הכנה

שאלה

{בס”ד יום רביעי ר”ח סיון תשע”ו
שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א
בספר “משנת איש” ח”א (דברים שנשמעו מפי הגרי”ש אלישיב זצ”ל) הובא שם שאלה: האם אדם שלובש תפילין יש לו קדימה להיכנס לבית הכנסת, מהאחר שמחזיק את שקית התפילין בידו.

תשובה נאמרה על כך: להיפך, זה שמחזיק ביד תפילין קודם.

השני זה כמו שהוא נכנס לבד, התפילין הרי בטל לגוף.

עכ”ל.

הערה על כך הובא שם, בשם הפתחי תשובה (סי’ קנז) [צ”ל: פסקי תשובה] בשם הגאון מהורי”ד ז”ל מבריסק:
כאשר הזדמנו לפניו שני אנשים בדרך כניסתם לבהמ”ד, אחד מהם היה לבוש טלית ותפילין וחברו נשא בידיו את הטו”ת – “והיתה מבוכה בין הלומדים למי מהם יש דין קדימה לכבדו להיכנס ראשון”.

אמר הגרי”ד שמסוגיה זו [עירובין ד ע”א] יש להוכיח שהבגדים בדרך לבישתן אינם חשובים בפני עצמן – אלא הם בטלים לאותו אדם הלובשם, ולעומתם הבגדים שבידו הם חשובים בפני עצמן להיות עליהם שם ‘והבא אל הבית’, ולכן הנושא בידיו את הטו”ת קודם לחבירו הלבוש בהם.

ע”כ.

א.

לכאורה אינו מובן כלל הוראתו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל שכן הנושא תפילין אינו מקיים שום מצווה?
ב.

יתרה מכך במסכת ביכורים (פרק ג משנה ג) נאמר: “וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום”, וכתב ר’ עובדיה מברטנורא: “ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה”, ועל כך הקשה “בתוס’ אנשי שם” (שם) – שיש לדחות שבשונה מבכורים בזמן שהם הולכים הם עוסקים במצוה שכן פסוק מפורש הוא (דברים כו): “וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם” וגם בהוצאת המת י”ל שעוסק במצוה ממש שכבוד הוא למת לנושאו על כתפו, אבל המילה אין שום מצוה בהולכת התינוק אלא רק הכנה למצוה.

עכת”ד.

הוא הדין לענייננו בנושא תפילין שאין בזה שום קיום מצוה.

וממילא אין שום עניין לכבדו בכניסתו!
ג.

ויש להוסיף שגם הרמב”ם על המשנה בביכורים שם כותב שכל מה “חייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים.

וכבוד צבור שאני”.

מכאן משמע שאם יחיד מביא ביכורים הרי שאין לעמוד מפניו.

וחזרה הקושיה מדוע יש לכבד את היחיד הנושא טו”ת?
ד.

בשנות אליהו על המשנה בביכורים שם, הביא בשם הירושלמי [ביכורים פ”ג ה”ה], שלכאורה מדוע בעלי אומניות צריכים להפסיק ממלאכתם ולע”בפני הבאים, הרי מפסידים ממון? ועונה על כך הירוש’ “שהיא אחת לקיצים” – כאן מדובר על פעמים בודדות בשנה.

לאור הירושלמי הרי משמע שלא משום שהם עוסקים במצוה.

וע”ע בט”ז (יורה דעה ס”ס שסא) שלא קמים מפני המת אלא מפני נושאיו.

לאור האמור לא קמים מפני חפצא של מצוה אלא מפני מי שמקיים, ולכן אין לקום מפני התפילין עצמן.

וכל שכן שאין שום כבוד לנושא אותם על פני מי שמעוטר בהם?
כל טוב ור”ח טוב
אברהם שיטרית}

תשובה

בע”ה ‏יום רביעי א’ דר”ח תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר אברהם שיטרית שליט”א

א.

ראשית כל, הנה דין זה שהנושא חפץ של מצוה קודם, אי”ז חידוש של הגריש”א, וכבר נזכר בפוסקים, וכן כתב בספר מנהגי מהרי”ל (ליקוטים סק”פ) וז”ל, כשהלך הנושא ספר אצלו, א”ל ליכנס או לצאת לפניו בפתח ע”כ.

ואכן אין הכבוד עבור האדם אלא עבור חפץ המצוה עצמה, אע”ג שהאדם עצמו אינו מקיים מצוה באחיזתו.

ויש להוסיף עוד, דהנה מש”כ הפסקי תשובה סי’ קנ”ז בשם הגרי”ד היינו בעל הבית הלוי, והוכחתו כאמור ממתני’ הנ”ל, [וע”ע בשו”ת חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין שהביא ג”כ זה בשם הבית הלוי].

אולם עי’ בשו”ת אבן ישראל להגרי”י פישר מה שרצה לדחות בזה, אכן מ”מ לפנינו רוב הפוסקים שלא נקטו כן.

ב.

מה שלגבי קימה מבואר בדברי התוא”ש שדוקא בדבר שהוא מצוה ממש יש לכבד, הוא לגבי קימה דוקא דקאמר שאם אינו עסוק במצוה ממש אין צורך לטרוח לקום לכבודו, אבל לא שאין ענין לכבד כלל, ובנידו”ד השאלה רק מי עדיף ממי ומי יכנס לפני מי, ובזה גם מי שאינו עוסק במצוה ממש יש להקדימו אם יהיה טעם כל שהוא להקדימו, כגון מחמת שהוא נושא תפילין [וכ”ז לתרץ דברי הפוסקים על כל ענין זה של הקדמה במי שמחזיק ספר].

ג.

