אסור אלא אם כן אין בזה שום תוספת טירחא (כגון שמעביר הכלים מעל גבי השלחן ומניחם בקערה המוכנת מערב שבת במקום בכיור), וכן יש שהתירו אם עושה כדי שלא יתגבשו וידבקו הלכלוכים כאשר עדיין לא נדבקו בשעת ההנחה במים בזה ויש שאסרו גם בזה, ולצורך הפסד כשאין גוי וכן לצורך מצוה חיובית מותר.

מקורות:

מבואר בכמה מקומות דאפי’ מלאכה קלה כהוצאה ורדיית הפת אסורה בשבת לצורך חול (עי’ משנ”ב סי’ רנד), מלבד במקום הפסד, והארכתי בזה בתשובה לגבי שכשוך יין בשבת שלא יתקלקל וכן בתשובה לגבי לימוד למבחנים בשבת לצורך חול וכן בתשובה לגבי פינוי הכלים מהשולחן אחר סעודה ג’ כשאינו נצרך להשתמש במקום עכשיו, וכן בתשובה לגבי פינוי בגדים בשבת מהמרפסת מפני הגשמים, עיין שם שהארכתי בהרחבת המ”מ בעניינים אלו, והזכרתי דמבואר במשנ”ב שההיתר מחמה לצל בכלי שמלאכתו להיתר הוא ג”כ כשיצטרך לכלי בשבת.

והנה ההיתרים שיש כשעושה בשבת דבר שאינו נצרך לשבת הוא במקום פסידא (עי’ סי’ רנד שם ובתשובה לגבי בגדים מה שציינתי לדיני דליקה בשבת) עכ”פ כשא”א על ידי גוי (ועי’ משנ”ב סי’ רנד שם), וכן כשאין ניכר שעושה לצורך חול וכבר התחיל קודם לכן, וכמו שמצינו בסוף הל’ עירובי תחומין (שציינתי בתשובה על בגדים שם) וכ”ש אם הוא דבר שיש בו גם תועלת לשבת עצמה (עי’ בתשובה הנ”ל לגבי לימוד למבחנים מה שהבאתי שינה בשבת), ואפי’ אם ראוי לבוא לידי תועלת באופן שרגילין להכין לצרכי היום מותר כגון הדחת כוסות וקיתוניות ומצינו שהתירו באופנים מסויימים גם כשאינו צורך כלל כל דלא מוכחא מילתא שהוא לצורך חול כגון גבי עירוב דיו”ט הסמוך לשבת ועי’ מה שציינתי לגבי מבחנים גבי הא דסייר נכסי (וכשאינו נראה כלל שעושה לצורך שבת או שאומר להדיא שאינו עושה לצורך שבת אסור כמו שהחמיר המשנ”ב לענין שינה), וכן הקיל הגרשז”א בטלטול כל דהוא כשמסיים להשתמש כשאינו משתמש דוקא למטרת חול.

אולם בניד”ד אם רוצה לשפוך עליהם סבון יש לדמות לאיסור רחיצת כלים בשבת כשאינו צריך להם דכמו שאסור לשפוך עליהם מים אסור ליתן עליהם סבון דמה לי מים ומה לי סבון ומה לי אם פועל פעולה שלמה או חצי מפעולה שלמה כל שעושה לצורך חול.

ומה שהתיר המשנ”ב בסי’ רנג סק”ק למחות שומן הכלים במים בהנחה בלא המחה ביד משום נולד לא מיירי שם להדיא על כלים שאינו צריך לנקותם בשבת, ואדרבה יש לומר בפשיטות דמיירי בכלים שצריך להם בשבת דאל”כ מאי ס”ד כלל שיהיה היתר למחות השומן בשבת.

אולם צריך לפנות הכלי ממקומו כדי להכין המקום להיות נוח לשימוש כנהוג ורוצה להשליכו לכלי שיש בו מים עם סבון שהכין לפני שב”ק במקום להשליכו לסתם מקום אפשר דשרי כיון שאינו מוסיף שום פעולה לצורך חול, ומעין זה כתב האג”מ (או”ח ח”ד סי’ ד רחיצה סק”ד) דמותר להניח כלים מלוכלכים במדיח כלים כדי להדיחם אחר השבת כשיש לזה צורך שלא יראו בני הבית כלים מלוכלכים אבל לסדרם בכוונה אסור משום הכנה ובורר.

