או”ח סי’ תעה ס”א, וישקענו כולו בחרוסת, בטור חלק על הפוסקים שהשמיטו דין זה, וכבר כתבתי באיזהו מקומן בביאור פלוגתת הראשונים בזה, ויתכן לבאר בעוד אופן אחר דהנה אמרי’ בגמ’ וצריך לנעוריה שלא יתבטל טעם מרור, וקשה דהרי אמרי’ שצריך שיהיה עבה זכר לטיט וכו’, ומה יועיל הניעור, ובאמת בחרוסת עבה שלנו אינו מועיל לו כ”כ הניעור, וממילא אפשר דסברו דהך דעה דקאמרה דצריך לשקועיה וצריך לנעוריה ס”ל שהחרוסת אינה עבה וממילא אף דלפעמים בדחיית הגמ’ לא אזלי’ בתר הדחיה כשרק דוחים הראיה מ”מ כאן דהדחיה אזלה כהדעה דצריך לסמוכיה א”כ ההלכה כפי הדחיה וצל”ע דלפ”ז נמצא דגם דינא דלנעוריה להנך ראשונים אינו להלכה וצ”ע.

שם בשו”ע ואומר זכר למקדש, בבה”ל תמה מנא ליה, ותמה עוד דאין זה צורך ברכה כיוון שלא נזכר בפוסקים, וצע”ק למה לא יישב בפשיטות שכך נהגו במקומו של המחבר השו”ע כמו שהמנהג פשוט כן האידנא ולא חשו להפסק מענין הברכה דהרי כבר היה לברכה מקום לחול ועוד דהוא רק זכר ודרבנן ועוד דיש בזה מצורך הברכה והמצוה לפרש שהוא זכר למקד כהלל ולא עיקר המצוה ועוד שיש מנהג, וכבר הזכרנו דמצינו בכמה מקומות דבמקומות שיש עוד צירוף או צירופים הקילו לשוח לצורך הברכה ועכ”פ כשכבר היה מקום לברכה לחול.

שו”ע או”ח סי’ שכו ס”ג, ומימיו נשפכים לעוקא שבקרקע, נקט הכי משום שאם נשפכים לכלי או שהוא עצמן קולטן לכלי בלאו הכי אסור אפי’ היו חמי טבריא עצמן כמבואר לעיל בס”א.

שו”ע או”ח סי’ שצז ס”ח, שור של רועה כרגלי אותה העיר, יש לדון דלכאורה ביושבי אוהלים שמודדין מפתח ביתם לו יצוייר שיש הרבה מתחילתם ועד סופם וקונים כולם ממנו והוא באמצעם מובלע בתוך תחום כולם (דאל”כ פשיטא דבכה”ג אין שור זה נמדד לפיהם) לא יוכלו להזיז השור ממקומו, דומיא דשנים ששאלו חלוק ועירב זה למזרח וזה למערב להלן בסעי’ ט, ועוד קשה דאם עירב אחד מבני עיר למזרח ואחד למערב לא יזיזו השור ממקומו, ומיהו יש לומר דבזה לא נקבע השור על דעת יחיד שפרש מבני העיר, אבל גם באופן הקודם של יושבי אהלים יש לומר דבזה לא נקבע על יושבי אוהלים שיש בהם סותרים זה את זה, ומעין מה דאמרי’ (לפרש”י בגמ’ כך משמע ועי’ בסעי’ ה בבאר היטב) דמי שיש לו שור ורגיל למסור לב’ רועים ואפי’ יש בעיר ב’ רועים (יש לדון דשמא בידוע שאינו רגיל בשניהם לא ועי’ עוד משנ”ב סקי”ג) אין נקבע לפי הרועה, אם כי שם לגבי רועים גם אם שניהם בשביתה אחת אינו ברור דנקבע לפי שביתתם.
וכמ”ש השעה”צ בסק”י דכמה פעמים נותן עירובו במקום אחר, אבל כאן כן נקבע לפי כל בני העיר ומאן דפריש מינייהו אינו מן הכלל, אבל אם כל בני עיר אינם קבועים במקום אחר ויגרמו שלא יוכלו להזיז השור ממקומו אין רצונו לקבוע לפי בני העיר.

