בית כנסת

אינו מברך וטוב לומר בלא שם ומלכות.

מקורות:

חדא דאין מברכין אלא על בהכנ”ס לחשוש לשי’ הרי”ף שהובאה במשנ”ב סי’ רכד, ועוד דאפי’ על בהכנ”ס אין מברכין לחשוש לצד המובא שם במשנ”ב בשם הב”י שרק בזמן בית שני בירכו והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שרואה חורבת בית כנסת שנבנה כגון חורבת ר”י חסיד האם מברך ברוך מציב גבול אלמנה], וכ”כ שם השעה”צ ס”ק י בשם הפמ”ג דיש לחוש לזה ולברך בלא שם ומלכות, ואמנם בשו”ע שם כתב כגון בית שני ומשמע דלא רק בבית שני וגם לא משמע שהוא הלכתא למשיחא, ומ”מ בברכות אלו שומעין להקל (עי’ מ”ב ריש סי’ רכב).

ומי ששהה במקום ישראל תוך ל’ אינו מברך גם על בתי כנסת שלא ראה אותם ל’ יום, כמו שהרחבתי בתשובה הסמוכה הצדדים בזה.

בבית הכנסת אסור להכניס דברים שיש בהם ביזיון בית הכנסת (עי’ סי’ קנא ס”ו ובבה”ל שם לענין סכין ארוך וראש ומגולה ועי’ סי’ קכח סקט”ו לגבי מנעלים של הכהנים שאסור להניחן בבהכנ”ס אם אינו מכוסה), ולכן לכאורה לא היה ראוי להכניס פח כזה.

אולם יש שכתבו להתיר שיש בזה צורך בית הכנסת כדי למנוע עוברים ושבים מהשלכת פסולת על הארץ (ראה תשובות הגר”א נבנצל עמ’ קפח) ויש סמך לזה דיש דברים שהותרו (סי’ קנא ס”ד) בבהכנ”ס לצורך בהכנ”ס וגם הכנסת דבר שאינו מכבוד ביהכנ”ס התיר הבה”ל בס”ו כגון להכניס סכין לצורך אכילת ת”ח, ומ”מ דבר של קלות ראש ובזיון גמור לא הותר לצורך בהכנ”ס (עי”ש במשנ”ב סקי”ח לענין להכניס מיטתו לצורך בהכנ”ס דבזה הוא פלוגתא אם הוא בכלל ההיתר לישן בבהכנ”ס לצורך בהכנ”ס, ובסק”כ דלעשות סעודה שלמה הוא ג”כ פלוגתא, אבל דבר מגונה ממש אפשר דלכו”ע לא הותר, ועי’ מש”כ המשנ”ב בסק”ו), ולכן עדיין היתר זה לא ברור שהנחת מתקן אשפה ופסולת בקביעות בבהכנ”ס אינו בכלל דבר מגונה.

ומה שנקט המשנ”ב לענין סעודה שלמה המקל לצורך בהכנ”ס (שהוא קלות ראש אבל עדיין אינו תשמיש מגונה) יש לו על מה לסמוך אע”ג דהוא פלוגתא, א”כ אולי גם פח שהוא מכוסה ואינו מריח ואינו מיועד לפסולת שיש בה ריח אפשר שהוא ג”כ בכלל ההיתר לצורך בהכנ”ס ומכח זה יש ללמד זכות על אלו שנהגו להקל בזה, ובפרט בבתי כנסת שאינם קבועים כ”כ כגון המיועדים מראש לשמחות ואירועים שבזה יש עוד קצת סניף להקל ואכמ”ל.

ומ”מ כבר נהגו בהרבה מקומות להניח הפח בסמיכות לביהכנ”ס מבחוץ ובזה מרויחים שאין הפח בבהכנ”ס, ובפרט כאשר הפח מלא לכלוך ומאוס בזה אין ברור שמותר להשאיר שהרי במצב כזה אין אדם משאיר בביתו פח ובדבר שאדם מקפיד על כבוד ביתו אסור מדינא להניח בבהכנ”ס כמבואר בשעה”צ ס”ז סקט”ו לגבי דין יריקה בבהכנ”ס עי”ש.

אבל ראיה לאידך גיסא אין להביא ממה שבזמן הגמ’ היה מותר רקיקה דכמה דברים אין אדם מקפיד עליהם בכבוד ביתו ואסורים בבהכנ”ס משום כבוד בהכנ”ס כמו אכילה ושתיה וקלות ראש וחשבונות ושינת קבע ושכיבה (עי’ ריש סי’ קנא), ואין הכרח לחלק בין דבר הקבוע במקום שזה נמדד לפי ביתו.

לגוף ענין המנעלים דלעיל, מ”מ עדיין אין ראיה ברורה לפח דפח הוא באמת מכוסה ובמנעלים מכוסים מותר, אבל באמת בשיקול הדעת מסתבר שאם מסברא למדו הפסוקים להחמיר במנעלים יש מקום לטעון דה”ה בפח סגור.

לענין פרוזדור בהכנ”ס אם מתפללים שם בקביעות אינו פחות קדוש מקדושת בהכנ”ס כמבואר בפמ”ג ועוד פוסקים הובאו בכה”ח ר”ס נד והמחמירים בהנחה בבהכנ”ס יחמירו גם בזה.

לא.