כנ”ל יש לתרץ ע”ד הרמב”ם הנ”ל, דהרי הרמב”ם ג”כ לא מיירי אלא מצד העמידה, אבל מצד הקדמה הוא ענין אחר, דסגי בכל שהוא כדי להקדים אחד לחבירו וכנ”ל.

אכן גוף דברי הרמב”ם שם היה אפשר שלא לזה כיון אלא לענין אחר, שהרי כתב שם וז”ל, ואמרו לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, פירש התלמוד שענינו אם היו הבאים רבים במנינם יוצאין לקראתם רבים, ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט.

וכלל הוא אצלינו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעת מלאכתן, וחייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים.

וכבוד צבור שאני ע”כ.

ומבואר מדבריו שאם היו רבים יש לרבים לקום לכבודן ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט, אכן לעיקר אפשר שאין הכונה מעט ממש, אלא הכוונה שאם היו ציבור מועטין היו יוצאין אליהן מועטין, אבל אם היו מועטין שאינן ציבור כלל א”צ לצאת, דכדי שיצאו לכבודן צריכין עכ”פ להיות ציבור קטן, וכמו שסיים כבוד רבים שאני.

[ולפי הצד הראשון הנ”ל י”ל דמ”ש כבוד רבים שאני הכוונה רק לביטול מלאכה וכמו שיתבאר לקמן בדברי הירושלמי].

ד.

בענין הירוש’ הנ”ל, הנה א”א להוכיח מדברי הירוש’ שאין קמים לעוסק במצוה, דהירוש’ מיירי במי שמפסיד ממון, אבל מי שאין מפסיד ממון חייב לעמוד גם כשאי”ז אחת לקיצין, וכדגרסי’ במס’ קידושין דף לג ע”א וז”ל, ואקיש נמי הידור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם.

ולא והתנן כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלים בשלומם, ואומרים להם אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום.

א”ר יוחנן מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

אמר רבי יוסי בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

ודלמא שאני התם, דא”כ, אתה מכשילן לעתיד לבא ע”כ.

ומבואר בכ”ז דבאמת אין קמים בלא חסרון כיס, אלא רק משום דחביבה מצוה בשעתה, או טעם הירוש’ שהוא טעם אחר [וחולק על הבבלי] דכאן קמים משום שהוא אחת לקיצין, אבל היכא דאין חסרון כיס והפסד ממון, בזה א”צ להטעם הזה כלל, ויהיה כבוד המצוה גם בלא שיהיה מצוה בשעתה וכו’.

וכמו”כ כ”ש שא”א להוכיח מדברי הירושלמי לענינינו שגם אין בא לידי פסידא בזה, וגם אין כאן טענה מצד טירחא דהנידון רק מי קודם וכנ”ל.

אכן מה שיש לדון ע”ד המפרשים במשנה שם, ובעיקר מש”כ שם הרע”ב דהטעם הוא משום דחביבה מצוה בשעתה, דהרי זהו דברי ריב”א שם בגמ’, אבל הגמ’ דחי לה, וי”ל דשייך ג”כ דקי”ל כמאן דנדחה ראייתו [וכתבתי בזה בעם סגולה הל’ פסח], ומ”מ הרמב”ם לא ס”ל לפסוק הלכה כמאן דדחו לי’ כמו שהבאתי ב’ ראיות לזה בעם סגולה שם, ולכך נקט טעם אחר, ולכאו’ תמוה דאי לא נקט טעם ריב”א הו”ל למנקט הטעם בדחיית הגמ’, ואולי ס”ל דכ”ז כלול בדחייה, דכיון דרבים נינהו חישי’ לתקלה שנמצאת מכשלין, ודוחק, ויל”ע.

ובכל אופן להלכה אין לזוז מפסק הגרי”ש, אחר שנתבאר כך ברוב הפוסקים.

בברכה

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
האם צריך למעשה יש להדר ולהחמיר בעניין המצות והמרור לעשות בהם קנין, או שיש להשתתף עם המארח בפרוטה? ומה הדין במתארח במלון האם זה נחשב כאילו משתתף?}

תשובה

יום ו’ עש”ק תזריע כ”ט אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

ע”ד שאלתו הנה לכאורה מסתימת הרמב”ם (הל’ חמץ ומצה פ”ו ה”ז) והשו”ע (סי’ תנ”ד ס”ד) שאין יוצאין במצה גזולה משמע דבשאר מצה שאינה גזולה יוצאין, וכה”ג דייקינן בגמ’ רפ”ג דסוכה לגבי לולב ע”ש, אכן בגמ’ בפסחים דף לח ע”א נזכרה דעת ר”א דבעינן שלכם ואמנם דחינן לזה מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב עריסתיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם מי כתיב מצתכם עכ”ל, אך לא נזכר להדיא אי איכא מאן דפליג ע”ז, אך גם לר”א אפשר דממעט דוקא מע”ש בסוגיא שם שאינו ראוי להיות לכם משא”כ מצה של חולין, ובפרט שבתוס’ במקו”א איתא להדיא דמה שאדם אוכל אצל חבירו נחשב של עצמו, וכן ברמ”א באה”ע סי’ כ”ח סעי’ י”ז כתב, אורח שיושב אצל בעה”ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי).

אכן י”א דבמה שהזמינו ונותן לפניו לאכול אינו שלו עדיין כמבואר בר”ן נדרים ל”ד וברא”ש שם.

