יצחק

האיסור הוא איסור דאורייתא, ראשית כל משום שמבנה הפלטה שיש שם סלילי אש בפנים כמבואר בספר ארחות שבת שמטעם זה יש לו דין כנר דולק לענין טלטול שאסור לטלטלו בכל גווני.

ושנית האיסור בבישול הוא מדאורייתא גם בתולדות האור כמבואר בשו”ע סי’ שיח ס”ג, ולכן אף בפלטה שאין בה סלילי אש יש שם חשמל בוער, אף אם נאמר שאין הסיר מתבשל מהחשמל כתוצאה ישירה מ”מ הפלטה מתחממת מחשמל, ודין זה כדין בישול גמור כמבואר בדברי החזו”א שהובאו בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ יב הערה ג.

ואף שהגרשז”א שם רצה לחלוק על זה, וכן טען הגרשז”א שם בסק”ב לענין בשר בחלב, מ”מ כן דעת רוב הפוסקים שבישול בזרם חשמלי נחשב דאורייתא גמור (כ”כ לגבי חשמל בית יצחק יו”ד סי’ קכ אות ד’ ואחיעזר ח”ד סי’ ו ובאר משה ח”ז קונטרס עלעקטריק סי’ צח, וכ”כ בשערים המצויינים בהלכה סי’ מו סק”ד, חוט שני ריש עמ’ קסב בשעה”צס קפ”ט, ארחות שבת פ”א ס”א, הל’ שבת בשבת פ”ח סעי’ סו, ועי’ חזו”א או”ח סי’ נ סק”ט, וכ”כ לגבי מיקרוגל אג”מ או”ח ח”ג סי’ נב וכן הגריש”א בשבות יצחק דיני מיקרוגל פ”א אות ד ושבט הלוי ח”י סי’ סב, ועי’ חוט שני ח”ב פכ”ט סק”ו שחשש שבישול מיקרוגל הוא כבישול בחמה לחומרא, לענין איסור בישולו באש אח”כ, וצע”ק ואולי רק מחמת שבישול המיקרוגל אינו בישול גמור כמו שנתבאר חשש זה בשבט הלוי ח”י סי’ סב, ולא שיש צד שאי”ז בישול האסור, וגוף דברי גרנ”ק להחמיר בבישול באש אחר חמה הוא דלא כפמ”ג סי’ שיח במשב”ז סק”ו, וטענת הפמ”ג א”ש טובא דהרי ההיתר לבישול אחר בישול הוא מחמת מצב התבשיל כרגע ולא מחמת מעשה שנעשה בו, וממילא אין חילוק כיצד היה הבישול, ורק במיקרוגל יש לטעון שהבישול נעשה באופן אחר ואינו מבשל באותה רמה, ועי’ לעיל שדעת החוט שני כדעת רוב הפוסקים שבישול בחשמל הוא כבישול באש, ואולי הגרנ”ק החמיר רק לגבי חמה שמבשלת באופן מעט שונה ולא בתולדות חמה שאופן הבישול בה יוכל להיות כמו בתולדות האור ממש).

ובמקום פקו”נ כשצריך לבשל לחולה היה מקום לומר שיש להעדיף בישול בחשמל בלא אש כשהדבר אפשרי לחשוש לדעה שזהו רק דרבנן, מכיון שהגדרת חשמל כאש גמורה מסברא לא נתברר כל הצורך, אבל יש לטעון דמ”מ דרך בישול אסרה תורה כדפרש”י, ובכלל זה מה שהוא דרך בישול, ואף שהיה מקום לטעון שנאסר רק דרך בישול שהיה בזמן מתן תורה, מ”מ כמעט כל הפוסקים סוברים שהוא איסור תורה, ואולי לרווחא דמילתא יש להעדיף בחשמל בלא אש כדי לחשוש לאותם שיטות.

