אין בזה סתירה דבתורה לא נאמר על גוי ידוע שהוא יפה תואר אלא שאם יהיה כך יהיה הדין, ואין בזה שום נתינת חן לגוים, דעדיין לא אמרנו על מאן דהוא שהוא יפה תואר, ומאידך גיסא בשעת מעשה שאינו מוציא בפה שרי דלא תחנם הוא בדיבור ולא במחשבה כדמשמע פשטות הגמ' בע"ז כ ע"א, ובלאו הכי לטובת ישראל מותר וכאן אפשר דמשום שבתורה נכתב להודיע הדינים חשיב ג"כ לטובת ישראל.
ויש להוסיף עוד דבגמ' שם איתא שרב בירך ברוך שככה לא בעולמו על מי שאינו בן ברית שהיה נאה, ומתרץ שם בגמ' דרב אודויי הוא דקא מודי, והיה מקום ליישב דכיון שלא נתכוון בזה לשבח את הגוי אלא רק לשבח את הקב"ה שרי, ולפ"ז בכל דרך סיפור דברים שאין הכונה לשבח את הגוי יהיה מותר (כגון דרך סיפור דברים שמספר שגוי זה היה כך וכך ועל ידי זה נעשה כך וכך).
אבל אינו ברור שכל דרך סיפור דברים יהיה מותר, דבפסקי הרי"ד שם אי' אסור לאדם לומר כמה נאה גוי זה ולאודויי לשם שפיר דמי עכ"ל, ויתכן שההיתר הוא רק באופן זה שמודה לשם, דרק באופן זה הותר.
וכן עי' בספר סדר יעקב בע"ז שם (הובא גם בעבודה ברורה שם) שכתב דטעם ההיתר כשמודה הוא משום שאין מייחס השבח לגוי אלא להקב"ה, ואין כאן התקרבות הלב להם אלא הוא כאומר גמל נאה עכ"ד, ומתחילת דבריו אפשר שבא לאפוקי בכל אופן שאינו מייחס השבח להקב"ה דאז יש התקרבות הלב, ומסוף דבריו שהביא הדוגמה מגמל נאה משמע דסגי במה שאינו תולה השבח בגוי אלא מספר כדרך סיפור דברים, אבל יש ליישב הרישא לסיפא דהיא הנותנת דאדם כיון שיש לו דעת א"כ כל עוד שאינו מייחס השבח להקב"ה חשיב עדיין כנותן שבח לגוי, ורק כשמייחס השבח להקב"ה אינו מייחס שבח לגוי כלל, ורק אז דומה לדכוותה בגמל בסתמא ששם אפי' בסתמא אינו נותן שבח לגמל.
ועי' בספר ערך דל בערכין יד ע"א שנקט יותר מזה שמדיוק דברי הרמב"ם בפ"י מהל' ע"ז ה"ד למד שההיתר רק באופן שאינו מזכיר נוי הגוי כלל אלא רק אומר הודעה להקב"ה כגון שככה לו בעולמו או מה רבו מעשיך ה', ולפי שיטתו פשיטא דבנידון שאומר בדרך סיפור דברים על הגוי אין היתר.
ובשו"ע יו"ד סי' קנא סי"ד אסור לספר בשבחן וכו' אבל אם מכוון בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו מותר, ומשמע מלשונו דא"צ כלל לשנות דיבורו ומ"מ ההיתר הוא משום שמכוון להודות להקב"ה, ע"ד הפסקי רי"ד הנ"ל, ויתכן לבאר ההיתר בב' אופנים, או לומר שהוא כעין הותרה, או לומר דכיון שמשבח כאן ישות אחרת ממילא נעקר השבח מהגוי לגמרי, משא"כ דרך סיפור דברים אינו נעקר.
ומ"מ א"א לאסור הדבר בפשיטות לומר דרך סיפור דברים כיון דמהגמ' אין הכרח כלל לאסור באופן זה, ויתכן לפרש שפיר בגמ' דלא תירצו אלא על האופן המבואר שם, וה"ה באופן אחר היה מותר כל שאין מתכוון לשבח הגוי, ובגם בראשונים ובשו"ע אינו מפורש לאיסור, וגם מסברא אינו מוסכם כלל לאיסור, כיון שאין מכוון לגוי כלל, ולכן א"א לומר שהוא איסור ברורה.
ומ"מ גם לפי הצד שהוא אסור יש מקום לטעון דאם אומר באופן שיש ללמוד מזה הלכה למעשה כמו בפרשת יפת תואר אין בזה איסור, ומ"מ כמו שנתבאר דבענין יפת תואר אין איסור כלל, כיון שאין משבחין בזה שום דבר אלא רק מה יהיה אם יהיה.
מק"ט התשובה הוא: 122809 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/122809