יצחק

כתיב [דברים פרק לב, מח-נב]: (מח) וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמר: (מט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה: (נ) ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו: (נא) על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל: (נב) כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל:

ופרש”י כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך.

[ומה”ד-] ‘ושמה לא תבוא’, וידעתי כי חביבה היא לך על כן אני אומר לך עלה וראה.

היינו שהיה קשה לו למה נאמר עוד פעם כי מנגד וכו’, אלא דאתי לאשמעינן תו שאם לא יראנה עכשיו וכו’, והקשה הג”ר אברהם יצחק בריזל ר”מ ישיבת מיר ברכפלד דצ”ע א”כ למה הפסיק בינתים ב’ומות.

.

.

‘ כיון דהסוף הוא המשך של הפסוק הראשון.

תשובה – הנה ראיתי ברא”ם ז”ל והמהר”ל ז”ל בגו”א ששוין לפרש את דברי רש”י דקאי אדלעיל דעלה אל הר וגו’ והוא ממש נתינת טעם ע”ז, [וכמדו’ שיש איזה חילוק ביניהם], ולא הוקשה להם כלום, דיתכן שימשיך את ענינו ויחזור לפרש את דבריו הראשונים, ובכ”מ פרש”י סרס המקרא ודרשהו, ומעולם לא ערער אדם בדבר.

אכן מ”מ כאן יש ביאור אמתי ונכון ע”פ מה דאיתא כאן בתרגום יונתן על הפסוק ומות וגו’ דכתיב בינתיים, וז”ל: ושכוב בטוורא דאנת סליק לתמן ואתכנש לעמך אוף אנת היכמא דשכב אהרן אחוך בטוורוס אומנוס ואתכנש לעמיה מן יד פתח משה פומיה בצלותא וכן אמר רבוניה דעלמא בבעו מנך לא אהי מתיל כבר נש דהוה ליה ביר יחידאי ואשתבי אזל פרקיה בממון סגי אלפיה חכמתא ואומנותא קדיש ליה איתא נציב אבוורנקי דמלכיא בנא ליה בית חתנותא אתקין ליה פוריינא וקטר ליה גננא בגויה זמין ליה שושביני אפא פתיה נכס ניכסיה מזג חמריה כיוון דמטא למחדי בריה עם אנתתיה ובעו שושביני למכרך רפתא אתבע ההוא בר נש לבי דינא קמי מלכא ואתקנס דין קטול ולא דלו מניה עד דחמי בחדוות בריה היכדין אנא טרחית בעמא הדין אפיקית יתהון במימרך ממצרים אליפית יתהון אורייתך בניתי להון משכנא לשמך וכד מטא זמנא למיעבר ית יורדנא למירות ית ארעא אנא מתקנס לממת אי ניחא לקמך דלי מני ואעבור ית יורדנא ואחמי בטובתא דישראל ומבתר כדין אימות.

פי’ ושכב בהר שאתה עולה לשם והאסף לעמך גם אתה כמו ששכב אהרן אחיך בטוורוס אומנוס ונאסף לעמו, מן יד פתח משה פיו בתפילה וכן אמר רבונו של עולם בבקשה ממך לא אהיה משול כבן אדם שהיה לו בן יחידי ונשבה הלך ופדהו בממון רב לימדו חכמה ואומנות קידש לו אשה נטע נטיעה של מלכים [עץ נטוע בלידתו משמש לחופתו] בנה לו בית חתונה התקין לו אפריון וקשר לו חופה בתוכו הכין לו שושבינין אפה לחמו שחט זבחו מזג יינו כיון שהגיע לשמח בנו עם אשתו ובקשו השושבינים לכרוך לחם, נתבע ההוא בן אדם לבית דין לפני המלך ונקנס משפט של מות, ולא משכו ממנו [המתינו לו] עד שיראה בשמחת בנו, כמוכן אני טרחתי בעם הזה הוצאתי אותם במאמרך ממצרים לימדתי אותם תורתך בניתי להם משכן לשמך וכאשר מגיע הזמן לעבור את הירדן לרשת את הארץ אני נקנס למות אם נוח לפניך משוך ממני [המתן לי] ואעבור את הירדן ואראה בטובה של ישראל ומאחרי כן אמות [כתר יונתן].

