בית כנסת

בבית הכנסת אסור להכניס דברים שיש בהם ביזיון בית הכנסת (עי’ סי’ קנא ס”ו ובבה”ל שם לענין סכין ארוך וראש ומגולה ועי’ סי’ קכח סקט”ו לגבי מנעלים של הכהנים שאסור להניחן בבהכנ”ס אם אינו מכוסה), ולכן לכאורה לא היה ראוי להכניס פח כזה.

אולם יש שכתבו להתיר שיש בזה צורך בית הכנסת כדי למנוע עוברים ושבים מהשלכת פסולת על הארץ (ראה תשובות הגר”א נבנצל עמ’ קפח) ויש סמך לזה דיש דברים שהותרו (סי’ קנא ס”ד) בבהכנ”ס לצורך בהכנ”ס וגם הכנסת דבר שאינו מכבוד ביהכנ”ס התיר הבה”ל בס”ו כגון להכניס סכין לצורך אכילת ת”ח, ומ”מ דבר של קלות ראש ובזיון גמור לא הותר לצורך בהכנ”ס (עי”ש במשנ”ב סקי”ח לענין להכניס מיטתו לצורך בהכנ”ס דבזה הוא פלוגתא אם הוא בכלל ההיתר לישן בבהכנ”ס לצורך בהכנ”ס, ובסק”כ דלעשות סעודה שלמה הוא ג”כ פלוגתא, אבל דבר מגונה ממש אפשר דלכו”ע לא הותר, ועי’ מש”כ המשנ”ב בסק”ו), ולכן עדיין היתר זה לא ברור שהנחת מתקן אשפה ופסולת בקביעות בבהכנ”ס אינו בכלל דבר מגונה.

ומה שנקט המשנ”ב לענין סעודה שלמה המקל לצורך בהכנ”ס (שהוא קלות ראש אבל עדיין אינו תשמיש מגונה) יש לו על מה לסמוך אע”ג דהוא פלוגתא, א”כ אולי גם פח שהוא מכוסה ואינו מריח ואינו מיועד לפסולת שיש בה ריח אפשר שהוא ג”כ בכלל ההיתר לצורך בהכנ”ס ומכח זה יש ללמד זכות על אלו שנהגו להקל בזה, ובפרט בבתי כנסת שאינם קבועים כ”כ כגון המיועדים מראש לשמחות ואירועים שבזה יש עוד קצת סניף להקל ואכמ”ל.

ומ”מ כבר נהגו בהרבה מקומות להניח הפח בסמיכות לביהכנ”ס מבחוץ ובזה מרויחים שאין הפח בבהכנ”ס, ובפרט כאשר הפח מלא לכלוך ומאוס בזה אין ברור שמותר להשאיר שהרי במצב כזה אין אדם משאיר בביתו פח ובדבר שאדם מקפיד על כבוד ביתו אסור מדינא להניח בבהכנ”ס כמבואר בשעה”צ ס”ז סקט”ו לגבי דין יריקה בבהכנ”ס עי”ש.

אבל ראיה לאידך גיסא אין להביא ממה שבזמן הגמ’ היה מותר רקיקה דכמה דברים אין אדם מקפיד עליהם בכבוד ביתו ואסורים בבהכנ”ס משום כבוד בהכנ”ס כמו אכילה ושתיה וקלות ראש וחשבונות ושינת קבע ושכיבה (עי’ ריש סי’ קנא), ואין הכרח לחלק בין דבר הקבוע במקום שזה נמדד לפי ביתו.

לגוף ענין המנעלים דלעיל, מ”מ עדיין אין ראיה ברורה לפח דפח הוא באמת מכוסה ובמנעלים מכוסים מותר, אבל באמת בשיקול הדעת מסתבר שאם מסברא למדו הפסוקים להחמיר במנעלים יש מקום לטעון דה”ה בפח סגור.

לענין פרוזדור בהכנ”ס אם מתפללים שם בקביעות אינו פחות קדוש מקדושת בהכנ”ס כמבואר בפמ”ג ועוד פוסקים הובאו בכה”ח ר”ס נד והמחמירים בהנחה בבהכנ”ס יחמירו גם בזה.

