העיקר שיהיה הטיה ושיהיה סמיכה ושיהיה דרך חירות ויש שנקטו שהכל לפי הענין. מקורות: נראה שעיקר הגדרת ההסיבה הוא שיהיה לו נוח ורפוי מה שנקרא נוחות והרפייה (דהיינו שאינו צריך לסבול את כובד גופו), וכמבואר ברמב"ם ובשו"ע סי' תעב ס"ב שהסיבה ...קרא עוד

העיקר שיהיה הטיה ושיהיה סמיכה ושיהיה דרך חירות ויש שנקטו שהכל לפי הענין.

מקורות: נראה שעיקר הגדרת ההסיבה הוא שיהיה לו נוח ורפוי מה שנקרא נוחות והרפייה (דהיינו שאינו צריך לסבול את כובד גופו), וכמבואר ברמב"ם ובשו"ע סי' תעב ס"ב שהסיבה היא דרך חירות, והוא ע"פ הירושלמי ר"פ ערבי פסחים שכן מבואר שם, וכמבואר בפ"ק דסוכה דף ו' שהמיסב בסעודתו נוח לו יותר להתרכז ולהתמקד ולהתפנות למאכלו ולסיים אכילתו מהר, ובמשנה ברכות מב ע"א מבואר דבזמנם לא היה נחשב קביעות חברים לסעודה בסתמא בלא הסיבה, ומה שאנחנו אין לנו יותר נוחות בתנוחת ההסיבה (ולכן איננו עושים כן מתי שלא התבקשנו) הוא מחמת שהוא נוגד את ההרגל שלנו, וממילא הדבר מקשה על השליטה באוכל ובשתיה בזמן התנוחה הזאת, אבל הדרך לשער את חובת ההסיבה הוא כפי מה שאפשר לשער שהיה נוח ההסיבה בזמן שהיו כולם נוהגים לאכול כך.

והשיעור שאינו צריך לסבול את כובד גופו הוא ממתי שהיה אפשר לשער שהדבר היה נח ועומד מעצמו (לצורך הענין לו יצוייר שהאדם היה בלא רוח חיים והיה מונח באופן פלוני או אלמוני הוא לא היה נופל כלל משם נחשב הסיבה ואם היה נופל משם מיד וצריך להתאמץ כדי להחזיק עצמו שם נחשב שאין כאן הסיבה כלל אלא טורח ועמל ויגיעה, ובשטח ש"בין חמה לצל" שהתנוחה מסייעת לו להרפות את גופו בשילוב של משקל עצמו, יש לדון בכל מקרה לגופו), אבל גם בדרך שיעור זה יש הרבה מה לדון מכיון שגם מת יתכן שלא היה נופל כ"כ מהר מאחר ששאר חלקי גופו מחזיקים אותו (וצל"ע המציאות בזה), וכמו שאנו רואים בכל אדם שנרדם בבהמ"ד בתנוחת ישיבה שאינו נופל אפי' שאינו מיסב בהסיבה כלל (ועי' כתובות קיא), ולכן יתכן שצריך לשער באופן שאין כאן עוד פרט מגופו שדורש ממנו אחיזה שמחזיק אותו, וצל"ע אם יש גדר מדוייק בזה.

אבל זה ברור שלכה"פ במידה ואף אם הדבר שנסמך עליו האדם ינטל אז לא יפול האדם הנסמך עליו, באופן כזה לא חשיב כלל שנסמך על אותו דבר בין לקולא ובין לחומרא (יעוי' בשטמ"ק זבחים יט ע"ב ומשנ"ב סי' צד סקכ"ב).

ויעוי' בקונטרס מצוות צורת ההסיבה מה שציינו עוד לדברי הגמ' בפסחים קח על הנידון בפרקדן דמבואר שם שצורת הסיבה יותר דומה לצורת שכיבה, וכן ציינו להמהרי"ל (שהוא סובר כהראב"ן והראבי"ה שלא הצריכו הסיבה) שהבאתי בתשובה הסמוכה לענין הסיבה (והוב"ד בב"ח סי' תעב ובתשובותיו החדשות סי' ה, וכן בשו"ת מהרש"ל סי' פח) שהמיסב בזמנינו דומה לחולה עי"ש מה שכתבו בזה, ועי"ש שציינו עוד כמה עשרות מ"מ בזה, וניכר שם גודל העמל והיגיעה שעמל בעל החיבור עליו ותיתי ליה מן שמיא.

