הפתרון העדיף לזה לחלק מהדעות הוא אם ירצה לאכול מצה עשירה בזה שהוא נחשב פת (ולא מעשה קדירה שאינו פת לענין בהמ”ז, כגון קניידלך באופן שהוא מעשה קדירה עי’ להלן בדעת המג”א), ואז יוצא לדעות אלו ...Read more
הפתרון העדיף לזה לחלק מהדעות הוא אם ירצה לאכול מצה עשירה בזה שהוא נחשב פת (ולא מעשה קדירה שאינו פת לענין בהמ”ז, כגון קניידלך באופן שהוא מעשה קדירה עי’ להלן בדעת המג”א), ואז יוצא לדעות אלו ידי חובת סעודה של שבת.
וזה אפשר לעשות (לדעות אלו) רק בזמן היתר חמץ למנהג בני אשכנז שאין אוכלין מצה עשירה בפסח ולמנהגינו גם לא בערב פסח מזמן איסור חמץ.
ומ”מ יוצא בזה רק לחלק מהדעות ואינו כדאי לעשות באופן שאינו יוצא לכל הדעות (בפרט שאינו פשטות השו”ע והפוסקים ודעת המשנ”ב עכ”פ כשיש פתרון אחר), ולכן אינו כדאי להמנע מאכילת חמץ בשבת זו אלא יאכל ב’ סעודות הראשונות חמץ וסעודה ג’ יאכל באופן שהתבאר בפוסקים והובא בפנים (דהיינו לחלק סעודת שחרית לשנים ולאכול שניהם בחמץ בזמן היתר חמץ, ואח”כ בזמן מנחה לאכול שוב סעודה שלישית בבשר ודגים או עכ”פ בפירות).
ואם אין אפשרות לא לאכול חמץ ולא מצה עשירה יש להסתפק אם שייך לצאת ידי חובה באכילת ג’ סעודות מצה בליל שבת בהפסקים ביניהם ובזה אמנם מעיקר הדין לרוב הפוסקים אין איסור מצד אכילת מצה מכיון שהוא עדיין לילה, אבל יש להסתפק אם יוצאים בזה ידי חובת ג’ סעודות.
מ”מ לענין סעודה ראשונה בלבד הפתרון לאכול מצה הוא שפיר יותר לדינא מלאכול מצה עשירה מזונות בסעודה ראשונה לבד רק שאינו פוטר סעודה שניה שאוכלה ביום.
לגבי שיעור המצה העשירה שאוכל כדי לצאת ידי חובה יש אחרונים שנקטו שכיון שאוכל לשם סעודת שבת ממילא דינו המוציא גם בלא שיעור קביעות סעודה [ואזי סגי בכביצה כמו שאוכל פת גמורה], אולם הוא מחודש כמו שיתבאר ואינו מוסכם לכו”ע ויש אומרים דהמוציא רק אם אוכל בשיעור קביעת סעודה, (ומ”מ יש לעיין אם מצינו להדיא מאותם הסוברים שיוצא יד”ח פת לסעודת שבת במזונות ולמרות זאת הצריכו שיעור קביעת סעודה, וכן יש לעיין אם שייך לומר שאם אוכל שיעור קביעת סעודה מפת הבאה בכסנין יוצא גם להסוברים שאין יוצא במזונות, ויעוי’ בפנים המקורות בתשובה זו, וכן בתשובה הסמוכה אח”כ, ד”ה אכל פת גמורה פחות מכשיעור והשלים עליה פת הבאה בכסנין אם מברך המוציא ואם יוצא ידי חובת סעודת שבת), ובעה”ש שם כ”פ לגבי יו”ט משמע שגם באכל שיעור מעין שלוש ובירך מעין שלוש יצא יד”ח סעודה, וכן יש אחרונים שהבינו בזה בדעת הסוברים שאפשר לצאת ידי חובת סעודה בפת הבאה בכסנין.
מקורות:
הנה לגבי סעודה שלישית כבר נתבאר בפוסקים (שו”ע ורמ”א סי’ תמד ס”א ומשנ”ב שם) שכיון שהוא שעת הדחק יכול לסמוך על המקילים בסי’ רצא ס”ה לצאת ידי חובת סעודה שלישית בבשר ודגים ואפי’ בפירות (והובא שם עוד במשנ”ב בשם האחרונים שמלבד זה טוב ג”כ לאכול סעודה ג’ קודם סוף זמן אכילת חמץ, ע”י שיחלק הסעודה השניה של שחרית לב’ חלקים, ולהלן יבואר מה שייך מנידון זה לענייננו, וכן להלן יתבאר עוד לענין סעודות ראשונות במיני תרגימא או בבשר ופירות).
סעודות ראשונות במצה בלילה
ויש לדון באדם כזה שאינו אוכל חמץ בימים אלו כלל, האם יכול לעשות סעודה ראשונה במצה, דהרי מעיקר הדין עכ”פ לפי פסק המשנ”ב בסי’ תעא סקי”ב, בשם חק יעקב ושאר אחרונים, וכן הובא בבאר היטב סק”ה בשם ר”ן ואו”ז וב”ח וחק יעקב, וכך הובא בשם הגר”ח הלוי מבריסק, אין איסור לאכול מצה בליל ערב פסח.
ואף שנזכר בבאר היטב שם בשם השכנה”ג שרבים נהגו להחמיר מ”מ ליכא איסורא לסמוך על המשנ”ב ורוב הפוסקים במידי דרבנן ועכ”פ בשעת הדחק, ובפרט אם נימא דהאוסרים בלילה הוא רק בתורת מנהג וכ”ה אם נדמה לאיסור מלאכה לתנאי דסברי דאיכא איסורא דלבית הלל הלילה מותר.
(ויש סוברים דאיסור אכילת מצה הוא רק מזמן איסור חמץ, עי’ באג”מ או”ח ח”א סי’ קנה ביאור הדעות בזה, ומיהו באג”מ חשש שם לדעת המג”א שמצה אסורה גם בליל ערב פסח ובמ”מ בניד”ד במקרה שנשאלתי שיש לחץ גדול יתכן שיודה האג”מ שלא להחמיר בדרבנן במקום מצוה בשעה”ד בכה”ג כשרוב הפוסקים מתירים).
והנה הובאו לעיל דברי המשנ”ב בסי’ תמד בשם האחרונים דיש אומרים שיוצא בסעודה ג’ בשחרית, ולכן בערב פסח שחל בשבת טוב ג”כ לחלק סעודת שחרית לשנים (ומשמע במשנ”ב שם דזהו מלבד מה שיאכל בשר או פירות בזמן סעודה שלישית גם לצאת צד נוסף ולא במקום זה, וכן משמע בבאר היטב שם, וכן הי’ מנהג מהר”ם מרוטנבורג לחשוש לב’ הצדדים, כמובא בתשב”ץ סי’ כג וא”ח דין ג’ סעודות וכלבו סי’ מח ועוד ראשונים, עי’ בבירור הלכה סי’ רמד, ובדה”ח סי’ קכא וחי”א כלל ז ס”ג השמיטו עצה זו, ועי’ בהג”ה בתשב”ץ שם מה שהביא בשם מנהג העולם, אמנם בקצש”ע סי’ קטו ס”ד תפס עצה זו והשמיט לגמרי העצה דבשר ודגים ופירות, והוא צ”ע לפי מה שיבואר להלן).