מקורות:

מצאתי שכתבו בשם רבנים לברך, אבל יש להעיר דלדינא אינו ברור כלל, מהרבה טעמים, חדא דהמשנ”ב בסי’ רכד סקי”ד הביא בשם הב”י שם דאפשר שרק בזמן בית שני, וא”כ שמא הוא רק בזמן שמוגדר כזמן גאולה ע”פ נביא משא”כ השתא שאין התעניות לששון ולשמחה, עי’ ר”ה יח, ועוד דאין ראיה ברורה שדין ברכה זו נאמר רק במה שהיה חרב ובנוי, עי’ במשנ”ב שם שהביא לשונות הפוסקים, ומשמע מכל השיטות המובאים שם שאין בזה תנאי שייחרב וייבנה שוב, וממילא בניד”ד נמצא שכבר ראה בתי ישראל ביישובן תוך ל’ יום, ובכה”ג אינו מברך ע”פ המבואר ברמ”א ריש סי’ רכד, עי”ש, ואע”ג דברואה בנין אחר הביא המשנ”ב שי’ המג”א בסוף הסי’ סקי”ז שי”א שמברך על השני, מ”מ אינו מוסכם, וכמ”ש המשנ”ב שם בשם הא”ר דהמג”א עצמו סתר דבריו בס”ס רכה, ויש לציין דבס”ס דברכות דעת המשנ”ב שהוא ג”כ לקולא, ועוד דגם ברמ”א הנ”ל בריש סי’ רכד מבואר בפשיטות דגם בבנין אחר אין ברכה תוך ל’, ממה שסתם שם דהאידנא אין מברכין ברכה זו, ומשמע כלל אפי’ מעיר לעיר וכמ”ש המשנ”ב שם ג”כ בסק”ג בשם האחרונים,ולא נראה לחלק משום דשם קבוע לראות בתי ע”ז וקל יותר, ואפי’ אם תאמר כן הרי כאן ג”כ דומה למקרה זה, לגבי בתי כנסיות.

והנה רש”י כ’ דבתי ישראל ביישובן הוא כמו בבית שני, והיה מקום להבין בדבריו דר”ל דהברכה היא על דבר שהיה חרב ונבנה, וא”כ מצינו מקור לסברתו, אמנם אינו נכון כלל, דבמשנ”ב הנ”ל הביא ב’ ביאורים בכוונת רש”י ולפי ב’ הביאורים יוצא דהכונה על זמן בית שני ולא על בית שני, וגם בלשון רש”י גופא מבואר כן שכ’ בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון ביישוב בית שני עכ”ל, ומבואר מזה דאין זה מצד ההית שני גופא אלא מצד שהוא בזמן בית שני שהיה אז זמן יישוב, ורש”י מפרש דהברייתא היא קדומה בזמן בית שני, וקאי על זמן זה שהיו מצויין אז בתי ישראל ביישובן, לפי התנאים בדעות במשנ”ב שם.

ואמנם בשו”ע סי’ רכד ס”י כתב כגון בית שני, אבל כבר מבואר במשנ”ב שם בשם הב”י כמו שנתבאר דהכונה על זמן בית שני, וכמו שהוגה בלשון השו”ע ביישוב בית שני.

ומ”מ יש ליתן קצת סמך לנוהגים לברך דיש לומר שהברכה מעיקרא רק על דבר בגורם התפעלות, כמ”ש לגבי הרים וגבעות בשו”ע סי’ רכח ס”ג, וכעי”ז לעיל מינה במשנ”ב בס”ב לגהי נהרות, בביאור דברי השו”ע שם, וממילא יתכן שיוכל לברך על בתי ישראל ביישובן אם ראה דבר הגורם התפעלות, אבל לא מצד שהיה חרב ונבנה.
ומ”מ זה יתרץ רק הקושי’ השניה, ולא הקושי’ דיש שיטות שהוא רק בזמן בית שני, ועוד דלא מצינו שמברכים על בכנ”ס גדול ומעורר התפעלות כגון בהמ”ד בעלזא בירושלים, וכ”ש שאינו מוסכם שאין מברכים על הית פרטי כמבואר במשנ”ב הנ”ל סי’ רכד סקי”ד וכ”ד השו”ע שם, וכן פשטות הגמ’ דע”כ בתי גוים דתניא בסמוך אין הכונה לבתי ע”ז שנשנו לבד, וא”כ יגיד עליו רעו שגם בתי ישראל אין הכונה לבתי כנסיות, ועוד דלגבי בתי ע”ז לא מצינו שחילק הרמ”א ר”ס רכד בין בית ע”ז המעורר התפעלות לשאינו כזה, ואף שהיה מקום לחלק דבבית ע”ז אין הברכה על ההתפעלות, מ”מ יל”ע בזה קצת, דדינים אלו נשנו בסתמא בפ”ט דברכות, ומחד גיסא בהרים וגבעות אם ראה תוך ל’ הר שאינו מעורר התפעלות אינו מקלקל ברכתו גם לפי הצד שבהר גמור ראה ולא בירך הפסיד הברכה עד ל’ יום, והרחבתי בתשובה אחרת, ושם משום שלא תקנו מעיקרא כלל אם אינו מעורר התפעלות, משא”כ כאן שאינו הרגש תנאי בברכה, וא”כ מנ”ל דכשמתרגש פתאום יכול להחשיב את מה שלא התרגש קודם כמו שלא ראה ולא בירך שעכשיו יצטרך לברך, והבן כי קיצרתי, ולכשתמצי לומר גם בהרים וגבעות אינו מותנה ברגש בפועל אלא בהר משונה שיכול לרגש, וממילא גם שם אם ראה הר גבוה גמור שאינו מרגש אותו ולא בירך שלא כדין, ושוב ראה הר גסוב אחר שמרגש אותו אם יוכל להרך, הוא אותו הנידון כאן, ולהמבואר מפשטות הרמ”א בניד”ד יוצא שאין מברך אם ראה בתי כנסת בכל הל’ יום שצריך לברך ולא בירך, גם אם רק עכשיו מתרגש, (ובתשובה אחרת דנתי אם דברי הרמ”א אמורים רק אם ראה ברציפות מקטנותו שלא היה בר חיובא עד עכשיו או גם בראה גרידא ולא בירך, ולענייננו אין שייך כל הזמן, כיון דבניד”ד בלאו הכי ראה בתי כנסיות תדיר), וקיצרתי מאוד מחמת קושי הכתיבה.