(ומה שנתקשו שם מדברי הלקט יושר שנראה מדבריו שסבר שא"צ הסבה גמורה בכל הגוף, לענ"ד התי' לזה הוא דמסתמא התה"ד סבר לעיקר הדין כקדמוני אשכנז הראב"ן והראבי"ה ורביה המהרי"ל שסברו שאין הסיבה בזה"ז, מה שמראה לכאורה שבארץ אשכנז לא נהגו בהסיבה בימים הקדמונים ולא סברו שיש מצוה בדבר, ולכן גם התה"ד הקיל מאוד בצורת ההסיבה, ומה שבכל זאת עשה מעט הסיבה אולי יש מקום לומר שסבר התה"ד שיש צד שכזאת הסיבה נחשבת ג"כ הסיבה, ולכן מהיות טוב עשה כן, א"נ אולי יש מקום לומר שסבר שאמנם השכיבה דהסיבה אינה נוהגת האידנא בזה"ז אבל שאר דין ההסיבה שיש לאכול בהטיית הראש על צד שמאל שלא יקדים קנה לוושט זה לא נפקע מדין הסיבה, כיון שזה אינו דרך חולה ואינו מפריע לנוחות ומועיל לבריאות כמש"כ בגמ' שם, ולכן זה עשה עכ"פ ולא מדין הסיבה אלא מדין פרט נפרד שנתקן עם מצוות הסיבה שלא נפקע בזה"ז).

ולענייננו מבואר בהמהרי"ל הענין של התנוחה של מינימום הפעלת כח כחולה שאין בו כח לסמוך גופו אלא בהרפית השרירים של החזקת הגוף על ידי הגוף, אבל זה לכשעצמו עדיין אינו ראי' שמדובר בהרפיה דיש לומר שעצם ההטיה הוא דרך חולה שהוא חסר כח גם אם החולה עושה בהרפיה והמיסב לא.

ויעוי' באול"צ (ח"ג פט"ו תשובה א) שכתב שיעור בזה מה הוא שיעור הזוית שנחשב הסיבה שיצדד גופו שיהיה נטוי בין שכיבה לישיבה שהוא צידוד בזוית של ארבעים וחמש מעלות לפחות.

אבל יעוי' ברש"ש (סוכה ג) שכתב וז"ל, דודאי הסיבתן לא היה בפישוט כל הגוף בשווה אלא דראשו וצוארו וקצת גופו הסמוך לו היו בזקיפת אלכסון קצת על משענת הכותל או ראש המטה עכ"ל, ומבואר מדבריו שאין צריך שכיבה גמורה וגם לא מעין שכיבה גמורה, אלא אלכסון קצת.

וכן יעוי' בקיצור הלכות פסח של הרב ספטימוס פרק יט אות נא שכ' בשם השבות יצחק בשם הגריש"א וכן בשם הגרח"ק שאין צריך להטות עצמו הרבה קנ אלא מעט באופן שירגיש בנוח לישב כך, והביא שם עוד בהערה שהגרח"ק אמר על הסברא של מ"ה מעלות שאינו מסתבר עכ"ד, ויש לציין שכך נראים דברי הרש"ש יותר כדברי הגריש"א והגרח"ק.
והביא שם עוד בשם הגרח"ק שאין בזה שיעור הסיבה אלא הכל לפי הענין.

ובמאמר המוסגר יש לציין שידוע שהגריש"א מאוד הידר בצורת ההסיבה.

הנה מצד צורת ההסיבה הוא עושה הסיבה נכונה, אם מטה גופו וראשו (לפי הצד בפוסקים שצריך גם ראשו) לצד שמאל, וגם נשען באופן שאינו צריך להתאמץ להחזיק בשרירי גופו את גופו, אבל עדיין יל"ע בזה דלפי מה שביארתי בתשובה הסמוכה ...קרא עוד

הנה מצד צורת ההסיבה הוא עושה הסיבה נכונה, אם מטה גופו וראשו (לפי הצד בפוסקים שצריך גם ראשו) לצד שמאל, וגם נשען באופן שאינו צריך להתאמץ להחזיק בשרירי גופו את גופו, אבל עדיין יל"ע בזה דלפי מה שביארתי בתשובה הסמוכה שצורת ההסיבה היא לשחרר ולהרפות את גופו כעין שכיבת חולה, א"כ הסיבה זו שצריך בידו להתאמץ ולהחזיק את משקל גופו שמא אינו דרך חירות, אולם זה אינו מוכח דעדיין יש גם מקום לומר מאידך גיסא שאם עושה לעצמו מנוחה בתנוחת גופו ומקפיד שהגוף יהיה בשיפוע ובסמיכה ג"כ חשיב הסיבה, וק"ל.