והנה הרמ”א בסי’ תנט בסופו דן לגבי מי שאופה מצות ביו”ט  שיכול להכניס הכלי אחר כך לצונן אבל להדיח ממש שרי רק אם ישתמש בכלי ביו”ט ומבואר דלהניח בצונן שרי וזה אף שאינו מוכרח לזה ויכול במקום זה לבטל הבצק קודם שיחמיץ עי’ במשנ”ב שם, אולם שם באמת יש בזה צורך מצוה שלא יחמיץ ואפרושי מאיסורא הוא והוא יותר צורך גדול שגם נוגע לעכשיו מצורך חול, ולצורך חול גרידא אינו ברור שהותר, דשם אף לאפות ממש בתנור ביו”ט את שיירי הבצק שבכלי נחלקו הרמ”א והאחרונים אם שרי או לא, אף שלצורך חול לא שרי לאפות כלל.

והנה בגמ’ במס’ שבת מג ע”א וביצה לד ע”ב נחלקו אמוראי אם כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת כגון טלטול כלי לכסות כוורת דבורים שיש בה דבש מוקצה, וקי”ל דשרי (עי’ סי’ שלח ס”ז וסי’ תקכא ס”ב ומשנ”ב שם סק”ח וסי’ שי ס”ו ובב”י שם, ועי’ בטור ס”ס שלח וב”י ושו”ע שם, ודלא כהגהות מרדכי שבת פ ע”א וכמו שהשיג עליו הד”מ סי’ שיא סק”ב), והנה אפי’ לדעת האוסרת בזה אינו מצד דיני הכנה לצורך חול אלא הוא פרט בדיני טלטול בשבת, וגם לדידיה אם הגביה הכלי בהיתר כיון דעכשיו מותר להניחו  בכל מקום (עכ”פ להסוברים כן בדבר האסור בטלטול בשבת ובמשנ”ב סי’ שח סק”מ נקט דהיתר זה שייך רק בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו ובבה”ל סי’ רסב ס”ב סי”ב ד”ה יכול הזכיר ההיתר גם לגבי מוקצה מחמת חסרון כיס) א”כ אפשר דגם הוא יודה דמותר להניחו ע”ג דבר האסור בטלטול בשבת להשתמש בו אחר כך בחול, והרי כלי שמלאכתו לאיסור לא גרע מכלי אכילה אחר סעודה ג’ שאסור להדיחן (ולא אמרי’ שכיון שאינו חושב עכשיו על זמן מסויים שישתמש בחול לא חשיב צורך חול) ואעפ”כ הותר לטלטל כלי לצרכו, וחזי’ דלהזיז דבר כל דהוא ממקום למקום אינו בכלל הכנה, ולכן כשמפנה הכלים מהשלחן יל”ע אם יש ללמוד מזה שמותר להשרות הכלים מיד בתוך כלי סבון.

ודנתי לפני מו”ר הגר”א גרבוז בענין הסתירות דלעיל עם הדין היוצא מהא דקי”ל דשרי לטלטל דבר לצורך דבר שאינו נטל בשבת, והשיבני דאם יש צורך שרי וכשצריך כלי זה לצורך כלי אחר שרי דחשיב ג”כ צורך שבת, והצעתי אם לפ”ז נימא דמה שאוסר המשנ”ב בסי’ רנד באפשר ע”י עכו”ם לפי חלק מהדעות אם מה שאפשר ע”י עכו”ם חשיב מחמת זה כמו שאין צורך והסכים לזה, ועדיין יש בזה קצת דוחק, ומיהו יש לצין כעין לפלוגתא שהביא השו”ע לענין מדידת קמח למצה ביו”ט דיש אוסרים וכן נקט הרמ”א כיון דאפשר באומד לא חשיב מדידה למצוה, ויל”ע (וכן עדיין צריך ביאור מש”כ המשנ”ב הנ”ל לענין תנאי מחמה לצל).

וכן יש לציין לדינא דמבטל כלי מהיכנו שנזכר לענין כמה דברים בשבת מג ע”א כגון ליתן כלי תחת שמן מוקצה לקבלו ומבואר דכל האיסור הוא משום מבטל כלי מהיכנו, אבל לולי זה לא היה בזה איסור כלל, אע”ג שמטלטל דבר לצורך דבר שלא ישתמש בו בשבת.

וכן יש לציין לדינא דגרף של רעי שאסור להוציאו אם הוא במקום שאינו שם ואינו צריך לזה בשבת כדמוכח בגמ’ ומבואר בפוסקים ומשמע דלולי שהוא איסור טלטול (כגון בי ריחיא בעובדא דאביי ועכברא בעובדא דרב אשי ומיהו שם יש ג”כ צד פסידא בתרי עובדי הנ”ל אבל יש עוד דיני גרף של רעי שהובאו שאין בהם צד פסידא כלל ושרי ואם צריך המקום רק למוצ”ש אסור משום איסור טלטול) לא היה אסור להוציאו אע”ג דקיימינן באופן שאינו צריך לזה בשבת, ומשמע דצורך ברור מתיר טלטול כל דהוא של דבר היתר.