(ועי’ בשו”ת מנחת יצחק ח”ח סי’ מ”ח, ושו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ קע”ב, ובס’ ויגד משה סי’ כ”ד או’ כ”ו בשם ס’ אמרי בינה)

ובבית יוסף או”ח סימן תנ”ד הביא לגבי דינא דמצה גזולה מהגהות מיימוניות בפרק ו’ (אות ו) בשם הרוקח (סי’ רפא), שטוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן בפרק לולב וערבה (מב:) מלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה עכ”ל, ויש להסתפק מה כונתו אם כונתו דוקא למצה שיש בה חשש גזולה כהא דמיירי לעיל מינה, או דכונתו בכל מצה, והנה ההג”מ קאי ע”ד הרמב”ם הלכות חמץ ומצה פ”ו ה”ז שכתב, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכלה טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו עכ”ל.

וע”ז כתב ירושלמי [כלומר שמקור דין מצה גזולה הוא בירושלמי] וע”ז כתב לפיכך כתב הרוקח וכו’, א”כ מבואר שכל החשש הוא רק מצד מצה גזולה ושאין חשש יותר מכך.

ותהלה לאל מצאתי כן להדיא שהבין הב”ח שם שכתב בזה”ל, מצה גזולה אין יוצאין בה.

פירוש אפילו דיעבד כמו שנראה מסוף דברי הירושלמי וכו’, ולפי זה יראה דהטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה וכ”כ הרוקח לגבי מצה לאותן שאופין יחד עכ”ל.

ולשון הרוקח הלכות פסח סימן רפא, וטוב הוא ללמד ולומר לכל אדם לכל מי שיגיע מצות שלי הרי הם לו במתנה כדאמרי’ בפ’ לולב וערבה (דף מב) כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה.

ירושלמי מצה גזולה פסולה בכ”ש ובלולב הגזול דייק לא כתיב מצתכם עכ”ל.

ויתכן שר”ל שמקור הדבר שטוב לומר כל מיש שיגיע וכו’ הוא ע”פ הירושלמי אך מ”מ מסקינן דמי כתיב מצתכם ר”ל שאם אינה גזולה א”צ שתהיה שלו.

[ויעויין בתוס’ אח”ז שכתבו לגבי חלות תודה ורקיקי נזיר, והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי עכ”ל, ויש לדון בכונתם מה רצו לתרץ בזה].

ויעויין בר”ש רפ”ק דפאה דנקט בפשיטות דבעינן מצתכם לאפוקי מצת מנחות [ועדיין יש לדון אי ראוי למצתכם בעינן או לא].

ובאופן כללי היכא דאיכא מימרא דאמורא ודחינן לראיה דידיה, הנה אשכחן לזה בב’ מקומות לפחות, א’ גבי ציצית במנחות ל”ט א’ דא”ר ש”מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, ודחינן דילמא דאיקטר, ואפ”ה פסק השו”ע בהל’ ציצית לקשור על כל חוליא וחוליא וע”ש בביהגר”א, ובמקום שני אשכחן בפ’ ערבי פסחים דצריך לשקועיה וכו’ ודחינן לזה ע”ש ואפ”ה פסק הטור למימרא זו.

אכן הרמב”ם בה’ ציצית לא פסק מימרא זו שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא { ואע”ג שהרמב”ם בתשובה הזכיר לקשור, מ”מ דברי הרמב”ם בספרו ג”כ נכונים שמבואר דא”צ לקשור, וכונתו בקשירה שהזכיר בתשובה היא מה שנהגו בני תימן להכניס החוט באיזו שהיא דרך ע”מ לחזק אותו.

ותדע דע”כ צריך לעשות כך וגם לדברי הרמב”ם בחיבורו הרי החוט לא יעמוד במקומו בכל גוני אם אין לו איך להתפס, ורק דקשר גמור כמו הקשר העליון אין צריך לעשות.

}, וכן הרי”ף והרמב”ם והרא”ש לא הביאו דין זה דצריך לשקועיה למרור בחרוסת, ונראה לי דמצאנו בזה מחלוקת כללית בין הרמב”ם להטור היכא דדחינן לראיה דאמורא האם יש להחמיר כמותו או לא.

וא”כ ה”נ דדחינן לראיה דרב אסי ולא נזכר חולק להדיא אפשר דתליא בפלוגתא זו.

אבל באמת נראה דכל מה שנחלקו הרמב”ם והרא”ש הוא דוקא היכא דבעל המימרא קאמר את המימרא כהוכחה מן הברייתא כבסוגיא דמנחות וע”פ, משא”כ בהרבה מקומות בש”ס דמייתינן סיעתא ודחינן לסיעתא וכמו הכא מי כתיב מצתכם, דר”א הכא לא הביא סייעתא על מימרא דידיה, וא”כ דיחויא בעלמא הוא [וכמו בפ”ב דמגילה דילמא דמנחה מגילה קמיה וכו’ ואפ”ה קי”ל לכל הפוסקים שצריך שתהא מגילה לפניו כדמשמע שם מהמשך הסוגיא], אך מ”מ חזינן מדברי ברוקח שהבין דלא קי”ל כדאת ר”א כאן, ויתכן שהלשון מתקיף לה רב פפא ס”ל שרב פפא בא לחלוק, וצ”ע אמאי לא קיבל תירוצה דרבא.

ושמא ס”ל דמ”ש אח”ז שאני התם גבי חלה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני בא לחלוק אכולה מילתא דרב אסי חוץ מחלה, [וג”ז צ”ע די”ל שבא לחלוק רק עמ”ש על אתרוג, אבל מ”ש על מצה לעלול ילפינן מצה מחלה בגז”ש, וממילא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני אהני גם למצה].