(ובמאמר המוסגר יש לציין דלפי הצד בפוסקים שצריך רק הסיבת גופו ולא ראשו א"כ גם בניד"ד ההישענות על המרפק המצטרכת היא רק בגופו ולא בראשו).

ואמנם יעוי' בשעה"צ שדן שם לענין מי שמיסב על ברכי עצמו ומסיק שם שאינו מועיל משום דמחזי כדואג ואינו דרך חירות, ויש להבין על איזה תנוחה דן המשנ"ב, דיש מקום לומר שמיסב על ברכי עצמו באופן כזה שמניח מרפקו על הברך ועל זה נסמך.

ואם זו כוונת המשנ"ב יש ללמוד מזה לענייננו שיהיה מותר אם נשען באופן זה ממש עם ראשו על מרפקו ע"ג שולחן.

אבל באמת שאינו מוכרח לפרש כך במשנ"ב, דיש מקום לפרש דהכונה שנשען בראשו ממש על הברך, ואדרבה אם נפרש כן ניחא מנא להו להאחרונים דין זה שהסיבה כזו מחזי כדואג, דזה מבואר בע"ז יז גבי אלעזר בן דורדיא שמניח ראשו בין ברכיו הוא ענין צער ודאגה, אבל אם נפרש שמניח מרפקו על הברך, א"כ מנ"ל להמשנ"ב לחדש כזה חידוש דין שהסיבה כזו אינה דרך חירות (ומיהו יש לומר שדייקו כן מל' הגמ' והמפרשים בפסחים קח ע"א זגינן על ברכי דהדדי דהיינו שהי' ענין של קפידא שיהיה רק על ברכי דהדדי ולא ענין של נוחות).

ויעוי' בראשונים על הסוגי' בפסחים קח ע"א דמשמע מדבריהם שבשעת ההסיבה אינו יכול להשתמש ביד שהוא מסיב בצד של אותו היד, ואולי הטעם שא"א להשתמש הוא משום שנסמך על היד, אמנם א"א להוכיח מזה מה צורת ההסיבה שאי אפשר להשתמש ביד אז, כיון ששייך לפרשו בכמה דרכים, ויש אפשרות לפרש גם שכך הרגילות שקשה להשתמש ביד בצד של הגוף שנח כרגע, וכתבתי קצת בשו"ת עם סגולה בביאור דבריהם.

והנה גם אם נפרש כפשטות דברי הראשונים שאינו יכול להשתמש ביד [ועי' בספר קיצור הלכות פסח של הרב ספטימוס פרק יט מה שהביא דעות פוסקי זמנינו בענין זה], אבל עדיין יתכן שכוונתם שהיד עם כל הגוף יחד נסמך בצורת תנוחה שהכל נסמך על מיטה אחת, והיד עם הגוף נחים בהרפיה כמת על המיטה, ולא שמפעיל את כוחו ושריריו בידו לתפוס בידו את שאר גופו כמו בניד"ד.

למעשה אין ראי' ברורה מדברי הפוסקים הראשונים לפשוט ספק זה האם הוא מוגדר כהסיבה, דמחד גיסא זו לא ההסיבה שנזכרה בסוגיות ושהיתה נוהגת בזמנם, שכן הם היו מסיבין על המיטות, מאידך גיסא אם באמת מקפיד שכל הגוף יהיה באלכסון ונסמך עם הראש סמיכה באופן שמרגיש הקלה בזה אין לנו ראי' לומר על הסיבה כזו שאינה נחשבת הסיבה.

ויעוי' במש"כ בספר של הרב ספטימוס קיצור הלכות פסח פרק יט הערה קנא בשם הגרח"ק שנראה מדבריו שהסיבה מסוג זה נחשב הסיבה.

ועי' גם אבני ישפה ח"ג סי' נג מה שהביא בשם הגריש"א אם כי משם אין ראי' דמיירי באופן שמפעיל כח בידו להחזיק בה את ראשו אלא יתכן דמיירי שהיד מתחת גופו ונשען בכל גופו על ידו וידו מונחת שם כמתה.