ומכל מקום במקרה שיש אש בכירה כנהוג ויש אפשרות להניח עליו הוא עדיף מלהפעיל מיקרוגל, דהרי בהפעלת מיקרוגל יעבור להחזו”א באיסור בונה מבעיר ומבשל, משא”כ בהנחת הסיר על האש בלבד עובר רק על איסור בישול בלבד.

יעוי’ ביפה ללב (סי’ רס אות ג) שכך הבין בדעת האר”י שלא לגזוז ציפרניים בלילה ע”פ מה שנהג שלא להסתפר אז, ועי’ תשובות ישראל ח”ו סי’ לט ומה שהביא שם שכן נהג רב אחד שלא לגזוז ציפרנים בלילה ותמה עליו, אולם אין לתמוה אם כך נהג הרב הנזכר שכן מבואר ביפה ללב לרח”פ, ודלא כמה שכתב הגר”י הלל בקובץ מקבציאל לח עמ’ רכג (ועי’ בספר יצחק ירנן סי’ כד) שאין ללמוד הצפרניים מהשער, אולם יש לציין דמנהג זה שלא לגזוז הצפרניים בלילה אינו מפורש בכתבי האר”י וגם אינו נהוג כ”כ כמו מנהגים אחרים שהובאו בכתבי האר”י, ועי’ במועד לכל חי סי’ ו אות ז שהזכיר רק תספורת, ועי’ יוסף אומץ להחיד”א, ועי’ במנחת אלעזר ח”ד סי’ י סק”ו שהתיר אפי’ תספורת בלילה ונקט בפשיטות שאין כוונת האר”י כלל לזה.

וראה גם בא”א מבוטשאטש מהדו”ת סי’ רס שהזכיר באיזה אופן קציצת ציפורניים בלילה ולא הזכיר שיש חשש בזה [ואולי יש חילוק באיזה לילה]  וכעי”ז בקצות השלחן סי’ עג בדה”ש סק”ד ובמילי דחסידותא על הספר חסידים.

ומאחר שדברי האחרונים המחמירים בזה מיוסדים על דברי האר”י שהובא במג”א ס”ס רנא וזה היה מסתמא גם לפני המקילים ולמרות זאת לא שיערו ללמוד מזה הנהגות אלו א”כ לא שמעו מהנהגה כזו לענין מניעת גזיזת ציפרניים בלילה ואולי גם תספורת.

ובקהילותינו שלא נהגו בהרבה דברים ע”פ קבלה כ”ש שלא חשו לזה ולא נהגו בזה, שהרי גם אינו ברור שהאר”י נהג שלא להסתפר בלילה (ראה מנחת אלעזר שם שדחה הדברים בתוקף ושאין ראיה מהמג”א בס”ס רנא) וגם אינו ברור שגזיזת ציפרניים הוא כתספורת כמ”ש קצת אחרונים, ומאחר דבקבלה בלאו הכי לא החמירו בהרבה דברים, ואיסורא בודאי אין כאן, לכן נראה שלא חשו לזה, למעט שכשגוזז לכבוד שבת שלכתחילה טוב לגזוז ביום ו’ ולא בלילו כדי שיהיה ניכר יותר שעושה לכבוד שבת כעין מ”ש המשנ”ב לגבי רחיצה (וראה ט”ז סי’ רס סק”א בשם רש”ל, והרחבתי עוד בתשובה אחרת), אבל לא מצד זהירות ע”פ קבלה.

ומ”מ מי שרגיל לנהוג ולהחמיר לחשוש ע”פ קבלה ושואל אם יש בזה דבר טוב להזהר גם בזה, בודאי שאפשר לומר שיש בזה דבר טוב.

יזכיר בשם אביו או בכינוי אחר שמייחד אותו (חזו”א).