לא.

מקורות:

מצאתי שכתבו בשם רבנים לברך, אבל יש להעיר דלדינא אינו ברור כלל, מהרבה טעמים, חדא דהמשנ”ב בסי’ רכד סקי”ד הביא בשם הב”י שם דאפשר שרק בזמן בית שני, וא”כ שמא הוא רק בזמן שמוגדר כזמן גאולה ע”פ נביא משא”כ השתא שאין התעניות לששון ולשמחה, עי’ ר”ה יח, ועוד דאין ראיה ברורה שדין ברכה זו נאמר רק במה שהיה חרב ובנוי, עי’ במשנ”ב שם שהביא לשונות הפוסקים, ומשמע מכל השיטות המובאים שם שאין בזה תנאי שייחרב וייבנה שוב, וממילא בניד”ד נמצא שכבר ראה בתי ישראל ביישובן תוך ל’ יום, ובכה”ג אינו מברך ע”פ המבואר ברמ”א ריש סי’ רכד, עי”ש, ואע”ג דברואה בנין אחר הביא המשנ”ב שי’ המג”א בסוף הסי’ סקי”ז שי”א שמברך על השני, מ”מ אינו מוסכם, וכמ”ש המשנ”ב שם בשם הא”ר דהמג”א עצמו סתר דבריו בס”ס רכה, ויש לציין דבס”ס דברכות דעת המשנ”ב שהוא ג”כ לקולא, ועוד דגם ברמ”א הנ”ל בריש סי’ רכד מבואר בפשיטות דגם בבנין אחר אין ברכה תוך ל’, ממה שסתם שם דהאידנא אין מברכין ברכה זו, ומשמע כלל אפי’ מעיר לעיר וכמ”ש המשנ”ב שם ג”כ בסק”ג בשם האחרונים,ולא נראה לחלק משום דשם קבוע לראות בתי ע”ז וקל יותר, ואפי’ אם תאמר כן הרי כאן ג”כ דומה למקרה זה, לגבי בתי כנסיות.

והנה רש”י כ’ דבתי ישראל ביישובן הוא כמו בבית שני, והיה מקום להבין בדבריו דר”ל דהברכה היא על דבר שהיה חרב ונבנה, וא”כ מצינו מקור לסברתו, אמנם אינו נכון כלל, דבמשנ”ב הנ”ל הביא ב’ ביאורים בכוונת רש”י ולפי ב’ הביאורים יוצא דהכונה על זמן בית שני ולא על בית שני, וגם בלשון רש”י גופא מבואר כן שכ’ בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון ביישוב בית שני עכ”ל, ומבואר מזה דאין זה מצד ההית שני גופא אלא מצד שהוא בזמן בית שני שהיה אז זמן יישוב, ורש”י מפרש דהברייתא היא קדומה בזמן בית שני, וקאי על זמן זה שהיו מצויין אז בתי ישראל ביישובן, לפי התנאים בדעות במשנ”ב שם.

ואמנם בשו”ע סי’ רכד ס”י כתב כגון בית שני, אבל כבר מבואר במשנ”ב שם בשם הב”י כמו שנתבאר דהכונה על זמן בית שני, וכמו שהוגה בלשון השו”ע ביישוב בית שני.