והאידנא כל ענין ההסיבה קל יותר במקומות שיש לצרף עוד צירופים ובפרט לבני אשכנז, שכן הרבה מראשוני אשכנז [הראב"ן והראבי"ה והמהרי"ל] פטרו לגמרי מהסיבה, וכמו שכתבתי בכמה תשובות בענין ההסיבה, ובאחת מן התשובות ציינתי גם לדברי הלקט יושר כעי"ז שיתכן ג"כ שצירף דבר זה לגבי נידון דומה, ולכן כ"ש שבמקום הדחק שאין אפשרות להסב באופן אחר ואין אפשרות לעשות הסדר במקום אחר מוטב להסב באופן כזה מלאכול בלא הסיבה, ובפרט שראיתי שיש קצת שטוענים שגם המנהג כיום להקל קצת בצורת תנוחת ההסיבה, ובשם הסטייפלר הובא לנהוג בענין ההסיבה כפי אבותיו.

עיקר הקולא שהזכירו פוסקי זמנינו במטרנה הוא כשהדבר נמס לגמרי, וכמ"ש החזו"א (או"ח סי' נח סק"ט), שדבר שנמס לגמרי לא גזרו עליו, ואמנם יש צד להתיר להכין מטרנה גם אם במהלך ההכנה הוא קצת סמיך כיון שמטרת וסיום ההכנה היא ...קרא עוד

עיקר הקולא שהזכירו פוסקי זמנינו במטרנה הוא כשהדבר נמס לגמרי, וכמ"ש החזו"א (או"ח סי' נח סק"ט), שדבר שנמס לגמרי לא גזרו עליו, ואמנם יש צד להתיר להכין מטרנה גם אם במהלך ההכנה הוא קצת סמיך כיון שמטרת וסיום ההכנה היא שיתנמס לגמרי (ראה אול"צ ח"ב פל"ג תשובה ח), אבל באופן שמכניס הרבה מאבקת המטרנה בשביל שהתוצאה תהיה סמיכה בזה הוא נידון אחר, שאם יוצר משהו סמיך מעט כבר דינו כבלילה רכה שמותר לעשותו בשבת רק בכפוף לדינים המבוארים בסי' שכא מסעיף יד ואילך ומשנ"ב שם.
ולמעשה הכנת מטרנה באופן כזה דינו שווה להכנת דיסה קרה בשבת בבלילה רכה.

וקיצור הדינים המבוארים בפוסקים שדבר שאינו בר גיבול ובלילתו רכה מותר להכין ממנו הרבה אם עושה שינוי (ובבלילתו עבה צריך שיהיה גם שינוי מעט מעט ולא ניכנס בזה כאן לדיני בלילתו עבה), ולדעת המשנ"ב סעיף קטן סח וסקנ"ז צריך שינוי גם בסדר הנתינה וגם בעירוב וכ"ה בתרוה"ד, ולדעת החזו"א או"ח סי' נה סק"ח די בשינוי אחד של סדר נתינת המשקין, וכ"ה בדרישה.

וכתב בחוט שני (ח"א פי"ג עמ' קז ועמ קיד) שבדיסה רק בבליכה רכה מותר אם משנה מסדר הנתינה לדעת החזו"א, ולדעת המשנ"ב צריך גם לשנות בעירוב ולערבו שתי וערב ואסור לנער אותו, וכ"כ בשבט הלוי (ח"ט סי עג) שמשום צורך התינוק אפשר להכין דיסה דלילה עם שני שינויים.

ובמציאות בפרקטיקה לענין השינויים שיש לעשות בזה צע"ק, דלא שמענו שיש סדר קבוע בנתינת המטרנה שיש לשנותו בשבת, ויל"ע אם מודדים את הדרך לפי כל אחד מה שהוא רגיל או לפי המקום, וברמ"א סי' שכא סט"ז משמע שהולכים לפי המקום, וכן מבואר בחזו"א באו"ח סי' נח סק"ה.

ולמעשה המשנ"ב בסקנ"ז הביא מחלוקת כיצד ינהג במקום שאין ידוע קפידא בסדר הנתינה ועי"ש מש"כ בזה, והחזו"א שם כ' שאם מנהג המקום שלא להקפיד אין תקנה לדבר וכדעת הט"ז המובאת במשנ"ב שם, ומ"מ כ' שם החזו"א בסק"ו שבבלילה רכה אפשר להקל על ידי שיעשה שינוי בסדר הגיבול כיון שבלילה רכה איסורה רק מדרבנן ולכן אפשר לסמוך על הפוסקים כר"י בר' יהודה שאין איסור מהתורה בנתינת המים לקמח ודי בשינוי שלא יבחש כדרכו אלא בשתי וערב או על ידי עירוי העיסה מכלי לכלי, ויש להעיר על זה דגם קולא זו של החזו"א מיוסדת על שיטתו שם ובסי' נו סק"ג שנתינת מים לדבר שאינו בר גיבול אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל המשנ"ב סי' שכא סק"נ חולק על זה וסובר שלפי רוב הראשונים חייב אפי' לר"י בר"י מיד בנתינת המים, וא"כ קולתו זו של החזו"א אינה מיוסדת על שיטת המשנ"ב.