מקורות:

עי’ בתוס’ חגיגה ט ע”ב שגר נקרא בן אברהם ושרה אבל שם באמת הוא מתייחס ישירות אליהם, וגם בעליה לתורה יש נוהגים לעשות מי שבירך על שם אברהם (ראה עלי תמר על הירושלמי פ”א דבכורים ה”ד, ובגט אי’ באה”ע סי’ קכט שכותבים רק שמו ולא שם האב דשם מחמרי’).

משא”כ כאן שיש לו אם אחרת א”כ בניד”ד שמא כאן גם בתפילה אין להזכיר שרה כשם האם, ובפרט דאי’ בתוס’ שם שהיו אברהם ושרה תחילה לגרים ולכן הגר נקרא בנם א”כ שמא אין כל אחד מישראל נקרא בן אברהם ושרה.

וראיתי מי שכתב דכאן יאמר בן חוה ואיני מבין דבריו, דהרי רק בני נח מתייחסים אחר נח וה”ה אחר אדם ואם אנו מתייחסים לאדם וחוה כ”ש שאנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב ואם גר מתייחס לשרה כ”ש ישראל דבזה לכו”ע מתייחס אחריהם (עי’ במפרשי המשנה בבכורים בשם ירושלמי) ועוד דכבר מבואר בדברי האחרונים (והרחבתי בתשובה אחרת) דאם האם היא חוטאת אין להזכיר שמה ולמה יזכיר חוה שבא עליה הנחש והוליד ממנה (פדרר”א ומדה”ג פ’ בראשית) וגרמה מיתה לעולם.

[וראיתי חכ”א שכתב בשם הגרח”ק בספר שמות בארץ דלהלן שיש אומרים שיזכיר בן חוה כי היא היתה אם כל חי, והיה נראה לי קצת תמוה, ולכן עיינתי בפנים הספר הנ”ל וראיתי שכל הדברים שם שמהגרח”ק באו בכתב מודגש ומילים אלו הובאו בכתב לא מודגש ובסוגריים ובכתב קטן משאר כל התוכן, ועיינתי בהקדמה שם וראיתי שכ’ שם שמה שבכתב לא מודגש הוא תוספת דברים או ביאור מהעורך או מדברים שנשמעו בע”פ מהגרח”ק, ולכן מאחר שכל שאר הדברים שם מהגרח”ק בקטע זה מודגשים, לכן כנראה שסוגריים קטנות לא מודגשות אלו הם תוספת מהמחבר].

ובארחות רבינו עמ’ שלג הביא בשם הקה”י שאם המתפלל אינו יודע את שם האם אפשר להזכיר את שם האב, וכן הובא שם בשם החזו”א שיאמרו שם האב או באופן אחר שיוודע שהכונה לחולה זה.

ובתשובה אחרת הרחבתי שאין איסור מעיקר הדין בהזכרת שם האב וגם יש מקומות שכנראה נהגו בזה לכתחילה, וכ”כ בעה”ש או”ח סי’ קיט ס”א שיזכיר שם אמו או שם אביו של החולה.

ובספר שמות בארץ עמ’ קיז הובא מהגרח”ק שהחזון איש אמר שאם אין זוכרין שם אמו יאמרו שם אביו ואם גם זה אין ידוע יזכירו שם עירו או שם פרנסתו כגון הסנדלר וכה”ג ע”כ, ועי’ בתפילה כהלכתה פי”ב סמ”ב בשם הגרי”י פישר בעל אבן ישראל שאם ידוע רק בכינוי שמו יזכירוהו בכינויו ואפי’ בלשון לעז.

ומ”מ כשמתפלל בפני החולה א”צ להזכיר שמו כמו שהביא המשנ”ב שם בשם המג”א, והוא ע”פ הגמ’ ברכות לד שכ”א שם, ומהרי”ל שחילק בין בפניו לשלא בפניו.