השלמה לענין ברכת מציב גבול אלמנה על בתי כנסת בזמנינו

שמעתי שהגריש”א בירך על בהכנ”ס חורבת ר”י חסיד בשם ומלכות ונראה דעל בהכנ”ס אחר חשש משום הרמ”א שעל ב’; בתי ע”ז בעיר אחד אין לברך וכן מתבאר בדברי המשנ”ב שם בסוף סי’; לענין המדובר שם בסוף התשובה, אך סבר הגרי”ש דאם יש התפעלות מיוחדת לא מתחשבים במה שראה בהכנ”ס אחר תוך ל’; יום, ולכן החורבה שהיה בהכנ”ס חשוב בילדותו של הגרי”ש ושוב נבנה מחדש היה בזה התפעלות מיוחדת, וממילא עכשיו כמה שנים אחר שנבנה אינו שייך לענין זה, ולחינם תלו מודעה שהגריש”א בירך על זה.

אולם מצאתי כתוב שהמרא דאתרא דשם מורה לברך על בכנ”ס זה, ואם הדברים הובאו כצורתם יש לבאר דפירש כן דברי רש”י לענין בית שני דמברכים מחמת שנחרב וחזר ונבנה, אולם כמו שהבאתי בפנים התשובה דעיקר הפירוש המובא בפוסקים בכוונת רש”י אינו כן ושלמעשה אין לברך.

לכבוד ידידי הרה”ח המפורסם וכו’ כמה”ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט”א

בעמח”ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים

הנה בשו”ע או”ח סי’ קנא ס”ו נזכר שלא להיכנס בבהכנ”ס בסכין ארוך או בראש מגולה (ועי’ בהערות על הטור שם הוצאת המאור מש”כ בזה, ועי”ש בא”ר), ובמשנ”ב בסי’ קכח נזכר שלא להשאיר נעלים בבהכנ”ס, אבל דבר שאין בו ביזיון לא נזכר שלא להיכנס בו, ועוד דאפי’ בסכין התיר הבה”ל להיכנס לצורך תשמיש הת”ח, וא”כ כאן שהוא לצורך תשמיש הכהנים מותר.

ואמנם יש דעות שלא להכנס בחלק מהחפצים לבהכנ”ס (עי’ בב”י שם ובמג”א סק”ח בשם יש נוחלין), ומ”מ עי’ בכה”ח סקל”ח בשם חיד”א ביוסף אומץ סי’ טז שהוא מידת חסידות שלא להכנס במקלו לבהכנ”ס, אולם רב האחרונים נקטו דשרי להכנס אף בחפציו הללו לבהכנ”ס וכ”ש בחפץ שלא  נזכר בו שהוא דרך בזיון, וכ”ש במקום צורך עי’ בפתח הדביר סק”ה מש”כ לגבי זקן במקלו, ועי’ כה”ח שם בשם הבא”ח ויקרא אות ו’ ט’ לענין זקן.

ועי’ גם מעשה איש ח”ד עמ’ קמח מה שהובא מנהג החזו”א בזה ומשמע שהחמיר עכ”פ לעצמו גם שהיה זקן, ומ”מ בניד”ד שהוא צורך בהכנ”ס יל”ע אם יש להחמיר בזה.

אולם בשם הגרנ”ק ראיתי (אהל אברהם עמ’ שכג) שבסל קניות מהמכולת בודאי שאסור להכנס לבהכנ”ס אלא דלא אצטריך השו”ע אלא על דברים שדרך ללוקחן עמו לכל מקום כגון סכין ארוך דבזה אסור רק מחמת שהוא סכין ארוך, ואולי למד ענין זה ממה שאסור להכנס לבהכנ”ס לצרכו ולמד דה”ה להכניס חפצים שלא לצורך בהכנ”ס מלבד מה שטפל לגופו, ויל”ע אם הוא פשטות השו”ע, ועכ”פ גם לפ”ז יש לומר דכל שהוא לצורך בהכנ”ס וצורך הכהנים מנ”ל לאסור.

ועי’ במשנ”ב שגם שת”ח מותר לשכב אבל הביא דעת המג”א בסי’ קנא סקי”ח שלא יכניס מיטתו והביא חולקים ע”ז, ולכאורה יש ללמוד דאדרבה דוקא מיטתו אבל דבר קטן שאינו צורת בזיון כ”כ אין איסור בהכנסת החפץ אם הוא לצורך התפילה והמתפללים.

ועי’ באג”מ או”ח ח”א סי’ מה שהביא מהירושלמי דמגילה פרק בני העיר ה”ג ר’ אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי, והובא בר”ן ובבהגר”א, ולמד מזה האג”מ דמותר לעוסק בתורה להכניס לצורך הלימוד חמורו וכליו כמו שמותר לת”ח להכניס מאכלו ומשקהו, וכבר העירו על האג”מ דחמריה אפשר שהכונה ליין שלו, ומ”מ בניד”ד הוא בכלל כליו הנצרכים לצורך הלימוד שיהיה מותר לאכסן אותם בבהכנ”ס.

ואם הוא מאוס יש לומר דאסור כמו נעליים, וגם אסור להשליך פסולת בבהכנ”ס מפני קדושת בהכנ”ס דלא גרע מרקיקה בבהכנ”ס בזמנינו שחכך השעה”צ לאסור מחמת שאדם מקפיד בזה בביתו, וגם הוא בודאי ביטול דינא דמכבדין ומרביצין (עי’ מגילה כח ע”ב ושו”ע שם ס”ט), וכ”ש ליד הארוה”ק שאי’ בספר חסידים וברמ”א שלא להפיח שם וממילא גם בניד”ד אין לעשות כן, אבל מטבע הדברים אפשר להיות משמרו שלא יהיה מאוס ושייך להשגיח שם ע”ז בקביעות.