וכן נקטו האחרונים בדעת בעל היראים סי’ שג וביראים הנדפס בסי’ קה (הובא בחידושי אנשי שם שבת פט”ז סק”ב, ומחה”ש סי’ רצא) דאפשר לאכול ב’ סעודות בשחרית כדי לצאת יד”ח סעודה שלישית.
[ויש לציין דגוף דברי היראים הוא רק שדחה הראיה לחייב סעודה שלישית שתהיה במנחה ממש, ודחיה זו היא גם בתוס’ שבת קיח ריש ע”ב ושם להלכה לא תפסו כהדחיה בזה, אלא כראיה אחרת, וממילא הראיה מהיראים שרק כתב דאין מכאן ראיה וכו’ אין בזה ראיה מוחלטת שפסק להלכה כהדחיה.
ומ”מ כך הוא דעת היראים, ראשית מאחר שלא כתב עוד בזה שאר מש”כ התוס’ שם, אלא רק נשאר בדברי הדחיה, ושנית שכך כתב הרוקח סי’ רסז מפיו של בעל היראים (אמר לי ר”א ממיץ וכו’) דמותר לאכול ב’ סעודות שחרית ויוצא בשניה יד”ח סעודה שלישית, ושלישית יש לציין מה שהראה בבירור הלכה בסי’ רמד דהמרדכי והיראים שנחלקו אם אפשר לאכול סעודה ג’ בשחרית דהמרדכי מחמיר בזה והיראים מקל בזה מצינו דהם ז”ל גופא נחלקו אם אפשר לאכול סעודה ג’ בפירות דבזה המרדכי מקל והיראים סי’ צב מחמיר עכ”ד בקיצור, ושי’ ר”ת בתוס’ שבת שם היא כהמרדכי סעודה ג’ יוצא רק בלילה.
ולפ”ז לדידן דקי”ל בסי’ רצא ס”א דסעודה ג’ שעשאה בשחרית לא יצא ומאידך דעה הסתמית שבשו”ע שם ס”ה דסעודה ג’ היא בפת בלבד, הם כחומרא דמר וכחומרא דמר, וכן מה שפסק הרמ”א שם בס”א שמי שלא סעד בלילה יסעד ביום כל הג’ סעודות הוא לכאורה לחשוש לחומרא דמר, וכן מוכח לכאורה בתוס’ שבת שם דלר”ת לא יועיל השלמה.
ולפ”ז יצא נפק”מ לדינא דמה שנקט המשנ”ב ואחרונים בערב פסח שחל בשבת לאכול גם סעודה ג’ בפת בשחרית וגם סעודה ג’ של בשר או פירות במנחה יוצא בחשבון הדברים דלכתחילה יש להחמיר חומרא זו מדינא היכא דאפשר דהרי קי”ל מספקא לכתחילה כחומרא דמר וכחומרא דמר, ומ”מ עיקר הדין דסעודה ג’ שעשאה בשחרית לא יצא כדלקמן ואידך חומרא דמר דסעודה ג’ רק בפת אינו בשעת הדחק כמבואר במשנ”ב ורמ”א הנ”ל בסי’ תמד.
ועוד יצא בזה נפק”מ לדינא דמי שיעשה ב’ חומרות אלו יצא לכאורה ממ”נ דכיון דאמרו רבנן עביד סעודה ג’ א”כ ממ”נ או שנתכוונו באופן זה או באופן זה או שנתכוונו לכל היותר שאין סעודה ג’ בשבת זו ומאי אית לך למימר דילמא נתכוונו במצה עשירה מ”מ א”א מאחר שיש איסור מנהג שלא לאכלו ואיסור מנהג אינו דוחה בכה”ג דבר שכבר אינו מחוייב בו מעיקר הדין אחר שכבר אכל הנ”ל, בפרט דהפוסקים רובם ככולם נקטו אי כדמר אי כדמר.
ויש להוסיף עוד בכל הנ”ל דבסי’ רמט ס”ב סמך המג”א דבאוכל סעודת מצוה יכול לאכול אף אם יבטל מהסעודה בלילה ויאכל למחר ג’ סעודות, ותמה עליו הבה”ל איך יבטל וכו’, ולהנ”ל מבואר דמעיקר הדין קי”ל דא”א להשלים אחר כך סעודה].
ויש לדון לפ”ז מה הדין אם אוכל ג’ סעודות בלילה לפ”ז דאולי נימא דכבוד יום עיקר, אבל אולי כבוד יום אינו לעיכובא לדין ג’ סעודות לדעה זו, ולפי הנידון בדברי היראים שם משמע בפשוטו דהענין הוא לאכול ג’ סעודות בשבת דוקא.
ואולי עדיין יש לדחות דכיון דעיקר ג’ סעודות הוא ביום כמ”ש אכלוהו היום כמ”ש בגמ’ בשבת, א”כ אם לא עשה רובם ביום ועכ”פ סעודה אחת ביום לכו”ע לא יצא יד”ח, וכן יש מקום ללמוד מדברי היראים המובאים ברוקח שם שיחלק סעודה של שחרית לשנים ולא הזכיר שם שיחלק איזו סעודה שירצה לשנים, וכן בתשב”ץ שם הובא שנהג מהר”ם לאכול סעודה ג’ בבוקר ולא הובא באופן אחר, ובדוחק יש לומר דסעודת שחרית עדיפא לחלק משום כבוד יום או דדבר ההוה נקט משום שבלילה מקדים לסיים סעודתו מחמת החשיכה, ויל”ע.
ואולי יש לומר באופן אחר דעדיף לאכול סעודה ג’ בבוקר מלאכול סעודה ב’ בלילה, דכשאוכל סעודה ג’ בבוקר אכל רק סעודה אחת שלא בזמנה אבל כשאכל סעודה ב’ בלילה אכל סעודות ב’ וג’ שלא בזמנן, ועדיף לאכול סעודה אחת שלא בזמנה מלאכול ב’ סעודות שלא בזמנן, אבל הוא מחודש חדא דמנ”ל לשי’ היראים דיש זמן לכתחילה לסעודות, ועוד דמנ”ל שלא נחשיב באכל ב’ סעודות בלילה שרק סעודה אחת אכל שלא בזמנה.
וראיתי להגר”א גנחובסקי (פנינים משלחן הגר”א גנחובסקי גליון תג) שדן בנידון זה אם אפשר לאכול סעודה ג’ בלילה והביא שם דברי הרמ”א בסי’ רצא ס”א שאם לא אכל בלילה ישלים ג’ סעודות ביום, ולפ”ז דן מה הדין אפכא לדעות הסוברים שאפשר להקדים סעודה ג’, עי”ש מה שכתב בזה.