ויש לשים לב דבתפילה צריך שהתפילה תהיה מבוררת כמ”ש המשנ”ב סי’ קיט סק”ב בשם הפר”ח בשם הזוהר (ראה זהר פ’ לך לך פד ופ’ וישלח קסט) שבתפילה צריך לפרש דבריו כראוי עכ”ד, ולכן צריך להזכיר שם החולה רק כשהוא שלא בפניו (עה”ש שם ס”ב ופשוט), וממילא כשבא להזכיר החולה באיזה דרך של כינוי וכיו”ב (כדלעיל בשם החזו”א) צריך לומר שם החולה באופן שיהיה מכוון לחולה, שלא תתקבל התפילה על אדם אחר בשם זה, וכדאי’ במדרש אסתר שפעם התפלל אדם שהיה עיף בדרך שיבוא אליו חמור ובא אליו שר אחד וביקש שישא על כתפיו את חמורו, ועי’ עוד במשנ”ב גבי עשי”ת גבי זכרנו לחיים שלא לומר בפתח, ומנהגינו לחשוש לזה בכל ימות השנה אף שהמשנ”ב החמיר שם רק בעשי”ת.

ששאלתם מה הגדר בקניה להחשיבה כהוצאות שבת, יש שנקטו שדין זה נאמר לגבי צרכים ולא לגבי דברים חריגים ומופרזים שאינו רגיל בהם (עי’ הגדרים שנאמרו בזה בשבות יצחק ח”ו עמ’ קפח בהג”ה בשם הגריש”א, דרור יקרא עמ’ שעה בשם הגרח”ג שיינברג).

ויש שכתבו דגם דברים שאינו רגיל בהם אם מכוון לכבוד שבת הוא בכלל זה (הגרח”ק אליבא דהלכתא מו עמ’ עז), וכמובן שיש לדון בכל דבר לגופו.

והנה זה פשוט דמדובר על יותר ממה שרגיל לאכול ביום חול, ומאידך גיסא יש הסתברות דמיירי יותר מהצרכים ההכרחיים והבסיסיים, דהרי הצרכים ההכרחיים והבסיסיים הם מכלל מה שקצבו לו כדכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון וכדאמרי’ שהקב”ה זן כל בריה מקרני ראמים ועד ביצי כינים ועי’ שבת קז ופ”ק דע”ז, א”כ מה שמוסיף הכונה יותר על מה שמוכרח.

וגם רש”י כ’ בביצה טז ע”א כל מזונותיו וכו’ ועל כן לא יוסיף שמא לא קצבו לו כ”כ, והובא בבה”ל ריש סי’ תקכט, וממילא מבואר דבשבת יכול להוסיף על המוכרח והנצרך בבסיסו.

וכן בטור סי’ תקכט מבואר דבשאר ימים צריך לצמצם ומבואר דבשבת ויו”ט א”צ לצמצם, וכן פסק השו”ע שם ס”א ואל יצמצם בהוצאות יום טוב, ומשמע דאין ענין לצמצם ואדרבה יש ענין שלא לצמצם.

ואפשר דעכ”פ מה שודאי יש לומר דכל דבר שדרך אנשים במצב שלו לקנות אותם והוא אינו קונה בימות החול מחמת שנזהר מחמת דברי הבה”ל שם שלא לנהוג בפזרנות שלא להצטרך לבריות מ”מ בזה אין חשש לקנותם לשבת ויו”ט.

ויתכן דגם הגרח”פ שהחמיר בזה היה בדברים חריגים ומופרזים מאוד וצל”ע.

כן.

מקורות:

פשוט שכל דבר שיש בו עונג שבת הוא בכלל עונג שבת דעונג שבת נאמר לגבי עניינים רבים ולא רק על הסעודה, כמו שנאמר עונג שבת על עונת ת”ח וכן על סיפור דברים ועל שינה כמו שנתבארו הדברים בפוסקים כ”א במקומו.

וכל הוצאות צורך שבת הם בכלל הוצאת שבת כמ”ש הגריש”א (שבות יצחק דלקמן) והגרח”ק (אלא פל”ח ז) והגרנ”ק (חוט שני ח”א פ”ד) דגם הוצאות חשמל כשר הוא בכלל הוצאות שבת.