וגם לענין השינוי של מעט מעט צ"ע אם שייך כאן להשתמש בזה מכיון שבמטרנה הדרך להכין ביום חול ג"כ מעט מעט, ובפרט לפמ"ש במשנ"ב שם סקנ"ד שאפילו כגרוגרת חשיב מעט מעט, ויעוי' בחזו"א סי' נח סק"ח דבדבר שהדרך לגבל ממנו מעט מעט אין מועיל בו השינוי של מעט מעט.

ואולי אם יכין מטרנה מעט מאוד באופן שניכר שכזה מעט אין דרך כלל להכין בימות החול ייחשב שינוי.

ולגבי הנידון בדבר שהוא בר גיבול אם מועיל בו מעט מעט נחלקו בזה המשנ"ב והחזו"א סי' נח סק"ז, אבל מטרנה הוא באמת דבר שאינו בר גיבול.

ויעוי' בשש"כ פ"ח הערה י ובח"ג שם שהביא בשם הגרשז"א שיתכן להקל יותר במטרנה סמיכה הנ"ל כיון שניכר שאינו לאפייה ושרוצה לאכלו מיד, ולא העתקתי כל דבריו כי דבריו מחודשים מאוד, ובפרט שבסוגי' מבואר דיש דברים שאינם לאפייה כלל שחייב עליהם, ומנ"ל לומר דתליא או באפייה או במשך זמן, ועוד דיש מלאכות שנחלקו הפוסקים אם סמוך לסעודה מתיר, ומבואר דקשה לחדש דין זה מסברא, בפרט שכאן הוא תוספת סברא שהדבר הוא רגיל וניכר שנעשה סמוך לסעודה, בפרט שהגרשז"א עצמו לא פסק כן בוודאות וששאר פוסקי זמנינו חלקו על זה.

ומ"מ החומרא בזה היא דוקא באופן שיש מינימום של סמיכות דבר מה המורגשת (וגם אז במקרה הבסיסי והרגיל שלה יהיה דינה כבלילה רכה שהזכירו הפוסקים), אבל במקרה שהסמיכות היא רק בידיעה ולא באמת מרגישים משהו סמיך, אף אם בפועל אינו דליל באותה רמה כמו מים צלולים כמו שמכינים מטרנה רגילה, מ"מ לא בהכרח שנחשב סמיך, וכל שיודע שיש איזו סמיכות כל שהיא ואינו יודע אם הוא בגדר הסמיכות הנזכרת יעשה שאלת חכם.

יש לציין בכל זה לדברי היש אומרים בסי' שכא הנ"ל סט"ז שמחמירים מאוד בנתינה בשבת, ולא נחתתי בתשובה זו לפרש דבריהם כיון שרהיטת הפוסקים האחרונים דלא כדבריהם.

{הנה מקטנותי היה אאמו"ר הגאון שליט"א הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע"ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ"ש החזו"א, וגם אם אין החידושים אמת כמ"ש החת"ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד ...קרא עוד

{הנה מקטנותי היה אאמו"ר הגאון שליט"א
הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע"ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ"ש החזו"א, וגם אם אין החידושים אמת כמ"ש החת"ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד היום לא היה בידי למצוא מי שיקליד כ"ז, וכמ"ש בספר חסידים שמלמעלה נגזר על האדם כמה חיבורים יזכה, [מלבד כמה עלין ממס' יומא שיבואו אי"ה במקו"א, וזכור לטוב מי שהשקיע כחו על זה], אכן עכ"פ כמה חידושים שזיכני הקב"ה להקלידן אדפיס בכאן, ונער יספרם, ולא אמתין עד שיוקלדו שאר החידושים, משום שאין נראה שענין זה קרוב, ותפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.
ואולי ירא ה' ויסייע מכאן ולהבא.
}