ומבואר בכ”ז דהגדרת איסור הכנה משבת לחול מלבד האופנים המותרים בזה שנתבארו לעיל יש עוד היתר כשיש צורך ברור כרגע לפי מחשבתו ודאגתו (מלבד במקום טירחא שבזה לא הותר כנ”ל בדיני מפנין ומשילין), ואינו ממש מחשבה לחול, אולם כאן כשמכוון להקל על השטיפה במוצ”ש לא מצינו היתר ברור לזה דהרי שטיפה הוא צורך חול גמור.

ובשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ לה סק”ו כתב בענייננו להתיר השראת הכלים במים לאחר הסעודה כדי שלא ידבקו שאריות המאכל לכלי [ואם כבר נדבקו ורוצה להסירם ע”י המים אסור, שש”כ פי”ב מהדו”ח ס”ג], ובאול”צ ח”ב פל”ד ס”א אסר דהוי כמכין לחול גם כשרוצה שלא ידבקו כיון שאין זה צורך השייך לשבת כלל אלא למוצ”ש.

ולענין סבון יש עוד כמה חששות בשימוש כגון מוליד ריחא וממרח עי’ ברמ”א סי’ שכו ס”י ומשנ”ב ופוסקים ובתשובה אחרת הרחבתי בתנאים הנצרכים לענין סבון לשי’ הפוסקים.

ברמ”א סי’ תנט ס”ג כתב דיש למהר בעשיית המצות (היינו אפי’ אינו שוהה מיל) דיש לחוש שהשהיות מצטרפות או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ, והנה ממה שחששו שמא יהיה במקום חם ונקטו דיש לעשות טצדקי מחמת זה, א”כ בזמנינו שיש מזגן בודאי שמנהג טוב הוא להדליק המזגן כדי שלא יהיה חשש זה שנמצאים במקום חם, דהרי א”א להמנע שלא יהיה שהיה כל דהוא והרי חזי’ דיש לחשוש שמא נמצאים במקום חם, ברמ”א הנ”ל, ובמקום חם ממש הוא איסור וכמבואר בגמ’ פסחים מב ושו”ע סי’ תנט ס”א שאין לשין בחמה או ביומא דעיבא ואפי’ סמוך לחלון דיש לחוש ליומא דעיבא כמ”ש הרמ”א שם, ושאין לשין קרוב לתנור מחמת זה כמ”ש המחבר שם, ואם העיסה חמה מחמצת מיד כמבואר בשו”ע שם ס”ב, וא”כ יש ליזהר מאותו טעם גופא שלא ילוש במקום חם, ומאחר שעשו כל טצדקי מחמת זה א”כ פשוט שיש עכ”פ הידור להקפיד שהמזגן יהיה דלוק על קור בזמן הלישה כדי שלא לבוא לחשש של מקום חם ושהיה מועטת שהמצה נאסרה מחמת זה.

ואמנם יש מקום לטעון דכוונת הרמ”א לענין שהיה כל דהוא דאין חשש השתא שלש במקום חם דבודאי נזהר בזה אלא החשש הוא שמא ילוש במקום חם ולאו אדעתיה (ע”ד דבריו לענין חלון דיש לחוש ליומא דעיבא ולאו אדעתיה), ולכן יש לתקן שלכתחילה ימנע משום זה אפי’ משהיה כל דהוא, אולם גם אם נפרש בענין זה עדיין שייך להדר גם בהדלקת מזגן מאותו טעם גופא.

והנה חזי’ כמה החמירו במים שלנו וי”א אף בדיעבד וכ”ז כדי שלא ילוש במים חמים, וכן החמירו במים שמצננת בהן ידיה מטעם זה כמבואר בפסחים שם ושו”ע סי’ תנט ס”ג, וכן הזהיר הרמ”א שם ס”ד שלא יתן העריבה שלש בה על גבי כר או כסת או צמר שמתחמם בשעת הלישה, ויל”ע אם היה המזגן מצוי ביד כל אדם כבר בזמן חז”ל אם היו מתקנים כן, אולם נידון זה הוא הלכתא למשיחא, דכל שלא תקנו אין תקנה כזו, אבל הידור וזהירות יש בזה למי שמצוי בידו בקל וכנ”ל.