וכן לגבי ד’ מינים כ’ הר”ן בסוכה טז ע”א שנכלל המכאן ואילך בלוו עלי ואני פורע (והואיל דאתאן לזה יש לציין דמכאן ראי’ להגרי”ש הסובר שמה שהוא חיוב מן הדין מצד מצוה דרמיא עליה אינו בכלל לוו עלי ואני פורע כמו שהבאתי בתשובה אחרת לענין אם הוצאות אורחים הוא מכלל הוצאות שבת, ושם כתבתי עוד סברא בטעם חילוק זה), ועי’ יש”ש בפ”ק דב”ק סי’ כד.

ועי’ שלחן שלמה סי’ תקכט סק”ד דגם בגד נאה לשבת הוא בכלל זה, וכן כתב הגרח”ק (מילי מעלייא אות לז, אליבא דהלכתא מב עמ’ סז) וכ”ה ברבבות אפרים ח”א סי’ קפא, ועוד כ’ הגרח”ק (אליבא דהלכתא מא עמ’ נט) שכל צורך שבת ויו”ט בכלל.

ויש להוסיף דהריטב”א בביצה טו ע”א כ’ שכל הוצאות צרכי מצוה הם כמו הוצאות שבת (ומה שהקשה בחשוקי חמד ב”ב מה ע”א מהר”ן דלקמן לא זכיתי להבין הקושי’ דרק נתברר בדבריו של הר”ן דמה שהוא כבר חובה עליו אינו בכלל זה כמו שנתבאר, אבל לא שיש חילוק בין מצוה למצוה, אבל עי’ דרך שיחה ח”ב ריש עמ’ קצו).

כן.

מקורות:

בהשקפה ראשונה היה נראה שיצא, דהרי בגמ’ בברכות מט אמרי’ רק שצריך לומר ג’ גמולות וג’ טובות וכו’ וא”כ הרי עיקר החיוב תיקן, דהנוסח אינו מעכב, דהרי בריך רחמנא יצא בברכה ראשונה כמבואר בסי’ קסז, וכן בברכת הזן כמבואר ג”כ בפוסקים ובפרטי הדינים המבוארים גבי בהמ”ז, וכן בסי’ סח במשנ”ב מבואר ע”פ הפוסקים דהנוסח אינו מעכב, ממילא כל שקיים דינא דגמ’ לומר שלוש גמולות באיזה נוסח ואופן שאומר לכאורה יצא ידי חובה.

אולם יל”ע אם בניד”ד יצא ידי חובה, דהרי הטעם שאנו אומרים ג’ לשונות של גמולות חלוקים זה מזה הוא משום דאין כ”כ משמעות כשאומר ג’ פעמים הוא גומלינו ואדרבה יש בזה משום איסור לכפול הדברים, כמבואר בסוגי’ דמודים מודים ושמע ושמע, א”כ מה שאמרו בגמ’ לומר שלוש גמולות ע”כ מיירי בג’ לשונות שונים וחלוקים של גמולות.

ויעוי’ בבה”ל גבי ק”ש שהסתפק לדעת ר”ח אם מי שכפל מילה יצא יד”ח או לא, ואמנם המנהג להקל בזה, אבל גם אם בסתם מי שכופל מילה יצא ידי חובה מצד שתוך כדי דיבור אינו מקלקל אלא רק מתקן, מ”מ בענייננו מנין לנו שיש משמעות לכל הפעמים שאומר כדי להחשיב שאמר כמה פעמים.

ממילא מנין שיצא ידי חובה אם אמר בג’ לשונות שוים שאין משמעות בכפלותם.