אכן ברא”ש פסחים פרק ב סימן יח [על דף לח ע”א] כתב וז”ל, אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר’ מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח והא לא כתיב מצתכם אמר רב יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה דגזירה שוה זו מקובלת בפ’ רבי ישמעאל (ד’ ע ב) על ההיא מתניתין דהחיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה וקאמרי עלה בגמרא מה”מ אמר ר”ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני אלא דרבנן אית להו דמצת מעשר שני הוי שלכם אבל גזולה דלאו לכם היא לא נפיק בה.

וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר לימא מסייע ליה מדהכא פליג בהך נמי פליג שאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני וממעטינן מינייהו מעשר שני וגזול אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם.

עכ”ל.

ולכאורה משמע מתחילה שפסק כפשטות דברי רב אסי, דקאי בין אגזולה בין על מה שאינו שלו בכלל, ולמסקנא אין ברור אם כונתו דהמסקנא פליגא גם אשינוייא דרבא [על אתקפתא דרב פפא] דמצה יש בה דין מצתכם, או רק על אתרוג שם לומר שיוצא בשל מע”ש, אבל מ”מ מודה דבמצה יש דין מצתכם, והגם דמסיים ‘אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם’ מ”מ מצה שייכא לחלה שאינה בשאינה שלו כלל, דהרי ילפינן למצה מחלה בגז”ש וכנ”ל.

ומה דבכ”ז סתם הרא”ש כ”כ ולא פירש דין מצה שאולה, כנראה שסבר הרא”ש שאין מצה שאולה, שאם נותן רשות לאוכלו ודאי כונתו להקנות לו, וכמ”ש על ציצית שאם השאילו חוטין ודאי היה בכונתו להקנות לו כיון דלא הדרי בעינייהו.

כדאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יא בזה”ל, חוטין שאולין, הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי ע”כ.

וכתב ערוך השולחן שם, כתב רבינו הב”י בסעי’ ז’ כלומר אף על גב דכל לשון שאלה שייך על דבר שמחזיר לו זה הדבר עצמו והלואה היא על דבר שזה הדבר לא יוחזר לו רק דבר אחר במקומו כמו הלואת ממון שמשלם לו בממון אחר מ”מ אם השאיל לו חוטי ציצת בודאי כונתו להלואה דאם שיחזירם בעין למה השאילם ומה יעשה בהם דאם נאמר שהשאילם שיעשם בטליתו לאיזה זמן ואח”כ יתירם מהטלית ויחזירם לו אין זה מדרך העולם עכ”ל.

וע”ע ב”מ ס”ט ב’.

וכתב בט”ז (בסי’ תנ”ד) דאף דבעינן במצה לכם, אעפ”כ יוצאין במצה שאולה, שהרי לא השאילה לו ע”מ שיחזירנה לו אלא ע”מ שיאכלנה ויחזור לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר, והעתיקו דבריו כל האחרונים.

וע”ע בשאג”א ישנות סי’ צ”ד דדעתו דכל הפסול במצה גזולה היא רק מצד מצוה הבאה בעבירה, הובא בבה”ל והוסיף שכן דעת הלבוש והמקור חיים, א”כ לכל הני רבותא פשוט שא”צ לקנות המצה.

והנה יש שרצו להחמיר בזה (אמרי בינה פסח סו”ס כ”ג, שפ”א סוכה ל”ה א’), ולא נהגו כ”כ להחמיר בזה.

ולע”ע לא מצאתי מי שנקט למעשה שיש חיוב להחמיר בזה, ובפוסקי זמנינו ג”כ יש שהזכירו שראוי להדר בזה להקנות את המצה לכ”א מן האורחים (אשרי האיש ח”ג פ”ס סקי”ז, הליכ”ש פסח פ”ט ס”ד), אך רוב הפוסקים לא החמירו בזה כלל (חוט שני פסח פי”ג סוף סק”א על פי החזון איש, פניני רבינו הקה”י ח”א עמ’ צ”ט), וגם הגרי”ש שהחמיר בזה לא החמירו בזה מעיקר הדין, וכן הגרשז”א הנ”ל הביא טעם ליישב מנהג העולם שלא מחמירים בזה [ע”פ המהר”י קורקוס והכ”מ פ”ו מהל’ ביכורים ה”ד בדעת הרמב”ם שלענין אכילת מצה די לו שתהא היתר אכילה בכדי שתיחשב שלו וא”צ שתהא שלו לגמרי], (וע”ע מקראי קדש ח”ב סי’ מ”ה).

ועל כן מי שלכתחילה אינו רוצה להחמיר בזה יש לו על מי לסמוך, וכמו”כ בחוסר נעימות וכדו’ בודאי יש על מי לסמוך.

אך באופן רגיל מכיון שזהו חשש דאורייתא ראוי להדר ולקיים חומרא זו, וכלול בזה דעת בעל הבית שיתכון להקנות את המצה לכל המסובין, ודעת האורח לקנות את המצה.

וראיתי מי שהוסיף עוד שטוב שיתנו האורחים פרוטה עבור המצה.

בברכת פסח כשר ושמח

 

בענין הקנאת המרור כדי לצאת בו יד”ח

בענין הנ”ל – נכתב כהמשך לשאלה הקודמת

 {בס”ד
תודה רבה ויישר כח על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב,
א.

האם זה גם חל על מצוות אכילת המרור?
ב.

האם בעצם המשתתף בסדר ציבורי שהוא משלם עבורו ערב החג יוצא ידי ההידור שמשתתף עמו בפרוטה?}

תשובה

בע”ה עש”ק פרשת תזריע כ”ט אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב .

.

.

ע”ד מה ששאלת בשאלה א, האם גם גבי מרור יש דין כזה כמו במצה [להסוברים כן] שצריך להקנות אותו למי שרוצה לצאת בו.

