בית כנסת

א) בתשובת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סי’ שלה ודפוס ברלין סי’ לט) הנדפס בתוס’ יומא נד ע”א איתא נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ”ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וכו’ עכ”ל, (וכ”ה בקיצור בפסקי תוס’ ביומא שם), והובא במרדכי פרק כל הצלמים רמז תתמ בשם מהר”ם ובדרכי משה סי’ צ סק”ד וכן פסק בקיצור ברמ”א שם על השו”ע סכ”ג (על דברי השו”ע שבסמוך) דלכן אסור ג”כ לצייר ציורים בספרים שמתפללין בהן שלא תתבטל הכוונה ע”כ.

וכתב שם השו”ע הבגדים המצויירים אף על פי שאינם בולטות אין נכון להתפלל כנגדם, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר יעלים עיניו ע”כ.

וכתב שם המשנ”ב סקע”א וכן יש ליזהר מטעם זה שלא לצייר בכותל בה”כ ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש ע”כ.

ב) ומ”מ עיקר האיסור להתפלל כנגד תמונת אדם הוא כשאינו מכוסה אבל כשהוא מכוסה אין איסור, דהרי גם כשסוגר עיניו אין בזה איסור, ומצד שמבלבלין דעת המתפלל יש לדון ג”כ דיתכן שאם הוא מכוסה אין זה בכלל האיסור.

ומאידך גיסא י”ל דמה שידפיס בעמוד אחר ג”כ אינו טוב, דהרי מ”מ אם יראה התמונה כשפותח הספר יתכן שיעיין בתמונה בעת התפילה, ועוד דגם מה שהקל השו”ע להעלים עיניו הוא רק אם נזדמן לו אבל לכתחילה להתפלל ולהעלים עיניו משמע שלא.

ואדרבה בתשובת הרמב”ם שהביא בפנים הב”י בשם אבודרהם מוכח להדיא דאינו טוב לכתחילה גם באופן כזה דהרי מיירי שם בענין הדין להתקרב אל הקיר ושלא יהיו דברים בינו לבין הקיר וע”ז מסיים שם אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית כי הדברים האלו מבלבלים הכוונה והבגדים המצויירים אף על פי שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדן מהטעם שאמרנו כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו ואנחנו רגילים להעלים עינינו בעת התפילה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר עכ”ל.

וממילא אין להביא ראיה דבנד”ד יהיה מותר לכתחילה, ומאידך גיסא מדברי השו”ע ותשו’ הרמב”ם גם אין להביא ראיה להיפך לומר דיש איסור בסוף הספר בהכנסת צורות.

והנה אף דמסתימת מהר”ם והרמ”א משמע דבכל הספר אסור לצייר צורות, אולם עיקר מה שדנו הרבה פוסקים לענין צורות בבהכנ”ס הוא מצד שמסתכלין בשעת התפילה או שמשתחוין (עי’ או”ז ע”ז סי’ רג ומקור חיים לבעל החו”י סי’ קנ ס”ה ועוד עי’ באריכות הרבה לשונות ראשונים ופוסקים בשרשי מנהג אשכנז ובתשובת הרמב”ם דלעיל המו’ בב”י בשם אבודרהם), אבל לא כשהוא בנמצא ואינו מול האדם, וכן יש שהתירו למעלה מקומת אדם אם אין מסתכלין שם וכן במהר”ם פדואה דלקמן התיר בפרוכת כשהוא מכוסה.

ויעוי’ בלשון מהר”ם פדואה דלקמן שהזכיר שאין העם משתחוים כנגד כנגד המחזורים משום שהם לפיוטים בלבד וממילא ש”מ דעכ”פ הם כנגדם כשקורים פיוטים וזה האיסור שהוא היסח הדעת כלשון הפסקי תוס’ ביומא שם.

היוצא מזה דעכ”פ בלשונות דלעיל לא מצינו עדיין מקור ברור לאסור להדפיס בסוף הסידור כשאינו בדף התפילה, ומ”מ יש לעיין אם יתכן שיותר טוב שלא יודפסו שלא יגרמו לאנשים לעיין שם בתפילה מכיון שהוא בהישג יד ולא דמי לפרוכת מכוסה וכסתימת ל’ מהר”ם ורמ”א וצ”ע.

