ערך

לחלק מהפוסקים בודאי שלא יעשה כן, אלא אם כן ניתן מראש לכל אחד שרוצה ללא התניה, או שיש שם גבאי שמתחילה התרומה ניתנה על דעתו ונותן רשות לתת לכל אחד, או שיש מנהג שניתן גם לאנשים שאין לומדים, וגם להמתירים בסעודה רגילה אינו ברור כלל שמותר כאן מכמה טעמים כמו שיתבאר.

כשיש לומדים שיאכלו את זה תחתיו אין לעשות כן כלל.

מקורות:

יש להקדים דהדין בזה יכול להשתנות לפי נוסח הנתינה שנתנו דאם נתנו על מנת שיהיה ללומדים בלבד ואין להעביר וכיו”ב והתנה הדברים באופן המועיל (ולא ניכנס בזה לנידון האם צריך כל דיני תנאי אם היה בשטר) א”כ אין אחר תנאו כלום, דהרי בשעת התרומה בודאי שאדם יכול להתנות וכמבואר באו”ח ס”ס קנג סי”ד ובמשנ”ב שם סקפ”ב ובעוד כמה דוכתי.

וה”ה אם דעתו בשעת התרומה לאידך גיסא ליתן לכל מי שירצה הרשות בידו דהפקר לעניים ולעשירים הפקר לכו”ע והרשות ביד כל אחד ואחד ליתן ממונו לכל מי שירצה.

אבל הנידון בעצם הוא האם כאשר ניתן ללומדים בסתמא אם יש לשער שיש בזה קפידא שיהיה רק לאכילת הלומדים או שאינו מקפיד ורצונו היה רק להפקיר האוכל.

ובמקום שיש מנהג שנותנים או שלא נותנים בודאי שכל התורם הוא על דעת המנהג כמבואר בפוסקים על כמה דברים כיו”ב שכל הנותן הוא על דעת המנהג.

וכמובן שא”א לבוא בזה לכלל ברור, דהרי קיימא לן בשלהי פרק הניזקין בגיטין שמפרנסין אפי’ עניי גויים עם עניי ישראל וא”כ המחלק אוכל לבני בהמ”ד מסתמא שאף שעיקר כוונתו ללומדי בהמ”ד (ועי’ בנהר מצרים יו”ד עמ’ ריד אות ג’ מה שהביא בזה לענין אם אפשר ליתן ממעשר כספים לזה), אבל אינו רוצה לצער שאר בני אדם העומדים שם, ואף דגבי גויים הוא משום איבה, הא גבי ע”ה שייך נמי מפני דרכי שלום, עי’ גיטין סא ומשנה בשביעית, ועוד דהרי אינו כדאי להאכיל אחד ואחר לא כמבואר בשו”ע או”ח ס”ס קסט לגבי השמש דמידת חסידות ליתן לשמש מיד מכל מין ומין ועי”ש מה מעיקר הדין, עכ”פ התורם אוכל לבני בהמ”ד כל עוד שיש סעודה המספקת לבעליה ולא חסר ללומדים יש לדון דשמא לתקוני עביד ולא לעוותי וממילא דעתו שלא למנוע מאחרים מאכל.

ועי’ בפ”ק דב”ב ע”ה לא יכנסו ואמרי’ שם פרנסני ככלב וכעורב ומשמע שנתקבלו הדברים.

אולם מאידך גיסא יש כאן מקום לטעון שגם אם נותן רשות אכילה ללומדים בלבד לא חשיב גבי שאר האנשים שם לא איבה ולא צער הגוף שהרי בידם ללמוד וליטול דבר מאכל.

וכן יש לדון האם האוכל הוא רק לאכילת הלומדים, או שהוא לרווחת הלומדים וכל אחד יכול לעשות בו כפי רצונו, ומסברא כוונתו בזה שהלומדים ישתמשו בהם כמו שמשתמשים בני אדם.

וכמו כן הנידון האם במקום שאפשר להניח שדעת התורם היה לאכילת הלומדים בלבד, האם חשיב כמעביר על דעת בעה”ב או שעכשיו לאחר שכבר נתרם הוא כבר ברשות המקבל מן הצדקה, כעני שקיבל מן הצדקה שיכול לעשות בזה מה שירצה, ואפי’ אם התורם לפנינו ואומר שמטרת התרומה היתה רק ללומדים בלבד עדיין יש לטעון דאין זה אלא כעני שקיבל צדקה או כשבעה טובי העיר שקבלו צדקה ובכל מצב שכבר התורם סיים את התרומה אין דעת התורם משמעותית כרגע כמבואר בב”י ושו”ע באו”ח ס”ס קנא, ויש לדון בכל זה.

והנה אם היה לאותו לומד (זה שרוצה להעביר את המאכל לאחר) דין של גבאי במקום שניתן על דעתו (דהיינו כשניתן להדיא על דעתו או במקום שיש מנהג שניתן על דעת הגבאי או במקום שיש גדול הדור שמסתמא ניתן על דעתו כמבואר פרטי הדינים בזה בשו”ע ורמ”א וש”ך בהל’ צדקה), או דין של טובי העיר בודאי שהיה לו רשות לשנות הצדקה כמבואר בפוסקים, אם כן היה יכול לשנותו, דלכאורה ברגע שאדם הניח מאכל לפני הלומדים לרשותם חשיב שכבר מסרו לצדקה וכבר אין לו רשות בזה, אבל מאחר שלומד זה אינו גבאי צדקה נשאלת השאלה האם הוא כעני המקבל את המאכל בשביל להעביר את המאכל לאדם אחר.

ומסברא נראה שלא, דהרי לגבי צדקה המאכל ניתן לטובתו של העני, והמצוה ליתן צדקה לעני מתקיימת בכל נתינת ממון או שוה כסף, אבל כאן הרי לא מחמת נתינת ממון נגעו בה אלא מצד שמסייע ללימוד, שרוצה שילמדו בטוב ובשמחה מתוך הרחבת ויישוב הדעת, וממילא כשאדם בא מתחילתו ליקח מן המאכל וליתן לאדם שאינו לומד, א”כ תחילת לקיחתו מן המאכל היתה שלא בהיתר, ובכל כה”ג שהיה ברור בשעת התרומה מה מטרתה אין כח ליד המקבל לשנותה במקרה רגיל, ובנוסח מחודד יותר יש לטעון שמעיקרא אדם זה לא ניתן לו כיון שאינו רוצה לקבלו למטרה ולאופן שנתנו בעה”ב.