ומ”מ דברי הגרנ”ק יל”ע דבירושלמי מבואר דהלומד יכול להניח חפציו, ואולי מעמיד הירושלמי במי שבא ללמוד בקביעות, אבל בפוסקים ההיתר לישן בליל יו”כ הוא באומר מזמורים בליל יו”כ ולמדו כן מהיתר דת”ח (והבה”ל השווה לזה דין הכנסת סכין להיתר זה), וכן מבואר בבה”ל דהלומד יכול להכניס סכין שהוא לצרכו, וגם הנכנס לבהכנ”ס אם לא יקח עמו הדברים לשומרן לא יוכל להיות שם בחלק מהאופנים,  וכי תימא דבשקיות שוק הוא מבוזה, הא גם סכין משמע שהוא מבוזה ואעפ”כ משמע דהוצרך הבה”ל להיתר זה רק בסכין אבל בלא זה א”צ לבוא להיתר זה, ובסכין מיהא מותר, ואולי על טענה זו יש לדחות דרק בדבר קטן הבטל לגופו, ובזה התיר הבה”ל בלא צורך לכל מי שנכנס, אבל סכין ארוך משמע אדרבה דבקטן לא דברו כלל, וגם משמע שהוא מצד ביזיון וא”כ לא קיל משקיות, ויש לומר דצריך תשמיש ישיר ולא סגי במה שחושש עליו לשומרו כשנכנס, אבל בנעליים משמע דהוא דין מיוחד שאסור אף שאינו בטל לגופו, ומיהו על נעליים אפשר לדחות דשם הוא מאוס ומגונה וחמור אף שהוא לתשמיש הכהנים ללובשן כשיסיים.

והרב בלוי חתניה דהגרמ”מ לובין אמר לי משמו דמ”מ אין להניח שקיות הקניות בבהכנ”ס לצורך אחסנה כגון כשיוצא משם, ומ”מ בסי’ קנא במשנ”ב שם משמע דאפי’ מיטתו הי’ צריך לכאורה להיות מותר להכניס כיון שהוא ת”ח וצריך ללמוד שם בקביעות לולא שיש בזה ביזיון דמיטה שלכן יש שהחמירו שלא להכניס אבל חפץ אחר לכאורה אין פלוגתא בזה, ועי’ בירושלמי הנ”ל, ומ”מ מי שאינו צריך לזה בבהכנ”ס לצורך שימושו בבהכנ”ס אינו שייך להיתר המשנ”ב.

א) הנה במשנ”ב ס”ס קנא סק”מ הביא שיטת הרמב”ם בתשובותיו פאר הדור שהאיסור הוא רק מעל מקום היכל הס”ת, וממילא בבהכנ”ס שאין שם ס”ת אין שם איסור זה, וכעי”ז כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ לב להתיר בבהכנ”ס שאין בו ס”ת ע”פ דעת הרמב”ם הנ”ל.

ויש להוסיף עוד דאף בשעה שיש שם ס”ת מאחר שאינו בדרך קבע אין בזה איסור לכאורה לפי מה שנתבאר בתשובה אחרת (ד”ה ספר תורה במחסן מתחת בית האם אוסר לדור מעליו) שאין איסור לעשות מלאכה בבית שמעל ס”ת שמונח שם באקראי וכן מבואר במשנ”ב סקמ”א דאפשר שמותר לדור מעל בהכנ”ס אקראי שאין בו קדושה (והרחבתי בזה בתשובה אחרת ד”ה מי שנתן רשות להתפלל בחניית ביתו באופן זמני ואקראי האם מותר להמשיך לגור בדירה שמעל החנייה), ועי’ סי’ קנד דמבואר שבהכנ”ס אקראי אין בו קדושה גמורה, ועי’ להלן, ויש מקום לומר דגם בהכנ”ס שאינו קבוע להיות שם ס”ת חשיב הס”ת שם כאקראי ועיקר בהכנ”ס חשיב כמקום בלא ס”ת, עכ”פ אם כך היה מתחילה (דאם כבר קידשו שם ארון קודש לס”ת כשהיה המקום פעיל ואחר כך ביטלוהו הוא עוד נידון).

ב) אבל עצם דברי הרמב”ם שם אינם ברורים לכו”ע, דבדברי הפוסקים (מרדכי בשם מהר”ם ומהרי”ק) שהובאו בב”י וכן בשו”ע גופא סי’ קנא סי”ב מסתימת דבריהם משמע שהוא בכל שטח שמעל בהכנ”ס ובכל בהכנ”ס, וגם למדו שם ובד”מ שם כמה דינים מהיכל ובהיכל בבית שני לא היה ארוה”ק כלל כדתנן בפ”ה דיומא מ”ב אלא קדושה בלבד, ומאידך גם בהכנ”ס הוא מקדש מעט גם בלא ס”ת לענין כמה דינים.

וגם במשנ”ב שם מתחילה ביאר דברי המחבר דיש להסתפק אם מותר להשתמש שאר תשמישים מעל בהכנ”ס, ואחר כך כתב המשנ”ב ולפי מ”ש בשע”ת בשם תשובת פאר הדור יש להקל וכו’ עכ”ל, ומשמע לפו”ר מדבריו דרק לפי דעת האר הדור יש להקל בזה אבל לפי הדעה הראשונה המובאת בשו”ע אין להקל בזה (היינו בשטח שמעל בהכנ”ס מלבד מעל ארון הקדש), אלא דמשמע שנוטה שיש גם מקום להקל בזה מעיקר הדין משום שהוא דרבנן וגם האיסור אינו ברור לכו”ע בשאר שימושים דגם המהר”ם המחמיר בשאר שימושים שהובאו בשו”ע הוא רק ספק ולא שבקי’ פשיטותיה דהרמב”ם משום ספיקא דמהר”ם, אבל לכתחילה המשנ”ב שם בסקמ”ב מחמיר לשומר נפשו לרחק מעל כל שטח בהכנ”ס, והיינו אפי’ באופן שיש צירוף נוסף הנזכר ברמ”א שם שהבית לא נבנה מתחילה לבהכנ”ס, וכ”ש במקום שאין עוד צירוף ששומר נפשו ירחק מזה.

