שאלה {בענין תפילת השל”ה לער”ח ניסן הנה בספר השל”ה עצמו כתוב לפני התפילה בזה הלשון, ”ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן”. והנה, יום קודם ערב ראש חודש ניסן הוא כ”ח אדר – ולא כ”ט אדר [ערב ...Read more

שאלה

{בענין תפילת השל”ה לער”ח ניסן הנה בספר השל”ה עצמו כתוב לפני התפילה בזה הלשון, ”ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן”.

והנה, יום קודם ערב ראש חודש ניסן הוא כ”ח אדר – ולא כ”ט אדר [ערב ראש חודש עצמו].

ולכן לכאורה היום המסוגל לתפילה בשנה זו הוא יום ה’ הקרוב, כ”ח אדר ה’תשע”ו לפ”ג.

תפילה דומה מופיעה במקור קדום יותר והוא ספר ‘חמדת ימים’ שחיבר הדיין המקובל רבי בנימין הלוי זצוק”ל, בספר זה בחלק חג הפסח, בפרק א’ – ער”ח – קריאת הנשיאים תוכחות, באות ג’ כתב וז”ל: כי על כן קבלו וקיימו עליהם יראי ה’ וחושבי שמו להבין ולהתענות יום קודם ערב ראש חדש ניסן, והוא מסוגל מאד להתפלל לפניו יתברך בענות נפש שלא יאכילהו הוא יתברך זכויותיו בעולם הזה ולא יהיה חס ושלום הטוב אשר ייטב ה’ עמו בעולם הזה אל פניו להאבידו, וטוב וישר לכל איש ישראל לאחוז דרך צדיקים לענות נפש בתענית זה לבא אל המלך להתחנן לו וישפוך שיחה וידרוש סליחה על זאת.

והרב א.

ש.

נ”י עורך נפשו גחלים תלהט כתב בזה”ל: בנוגע לתפילת השל”ה ביררתי אצל מרן הגרח”ק שליט”א ואמר שאפשר לומר בערב שבת אף אם מתענה.

ולא צריך להקדים ליום ה’.

[וראה להלן מכתב התנצלותו].

ומאדם אחר קבלתי תשובה בזה”ל, אולי כוונת השל”ה הוא ויהיה התענית יום קודם – [דהיינו] ערב ראש חדש ניסן.

ובזה יובן יותר מש”כ הטעם “כי בניסן טללים שהם לברכה נפתחים” עכ”ל.

ואינו מובן למה זה טעם להתענות בדוקא יום לפני ערב ראש חודש ולא בערב ראש חודש ניסן ג”כ שעדיין אינו חודש ניסן? ואם נפרש כמש”כ, באמת יהיה יום התענית בערב ראש חודש והטעם שכתב מובן.

ומש”כ בספר חמדת ימים בשם השל”ה שהוא יום לפני ערב ראש חודש ניסן – ידוע מכבר שהיו פקפוקים רבים על חלקים מהספר חמדת ימים הנ”ל ושחששו רבים שנתערבו בו דברים מכותבים שנהרו אחרי הש”צ שר”י – ולא כל מה דכתוב ביה אפשר לסמוך עליו, עד כאן תשובתו.

[כ”ז קבלתי עד כאן].

}

תשובה

לכבוד .

.

.

קבלתי את השאלה, אין לי הרבה מה להוסיף, אך העיקר נראה לי כדברי המפרש יום קודם דאזיל על חודש ניסן גופיה שע”ז כתב השל”ה שהוא מסוגל לפרנסה, ומש”כ יום קודם – ער”ח ניסן הוא כפל לשון, כלומר יום קודם, שהוא בעצמו ג”כ ער”ח ניסן, והנה זה ידוע שבהרבה מקומות נזכר ענין התפילה בער”ח של סתם חדשים באופן כללי כדבר מסוגל, ומעולם לא נודע לנו באיזה מקום שיהיה נזכר על תפילה מסוגלת ביום כ”ח לחודש דוקא, וכן התפילה שהזכיר השל”ה גופיה על ער”ח סיון אין הכונה על יום קודם, ובפרט שכאן הטעם שנזכרה מעלת התפילה ביום זה הוא משום שחודש ניסן גופיה הוא חודש המסוגל לפרנסה, ולכן יש להכין עצמו בתפילה יום קודם שתהא עת רצון ורחמים לפני ה’.

