בשר בחלב

בודאי שכדאי לבדוק משום שמצוי שלפעמים נקרעת שקית חלב בחנות ושאר החלב הסגור ג"כ אינו נקי, וכל דבר שאפשר לברר בקל בודקים ומבררים, אך אם כבר אינו לפנינו, ורוצה לערב עם בשר את המאכל הנוגע בקופסת החלב, באופן שלא שייכת בו הדחה כגון בדבר לח או אבקה וכיו"ב, לכאורה לא מחזקינן איסורא ואינו מחוייב לחשוש שמא נעשה משהו שלא היה אמור להיעשות ולהיוצר, ובד"כ הוא נקי, עכ"פ בחלב בקופסה, ועי' ש"ך ובהגר"א ופמ"ג צה א האם סתם כלים רחוצים או לא, ודעת רוב הפוסקים שלא חוששים בדיעבד, ועכ"פ לענייננו שאין יודעים אם התלכלך, ואמנם דנו הפוסקים על כוסות ועל מלח להפריד לכתחילה בין בשר לחלב, אבל מקופיא לא מצאתי התייחסות ברורה לנידון זה בפוסקים, ולמעשה יעשה שאלת חכם.

אולם במקרה שנגע בחלב מבחוץ רק דבר פרווה והנידון על אכילתו אחר בשר בזה אין להחמיר, עי' ש"ך פט יט, וגם מב שדנו שם הבאר היטב והבית מאיר בדברי הש"ך היינו לענין מה שכלול בנידון שם שהמאכל הפרוה התבשל בסיר חלבי, אבל כאן אין הנידון כאן אלא רק נגיעה בעלמא, ומ"מ אם יש חשש שאין ס' לבטל הנגיעה בחלב להבית מאיר שם דינו כדין תבשיל של חלב, וכמ"ש בשו"ע צה א, ובזה יותר חמור מנ"ט בר נ"ט של בישול בקדירה מקונחת או של בישול בקדירה שיש בה ס' כנגד המין הראשון בבישול, בין להשו"ע ובין להרמ"א.

ועוד יתכן להתיר בזה דהרי הרמ"א הוא שמחמיר בתורת חטאת לענין סתם כלים שאינם בחזקת נקיים כמו שהביא הפמ"ג ריש צה והרי הרמ"א גופיה באו"ח בהל' פסח תמז ד אמנם החמיר לכתחילה בכלי שלא נבדק אבל בדיעבד בנתערב מקיל שם, א"כ כ"ש לשאר פוסקים שמקילין בסתם כלים, ואפי' להמחמירין בסתם כלים מ"מ בדיעבד מקיל וכ"ש בכלי חדש כזה שהוא ספק אם נתלכלך כעין ספק על ספק לא על בפ"ק דפסחים, וכעין סתם חיטים משנה שירדו גשמים עליהם בשו"ע הל' פסח תסז ד, וגם להאחרונים שהחמירו בסי' תמז שם לא מיירו בכלים חדשים.

וגם יל"ע אם מיירו רק בפסח שאיסורו במשהו דהגדרת סכין שאינו נקי הוא משהו כמ"ש במשנ"ב שם סקפ"ח ויש בזה פלוגתא בב"י ביו"ד.

קרא פחות

בני אשכנז מברכים תפילת הדרך על דרך פרסה, ובני ספרד מברכים גם הגומל, והשיעור של פרסה דעת המשנ”ב וכמה פוסקים שהוא לפי מרחק ולא לפי זמן נסיעה, ונחלקו פוסקי זמנינו לענין נסיעות של זמנינו מבחינת כמה עניינים, והנוהגים כהחזו”א יאמרו תפילת הדרך, וכן יאמרו הגומל לבני ספרד, והרחבה נוספת ראה במקורות.

מקורות: בתפילת הדרך שיעור הנסיעה המחייב הוא פרסה (או”ח קי), ובברכת הגומל בני אשכנז לא נהגו לבר על נסיעה אלא אם כן היא נסיעה שיש בה סכנה, ובני ספרד נהגו לברך על כל נסיעה מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה (שו”ע ריט ז, וכן דעת כמה ראשונים בטוב”י שם לברך עכ”פ בדרך פרסה כבני ספרד ויש שהחמירו גם בפחות מפרסה).

לגבי נסיעה בזמנינו יש כמה שאלות, 1) האם השיעור פרסה הוא המרחק של פרסה שהוא מרחק ח’ אלפים אמה, או שצריך נסיעה בשיעור זמן של הליכת פרסה, דהיינו נסיעה של 72 דקות.

2) בזמנינו רוב הנסיעות אין בהם מרחק של פרסה שטח שאינו מיושב, ונשאלת השאלה מה הדין בנסיעות כאלה.

3) בזמנינו רוב הנסיעות גם מחוץ לעיר הם כמה מאות נוסעים בו זמנית באותו מסלול ודרך, ואין מצויה סכנה כבימי קדם של ליסטים וחיות רעות בדרך רגילה, אך מצד שני יש סכנת תאונות דרכים, ונשאלת השאלה האם שייך לברך מחמת סכנת תאונות דרכים.

לגבי הנידון הראשון במשנ”ב קי סק”ל לגבי נסיעה ברכבת המשמעות שהוא לפי מרחק ולא לפי זמן נסיעה, וכ”כ השדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות סימן ב’ אות ט”ו הביא בשם הפתח הדביר ח”ג דף שי”ג ע”ב וכן הביא בכה”ח בסימן רי”ט אות מ”א.