ג) אמנם בשבט הלוי ח”י סי’ לה סק”א כתב שהמשנ”ב הכריע לגמרי להקל כדעת הרמב”ם ודבריו צ”ע, אבל מ”מ גם הוא כתב שם וכן בתשובתו הנדפסת בשה”ל ח”א סי’ כז שהמנהג הוא להחמיר שלא להשתמש תשמיש קבוע של גנאי בכל השטח שמעל בהכנ”ס עכ”ד.

[ויש לציין דאם נימא דהרמב”ם גופיה מודה בתשמיש קבוע של גנאי א”כ אולי יש ליישב קושי’ דלהלן ממתני’ דשטיחת פירות שהרמב”ם סובר דזה תשמיש קבוע של גנאי כמו הצד שהובא במאמ”ר, וממילא מחד גיסא לא קשיא עליה ממתני’ ומאידך גיסא יחמיר הרמב”ם בתשמיש של גנאי וה”ה תשמיש עראי של גנאי, ומש”כ השבה”ל תשמיש קבע של גנאי אפשר שכוונתו למש”כ המשנ”ב סקל”ט דשכיבת ארעי לא מקרי תשמיש גנאי ושכיבת קבע מקרי תשמיש גנאי, אבל בשאר תשמיש גנאי כ’ השעה”צ שם סקכ”א דפשיטא שאפי’ בדרך מקרה אסור, אולם הפאר הדור הקל גם בשכיבה, רק דיש לומר שהפאר הדור לא מחשיב שכיבה לתשמיש גנאי כן במשנ”ב בסקמ”א נראה שחילק בין תשמיש גנאי גרידא כשכיבה לתשמיש מגונה מאוד כמו דבר טינוף שבזה נקט שיש להחמיר גם באופן שהקל הרמ”א].

ד) והנה במור וקציעה הקשה על דברי המרדכי בשם המהר”ם שכ’ דמדינא לא ברירא איסורא להשתמש שם תשמיש שאינו מגונה ורק יש להזהר בתשמיש מגונה, והקשה דבמתני’ במגילה כח תנן ואין שוטחין על גגו פירות, ויש מן האחרונים שרצה ליישב דזה חשיב כתשמיש מגונה, ועי’ במאמר מרדכי שם שנתקשה מאוד ביישוב זה מכמה טעמים, ונשאר בקושי’.

ולולי דנשאו ונתנו בזה רבוותא הו”א בפשיטות דדברי המשנה מיירי כשהגג בבעלות בעלי בהכנ”ס ודברי מהר”ם מיירי כשהגג בבעלות אחרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן רק תשמיש מגונה אסור.

אבל יתכן דלא רצו לתרץ כן דהרי כ’ הד”מ שמאחר שהאיסור נלמד מן ההיכל א”כ אם נבנה הבית תחילה אין בהכנ”ס אוסרו דבזה לא דמי להיכל, וממילא למדו מזה המו”ק ומאמ”ר דלפ”ז אם הבית שייך לאדם אחר ג”כ להד”מ לא יהיה בזה איסור כיון דלא דמי להיכל, וכמו שהמשנ”ב סקמ”א למד מדעת הרמ”א דגם אם כשבנו בהכנ”ס למטה נבנה בית הדירה למעלה דשרי להשתמש שם להרמ”א, וממילא קשה דבגג גרידא כבר תנן ואין שוטחין על גגו פירות.

אכן יש מקום לטעון דגם להרמ”א לאסור הוא גם כשהגג אינו בבעלות בעלי בהכנ”ס ולמרות זאת האופן שיש ללמוד לפי שי’ הרמ”א מן ההיכל להתיר הוא רק באופן שקדם השימוש בבית העליון לשימוש בהכנ”ס (ואף שהקל המשנ”ב להרמ”א באופן שכשבנו למטה בהכנ”ס בנו למעלה בית דירה מ”מ באופן שרק הגג היה שייך לאדם אחר אפשר שלא החמירו), אבל כשרק כ”א בבעלות אחרת שמא בזה עדיין ילפינן מההיכל לאסור בכה”ג, דמ”מ מאחר שעיקר הנידון דומה לשם לא ראו לחלק לענין תשמיש מגונה שהוא גנאי לבהכנ”ס אף אם הוא בעלים על העליה, וכמו שמצינו בבה”ל בסי’ קנד לענין בהכנ”ס אקראי בשם הריטב”א במגילה כח שלענין תשמיש מגונה אוסר וכעי”ז בשע”ת שם בשם תשובת כנה”ג (וכעי”ז מצינו בבהכנ”ס שנבנה על תנאי שאע”פ שלא נתפס בו רשות קדושה דאין קדושה חלה נגד רצון המקדיש אבל לענין תשמיש מגונה חל כמבואר בשע”ת סי’ קנד בשם כנה”ג ובה”ל שם בשם הריטב”א במגילה כז ע”ב, וה”ה י”ל מה שחל כאן כנגד רצון הבעלים איסור שימוש תשמיש גנאי, ואע”ג דלגבי בהכנ”ס אקראי הזכיר המשנ”ב בסקמ”א צד להקל בגג מ”מ שם הוא תרתי לטיבותא שהוא אקראי וגג משא”כ כאן שרק חדא לטיבותא שהוא גג אבל בהכנ”ס קבע).

ובפרט לפי מה שהכריע המשנ”ב בסקמ”ב כהדעות להחמיר אפי’ באופן שמקל הרמ”א (כשקדם הבית לבהכנ”ס) א”כ ודאי לא ילפי’ מהיכל להקל באופן שאין הבית בבעלות בעלי ומשתמשי בהכנ”ס.