[אכן לגבי סתם תענית של ער”ח לנוהגין כן, ראיתי מובא שאם ירצה להקדים להתענות יום קודם ערב ראש חודש, ראה בשו”ת בית יהודה חלק ב’ סימן צז].

הספר חמדת ימים הוא ספר חשוד, ומי לנו גדול מן היעב”ץ שפסל את הספר מכל וכל, ומרן הסטייפלר לא הסכים להכניסו לבית כפי ששמעתי מאחד מצאצאיו, וראה מה שהובא בחריפות ממנו בס’ ארחות רבינו ח”א על החמדת ימים, וכן במנחת יהודה להמקובל רבי יהודה פתייה הובא שהוא לנתן העזתי ממש, והטעם שהוא כתב הספר היה רק כדי להשפיע יותר את רוח הצבי שבור, וגם מרן הגרח”ק מחק לגמרי בכתב ידו את המובא מהחמדת ימים בספר אוצר מדרשים, בספר אוצר מדרשים שמשתמש בו, ובעל האוצר מדרשים ג”כ ציין שהחמדת ימים הוא לנתן העזתי [אם כי אין בעל האוצמ”ד בר סמכא.

הכונה שמידי ספק לא יצאנו ולא להחליט גורלו של הספר].

אכן גם לא הבנתי מה נזכר בספר חמדת ימים יותר ממה שנזכר בדברי השל”ה עצמם.

אכן מצד עצם דברי השל”ה אין ראיה כגד המפרשים שהוא יום קודם ער”ח ניסן, ולשון השל”ה הוא, ראוי לצום שלא יאכילנו הקדוש ברוך הוא זכיותיו בעולם הזה.

ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן.

כי בניסן, טללים שהם לברכה, נפתחים ע”כ.

ויהיה הפירוש לפ”ז, שמכיון שניסן הוא חודש של ברכה, א”כ אפילו בער”ח לא יתענה, אלא רק יום קודם.

אכן יתכן שזהו דוחק.

בפרט שכבר בפוסקים נזכר ענין של זה תענית בער”ח ניסן, (כה”ח לר”ח פלאג’י ל”ב ט”ז).

וראיתי ביד רמ”ה על השל”ה שם עמ’ תתנ”א ס”ק קס”ג ג”כ שנתחבט בזה, וז”ל, צ”ע הכונה יום קודם ערב ר”ח, אמאי לא בערב ראש חודש, דומיא דמ”ש (אות קלב) לגבי ער”ח סיון, ואולי נתכוין לומר יום קודם ר”ח, דהיינו ערב ראש חודש, ודרך אגב יצויין שבסידור של”ה דפו”ר ליתא יום אלא קודם ער”ח.

א”כ עכ”פ יש לנו את בעל הסידור של”ה שקדם לנו בהרבה דורות, והבין את כונת דברי השל”ה לער”ח ניסן ממש.

ובספר מקור חיים לבעל החוות יאיר סי’ א’ ס”ה עמ’ ה’ כתב ג”כ בשם השל”ה שהתפילה היא לערב ראש חדש ניסן ולא ביום קודם.

וראה לוח דבר בעתו (יום כ”ח אדר ב’) שכתב, מלשון השלה”ק נראה שהיום היא העת לתפילה שלא תיאכלנה הזכויות בעוה”ז, אך רגלים לדבר שנתכוין למחר, ואך שיבוש לשון (“יום שלפני ער”ח ניסן”) נדפס לפנינו { אכן גם במקור של השל”ה [בסידור רש”ס] ישנה את אותה הגירסא.

}עכ”ל, ואח”כ הביא ביאורים לבאר את הגירסא שלפנינו.

רציתי עוד להעיר ג”כ כי יש נידון גם על השנה הזו, שחל ער”ח בעש”ק, כמבואר בתשובת הגרח”ק שהביא הרב א.