כלומר שהפסוק שאח”ז הוא תשובה על שאלת מ”ר.

וז”ל התרגום יונתן על הפסוק שאח”ז, אתיב ליה מרי עלמא וכן אמר מן בגלל דשקרתון במימרי במצע בני ישראל במוי מצות רקם מדברא דצין מטול דלא קדישתון יתי במצע בני ישראל.

[כי מנגד] ארום מקביל תחמי ית ארעא ותמן לא תיעול לארעא דאנא יהיב לבני ישראל.

פי’ השיב לו אדון עולם וכן אמר מן בגלל שמעלתם ששקרתם במאמרי בתוך בני ישראל במי מריבה רקם מדבר של צין בשביל שלא קידשתם אותי בתוך בני.

כי מנגד תראה את הארץ ושם לא תבוא לארץ שאני נותן לבני ישראל [כתר יונתן].

ולפ”ז י”ל דמה שהמשיך הקב”ה לומר לו עוד כי מנגד וכו’ הוא כנגד מה שנתחנן משה ליכנס לארץ השיב לו כך.

אכן בין כך ובין כך הכל היה באותו הענין, ולהכי לא חשיב מה שמפסיק ביניהם וכנ”ל, ועיין גם באלשיך שביאר דומות שייך כאן ממש ע”ש.

וראיתי מובא בשם הגר”א בס’ הכתב והקבלה וז”ל, והגר”א אמר מיתת משה היתה רצונית והוא עפ”י ציווי.

וגם במיתתו היה עובד הש”י וקיים מ”ע.

ולכן נאמר לו ושמה לא תבא שהוא מצות ל”ת, כדי להוסיף לו שכר עכ”ל.

א”ה לפ”ז יש ליישב גם קו’ דבכאן, דלכך נאמר בסדר זה, להסמיך העשה והל”ת יחד כיון דשניהם מענין הציווי למיתה.

Read less

אור לל”ג בעומר י”ח אייר תשע”ו

אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת

א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות וכמה שאוכל טפי בטל הטעם טפי.

ומה שדן עוד במי ששח בין גאולה לתפילה, דלכאורה אין טעם שיסמוך גאולה לתפילה כעת, יעויין בדעת נוטה למרן הגרח”ק שליט”א מ”ש בזה בענין טעה והתחיל כי שם ה’ אקרא בין גאולה לתפילה, ויש לדחות קצת לענינינו לתרי גיסי.

הדלקת נר בעי”ט שחל בשבת ע”י ע”ת

ב) מה שהקשה היאך מותר להדליק נרות בעי”ט שחל בשבת ע”י עירוב תבשילין (שו”ע או”ח סי’ תקכ”ז סי”ט ומ”ב שם), הרי אין כאן הסברא דהואיל וחזי לאורחין, דהרי שרגא בטיהרא מאי אהני.

תשובה עיקר זה מיירי בפשטות רק באופן שאכן נהנה מהנר בי”ט (עיין שש”כ פכ”ח הערה קצ”ט, בשם הגרשז”א, ושם פמ”ד הערה ל”ו, וע”ע במ”ב דרשו שם מה שהביאו עוד ביאורים בזה).

בביאור דברי הגמ’ וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין

ג) מה ששאל הגר”ד הופשטטר בביאור דברי הגמ’ פסחים דף קח ע”ב, תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות.

אמר רבי יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.

לענ”ד אין כאן קושי’ בביאור דברי הגמ’, דכך הוא דרך התנאים, וכונתו שאין תועלת לחנך את הקטנים ביין ומאידך גיסא דרך החינוך היותר מועיל כאן [שעי”ז יקיימו מצות ליל הסדר כשיגדלו, שזהו עיקר המכוון במצות חינוך] הוא לחלק להם קליות ואגוזים שכך לא ישנו וישאלו.

ויקיימו בזה צורת החינוך המבוארת בתורה כי ישאלך בנך וגו’.

וברשב”ם כתב, וכי מה תועלת יש לתינוקות.