אולם יעוי’ באול”צ [ח”ב פי”ד מב] שהביא כ”ז, והביא ראיות מפוסקים אחרים לענין דרך בדין אבילות שמשערים לפי זמן, ונקט ששיעור נסיעה הוא לפי שעה וחומש, ואולי נקט כן מחמת סב”ל, וצ”ע שנקט שם עוד [ח”א פ”ז ו] כן לקולא אפי’ לענין דרך לפני תפילה, ואולי יש מקום לומר שרק לגבי סכנה הוצרך לסב”ל כיון שיש סברא שהריחוק מהעיר הוא הגורם לסכנה, משא”כ לענין תפילה שהוא מאמץ הגוף הוה פשיטא ליה יותר שהוא לפי זמן ולא מרחק, אלא שבדבריו בהלכות תפילה ציין לדבריו בהלכות תפילת הדרך שסמך על זה, ונראה שהסתבר לו יותר החילוק שהזכיר שם בסמ”ב לומר שמשערים לפי זמן, כמו שהביא בשם הרב פעלים שקילס חילוק זה עי”ש.

לגבי נידון 2 יעוי’ בביאור הלכה [סי’ קי ד”ה ואין] שהסתפק בזה לענין תפילת הדרך, ולמעשה הגרי”ז לא בירך, כן הורה הגרשז”א, אולם החזו”א בירך מחמת שכהיום יש סכנת תאונות דרכים, וכן הביאו בשמו הגרח”ק והגרנ”ק [עי’ בביאורים ומוספים שם], ובשו”ת אור לציון [ח”ב יד מב] נראה שסבר לברך, אף שלענין תאונות דרכים לא נקט שמחמת זה יש לברך מכיון שלא על זה היתה התקנה, אלא מצד שנקט שהעיקר בדעת השו”ע לענין ספקו של הביאור הלכה שיש לברך עי”ש.

במשנ”ב (ריט כב) מבואר שגדר ברכת הגומל לבני ספרד הוא דרכך שמחייבת בתפילת הדרך, (וכן יש להוכיח מהראשונים שהובאו בב”י שהביאו הירושלמי שכל הדרכים בחזקת סכנה, וזה הובא בב”י קי ג”כ לענין תפילת הדרך, וכן מוכח להדיא מלשון האבודרהם בב”י סי’ ריט שלמד דין זה דפרסה בהגומל מתפילת הדרך), ולכן במקומות שיש תפילת הדרך לבני אשכנז יצטרך להיות גם ברכת הגומל לבני ספרד.

ומ”מ באופנים שיש לצרף עוד קולא יש יותר מקום להקל בברכת הגומל מתפילת הדרך, חדא שברכת הגומל אינו מוסכם לברך, ויש יותר מקום לומר סב”ל כשאפשר לצרף עוד צד לפטור, ועוד שתפילת הדרך יש דעות שאפשר לברך רשות מאחר שהוא מסתיים בבא”י שומע תפילה [פנ”י ברכות ע”פ התוס’ שם וכן צירף הגרי”ש לענין נסיעות בינערוניות של זמנינו (שמעתי משאר בשרי הרב שמעון כהן זצ”ל שכך היתה מסקנת הגרי”ש), אמנם יש בפוסקים שלא לסיים חתימה על הנני העני, אף שגם שם החתימה היא בא”י שומע תפילה, דבלא טעם המסויים אין לסמוך על דבר זה].

באור לציון [ח”ב פי”ד מב] כתב לענין ברכת הגומל שדרך של זמנינו שרואים מכוניות נוספות יחד אין זו הדרך שבחזקת סכנה, והיה מקום לומר שלגבי ברכת הגומל היקל יותר וכנ”ל, אך מהמשך דבריו נראה שדימה ענין תפילת הדרך וברכת הגומל זל”ז.

לגבי דרך שיש בה סכנה אפי’ בזמנינו ואפי’ בפחות מפרסה ואפי’ לבני אשכנז מברך בין ברכת הדרך ובין הגומל (ראה לגבי הגומל משנ”ב קי סק”ל ואישי ישראל פ”ג הערה כד בשם הגרשז”א ואור לציון ח”א מב).

לגבי טעימה בלבד כתבו כמה אחרונים שאינו צריך להמתין ו’ שעות ולגבי לעיסה מבואר בהלכה שצריך להמתין ו’ שעות, לגבי נשיכה בשיניים ראוי להחמיר.

מקורות: יעוי’ בטוש”ע ביו”ד ר”ס פט שהזכירו הלשון והלועס בשר לתינוק שצריך להמתין לחשוש לדעת הרמב”ם שהוא משום בשר הנכנס בין השיניים, והפשטות שלעיסה היא שמרכך את הבשר לתינוק על ידי פעולת הלעיסה, שבזה נכנס הבשר בין שיניו ונשאר שם למשך זמן, ואינו כולל גם נשיכה לשם החזקת הבשר בשיניו, ונקטו באופן זה משום שבזה יש לעיסה דייקא, שצריך ללעוס כדי לרכך את האוכל, ומינה נשמע לכאורה, דהיכא שהיה רק נשיכה גרידא, כמו מי שהוצרך להחזיק בשר בשיניו משמע דא”צ להמתין ו’ שעות.

ויעוי’ טעם הרמב”ם שהזכיר הטור לחשוש בלעיסה לפ”ז הלשון הוא בשר שבין השינים וכו’, [עי’ גינת וורדים למהר”א הלוי יו”ד א’ סי’ י”ז (בדפו”ח הוא י”ד) מה שביאר בזה, וגם אם נימא דשומן גזרי’ אטו בשר אבל נשיכה אטו לעיסה יש לומר דלא גזרי’ כיון שנשיכה לא מחלף באכילה כמו הכנסה לפה דלהלן], ולפ”ז משמע עוד שבנשיכת בשר בלבד אין מה לחשוש, שהרי בזה אין כ”כ חשש שבנשיכה גרידא כבר נשארו שאריות בשר בין השינים.