ושוב חשבתי דלכאורה ביושבי אהלים לא גרע הרועה מפטם שכל אחד מוליך מנתו למקומו בס”ו, כיון שדעתו על כולם ולכאורה ה”ה הכא, וכעי”ז לקמן סקל”ד בעירב אחד מבני העיר שיכול ליקח ממי בור העיר למקום שעירב, ולפ”ז יש לדון גם כאן אפי’ בעירב אחד דשמא כשקונה יהיה מה שקנה לפי שביתתו, שהרי דעת הרועה על בני העיר (דדוקא היושבים מחוץ לעיר אין דעתו של הרועה עליהם, ועי’ במשנ”ב), וצל”ע בכ”ז.

או”ח סי’ שנב ס”א הקורא בספר על האיסקופה ונתגלגל ראש האחד מהספר מיד וכו’ גוללו אצלו וכו’ משום בזיון כתבי הקודש התירו, המחבר לא הזכיר להדיא מה הדין כשכותל האיסקופה משופעת ונח עליו שהחמיר בזה בס”ב בקורא על הגג, אבל נראה דמאחר וכאן קיל אפי’ נתגלגל בחלקו לרה”ר משום בזיון כתבי הקודש, כמבואר בשו”ע כאן ובמשנ”ב סק”ב, א”כ לכאורה כ”ש שנח על גבי כותל משופע שהוא קל מרה”ר כל שאגדו בידו שיהיה מותר, דבכלל מאתים מנה.

ועוד יש לדון באופן שהוא על הגג דבזה אין ביזיון דאיסקופה דדרסי רבים כמ”ש כאן הרמ”א ובמשנ”ב שם, אבל באופן שיש ביזיון גדול אחר כגון שגשמים מנטפין ויבואו למחיקת הכתב והשמות ולגניזת הספר או חלקו, ולכאורה כאן כ”ש דיש להחשיבו כבזיון להתיר בו אפי’ הוא בחלקו ברה”ר או ע”ג כותל משופע כל שעדיין אגדו בידו.

וגם במקום דשכיחי גנבי או חיות רעות (עי’ בביצה טו סע”א וברפ”י דעירובין), לכאורה יש להחשיבו כמקום ביזיון, אם לא דנימא שכאן כיון שהוא עשה הדבר הלכך צריך לעמוד ולשמור משא”כ בביצה ובעירובין שם שלא הוא עשה וגם הוא מחוץ ליישוב, וצל”ע בזה.

או”ח סי’ שט סעיף ב, כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן וכו’, וכן במשנ”ב סק”ו ומיירי שהדקה יפה וכו’, מבואר דייחוד האבן לא מהני להפקיעו ממוקצה בלא מעשה, וגם אז טעם ההיתר הוא משום שהוא בטל לכלי, וצ”ע מלעיל סי’ רנט ס”ב דייחוד מועיל לאבנים אם מייחדם לעולם לתשמיש, וצ”ל דכאן בשאין מייחד לעולם, אבל צל”ע דלעיל שם כתב המשנ”ב סקי”א בשם המג”א והאחרונים דהאבנים שסביב הכירה תמיד מותרים לטלטל, ומשמע דבזה גם סתמא מהני, וצ”ל דשם סתמא הוה כלעולם וכאן לא, ועדיין צ”ב.

ועי’ עוד בדיני ייחוד אבן לעולם בסי’ שג סכ”ב וסי’ שח סכ”ב ומשנ”ב שם ושם.

או”ח סי’ רצו ס”ז, אפילו שמעו כל בני הבית הבדלה בבהכנ”ס, נקט דוקא ששמעו כל בני הבית, ולא נקט באדם פרטי ששמע בבהכנ”ס ובא לבדו בביתו, ואפשר הטעם דבזה אין טעם שלא יצא בבהכנ”ס, וכמבואר לעיל סי’ רצה במשנ”ב סק”ו דרק מי שיש לו בני בית שלא יצא בהבדלת הש”ץ כדי להוציא אח”כ בני ביתו, והכא מיירי שלא נתכוונו לצאת אף אחד מבני הבית על דעת שיבדילו בבית, דקדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא (עירובין ב), אבל ביחיד כה”ג יוצא בבהכנ”ס, א”נ דבר ההוה נקט בני הבית דאורחא דמילתא שיש יותר מאחד.