אולם באמת מצינו לענין קדוש קדוש קדוש שאומר ג’ פעמים ובתולדות יצחק על הירושלמי פ”ה דברכות ה”ג כתב דטעם ההיתר לומר קדוש קדוש הוא משום שאומר לשון הכתוב ואינו מחדש הכפלות מעצמו, אבל עדין צריך בירור האם יש ללמוד מזה שיש משמעות לכפלות או דשם באמת יש טעם מיוחד למה שם יש משמעות לכפלות.

ובחולין צא אמרי’ דהוא משום דמלאכי השרת אין להם רשות לומר השם עד אחר ג’ תיבות, אבל עדיין מצד זה אין בזה טעם מספיק לומר שבמקומות אחרים לא תהיה שום משמעות לכפלות גרידא דאם כן הוא גם כאן היה על המלאכים לומר ג’ תיבות שיש בהם משמעות כל שהיא.

ואכן כ’ הגר”א [ישעיה ו ג] דכפלות ב’ פעמים בא לחזק הענין וכפלות ג’ פעמים בא לומר קדושה למעלה שאין לה קצבה, ומענין דברים אלו אי’ ברד”ק [ירמיה ז ד] עה”פ היכל ה’ היכל ה’ היכל ה’, שכופל המילות לחזק הענין עי”ש, ועי’ גם במיוחס לרש”י במנחות עז ע”א ד”ה אלא מש”כ על הפסוק כי עשרת הבתים וגו’ שדרך הנביאים לכפול הענין עי”ש, אלא ששם אינו אותו הלשון ממש, וא”כ טעם ההיתר לומר קדוש קדוש הוא משום שאומר כלשה”כ וכתולדות יצחק הנ”ל ובזה אין ספק שנראה כב’ רשויות כיון דמוכחא מילתא שאומר משום שכך לשה”כ וגם במודים מודים אין הכונה שרק נראה כב’ רשויות דאה”נ יתכן שרק בא לחזק הענין אבל מספק כיון דיש צד שנראה כב’ רשויות משתקין אותו משא”כ היכא שאומר נוסח הכתוב.

נמצא לכל הנ”ל דבדיעבד יש על מה לסמוך יצא יד”ח (ויעוי’ בסי’ קפח שנקט המשנ”ב בשוכח בסעו”ג רצה שאין לחזור מספק כיון שמצד הדאורייתא ודאי יצא וכ”ש לענייננו).

ואמנם היה מקום לטעון דג’ גמולות הכונה ג’ עניינים שונים ולשונות נפרדים של גמולות אבל הא מנ”ל ומהיכי תיתי לה דהרי לא נזכר דבר כזה להדיא.

הנידון בזה מתחיל רק אם יש כאן רמה מסויימת של קביעות והסתגלות בשמאל והסחת דעת משימוש בימין, ואעפ”כ יש שכתבו דגם בזה חשיב ימני עדיין כיון שעתיד לחזור ולהתרפאות.

מקורות:

הנה מבואר בפוסקים [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו ד”ה ואיטר בשם המג”א שם סק”ט בשם הד”מ בשם המרדכי ודה”ח וכן במנח”י ח”י סי’ א ועוד] שאדם שנשברה לו כף יד ימינו ומחמת זה אינו יכול להשתמש בימינו בלבד אלא רק בשמאלו דינו כאדם שמאלי.

ומ”מ מסתבר דיש לזה איזה גדר כל שהוא, דאדם שיש לו יומיים גבס אין נראה להחשיבו כאיש איטר ליומיים מחמת זה,  דאין זה אלא כאדם שמלוכלכת ידו הימנית ועכשיו משתמש בידו השמאלית, שאינו נהפך להיות איש איטר מחמת זה.