אולם יש מקום לדחות שלעיסה היא שם כולל גם לנשיכה בשיניים.

וכי תימא דבנשיכה בלבד אין בשר בין השיניים, יש לומר דגם בלעיסה יש לטעון כן, שהנה מצוי שלועס ואין שיירי בשר בין שיניו, אלא דחיישי’ שמא יש טעם ולאו אדעתיה, א”כ מנ”ל דבנשיכה אין חוששין לזה שמא יש בשר בין השיניים ולאו אדעתיה.

ויש לציין בזה עוד שיש מהאחרונים [הפמ”ג בשם מנח”י בדעת הלבוש] שגרסו בטור אפכא דאדרבה לטעם של רש”י שההמתנה של ו’ שעות הוא משום שומן יש להמתין ו’ שעות גם בלועס, וא”כ לפי טעם זה של רש”י שהוא משום טעם ולא משום ממשות, א”כ יש סברא לומר דה”ה בנשיכה שייך שיהיה ממשות.

ויעוי’ בזבחי צדק פט ה דאם הכניס בשר לפיו לטעום והוציאו שלם אינו בכלל טעימה ולעיסה שחששו הטושו”ע, וכ”כ בהגהות מהרש”ק וכה”ח סקט”ז וע”ש סק”ד, ומ”מ גם מדבריהם אין ללמוד לענייננו דשמא נשיכה קרי ליה כבר לעיסה.

(וגם יש לעיין אם לדעת הלבוש שגרס בטור אפכא דלשי’ רש”י שהוא משום טעם שומן בשר יש להמתין בלועס יל”ע אם לפי דעתו ה”ה יש להחמיר בטועם).

ויש להוסיף בזה דמבואר ברמ”א ר”ס פט וש”ך סק”ג ע”פ ר”ן שאם מצא בשר בין השיניים אינו צריך להמתין מאז ו’ שעות (אלא בעי רק קינוח והדחה) עכ”פ באופן שלא בלע את הבשר שמצא [ולענין אם בלע את הבשר עי’ בחידושי הפלאה ובאחרונים מש”כ בזה], אלא שאין מכאן ראיה על נושך בשר גמור ושלם שלא נאכל ולא נלעס שלא יצטרכו להמתין אחר אכילתו, דאוכל שנלעס אפי’ לענין בשר בחלב הרי דעת הרמב”ם שאחר ו’ שעות חשיב כמעוכל וכמו שאינו אוכל, כמ”ש הפרישה סק”ב והפמ”ג בדעת הרמב”ם, ואע”ג דחוששין גם לרש”י הרי רש”י להדיא לא מיירי במי שלא אכל כמו שנתבאר בטור לפי גירסתינו וגירסת הפוסקים, וכמו שנתבאר גם בדברי הזבחי צדק והאחרונים הנ”ל שבהכנסה לפיו גרידא אין חשש כלל, א”כ לרש”י א”צ לבוא לזה שהוא כבר מעוכל, כיון דבלאו הכי הרי לא אכלו, ומה שצריך לבוא לזה שהוא מעוכל הוא רק לבאר דעת הרמב”ם למה אינו מחוייב לשיטתו להוציא שיירי מפיו אם רוצה לאכול גבינה, ואם תמצא לומר שבלועס בשר אפי’ אם מנקרו לפי שיטת הרמב”ם צריך להמתין ו’ שעות א”כ מועיל ההמתנה ו’ שעות כדי להחשיב הבשר כמעוכל (ועי’ בערוך השלחן שהאריך לחלוק על הסוברים כן ונקט דהרמב”ם מתיר בניקור תוך ו’ שעות, ולדידיה עכ”פ חשיב כמעוכל רק לענין אם אינו רוצה לנקרו), עכ”פ לענין נושך אין ראיה שאין דינו כלועס.

ומ”מ הפשטות שנשיכה אחת אינו בכלל לעיסה והבו דלא לוסיף עלה שאפי’ לעיסה הוא רק מטעם ספק בין הטעמים דרש”י והרמב”ם, ואפי’ אכילה גמורה אינו מוסכם בפוסקים שמחוייב להמתין ו’ שעות מדינא דגמ’, דיש בזה מחלוקת הרי”ף והרמב”ם והתוס’ ושאר פוסקים [והשעה שנהגו בזמן הרמ”א שהביא רמ”א בר”ס פט אינו מדינא דגמ’ כמ”ש בבהגר”א שם אלא כעין פשרה להחמיר כדברי הזוהר אחר שבפי’ הגמ’ תפסו להקל כהתוס’ כנגד הרי”ף וסייעתו].

ורק יש לציין דלפי סברת הלבוש שגרס בטור דלפרש”י שהוא מחמת שומן יש להמתין גם בלועס לתינוק, א”כ יש יותר סברא לומר דנושך הרי הוא כאוכל, כיון שהעיקר לחייב לועס הוא מחמת התדבקות שומן, וא”כ יש לכלול בזה גם נושך, אבל הפוסקים והנו”כ גרסו כלפנינו.

ומתחילה חשבתי שיש להקל בזה כיון שיש כמה צדדים להקל כנ”ל (ועי’ ברעק”א מה שכתב להקל מכח זה אם כי אין דבריו שייכי לענייננו דהוא מיירי גם מצד המנהג שנהגו בזמנו כהרמ”א והאידנא כבר לא נהגו כן), וגם דנשיכה אחת שלא לצורך אכילה אינו בא מיד לבין השיניים, אולם בסופו של דבר משכתי ידי מלהקל בזה, מכיון שמצאתי בלשון האחרונים הנ”ל (כה”ח סק”ד בשם האחרונים שהובאו לעיל) נזכר הלשון שאם טעם בלשונו, ומשמע שבאו לאפוקי אם השתמש בשיניו, שאז באים אנו לידי חשש שמא נכנס בשר בין השיניים.

