את] כל אשר בבית.

אלו אלהי נכר ותשמישן ע”כ.

***

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

ופרש”י: יחיה ביראתך.

ואח”כ אמר לו ה’: “ולישמעאל שמעתיך וכו’ והפריתי וכו’.

וצ”ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”: וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

וצ”ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

וצ”ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא”כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה יום ד’ ז’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרון אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

ופרש”י: יחיה ביראתך.

ואח”כ אמר לו ה’: “ולישמעאל שמעתיך וכו’ והפריתי וכו’.

וצ”ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב”ן ז”ל על רש”י וז”ל, יחיה לפניך – פירש רש”י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ”ל.

אמנם עי’ בשפ”ח על רש”י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז”ל, וא”ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי”ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר”ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ”ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב’ דברים שנתפלל.

וכ”כ הרא”ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן ‘יהיה לפניך’ מיבעי ליה.

וה’ לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב”ן ז”ל על דברי הרב ואמר: “ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) ‘ולישמעאל שמעתיך'”, אינה טענה עכ”ל הרא”ם.

ורבינו הט”ז בספרו דברי דוד עה”ת כתב: ונ”ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש”י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת ‘שמעתיך’, דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע”כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש”י רמז לו שיהי’ כך בבחירתו של ישמעאל עכ”ל.

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”, וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע”ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה’ מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז”ל במס’ אבות יפה שעה אחת וכו’ [ועי’ תורת המנחה פ’ פקודי עמ’ 347], ויעוי’ ברד”ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע”כ.

אבל מ”מ יל”ע על רש”י דהו”ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב ‘יום’ אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש”י סובב עה”פ בתהלים צ’ ד’, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ’ סנהדרין צ”ז א’ דיומו של הקב”ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ”ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה”ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה’זמן’, וממילא שם בעוה”ב יהיה חשוב ג”כ יום אחד, ואם יש ב’ אפשרויות לפנינו, הא’ שאהיה בעוה”ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה”ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ”ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע”י מעשה שהיה בב’ בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא’ עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ”כ, וכ”ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ”ז פי’ רש”י כאן שאלף היינו שנים, וכ”ז ילפי’ מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ”ז י”ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש”י.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ”ב סי’ תקל”ג סקי”ט, ומולח הכל במועד – ר”ל דלא דמי לס”ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא”כ הוא רק הכנה לימי החול משא”כ בדגים אפשר ע”י הדחק לסחוט ולאכול וא”כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ”ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

תשובה: מ”מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ”מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

וצ”ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא”י.

וז”ל רבינו בחיי בראשית ב’, והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) “מבקשי פניך”, (תהלים כז, ח) “את פניך ה’ אבקש” (תהלים קה, ד) “בקשו פניו תמיד”, וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה’, כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'”, שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ”ל, וכידוע שיונה ברח מא”י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ”ע סי’ ג’ סקי”ג [הלשון המובא כאן הוא ע”פ המהרי”ו עצמו], בתשובת מהרי”ו סימן קמ”ו כתב למהר”ש ז”ל, ואם תשמ’ לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא”כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי’ אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו’, נאם הקטן יעקב וויילא עכ”ל המהרי”ו.

ומהר”ח פלאג’י ברוח חיים (ר”ס ג) כ’ אחר ד’ מהרי”ו, וכבר שמעתי מפ”ק מוה”ר הגדול מהר”י מאיו ז”ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו”ץ שיפסוק נגד הש”ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע”ב היפך דע”ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל”ה כ”ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז”ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא”ה ובחלב ובזולתם ע”כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

וצ”ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא”כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י”ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע”כ.

א”כ היה לבוש.

כמו”כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי’ יומא ט’), וע”ע בפ”ק דמגילה דגרסי’ בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו’ ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט”ס

***