ורק אעיר מה שטען שם דסעודה שאכל חולה בשחרית קודם תפילת שחרית גרוע מסעודה שאכל בלילה לכאורה שייך לטעון גם להיפך דבלילה שהוא זמן היתר אכילה לכו”ע שייך בזה זמן סעודה ואילו ביום קודם שחרית שאינו זמן התר לכו”ע אזי גם חולה שאכל אז אינו זמן סעודה, ותדע דהרי אחרים שהתפללו עכשיו יוצאים יד”ח וחולה לא (לפי הצד שהביא שם משו”ת להורות נתן חי”ד סי’ יא) א”כ אין בזה גריעותא מצד השעה והזמן אלא מצד שהוא במצב שלא היה מצווה לאכול עכשיו סעודה ומה שהוא א'נ'ו'ס אינו ציווי לאכול סעודה.
עכ”פ יש צד שיכול אם ירצה לאכול ג’ סעודות ממצה בליל שבת, ובזה מצינו פתרון לאכול כל הג’ סעודות ממצה בשעת הדחק, ובלבד שלא יאכל אכילה גסה ולכן ימעט בב’ סעודות ראשונות ויאכל רק כביצה.
(ומ”מ צריך שיהיה באופן שיש הפסק ביניהם כדין דבל”ז יש חשש ברכה לבטלה כמ”ש המשנ”ב בסי’ תמד שם דהוא חשש ברכה שאי”צ ובתשובה אחרת [ד”ה מי שצריך לצאת לצורך תפילה עוברת באמצע סעודת פת שאוכל לבדו האם מוטב שלא יברך עד הסוף או שעדיף יותר שיברך ברכת המזון וילך למצוה וכשיחזור יברך שוב המוציא] הרחבתי דלקצת יש פוסקים יש בזה גם ברכה לבטלה ממש, והחזו”א בקוב”א ח”א סי’ קפח הורה להמתין בין הסעודות חצי שעה, [וכיו”ב מצינו בשיטתו מעין שיעור זה לגבי הפסק לענין בורר ואין כאן המקום], ועי’ במשנ”ב סי’ קעח מדיני ברכה ובתשובתי הנ”ל, ועי’ בסי’ רצא סקט”ו דיש צד שאינו אסור להפסיק בין הסעודות כיון שיש לו צורך בזה לענין הסעודות, ולפי מה שנתבאר בתשובה הנ”ל לכאורה תליא בדעת הפוסקים בזה, רק דהמשנ”ב לשיטתו שבהל’ קריאה”ת פסק לעיקר דסילוק ברכה אחרונה מהני גם בלא היסה”ד ואז יש כאן רק ברכה שאינה צריכה וזה מותר לצורך כמו שהזכרתי בתשובה הנ”ל מברכה על מים קודם הסעודה, אבל גם בסי’ רצא שם מבואר מסוף דברי המשנ”ב שם בסקי”ד וכן בסקי”ז הביא דהוא פלוגתא מדברי המג”א שם, והנידון אם חשיב ברכה שא”צ בחלוקת סעודת הביא המחה”ש שם שהוא מחלוקת דלהתוס’ שבת קיח ע”א ד”ה במנחה יש בזה ברכה שא”צ להרא”ש כלל כב סי’ ד אין בזה משום שעושה לצורך סעודת שבת, וכן מדבריו בבה”ל שם שאין היתר זה למעשה לכתחילה, ועי’ הטעמים בזה בתשובתי הנ”ל, ובגוף הענין עי’ עוד בסי’ רצא סקי”ד מדיני הפסק לענין חילוק ב’ סעודות לענין שבת שצריך לקום ממקומו בינתיים דבלא זה לא חשיב הפסק בין ב’ הסעודות).
(ונראה שזה יותר טוב לאכול ג’ הסעודות בליל שבת מלסמוך לענין סעודה ג’ על הפוסקים שמתירים בשר ודגים ופירות, דאם יאכל ב’ סעודות בליל שבת וסעודה ג’ יסמוך על הפוסקים הנ”ל נמצא דהקיל בזה תרי קולי ותרתי לריעותא הוא גרוע יותר).
אולם אפי’ אם נימא דיש דעות שיכול לצאת בג’ סעודות בלילה מ”מ למעשה אין נכון לסמוך ע”ז לחוד, דהרי במשנ”ב סי’ רצא סקי”ד פסק דברי הב”י בשם הרא”ש שו”ת כלל כב סי’ יג דאין מורין בדרשא להפסיק סעודתו לשנים אחר מנחה שלא יבוא לעשות כן קודם מנחה ולא יצאו יד”ח סעודה ג’, ומבואר דלא היה לו צד שיוצאים בזה כלל, וגם בסי’ תמד הביא לעשות כן רק בתוספת צירוף לדברי הרמ”א אבל לא לסמוך ע”ז לחוד.
מיני תרגימא ובשר ופירות בסעודות הראשונות
ויש לדון עוד דהנה ברמ”א ובמשנ”ב שם מבואר דאפשר לסמוך בער”פ שחל בשבת על בשר ודגים ופירות לסעודה שלישית, ויש לדון מה הדין בב’ סעודות הראשונות לענין זה.
ובאמת דברי הרמ”א נאמרו לענין סעודה שלישית, אבל בסעודות הקודמות אינו פשוט לצאת ידי חובתו בדבר שאינו פת, דהרי היתר זה של בשר ופירות עיקרו נאמר בסעודה ג’ משום שבזה סומכים על השיטות שהובאו בשו”ע סי’ רצא ס”ה הסוברים דמותר לכתחילה לעשות סעודה ג’ על מינים אלו, ולכן לענין שעת הדחק סומכים על דעות אלו כמ”ש המשנ”ב שם בסי’ תמד, אבל שיטות אלו עיקרם נזכר לענין בסעודה ג’ ולא לענין ב’ סעודות ראשונות של שבת.
וכן כ’ בתוס’ פסחים קא ע”א ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג’ סעודות שבת כמו בסוכה היינו דוקא בסעודה שלישית אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת ע”כ.
וממילא מש”כ בבהגר”א בסי’ רצ”א סקט”ו כתב דהנידון על סעודה ג’ בשו”ע שם ס”ה במה יוצאים נלמד מדין סוכה, אינו ראיה דהוא בכל הסעודות, ויל”ע.
אם כי עיקר דברי התוס’ שם אזלן כהדעה דגם בקידוש בעי’ טעימת לחם אח”כ וצל”ע אם אמרו הדברים רק לשיטתן.
והנה בהל’ קידוש סי’ רעג הביא המשנ”ב סקכ”ו בשם המג”א דעת השלה”ג דאף בפירות די דכל סעודת שבת נחשבת קבע אך דעת הטור ושו”ע עיקר, וצל”ע מה יסבור לענין ב’ סעודות אם אוכל מזה כזית או כביצה אחר שבצע מלחם משנה אם מקיים בזה דין ג’ סעודות, ובתוס’ בפסחים קא דלעיל יש קצת משמעות לתלות ענין חובת הג’ סעודות בקידוש במקום סעודה עי”ש, אם כי אינו מוכרח שם.