מה שמנכה ההוצאות כן הורו הפוסקים (וכן שמעתי משאר בשרי הרה”ג שמעון כהן ז”ל תלמיד הגרי”ש משמו לענין מטפלת לילדי אשה עובדת) ואף שבאבקת רוכל הקל יותר לא נקטו כהאבקת רוכל בזה, ובכלל ההוצאות גם הפסדים (עי’ שבו”י ח”ב סי’ פו לקט יושר ח,ב יו”ד עמ’ עו ופת”ש סי’ רמט סק”א בשם נובי”ת סי’ קצד ואף שיש נידונים שלא הושוו כל הדעות מ”מ בזה כולם הושוו, ועי’ עוד במ”מ בפת”ש שם ובאורח צדקה פ”ב ס”כ ופי”ב סי”ט).

באופן שכמעט לא הרויח אלא מעט מאוד לאחר ניכוי ההפסדים יפריש מעשר כספים על המעט שהרויח ובזכות זה יזכה בפעם הבאה להפריש יותר (עי’ רבינו חננאל תענית ט ע”א).

ולענין שאלתך השניה אם הבנתי כראוי השאלה יתכן שהיתה באופן שמצד הדין הפשוט נשאר בידיו רווח אולם למען ההתחשבות בזולת ולמען השם הטוב של העסק ויתר ללקוח שלא יפסיד הוא ועל ידי זה נשאר בלא רווח זה ג”כ (כך שבס”ה נשאר עם רווח מועט מאוד או בלא רווח כלל), והשאלה האם יש לנכות מה שויתר ללקוח כחלק מהוצאות העסק או לא.

ואמנם בעניותי לא ראיתי דבר בזה אבל נחזי אנן דאם הלקוח היה עני א”כ ממ”נ לפי ב’ הצדדים אינו מחוייב במעשר כספים על אותו מה שמותר לעני דאם הוא של הלקוח א”כ הרי לא הרויח ואם הוא של בעל העסק הרי הוא נותן צדקה לעני, ומ”מ יתכן שצריך לכוון לשם צדקה אבל אם לא התכוון אלא מחל שוב אינו יכול לנכותו מן החומש, ע’ מה שהבאתי מדברי המהריל”ד (פסקים סי’ כד) בתשובתי אחרת (ד”ה מי שעובד בהתנדבות בחלוקת ארבע מינים מוזלת ללא רווחים האם יכול לנכות שכר פעולתו ממעות מעשר כספים), ועי’ גם בט”ז (סי’ רמט סק”א), וגם אם התכוון להדיא יש לדון על פי דברי הט”ז שם ומ”מ יש מקום להקל אם מתכוון להדיא בדבר שאינו מחוייב ולא בהכרח שתמיד עושה אותו עי’ בט”ז שם ומהריל”ד שם.

ואם הלקוח אינו עני א”כ אם מטרת הנתינה היא רק לטובת השם הטוב של העסק (כמו שמצוי היום בדירוגים וכיו”ב שעושים מחמת כן רק לטובת הלקוחות מפני חששות דירוגים שליליים וכיו”ב) ולא היה מוותר כן באופן שהיה בסתר ולא היה נודע אם ויתר או לא, א”כ לא גרע מהשקעות ופרסומות שעושה לטובת העסק שהרי גם בלא שניכנס אם הוא נצרך לעסק ומפרסם את העסק מה שעשה כרגע אבל לענין מעשר כספים אין דנים בכל השקעה שעשה לטובת העסק מה נצרך ומוכרח ומה מועיל במישרין לקידום העסק, דכל מה שהוציא לדעתו לטובת העסק הוא בכלל זה.

אבל באופן שהלקוח אינו עני וגם יודע שמן הדין לא היה עליו לותר לו ולא התכוון בזה לטובת עסק אלא כמתנה בחמלתו על הלקוח שלא יפסיד א”כ אמנם גם בזה יש מקום לטעון שכל מה שנושא ונותן במסגרת העסק הוא בכלל העסק וכך יש סברא חזקה מאוד, אולם בענייני מעשר כספים אין כדאי להקל בספקות שהרי המהדר בה היא מעשרת (עי’ תענית שם ובתוס’ שם) ולהיפך רח”ל (עי’ ירושלמי דמאי פ”א ה”ג) ועי’ פסדר”כ פ’ עשר תעשר (ועי’ בתוס שם) עשר תעשר עשר בשביל שלא תתחסר וכל הענין שם, ולא עבדי’ פירוקא לסכנתא, ומאידך כתב השו”ע ריש הל’ צדקה שאין דבר רע ואין הפסד יוצא מתוך הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיהו לב, יז).