וגם יש לדון שמא ניתן על דעת הלומדים וממילא הרשות בידם לשנותם, ומאידך גיסא מבואר בפוסקים דאינו תמיד נוהג הדין שלכל צורך ניתן לשנות כשאינו צורך מצוה, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וגם יותר נראה דלא שייך לומר שניתן על דעת הלומדים, דהרי מה אם ירצה לומד אחד לשורפו או לזורקו הרי ודאי שלא ניתן על דעתו וכן ע”ז הדרך, דבאמת דחוק לומר שאדם יתלה על דעת אנשים שאינם מובררים, ועיקר דין דעל דעתו נאמר בגדול הדור, ועכ”פ הקילו הפוסקים במקום שיש מנהג להחשיב על דעת הגבאי, אבל לא שיאמר שהוא על דעת כל אחד שנמצא כאן.

ואם המאכל עדיין ברשותו ואוכל ממנו ולוקח עמו את המאכל לאחר מכן אלא שהוא נותן רשות לאנשים להשתמש בזה פשיטא דאזלי’ בתר אומדנא דהרי בממון א”א לעשות נגד דעתו של אדם, ועי’ בתוס’ קידושין מט ע”ב, ויש דעות (מח’ התוס’ והשטמ”ק והש”ך והקצה”ח ועוד) דאפי’ לקולא אזלי’ בתר אומדנא בגזל וכ”ש לחומרא דלכו”ע א”א לילך כנגד דעתו של בעל הממון, וכל הנידון דלעיל כשמסר את הממון לרשות הצדקה.

והנה יש נידון בפוסקים באורח שאוכל אצל בעה”ב מאימתי חשיב שלו, וכבר האריכו בזה רבים מהפוסקים וגם בראשונים כבר נחלקו בזה ודעת הרמ”א באה”ע סי’ כח סי”ז והרבה פוסקים [תשב”ץ ח”ג סי’ צה ורשב”ש סי’ תקפג ויכין ובועז לבן הרשב”ש ח”ב סי’ א ושלה”ג והוא הגהות אלפסי בשם ריא”ז ס”פ האיש מקדש ומהרשד”ם אה”ע סי’ ה וב”ח וב”ש באה”ע שם, ועי’ רדב”ז החדשות סי’ תיד] שהוא שלו אפי’ לקדש בו את האשה עכ”פ משעה שזכה בזה.

אבל הט”ז וסייעתו פליגי על זה, וכעי”ז דעת המהרי”ט ח”א סי’ קנ, וכך פשטות דעת הרשב”א והריטב”א בנדרים לד ע”ב דאורח קונה רק אחר שאכל ודלא כפי’ המפרש והיש מפרשים במאירי שם (ועי’ ברב פעלים ח”א אה”ע סי’ יג שהביא הדעות בזה, וכן בתשובה בזה הנדפסת בריש ספר תורת הישיבה ועוד שם בכמ’ שעז, והסתייעתי בחיבור זה ג”כ בהשלמת תשובה זו).

[וגם יש נידון נוסף לענין האוכל אצל ע”ה אימתי יכול לעשר ממה שאוכל כבר ממתני’ שנזכר בזה שיכול לעשר ואכמ”ל].

ואם כי לא בהכרח כל המחמירים שם יחמירו גם לענייננו דהנה עיקר דברי הרשב”א והריטב”א נאמרו מצד קניינים ולא מצד רשות שימוש, ועי’ במהרי”ט שם.

אבל הט”ז באה”ע שם הזכיר להדיא שיש בזה גזל וגם באו”ח סי’ קסט סק”ב כ’ להדיא הט”ז דמאחר שזימנם אינו מקפיד אם נותנים אלו לאלו, ומבואר מדברי הט”ז דלתת למי שאינו מהמזומנים בעה”ב מקפיד (ועי’ בט”ז סי’ קע סי”ח דג”כ נקט דאין ליתן לשמש עד שיניחו לפני כל אחד חלקו ובמש”ב שם צירפו לדברי הלבוש דאין ליתן לשמש מטעם שמא יצטרכו למנה ועי’ להלן בזה) נקט הט”ז דרק למסובים מותר לאחד מן המסובים ליתן להם אבל אסור ליתן למי שאינו מן המסובים.

אבל גם להמקילים ביותר לגבי אורח אינו בהכרח ראיה לנידון דידן, דלגבי מי שהוזמן הוא עצמו לסעודה יש לומר שזכה מחמת ההזמנה עכ”פ אחר שקיבל האוכל לידו, אבל מי שלא הוזמן כלל ורוצה ליטול מכח מה שאמרו שהלומדים יכולים לקחת, א”כ מנ”ל שהוא בכלל המוזמנים לסעודה כיון שלא קראוהו לסעודה בשמו אלא קראו ללומדים הרוצים לאכול לסייע בלימודם שילמדו בבריות גופא ונהורא מעליא, ואיש זה כל מה שבא לקחת האוכל הוא רק להאכיל אוכל זה לאדם שלא למד, ומאן יימר שנחשב כלל כמוזמן לאכול מאוכל זה אחר שכל הגעתו היתה שלא לפי בקשת בעה”ב.

ובגוף הנ”ל מה דלא דמי לדיני פועל האוכל משל בעה”ב דשם אינו יכול ליתן לאשתו ולבניו [רמב”ם הל’ שכירות פי”ב הי”ג], ואפי’ המקילים בזה (והם דעת היש אומרים בשו”ע חו”מ סי’ שלז סט”ז ועי’ ב”מ צב ע”א), היינו דוקא אם זכה לעצמו למטרת אכילה לעצמו מקודם לכן [עי’ בשו”ע שם], מה דלא דמי לשאר אורח עי’ במשכנות הרועים ערך ק’ אות כד מש”כ הטעם בזה ואכמ”ל, אבל כאן ה”ה ג”כ דלא דמי לאורח וכמו שנתבאר.