ומ”מ יש ליתן קצת סמך לנוהגים לברך דיש לומר שהברכה מעיקרא רק על דבר בגורם התפעלות, כמ”ש לגבי הרים וגבעות בשו”ע סי’ רכח ס”ג, וכעי”ז לעיל מינה במשנ”ב בס”ב לגהי נהרות, בביאור דברי השו”ע שם, וממילא יתכן שיוכל לברך על בתי ישראל ביישובן אם ראה דבר הגורם התפעלות, אבל לא מצד שהיה חרב ונבנה.
ומ”מ זה יתרץ רק הקושי’ השניה, ולא הקושי’ דיש שיטות שהוא רק בזמן בית שני, ועוד דלא מצינו שמברכים על בכנ”ס גדול ומעורר התפעלות כגון בהמ”ד בעלזא בירושלים, וכ”ש שאינו מוסכם שאין מברכים על הית פרטי כמבואר במשנ”ב הנ”ל סי’ רכד סקי”ד וכ”ד השו”ע שם, וכן פשטות הגמ’ דע”כ בתי גוים דתניא בסמוך אין הכונה לבתי ע”ז שנשנו לבד, וא”כ יגיד עליו רעו שגם בתי ישראל אין הכונה לבתי כנסיות, ועוד דלגבי בתי ע”ז לא מצינו שחילק הרמ”א ר”ס רכד בין בית ע”ז המעורר התפעלות לשאינו כזה, ואף שהיה מקום לחלק דבבית ע”ז אין הברכה על ההתפעלות, מ”מ יל”ע בזה קצת, דדינים אלו נשנו בסתמא בפ”ט דברכות, ומחד גיסא בהרים וגבעות אם ראה תוך ל’ הר שאינו מעורר התפעלות אינו מקלקל ברכתו גם לפי הצד שבהר גמור ראה ולא בירך הפסיד הברכה עד ל’ יום, והרחבתי בתשובה אחרת, ושם משום שלא תקנו מעיקרא כלל אם אינו מעורר התפעלות, משא”כ כאן שאינו הרגש תנאי בברכה, וא”כ מנ”ל דכשמתרגש פתאום יכול להחשיב את מה שלא התרגש קודם כמו שלא ראה ולא בירך שעכשיו יצטרך לברך, והבן כי קיצרתי, ולכשתמצי לומר גם בהרים וגבעות אינו מותנה ברגש בפועל אלא בהר משונה שיכול לרגש, וממילא גם שם אם ראה הר גבוה גמור שאינו מרגש אותו ולא בירך שלא כדין, ושוב ראה הר גסוב אחר שמרגש אותו אם יוכל להרך, הוא אותו הנידון כאן, ולהמבואר מפשטות הרמ”א בניד”ד יוצא שאין מברך אם ראה בתי כנסת בכל הל’ יום שצריך לברך ולא בירך, גם אם רק עכשיו מתרגש, (ובתשובה אחרת דנתי אם דברי הרמ”א אמורים רק אם ראה ברציפות מקטנותו שלא היה בר חיובא עד עכשיו או גם בראה גרידא ולא בירך, ולענייננו אין שייך כל הזמן, כיון דבניד”ד בלאו הכי ראה בתי כנסיות תדיר), וקיצרתי מאוד מחמת קושי הכתיבה.

השלמה לענין ברכת מציב גבול אלמנה על בתי כנסת בזמנינו

שמעתי שהגריש”א בירך על בהכנ”ס חורבת ר”י חסיד בשם ומלכות ונראה דעל בהכנ”ס אחר חשש משום הרמ”א שעל ב’ בתי ע”ז בעיר אחד אין לברך וכן מתבאר בדברי המשנ”ב שם בסוף סי’ לענין המדובר שם בסוף התשובה, אך סבר הגרי”ש דאם יש התפעלות מיוחדת לא מתחשבים במה שראה בהכנ”ס אחר תוך ל’ יום, ולכן החורבה שהיה בהכנ”ס חשוב בילדותו של הגרי”ש ושוב נבנה מחדש היה בזה התפעלות מיוחדת, וממילא עכשיו כמה שנים אחר שנבנה אינו שייך לענין זה, ולחינם תלו מודעה שהגריש”א בירך על זה.

אולם מצאתי כתוב שהמרא דאתרא דשם מורה לברך על בכנ”ס זה, ואם הדברים הובאו כצורתם יש לבאר דפירש כן דברי רש”י לענין בית שני דמברכים מחמת שנחרב וחזר ונבנה, אולם כמו שהבאתי בפנים התשובה דעיקר הפירוש המובא בפוסקים בכוונת רש”י אינו כן ושלמעשה אין לברך.