ומ”מ גם אם נימא דהרמ”א מקל גם באופן שהבית מעל בהכנ”ס אינו בבעלות בעלי בהכנ”ס, וכן לפי המחמירים בזה (ועי’ ט”ז ומשנ”ב סקמ”א), אבל עדיין יתכן לחלק דכל מה שלמדנו מן ההיכל הוא אמנם כשהגג למעלה בבעלות בעלי בהכנ”ס ושלא קדם שימושם לשימוש בהכנ”ס, אבל עכ”פ באופן שיש שימוש אחר ברשות שלמעלה, ואז מלאכה אינה אסורה אלא רק מלאכה בזויה (וכגון שמתחילה שבנו את בהכנ”ס בנוהו באופן שהגג שלמעלה בנוי בו דבר נפרד), ואילו מתני’ דאין שוטחין על גגו פירות מיירי כשאין גגו בנוי ואינו מיוחד לשום שימוש אחר.

וכעי”ז מצאתי להדיא בבה”ל סי’ קנא סי”ב ד”ה יש, דמתני’ שם מיירי באופן שהגג הוא גלוי ואז אסור שום שימוש מאחר שהגג מתייחס לבהכנ”ס, וכל הנידון כאן של מהר”ם ורמב”ם לגבי שאר שימושים הוא רק במקום סגור מעל בהכנ”ס שאינו מתייחס לבהכנ”ס כגון בנין קומות.

וממילא בניד”ד בבהכנ”ס שאין בו ס”ת משמע דעכ”פ פשיטא ליה להמור וקציעה דאסור לעשות מלאכה על גביו, וגם להאחרונים שדנו לתרץ מתני’ שאין שוטחין פירות דזה תשמיש מגונה (עי”ש במאמ”ר), עכ”פ חזינן שדנו על כל גג בהכנ”ס ולא רק מעל היכל הס”ת.

ה) וכן יש לציין דעת הט”ז שסובר דאיסור לדור מעל בהכנ”ס הוא משום שמונע התפילה לעלות כ’ השעה”צ סקכ”ב בדעתו דלפי שיטתו הוא אפי’ בבהכנ”ס של אקראי, ולפ”ז כ”ש בבהכנ”ס שאין ס”ת, ואמנם השעה”צ שם כתב שעיקר סברתו אינה מוכרחת ועמא דבר להקל בזה, וכעי”ז באב”ז או”ח סי’ לב סק”ב וקריינא דאגרתא ח”ב סי’ פו שהמנהג להקל, אבל הט”ז עצמו כ’ דמתו בניו מחמת זה, ועי’ גם בכנה”ג ס”ס קנא שכל מי שהשתמש בעליה ע”ג בהכ”ס לא הצליח מהם ירדו מנכסיהם ומהם שמתו וכו’, ועי’ גם בספר חסידים סי’ תתיב תתיג ובהערות החיד”א ברית עולם שם.

ו) ויש לדון לדעות הראשונים דמהני תנאי בבהכנ”ס ואפי’ בא”י (ועי’ בבה”ל סי’ קנא סי”א, ועכ”פ אם נימא שכך המנהג כדעות אלו), א”כ בהכנ”ס שעשו בו תנאי צל”ע אם מתיר להשתמש תשמיש מגונה על גביו או לא.

וצדדי הספק הוא דאמנם מצינו שלא התירו להשתמש תשמיש מגונה בו עצמו למרות שעשוי בתנאי וזה מפורש בגמ’ ואעפ”כ אין נוהגין בהן קלות ראש וכו’, א”כ מה הדין בתשמיש מגונה על גביו.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה לקולא ממ”ש המשנ”ב בסוף הסי’ קנא סקמ”א שהזכיר צד לגבי מה שהקלו בדירה על הגג בכה”ג בבהכנ”ס לזמן אע”ג דבהכנ”ס לזמן אוסר תשמיש מגונה בתוכו (וכנ”ל בשם בבה”ל סי’ קנד בשם הריטב”א והשע”ת שם בשם תשובת כנה”ג), ומבואר מזה דתשמיש מגונה על הגג אינו באותה דרגת איסור כמו תשמיש מגונה בתוך הבהכנ”ס עצמו.

ז) עכ”פ לעיקר הנידון בתשובה זו אם בהכנ”ס שיש בו רק ס”ת אסור או מותר, התשובה שאינו ברור כלל שהוא מותר, והמשנ”ב כ’ דשומר נפשו ירחק מהיתר זה (ומה שכ’ דעמא דבר להקל היינו בבהכנ”ס של שכירות אקראי), והחולקים על ההיתר בתשובת פאר הדור הם רבים, ובכללם המהר”ם ומרדכי ומהרי”ק ושו”ע ורמ”א וט”ז ומור וקציעה וכנה”ג ומאמר מרדכי, והט”ז וכנה”ג כ’ שיש בזה משום סכנה.