עכ”פ לדעת הט”ז וסייעתו שם דלא ניתן לו הרשות לעשות כן א”כ לכאורה כ”ש בניד”ד שאין לו רשות לעשות כן כיון שמעיקרא ניתן על מנת שילמדו, וניתן לרווחת הלומדים לסייע להם בלימודים ביישוב הדעת ובמתיקות ולקצר יציאותיהם על ידי זה, ומה שייך כאן שהוא עצמו לומר בלא האוכל ומזכה האוכל לאדם שאינו לומד מכחו.

וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ד סי’ רכה דאותם הלוקחים אוכל משמחות הר”ז גזל גמור מלבד דברים שאין מקפידין עליהם או שעומדים לזריקה, ועי”ש בתורת הישיבה עמ’ שעז ועמ’ שעח מה שציין בנידון זה עוד בשם הגריש”א ועוד כמה רבנים.

ובתוספתא פ”ד דביצה ה”ט אי’ מה הן מוציאין מבית המשתה חתיכת בשר וגלוסקמא ומצה מתובלת, רשב”ג אומר מקום שנהגו לחלק אגוזים וקליות יוכלו בנו  ובתו הקטנים, מוליכן עמו לבית האבל וכו’ מקום שנהגו ע”כ, ויש שפירשו דהכונה לענין גזל, דמותר ליקח דבר מועט עמו במקום שנהגו שלא להקפיד על דבר מועט.

אולם המעיין בסוגיות ברפ”ד דביצה יראה דע”כ הנידון הוא ביו”ט הכונה מצד שיש איסורים להעביר הרבה אוכל ממקום למקום ביו”ט בחלק מהאופנים, אבל כאן שרי ביו”ט באופן כזה, וגם בתוספתא שם כל שאר הפרק שקודם ואחר הלכה זו מיירי רק בי”ט, ודבר הלמד מעניינו שגם דין זה נאמר ביו”ט בלבד ושייך לדיני יו”ט ולא לדיני גזל כלל אלא באון שנותן הבעה”ב לקחת אם מותר לקחת ביו”ט כל שהוא שיעור מיסת סעודה ואינו דרך חול.

(ולולי דמסתפינא הו”א [בביאור דברי התוספתא שם ולא לדינא] דהתוספתא סובר דכמו שמותר ללשח מנות ביו”ט בדבר שניאותין בו כדאמרי’ בביצה יד ע”ב וטו ע”א ה”ה דהמזומן מותר ליקח מן הסעודה לביתו, והיינו ברשות בעה”ב וכנ”ל, והיתר זה הוא גם מה שאינו אוכל עכשיו ביו”ט, דהוא מדיני שמחת יו”ט ובלבד שהוא דבר שניאותין בו, אבל אם לוקח יותר מכדי שיעור שבודאי לא יאכל כולו ביו”ט אסור משום עובדין דחול ודמחזי כטורח לצורך חול).

ויש להוסיף דהתוספתא בתחילת הדברים מצטט המשנה (והוא כעין דיבור המתחיל המצוי כבר בגמ’ כשבאה לפרש דברי המשניות) מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא”כ זיכה להם מנותיהן, וע”ז קאמר מה הן מוציאין וכו’, (ובכת”י הגי’ מה הן מוליכין כיון דקאי על לשון המשנה “יוליכו”) וע”כ לא מיירי משום גזל, דהרי קאמר שההיתר הוא רק אם בעה”ב זיכה להם מנותיהן.

ויש להוסיף על כל הנ”ל דלכאורה מצד דיני דרך ארץ לכל הצדדים דלעיל אין ליתן לאדם אחר ממה שיש לפניו עכ”פ כשאין מספיק לכל הלומדים למשך כל זמן לימודם, וכמו שמצינו כמה דינים כיו”ב לענין נתינה לבני בעה”ב (חולין צד ושו”ע או”ח סי’ קע סי”ט) ונתינה לשמש (סי’ קע סי”ח) דאסור אפי’ לשאר המסובים כשאין די סיפק בסעודה כמבואר במשנ”ב ושעה”צ שם ועי’ להלן (ע”ע מג”א סי’ קסט סי”ט סקכ”ג דאם הרבה לחם מותר ליתן גם לבנו, ועי’ דעות בזה במשנ”ב שם, ועכ”פ מדברי המג”א הללו גופא אין הוכחה שהאיסור ליתן לבנו מצד שיחסר לשאר מסובין, דה”ה אם הוא מצד שמצער בעה”ב שאינו אוכל משלו אם יש די סיפק יש לומר שאין מצער את בעה”ב) ואכמ”ל.

וגם אם תמצא חילוקים לחלק בין המקרים מ”מ הענין ברור שעיקר חסרון הדרך ארץ הוא באורח שמעביר על דעתו של בעל הבית בסעודה, וגם בבני בעל הבית מה שאסרו לאחר מעשה שהיו הוא סימן ולא סיבה דהיינו אין האיסור משום שאירע באקראי מעשה כזה, אלא משום שאינו טוב לצער את בעה”ב אחר שנתן לחמו בטוב עינו ולהשיב לו רעה תחת טובה, והמעשה הוא רק ראיה עד היכן יכול לבוא צער כזה, וכן רש”ל ביש”ש דחולין פרק ג”ה סי’ כ נקט בפשיטות דלא רק לבן בעה”ב אסור ליתן אלא לכל אחד ורבותא נקטו דאפי’ לבן בעה”ב אסור אלא דלא מצד דיני גזל מיירי התם (ודלא כהכנה”ג באה”ע שם שחילק בין בן בעה”ב לאחר, וע”ע בב”י או”ח סי’ קע, ועי”ש במשנ”ב סקמ”א שהביא פלוגתא אם לשמש אסור או מותר, ומ”מ אפשר דשמש קיל שהוא מן הסעודה, ועי’ לעיל סי’ קסט ס”ג וסי’ קע סי”ח, וכך צ”ל בפשיטות דהרי מהרש”ל שהביא המשנ”ב שם בשמו דמקל בשמש מחמיר באחר וכנ”ל, ויש להוסיף דגם הכנה”ג שראינו באה”ע שחילק בין בן בעה”ב לאחר לא התיר ליתן לאחר אלא רק אחר שיש מספיק לכולם וכמבואר להדיא בשעה”צ סי”ט שם בדעת הכנה”ג גופיה באו”ח שאסר ליתן לפני השמש וחילק השעה”צ בין זה לבין הך דסי”ח שמותר ליתן כיון שכבר קיבל כ”א חלקו, ממילא באופן שבני הסעודה רוצים את זה שבבהמ”ד הוא בד”כ כך וכמו שיתבאר, ממילא הוא דומה לאופן האסור).