הלא פטורין מן המצות, ואולי כונתו כמ”ש, דכיון שפטורין מן המצוות וכל הענין הוא רק חינוך, ממילא האופן שיתחנך הבן הוא האופן המועיל והנכון כאן, ומכיו שיין אינו מחנך לדעת ר”י [אם לא דס”ל שאף מקלקל], אין מצוה בזה.

מ”ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן מרבים בשמחה

ד) מה ששאל ר’ בנימין הופנר לפרש”י בספ”ד דתענית דמרבין בשמחה משום שימי אדר וניסן היו ניסים לישראל, א”כ מ”ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן.

תשובה הכל כלול בזה, דמשנכנס אדר הכונה משעת כניסת אדר, וה”ה עד סוף ניסן ולא נחתו לפרש עד מתי.

סתירה ברש”י בטעם ד’ כוסות של גאולה

ה) מה ששאל הג”ר יעקב יצחק זילברשטין מ”ט בפסחים צ”ט ב’ פרש”י דד’ כוסות הם כנגד ד’ לשונות של גאולה, ואילו שם ק”ח א’ פי’ שהם כנגד ג’ כוסות שנאמרו בפסוק זה וכו’.

הנה הגר”ח מולאז’ין הביא שא”א להקשות מסתירות ברש”י שכך דרכו כשהיו ב’ פירושים הזכיר בכל מקום פי’ אחד.

ובפרט דכאן הם ב’ דעות ברז”ל, עי’ ירושלמי פ”י דפסחים וב”ר פר’ פ”ח אות ה’, ואם כי שם יש שינוי קצת שמא ג”א נזדמנה לו לרש”י או שהי”ל מדרש אחר, [ואולי תיקן מד’ כוסות לג’ כוסות ע”פ הבבלי חולין צ”ב א’ וסוטה ט’ א’], אבל מ”מ לכאורה דבר ברור דלא שייך בלא”ה לומר שיש כאן הכרעה של מפרש באגדות רז”ל, וגם אם היה מביא רק דעה א’ לא היה שייך לומר שיש בזה הכרעה אלא דעה הפשוטה נקט, והשתא נמי שהביא ב’ דעות לא שייך לומר שיש בזה סתירה.

איך מלו ישראל במצרים בלילה

ו) מה שהק’ ר’ משה שרגא שגיא ע”ד המכילתא שמלו ישראל באותו הלילה וכו’ [בשעת יציא”מ], והרי אין מלין בלילה.

תשובה יש דעות בתנאים שמלין בלילה מילה שלא בזמנה [ועי’ תוס’ קידושין כ”ט א’], ואולי אתיא כותייהו, ועוי”ל דשמא קודם מ”ת לא נצטוו בכל פרטי המילה, ועמ”ש כעי”ז לדון בזה לעיל ר”פ תזריע.

בביאור מ”ש הביה”ל שלא מצינו ענין אכילת ב’ כזתים בגמ’

ז) כתב השו”ע סימן תעה ס”א, יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, וכתב הביאור הלכה וז”ל, כזית מכל אחד – עיין מ”ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים.

אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב’ כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג’ מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא”ש והמרדכי ובש”ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ”מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג’ מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב’ על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ”ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב’ הברכות על שתיהם ביחד מכש”כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר’ ירוחם שהעתיק ג”כ באחרונה דעת רבו הרא”ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב’ כזית לא הזכיר וצ”ע עכ”ל.

והקשה הג”ר אפרים קרלינסקי שאינו מובן מ”ט רצה המ”ב שיהא זה כתוב תלמוד ובבפוסקים לאכול ב’ כזיתים, כיון שכל ענין אכילת ב’ כזתים הוא מחמת ספק מהי המצה של המוציא ומהי המצה של כזית, והרי התלמוד והראשונים הפוסקים לא נסתפקו בזה.

תשובה עיקר כונת המ”ב יתכן להקשות דלא מצינו בשום מקום שיהיה דין להשלים הכזית דוקא ממצה מסוימת, וקי”ל השמש שאכל כזית יצא, ואמנם יש דיני הבציעה, אבל דין אכילת הכזית שאנו נוהגים שני כזיתים מחמת שאין אנו בקיאין מאיזה מצה לאכול כזית – זה לא מצינו שורש בפוסקים לחשש כעי”ז.

וא”כ ה”ה לדידן סגי במצה אחת איזה שיאכל.