ובמג”א שם כתב דמ”מ במיני תרגימא יצא גם דלא קי”ל כהשלה”ג לענין פירות, והביא המג”א שם ראיה מסי’ רצא ס”ה הנ”ל לענין סעודה ג’ ומשמע מדבריו דמשוה סעודה ג’ לשאר סעודות לענין קידוש במקום סעודה, ויש לדון מה סבר לענין אכילת הכביצה (ולהלן יתבאר דבסי’ קפח סבר המג”א דיוצא בזה גם בפת הבאה בכסנין ומ”מ אעיר בזה עוד כדרכה של תורה).
ויעוי’ במג”א שם סק”י שכתב דלענין קידוש במקום סעודה יצא בכזית, ומבואר מזה דא”צ כביצה כמו בסעודה (וכן מבואר להדיא במשנ”ב לעיל סי’ רעא דזה חילוק בין מי שאוכל אחר קידוש לשם קידוש במקום סעודה דסגי בכזית וא”צ כביצה אלא אם אוכל לצאת ידי חובת סעודה), וכן לענין יין הנזכר בשו”ע שם בסי’ רעג שיוצאין בו לענין קידוש במקום סעודה, חזי’ בזה דא”א ללמוד קולא מדין קידוש במקום סעודה לדין סעודה גמורה של שבת.
ועיינתי בפנים דברי השלה”ג ונראה מדבריו שלא היה לו צד שדברים אלו פוטרים מסעודת שבת, שכתב שם בשם הריא”ז, דאם היה רוצה לאכול מיני מגדים בבית א’ ועוד היה רוצה לאכול עיקר סעודתו בבית א’, מקדש במקום שאוכל אכילה הראשונה וא”צ לקדש במקום סעודה השניה, לפי שכל סעודת שבת חשובה היא ואפי’ סעודת עראי סעודת קבע היא נחשבת בשבת, ויצא בקידוש הראשון, ועל הסעודה השניה מברך בפה”ג ואח”כ אוכל סעודתו כדרך שעושה בסעודת היום כמבואר בקונטרס הראיות ע”כ.
ומה שכתב ואח”כ אוכל סעודתו כדרך שעושה בסעודת היום לא כתב ואוכל סעודתו מה שירצה, א”כ משמע שמה שאוכל עכשיו יוצא יד”ח סעודת היום, וממילא שמעת מינה דמיני מגדים שאכל (אף אם נפרש שהכונה פירות כלשונות המקראות וכמו שפירשוהו המג”א והמשנ”ב) אע”פ שהם פוטרים אותו מצד קידוש במקום סעודה מ”מ אין פוטרין מסעודת שבת.
ונראה שדייק כן מלשון הגמ’ בפסחים שם וטעים מידי וזה נאמר לגבי קידוש במקום סעודה (ועי’ במחה”ש סי’ רעג שם דסבר השלה”ג דמה שקובע לענין מעשר בביצה לד ע”ב חשיב קביעות גם לענין קידוש במקום סעודה), אבל לגבי סעודת שבת לא נזכר בלשון זו, ועי’ שבת קיט ע”ב וכן בברכות לט ע”ב דמשמע שעיקר סעודה בשבת היא בפת, ואפי’ אם נלמוד מסוכה עי’ בבהגר”א דלעיל יש לומר דס”ל כהדעות דאין זה מיני מגדים.
היוצא מזה דמשלה”ג בשם הריא”ז אין להביא ראיה לעניננו, דהריא”ז שמתיר בפירות לענין קידוש במקום סעודה בודאי לא דימה קידוש במקום סעודה לדיני סעודה, וכמובן דגם אין מקום לדון להסוברים שאפי’ בקידוש במקום סעודה בעי’ פת גמורה (עי’ בה”ל סי’ רעג ס”ה בשם מעשה רב סי’ קכב ורע”א שם בשם רבינו יונה, והמשנ”ב סקכ”ה הביא דברי רע”א להדיא רק על יין, ואם נימא דכוונתו לכלול גם מיני תרגימא הנלמדים שם במשנ”ב מיין מכ”ש א”כ יצא לנו חומרא גדולה בדעת המשנ”ב, להחמיר שלא בשעת הדחק בקידוש במקום סעודה שלא לסמוך על מיני תרגימא, אבל בבאה”ל הנ”ל משמע דנקט כן רק בשם הגר”א, ואולי צירף המשנ”ב לענין מיני תרגימא דעות נוספות, או דמפרש המשנ”ב את דברי רבינו יונה שהביא הרע”א רק לאפוקי יין ולא לאפוקי מזונות וכן פירש להדיא כוונתו בערוה”ש בהל’ יו”ט כמו שיובא להלן בסמוך), אבל יש לדון להסוברים שא”א לצאת בפירות בקידוש במקום סעודה ואפשר לצאת בפת הבאה בכסנין מה יסברו לענין פת הבאה בכסנין לענין סעודת שבת, ויש לדון בין אם אוכל בדרך קביעת סעודה ובין אם לא.
ויש מקום לומר דעד כאן לא פליגי אלא לענין קידוש במקום סעודה אבל לענין חובת סעודת שבת כו”ע לא פליגי דבעי’ פת גמורה וזה גופא הפלוגתא האם אמרי’ דלענין קידוש במקום סעודה בעי’ ממש כמו הסעודה או לא בעי’ ממש כמו הסעודה עצמה.
ומאידך אינו מוכרח דיש לומר לשי’ זו דגם לסעודה עצמה א”צ דוקא פת, והתוס’ שם בפסחים בעו להוציא מצד כזה דלענין ב’ סעודות ראשונות בעינן דוקא פת, אלא שהם סוברים דגם לענין קידוש במקום סעודה בעי’ דוקא פת, ועי’ במרדכי בשם ראבי”ה.
ובספק זה יש לציין לדברי המג”א בסי’ קפח סק”ט שהביא שיטת רבינו יונה דלעיל דדין פת בשבת הוא משום דבעי’ קידוש במקום סעודה ולא מצד הפת עצמו וכתב על זה המג”א דבסי’ רעג ס”ה לא משמע כן, והיינו מה דפסק שם השו”ע שאם שתה יין יוצא יד”ח קידוש במקום סעודה, ולפי זה א”א ללמוד משי’ רבינו יונה לשי’ הטושו”ע דרבינו יונה שיטה אחרת היתה לו בביאור חובת פת בשבת מהטושו”ע.