שיעורו ראשו ורובו של קטן וכן הוא הדין באדם ננס, ויש להקפיד על שיעור זה בחינוך הקטן.

מקורות:

הנה יש ב’ נידונים שיש לדון בשאלה זו, הנידון הא’ האם במצוות חינוך לקטן כלול שהציצית תהיה בשיעור מידה הכשרה, והנידון השני הוא בדין זה (סי’ טז ס”א) ששיעור בגד ציצית צריך שיהיה גדול יכול לצאת בזה לשוק מה הדין במי שקטן באיבריו, האם צריך שיהיה במידת כל אדם או דאם יש אדם ננס או קטן באיבריו שאינו בוש לצאת בזה לשוק לדידיה בגד זה חייב בציצית לגמרי, ויש לדון בכל זה.

והנה לגבי הנידון הראשון הוא נידון כללי בהרבה מצוות האם האב חייב לחנך בנו במצוות כשרות או שיכול לחנכו גם במצוות פסולות כגון בלולב פסול או בציצית פסולה, וההכרעה בזה דעכ”פ ברוב הדברים מצוות החינוך היא בדבר כשר דאילו בדבר פסול אתי למסרך כשיגדל, עי’ בריטב”א סוכה ב, ורמ”א או”ח סי’ יז ג, ומשנ”ב סי’ יז סקי”ז, והרחבתי בזה בתשובה אחרת [ד”ה האם שייך לקיים מצוות חינוך בקטן בציצית פסולה], הלכך מצד זה לא מצינו מקום להקל.

ואע”ג דבאג”מ יו”ד ח”ג סי’ נב סק”ב כתב יישוב לנוהגים להקל בזה ליתן ציצית בלא שום שיעור כלל לקטן, מ”מ עיקר דעת הריטב”א והרמ”א והמשנ”ב להחמיר בזה כמו שנתבאר ועי’ בתשובה הנ”ל.

אבל לענין הנידון השני כ’ המשנ”ב סי’ יז סק”ט בשם הפמ”ג סי’ טז במשב”ז סק”א ודרך החיים דין שיעור טלית ס”א שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו של הקטן עצמו, דאם יש בו זה השיעור צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו עכ”ד המשנ”ב וכן הביא בבה”ל ריש סי’ טז.

ויתכן אולי גם ללמוד מזה דבאדם גדול ננס באיבריו יצטרך להטיל ציצית כבר בבגד קטן שהוא מכסה ראשו ורובו שלו.

ואמנם בסי’ טז נתבאר שמלבד מה שאין הגדול מתבייש לצאת בו לשוק (שלדעת יש פוסקים גם פרט זה דמתכסה ארעי אינו בדין השיעור אלא במה שמחייבו להטיל ציצית, עי’ שם בב”י ובהגר”א בשם מהרי”א ורלב”ח), צריך שיהיה אפשר גם להתכסות בו ראשו ורובו של קטן בן ט’, וכאן הרי מיירי גם בקטן פחות מבן ט’ (דלא כדעת רש”י שסובר דדין חינוך הוא בן ט’ בלבד, ועי’ שם בתוס’ ורע”א בתשובה), אבל יש מקום לטעון דאין גדול מתבייש לצאת לשוק הוא דרגא פחות ממכסה ראשו ורובו, ואילו במקרה שהוא מכסה ראשו ורובו של הגדול הלובש עצמו הוא עדיף מאינו מתבייש לצאת בו לשוק, ואז שמא יתחייב בכל גווני וצ”ע.