ויעוי’ בתשובת רבינו פרץ שהובאה במרדכי ע”ז רמז תתלט ואגודה דע”ז סי’ לח דמותרות צורות של המחזורים, ואולי מיירי באמת באופן שאינו בדף התפילה, דהרי קאמר שם שהם בולטות א”כ יותר משמע שהם על הכריכה מבחוץ, ומ”מ מדר”פ אין להקשות כ”כ דבמרדכי שם גופא הובאו שאר תשובות שלכאורה חולקות ע”ז.

ג) יעוי’ בש”ך בנקוה”כ יו”ד סי’ קמא סק”ב מה שדן שם בשי’ הט”ז שם סקי”ג האוסר לצייר י”ב מזלות במחזורים וכתב הנקה”כ דאינו כלום דהצורה להבין ולהורות ואינו צורה גמורה עכ”ד בקיצור, ולא נחית שם מצד מה שיש כאן צורה בסידור שהוא דלא כמהר”ם מרוטנבורג.

אבל יש לומר דבפיוטים שאינם חובה מדינא הוא קיל (ותיפוק ליה לפ”ז דאם אינם בעמוד התפילה עצמה מותר לפי תי’ זה), ועי’ בא”ר סי’ תרצא סק”ז שנסתפק לענין ציורים במגילת אסתר דשמא בתפילה בעי’ כוונה ביותר, ומ”מ בדברים שהם אמירה והם חובה אין להקל אף בפסוד”ז, ועי’ מחה”ש סקל”ז ולקח הקמח החדש סקק”ז.

אבל יעוי’ בתשו’ מהר”ם פדואה (הנד’ בשו”ת אבקת רוכל סי’ סה) שכתב דכל דינו של מהר”ם נאמרה אף רק לענין מחזורים שהיו באשכנז שאין בהם אלא פיוטים, ומבואר דפיוטים ג”כ יש לאסור.

או יש לומר דלא נחית הנקה”כ שם אלא רק שאינו אסור מדינא לאפוקי מדעת הט”ז שם ולא שהוא טוב לעשות כן מצד היסח הדעת.

או יש לומר דכיון שאינה צורה גמורה כמ”ש הנקה”כ הלכך אין שייך בזה מש”כ התוס’ שמבטלין דעת המתפללים.

ד) ויש לדון ג”כ באופן שמדפיסים סידורים לילדים קטנים דאולי יש מקום ללמד זכות על מה שמדפיסים להם תמונות בסידור כדי למושכם לתפילה ובזה הרווח גדול מן הנזק ומ”מ תמונת אדם וכיו”ב לא ידפיסו וגם גדול לא יתפלל בסידור זה (מלבד אם יודע דבלא התמונות יכוון פחות ויסיח דעתו לגמרי).

ואגב זה יש להכניס הנידון על עצם תמונת אדם עי”ש בתוס’ ובמרדכי ושו”ע יו”ד ושו”ת אבקת רוכל (והרחבתי בדעות בזה בתשובות אחרות), אם כי בהדפסת תמונת אדם לחוד המנהג להקל ועכ”פ בזה יש כמה צירופים להתיר.

באופן שהתמונות הם של אינם שותו”מ נלענ”ד מכמה טעמים שמוטב שלא יודפסו.

לא.

מקורות:

מצאתי שכתבו בשם רבנים לברך, אבל יש להעיר דלדינא אינו ברור כלל, מהרבה טעמים, חדא דהמשנ”ב בסי’ רכד סקי”ד הביא בשם הב”י שם דאפשר שרק בזמן בית שני, וא”כ שמא הוא רק בזמן שמוגדר כזמן גאולה ע”פ נביא משא”כ השתא שאין התעניות לששון ולשמחה, עי’ ר”ה יח, ועוד דאין ראיה ברורה שדין ברכה זו נאמר רק במה שהיה חרב ובנוי, עי’ במשנ”ב שם שהביא לשונות הפוסקים, ומשמע מכל השיטות המובאים שם שאין בזה תנאי שייחרב וייבנה שוב, וממילא בניד”ד נמצא שכבר ראה בתי ישראל ביישובן תוך ל’ יום, ובכה”ג אינו מברך ע”פ המבואר ברמ”א ריש סי’ רכד, עי”ש, ואע”ג דברואה בנין אחר הביא המשנ”ב שי’ המג”א בסוף הסי’ סקי”ז שי”א שמברך על השני, מ”מ אינו מוסכם, וכמ”ש המשנ”ב שם בשם הא”ר דהמג”א עצמו סתר דבריו בס”ס רכה, ויש לציין דבס”ס דברכות דעת המשנ”ב שהוא ג”כ לקולא, ועוד דגם ברמ”א הנ”ל בריש סי’ רכד מבואר בפשיטות דגם בבנין אחר אין ברכה תוך ל’, ממה שסתם שם דהאידנא אין מברכין ברכה זו, ומשמע כלל אפי’ מעיר לעיר וכמ”ש המשנ”ב שם ג”כ בסק”ג בשם האחרונים,ולא נראה לחלק משום דשם קבוע לראות בתי ע”ז וקל יותר, ואפי’ אם תאמר כן הרי כאן ג”כ דומה למקרה זה, לגבי בתי כנסיות.