דעת הרוב המוחלט של פוסקי זמנינו שאין מברכים שהכל באופן כזה (ראה בהרחבה רבה באופן כעין זה ובאופנים דומים בביאורים ומוספים סי' רד על משנ"ב סק"מ בשם הרבה מאוד מהאחרונים ופוסקי זמנינו), ולכן פטור מלברך שספק ברכות להקל.

אמנם אם נהנה מן השתיה גם עכשיו בודאי שצריך לברך.

ומכל מקום גם אם שותה לצורך מחר אם יש לו משהו אחר לברך עליו שהכל ולצאת ידי כל הדעות זה עדיף (יש בזה סתירות לכאורה במשנ"ב בגדר יציאה מן הספק בספק ברכות אבל בודאי שיש כמה ראיות במשנ"ב ופוסקים שאם בקלות אפשר לצאת מידי הספק אפי' בספק ברכות ובמילי דרבנן יצא מן הספק, וכמ"ש הפמ"ג בהל' בשר בחלב ובכללי ספק ספקא כעי"ז).

קרא פחות

הכרעת הביאור הלכה (ריש סי' צב) שאם יכול להעמיד עצמו פרסה מותר, ואם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה, אם התחיל בהיתר יכול לגמור, ואם לא התחיל בהיתר נשאר הביאור הלכה בספק ולא הכריע.

ולמעשה במקרה שהסתפק בו הביאור הלכה, אם הבושות גדולות ואין שום ברירה אחרת יש להקל, מכיון שיש כאן כבוד הבריות וספק דרבנן.

(ויעוי' גם בחוט שני מש"כ הגרנ"ק לענין הפחה).

ועכ"פ באופן שמסתפק אם יכול להעמיד עצמו פרסה או לא ויש כאן רק ספק ספיקא, באופן כזה ודאי יש להתיר לו הדבר.

להעמיד עצמו פרסה פירושו שאם ינסה להמתין שיעור מהלך 72 דקות בלי לצאת לצרכיו יצליח לעשות זאת.

קרא פחות

אם עדיין שבע, כגון שאכל בסעודה כל צרכו ונמשך זמן שביעתו למשך זמן, באופן זה יכול עדיין לברך ברכת המזון גם אם עברו 72 דקות (ראה או"ח סי' קפד ס"ה ומשנ"ב ס"כ).

ומ"מ כמה פוסקים כתבו שלכתחילה אין לאחר את ברכת המזון לאחר 72 דקות, מאחר שלא תמיד אנו בקיאים לומר שאנחנו עדיין שבעים (עי' ערוה"ש שם ס"ז וס"ח וקובץ תשובות הגרי"ש אלישיב ח"א סי' כא ומנחת שלמה ח"א סי' יח אות י).

קרא פחות

נכנסתי לחנות מכובדת שעקב החיסכון בעלות משגיח כשרות הם אינם משתמשים במשגיח כשרות ומסתפקים בהודעה שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ויש לדונם לכף זכות, שכן הוצאות אחזקת חנות כיום הם גדולות, כולל שכירות המקום והפרסומות והוצאות חומר גלם ומיסים ומשכורות וכו', וכ"ש שאפשר לדונם לכף זכות שלפי מה שהם אומרים הם עושים את הכל כדין ואינם צריכים משגיח כלל.

אבל עדיין מכיון שלאחרונה התפרסם על מכשולות חמורים שקרו במקומות שאין משגיח כשרות, לכן היה טוב יותר אם תהיה מודעות בציבור איך להתייחס לחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ.

יצויין שמעיקר הדין לפעמים אכן אי אפשר להצביע על איסור שהוא ברור מצד גדרי הלכה לקנות שם, אם המוכר שומר תורה ומצוות (ובשו"ע ורמ"א מצינו שמקילים מעיקר הדין גם בדברים יותר מזה, עי' סי' קיט ס"ב וס"ג וס"ז, וע"ע בדברי השו"ע ורמ"א לענין דין מאכל שכתוב עליו כשר וכן דין אותיות בעברית במקום שאין גוים יודעים לכתוב), אבל במציאות רבו המכשולות במקומות כאלה, בפרט כיום שתעשיית האוכל היא תעשייתית וכוללת שימוש בעובדים ובחומרי אספקה רבים.

ולכן כל עוד שלא מכירים את המוכר באופן אישי שהוא ירא שמים ויודע הלכה ויודעים מה הוא עושה, מה שודאי אפשר לומר שעדיף לקנות במקום מפוקח.

(ומצינו ברמ"א שדברים שהוחזקו כבעייתים אין סומכים על החזקות, וע"ע גם ברמ"א באה"ע סי' יז ס"ב, ויעוי' מש"כ רבינו יונה לענין השחיטות והביאו הב"י).

להלן אציין כמה מן המכשולות שיכולות להיות מצויות במקום כזה:
א.

הפרשת חלה בעיסה
כשמכינים עיסה הרבה פעמים מתחייבים בהפרשת חלה בלי לדעת, ומלבד זה, לדוגמה לפעמים מפרישים חלה מעיסה מחמת ספק, ואחרי זה נוצר ספק נוסף, כגון שמצרפים סל בין שתי עיסות שכל אחת מהם הופרש ממנה בנפרד כשהיתה בשיעור ספק, ועכשיו יש בין שתיהן שיעור ודאי, ומן הדין צריך להפריש חלה שוב, ואפשר להיכשל בזה מחוסר ידיעה.