ש.

וכך יש לנהוג הרוצה לקיים כונת השל”ה.

[כ”ז כתבתי מתחילה לפו”ר, אך ראה לקמן בהערה מה שכתב במכתב אח”כ הרב א.

ש.

הנ”ל בדעת הגרח”ק].

עוד בענין הנ”ל

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א

ע”פ הדברים יש צורך לומר את תפילת השלה”ק לחודש ניסן היום-יום ששי שהוא ערב ר”ח ממש.

(נראה שע”פ הנכתב בתכתובת אומר שוב פעם היום את התפילה).

האם סביר להניח שהקדימו את קריאת התפילה ליום חמישי מאחר ובה התקיימה תענית יו”כ קטן והיא הוקדמה, וע”פ הכתוב שעדיף לאומרה כשהאדם בתענית לכן הוקדמה אמירתה ליום חמישי?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

הקטן אהרן

תשובה

הנה מה שכתבתי בענין אמירת השל”ה בער”ח ניסן, כך משמע מכמה פוסקים, אך בודאי ששייך וראוי לומר תפילה זו בכל עת, ולכן האומר תפילה זו בשני הימים המסופקים יתברך בפרנסה בשפע בע”ה.

אכן מה שהובא בשם הגרח”ק שליט”א בשם הרב א.

ש.

שליט”א, ראה בהערה מכתב שהתקבל ממנו אח”כ שאין הדבר ברור { אחר כ”ז כתב הרב א.

ש.

נ”י הנ”ל ששאל את הגרח”ק שליט”א בזה”ל: אודה שהייתה טעות בהצגת השאלה למרן שליט”א.

שאלתי בהנחה מוטעית שהשל”ה אמר ערב ר”ח] האם כאשר ניתקן לערב ראש חודש צריך להקדים ליום ה’ כמו שעושים לגבי יוכ”ק.

או שאפשר בערב ר”ח.

והתשובה היתה ערב שבת.

אבל אם השל”ה הק’ כתב להדיא יום לפני ערב ר”ח אין כלל שאלה.

וכנראה שזו הסיבה שכך קבעו בקופת העיר.

והטעות שלי.

ויש”כ שהערתם אותי לכך ובל”נ אשלח התיקון.

ואח”כ כתב עוד: למרות הקושי שבדבר מנין להתפלל יום לפני ערב ר”ח, יש לכאורה ראיה מהשל”ה דאין זה דיוק נכון שכן בקטע הקודם [שם] בנוגע לתפילת ערב ר”ח סיון [שהתפרסמה בכלל ישראל] כתב להדיא בנוסח ברור וז”ל ואגב, כל צרכיהם וזיווגם, מה’ יצא הדבר.

ולבי אומר, שעת רצון לתפילה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה’ אלהינו.

וראוי לישב בתענית ביום ההוא, הוא ואשתו, וגו’.

היינו שכאשר מתכוין לערב ראש חודש כותב כן בבירור.

שוב מצאתי מקור מפורש לכך שלדעת השל”ה אין להתענות ערב ראש חודש ניסן ולכן הקדים תענית זו עם בקשתה ליום שלפני ערב ר”ח ולכאורה אם אינו מתענה ודאי שיכול לומר בערב ר”ח ורק בגלל שמקדים התענית מקדים גם הבקשה ליום התענית וז”ל של”ה מסכת פסחים פרק נר מצוה אות י.

ונראה בעיני, שהנוהגים להתענות כל ערב ראש חודש, יתענו גם כן ערב ראש חודש אייר.

דאף שנוהגין קדושה בכל החודש, זהו לענין תענית רשות, אבל תענית זו שקיבל עליו לחוב בכל השנה, יתענה.

וגדולה מזו, כתב הבית יוסף (או”ח סימן תכ”ט), להתענות תענית שקבל עליו לחיוב, אפילו קודם הפסח, בימים שהקריבו הנשיאים.

וזה לשונו: ומשמע לי דהיינו לומר, שהתלמידים שנוהגים להתענות שני וחמישי של כל השנה מפני חילול השם בין הגוים בהיות ישראל בגלות, ומפני כבוד ההיכל שנשרף, וכמו שכתב רבינו (הטור) בסוף סימן תק”פ בשם בה”ג (הלכות תענית מ.