והנה רש”י כ’ דבתי ישראל ביישובן הוא כמו בבית שני, והיה מקום להבין בדבריו דר”ל דהברכה היא על דבר שהיה חרב ונבנה, וא”כ מצינו מקור לסברתו, אמנם אינו נכון כלל, דבמשנ”ב הנ”ל הביא ב’ ביאורים בכוונת רש”י ולפי ב’ הביאורים יוצא דהכונה על זמן בית שני ולא על בית שני, וגם בלשון רש”י גופא מבואר כן שכ’ בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון ביישוב בית שני עכ”ל, ומבואר מזה דאין זה מצד ההית שני גופא אלא מצד שהוא בזמן בית שני שהיה אז זמן יישוב, ורש”י מפרש דהברייתא היא קדומה בזמן בית שני, וקאי על זמן זה שהיו מצויין אז בתי ישראל ביישובן, לפי התנאים בדעות במשנ”ב שם.

ואמנם בשו”ע סי’ רכד ס”י כתב כגון בית שני, אבל כבר מבואר במשנ”ב שם בשם הב”י כמו שנתבאר דהכונה על זמן בית שני, וכמו שהוגה בלשון השו”ע ביישוב בית שני.

ומ”מ יש ליתן קצת סמך לנוהגים לברך דיש לומר שהברכה מעיקרא רק על דבר בגורם התפעלות, כמ”ש לגבי הרים וגבעות בשו”ע סי’ רכח ס”ג, וכעי”ז לעיל מינה במשנ”ב בס”ב לגהי נהרות, בביאור דברי השו”ע שם, וממילא יתכן שיוכל לברך על בתי ישראל ביישובן אם ראה דבר הגורם התפעלות, אבל לא מצד שהיה חרב ונבנה.
ומ”מ זה יתרץ רק הקושי’ השניה, ולא הקושי’ דיש שיטות שהוא רק בזמן בית שני, ועוד דלא מצינו שמברכים על בכנ”ס גדול ומעורר התפעלות כגון בהמ”ד בעלזא בירושלים, וכ”ש שאינו מוסכם שאין מברכים על הית פרטי כמבואר במשנ”ב הנ”ל סי’ רכד סקי”ד וכ”ד השו”ע שם, וכן פשטות הגמ’ דע”כ בתי גוים דתניא בסמוך אין הכונה לבתי ע”ז שנשנו לבד, וא”כ יגיד עליו רעו שגם בתי ישראל אין הכונה לבתי כנסיות, ועוד דלגבי בתי ע”ז לא מצינו שחילק הרמ”א ר”ס רכד בין בית ע”ז המעורר התפעלות לשאינו כזה, ואף שהיה מקום לחלק דבבית ע”ז אין הברכה על ההתפעלות, מ”מ יל”ע בזה קצת, דדינים אלו נשנו בסתמא בפ”ט דברכות, ומחד גיסא בהרים וגבעות אם ראה תוך ל’ הר שאינו מעורר התפעלות אינו מקלקל ברכתו גם לפי הצד שבהר גמור ראה ולא בירך הפסיד הברכה עד ל’ יום, והרחבתי בתשובה אחרת, ושם משום שלא תקנו מעיקרא כלל אם אינו מעורר התפעלות, משא”כ כאן שאינו הרגש תנאי בברכה, וא”כ מנ”ל דכשמתרגש פתאום יכול להחשיב את מה שלא התרגש קודם כמו שלא ראה ולא בירך שעכשיו יצטרך לברך, והבן כי קיצרתי, ולכשתמצי לומר גם בהרים וגבעות אינו מותנה ברגש בפועל אלא בהר משונה שיכול לרגש, וממילא גם שם אם ראה הר גבוה גמור שאינו מרגש אותו ולא בירך שלא כדין, ושוב ראה הר גסוב אחר שמרגש אותו אם יוכל להרך, הוא אותו הנידון כאן, ולהמבואר מפשטות הרמ”א בניד”ד יוצא שאין מברך אם ראה בתי כנסת בכל הל’ יום שצריך לברך ולא בירך, גם אם רק עכשיו מתרגש, (ובתשובה אחרת דנתי אם דברי הרמ”א אמורים רק אם ראה ברציפות מקטנותו שלא היה בר חיובא עד עכשיו או גם בראה גרידא ולא בירך, ולענייננו אין שייך כל הזמן, כיון דבניד”ד בלאו הכי ראה בתי כנסיות תדיר), וקיצרתי מאוד מחמת קושי הכתיבה.

