איסורי אכילה

כשכל אחד מהם הותר (ע”י הרופא) לאכול רק מין כיכר מסויים ולא יכולים שניהם לאכול מאותו הכיכר אינם מצטרפים, אבל כשיכולים לאכול שניהם מאותו הכיכר מצטרפים גם אם אחר אכילתם שוב אין פקו”נ ואין יכולים לאכול שוב כל אחד כזית משל חבירו.

מקורות:

באו”ח סי’ קצו ס”ג וה”ה לשלשה שמודרין זה מזה אין מצטרפין לזימון, ויש להוסיף דגם להמבואר בסעיף הקודם שמי שאכל דבר איסור מחמת פיקוח נפש מזמנין עליו, מ”מ מי שמחמת חליו צריך לאכול פת משל חדש של חיטין ע”פ רופא ואחר צריך לאכול פת משל איסור אחר ממין אחר ע”פ רופא לא יוכלו לזמן כיון שכ”א לא הותר בכיכרו של חבירו כלל אלא רק במין כיכר שלו.

ומ”מ באופן שהוצרכו כ”א מהם לאכול כזית מאותו מין יוכלו לזמן אע”פ שהרופא התיר לכל אחד לאכול רק כזית ואחר אכילת אחד מהם את הכזית שלו אינו יכול לאכול כזית של חבירו, מ”מ מאחר דקודם אכילת הכזית שלו היה יכול לאכול מכזית של חבירו מצטרפין.

והוא כ”ש מהמקרה שהביא הרמ”א כאן בס”ג גבי מודרי הנאה שאכלו מכיכר של בעל הבית שמצטרפין שאכלו מככר אחד, ושם אע”פ שאחר שנטל ראובן הכיכר ואכל הוא אסור באכילה על שמעון לעולם, וכ”ש בניד”ד שכיכר של ראובן לא היה בו צד איסור על ראובן כלל בתחילת הסעודה, וגם במקרה של הרמ”א לא צריך שישתייר מכיכר בעה”ב לסוף הסעודה.

ומיהו במקרה של הרמ”א שהזכיר כיכר אחד יש לדון אם אמר דבריו בב’ כיכרות של בעה”ב, ואם נימא דלא אמר דבריו בזה א”כ אינו שייך לניד”ד אם היה בב’ כיכרות, ואחר העיון בלשון האו”ז סי’ קצה (שהוא מקור דברי הרמ”א) הזכיר בדבריו דדוקא באופן שכל אחד אינו יכול לאכול משל חבירו אבל בככר אחד וכו’, ומבואר מזה דעיקר הענין בככר אחד הוא מצד שאין מניעה לאכול אחד משל חבירו ואע”פ שכשאוכלין נעשה שלהם עי’ בתוס’ דפסחים, מ”מ מאחר ובתחילת האכילה יכולים כל אחד לאכול משל חבירו סגי בזה וה”ה לענייננו.

ויש להוסיף דגם מגוף הדין שהזכירו המשנ”ב סי’ הנ”ל ס”ב והפוסקים שהזכירו שאפשר לזמן על חולה שאכל מחמת פקו”נ, למרות שאולי עכשיו כבר אסור לחולה לאכול מן האיסור (כמ”ש במתני’ בפ”ח דיומא עד שיאורו עיניו ויש לזה שיעור כמבואר בגמ’ שם), והרי א”א לזמן על מי שאכל דבר האסור לו, אלא דאזלי’ בתר שעת האכילה או אחר הזמן שבא לאכול שאז היה מותר לו.

ולגוף הנידון אם חולה שאוכל דבר איסור מצטרף לזימון, כן פשטות דעת שו”ע ומשנ”ב שם בס”ב, וכ”כ הלבוש ס”ב ומור וקציעה, דלא כט”ז ופמ”ג במשב”ז סק”א, ובכה”ח סק”ח כתב דראוי שלא יבוא לידי חיוב זימון שלא לבוא לידי ספק.