הנה כתב בשו”ת שאגת אריה (ישנות) סימן צד וז”ל, ברם צריכים אנו למידע הא דמצה גזולה דפסולה מ”ט אי משום מצוה הבאה בעבירה מהא גז”ש שכתב הרא”ש דאתיא לחם לחם מחלה ונ”מ לענין מרור דאין יוצא ידי חובתו במרור גזולה או לא דא”א דאתיא מגז”ש כיון דמצה גזולה אתיא מקרא לפסולא מרור גזול נמי פסול דכל דפסל רחמנא במצה במרור נמי פסול מהיקשא דמצה ומרור ואפי’ במרור בזה”ז דרבנן כדמוכח בפ’ כ”ש (דף לט) גבי הא דבעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים כו’ במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק כו’ אמר רבא מסתברא מצה ומרור וכמש”ל בדיני מצה ומרור ואי מצה גזולה אינה פסולה מקרא זה אלא משום מצוה הבאה בעבירה והא האי פסולה דמצוה הבאה בעבירה לאו גבי מצה נאמרה אלא כללא הוא בכל המצות דמצוה הבאה בעבירה פסולה אי מדאורייתא ומקרא דאת הגזול ואת הפסח יליף לה ברפ”ג דסוכה (דף כט) והאי קרא גבי קדשים כתיב וממנו ילפינן לכל התורה כולה ואי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמש”ל סימן צ”ז ולהני רבוותא דפסקו דבדרבנן מצוה הבאה בעבירה לית לן בה ומה”ט לולב הגזול בי”ט שני כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן וכמש”ל בדיני לולב א”כ הה”נ מרור הגזול כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן בזה”ז עכ”ל השאגת אריה.

כלומר דאם פסול גזולה במצה הוא מהפסוק א”כ גם מרור בכלל, שהרי הושוה מרור למצה בכל דבר, אבל אם הפסול במצה גזולה הוא מצד מצוה הבאה בעבירה ולא מצד הלכות מצה, א”כ אם מרור בזה”ז הוא מדרבנן ובדרבנן לא פסלינן מצוה הבאה בעבירה.

וע”ש מה דמסיק לענין מצוה הבאה בעבירה בזה, ומ”מ לעניננו שמעינן מיהת דאת”ל כהדעות שמצה צריך לקנות מדאורייתא שיהיה מצתכם, ופסול גזולה אינו מצד גזולה אלא מצד שאינו מצתכם, א”כ ה”ה מרור, ולא רק במרור גזול אלא כל מרור שאינו שלו.

וכתב בשו”ת עונג יום טוב סימן לט וז”ל, ולפי זה שבארנו דגז”ש גמורה היא יש לפסול גם מרור הגזול כמו דפסלינן מצה גזולה דכל פסול במצה פסול במרור כדאמרינן בפ’ כ”ש (דף ל”ט) והשא”ר ז”ל כ’ דהך גז”ש דלחם לחם לא קיימא ופסול מצה הוא רק משום מהב”ב.

ולפי”ז במרור דרבנן לא חיישינן למצוה הבב”ע לכמה רבוותא.

אבל לפמש”כ דגז”ש גמורה היא ומצה גזולה פסול מה”ת ממילא מרור הגזול נמי פסול אף שהוא מדרבנן כדמוכח בש”ס דפסחים הנ”ל גבי מרור של מע”ש עכ”ל.

ובביאור הלכה סימן תנד כתב וז”ל, ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה”ג בשם מהרי”ו דיצא והפר”ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בשאגת אריה סימן צ”ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג”כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו”ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ”ט ס”ה יוצא בדיעבד וכ”כ במקו”ח ע”ש.

אכן לדעת הרמ”א שם בהג”ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה”ג כתב בשם מהרי”ו בסימן קצ”ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר”ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו’ להני דמזבני אסא וכו’ עי”ש בפרק לולב הגזול ונ”ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו”ה הוי כקרקע ע”ש הרי מבואר להדיא ממהרי”ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס”ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ”פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש { לשאלת השואל שוב שאבאר את דברי הבה”ל כתבתי לו: הבה”ל מדבר על אדם שאכל כבר מרור גזול וכעת אוכל מרור כדין, הנידון האם יברך או לא, וע”ז כתב הב”ה שלא יברך, משום שלענין ברכה יש לחשוש לדעות שיצא במרור הגזול.

}עכ”ל.

ויש להוסיף דהגם שלגבי גזול מרור קיל ממצה, כיון שהיא דרבנן בזה”ז, וממילא פחות שייך בה חסרון זה אם החסרון הוא מצד מצוה הבאה בעבירה, אך מצד הידור זה שתהא המצה קנויה לו לכאורה לא יהיה חילוק בין מצה למרור, דאם הוא דין במצה מצד פרטי המצה עצמה א”כ ה”ה במרור, ואף אם מרור בזה”ז דרבנן כנ”ל, וכך יתכן שדעת בעל המקראי קדש פסח ח”ב סי’ י”ד ואינו תח”י.

ויעויין בשו”ת הר צבי אורח חיים ח”ב סימן עד שיצא לדון אם שייך להתיר במרור שנגזל מעכו”ם מצד שבמרור דרבנן אין מצוה הבאה בעבירה וכנ”ל, וע”ש מה שהציע עוד טעם להקל יותר במרור, ואח”ז כתב, אולם כ”ז לדעת האומרים שבמצה גזולה הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל לדעת האומרים שהטעם במצה גזולה הוא משום דבעינן שיהא משלכם, ולדעת הפר”ח שגם לענין זה איתקוש מצה ומרור אהדדי, הרי גם במרור פסול משום דבעינן שלכם וכו’ עכ”ל.

ב.