ב.

הגעלת וטבילת הכלים
אין השגחת הבד"ץ על הכלים בד"כ גם בחנויות שכותבים בהם שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ולא על האופן שבו מטבילים ומגעילים אותם, וכפי שציינתי באחת מן התשובות הסמוכות יש בעיה הלכתית לקנות ממוכר שלא מקפיד על הגעלה וטבילה כדין (גם אם אינו בן יומו).

וכמובן שיש לפעמים גם כלים שנטרפים ברמה שהם אוסרים את המתבשל בהם, ומי שמתעסק במטבח ובבישולים בלי לדעת ההלכה בזה עלול להיכשל.

ג.

מוצרים שיש נוהגים שלא להצריך בהם כשרות
יש מוצרים שיש נוהגים שאין צריך בהם כשרות, כמו סוכר וקפה, ויתכן שאתם בבית מקפידים גם על מוצרים אלו לקנותם בהכשר בלבד, אך יתכן שהמוכר אינו מקפיד בזה, דהיינו אינו מן הנמנע שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ אין הכוונה בהצהרה זאת למוצרים שאינם צריכים הכשר (לדעת המוכר), כל עוד לא נאמר אחרת (ואולי אף אם נשאל את המוכר הוא יענה ש"כולם אינם מקפידים על זה").

ד.

בדיקת תולעים
יש מיני אוכלים שטעונים בדיקת תולעים מן הדין כמבואר בשו"ע בהל' תולעים, ואף מטעם ההכשר כתוב לבדוק, וזוהי בעיה להשתמש במוצרים שלא נבדקו כדין, גם אם המוצרים בהשגחת הבד"ץ.

ה.

בדיקת דגים
מטעם הבד"ץ (עד הפעם האחרונה שהתעדכנתי) מצריכים בדיקה בבית לדגים הנמכרים עם עור, לבדוק שיש בהם קשקשת, ולכן גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אינו אומר שהמוכר עשה את הבדיקה כדין.

כמו"כ מטעם הבד"ץ הרב לנדא ההוראה הרשמית בדג הסלומון שהעור הוא בעייתי ומצריך טיפול בבית, ולכן גם אם המוכר קנה כל המוצרים בהשגחה טובה עדיין אי אפשר לדעת אם טיפל בעור כדין.

ו.

צרירות דם בעופות
בעיית צרירות הדם בעופות עדיין אינה נפטרת בהכשר.

אם כי איני יודע גם כשיש הכשר על המסעדה אם המשגיח משגיח על זה.

וכנ"ל לגבי הנידון של ביצים שאין בהם סימני כשרות (כד וחד) מי שמקפיד על זה בבית וקונה חלות מוכנות בחנות, מן הסתם שהמשגיח של המאפיה אינו מקפיד על זה, אבל במקרה כזה שיש כאן כמה ספקות הוא יותר קל (עי' בדרכי תשובה מה שהביא בזה, ויש גם הוראות מפוסקי זמנינו בזה).

ז.

בישול עכו"ם
גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אינו מבטיח שאין בישול עכו"ם, וכידוע שכח אדם של זרע חם וישמעאל הוא זול יותר, וממילא מצוי במפעלים שמשתמשים בהם כפועלים, כשצריך כח אדם משמעותי, ואפי' במאפיות ומסעדות הם נצפים עובדים, והבעיה הגדולה יותר אינה השימוש הקבוע בהם, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא, אלא הבעיה הגדולה יותר היא כל מיני קולות שאינן מוסכמות שהמוכר יכול להקל על עצמו (או להקל בייחוסן של הפועלים במקומות שהפוסקים נקטו שאין להם ייחוס מספיק) וכשיש הכשר שמשגיח על זה הוא אחראי יותר.

ח.

בישול משומד
בזה גם הכשרויות לא כולן מקפידות שלא לתת למשומד לבשל, אבל במקומות ש"כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ" בודאי שאין שום ערבות שמקפידים על זה.

ט.

בשר בחלב
גם במקומות שמתחייבים ש"כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ" שזה יכול לחייב אותם ע"פ חוק אם יימצאו שקרנים, אבל הרי הם אינם מתחייבים שלא מבשלים מוצרי בשר עם חלב, או מוצרי בשר בכלי חלב ולהיפך (וכ"ש שאין הבטחה שלא מבשלים דגים עם בשר או דגים עם חלב להמחמירים בזה).

כמו כן יש גם דינים אלו מוצרים מותר להניח ליד אלו מוצרים אחרים, ויש דינים של ביטול ואין ביטול וטעמא לא בטיל, וכל דברים אלו הם אינם מספיקים למי שאינו בקי בהלכה.

וכנ"ל יש לפעמים שיש לאוכל דין בשרי/ חלבי, והמוכר לא בהכרח יציין זאת משום שלדעתו האוכל אינו נחשב בשרי, או שאינו רואה צורך לציין זאת, וכשאין פיקוח הלכתי לחנות אי אפשר לדעת על כל זה.

י.

מגע יין
גם במקומות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, יכול להיות אדם שאינו שומר שבת שנוגע ביין, ויש אופנים שהיין נאסר גם כשהוא מעורב בתבשיל כמבואר בשו"ע, וכ"ש אם נגע ביין לפני שנכנס לתבשיל, ומחלל שבת שנוגע ביין הוא מאוד בעייתי.

יא.

שביעית
גם בחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אין ערבות שאינם מוכרים מוצרים שיש בהם קדושת שביעית, וכ"ש שמי שמחמיר בדברים מסויימים כגון יבול נכרי או ערבה צפונית ודרומית או נעבד בשביעית (ונלקט בשמינית) אין לו לצפות שיהיה לו מידע על זה, משא"כ בהכשרים ברוב המקרים הדברים מפוקח והמידע הנצרך בענין מוגש לקונה המוצר.