), גם בחודש ניסן מתענין, דאין לבטל אותם תעניות מפני מה שהקריבו הנשיאים ועשו יום טוב, כנזכר לעיל (עכ”ל ב”י).

ומכל שכן יתענה אחר פסח תענית ערב ראש חודש, שקבל על עצמו לחיוב בכל השנה, עכ””ל.

ובפשטות מדובר על תענית ערב ראש חודש ניסן.

לא מוסבר הטעם שאין להתענות בו אבל מפורש בדבריו.

ואפשר שזה תלוי בקדושת החודש שפי שמאריך בזה.

ועיין.

}.

אבל לעצם הענין אם יש חילוק גבי תפילת השל”ה השנה שער”ח חל ביום ו’, כבר הורה זקן מרן הגרח”ק שליט”א שאין חילוק, ואע”ג שיוכ”ק הוקדם היינו משום שזהו הרבה תחנונים בציבור משא”כ תפילה זו, ובאופן כללי אם עיקר זמן אמירת התפילה הוא בער”ח ממש.

Read less

כתב בשו”ע או”ח סי’ תקנב סעיף ז וז”ל, נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, ואח”כ כתב (בסעי’ י’), אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על ...Read more

כתב בשו”ע או”ח סי’ תקנב סעיף ז וז”ל, נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, ואח”כ כתב (בסעי’ י’), אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו עכ”ל.

ומבואר דהדינים שנאמרו לפני כן על סעודה המפסקת של דרך אבילות נאמרו רק כשחל ערב ת”ב בחול, אבל כשחל בשבת לא.

וכתב במשנה ברורה סימן תקנב ס”ק כג וז”ל, אוכל בשר ואסור למנוע ממנו אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ”מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא.

והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה מ”מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ”א] בספר בכור שור חולק ע”ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו”ל כאבלות פרהסיא.

ולכו”ע מותר לאכול עם ב”ב ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א”ר] עכ”ל המשנ”ב.

והוסיף האג”מ או”ח ח”ד סי’ קי”ב, דגם מי שאינו רגיל לאכול בשאר שבתות בשר בסעודה ג’ מותר לאכול בשר בסעודה ג’ היום.

[ויש חולקים].

ויעו’ בספר ‘אלא’ [הנהגות הגרח”ק] פרק נ”ג סעי’ ג’ שכתב, בסעודה המפסקת יושב ע”ג כסא רגיל, אבל כשאוכל את הביצה בסוף הסעודה יושב ע”ג כסא נמוך ומטבל הביצה באפר, ואומר זוהי סעודת ט”ב.

ודלא כשו”ע סי’ תקנ”ב ס”ז שבסעודה המפסקת יש לישב על כסא נמוך ואמר לי שכך נהגו אצלם.

ועי’ שו”ה תקנ”ב ג’, ומש”כ שכשאוכל הביצה יושב ע”ג כסא נמוך ומטבל באפר הוא דלא כשו”ע שם ס”י [צ”ל רמ”א ס”ו] שנוהגים לטבל הפת באפר, ואמר לי שכך נהגו אצלם ועי’ א”א (בוטשאטש) סי’ קנ”ה שהביא זה, עכ”ל.

אבל דבריו לא נאמרו בשנה שת”ב חל בשבת ונדחה לאחר השבת, אלא כל הפרק שם על ת”ב באופן כללי של כל שנה, [ובתחילת הפרק שם לגבי לימוד תורה נזכר להדיא גם ענין ת”ב שחל במוצ”ש, אבל בשאר הפרק לא].

אכן יל”ע מדברי הירושלמי תענית פ”ד ה”ו וז”ל, תני ט’ באב שחל להיות ערב שבת וכן ערב ט’ באב שחל להיות בשבת אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו מותר.

רב מן דהוה אכל כל צורכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ט’ באב לקיים מה שנאמר [איכה ג טז] ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר עכ”ל.