אבל יש לדון במקרה הפוך באדם ימני שבמשך זמן קבוע ארוך וממושך היה לו גבס ביד ימני עד שסיגל לעצמו כטבע גמור להשתמש ביד שמאל בלא קושי כלל, דמחד גיסא יש מקום לומר שנחשב שמאלי, כיון שמשתמש בשמאלו בפשיטות, ומאידך גיסא אם עדיין יכול להשתמש ביד ימינו ויחזור להשתמש בו כשיסירו ממנו הגבס, יש לדון בזה דשמא נחשב כשולט בשתי ידיו שדינו בד”כ כאדם ימני גרידא כמבואר בשו”ע (וכמו במשנ”ב סי’ כז סקכ”ב באדם שחלה בידו הימנית ונתרגל ביד שמאלית וחזר לבוריו ביד הימנית ונעשה שולט בשתי ידיו שדינו ככל אדם).

ובשו”ת חלקת יעקב או”ח סי’ ח נקט דאדם שיש לו גבס נחשב בזמן זה כשמאלי, אבל בהליכ”ש תפילה פ”ד אות יב ודבר הלכה סי’ ג אות ב נקטו דרק בחולי שהרופאים אומרים שאין לו תקנה חשיב נשתנה טבעו מחמת זה, ומה שהביא שם בדבר הלכה משו”ת רע”א כת”י דבאופן שהרופאים אומרים שאין לו תקנה חשיב נשתנה טבעו, יש להעיר דבמשנ”ב מבואר דגם כשנתרפא דינו כשולט בב’ ידיו מ”מ משמע שעד עכשיו היה דינו כאיטר, וקצת דוחק לומר דכ”ז בתנאי שעד שנתרפא חשבו שלא יתרפא, דא”כ דעדיפא מיניה יש לנקוט דברגע שנודע לו שיכול להתרפא ושולט בשמאלו ויודע שישלוט גם בימינו סגי בזה להחשיבו כשולט בב’ ידיו, וגם גוף דברי הרע”א אולי יש ליישב דמעשה שהיה כך היה שהרופאים אמרו כן ולרווחא דמילתא נקט כן כיון דגם לפי הצד שא”צ מום קבוע מ”מ צריך איזה גדר להחשיבו כמי שכל שימושו עכשיו הוא בשמאל, ולזה סגי במה שהרופאים אמרו שאין לו רפואה לימינו, וה”ה אם אין לו רפואה לימינו במשך זמן רב, ויל”ע וע”ע במאיר עוז על המשנ”ב שם מה שהביא בשם הגרש”ו (וכנראה סמך על קצת משמעות באחרונים דשיעור האיטר במקרה של הרגיל עצמו הוא שנה וממילא צירף זה לניד”ד אע”ג דאיהו סובר שבהרגל מחמת שמים א”צ כמ”ש בשה”ל ח”י סי’ ג מ”מ כאן שיש צד שאינו מחמת שמים דאינו קבוע נקט דיש להמתין שנה לחשוש לשי’ הנ”ל, ויל”ע בדבריהם אם זו כוונתם, ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שם מה שציין לדברי האחרונים הנ”ל ולדברי עוד אחרונים, ומה שהביא שם בשם הבית יצחק לא הבאתי כאן דאפשר שאינו מתיישב עם דברי המרדכי והמג”א והמשנ”ב בניד”ד).

והנה שורש הויכוח האם שייך שיהיה יד כהה לזמן או לא, ואם נשווה הדברים לסוגיות אחרות ודינים אחרים יש מקומות דמצינו שצריך ביטול קבוע, עי’ בסוגי’ דסוכה דף ד’ וכמובן שכ”ז הוא רק זכר לדבר ואינו ראיה גמורה.