ויש להוסיף דגם המשנ”ב בסי’ קע סי”ח סקל”ט הביא גם שי’ הלבוש והט”ז שאסור ליתן פרוסה להשמש משום שמא יצטרכו לאותה הפרוסה, עכ”פ עד שיניח לפני כל אחד חלקו, ובדרך כלל במיני כיבוד שמגישים בבהמ”ד לא נשאר מיותר, כך שכאן לא שייך על אף שלא כולם באים ברגע הראשון לאכול.

וגם טעם הב”ח באו”ח שם שלא יתן לשמש שלא להראות שהפרוסה בזויה בעיניו ויבוא לקטטה עם בעה”ב ג”כ אינו מופקע שאינו שייך כאן דלתת חלקו לאחר אשר שהוא יותר מבזה את הנותן ממי שאינו טורח לבוא לקחת והב”ח משמע מסתימת דברי המשנ”ב שהאיסור לשיטתו נוהן שם גם באופן שכולם כבר קיבלו (דההיתר של הט”ז אחר שכולם קבלו הוא רק לפי טעם הלבוש ולא לפי טעם הב”ח) ולפ”ז הב”ח מחמיר יותר מהם.

וגם מן המקילים דלעיל לקדש בו האשה לא הזכירו (עכ”פ חלקם או רובם) שהוא מותר לכתחילה וגם לא הזכירו שההיתר הוא גם כשאין מספיק לכל המסובין שבזה המשנ”ב בסי”ח ובשעה”צ סי”ט מחמיר וכנ”ל.

שמעון גזלן וחייב לשלם.

מקורות:

אף שהיה מקום לשמעון לטעון שהבקבוקים אין להם שווי מכיון שרוב האנשים אינם מייחסים להם שום ערך, וכאן טוען שהבקבוקים אינם שוים.

והנה בניד”ד (במקרה ששאלתך נשאלה דהיינו ששמעון היה פועל של ראובן להעביר את הבקבוקים לחנות ובדרך החליט למעול בתפקידו) מאחר שהיה קודם שינוי רשות ואח”כ יאוש נכנסים בזה לפלוגתא דהמחבר והרמ”א בחו”מ סי’ שסב ס”ג, דלהמחבר גם באופן כזה אין הגזילה חוזרת בעין, ולהרמ”א הגזילה חוזרת בעין מכיון שלא היה יאוש קודם שמכר את הגזילה וכמבואר שם בש”ך סק”א וסמ”ע סק”ו.

מ”מ לפו”ר נראה שגם להמחבר הדין עם ראובן כיון שבקבוקים אלו יש להם שער ויש להם קונים כאן, שהרי החנויות שליחי המפעלים קונים אותם מלקוחותיהם, ויש להם בזה צורך ממוני, ממילא נחשב שיש להם שווי ושמעון חייב לשלם לראובן את מלוא הסכום, וכעי”ז העיר ידידי הרה”ג אליעזר זוסיא ברגר מו”ץ דפה ב”ב.

וכ”ז למרות שיש כאן מה שמכונה בחוק דמי פקדון, ויתכן שכוונתם שמפקידים כסף בחנות עד שיחזירו את הבקבוק (ויתכן גם שכוונתם להיפך שהבקבוק הוא הפקדון ורק הכסף הוא ניתן כנגד הפקדון אבל אינו נפק”מ כמו שיתבאר), וק”ק לומר שהוא פקדון אמיתי כיון שאינו חוזר למפקיד ואינו אלא משחק מילים הבא לבטא את מטרת החוק שנחקק על ידי השלטון, ואי”ז אלא ככל מכר שאדם מסכים לקנות, ואף אם נימא שאין כאן מכר כלל, מ”מ מאחר שהמציאות היא שגם אם הקונה המקורי של הבקבוק מחל לגמרי על הפקדון (דהיינו הלוואה כיון שלהוצאה ניתנה) והשליך את בקבוקו לאשפה או לשאר הפקר כך שאין כאן חוב כלל מצד החנות כלפיו וגם המשכון אינו בבעלות החנות כבר אעפ”כ החנות מסכימה לחזור ולקנות הבקבוק מכל מי שיביא לה, א”כ הרי הוא כמרגלית שיש לו מעט הנצרכים לו שמסכימים לקנותה, ויתרה מכך דהרי החנות מסכימה לקנות גם בקבוקים שלא נרכשו דרכה כלל, ולא דרך המפעלים שהחנות מוכרת את הסחורה שלהם, ומסתמא גם שאין קשר בין החנות למפעל המיצר בקבוקים אלו בהכרח, ממילא אין כאן אלא מכר בעלמא, ומכיון ששייך למכור בקבוקים אלו למי שצריך להם ומסכים לרכוש אותם ממילא הו”ל כדבר שיש לו ערך והגוזל צריך לשלם כמה שהם שוים וכמה שמסכימים לשלם עליהם הנצרכים להם.

וגם אם נימא דרק מחמת החוק החנות מחוייבת לרכוש אותם (ואיני יודע המציאות בזה ובחשוקי חמד זבחים ו ע”א משמע שהמציאות היא שאין חוק המחייב על כל חנות לקחת אלא אם כן תרצה החנות מעצמה לרכוש את הבקבוקים, ואולי הוא דבר המשתנה מזמן לזמן), מ”מ יש לזה שוויות לענין שיכול למכור אותם לחנויות מכח החוק.