מסכת סוטה דף ד עמוד ב, א"ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו.
הנה ב' תירוצים הללו האחרונים אינם מיישבין דעת ר"י, אלא דעת בפ"ע הן, אבל דוחק הוא דהא בעי ליישב דברי ר"י, דלולי דבריו לא הוי מקשי לה להא, דמסתמא מרביה גמירא ליה ככל שאר התורה, ודוחק לומר דלר"י אין למדין מן הכללות כדאמר איהו ברפ"ג דעירובין, וכוונת התי' דכונתו רק על הנך ולא על ב"ע, וי"ל דבעצמו שיער היינו בעל השמועה, ומהני לזה דרביה הוה ששיער בעצמו, או סוד ה' ליראיו שראה ברוה"ק אופן המעשה ועי"ז שיער כמה היא, ואי"ז לא בשמים היא כיון שרק המציאות נתגלתה לו, ועדיין טעון שיקול הדעת לידע מה דרך אדם בינוני שאינו ממהר מדי ולא מאריך מדי, (ועיין בס' נפלאות מתורתך לר"י לורנץ בענין לא בשמים היא).
והנה במד"ר פ' נשא הובאה עוד שיטה בזה בביאור מקור דברי ב"ע, דאיכא דאמרי נתחמם, ומה דבגמ' דידן לא נזכר תירוץ זה פשוט דדורשין לשבח ואין דורשין לגנאי, דמ"ט לא נימא שהיה כיעקב שלא יצאה ממנו טיפת קרי או כההוא אמורא שהעידה שפחתו עליו, ועוד דאי איתא שהיה לו הרהורים היה מחוייב לישא אשה אע"פ שנפשו חשקה בתורה, יעויין בפוסקים באה"ע סי' א', ומיהו ע"ז יתרץ המד"ר דכיון שהיה רק פ"א א"צ לחוש לזה כיון דלא אתחזק, אך מה שקשה ע"ד המד"ר איך מחשב שיעור ביאה כשיעור חימום, דהניחא יש לחשב בזה חלק זה שבמעשה, אבל כל שאר המעשה גופיה ליתיה בחימום, והיאך חישב לה דהא לא נסיב איתתא, וצ"ל דלהא לא היה צריך למינסב איתתא, שהוא חישוב פשוט, וכן מתחיל רק אחר ההתרה כמ"ש בתוס' בע"א ד"ה כמה בשם הירוש' פ"א ה"ב, משא"כ החימום זה צריך לשער בעצמו.

חולין קל"ג א' אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו וכו' משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה.
פי' כדאי' בפ"ק דברכות דף ח' א' דלבסוף לא הוי מצלי אלא היכא דגרס, והיינו בביתיה כדאי' התם, ושמא לא הוי מצלי אלא א' לל' יום או כעי"ז, וכדאי' בר"ה ל"ה א' גבי רב יהודה.

ב"מ ל' א', לא דחינן איסורא מקמי ממונא.
פי' משום דאתיהיב למחילה, וכ"כ התו' בשבועות ל' א', ומשמע שכך גרסו בגמ', הלכך אמרי' ליה עליך למחול כדי שלא יעבור חברך על איסור, כיון דאתה ג"כ אין לך לעבור איסור לצורך ממונך, מיהו ק"ק מפ"ק דיבמות דף ה' דבעינן התם קרא שלא ידחה כבוד או"א שבת, וקשה דתיפוק ליה מהך סברא, ושמא כאו"א שאני דהוקש כבודן לכבוד המקום.

ב"מ דף ל ע"ב, אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.
אע"ג דקרא לאו גבי השבת אבידה מיירי, מ"מ ממילא שמעת מינה דגם בהשבת אבידה שלך קודם, א"נ גבי שאר דברים לא אצטריך קרא, כגון אם יש לו מעות לסחורה פשיטא דיש לו להתפרנס בעצמו מהן אם צריך להן, מליתן לחבירו להתפרנס בהן, ואצ"ל שא"צ ליתן לו מתנה [ולא מיירינן בעני ובחיובי צדקה דאורייתא וחומש], ואפי' אם מוצא מציאה פשיטא שיכול ליטלה לעצמו וא"צ ליתן לחבירו את המציאה, ואדרבה חבירו הו"ל רשע אם יטלנה לעצמו לדעת רש"י בר"פ האומר בקידושין, ולפירושא קמא צ"ל דשקולין הן כיון דגם בהלואה איכא חיובא דאורייתא כשיכול להלות, והנה בפסחים דף נ' ב' אמרי' שנותן עיניו במנה יפה ראשון אינו רואה סימן ברכה, ושמא יש חילוק בנותן עיניו במנה יפה שרואה לעצמו טובה מרובה יותר מאחרים ומדקדק כ"כ אפי' בכה"ג, משא"כ הכא ובשאר דוכתי שהוא דבר בעצם כגון אם יחזיר האבידה או ימשיך במלאכתו, ורוצה להמשיך במלאכתו, וכ"ש דלא דמי להא דקי"ל חייך קודמין דמיירי בחיי נפש ממש, דבזה ג"כ הדעת מכרעת שחייו קודמין.
וכן לקמן ל"ג עמוד א' ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, ופרש"י כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק - פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות ע"כ.