ח) אולם במקרה של שאלה זו בס”ה יש עוד כמה צירופים להקל בזה, חדא דאין ס”ת ועוד דגם חשש הט”ז שמונע התפילה מלעלות יל”ע אם הוא רק בזמן התפילה, ואם נימא הכי אולי סגי שישמרו על נקיות בזמן התפילה, כיון שבבהכנ”ס הנ”ל מתקיימים תפילות רק בשב”ק כעת והוא נעול במשך השבוע, ועוד לפי מה שהיה נשמע שרוב הבית אינו מעל בהכנ”ס ואולי שייך באופן כזה להזהר שלא לעשות תשמישים מעל שטח בהכנ”ס (עי’ הליכ”ש תפילה פי”ט ס”ג שכ’ דעכ”פ שלא יקבע חדר השינה מעל בהכנ”ס, ושכיבת קבע הוא תשמיש גנאי כדלעיל בשם המשנ”ב, ואם נזהר גם בתשמיש ארעי אז יוצא גם ידי חובת המחמירים בתשמיש ארעי מעל כל שטח בהכנ”ס, אם כי מסתמא שאינו שייך במציאות לנהוג ככל קדושת בהכנ”ס בחדר בתוך ביתו), ועוד דהרי מסתמא כשנבנה הבנין עדיין לא היה למטה בהכנ”ס, (ועכ”פ נבנו שניהם יחד על דעת שהקומה למעלה היא בית דירה, שבזה ג”כ בודאי לא הוקדש למעלה כמ”ש המשנ”ב סקמ”א), וממילא לפי שי’ הרמ”א אין בזה חשש כלל, וגם שלא הקל המשנ”ב כהרמ”א לכתחילה מ”מ לענין צירוף ודאי שאפשר לצרף דעתו, ויש לצרף ג”כ דמסתמא אין כאן חשש דאורייתא, ולפי המבואר בעה”ש סי’ קנא סט”ו ג”כ אינו מעיקר הדין שהרי א”א לחדש איסור ולדמות מדעתינו לגגות היכל, ויש להוסיף דבגגות היכל נאמרו דיני קדושה שלא נאמרו כן, וגם בלשונות הראשונים שהובאו בב”י ג”כ אפשר דמשמע יותר שאינו איסור מעיקר דינא אלא זהירות.

ולכן אם ירצה להקל בזה יבדוק הצדדים הנזכרים בתשובה זו ויבאר פרטי המציאות ויקל בזה כפי מה שיחליט אם לחשוש לסכנה שהזכירו האחרונים או להקל בזה כהמנהג ובצירוף הצירופים הנזכרים.

א) בתשובת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סי’ שלה ודפוס ברלין סי’ לט) הנדפס בתוס’ יומא נד ע”א איתא נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ”ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וכו’ עכ”ל, (וכ”ה בקיצור בפסקי תוס’ ביומא שם), והובא במרדכי פרק כל הצלמים רמז תתמ בשם מהר”ם ובדרכי משה סי’ צ סק”ד וכן פסק בקיצור ברמ”א שם על השו”ע סכ”ג (על דברי השו”ע שבסמוך) דלכן אסור ג”כ לצייר ציורים בספרים שמתפללין בהן שלא תתבטל הכוונה ע”כ.

וכתב שם השו”ע הבגדים המצויירים אף על פי שאינם בולטות אין נכון להתפלל כנגדם, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר יעלים עיניו ע”כ.

וכתב שם המשנ”ב סקע”א וכן יש ליזהר מטעם זה שלא לצייר בכותל בה”כ ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש ע”כ.

ב) ומ”מ עיקר האיסור להתפלל כנגד תמונת אדם הוא כשאינו מכוסה אבל כשהוא מכוסה אין איסור, דהרי גם כשסוגר עיניו אין בזה איסור, ומצד שמבלבלין דעת המתפלל יש לדון ג”כ דיתכן שאם הוא מכוסה אין זה בכלל האיסור.

ומאידך גיסא י”ל דמה שידפיס בעמוד אחר ג”כ אינו טוב, דהרי מ”מ אם יראה התמונה כשפותח הספר יתכן שיעיין בתמונה בעת התפילה, ועוד דגם מה שהקל השו”ע להעלים עיניו הוא רק אם נזדמן לו אבל לכתחילה להתפלל ולהעלים עיניו משמע שלא.

ואדרבה בתשובת הרמב”ם שהביא בפנים הב”י בשם אבודרהם מוכח להדיא דאינו טוב לכתחילה גם באופן כזה דהרי מיירי שם בענין הדין להתקרב אל הקיר ושלא יהיו דברים בינו לבין הקיר וע”ז מסיים שם אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית כי הדברים האלו מבלבלים הכוונה והבגדים המצויירים אף על פי שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדן מהטעם שאמרנו כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו ואנחנו רגילים להעלים עינינו בעת התפילה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר עכ”ל.

וממילא אין להביא ראיה דבנד”ד יהיה מותר לכתחילה, ומאידך גיסא מדברי השו”ע ותשו’ הרמב”ם גם אין להביא ראיה להיפך לומר דיש איסור בסוף הספר בהכנסת צורות.

והנה אף דמסתימת מהר”ם והרמ”א משמע דבכל הספר אסור לצייר צורות, אולם עיקר מה שדנו הרבה פוסקים לענין צורות בבהכנ”ס הוא מצד שמסתכלין בשעת התפילה או שמשתחוין (עי’ או”ז ע”ז סי’ רג ומקור חיים לבעל החו”י סי’ קנ ס”ה ועוד עי’ באריכות הרבה לשונות ראשונים ופוסקים בשרשי מנהג אשכנז ובתשובת הרמב”ם דלעיל המו’ בב”י בשם אבודרהם), אבל לא כשהוא בנמצא ואינו מול האדם, וכן יש שהתירו למעלה מקומת אדם אם אין מסתכלין שם וכן במהר”ם פדואה דלקמן התיר בפרוכת כשהוא מכוסה.

ויעוי’ בלשון מהר”ם פדואה דלקמן שהזכיר שאין העם משתחוים כנגד כנגד המחזורים משום שהם לפיוטים בלבד וממילא ש”מ דעכ”פ הם כנגדם כשקורים פיוטים וזה האיסור שהוא היסח הדעת כלשון הפסקי תוס’ ביומא שם.

היוצא מזה דעכ”פ בלשונות דלעיל לא מצינו עדיין מקור ברור לאסור להדפיס בסוף הסידור כשאינו בדף התפילה, ומ”מ יש לעיין אם יתכן שיותר טוב שלא יודפסו שלא יגרמו לאנשים לעיין שם בתפילה מכיון שהוא בהישג יד ולא דמי לפרוכת מכוסה וכסתימת ל’ מהר”ם ורמ”א וצ”ע.