אולם בגוף דברי המג”א שם בסי’ קפח משמע שם בתחילת דבריו דסובר לדינא דגם במזונות יוצא יד”ח פת של שבת וכמו שהעיר שם הפמ”ג על דברי המג”א, (וכן בפמ”ג סי’ קסח סקט”ו ושם סקמ”א ובסי’ רפ סק”א העיר דדעת המג”א בסי’ רפ סק”א דיוצא יד”ח שבת ספת הבאה בכסנין ובסקמ”א הנ”ל הציע די”ל להמג”א דחשיב קביעות לענין המוציא ובהמ”ז אפי’ בכזית), ויש להוסיף דגם במקור הר”ן שהזכיר המג”א בסי’ קפח סק”ט הנ”ל אחר כך נזכר להדיא דבשאר יו”ט יוצא במצה עשירה, ובעה”ש סי’ תקכט ס”ג דן בדברי הר”ן שם ושהם מוכרחין ומשמע דכך נקט מעיקר הדין עי”ש, אלא שחידש שם דגם רבינו יונה הנ”ל מודה בזה לאידך גיסא דסובר שיוצא בקידוש במקום סעודה בפת הבאה בכסנין וגם בסעודה עצמה ומתיישב לפי דבריו קושיית הרע”א הנ”ל מרבינו יונה על המג”א בסי’ רעג ס”ה (אלא דהרע”א ודאי סבר להיפך דלרבינו יונה אינו יוצא בפת הבאה בכסנין לא בקידוש במקום סעודה ולא בסעודה עצמה).
ובשו”ע סי’ רעד ס”א לגבי ליל שבת בוצע על שתי ככרות שלמות, ובסי’ רפט ס”א לגבי יום שבת ויבצע על לחם משנה כמו בלילה ויסעוד, ובפשוטו משמע דבעי’ לחם גמור אולם יש לדון בזה.
ויעוי’ במשנ”ב בסי’ קסח סקל”ד שהביא בשם הד”מ שנוהגין שאופין ללחם משנה פת עם מעט שמן ותבלין ומבאר בזה דברי הרמ”א שם שנוהגים דאם יש רק מעט דבש ותבלין אינו משנה את ברכת הפת עי”ש, ומבואר מדברי המשנ”ב והד”מ שא”א לקיים סעודות שבת ללחם משנה עם פת שאינו פת גמור ואילו פת הבאה בכסנין אינו מועיל בזה.
ועדיין יש מקום לדון דאולי אחר שבצע מהלחם משנה ואכל ממנו (ואולי נימא דצריך כזית לצורך הבציעה והברכה ועי’ דגמ”ר בהל’ בציעה ומה שהביא משמו המשנ”ב שם) יכול להשלים שאר הכביצה מפת הבאה בכסנין.
אולם בד”מ בפנים שם סק”ב הלשון הוא שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם על כן נראה דס”ל דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט וכו’ עכ”ל, א”כ אין הכרח מדבריו שהכריע דבשבת צריך לבצוע דוקא על פרוסה שמברך עליה המוציא, דהרי הזכיר ג”כ נישואין, אלא הראיה רק ממה שמברכין המוציא.
ויש לציין דבפוסקים דנו לגבי כמה עניינים כגון אם לעשות לחם משנה בפת הבאה בכסנין שאוכל בשבת דבקצש”ע סי’ עז סי”ז החמיר בזה, ובמנח”י ח”ג סי’ יג סק”א וסקט”ז הביא לחלוק ע”ז בשם באר יעקב, ולענין כיסוי הפת עי’ שש”כ פמ”ז הערה קכה בשם הגרשז”א דא”צ בפת הבאה בכסנין כיון דגם לטעם שהיה יכול לקדש בפת מ”מ במזונות א”א לקדש, ויש לדון לפי כ”ז מה יסברו לענין סעודה עצמה בפת הבאה בכסנין.
ובמשנ”ב סי’ רעד סק”ט כתב דמי שאינו יכול לאכול בלילה יאכל למחר ג’ סעודות ובלילה עכ”פ יקדש ויאכל מיד כזית מחמשת מינים או ישתה רביעית יין ומשמע דיד”ח סעודה אין יוצא בזה, וכן פשטות הבה”ל בסי’ רמט ס”ב לא הזכיר שם צד שיכול לצאת בפת הבאה בכסנין בסעודת שבת (אם כי יש מקום לטעון דמיירי שם שמסתמא אינו מתכוון לצאת בזה או משום שעיקר הסעודה הוא לחם כמ”ש שם).
ויש להוסיף דלעיל נתבאר פלוגתת הראשונים אם בסעודה ג’ בער”פ יוצא בשחרית או במינים אחרים, ומבואר שם דמי שעושה שניהם יוצא ב’ הדעות, ושם במקרה בסי’ רעד לכאורה עושה שניהם שאוכל סעודה של לילה במיני תרגימא וסועד למחר שלא בשעתה, ויש לומר דלהשלים של לילה ביום הוא גריע יותר דיש צד דגם להיראים דלעיל אינו מועיל והעיקר הוא דלגבי סעודה ראשונה סבר המשנ”ב דלא מהני מזונות.
במשנ”ב סי’ תרלט סקכ”א כתב דאין יוצאין מצוות אכילת פת של ליל סוכות בפת באה בכסנין.
ובמשנ”ב סי’ רעד ציין לגבי הנידון אם שייך לצרף פת הבאה בכסנין ללחם משנה ראה מה שכתבתי בסי’ קסח עכ”ד, וכוונתו למש”כ בסי’ קסח (הבאתי לעיל) דאם יש רק מעט תבלין נוהגין לקחתו לחם משנה כשי’ שפסק הרמ”א שרק בריבוי תבלין חשיב פת באה בכסנין, ומבואר מזה דפת הבאה בכסנין א”א ללוקחה ללחם משנה.
וענין זה נזכר עוד במשנ”ב סי’ ש סק”א לגבי סעודת מוצ”ש מלוה מלכא שכ’ שם דמשמע בגמ’ דיקבע סעודה זו על הפת לכתחלה כמו בשאר סעודות של שבת וכו’ ואם אין לו או שחושש לאכילה גסה וכו’ יקיימה במזונות או עכ”פ בפירות עכ”ל, ומבואר דפת אין כולל מזונות וכן מבואר דרק סעודה של מוצ”ש יכול להקל במקום הצורך במזונות וכן מבואר דבשאר סעודות של שבת הדין הוא פת ממש שאינו מזונות.
ובשע”ת סי’ קסח סק”ט הביא מהברכ”י די”א ששבת קובעת והגינת ורדים הסכים שאין חילוק בין שבת לחול והסכים עמו הברכ”י וכן עמא דבר.
ובכה”ח סי’ רעד סקכ”ד הביא בשם שותא דינוקא סי’ סח שיוצא יד”ח שבת בפת הבאה בכסנין (במקום שאין לו פת) ובשם החיד”א ביוסף אומץ סי’ מח שאין יוצא אא”כ קבע סעודתו עליה.
ובתהלה לדוד סי’ רמט מבואר שיוצאים יד”ח סעודת שבת בפת הבאה בכסנין.