חולין קלד ע"ב, לוי זרע בכישר אתא לקמיה דרב ששת.
נראה דלוי אחר היה, ולא לוי תלמידו דרבי, שלא מצינו שהיה בזמנו דרב ששת, ובודאי לא היה בא לשואלו דבר הלכה.
ויש לברר אם מצויה גירסא אחרת בזה.

קידושין דף סט ע"ב כל הארצות עיסה וכו'.
וטעמא כדמפרש שהעלה עזרא את כל הפסולין לא"י, וקשה דא"כ כל הארצות עדיפי מא"י דעכ"פ מיהא לא הוחזקו שם פסולין, ודוחק לומר דקים להו שבכל העולם נתערבו פסולין, ונימא לפ"ז דה"ה לא תמצא מדינה א' בסוף העולם שלא הוחזקו שם פסולין, דוחק לומר כן, אלא י"ל דנהי שבא"י שכיחי פסולין, מ"מ כיון שהן בני תורה יודעין לפרוש משא"כ שאר ארצות שאינן בני תורה אע"פ שלא הוחזקו פסולין יותר מא"י מ"מ מעט הפסולין שעכ"פ יש נתערבו בהו ואין יודעין לפרוש.
ולפ"ז ה"ה האידנא אפשר דארצות שהיו בהן בני תורה ייחוסן עדיף משאר ארצות.

סנהדרין ק"ה ע"ב א"ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות וכו' קללה ולא קללות.
הנה בכל פרשת בלעם ובלק משמע שלא היה קללה כלל, וכמ"ש אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד, וכתיב לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, וכתיב מה אקוב לא קבה אל, וכתיב לא תאור את העם, וכן כתיב ואך את הדבר וגו' אותו תשמור לדבר, וכל הענין כולו משמע שלא קילל כלל, וכן מדקאמר הכא מה היה בלבו מבואר שלא הוציאו בפיו.
ודוחק להעמיד כל המקראות על אותה קללה דבתי כנסיות ובתי מדרשות.
וא"כ תמוה מ"ט נימא שיחולו קללות על ישראל ממה שלא קילל בפועל ורק בלבו היה לקלל, דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור, בפרט דאין כוחו של בלעם אלא בפיו כדאי' בחז"ל, וגם אי ס"ל הרהור כדיבור ג"כ ושייך לקלל בהרהור, אך לא נראה שהי"ל רשות לקללן בבהרהור כיון דהו"ל כדיבור, [וגם צ"ב אי שייכא כאן סוגיא דהרהור כדיבור או לאו כדיבור הכא], ואפשר דכל התעוררות בלעם ובלק היה ע"י איזה קטרוג שנתעורר על ישראל למעלה [כמ"ש רז"ל בדומה לזה עה"פ ראו כי רעה נגד פניכם], וברחמים גדולים ביטל הקב"ה שלא יהא חילול כבוד שמים, למען דעת צדקות ה', אכן עיקר הקטרוג נשאר על ישראל ובדורות מאוחרים שעבדו ע"ז קבלו את הקללות.

אבל עדיין צ"ע.

ב"מ טז ע"א אמר רבא וכו' שלחוה לקמיה וכו' אמר רבא זו צריכה לפני ולפנים.
חזינן דפעמים ראוי להשיב שוב תשובה, גם שכבר השיב זה ממש קודם, שלא יהיו השומעין סבורין שכנגדו אמר תשובה ניצחת, ויקבע הלכה כמותן, ועיין ביצה כ ע"ב, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה מה זו שתיקה ע"כ.
ומ"מ חזינן דהיה ראוי לו להשיב תשובה כי היכי דלא ליתחזי שהאמת עם חבירו.