יב.

רשלנות בעבודה
גם שהמוכר כוונתו טהורה שכל המוצרים יהיו בהשגחת הבד"ץ אם הוא מביא שפים (טבחים) שאינם יר"ש ונותן להם את המוצרים שיכינו מזה מנות מוכנות, אם אין פיקוח והשגחה כנהוג, עדיין אין שום ערבות שהם לא יכניסו חומרים אחרים, והם נוגעים בדבר שה יצא טעים יותר כדי שימשיכו להשתמש בשירות שלהם, וגם אם ע"פ הלכה לפעמים מותר משום שהוא אומן או משום שהוא בבית ישראל, ויש בזה הרבה חילוקי דינים (ויעוי' בסי' קיח ס"י וסי"ב ועי"ש ס"ח), מ"מ בודאי עדיף לקנות ממקום שיש פיקוח, אחר שידוע שיש מכשולות בזה (וכדברי הרמ"א הנ"ל).

יג.

שליחת בשר וכדומה בלא חותם
יש מאכלים שאסור לשלוח אותם עם גוי או משומד בלא חותם או ב' חותמות כגון בשר, עי' בסי' קיח, ויש אופנים שנאסר גם בדיעבד, ואפשר להיכשל בזה גם אם כל המוצרים עקרונים מגיעים מהשגחת הבד"ץ.

יד.

חשוד לאכול בכשרות רגילה
גם אם המוכר הוא ניכר לעין כאדם השומר תורה ומצוות, מ"מ אם הוא אוכל גם דברים בכשרות רבנות המכונה כשרות רגילה, או כשרויות אחרות שע"פ דין א"א לסמוך עליהם, וכשהוא מגיע למקום ומגישים לו מנות בכשרויות אלו הוא אוכל אותם, והכשרים אלו מוחזקים אצלו ככשרים ללא חשש, ממילא יש לדון בחזקת הכשרות שלו לדידן, דהיינו גם אם אומר שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, מכיון שלדעתו הכל נחשב כשר גלאט, ממילא אינו כ"כ פשוט שיש לו חזקת כשרות על זה (עי' סי' קיח סוף ס"ח ועי' עוד סי' קיט ס"כ, וע"ע בדברי השו"ע לענין שאין נאמנות בא'נ'ו'סים על יין שלהם כיון שהם עצמם אינם מקפידים, ויש לדון אם שייך ללמוד מזה), בפרט אם מדובר במסעדה שמטבע הדברים כוללת הרבה אתגרים ונצרכת לכל מיני חומרים שלפעמים אפשר להשיגם בקלות מכל מיני מקומות, ויש הרבה הוראות היתר שאדם יכול להורות לעצמו כשיודע שבלי הוראת היתר זו לא יוכל להביא מחר אוכל ללקוחותיו הקבועים והלא קבועים, ולא תמיד יש כל מה שצריך בקלות בכשרות טובה.

טו.

הסתמכות על נאמנות נשים וקטנים בהלכה
יש להוסיף דיש בעיות בנאמנות אשה וקטן במקרים מסויימים כמבואר בשו"ע ורמ"א ס"ס סי' קכז ס"ג וס"ד וצריך לשים לב שמקפידים בכל זה.

ואגב שהבאתי דברי הרמ"א שם יש לציין דגם נאמנות של אנשים שאינם מדקדקים בהלכה לענין דקדוקי הלכה הוא נידון בפני עצמו ועי"ש.

טז.

עוף או בשר שלא הוכשרו
גם אם קונה עופות ובשרים בהשגחת הבד"ץ אבל אם קונה אותם מהבד"ץ כשעדיין לא נמלחו ונצלו והמוכר מכשיר אותם לבד (מה שיכול להיות רווחי למי שקונה בכמויות) יכולים להיות בעיות במליחה שאוסרים את הבשר אפילו בדיעבד, כגון אם נטף ציר על בשר באופנים מסויימים, או שנטף דם מבחוץ בשעת צלייה, או ששהה כמה ימים בלא מליחה, ויש בזה הרבה פרטי דינים.

יז.

חמץ שעבר עליו הפסח
יתכן מוצר שהוא כשר גמור בהכשר הבד"ץ, אבל לאחר הפסח הוא יהיה אסור בהנאה, אם לא עשו מכירת חמץ, וזה המוכר לא התחייב אלא שהמוצרים בהשגחת הבד"ץ, ואם אינו יר"ש (ואינכם מכירים אותו) שמא הוא חושב שא"א לבוא עליו בטענות, כמו כן אם אתם מקפידים שלא לסמוך כל המכירה הנהוגה מפאת חששות שונים, א"כ גם אם המוכר יר"ש איך תסמכו עליו כל עוד שאינכם יודעים שהוא מקפיד ג"כ, (ובזה גם לא נאמר הדין של חמצן של עוברי עבירה וכו' מאחר שבזה הוא היתר גמור אצלו), אם כי בשביל זה אפשר לפרוש מן הודאי, ואם מדובר בתבשיל שהוא רק ספק תערובת חמץ שודאי נמכר לגוי הוא קל מאוד, שיש בזה ג' צדדים להתיר, ואפי' רק ספק אם הוא חמץ שלא נמכר כלל (בלא צדדים נוספים של תערובת ושל נמכר לגוי במכירה דידן) יש צד בפוסקים שהוא מותר, אם כי יצויין שיש המקפידים גם בספק תערובת חמץ שנמכר כנ"ל.