השלמה לענין ברכת מציב גבול אלמנה על בתי כנסת בזמנינו

שמעתי שהגריש”א בירך על בהכנ”ס חורבת ר”י חסיד בשם ומלכות ונראה דעל בהכנ”ס אחר חשש משום הרמ”א שעל ב’; בתי ע”ז בעיר אחד אין לברך וכן מתבאר בדברי המשנ”ב שם בסוף סי’; לענין המדובר שם בסוף התשובה, אך סבר הגרי”ש דאם יש התפעלות מיוחדת לא מתחשבים במה שראה בהכנ”ס אחר תוך ל’; יום, ולכן החורבה שהיה בהכנ”ס חשוב בילדותו של הגרי”ש ושוב נבנה מחדש היה בזה התפעלות מיוחדת, וממילא עכשיו כמה שנים אחר שנבנה אינו שייך לענין זה, ולחינם תלו מודעה שהגריש”א בירך על זה.

אולם מצאתי כתוב שהמרא דאתרא דשם מורה לברך על בכנ”ס זה, ואם הדברים הובאו כצורתם יש לבאר דפירש כן דברי רש”י לענין בית שני דמברכים מחמת שנחרב וחזר ונבנה, אולם כמו שהבאתי בפנים התשובה דעיקר הפירוש המובא בפוסקים בכוונת רש”י אינו כן ושלמעשה אין לברך.

בבית הכנסת אסור להכניס דברים שיש בהם ביזיון בית הכנסת (עי’ סי’ קנא ס”ו ובבה”ל שם לענין סכין ארוך וראש ומגולה ועי’ סי’ קכח סקט”ו לגבי מנעלים של הכהנים שאסור להניחן בבהכנ”ס אם אינו מכוסה), ולכן לכאורה לא היה ראוי להכניס פח כזה.

אולם יש שכתבו להתיר שיש בזה צורך בית הכנסת כדי למנוע עוברים ושבים מהשלכת פסולת על הארץ (ראה תשובות הגר”א נבנצל עמ’ קפח) ויש סמך לזה דיש דברים שהותרו (סי’ קנא ס”ד) בבהכנ”ס לצורך בהכנ”ס וגם הכנסת דבר שאינו מכבוד ביהכנ”ס התיר הבה”ל בס”ו כגון להכניס סכין לצורך אכילת ת”ח, ומ”מ דבר של קלות ראש ובזיון גמור לא הותר לצורך בהכנ”ס (עי”ש במשנ”ב סקי”ח לענין להכניס מיטתו לצורך בהכנ”ס דבזה הוא פלוגתא אם הוא בכלל ההיתר לישן בבהכנ”ס לצורך בהכנ”ס, ובסק”כ דלעשות סעודה שלמה הוא ג”כ פלוגתא, אבל דבר מגונה ממש אפשר דלכו”ע לא הותר, ועי’ מש”כ המשנ”ב בסק”ו), ולכן עדיין היתר זה לא ברור שהנחת מתקן אשפה ופסולת בקביעות בבהכנ”ס אינו בכלל דבר מגונה.

ומה שנקט המשנ”ב לענין סעודה שלמה המקל לצורך בהכנ”ס (שהוא קלות ראש אבל עדיין אינו תשמיש מגונה) יש לו על מה לסמוך אע”ג דהוא פלוגתא, א”כ אולי גם פח שהוא מכוסה ואינו מריח ואינו מיועד לפסולת שיש בה ריח אפשר שהוא ג”כ בכלל ההיתר לצורך בהכנ”ס ומכח זה יש ללמד זכות על אלו שנהגו להקל בזה, ובפרט בבתי כנסת שאינם קבועים כ”כ כגון המיועדים מראש לשמחות ואירועים שבזה יש עוד קצת סניף להקל ואכמ”ל.