ואף שהיה אולי עדיין איזה צד רחוק לשמעון לטעון דהשוויות האמיתית של הבקבוקים היא מאומה ורק החוק מחייב את החנויות לקנות, והו”ל כשאר א'ו'נ'ס בעלמא, ובא שמעון לטעון בזאת שאסור למכור לחנויות את הבקבוקים ולהשתמש בכך בחוק הכופה את החנות לגזול מהם שלא כדין בעל כרחם נגד רצונם, מ”מ כ”ש שראובן יטען דא”כ אתה לקחת הכסף מהחנות שלא כדין, וא”כ בלאו הכי הכסף אינו שלך.

אלא דטענה זו אינה דחיה גמורה דהרי ראובן אינו בא בהרשאה מטעם החנות (ע”ע בכורות מז ע”ב), ואינו בא על שמעון מב’ צדדים.

אבל יתכן שיוכל לטעון לדידך זה ודאי אינו שלך, כיון דגם לפי טענתך שהבקבוקים אינם שוים מאומה מחמת שרק החוק מחייב את החנות לקנות, א”כ אתה גזלן בעלמא בכסף, (ואין לטעון דאומר שמעון אני הצלתי מזוטו של ים, דלשיטתך שהכסף גזילה לא היה לך להכניס שם בקבוקים כלל ולגזול החנות מעיקרא, אם כי שמא טוען טעיתי ומ”מ עכשיו אני מציל מזוטו של ים כיון שהחנות לא תסכים לקבל את הכסף מיראתה את החוק, ומ”מ מה שייך כאן זוטו של ים בגזל שגוזל כסף, דהרי לגבי הגזלן עצמו ודאי שאין זוטו של ים, דלא היה לו לגזול, [אא”כ באופן דשייך קלב”מ כגון בא במחתרת שהוא נידון בפני עצמו] דלכאורה אם שמעון צודק בטענתו שהכסף נלקח בגזילה מהחנות צריך למצוא דרך להחזיר לחנות, כגון לומר להם שחייב לחנות וכיו”ב), אבל לדידי קים לי שהוא שלי דקים לי שחשיב כקוני הבקבוקים.

וכן יכול לטעון בנוסח אחר דראובן טוען לשמעון דכיון שלקחת דמי פקדון מהחנות גלית אדעתך דלא ס”ל שיש גזל במעשה נטילת דמי הפקדון מהחנות וממילא דמי הפקדון שלי.

ונלענ”ד שטענה זו (שהמכירה של הבקבוקים לא חלה ע”פ דין וממילא אין לבקבוקים שויות) לא ניתן לטעון בדין מחמת שבודאי המנהג אינו כך, רצוני לומר דודאי שאין חוששים לצד כזה שאסור לבקש מהחנות דמי פקדון על החנות, ולמה הוא כך הוא שאלה (ותלוי בכמה שאלות במציאות), אבל עכ”פ א”א לטעון בדין שסובר כמו צד שאין בריה בעולם הנוהגת כך, ועי’ רמ”א בחו”מ סי’ כה.

ועוד נ”ל דא”א לטעון כן דהרי וטוען למה גרע מתליוה וזבין דאם טוען דגרע מצד שכאן טוען שאין לזה שוויות, לענ”ד טענה זו אינה ברורה, דהרי סו”ס הפלסטיק שוה עבור המפעל סכום זה וא”כ למה לא נימא דהו”ל תליוה וזבין, וצל”ע.

ואפי’ אם נניח דחשיב כמו שאינו שווה ממש סכום זה יש לדון מצד גרמי שהרי הפסיד לו הכסף, ומבואר בחו”מ סי’ שפו דשורף שטרותיו של חבירו חייב מדין גרמי, ועוד דעת הרמב”ן המובא בש”ך שם סקי”א דראובן שגזל חמץ משמעון ועבר עליו הפסח ושרפו לוי חייב כיון דעד עכשיו היה ראובן בחזקת פטור כיון שהיה יכול לטעון הרי שלך לפניך, ולשי’ הרמב”ן כ”ש שיהיה חייב בניד”ד שהוא גורם לממון לכל העולם ולא רק לו.

ועי”ש בש”ך מש”כ בשם ריטב”א ומהרש”ל ומש”כ שם להלכה בנידון זה, ועי’ עוד באריכות שם בסק”י בביאור השיטות בשורף שטר חוב ובחילוק בין דבר הגורם לממון לדידן שפטור לבין גרמי.

ואפי’ אם נאמר שיש כאן פקדון ממש כעין הלוואה שהלווה לחנויות והבקבוק הוא המשכון (ויש אולי צד לומר כן אם המציאות היא שהוסיפו החנויות את דמי הפקדון על עלות הקרן של הבקבוק אחרי שנחקק חוק זה וכמדומה שאין המציאות כך אלא החוק הועיל רק לענין שיהיה רשום על הקבלה שסכום מסויים הוא לפקדון ולכאורה אין כיתוב כזה שווה יותר מלצור ע”פ צלוחיתו כיון שאין שום התחייבויות של מפקיד ונפקד בין החנות ללקוח) עכ”פ גם אם נאמר שהוא פקדון ממש כלשון החוק, א”כ כ”ש שראובן יכול לטעון שרוצה בחזרה את הפקדון ששילם בעת קניית הבקבוקים מראש, וגם אם הוא לא קנה הבקבוקים אלא קיבל אותם מאת מכריו שנתנו לו את הבקבוקים הרי בודאי שהתכונו לתת לו המשכון במתנה גמורה בשביל לקחת לעצמו את ההלוואה של הכסף והרי זה כמסירת משכון למטרת קנין [ע”ע חו”מ סי’ סו ס”ח], וכ”ש שאין לשמעון שום זכות בהלוואה זו.