והנה נחזי אנן דהמשנ”ב למד דין זה של חלה יד ימינו שחשיב שמאלי (ע”פ הדגמ”ר כמבואר בשעה”צ ובה”ל) במכ”ש במי שסיגל עצמו השימוש ביד שמאל על פני הימין, והנה בנידון ההוא הרי לכאורה הוא דבר פשוט שאם אדם הגיע לידי הסתגלות בשמאל במצב שהימין היא כבר יד כהה דינו כשמאלי גם אם יודע שבהמשך ישנה חזרה את מנהגו להשתמש גם ביד הימני או רק ביד הימני, (דהרי שם אין שום טענה לטעון שהוא שולט בב’ ידיו בכח ולא בפועל, דהרי שם מיירי שגם בכח וגם בפועל אינו שולט בב’ ידיו), וא”כ מאחר שהמשנ”ב סובר דבנד”ד (כשחלה ביד ימינו) שמן השמים החלישוהו בידו הימנית הוא מכ”ש מהנידון ההוא, אע”פ שהיה מקום לטעון שהוא שולט ביד ימינו בכח ולא בפועל, א”כ לכאורה לא אכפת לן אף אם יודע שבהמשך יחזור לימינו כל עוד שכרגע יש כאן הסתגלות לשמאלו בלא אפשרות להשתמש בשמאלו ומצב מתמשך המביא להסחת דעת מימינו.

אבל אם הגבס אינו חולשה בפועל אלא מטעמי בריאות בלבד (רצוני לומר כגון שיש מצב ביד שאם כרגע ישתמש ביד זו עלול לבוא לידי נזק ליד אבל בפועל יכול להשתמש) לא שייך בזה ה”כל שכן” של המשנ”ב, ובפרט לפי מה שהתבאר בכוונת המשנ”ב בתשובה הסמוכה [ד”ה אדם ימני שנחתכה כף ידו הימנית האם נחשב שמאלי רק אחר שסיגל לעצמו השימוש ביד השמאלית או מיד], ואפי’ לאותם שהבינו במשנ”ב שם שלא כמו שביארתי שם בדבריו [עי’ בהרחבה שם] אלא דבעצם חיתוך כף יד הימנית כבר נעשה שמאלי, מ”מ יל”ע אם שמא בזה מודו דאין כוונת המשנ”ב אלא שיש לכה”פ איזה צד כחישותא בעצם היד המונע ממנו להשתמש ביד (ואע”ג דיש הרבה שימושים שיכול לעשות בלא כף יד עכ”פ כשהורגל בימינו ולא בשמאלו מ”מ המתבקש ממנו כרגע להתחיל להשתמש בשמאלו במצב כזה שהיד אינה שלמה לכל מלאכה) משא”כ כשהיד ראויה לכל מלאכה ויש רק סיבה גורמת שלא להשתמש בה ויל”ע.

ובד’ מינים באדם שיש לו גבס על ימינו הוא קל יותר מכיון ששם אינו לעיכובא לפי הרבה פוסקים (עי’ רמ”א סי’ תרנו ס”ג, וכך היה נראה מן הסוגיות לפו”ר דהרי אין לימוד לזה כמו בתפילין ובקדשים וגם אל”כ למה יוצא באתרוג בשמאלו ולמה באתרוג יוצא ובלולב לא, ועוד דאל”כ כשמחזיק עוד דבר בידו לא יצא כיון שמסלק האתרוג לימינו או הלולב לשמאלו בד”כ, ובסוגיות לא משמע אלא רק דלקיחה ע”י דבר אחר לא שמה לקיחה) וגם לדעת המחבר שם אינו תלוי בימין ושמאל שלו, ובלאו הכי יוצא מחמת שהוא ימין ושמאל דעלמא, ועוד דמבואר שם דמי שאין לו יד אינו לעיכובא (עי’ שם בס”ד בשו”ע שיטול בזרועו ובשע”ת על השו”ע שם סק”ו דאפי’ בשיניו וגם להצד שאינו יכול ושמחמת זה לא יברך אינו משום דין יד אלא חסרון בהגדרת וצורת לקיחה עי”ש), ומ”מ לרווחא דמילתא יכול להגביה פעם אחת גם הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו כדי לצאת חששות אחרות להפוסקים שהוא לעיכובא (עי’ במשנ”ב שם) ושבאיטר אזלינן בתר דידיה.