אם אינו שומע המשמעות שאינו מתברך אלא אם כן הוא אנוס עכ”פ אם הוא עומד מחוץ לבהכנ”ס.

מקורות:
יש דינא דקול רם כמ”ש בגמ’ דסוטה לח ובאו”ח סי’ קכח סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ג משמע דאם אין הקהל שומעים כלל לא יברך אלא יצא, וצל”ע אם הוא לעיכובא בכל אחד מהשומעים לפי הצד שהוא לעיכובא או דסגי בעשרה ששומעים ואז כל מי שעומד שם מתברך.

ועי’ בב”ח מה שהביא בשם הספרי שיהו כל הקהל שומע וכן נקט בפר”ח דבעי’ שיאמרו בקול רם כדי שישמעו כל הקהל, ויל”ע אם גם זה הוא לעיכובא או רק דבעינן עשרה שישמעו.

ובעם שבשדות אולי יש ללמוד דמדאורייתא מהני גם בלא ששומעין (עי’ ר”ה לה ע”א, ועי’ בהערות על הטור הוצאת המאור מה שהובא שם לגבי פנים כנגד פנים אם הוא לעיכובא, ובתשובה אחרת הרחבתי אם הדינים הנלמדים מאמור להם הוא לעיכובא או לא), ובשו”ת מנחת שלמה כתב דחרש שאינו שומע מתברך, ומיהו שם הוא אנוס כמו בעם שבשדות אבל באינו אנוס לא.

ובבה”ל סי’ קכח סכ”ד משמע דאם עומד מול הכהנים אפי’ ברשות אחרת ושומע ועונה אמן מתברך ואם עומד במקום אחר ואינו שומע אינו מתברך אלא אם כן עונה אמן, ומ”מ עיקר המדובר שם הוא דמי שהוא בבהכנ”ס אחורי כהנים אף אם שומע הברכה ועונה אמן אינו מתברך כיון שלא טרח לבוא כנגדם, אולם במקרה הפוך שאינו שומע והוא נמצא בתוך בהכנ”ס מול הכהנים לא מיירי הבה”ל להדיא אלא נלמד ממשמעות דבריו שאם עומד מחוץ לבהכנ”ס כנגד הכהנים ואינו שומע אינו יוצא, אבל ממה שלמד כן מדמיון ברכת כהנים לדין תפילה משמע דבמקרה זה ג”כ לא יצא יד”ח.

וגם בב”י סי’ קכד ובשו”ע שם שנזכרו שם כמה דעות ראשונים בביאור דין אלכסנדריא של מצרים בפ”ה דסוכה עיקר הנידון הוא מצד עניית אמן אבל ודאי קי”ל שא”א לצאת ידי חובה באופן כזה.

והרחבתי בענין שמיעת הברכת כהנים גם בתשובה ד”ה כהן אילם האם מותר לו לישא כפיו.

הנה יש כאן נידון ראשון האם מועיל תנאי בא”י דהשו”ע מחמיר בזה, ויש שמקילין בזה ועי’ בבה”ל מה שהביא בשם הר”ח והאו”ז ובאמת יתכן לומר דלמסקנת הסוגי’ רוב ראשונים מקילין בזה ושדברי התוס’ מחודשים, וגם יש שנקטו שהמנהג בזה בפועל להקל, אם כי עיקר הדבר תליא בפלוגתא וגם התנאי אינו מתיר חשבונות ושאר קלות ראש אף שאינו ביזיון.

אמנם בהכנ”ס דאקראי מבואר בסי’ קנד ס”א וס”ב שאין בו קדושה, ואעפ”כ דבר ביזיון ממש אסור גם שם כמבואר בשע”ת שם בשם תשובת כנה”ג ובבה”ל בשם הריטב”א, ולכן התיר המג”א מבואות בהכנ”ס וכן העה”ש התיר אפי’ קפנדריא במבואות בהכנ”ס, ואילו הפמ”ג באשל אברהם וכן במשב”ז נקט דהאידנא שכבר בא לידי קבע התפילות במבואות בהכנ”ס כבר יהיה אסור קפנדריא, וכ”א בכה”ח ועי’ במשנ”ב.