ומשמעות פשטות דעת הירושלמי היא דמאי דמייתי על רב היינו שבת”ב שחל להיות בשבת עשה כן, שאז אחר שאכל כל צרכו היה נטל פת באפר ואומר זוהי סעודת ט”ב, דהרי עלה קאי על הברייתא שלפני כן.

א”כ גם בשבת צריך אח”כ ליטול פתו באפר ולומר זוהי סעודת ט”ב.

אכן תמוה לומר כן דכל הראשונים שהביאו דברי רב הלזו לא הזכירו דקאי על שבת שחל בערב ט”ב, וכמו שכתב בספר שבלי הלקט סדר תענית סימן רסה וז”ל, יש מן החכמים שטובלין פיתן באפר בסוף סעודת ערב תשעה באב והכי איתא במס’ תענית ירושלמי רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה טביל פיתתיה וצבע בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ערב תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר.

וכתב בספר המנהיג הלכות תשעה באב וז”ל, וט’ באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה המלך בשעתו.

ואוכל בשר ושותה יין ואפי’ בסעוד’ המפסק’, דאי לא תימ’ הכי אלא בסעוד’ שאינה מפסק’ אף בחול מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעוד’ שאינה מפסק’, ומה מעלה יהיה בזה [עמוד רצא] בשב’ יותר מחול, וכן עיקר, ואין ספק בדבר.

אב”ן.

וכן פי’ כל חכמי ישראל, אבל מה שכת’ רב נטרונאי ז”ל, ואף ט’ באב שחל להיות בשבת או ערבו אסור לאכול בשר ולשתות יין בסעוד’ המפסק’, אינו עיקר כלל עכ”ל.

וע”ע ראבי”ה ח”ג הל’ תענית סי’ תתפ”ח, או”ז ח”ב הל’ ת”ב ס’ תט”ו, ובטור, ומג”א סי’ תקנ”ב סקי”ב, ומבואר שיש מחלוקת ראשונים האם לנהוג אבילות בשבת או לא, ומ”מ בכולם לא נתבאר שרב נהג בשבת כך.

אלא י”ל דע”כ דחיקא הוא וקאי עמ”ש לפ”ז בירושלמי שם, דתנן רשב”ג אומר ישנה, דהיינו ישנה באכילתו בסעודת ערב ת”ב, ושאיל, מהו ישנה, ומשני יחלף ימעט.

אין הוה יליף אכיל ליטרא דקופד, ייכול פלגא (פי’ אם היה רגיל לאכול ליטר בשר יאכל חצי).

אין הוה יליף שתי קסט דחמר, ישתה פלגא (פי’ אם היה רגיל לשתות שתי מידות של יין ישתה אחת).

אמר רבי יוחנן, ובלבד עיקר סעודת תשעה באב (פי’ עיקר השינוי יהיה בסעודה המפסקת).

אמר רב הושעיה, ובלבד משש שעות ולמעלן (פי’ רק מה שאוכל אחר שעה ששית ישנה).

אמר רבי יוסי, תרתיהון לקולא (פי’ שניהם באו להקל), ולכן אכל סעודת תשעה באב משש שעות ולמטן (היינו לפני השעה הששית, לפני חצות היום) אפילו עולה על שלחנו כסעודת שלמה מותר.

אכל סעודתו משש שעות ולמעלן (פי’ ועתיד לאכול עוד סעודה אח”כ) אפילו עולה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו (פי’ בסעודתו הראשונה) מותר.

ואח”כ תני ט’ באב שחל להיות ערב שבת.

וכן ערב ט’ באב שחל להיות בשבת.

אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו מותר.

רב מן דהוה אכל כל צורכיה (פי’ אחר שאכל בסעודה המפסקת כל צרכו) הוה צבע פיסתיה בקיטמא (פי’ היה טובל פרוסת לחם באפר) ואמר, זו היא עיקר סעודת ט’ באב.

לקיים מה שנאמר (איכה ג) ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר (הביאור ע”פ בבלי וידיד נפש).