באופן כזה נראה שאין צורך לבקש שוב מבעל הבית להקנות, ובודאי שאין צורך לתת עוד פרוטה נוספת בשביל המצה, רק טוב שיכוין האורח אכן לקנות את המצה לחלקו ולא לאכול מרשותו של בעה”ב.

 

בענין הנ”ל ותשובה מחכ”א

 

שאלה

{בס”ד
כב’ הרב ישכ”ג על תשובתו הנאה והנפלאה.

יוצא מהתשובה שמי שמשתתף בסדר ציבורי והוא משלם יוצא ידי חובה ע”מ להחשיבן כמצה ומרור שלו, אך יש לדון עוד באדם משתתף בסדר ציבורי שמי שממן אותה הוא לדוגמא קופת עיר, מי נחשב כאן הבעלים ע”מ להקנות לו, מדובר בסדר ציבורי של גמ”ח.

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע”ה אור ליום ב’ ג’ ניסן ע”ו

התבוננתי בענין שאלתך על המקבל מקופת צדקה, בסעודה המאורגנת ע”י בית התבשיל, ואוכל שם, אם יכול לברך על המצה בלי לבקש שיקנו לו את המצה, [לדעות שצריך לבקש שיקנו לו את המצה], ונראה שהשאלה מורכבת מכמה נושאים, בעצם יש לדון האם מותר לקנות לולב ואתרוג מכסף שקיבל מצדקה, אם חשיב שלו, דהרי כתבו הפוסקים שיש הרבה שאינם בקיאים שצריך להקנות כדין, ובזה י”ל דשרי, חדא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכתיב בפיך זו צדקה בפ”ק דר”ה, וא”כ זהו כבר ברשותו בקנין גמור, וג”כ שאינו מקבל את הלולב והאתרוג עצמן אלא משתמש במעות לקנות, וא”כ בלאו הכי כבר קנה מן המוכר בקנין גמור את הלולב והאתרוג, אבל הכא שמקבל את המצה ישירות מגבאי הצדקה, ואין גבאי הצדקה בקי להקנות לו [וגם אם בלולב בקיאין אך במצה מסתבר דאין בקיאין], ומאידך יתכן שא”צ שהגבאי הוא ידא אריכתא של הנדיבים ומקנים ע”י אמירתם כדין צדקה.

וכתב אלי הגאון ר’ יואל יעקב לטס [מו”ץ בבתי הוראה מטעם הגרש”ץ רוזנבלאט] וז”ל:

כידוע למר איתא במ”ב סימן תנד ס”ק טו ”ודווקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה, דהא שאלה על מנת לאכלה ולא להחזירה בעין, אם כן הרי היא שלו ממש”.

וצ”ע דלא כתב באיזה קנין יקנה השואל, דהרי ממון לא נתן, אלא כוונתו לכאורה שקונה בהגבהה.

ובביה”ל ד”ה אין אדם הביא שיטת הריטב”א שגם בגוזל מצה יוצא, כיון שקונה בלעיסה, ויוצא את המצוה בבליעה.

וכתב שאע”פ שהשו”ע חולק, לענין לחזור ולברך לא יברך.

א”כ במ”ב לא איירי בקנין ע”י הלעיסה אלא בהגבהה וכדומה.

לפי זה כל מי שמקבל בהשאלה ובמתנה, בפשטות צריך לכוון לקנות וודאי מצה של צדקה לא גרע משאלה, ואדעתא דהכי ניתן הכסף מהתורמים, שיקנו מצות ומרורים ויאכלום, והכל ברשות הגבאיי צדקה.

כן נראה לי פשוט שהדין בכסף של צדקה, בלי להגיע לסברות של בפיך, כיון אדעתא דהכי ניתן, שיעשה מה שהוא רוצה, יכול לקדש בזה אשה.

רק לפעמים יש אומדנא דמוכח שהמקבל עובר ע”ד התורם.

כל זה בלי להכנס בדבריהם המלוקטים של פוסקי דורינו, שלאו רב אשי חתים עליה, צריך אמנם לעיין באמרי בינה שדן בעניניים אלו, והנלע”ד כתבתי { להמשך שאלת השואל כתבתי אליו עוד: הנה בדאורייתא קי”ל מעות קונות, ומדרבנן משיכה או הגבהה, הנה הבאתי [מהפסקי תשובות] לתת דוקא פרוטה ע”מ לקנות, בכל זאת רציתי לצדד דגם אם יש ענין לתת דוקא מעות, מ”מ המקבל מצדקה א”צ לכך, מכיון שבצדקה יש צד לומר שעצם ההתחייבות פועלת קנין.

הרב לטס רצה לומר שא”צ לבוא לכך, משום שבמ”ב חזינן שדעתו שגם בהגבהה אפשר לקנות, א”כ א”צ דוקא פרוטה, ולכן בכל גוני מועילה דעת הנותן שיוכל לעשות את השימושים שלו, כך נראה לי שהיתה כונתו.

אמנם עדיין יש מקום לדון גם לפי דבריו מה יהא הדין בלולב ואתרוג ששם הנושא שיהיה במעות הוא יותר מבמצה, מה יהא הדין שם בצדקה, אם שם המקבל צדקה דינו כקונה במעות או כקונה בהגבהה.

}.

יואל יעקב לטס

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לרב המשיב שליט”א,

א.

האם יש חיוב לבישת הציצית היא גם בלילה?

ב.

אם כן מהו מקור לכך?

ג.

האם זו ההלכה או מנהג?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

והשיב הרב ישראל הלפרין:

מן התורה אם אין לאדם בגד בעל ארבע כנפות, וכך הוא בימינו בלבוש האירופאי, פטור מציצית.

אך מזה מאות שנים נהגו כל ישראל וחייבו את עצמם בלבישת טלית קטן מיוחדת לשם מצוות ציצית.