ומצינו שדנו הפוסקים לענין אם בירך על המחיה עם הזכרת שבת אם יצא יד”ח ההזכרה של בהמ”ז אם ישכח אח”כ בבהמ”ז, דבכה”ח סי’ קפח סק”מ הביא בשם שו”ת דברי דוד סי’ פו דמי שבסעודה ב’ אכל מזונות ובסעודה ג’ אכל פת ושכח להזכיר רצה דינו כשאר שוכח בסעודה ג’ שא”צ לחזור ולברך והפת”ש כ’ שאין דבריו מוכרחין.
ובשש”כ נז הערה ל הביא בשם קצה”ש שאם אכל מזונות לשם סעודת שחרית ושכח רצה בברכת מעין ג’ צריך לחזור, וציין שם השש”כ לדברי הפמ”ג בסי’ קפח שם שדן בזה וכן לדברי העה”ש הנ”ל ושאר אחרונים.
ובקה”י ברכות סי’ כה כ’ דמי שאכל פת הבאה בכסנין קודם סעודת שחרית ואמר רצה י”ל דיוצא בה יד”ח סעודת שבת עי”ש מה שדן לענין זה אם שכח אח”כ בסעודת שחרית אמירת רצה דיש בזה עוד צדדים עי”ש, והגרשז”א בשש”כ פנ”ז הערה לב נקט דמסתמא לא נתכוון לצאת יד”ח סעודת שבת בזה ורק אם נתכוון שאז הוא פלוגתא דאחרונים יש לדון עי”ש.
ומדי דברי בזה נעיר בזה עוד דבשש”כ שם הערה ל’ הביא בשם הגרשז”א על נידון הקצה”ש הנ”ל דמי שנתכוון לצאת יד”ח סעודה במזונות ושכח רצה לא יחזור דיש אומרים שאין יוצאים יד”ח סעודה במזונות ואז אינו מקיים בזה חיוב סעודה ויש אומרים דאין הזכרת שבת במעין ג’ כלל (עי’ תוס’ ברכות מד ע”א) עכ”ד, ומשמע דהוא ספק ספקא, ויש להעיר דהפמ”ג הנ”ל בסי’ קפח הקשה על הדעה שסוברת דיוצא בפת הבאה בכסנין בסעודה דא”כ למה חוזר כלל בבהמ”ז כיון שהיה יכול לפטור עצמו בבהמ”ז, ולתרץ קושיית הפמ”ג אפשר דבאמת להסוברים דיוצא בסעודת שבת הו”ל עיכובא [ושו”ר דבערה”ש שם לכאורה זו כוונתו לגבי יו”ט עי”ש], וא”כ אין כאן ס”ס המתהפך דלהסוברים שיוצא יד”ח הסעודה בפת הבאה בכסנין לכאורה גם בעל המחיה צריך לחזור אם נתכוון לצאת בזה (משא”כ אם לא התכוון לצאת בזה), ומ”מ לדינא סגי בניד”ד בספק אחד דספק הזכרה הוא ספק דרבנן וספקא לקולא כדמבואר במשנ”ב ס”ס קפח סקל”א עי”ש.
והנה המשנ”ב סי’ רי סק”א הביא צד בשם הפמ”ג באשל אברהם שם סק”א דאכילת פת פחות מכזית עם תבשילים שיש בזה שביעה בלא אכילה מתחייב בבהמ”ז (ויש סתירות בזה דבשעה”צ שם לא ברירא ליה דין זה, וע”ע בבה”ל סי’ רח ס”ט ד”ה אינו ואג”מ או”ח ח”א סי’ עו ושבט הלוי ח”ד סי’ כב וח”י סי’ מד סק”ג ונשמת אברהם סי’ רי סק”א בשם הגרשז”א).
ויש לדון לענין שבת בכה”ג אם יש שביעה בלא אכילת פת אם יצא יד”ח (ומש”כ הפוסקים לאכול כביצה בשבת יש לדון אם הוא מדין שביעה, ובבהגר”א סי’ רצא סק”ב כתב דדין סעודת שבת בכביצה נלמד מסוכה, ועי”ש סקט”ו, ועי’ בר”ן בסוכה שם וכן במג”א סי’ קפח סק”ט, ומ”מ גם אם נימא דבעי’ שביעה יש לומר דבעי’ דוקא בפת וכמו שנתבאר לעיל לרבינו יונה דהוא מדין קידוש במקום סעודה, וכן אם ילפי’ לה מסוכה יש מקום לומר דהיינו דברים החייבים בסוכה, ועי”ש במקורי הבהגר”א, והגר”ש דבלצקי אמר דמצד סעודת שבת א”צ לשתות בסעודתו דבשבת לא נאמר ושבעת, ואולי משמע ליה ממה דלא בעי’ שביעה גמורה בשבת עי’ במשנ”ב סי’ קסז בשיעור שביעה גמורה, ויעוי’ במשנ”ב סי’ רצא סקט”ו דיש לאכול סעודות לשבעה עי”ש ואולי הוא מדין עונג שבת ולא שלא קיים חובת סעודה בלא זה אם אכל כביצה).
ובשו”ת אג”מ או”ח ח”א סי’ קנה כתב שאלו שאין רוצים להניח חמץ על יום השבת משום שחוששין למכשולים שאפשר לבא מזה יקיימו מצות שתי הסעודות (ר”ל בזמן היתר חמץ לדידן שאין אוכלין מצה עשירה בזמן איסור חמץ) במצה עשירה שכיון שקובע עלייהו סעודות השבת יצטרך לברך המוציא ובהמ”ז, וכתב שם אף שסעודת שבת הא צריכים לפת שמברכין עליו המוציא ובהמ”ז, אלא משום דכיון שאוכל אותם לסעודות שבת המחוייבין בפת אין לך קביעות גדולה מזה ע”כ.
והביא שם ראי’ מהב”י בסי’ תמד דהיה ראוי לבער הכל מלפני שבת ולאכול מצה עשירה בסעודות שבת אלא דלא אטרחוהו רבנן דאין לכל אדם מצה עשירה, והוכיח מזה האג”מ דש”מ שטוב לבער הכל מלפני שבת.
וכתב שם לצרף עוד דעות ושיטות בזה דיש שיטה שכל מה שאוכל בשבת חייב בהמ”ז (ולכאורה צ”ע אטו לשיטה זו א”צ פת כלל, וכ”ש שהשלה”ג לעיל בשם הריא”ז הזכיר סברא זו ומבואר מדבריו דלא סבר כן לענין לפטור מסעודת שבת כמשנ”ת) וכן צירף שם שיטה דעל נילוש במי פירות מברכים המוציא עי”ש (ומיהו עי’ בבה”ל לגבי פת הבאה בכסנין דאינו מוסכם שיש מחלוקת בין מיני הפת הבאה בכסנין).