ובאמת יעוי’ במשנ”ב סי’ טז ובבה”ל שם דמבואר שם דבמדינה שהגדול יוצא לשוק בבגד שאין מכסה ראשו ורובו של קטן מתחייב בזה בציצית ומאידך במדינה שגם בגד שמכסה ראשו ורובו של קטן אין הגדול יכול לצאת לשוק לא, א”כ נחזי אנן, דהרי בכל המדינות הננס לובש בגדים לפי מידת איבריו וגם מי שאינו ננס אם יבוא עליו חולי ח”ו וייהפך לננס ילבש בגדים המותאמים למידתו, א”כ אם השיעור שמכסה ראשו ורובו של קטן מספיק לגדול להחשיבו כבגד גדול כ”ש שהגדול עצמו שמכסה ראשו ורובו ייחשב כבגד דגדול.

ומאידך גיסא אמנם היה איזה מקום לטעון דשמא רק בקטן הקלנו יותר משום שיש עוד צירוף שיש סוברים (עי’ מה שהובא בריטב”א שם ועי’ עוד במשנ”ב בסי’ תרנח ובשעה”צ שם, וכן בתשובה הנז’ שכתבתי) שאין דין חינוך בפרטי המצוה גם מה שהוא לעיכובא אצל גדול, לכן מקילים יותר בצירוף צד זה, אבל בגדול גמור שמא אין להקל כל כך.

ומאידך גיסא יש לטעון כנגד טענה זו, דאם מצד צירוף קאתינן א”כ נקל יותר לסמוך על הדעות המקילות בשיעור לגדול (עי’ ריש סי’ טז במשנ”ב בשם המר”ם מינץ סי’ קי ועי’ עוד בעה”ש שם), ובאמת הגר”ז הקל לקטן אמה על אמה, ומה שהצריך המשנ”ב ראשו ורובו שמע מינה שהוא דין בגופו של הקטן.

ועוד יש לטעון כנגד טענה זו דמה שייך לומר דהוא צירוף להקל מדין חינוך דהרי יש בזה גם צד חומרא לחייבו להטיל בזה ציצית מראשו ורובו כמבואר שם במשנ”ב סי’ יז הנ”ל, ואם מצד צירוף לקולא מה שייך צירוף לקולא אם יש בזה גם צד חומרא, דאולי נחייבו רק בבגד בשיעור גדול ואז נפטרנו מחמת ס”ס מהטלת ציצית עד השיעור הגדול.

וראיתי מי שכתב (ואחר החיפוש ראיתי דיש שכתבו בכה ויש בכה) דדין זה של המשנ”ב בשם הפמ”ג והדה”ח נוהג רק בקטן ולא בגדול ננס, דציצית שקטן מחוייב בה לדעה זו גדול כמות הקטן ממש יהיה פטור.

וצ”ע דבפ”ק דחגיגה אמרי’ דכל מידי דגדול לא מחייב ביה קטן נמי לא מחייב ביה, והיא סברא פשוטה דדין חינוך לא נאמר בדבר שבגדלותו לא יהיה מחוייב בה (ומעין סברא זו אמרי’ בחולין ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, אבל כאן הוא לא רק מצד טענת מיגו כמו בחולין שם אלא מטענה שאין כאן חינוך ולא אתי למסרך), ולכן לכאורה באדם ננס יתחייב ג”כ בראשו ורובו בלבד.

וכמו שנתבאר לעיל דעיקר ההבנה שננס שמכסה ראשו ורובו חייב בציצית, ויש לציין דגם המשנ”ב בסי’ טז סק”ד הביא בשם המחה”ש והארצה”ח על המדידות שכתבו האחרונים שאין לזה עיקר בש”ס וכתב מחמת כן להחמיר במדידה מרווחת, א”כ במקום שאינו לפי מדידה זו הדין שגם בלא ששווה למדידה חייב כיון דמדידות אלו לא נקבעו להלכה בכל מקום כשאר שיעורין שאמרו חכמים.

ואין להקשות דא”כ למה כלל נתנו מדידות ולמה לא אמרו שימדוד כל אדם לעצמו, זה אינו דלא קאתינן עלה אלא בננס טובא, דכל מי שאין איבריו קטנים מבן ט’ אינו שייך למדידה זו במקרה רגיל שמודדים לפי איבריו של בן ט’.