ואילו באופן שראובן זכה בבקבוקים מן ההפקר דנמצא שבעל הבקבוק המקורי הפקיר את המשכון והפקיר גם את ההלוואה א”כ בפשוטו פירוש מצב זה הוא שהחנות זכתה בהלוואה עי’ בשו”ע חו”מ סי’ רעה סכ”ז בכעי”ז לגבי משכון ישראל ביד הגר ומת הגר, ועי’ בכיו”ב בסי’ סו ס”ט, אלא דשם עיקר הנידון לענין שטר הפקר, ולענין משכון ע”ע בש”ך סקכ”ה וקצה”ח שם, אך עכ”פ אם נימא דכאן החוב חזר לבעליו, א”כ אם נדמה הדברים לגמרי לסי’ רעה הנ”ל א”כ המשכון חוזר לבעליו דהיינו החנות (היינו הכל לפי הצד אם נימא שיש כאן משכון ממש) אבל כמובן שאינו דומה ממש לכאן, דכאן האיש השליכו לאשפה ולמקום שאינו משתמר וכולם הסיחו דעתם מזה ולפעמים ג”כ נכנס לגדר זוטו של ים, ויש מקום לטעון דבכל כה”ג שהחנות מסכימה לשלם דמי פקדון בזה ודאי כבר אינו פקדון כפשוטו אלא קנין מהאיש שזכה בזה מן ההפקר או עכ”פ שכר טירחא במה שהאיש טרח לאסוף שהוא דבר שהחברה עצמה אינה יכולה לעמוד בו.

ופ”א הייתי במוסד שבחור אסף אחרי הארוחה מהרבה שולחנות חלב מטיפה האחרונה שבכל שקית חלב, עד שהצטבר מעט למזוג בקפה, ובא בחור אחר בעל זרוע והשתמש בחלב הנאסף לקפה של עצמו בנימוק “שהכל שייך למוסד” וכדי ביזיון וקצף.

ואם היה כאן רק גזילה בלא יאוש שהוא עדיין ברשות ראובן גם להמחבר בסי’ שסב וכנ”ל בריש התשובה, א”כ אפשר דגם בלא טעם הנ”ל מעיקרא מעות שהוציאה מכונת הבקבוקים היו לשם ראובן ושמעון הלוקח המעות אינו אלא גוזל את ראובן בלקיחת מעות אלו שניתנו לצורך ראובן, וסמך לדבר דבתשובת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג סי’ לה כתב דאם המוכר מודה שהסוס גזול המקח הוא מקח טעות (וע”ע חו”מ סי’ שנו ס”ב וס”ג ורמ”א סי’ לז סט”ז, ועכ”פ קודם ייאוש ודאי, ולענין אם היה יאוש אחר המכירה עי’ סי’ שנו שם במחבר ורמ”א ובריש התשובה), וממילא בניד”ד דשניהם מודים שכך וכך היה מעשה יש מקום לטעון שלשיטת הגזלן ג”כ הכסף אינו מיועד לו והמקח צריך לחזור או לבוא הכסף לראובן.

ואמנם עיקר דינא דמהר”ם אפשר דלא שייך כאן דהרי כאן בעלי החנות טוענים כביכול שהבקבוקים באו לידם בדין דלדבריהם אינו אלא פקדון בעלמא, וגם אינם שומתומ”צ מסתמא דלא אכפת להם בגזול ובלבד שלא יהיה נוגד לחוק, מ”מ אפשר דאהני סברא דמהר”ם לענין לומר שהכזף ששילמו הולך לראובן, ובפרט בניד”ד שראובן נשתדל בדבר להכניס הבקבוקים לקבל דמי פקדון.

ולא זכיתי להבין למה היה צד לכת”ר שאם שמעון היה פועל של בעה”ב (דהיינו שליח שלו בתשלום לתת את הבקבוקים לחנות) יכול שמעון לכתחילה לטעון כן הרי הבקבוקים שייכים לראובן וגזילה אפי’ בפחות מש”פ אסורה עכ”פ לכתחילה [ומה שגזילה פחות מש”פ אסורה זה פשוט בשו”ע חו”מ סי’ ו ס”א, וגם הסמ”ע שם סק”ג במש”כ בשם הרא”ש בב”מ פ”ד סס”כ שאין יושבין ע”ז בדין היינו רק לענין לישב ע”ז בדין מלכתחילה אבל לא שפטור מלשלם ולא שמותר לגזול ולא שאין פוסקין דין על זה אם התחילו לדון על יותר מש”פ], אפי’ אם נימא דהסך הכולל של בקבוקים אלו הוא פחות מש”פ, והרי מעביר על דעת בע”ב נקרא גזלן [ב”מ עח ע”א], וכ”ש מי שגוזל מבעה”ב ממש, וכל הסוגי’ דטול מה שעשית בשכרך [ב”מ קיח ע”א וחו”מ סי’ שלו ס”א ואילך], אינו שייך כאן, דהרי שם הפועל אינו יכול לכוף את בעה”ב אלא רק אם יציע לו בעה”ב לפועל ויקבל עליו הפועל אז לא יוכל שוב בעה”ב לחזור בו [עי”ש בפרטי הדינים], אבל בלאו הכי לא.

ואע”ג דבדבר של הפקר מבואר בחו”מ סי’ הנ”ל שבהפקר יכול בעה”ב לומר טול מה שעשית בשכרך מ”מ בניד”ד שמכר חפץ של בעה”ב לא דמי כלל דשליח של בעה”ב הוא [עכ”פ כל עוד שלא חזר בו משליחותו ונעשה גזלן ואם נעשה גזלן כבר דיברתי מזה לעיל], ויעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה ראובן שלח את שמעון לקנות לצרכו חפץ בחנות בכסף מזומן של שמעון האם מותר לראובן כשמשלם לשמעון לשלם לו יותר מעלות החפץ או שיש בזה איסור ריבית] מה שהבאתי דברי הפוסקים [בשו”ע שם בסי’ קפג ס”ד וכעי”ז לעיל בסי’ קפב ס”ב, וע”ע נתה”מ סי’ קפג סק”ה ובתשובתי הנ”ל] בשליח הלוקח ממעות בעה”ב דמבואר מדבריהם שהקנין הוא לבעה”ב.