והנה האחרונים הנ”ל לא הזכירו קולא במקום קבוע לתפילה שמותר מצד שלא ייחדו המקום בקביעות לתפילה.

ובתשובת נוב”י דן במי שמתפללין בביתו אם יש בזה קדושת בהכנ”ס ונקט דכל עוד שיש מקום לומר שאינו קבוע להשאר כך מותר ואם נקבע הדבר כגון שרשם שמות שאין נמחקין וכו’ המקום נאסר, ויתכן שמדבריו אין להביא ראיה לא לכאן ולא לכאן.

וגם בדברי שאר פוסקים הנ”ל שמא לא דנו אלא בסתמא אבל באומר לא, ומ”מ אפשר שצריך הוכחה שמייחד המקום לשימוש אחר ולא לתפילה, דומיא דכל אופני האקראי שנזכרו בפוסקים בסי’ קנד ובנוב”י, אבל אם מייחד המקום רק לתפילה ובהערמה אומר שאינו מתכוון שיחול אין מקור בפוסקים הנ”ל שלא יחול.

וגם במשנ”ב שדן במה שהקילו אנשים וכן בבה”ל בסוף הסי’ שהאריך להביא הדעות אם מהני תנאי, מסתימתו לא משמע שמקום שמיועד לתפילה בלבד שייך לעשות איזה תנאי.

אולם באחרונים שאחריהם מצינו כמה שהצדיקו המנהג בזה שאם מתכוונים שהמקום לא יהיה לבהכנ”ס מהני תנאי כזה, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו בזה.

ויש מהאחרונים שכתב דלכך יש שנהגו למקום שטיבל לומר שהוא בית ולא בהכנ”ס, ויש לציין דעיקר הדבר כבר הובא בגמ’ לעונש על הקוראים לבהכנ”ס בית עם, אלא דשם יש לדחות שכבר חלה קדושת בהכנ”ס.

ומ”מ האידנא בודאי שאין סניף היתר במה שנקרא המקום שטיבל כיון שעכשיו שטיבל הכונה בהכנ”ס כמו קלויז.

ולגוף הענין אם תנאי כזה מהני בחלק מהמבנה (להשיטות שמועל תנאי כזה גם אם מתפללים או עכ”פ לכו”ע אם אין מתפללים שם) יש לציין בזה לדברי הפוסקים שדנו בגג בהכנ”ס ונקטו (עי’ במרדכי בשם מהר”ם ובמהרי”ק המובאים בב”י) שאינו מעיקר הדין מאיסור גמור, וחזי’ מזה דאע”ג שאין מתפללים שם מ”מ הוצרכו לזה שהוא רשות נפרדת, אבל עצם מה שאין מתפללים לא מועיל אם הוא אותה הרשות.

והנה המור וקציעה נתקשה בדבריהם ממתני’ דתנן אין שוטחין ע”ג פירות ומבואר דהוא איסור מן הדין להשתמש למלאכה בגג בהכנ”ס, ועי’ במאמר מרדכי שנשאר בקושי’ בזה.

ובבה”ל תירץ מדנפשיה לחלק אם הגג בנוי או פתוח, ועכ”פ מבואר מדברי הבה”ל שאם הגג של בהכנ”ס בפתוח ואינו משמש שימוש אחר הוא כחלק מקדושת בהכנ”ס ממש למרות שידוע שאין בו תפילה כלל, ומהיכי תיתי לומר שאם מתנה להדיא הוא קל יותר, בפרט דכל התנאי לא נתברר כל הצורך.

לא מכיון שאפי’ ביום הראשון אינו יכול לחזור ולברך שהחיינו אלא כדי להוציא בניו ובני ביתו, כמבואר במשנ”ב סי’ תרעא סקמ”ה, וממילא בניד”ד שכבר הדליקה אשתו ביום הראשון ובפרט שכבר בירכה שהחיינו ושמעו כל בני הבית ממילא אינו יכול לברך שוב שהחיינו ביום השני.