וצע”ק לפי דברי האג”מ א”כ השיטות שפסקו שאפשר לצאת בסעודה ג’ במיני תרגימא ומפרשי שהוא מיני מזונות (עי’ בסי’ רצא ס”ה ובבהגר”א שם סקט”ו) א”כ (אם נימא דלא מיירי במעשה קדירה, עי’ בשש”כ פנ”ב הערה לז ע”פ הגרשז”א) מאי רבותא דסעודה ג’ הרי ה”ה סעודות ראשונות, ואולי סובר האג”מ דאה”נ (ועדיין צ”ע דלפי דעה ראשונה שם בשו”ע הרי אפי’ בסעודה ג’ אי אפשר וצ”ל דהאג”מ לא מיירי לדעה זו דבניד”ד הוא שעת הדחק, וכמו שמצינו דלענין סעודה ג’ של שבת ער”פ התירו אף דגים ופירות וכנ”ל).
ועוד יל”ע לשי’ האג”מ דאם סעודה ג’ לחד דעה אפשר לצאת או בפת או בפת הבאה בכסנין א”כ לפי הגדרת האג”מ חשיב כל פת הבאה בכסנין לענין זה כמו פת וא”כ יצטרכו לברך המוציא, ומשמע שם לא כן.
וכמו כן יל”ע לשי’ האג”מ מי שצריך לברך לישב בסוכה ואוכל כביצה פת הבאה בכסנין למה לא נימא דכיון שאפשר לברך לישב בסוכה רק על פת או על פת הבאה בכסנין א”כ יצטרכו לברך על פת הבאה בכסנין שם המוציא כיון דמשוי ליה קבע, ואולי בדוחק יש לומר דמשוי קבע שייך רק בדבר של חובה.
וכמו”כ יש לעיין על האג”מ מדברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ קסח ואפי’ לפי מקור הדברים בד”מ שם כנ”ל ג”כ קשה דהרי הד”מ מביא ראיה ממה שמברכין על זה המוציא בשבתות וי”ט ונישואין ולפי המג”א הרי יש ליישב בלאו הכי דברכת המוציא היא על מה שמשתמש בו כפת גמורה.
ויש לציין עוד לדברי הפמ”ג בסי’ קפח הנ”ל שהקשה על הדעה דאפשר לצאת יד”ח סעודת שבת בפת הבאה בכסנין (בתוך כל דבריו) דאם נימא דעצם אכילת פת הבאה בכסנין יש קביעות אפי’ בכזית לענין ברכהמ”ז (והיינו סברת האג”מ), והקשה על זה הפמ”ג דהא בעי’ שיעור שאחרים קובעין עליו כמ”ש בסי’ קסח ס”ו.
ולולי דברי האג”מ היה מקום לומר דדברי הב”י ר”ל שכך היה ראוי לתקן כדי למנוע חשש שלא יבערו חמץ להתיר לאכול פת כזו עשירה בער”פ.
וגם יל”ע דאולי הב”י מיירי באוכל מצה עשירה בשיעור קביעת סעודה (עי’ בסי’ קסז ובמשנ”ב שם לכל דעה כדאית לה) ומנ”ל דעצם מה שקובע הסעודה העשירה לפת של שבת כבר חשיב קבע.
והנה נחלקו האחרונים (והרחבתי בתשובה אחרת) לענין מי שבירך המוציא על פת הבאה בכסנין ולהלכה יצא ולכו”ע אם אוכל שיעור קביעות סעודה יוצא לכתחילה, ויש לדון אם שיעור קביעת סעודה מהני להחשיבו פת גם לענין שבת, וגם בלא שיעור קביעת סעודה כיון שהוא פת לענין ברכת המוציא בדיעבד יש לדון אם הוא פת גם לענין לחם משנה וסעודת שבת, וכן ידוע שדנו פוסקי זמנינו בגדר קביעת סעודה בפת הבאה בכסנין כשלא אכל כשיעור אם שייך לומר דאם דרך העולם להחשיב פת כזה לקביעת סעודה חייב וכן מה הדין כשאוכל פת כזו במקום ארוחה או באירוע כגון שבע ברכות שבודאי מתכוון לסעודת קבע, והאם יכול להחשיב כל סעודה לחוד אם הוא קבע או לא, ועי’ בספר וזאת הברכה וכן בספר פרי אליעזר על פת הבאה בכסנין ובמכתבי הרבנים שם, עכ”פ יש לדון בכ”ז בניד”ד מה יש להחשיב פת לענין סעודת שבת.
והנה בשעה”צ סי’ רצא סק”ז כתב דלא העתיק דברי המג”א שם שאפי’ קודם חצות יחלק הסעודה לשנים כדי לצאת הסוברים שיוצא אז סעודה ג’, אבל בסי’ תמד סק”ח פסק המשנ”ב דברי המג”א הללו לענין ער”פ שחל בשבת.
והיישוב לזה הוא דבסי’ רעא כתב דהוא חומרא דאתי לידי קולא משום ברכה שאינה צריכה, והיינו משום שאינו יכול לעשות הפסק ניכר וגדול ביניהם (דמיירי שם המג”א ומשנ”ב במי שיש לו ב’ סעודות שיעור שביעה מצומצמות ורוצה להפסיק באמצע סעודה שניה כדי להחשיב אחר ההפסק לסעודה ג’ ואם יפסיק הפסק גדול ביניהם מה שיאכל אח”כ לא חשיב שביעה, דהרי עיקר המטרה היא לבוא לידי שביעה, והיה עדיף שיאכל הכל ברצף, דב’ סעודות כדי שביעה דוחות ג’ סעודות בלא שביעה כמבואר שם בשם הס”ח סי’ תתסא), אבל בער”פ יכול לעשות הפסק ביניהם דוגמת חצי שעה שהזכיר החזו”א שם, ובזה יש מקום ברווח להחשיב שאין בזה ברכה שאינה צריכה.
ובתשלום הדברים יש לציין דאם אוכל ב’ סעודות הראשונות במצה עשירה שאין בה מים אך היא המוציא (עי’ בפנים האג”מ הנ”ל) מעיקר הדין היה עדיף דבזה יצא רוב הצדדים, אבל למעשה לדידן המשנ”ב בסי’ קסח סקל”ג נקט דאם הרוב שמן וכ”ש כולו שמן הרי הוא מזונות וכן בסקצ”ד פסק דמי ביצים הרי הוא מזונות עי”ש, וממילא בשמן או מי ביצים אינו המוציא ואינו עדיף משאר פת הבאה בכסנין לפי עיקר ההלכה.
השלמות בעניינים דלעיל ע”פ רשימות אחרות
יעוי’ במשנ”ב [סי’ קעז סק”ג] שדן לגבי אכילת פחות מכזית כדי שיוכל לאכול אחר כך תבשילים בתורת טפל ולהיפטר בברכת הפת בלא לברך על שאר התבשילים, דבחול הביא המשנ”ב דעה דלא מהני כיון שעיקר מטרתו לאכול שאר הדברים, וחשש לזה למעשה שלא לעשות כן, אבל בשבת מחמת החיוב לאכול פת חשיב והשאר נטפל לפת.