ומ”מ כבר נהגו בהרבה מקומות להניח הפח בסמיכות לביהכנ”ס מבחוץ ובזה מרויחים שאין הפח בבהכנ”ס, ובפרט כאשר הפח מלא לכלוך ומאוס בזה אין ברור שמותר להשאיר שהרי במצב כזה אין אדם משאיר בביתו פח ובדבר שאדם מקפיד על כבוד ביתו אסור מדינא להניח בבהכנ”ס כמבואר בשעה”צ ס”ז סקט”ו לגבי דין יריקה בבהכנ”ס עי”ש.

אבל ראיה לאידך גיסא אין להביא ממה שבזמן הגמ’ היה מותר רקיקה דכמה דברים אין אדם מקפיד עליהם בכבוד ביתו ואסורים בבהכנ”ס משום כבוד בהכנ”ס כמו אכילה ושתיה וקלות ראש וחשבונות ושינת קבע ושכיבה (עי’ ריש סי’ קנא), ואין הכרח לחלק בין דבר הקבוע במקום שזה נמדד לפי ביתו.

לגוף ענין המנעלים דלעיל, מ”מ עדיין אין ראיה ברורה לפח דפח הוא באמת מכוסה ובמנעלים מכוסים מותר, אבל באמת בשיקול הדעת מסתבר שאם מסברא למדו הפסוקים להחמיר במנעלים יש מקום לטעון דה”ה בפח סגור.

לענין פרוזדור בהכנ”ס אם מתפללים שם בקביעות אינו פחות קדוש מקדושת בהכנ”ס כמבואר בפמ”ג ועוד פוסקים הובאו בכה”ח ר”ס נד והמחמירים בהנחה בבהכנ”ס יחמירו גם בזה.

לכבוד ידידי הרה”ח המפורסם וכו’ כמה”ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט”א

בעמח”ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים

הנה בשו”ע או”ח סי’ קנא ס”ו נזכר שלא להיכנס בבהכנ”ס בסכין ארוך או בראש מגולה (ועי’ בהערות על הטור שם הוצאת המאור מש”כ בזה, ועי”ש בא”ר), ובמשנ”ב בסי’ קכח נזכר שלא להשאיר נעלים בבהכנ”ס, אבל דבר שאין בו ביזיון לא נזכר שלא להיכנס בו, ועוד דאפי’ בסכין התיר הבה”ל להיכנס לצורך תשמיש הת”ח, וא”כ כאן שהוא לצורך תשמיש הכהנים מותר.

ואמנם יש דעות שלא להכנס בחלק מהחפצים לבהכנ”ס (עי’ בב”י שם ובמג”א סק”ח בשם יש נוחלין), ומ”מ עי’ בכה”ח סקל”ח בשם חיד”א ביוסף אומץ סי’ טז שהוא מידת חסידות שלא להכנס במקלו לבהכנ”ס, אולם רב האחרונים נקטו דשרי להכנס אף בחפציו הללו לבהכנ”ס וכ”ש בחפץ שלא  נזכר בו שהוא דרך בזיון, וכ”ש במקום צורך עי’ בפתח הדביר סק”ה מש”כ לגבי זקן במקלו, ועי’ כה”ח שם בשם הבא”ח ויקרא אות ו’ ט’ לענין זקן.

ועי’ גם מעשה איש ח”ד עמ’ קמח מה שהובא מנהג החזו”א בזה ומשמע שהחמיר עכ”פ לעצמו גם שהיה זקן, ומ”מ בניד”ד שהוא צורך בהכנ”ס יל”ע אם יש להחמיר בזה.

אולם בשם הגרנ”ק ראיתי (אהל אברהם עמ’ שכג) שבסל קניות מהמכולת בודאי שאסור להכנס לבהכנ”ס אלא דלא אצטריך השו”ע אלא על דברים שדרך ללוקחן עמו לכל מקום כגון סכין ארוך דבזה אסור רק מחמת שהוא סכין ארוך, ואולי למד ענין זה ממה שאסור להכנס לבהכנ”ס לצרכו ולמד דה”ה להכניס חפצים שלא לצורך בהכנ”ס מלבד מה שטפל לגופו, ויל”ע אם הוא פשטות השו”ע, ועכ”פ גם לפ”ז יש לומר דכל שהוא לצורך בהכנ”ס וצורך הכהנים מנ”ל לאסור.