ומש”כ על רב ארישא קאי, על ערב ט”ב שחל להיות בחול שיכול לאכול סעודה שלמה ואח”כ לומר זוהי סעודת ט”ב, אבל בשבת א”צ לפתרון הזה לומר זוהי סעודת ט”ב.

ותדע דהנה קודם דברי רב נזכרו כאן ג’ דינים בירושלמי, דין אחד של האוכל קודם ו’ שעות שיכול לאכול כסעודת שמה בשעתו, דין שני של האוכל בעודה שיאכל אחריה סעודה אחרת, בסעודתו הראשונה יכול לאכול כסעודת שמה בשעתו, ודין שלישי שת”ב שחל להיות בשבת שבזה יהיה שרי אפילו בסעודה המפסקת ממש אפילו לאחר שש שעות, כמשמעות הפשוטה.

וא”כ וכי רב פליג על הך ברייתא, אלא מסתברא דרב קאי על הגמ’ דלעיל בת”ב שחל בחול ורוצה לאכול כל צרכו ואח”כ תבשיל אחד לסעודת ערב ת”ב שזוהי סעודה המפסקת.

וכמו שכתב בתורה תמימה הערות איכה פרק ג סק”ל, וז”ל, מה שאמר זו היא עיקר סעודת ת”ב בא בזה ליישב מה שאכל מקודם תבשילין שונים, יען כי עד עתה לא אכלו סעודת ת”ב והיה מותר בכל, ועיקר סעודת ת”ב היא זה, וע’ בבבלי תענית ל’ א’ ע”כ.

וכ”ה הנוסחא באיכה רבה פרשה ג וז”ל, ותנן כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין ולרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין, רב מן דהוא אכיל כל מאכלו נסיב חד פת פחית ויהב עליה קטם ואמר זו היא סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר, עכ”ל.

ומבואר דלא קאי כלל מילתיה דרב על שבת אלא בכל סתם ת”ב מיירי.

וכן נראה פשטות ההלכה, שהרי הרמ”א פסק דינא דרב בירושלמי בסעי’ ו’ וכמו שציין בביהגר”א, וכ”כ שם השו”ע דמי שאפשר לו לא יאכל אלא פת חריבה במלח וכו’, ועל כ”ז קאי מה שכתב המחבר בס”י, אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו עכ”ל.

ועל כרחך דעת בעלי השו”ע להוריד כל דין זה בשבת לגמרי.

והואיל דאתאן לכ”ז נעיר בדברי חד מקמאי תלמיד הרא”ש, כתב בספר מצוות זמניות הלכות תשעה באב וז”ל, ואלו המזונות הנזכרים אמנם הם לאותם שמנהגם שלא לאכול הלחם בלבד ולא יכלו לבלעו יבש.

אבל החסידים הקדמונים לא היו אוכלים בעט”ב אלא פת שרוי במים בלבד.

בירושלמי ר’ פלוני הוה מטבל פתיה בקיטמא אמר זו היא עיקר סעודת ט”ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני.

ר’ יהודה בר אלעאי היה נוטל פת במלח וקיתון של מים והיה אוכל בין תנור וכירים ודומה למי שמתו מוטל לפניו.

והרמב”ם ז”ל כתב, מימי לא אכלתי ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים אלא אם חל בשבת עכ”ל.

ונראה דמייתי ראיה מן הירושלמי שהחסידים הראשונים לא היו אוכלין כלל בערב ט”ב חוץ מלחם, אבל בירוש’ גופיה מבואר שהיה אוכל ורק בסעודה המפסקת לא היה אוכל יותר מפת באפר.

וי”ל דגם זה מה שבא להביא ראיה רק לסעודה המפסקת ולא לפני כן, שאז מצד הדין היה מותר לאכול אפילו בשר ויין.

למעשה, המנהג של אכילת ביצים ואפר הוא מנהג אבילות, ואינו שייך לשבת אלא אוכל בשר ושותה יין, וכן אין יושבים על כסא נמוך עד הזמן שמקבל עליו הצום לפני השקיעה (ע”ש במ”ב סקכ”ד).

אבל ישב בדאבון נפש כמ”ש במ”ב.

Read less

0