ויעוי’ בתשובת רבינו פרץ שהובאה במרדכי ע”ז רמז תתלט ואגודה דע”ז סי’ לח דמותרות צורות של המחזורים, ואולי מיירי באמת באופן שאינו בדף התפילה, דהרי קאמר שם שהם בולטות א”כ יותר משמע שהם על הכריכה מבחוץ, ומ”מ מדר”פ אין להקשות כ”כ דבמרדכי שם גופא הובאו שאר תשובות שלכאורה חולקות ע”ז.

ג) יעוי’ בש”ך בנקוה”כ יו”ד סי’ קמא סק”ב מה שדן שם בשי’ הט”ז שם סקי”ג האוסר לצייר י”ב מזלות במחזורים וכתב הנקה”כ דאינו כלום דהצורה להבין ולהורות ואינו צורה גמורה עכ”ד בקיצור, ולא נחית שם מצד מה שיש כאן צורה בסידור שהוא דלא כמהר”ם מרוטנבורג.

אבל יש לומר דבפיוטים שאינם חובה מדינא הוא קיל (ותיפוק ליה לפ”ז דאם אינם בעמוד התפילה עצמה מותר לפי תי’ זה), ועי’ בא”ר סי’ תרצא סק”ז שנסתפק לענין ציורים במגילת אסתר דשמא בתפילה בעי’ כוונה ביותר, ומ”מ בדברים שהם אמירה והם חובה אין להקל אף בפסוד”ז, ועי’ מחה”ש סקל”ז ולקח הקמח החדש סקק”ז.

אבל יעוי’ בתשו’ מהר”ם פדואה (הנד’ בשו”ת אבקת רוכל סי’ סה) שכתב דכל דינו של מהר”ם נאמרה אף רק לענין מחזורים שהיו באשכנז שאין בהם אלא פיוטים, ומבואר דפיוטים ג”כ יש לאסור.

או יש לומר דלא נחית הנקה”כ שם אלא רק שאינו אסור מדינא לאפוקי מדעת הט”ז שם ולא שהוא טוב לעשות כן מצד היסח הדעת.

או יש לומר דכיון שאינה צורה גמורה כמ”ש הנקה”כ הלכך אין שייך בזה מש”כ התוס’ שמבטלין דעת המתפללים.

ד) ויש לדון ג”כ באופן שמדפיסים סידורים לילדים קטנים דאולי יש מקום ללמד זכות על מה שמדפיסים להם תמונות בסידור כדי למושכם לתפילה ובזה הרווח גדול מן הנזק ומ”מ תמונת אדם וכיו”ב לא ידפיסו וגם גדול לא יתפלל בסידור זה (מלבד אם יודע דבלא התמונות יכוון פחות ויסיח דעתו לגמרי).

ואגב זה יש להכניס הנידון על עצם תמונת אדם עי”ש בתוס’ ובמרדכי ושו”ע יו”ד ושו”ת אבקת רוכל (והרחבתי בדעות בזה בתשובות אחרות), אם כי בהדפסת תמונת אדם לחוד המנהג להקל ועכ”פ בזה יש כמה צירופים להתיר.

באופן שהתמונות הם של אינם שותו”מ נלענ”ד מכמה טעמים שמוטב שלא יודפסו.

אם אינו שומע המשמעות שאינו מתברך אלא אם כן הוא אנוס עכ”פ אם הוא עומד מחוץ לבהכנ”ס.

מקורות:
יש דינא דקול רם כמ”ש בגמ’ דסוטה לח ובאו”ח סי’ קכח סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ג משמע דאם אין הקהל שומעים כלל לא יברך אלא יצא, וצל”ע אם הוא לעיכובא בכל אחד מהשומעים לפי הצד שהוא לעיכובא או דסגי בעשרה ששומעים ואז כל מי שעומד שם מתברך.

ועי’ בב”ח מה שהביא בשם הספרי שיהו כל הקהל שומע וכן נקט בפר”ח דבעי’ שיאמרו בקול רם כדי שישמעו כל הקהל, ויל”ע אם גם זה הוא לעיכובא או רק דבעינן עשרה שישמעו.

ובעם שבשדות אולי יש ללמוד דמדאורייתא מהני גם בלא ששומעין (עי’ ר”ה לה ע”א, ועי’ בהערות על הטור הוצאת המאור מה שהובא שם לגבי פנים כנגד פנים אם הוא לעיכובא, ובתשובה אחרת הרחבתי אם הדינים הנלמדים מאמור להם הוא לעיכובא או לא), ובשו”ת מנחת שלמה כתב דחרש שאינו שומע מתברך, ומיהו שם הוא אנוס כמו בעם שבשדות אבל באינו אנוס לא.

ובבה”ל סי’ קכח סכ”ד משמע דאם עומד מול הכהנים אפי’ ברשות אחרת ושומע ועונה אמן מתברך ואם עומד במקום אחר ואינו שומע אינו מתברך אלא אם כן עונה אמן, ומ”מ עיקר המדובר שם הוא דמי שהוא בבהכנ”ס אחורי כהנים אף אם שומע הברכה ועונה אמן אינו מתברך כיון שלא טרח לבוא כנגדם, אולם במקרה הפוך שאינו שומע והוא נמצא בתוך בהכנ”ס מול הכהנים לא מיירי הבה”ל להדיא אלא נלמד ממשמעות דבריו שאם עומד מחוץ לבהכנ”ס כנגד הכהנים ואינו שומע אינו יוצא, אבל ממה שלמד כן מדמיון ברכת כהנים לדין תפילה משמע דבמקרה זה ג”כ לא יצא יד”ח.

וגם בב”י סי’ קכד ובשו”ע שם שנזכרו שם כמה דעות ראשונים בביאור דין אלכסנדריא של מצרים בפ”ה דסוכה עיקר הנידון הוא מצד עניית אמן אבל ודאי קי”ל שא”א לצאת ידי חובה באופן כזה.

והרחבתי בענין שמיעת הברכת כהנים גם בתשובה ד”ה כהן אילם האם מותר לו לישא כפיו.