ועי’ במשנ”ב שגם שת”ח מותר לשכב אבל הביא דעת המג”א בסי’ קנא סקי”ח שלא יכניס מיטתו והביא חולקים ע”ז, ולכאורה יש ללמוד דאדרבה דוקא מיטתו אבל דבר קטן שאינו צורת בזיון כ”כ אין איסור בהכנסת החפץ אם הוא לצורך התפילה והמתפללים.

ועי’ באג”מ או”ח ח”א סי’ מה שהביא מהירושלמי דמגילה פרק בני העיר ה”ג ר’ אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי, והובא בר”ן ובבהגר”א, ולמד מזה האג”מ דמותר לעוסק בתורה להכניס לצורך הלימוד חמורו וכליו כמו שמותר לת”ח להכניס מאכלו ומשקהו, וכבר העירו על האג”מ דחמריה אפשר שהכונה ליין שלו, ומ”מ בניד”ד הוא בכלל כליו הנצרכים לצורך הלימוד שיהיה מותר לאכסן אותם בבהכנ”ס.

ואם הוא מאוס יש לומר דאסור כמו נעליים, וגם אסור להשליך פסולת בבהכנ”ס מפני קדושת בהכנ”ס דלא גרע מרקיקה בבהכנ”ס בזמנינו שחכך השעה”צ לאסור מחמת שאדם מקפיד בזה בביתו, וגם הוא בודאי ביטול דינא דמכבדין ומרביצין (עי’ מגילה כח ע”ב ושו”ע שם ס”ט), וכ”ש ליד הארוה”ק שאי’ בספר חסידים וברמ”א שלא להפיח שם וממילא גם בניד”ד אין לעשות כן, אבל מטבע הדברים אפשר להיות משמרו שלא יהיה מאוס ושייך להשגיח שם ע”ז בקביעות.

ומ”מ דברי הגרנ”ק יל”ע דבירושלמי מבואר דהלומד יכול להניח חפציו, ואולי מעמיד הירושלמי במי שבא ללמוד בקביעות, אבל בפוסקים ההיתר לישן בליל יו”כ הוא באומר מזמורים בליל יו”כ ולמדו כן מהיתר דת”ח (והבה”ל השווה לזה דין הכנסת סכין להיתר זה), וכן מבואר בבה”ל דהלומד יכול להכניס סכין שהוא לצרכו, וגם הנכנס לבהכנ”ס אם לא יקח עמו הדברים לשומרן לא יוכל להיות שם בחלק מהאופנים,  וכי תימא דבשקיות שוק הוא מבוזה, הא גם סכין משמע שהוא מבוזה ואעפ”כ משמע דהוצרך הבה”ל להיתר זה רק בסכין אבל בלא זה א”צ לבוא להיתר זה, ובסכין מיהא מותר, ואולי על טענה זו יש לדחות דרק בדבר קטן הבטל לגופו, ובזה התיר הבה”ל בלא צורך לכל מי שנכנס, אבל סכין ארוך משמע אדרבה דבקטן לא דברו כלל, וגם משמע שהוא מצד ביזיון וא”כ לא קיל משקיות, ויש לומר דצריך תשמיש ישיר ולא סגי במה שחושש עליו לשומרו כשנכנס, אבל בנעליים משמע דהוא דין מיוחד שאסור אף שאינו בטל לגופו, ומיהו על נעליים אפשר לדחות דשם הוא מאוס ומגונה וחמור אף שהוא לתשמיש הכהנים ללובשן כשיסיים.

והרב בלוי חתניה דהגרמ”מ לובין אמר לי משמו דמ”מ אין להניח שקיות הקניות בבהכנ”ס לצורך אחסנה כגון כשיוצא משם, ומ”מ בסי’ קנא במשנ”ב שם משמע דאפי’ מיטתו הי’ צריך לכאורה להיות מותר להכניס כיון שהוא ת”ח וצריך ללמוד שם בקביעות לולא שיש בזה ביזיון דמיטה שלכן יש שהחמירו שלא להכניס אבל חפץ אחר לכאורה אין פלוגתא בזה, ועי’ בירושלמי הנ”ל, ומ”מ מי שאינו צריך לזה בבהכנ”ס לצורך שימושו בבהכנ”ס אינו שייך להיתר המשנ”ב.