(והואיל דאתאן לדברי משנ”ב אלו יש לציין דאין מזה ראיה שסובר המשנ”ב כהאג”מ הנ”ל שמה שאוכל לסעודת שבת נקבע להמוציא דבהנ”ל יש לטעון דאדרבה אם שרי לאכול סעודת שבת בממ”מ א”כ מנ”ל דהקביעות הוא על המוציא דוקא, ועוד דגוף דברי המשנ”ב צ”ב לפ”ז למה ייחשב קביעות כיון שהיה יכול לאכול פת הבאה בכסנין ואז לא היה פוטר שאר תבשיל, ובלאו הכי נתברר שהמשנ”ב אינו סובר כהאג”מ, וגם מה שהביא האג”מ מהב”י יש לדון אולי שי’ זו ס”ל כהר”ן בסוכה שם, והרי התוס’ בפסחים חולקים על הר”ן, ומסתמא כל רבוותא שהתירו בסעודה ג’ משמע דבב’ סעודות אוסרין, ואולי גם עיקר דברי האג”מ רק לענין שבת ער”פ).
ובגוף דברי המשנ”ב הנ”ל צע”ק דכיון שאכל פחות מכזית פת סו”ס לא יצא ידי חובת החיוב, ואם לא יצא חובת החיוב א”כ במה יש כאן קביעות, בפרט דהמשנ”ב מיירי בתחילת דבריו באופן שמתחילה לא נתכוון לאכול יותר מכזית, והיה מקום לומר שסבר שהוא מצטרף וכמו שכתב המשנ”ב סי’ רי סק”א בשם הפמ”ג [בא”א שם סק”א] דיש מקום לומר דמי שאכל פחות פחות מכזית בשיעור כדי שביעה שחייב בבהמ”ז, אבל המדקדק בסוף דברי המשנ”ב בסי’ קעז שם יראה דלא עלתה על דעת המשנ”ב דייחשב סעודת שבת כדי לפטור שאר אוכלין באכל פחות מכזית, שהרי סיים המשנ”ב בזה”ל, אם לא בשבת ויו”ט דאז מצוה לאכול כזית פת חשוב הוא ונעשו הכל טפלים לו עכ”ל, ומשמע דהשתא מיירי באכל כזית פת.
וכן יש לציין דבענין דברי הפמ”ג בסי’ רי הנ”ל נתבאר בשעה”צ שם ע”פ המג”א (ועיין בתשובה אחרת ד”ה הסוברים שחיוב בהמ”ז בפת הבאה בכסנין רק בשיעור קביעת סעודה גמורה האם שיעור האכילה הוא רק כדי אכילת פרס) דיש מקום לומר דבפחות מכזית חשיב כמו שהיה שביעה בלא אכילה, דהרי אין אכילה בפחות מכזית.
ולפ”ז יש להעיר דלכאורה גם אם נימא דלענין ברכת המזון סגי בשביעה בלא אכילה להתחייב בברכת המזון כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, מ”מ לענין סעודת שבת מאחר שנלמד מאכלוהו היום שצריך אכילת פת א”כ בעי’ אכילה בכזית ולא מהני שיש כאן שביעה בלא אכילה דשביעה הוא דין בבהמ”ז ולא בסעודת שבת.
וכעי”ז שמעתי בשם הגר”ש דבליצקי דדין זה של שתייה שלמדו המרדכי בשם היראים מדכתיב ושבעת זו שתיה לא נאמרה לענין סעודת שבת, דהרי לא כתיב ושבעת בסעודת שבת, והיינו כנ”ל.
ואמנם בפוסקים דנו לחייב כביצה מאכילת סוכה (עי’ בהגר”א ריש סי’ רצא) אבל עדיין שביעה גמורה לא בעי’ דשיעור שביעה הוא יותר (עי’ במשנ”ב סי’ קסז וע”ע בבה”ל ס”ס קפד), ומאידך גיסא אכילה יש לומר דבעי’ דהרי בסוכה אם אכל שיעור שביעה מפירות לא נתחייב בסוכה.
והאחרונים (עי’ מה שציינתי בתשובה דלעיל) דנו בדברי הבה”ל בסי’ רח ס”ט ד”ה אינו שהביא הנידון לגבי דבר שיש בו תערובת קמח פחות משיעור אכילת כזית בכדי אכילת פרס אם מצטרף או לא, ויש לדון למה אין הנידונים דומים, דהיינו מ”ט בסי’ רי לא ציין המשנ”ב לדבריו בבה”ל סי’ רח וכן להיפך.
ויתכן לומר הטעם בזה דשם בבה”ל בסי’ רח יש מקום לומר דהקמח כמאן דליתיה כיון שנתבטל ואי אפשר לאכלו בשיעור אכילה (ועי’ דעות הראשונים בב”י ביו”ד ריש הל’ תערובת בגדר דין ביטול בשיעור שא”א לאכול כזית בכדי אכ”פ), ומאידך גיסא שם בבה”ל בסי’ רח יש מקום לומר דכיון שהוא מעורב יש כאן טעם כעיקר דחיישי’ ליה בדאורייתא, כמו שהזכיר צד כזה בבה”ל שם, וב’ צדדים אלו אינם שייכים במקרה בסי’ רי כגון שאכל כמה פעמים פחות מכזית עד ששבע.
ומאידך גיסא בדברי הגר”א שהביא הבה”ל בסי’ רח שם דבכל מקום בעי’ כזית בכדי אכילת פרס ג”כ אינו שייך לנידון בסי’ רי דשם היה שביעה בלא אכילה, ושם חמיר משביעה בלא אכילה הנזכרת בסי’ רח, דהרי בסי’ רי השביעה בלא אכילה היא מפת בלבד, משא”כ כאן בסי’ רח אין לא שביעה ולא אכילה בפת בלבד.
ואפי’ באופן שצירף שאר מינים אחר שאכל פחות מכזית פת יש לומר דבשלמא אחר שיש אכילה בפת יש מקום לומר דלענין שביעה סגי בצירוף מידי אחרינא, וכמו שדרשו ושבעת זו שתיה לדעת המרדכי בשם היראים, אבל כשאין לא אכילה גמורה מפת ולא שתיה גמורה מפת מנ”ל דסגי בזה.
עכ”פ עדיין יש קצת מן התימה שלא ציין המשנ”ב לדבריו במקו”א כיון שדעת המשנ”ב שצירוף תבשיל מהני לדין שביעה והרי אם דינא דסי’ רי מגלה לן דמהני שביעה בלא אכילת כזית יש מקום לדון עכ”פ בתורת ספק דגם אם השביעה היתה בצירוף יועיל, ואולי לא היה צד להמשנ”ב לדמותן לז”ז ע”ד החילוקים שנתבארו לעיל, כיון דבסי’ רח חסר כאן במהות הפת ומאידך גיסא בסי’ רי חסר במהות האכילה, ויל”ע.
עכ”פ לכל הצדדים הנ”ל לכאורה לא יועיל לענין סעודת שבת שביעה בלא אכילה.
המשך הדברים דלעיל כתבתי בד”ה אכל פת גמורה פחות מכשיעור והשלים עליה פת הבאה בכסנין אם מברך המוציא ואם יוצא ידי חובת סעודת שבת.
Read less