לגבי חיוב ציצית בלילה, אכן ההלכה שכסות לילה פטורה מציצית, אך נחלקו הראשונים בדבר.

כתב השלחן ערוך (אורח חיים הלכות ציצית סימן י”ח): “לילה לאו זמן ציצית הוא, דאמעיט מוראיתם אותו (במדבר טו, לט) להרמב”ם, כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום, ומה שלובש ביום חייב, אפילו מיוחד ללילה.

ולהרא”ש, כסות המיוחד ללילה, פטור, אפילו לובשו ביום, וכסות המיוחד ליום ולילה, חייב, אפילו לובשו בלילה”.

לכן טלית קטן שהיא בגד יום, לדעת הרא”ש חייבת בלילה ולדעת הרמב”ם פטור.

המנהג לחשוש לדעת הרא”ש וללבוש טלית קטן גם בלילה [בלי ברכה].

שאלה חוזרת

בס”ד

יישר כח על התשובה כבוד הרב, מה אומר ע”כ הבן איש חי ע”פ האריז”ל כמדומני לא?

והשיב הרב ישראל הלפרין:

על פי האר”י לובשים טלית כל היום וכל הלילה ולא מורידים רק בבית המרחץ.

אבל למעשה יש כאן שתי שאלות: האם ללבוש טלית בלילה (הבנתי שזאת השאלה) והאם ללבוש ציצית בשעת השינה בלילה (הנוהגים על פי האר”י מקפידים גם בזה, ויש שהעירו שצריך שהטלית של השינה תהיה מיוחדת גם ליום כדי שתחשב כסות יום ולא כסות לילה).

לשון האר”י (רבי חיים ויטאל) בשער הכוונות דרוש תפילת ערבית א’ הוא:

“ולכן צריך ליזהר שלא להסיר מעליו ציצית קטן לא ביום ולא בלילה וישכב עמו בלילה ויועיל מאד לבטל כחו’ החיצו’ ואין מן שצריך להסיר אותו מעליו אלא בכניסתו לבית המרחץ”.

לפי הקבלה יש הבדל בין טלית גדול לבין טלית קטן.

בין השאר טלית גדול לא לובשים בלילה, טלית קטן כן.

שאלה חוזרת

בס”ד

שלו’ רב וכו’

התבקשתי לשאול את השאלה הבאה הקשור לנושאינו, השאלה נשאלה ע”י אחד הרבנים שהנני בקשר התכתבותי תורני הלכתי עמו, להלן שאלתו:

“יפה מאוד.

אבל נקודה אחת לא הבנתי, יכול להיות שזה כתוב לפני בשער הכוונות אך בעוונותי איני בקיא בכתבי האר”י.

אין בעיה מצד “בל תוסיף”? ברגע שציווי טלית הוא ביום, לומר שגם בלילה הולכים עם טלית זו לא בעיה? אני מבין שזה לא מצווה אלא הנהגה אבל מלשון שער הכוונות שהובאה משמע שגם אם אין זו מצווה, זה הכרחי”.

אם כך, מה המעמד של הנהגה זו? אם היא הכרחית למה אינה מצווה?

והשיב הרב י.

הלפרין:

זה לא בל תוסיף, כי כפי שהסברתי, לדעת הרא”ש בגדים של יום חייבים בציצית גם בלילה.

לגבי השאלה האם לפי האר”י יש עניין גם בלבישת כסות לילה בלילה, לכאורה לא אבל זה נושא אחר שקשור להנהגות המקובלים.

בברכה ויום טוב.

***

שאלה חוזרת

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

קצת נשאר לי מן השאלה או אולי לא הבנתי.

.

.

.

השואל ששאל אותי שאל כנראה שאלה עקרונית ועדיין לענ”ד לא קיבלתי תשובה ולטענתו גם הוא לא קיבל תשובה על העקרון.

הוא שואל גם על הציצית וגם על הלכות שהן מוכרחות מצד הקבלה ואינן מצד ההלכה כמו בעניין לבישת הציצית בלילה.

העתקתי שוב את דבריו בעניין התשובה שנשלחה ומדגיש את השאלה שנשאלה שוב:

“יפה מאוד, אבל נקודה אחת לא הבנתי, יכול להיות שזה כתוב לפני בשער הכוונות אך בעוונותי איני בקיא בכתבי האר”י.

אין בעיה מצד “בל תוסיף”? ברגע שציווי טלית הוא ביום, לומר שגם בלילה הולכים עם טלית זו לא בעיה? אני מבין שזה לא מצווה אלא הנהגה אבל מלשון שער הכוונות שהובאה משמע שגם אם אין זו מצווה, זה הכרחי”.

אם כך, מה המעמד של הנהגה זו? אם היא הכרחית למה אינה מצווה?

לתשובת כבוד אודה מקרב ליבי,

חיילך לאורייתא ושבוע טוב ומבורך!

הקטן אהרון

תשובה

בס”ד כ”ו חשון תשע”ז

שלום רב לכבוד הרב אהרון היקר

יש להקדים כמה דברים בכללי ההלכה המסורה בידינו, ועפ”ז יתיישבו השאלות:

א.

בל תוסיף אין עוברים אם אומרים שיש ענין לעשות כך וכך, רק אם אומרים שזו מצוה מן התורה, אז עוברים בבל תוסיף.

ב.

האריז”ל עצמו היו לו הכרעות במחלוקות ראשונים, כך שלענינינו האר”י סבר כהרא”ש שמצות ציצית היא גם בלילה [בכסות שלובש אותה גם ביום], ולכן אמר שיש לעשות כן בבירור, ונראה שהוא ז”ל לא חשש כלל לדעת הרמב”ם שסובר שיש פטור בלילה לגמרי, ומ”מ גם מי שאין לו הכרעה בין דעות הראשונים בזה מותר לו לעשות כהאריז”ל מטעם ספק, שמא הלכה כהרא”ש והאריז”ל.