דהרי בודאי גזלן גמור הוא דהרי השכר טירחא הוא בודאי פחות מדמי הפקדון המתקבלים על הבקבוקים, דאל”כ לא היה ראובן שולח את שמעון כדי לתת לו אותו השכר שהוא מרויח עליו, דזבן וזבין תגרא איקרי [ב”מ מ ע”ב], וכ”ש שכאן יש גם טירחת איסוף הבקבוקים.

ויתכן עוד דראובן יוכל לתבוע את שמעון (עכ”פ אם לא יתבענו על כל הסכום) על הוצאת טירחתו באיסוף הבקבוקים, שזה כולל שכר טירחא דהרי גילה דעתו דניחא ליה במה שאסף ראובן את הבקבוקים, וקי”ל מגלגלין עליו את הכל, ויש להוסיף דמלבד דמי הטירחא יתכן דיש כאן שווי ממוני נכבד דהרי מה שמשלמים על החזרת בקבוקים, בין אם נקרא לזה פקדון ובין אם לא, עכ”פ הגלגל הכלכלי המאפשרי ליצרנים לעמוד בתשלומי דמי הפקדון היא העובדה שאדם שילם על הבקבוקים, ושאף בעתיד אדם ישלם על זה שוב, ואדם זה הרי טרח טובא בקניית בקבוקים מכספו כשגם לקח בחשבון השיקולים את העובדה שיחזיר את הבקבוק ויקבל חלק מכספו שוב, וממילא אינו ברור שהתשלום ששמעון ישלם לו הוא שכר טירחא בלבד.

לסיכום שמעון עשה מעשה גזילה בלקיחת הבקבוקים ובודאי שיצטרך לשלם לו עליהם, ובפשטות יצטרך לשלם לו כל הסכום שהפסיד ממנו, ומ”מ בודאי חלק גדול מזה ועכ”פ שכר טירחתו.

וע”ע ברמ”א חו”מ סי’ א ס”ג דהאידנא אין דנים דיני גזילה ממש אלא אם הגזילה קיימת מחייבין להחזירה, ועי”ש במחבר ובסמ”ע סקי”ח, אולם זה פשוט לכו”ע דבגזילה הגזלן עצמו חייב להחזיר, וגם הרמ”א לעיל מינה בס”ב הזכיר ענין הנידוי לחובל עי”ש.

וכנראה כוונת כת”ר מחמת הך דסעי’ שלו ס”א דאם שכרו בשל חבירו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך, ועל סמך זה כת”ר טוען שיכול הפועל לקחת הבקבוקים לעצמו מחמת שמבין כת”ר שהבקבוקים פקדון ואינם של ראובן.

אבל א”א לומר כן דראשית כל הרי כאן המשלח ג”כ טרח, וא”א לקחת ממנו, ושנית הרי שמעון סיכם עמו על מחיר נמוך יותר, דלא סיכם עמו שיקח את כל דמי הפקדון אלא פחות מזה, ושלישית כאן ראובן הוא שליח דהחנות שהרי הוא פועל ברצון החנות ולפי הוראותיהם ושמעון הוא שליח דראובן, ובאופן שהשכר על חבירו (כעין מקרה הרמ”א בסי’ שלו ס”א שהחבר הנעבד הסכים לחבר השוכר בשתיקה) חשיב החבר כבעה”ב השוכר על דעת המשלח, וכמובן שעיקר מה שקובע ההגדרות כאן הוא שראובן מחזיק כבר את הבקבוקים לשימושו ברשות החנות ובשליחותה (וזה אפי’ אם נאמר שיש כאן פקדון וכמו שנתבאר לעיל שאינו ברור כלל שההגדרה היא פקדון), ומלבד כל העניינים שנתבררו לעיל בהגדרת משכון.

וגם בסי’ שלו הנ”ל לא נתברר לי דתפיסה בשום אופן מהני מצד הפועל כשהשוכר רוצה לשלם מה שסיכמו ביניהם אחר שכבר מחל הפועל על שכרו, ואף דבמתני’ בריש ב”מ יכול לומר אני זכיתי מ”מ באופן שסיכמו על תשלום אחר אינו ברור לדידן, ואמנם אשכחן בס”ס רע דבשכרו ללקט מציאות אין לו יד זכיה מ”מ כאן יש לו יד אלא ששכרו שהפעולה הזו יעשה בשבילו, ויש לדון דג”כ שמא מועיל להפקיע מהפועל הרשות מעצמו לחזור בו, וצל”ע ולהתיישב בדבר.

מה שדנת מצד ששמעון הוא פועל ואינו זוכה בכסף דידו כיד בעה”ב כמשנ”ת שא”צ לבוא לנידון זה, אבל לגוף הנידון במה שיד פועל כיד בעה”ב הוא רק בשכרו ללקט מציאות בלבד [ב”מ יב ע”ב וחו”מ סי’ רע ס”ג].

כל הנ”ל אינו להלכה למעשה אלא מ”מ בלבד לעורר העיון.

אם היה חשיכה שקשה לזהות נראה דפטור.

מקורות:

לכאורה אם בחשיכה בהסתכלות רגילה לא היה רואה את זה הוא פטור גמור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ודמי לא'ו'נ'ס גמור שבזה פסק הרמ”א בחו”מ ריש סי’ שעח לפטור, ואין דינו כאדם מועד לעולם  (ולדעת הש”ך שם הוא סק”א הוא דלא כהרמב”ם והמחבר שמחייב גם בא'ו'נ'ס גמור, ועי’ בטור וב”י מה שנתבאר שם בדעת הרמב”ם, ומ”מ גם להמחבר שם בס”ג יש א'ו'נ'סין גמורים ממש כגון נשמטה שליבה באופנים המבוארים שם שבזה פטור, ועי’ בערך לחם, והנה בש”ך סי’ שעח שם נקט דלהשו”ע א'ו'נ'ס חייב ולא חילק, ולהרמ”א א'ו'נ'ס גמור פטור, אבל עי’ בסמ”ע סי’ תכא סק”ח דגם להמחבר א'ו'נ'ס גדול אינו חייב, עי”ש מש”כ המחבר לענין ישן).