סיכום הדברים
חלק מהדברים שמצד הדין אין מחוייבים לחשוש בהם, אבל מכיון שבמציאות חנות שאין שם משגיח ואין מכירים את המוכר והעובדים אם הם יראי שמים ומדקדקים ובקיאים בהלכה, הדבר מאוד אפשרי שיכולים להיגרם טעויות, ולכן מה שודאי אפשר לומר שמומלץ מבחינת כשרות לקנות במקום המהודר יותר.

יצויין שללא ספק יש מסעדות של יהודים כשרים ויר"ש שמקפידים על הקלה כבחמורה אפי' יותר מחנויות אחרות עם פיקוח כשרות, אבל לא באתי במאמר זה אלא להציע הצעה של דברים וחששות היכולים להיות בחלק מהחנויות מסוג זה.

כל האמור, אינו פוטר מי שמכין אוכל לבד בבית מלברר את כל הדינים הנוגעים אליו, משום שכשם שבמסעדה אפשר להיכשל בכל המכשולות הללו, כך גם מי שמכין אוכל בבית.

ונסיים בדברי השו"ע (לענין כלי רוקחים אומנים גויים אם יש בהם חשש בליעות איסור) ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות.

קרא פחות

יש חנות שעומדת תחת כשרות מהודרת שמכינים ללקוחות מאכל עם דגים וגבינה בו זמנית ובזה אחר זה, כך שנוצר מצב שהמכשיר מלא בשיירי גבינה שאסורה באכילה לדעת השו"ע הסובר שאסור לאכול דגים בגבינה משום סכנתא, ונשאלת השאלה על מה סמכו ההכשר לתת הכשר לזה לנוהגים עפ"ד השו"ע.

והנה לגבי תערובת בעין של דגים בבשר לדידן בני אשכנז הסכמת רוב הפוסקים שהוא אסור עכ"פ כשאין ס', וגם כשיש ס' יש שהחמירו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ומסתמא שכך הוא לדעת השו"ע בתערובת דגים בחלב, ונשאלת השאלה אם נניח שאין ממשות דג רק טעם דג האם אסור או לא.

והנה כשנשווה לדברי הגמ' בפסחים עו ע"ב על ביניתא דאיטווא בהדי בישרא שאסורה לאכלה, עי"ש דמשמע לענין טעם בשר בדגים שגם בדיעבד היה אסור בזמן הגמ', נמצא שגם טעם אסור, אבל באופן הנזכר בגמ' שם של ריחא הוא חומרא דגם לדידן אי' ברמ"א יו"ד סי' קטז ס"ב דבדיעבד אינו אסור ועי"ש בש"ך סק"א שאינו מוסכם אבל כן דעת הרבה אחרונים (ובביאור פסק זה עי' במטה יהונתן שהאריך בזה ואפשר דלעיקר הדין נקט הרמ"א דלדידן נשתנו הטבעים ואין סכנה ולכן לא החמיר אלא לכתחילה, עי' גם ברמ"א או"ח סי' קעג ויו"ד שם ס"ג, ובביאור הגר"א על הרמ"א שם ס"ב משמע שביאר דינו להתיר בדיעבד מדין שאר איסורין דאף שבגמ' איכא מאן דאסר לה היינו משום דסבר ריחא מילתא בכל איסורין אבל לדידן שאין איסור ריחא בשאר איסורין אין איסור ריחא גם בזה, כך יתכן לבאר כוונתו), אבל בניד"ד שהגבינה התבשלה ממש עם דג ונשאר ממשות מהגבינה שאינו רק ריחא ואף הוא חמור מנ"ט בר נ"ט עי' בריש סי' צה א"כ לכאורה הי' לאסור, ובאמת כן מבואר בש"ך על הרמ"א בסי' קטז שם דגם אם מכשירין דגים ובשר שנצלו זה אצל זה אבל אם נצלו נוגעין זה בזה אסורין, והביא כן בשם מהרש"ל באיסור והיתר שלו וביש"ש חולין פ"ז סי' לט וכן מדרכי משה בשם איסור והיתר הארוך כלל לט וכן מבואר שם בט"ז סק"א.

אולם יעוי' בט"ז סי' צה סק"ג מה שהוכיח מהגמ' ושו"ע שטעם בשר בדגים אינו אוסר את הדגים (ובט"ז גופא הובאו כמה צדדים אבל כך העתיק הבאר היטב מסקנת הט"ז), אולם שם לא מיירי לענין דגים ובשר שנתבשלו ממש אלא לענין דגים שנתבשלו בקדירה בן יומה של בשר, ועי' גם בחת"ס על הש"ך ריש סי' קטז מה שהביא מהארוך להקל בבן יומו, אבל כל הנידון שם בארוך ובט"ז ובמהרש"ל שהובא שם ובחת"ס הכל רק מצד פליטת כלים אבל איסור בעין ליכא למאן דמתיר.

ויעוי' בכה"ח או"ח סי' קעג סק"ח בשם הפ"ת לענין נגיעה שאם בשר בדגים אין חוששין שנדבק מן הבשר, אבל באופן שנשאר בעין מן האיסור, דהיינו מהחלב שנתבשל עם הדגים בזה לא מיירי הפ"ת, וכמבואר לענין בשר בחלב ביו"ד ריש סי' צה דבאופן שנשאר ממשות האיסור ואין ס' כנגדו לא אמרי' סברא זו.