ג.

בקבלה יש הרבה דברים שנכתב עליהם שהם הכרחי, ובעוד שהדברים הכרחיים מצד הקבלה, אך מצד הנגלה אין הדברים הכרחיים, יש הרבה דוגמאות לדברים כאלה, יש דברים ג”כ שבקבלה נזכר שהם אסורים באיסור חמור, ומאידך בנגלה מבואר שהדברים מותרים מעיקר הדין.

בכל הדברים הללו אנו [ההולכים אחר הוראות המ”ב] נמשכים אחר הפוסקים בנגלה שפוסקים אם הדבר הכרחי או לא, מותר או אסור (עי’ מ”ב הל’ תפילין), הביאור בזה שבקבלה מבואר מה קורה בעולמות העליונים כשאדם עושה מעשים מסוימים וכדו’ אבל מה מוטל על האדם לעשות הוא רק המבואר בהלכה.

בקיצור גם אם בקבלה מבואר שהדבר הכרחי אין הכונה שמצד דיני המצוה הוא הכרחי, אלא מצד שרשי הדברים בעולמות העליונים, ואכמ”ל.

בברכה

***

המשך התכתבות בענין הנ”ל (מהרב ישראל אלתר רב קהילה בפתח תקוה)

הרב אלתר: לגבי ב’: יוצא אם כן, שציצית היא לא מצוות עשה שהזמן גרמא וגם נשים יהיו חייבות בה לפי הרא”ש והאר”י.

תשובה: דעת הרא”ש שכסות יום חייבת בין בלבישתו ביום ובין בלבישתו בלילה, וכסות לילה פטורה בין בלבישתה ביום ובין בלבישתה בלילה.

יש התייחסות ברא”ש על שאלה זו בלכות ציצית וז”ל, ואפ”ה חשיב מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות לילה פטור.

ועוד דטלית של יום נמי אם נפסק בלילה שרי ולא מיחייב עד ביום עכ”ל.

כלומר לתירוץ ראשון מכיון שהזמן שאליו מיוחד הבגד גורם את הלבישה, שאם הוא מיוחד ללבישת יום חיים ואם הוא מיוחד ללבישת לילה פטור לכן נחשב מצות עשה שהזמן גרמא, וכפי שביאר עוד המעדני יו”ט [לבעל התוס’ יו”ט] כיון דכסות לילה פטור.

נמצא שהיום גורם לחייב המלבוש עכ”ל.

ולתירוץ השני, מכיון שאם הטלית של היום אם נפסק בשעת לילה פטור מלתקנה עד היום, וכשיגיע היום יהיה חייב לתקנה, לכן נחשב כמצות עשה שהזמן גרמא [ויש חילוקי דין בין התירוצים כמבואר ברא”ש שם].

הרב אלתר: לגבי ג’: אם התורה היא תורת חיים וידוע שהמצוות בנגלה יש להם שורש בנסתר, אם כך כיצד יתכן שמשהו מסויים יהיה מותר אם המשמעות העמוקה שלו היא שאסור? ממה נפשך:

אם זה אסור רק לאנשים גדולים שמעשיהם משפיעים באופן רחב על העולמות אז מובן שזו תהיה הדרכה ליחידים ולא לציבור הרחב – אבל אם כך אין עניין שהנהגות אלו יופצו לציבור הרחב ולא שייך לענות שדבר מסויים מותר אבל לפי הנסתר אסור (אלא אם כן האדם הוא בר הכי).

(אולי באמת זה מה שצריך לעשות, אבל לא ראיתי ביום-יום שלא אומרים זאת.

ואם מדובר שההנהגות אמורות לשמור על אנשים עם רוחניות פגומה – אז זה כן מצווה להמון.

.

.

ואם זה אסור בנסתר לכולם, איך יתכן שבנגלה זה בסדר? אני מודה שחסר לי ידע בנסתר אבל איני מבין את העניין.

.

.

תשובה: גם אנכי הקטן לא באתי לידי הבנה בזה, אבל אעתיק דברי המשנ”ב (כ”ה סקמ”ב) רק לבאר את ההלכה יותר: כתב הכנה”ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים, מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג”כ, ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אף על פי שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך [כלומר בדין שאין לו מקור לכאן ולכאן בנגלה], ודין שאין מוזכר בהיפוך בש”ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה [בזה מדבר בדבר שיש לו מקור בנגלה ורק אין הכרעה בהבנת הדברים בנגלה, שבזה יש לילך אחר הנסתר], וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע עכ”ל.

גם החתם סופר (או”ח סי’ נא) כותב: המערב דברי קבלה עם הלכות פסוקות חייב משום זורע כלאים.

ועיי בשו”ת ציץ אליעזר חלק כ”א סי’ ה’ שכבר האריך בזה, ומה שנשאר לי בענין הוא רק לציין לדבריו.

הרב אלתר: עם זאת לגבי ב’ ניתן לומר שהאר”י אומר שכדאי ולא כמצווה, ואז ציצית עדיין מהווה מצוות עשה שהזמן גרמא.

תשובה: אכן ודאי שאין חובה ללבוש דוקא בגד שחייב בציצית בלילה, גם להדעות שאם ילבש בגד כזה יהיה חייב, אך לומר שהאר”י סבר שאין מצוה מה”ת בלילה [כדעת הרמב”ם] ורק יש ענין בזה, יתכן לומר כן וצ”ע.

***

קרא פחות