ואמנם הוא פלוגתא דתוס’ ורמב”ן אם בא'ו'נ'ס גמור פטור או לא, מ”מ להלכה נפסק להרמ”א דא'ו'נ'ס גמור פטור [סי’ שעח שם, ועי’ עוד בסוגי’ דישן בסי’ תכא ס”ד דאם ישן השני בצד הראשון והוזק מהראשון פטור הראשון, וכ’ הרמ”א דה”ה בכל א'ו'נ'ס גדול כזה פטור], וגם לשיטתו של הרמב”ן יש לדון לענייננו דמצינו אופנים שהמזיק פטור באופנים דלא הוה ליה לאסוקי אדעתא.

ואמנם אינו בהכרח שייך לנידון של אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים [סי’ תיב ס”א], ולנידון של עמד אחד (סי’ שעט ס”ב) או רץ אחד (סי’ שעח ס”ח) שעשה שלא ברשות או ששינה באופנים הנ”ל אין המהלך כדרכו חייב, וכעי”ז בסי’ שפט ס”כ שאם הפרה רבצה ופרה אחרת הלכה כדרכה והזיקתה כדרכה פטור, [והש”ך שם ציין לסי’ שצה ס”א עי”ש ולניד”ד אינו שייך ממש], אבל כאן שלא היה זה במהלך הליכתו, אלא פעולה נוספת שעשה לפי דרכו, צריך בירור אם ניתן להקיש דינים אלו לגבי פעולות נוספות שיש לו רשות ועושה כדרכו.

ובסי’ תיב ס”ג משמע דלגבי דברים שנמצאים בגובה העיניים מול האדם פחות שייך לומר אין דרכו להתבונן בדרכים, דמבואר שם דלגבי בהמה שעיניה למטה לא אמרי’ שאין דרכה להתבונן בדרכים.

ומ”מ בענייננו אם היה חושך ולא היה יכול לראות יש שוב לדון בזה דהרי כאן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שאדם קשר את דלתות בית הכנסת בחוט בעל ערך ממוני, וגם לכאורה לא הוה ליה לבדוק מכיון שאין שום דרך אדם לקשור דלתות בית הכנסת עם חוט חשמל שבפתיחה רגילה נשבר, ומבואר בסי’ שפח ס”א וברמ”א שם שהיכא דהבעלים הניח דבר בכלי שלא היה יכול השני לשער שהוא בכלי זה חשיב פשיעה של המניח והמזיק פטור.

והנה מכיון שלכל אחד יש רשות לפתוח דלתות בהכנ”ס בשעות שהם לא אמורות להיות נעולות יש לדון לפטור גם מצד שהוא דרך שימוש רגיל בשואל שיש לו רשות שמותר לו להשתמש בדרך שימושו ככל שניתן לו רשות בשאלה ואם יהיה נזק מזה אינו מתחייב כמבואר בסוגיות במשנה וגמ’ [ב”מ עח ע”א] ושו”ע [סי’ שמ ס”א, ועי’ חו”מ שט ס”א עד סוף הסימן], וכ”ש שאדם אחר שינה כאן, וממילא ככל ולא היה צריך לחשוש לדבר כזה לכאורה אין בזה חיוב.

הנה קי"ל שאין מתפללין על מעשה ניסים [וכמו שציינתי בתשובה ד"ה האם אפשר להתפלל שלא יהיה צער לידה], וממילא במקרה רגיל מותר להתפלל רק על דבר שהוא דרך הטבע, ולכן גם כשמתקבלת התפילה היא תתקיים בדרכי הטבע, אבל גם בדרך הטבע צריך הנהגה של השגחה פרטית הניכרת בשביל שתתקבל תפילתו, ויש גם מושג של נס נסתר שהכל מתרחש בדרכי הטבע והמתבונן יראה שהכל נעשה בהשגחה עליונה בתכלית, עי' בהקדמת מהר"ל מפראג למגילת אסתר (הקדמת הספר אור חדש) כמה פעמים, וכעי"ז אמרו ז"ל שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן הענין, שאז יוכל להתקיים נס נסתר כמ"ש רבינו בחיי בהקדמה לפרשת כי תשא, ומלבד זאת לפעמים מן השמים יבחרו לקבל ולקיים התפילה באופן היוצא לגמרי מדרך הטבע, וגם לפעמים יתפלל אדם על דבר שהוא יוצא מדרך הטבע (ולפעמים הוא מותר במקום הצורך כגון במקום סכנה, וכמו שמצינו בתוס' רפ"ק דחולין דגם נדר שאסור בעלמא הותר בעת צרה וגם תפילה על נס מצינו שבמקום צורך התפללו על הדבר לפעמים, ומיהו צדיקים שבקשתן נעשית שאני ג"כ, אבל במקום פיקו"נ ודאי אין לך דבר העומד בפני פקו"נ) וגם תתקבל תפילתו ויתקיים הדבר באופן היוצא מדרך הטבע כמו שמצינו הרבה במקראות ובתלמודים ובמדרשים, הלכך אין כאן דבר קבוע לאחד מן הצדדים.

לגבי עצם ההנהגה שהתפילה מועלת האם היא הנהגה היוצאת מגדר הטבע או שהיא הנהגה טבעית, הנה בודאי שעצם קבלת תפילה אינה טבע ממש דהרי הוא דבר שמימי ואלוקי שהדבר מתקבל לפני גבוה, ואינו מדברים שהוטבעו בדרכי הטבע הפשוט שהמינים מודים בו, אבל לענין הקשר של הבקשה לתפילה לפעמים הוא יהיה נס נסתר כנ"ל דהיינו באופן טבעי שאם ירצה אדם לבדוק יראה שאינו במקרה כלל (ועי' ארחות יושר ערך השגחה) ולפעמים יהיה נס גלוי ממש ומאידך גיסא לפעמים יהיה נסתר מן הנסתר שגם לא יהיה אפשר לדעת אם הוא בזכות תפילתו או לא.