ואולי באמת הטעם שלא חשו להחמיר בזה משום דמצרפינן כאן הספק שמא יש ס' במאכל החדש שבמכשיר כנגד הגבינה שנשארה ונדבקה במאכל הזה החדש, ובצירוף דעת הרמ"א ואחרונים להתיר דג בחלב וכן בצירוף דעת המג"א באו"ח סי' קעג (הובא גם במשנ"ב שם) שנוטה להתיר האידנא אפי' דג בבשר, ואולי מצרפים גם שיש אחרונים שנקטו שהוא ט"ס בב"י וממילא לא נקטו כהב"י בזה מטעם שגרסו אחרת בדבריו (עי' סי' פז ביו"ד בד"מ אות ד ט"ז סק"ג וש"ך סק"ה וחידושי הגהות שם בטור אות ד).

ואולי סוברים עוד דכיון דלהשו"ע ל"א חנ"נ בשאר איסורים וכ"ש בסכנתא שאינו מטעם איסור כלל, א"כ שמא נראה להם דמסתבר שטעם הדגים שנתבשלו בתחילה קודם לכן בטל בס' בטעם המאכל שבישל לאחר מכן, ולא אמרי' שהגבינה שנשארה במכשיר היא חנ"נ, אם כי סברא זו האחרונה אינה מוכרחת, דאם הסכנה היא עצם התערובת (דומיא דחנ"נ של בשר בחלב דכו"ע מודו בזה כיון שעצם התערובת היא האיסור), א"כ ודאי נימא על הגבינה חנ"נ, אבל בסכנתא יש לומר שהוא גדר אחר.

וכ"ז כתבתי רק כדי ללמד זכות על ההכשרים שלא עוררו על הענין, ויל"ע למעשה.

ואולי הדבר המועדף יותר הוא שרבני הקהילות הנוהגים כהשו"ע יגלו דעתם בפני ההשגחות הפועלות שיעמידו מכשיר נפרד להנוהגים כדעת השו"ע.

הערת הרב לנדי שליט"א: לכאורה עדיין אין הדברים פשוטים, כיון שדגים שנתבשלו עם בשר י"ל שהכלים עצמם נאסרים, ונתינת הטעם שלהם אוסרת אם היא בת יומא, ואם נשווה גם גבינה עם דגים לזה, א"כ כבר אין הנידון רק על מה שבעין וצריך ששים גם כנגד הבלוע וכנגד הכלי, ואף אם לא נאמר חנ"נ, ורק נחשוב ביחס של הגבינה שהיה עם הדגים, כגון אם הוא אחד מחמש שבזה נצטרך לחשוב כנגד חמישית הכלי עכ"ל הרב לנדי.

וכתבתי על דבריו דאם לא אמרי' חנ"נ כל שכן דלא אמרי' חנ"נ על הכלי אף אם לענין תערובת הדג והגבינה עצמה נימא חנ"נ אבל לענין הכלי לא נימא חנ"נ שהוא קל יותר בפוסקים, בפרט בכלי מתכות דמהניא הגעלה יעוי' ברמ"א בשם המרדכי וש"ך וט"ז וגם אולי יש לצרף מה שהביא הב"י בשם הראב"ד.

קרא פחות

יכול להניחו בתוך שקית באשפה.

מקורות:

אם יש בזה טירחא שאינה שווה את המחיר והרווח מותר, מכיון שהכלל הוא שבל תשחית דגופא עדיף כמ”ש בשבת קכט ע”א, כלומר שכל עוד שהרווח אינו שווה את הנזק אין כאן בל תשחית, וכן הביאו בשם האחרונים לענין ההיתר בזריקת חד פעמי משומשים מכיון שהזמן אינו שווה את הניקיון ובל תשחית דגופא עדיף, דכעי”ז אי’ בשו”ת התעוררות תשובה ח”ד חו”מ סי’ לה דגם איבוד זמן אמרי’ בל תשחית דגופא עדיף.

ולגוף השאלה האם השלכת אוכל בשקית לתוך אשפה נחשבת בל תשחית או לא, יש לציין דאם אינו מאבד את האוכל בידיים אלא גורם לו להיאבד על ידי שמניחו במקום שאינו נאכל שם אין בזה בל תשחית כמבואר בכמה פוסקים, ראה מה שהבאתי בסוף התשובה ד”ה האם יש בל תשחית בהמנעות מלאכול אוכל שאינו בריא.

מותר.

ולענין מראית העין עי’ במקורות.

מקורות: משנה חולין קיג, א וטור ושלחן ערוך יו”ד פז וגם להב”ח שיש חנ”נ בזה לישראל אבל לבשל מותר כדיני איסורי בשר בחלב של דרבנן דהב”ח מפרש דברי הטור.

ולענין מראית העין הרמ”א בהמשך הסימן שם החמיר, ואמנם הש”ך יצא לחדש לחלק בין מראית העין של אכילה שבזה יש להקפיד לבין מראית העין של בישול שבזה א”צ להקפיד, אבל האחרונים כהגרע”א ושאר הנו”כ שם נראה שלא קבלו חידושו של הש”ך והסכימו לרמ”א שמראית העין נוהג גם בבישול וגם הט”ז שפקפק על הרמ”א מ”מ לדינא לא זז מפסק הרמ”א, וגם הש”ך גופיה אמר הרי דבריו לדעת הרשב”א לפי מה שהבין בדברי הרשב”א, וכבר העיר הגרע”א על השו”ע שם מבואר שבתשובה אחרת להרשב”א מבואר שלא כמו שהבין הש”ך בדבריו, ובפרט שהפשטות שמראית העין שייך בכל דבר שיש בו מראית העין, כמו שמצינו שגזרו משום מראית העין בהרבה מקומות, ועי’ בגמ’ דשבת בסוגי’ דשוטחן בחמה.

הלכך למעשה יש להזהר במראית עין גם בבישול וכשמבשל דבר כזה צריך שיהיה ניכר שמבשל בשר טמאה, ואם ניכר מתוך הבשר שהוא בשר דבר אחר סגי בזה.