כתובות דף קיא ע"א ואלא הכתיב נבלתי יקומון ההוא בנפלים הוא דכתיב.
הרמ"א באו"ח סי' קכ"ד פסק דמייד כשהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה"ב, ומצינא למימר דלק"מ דימות המשיח לאו היינו עוה"ב, אמנם גרסי' בירושלמי ספ"ד דשביעית, מאימתי קטני ישראל חיין רבי חייה רובה ור"ש ברבי חד אמר משיולדו וחד אמר משידברו מ"ד משיולדו [תהילים כב לב] יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה מ"ד משידברו [שם לא] זרע יעבדנו יסופר לה' לדור תני בשם ר"מ משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת מ"ט [ישעי' כו ב] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.
תמן אמרי משימולו [תהילים פח טז] נשאתי אימך אפונה ורבנן דהכא אמרין משיולדו [שם פז ה] ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון רבי אלעזר אומר אפי' נפלים מה טעם [ישעי' מט ו] ונצורי ישראל להשיב ונצירי ישראל להשיב ע"כ.
ומבואר דכ"ז מיירי על תחה"מ וימות המשיח יחד.
ועצם מה שהכריע הרמ"א כדעת זו בירוש' נראה לי משום דכל הנך אמוראי נינהו ור"מ לבד תנא הוא, ותנא ואמורא הלכה כתנא, אבל קשה דלכאורה בגמ' דידן מבואר לא כן ומאי דוחקיה לחלק בזה ענין תחה"מ מהעוה"ב אחר דבירושלמי מבואר לא כן, והא לקמן דקא"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ודריש לה מ'ורוח להולכים בה', משמע דמשוי להו להעוה"ב תחה"מ.
וי"ל דס"ל באגדה הלכה ככולהו [דה"נ אשכחנא כמ"פ באגדה מחלוקת תנאים עם אמוראים מה שלא מצינו כ"כ בהלכה], והכא בסי' קכ"ד נקט זה שהוא מענין אמן.

קידושין ס"ח א', עם הדומה לחמור.
ניקודו בפתח תחת העי"ן ולא בחירק, כדמוכח בכתובות קי"א א' דדריש לה אקרא דהעם עליה.

נדרים ב ע"א ר"ן ד"ה כל, ואפי' לר"ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג"כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא.
אע"ג דכל הלשונות באו מן השמים, כמ"ש רז"ל בפ' נח עה"פ כי שם בלל ה' שפתם, ולא הי' מרצונם כלל, ועיין בס' הכוזרי מאמר א' דלא יתכן שימציאו בנ"א לשון מעצמם, מ"מ החלות של הנדר הוא משום שהוא ל' של בנ"א ולא משום שהוא לשון בעצם.
וג"כ כונת הר"ן לתיבות הנוספות על הלשונות, ואינם מעיקר הלשון, דגם בהם חייל הנדר.

נדרים ב ע"א בר"ן ד"ה כל, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי' החכם הגדול ר' יהודה בר' חסדאי ז"ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ"ע, קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ"ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי.
האחרונים הביאו בשם החזו"א שסבר דהברה אחרת לדידן דינה כלעגי לשון ולא כלשון אחרת (הובא באעלה בתמר), ונפק"מ דלכתחילה אסור לומר דברים שבקדושה שלא בהברת אבותיו, כיון דקרא ולא דקדק באותיותיה יצא (מגילה י"ז ב') הוא בדיעבד, וקוראין אותה ללועזות בלעז (מגילה י"ז א') הוא לכתחילה.
ולכאורה יש להקשות ע"ז מדברי הר"ן כאן בשם הר"י ב"ר חסדאי דגם בכל כה"ג חשיב כלשון אחרת, ויש לחלק בין לשון אחרת שמשתמשין בה בתיבות שנשתבשו מלה"ק, דחשיב שנשתקע באותו הלשון ואינם מלה"ק כבר אלא מהלשון שמדברים בו, לבין המדבר בלה"ק וגם כונתו לדבר בלה"ק אלא שמדבר בלעגי לשון, דבזה אין להחשיב דיבורו ללשון בפנ"ע.
ומ"מ סברת הר"י ב"ר חסדאי דס"ד להחשיבן כלעגי שפה ולבטל הנדר עי"ז צ"ע, דבכל התורה קי"ל קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, וכ"ש נדרים דאזלי' בתר לשון בנ"א כיון שדרך בנ"א לשבש תיבות אלו ודאי נחשיבם כלעגי שפה, ומאי ס"ד למימר דלא חשיב נדר, ומ"ט הוצרך לזה שדינו כבר כלשון אחרת, אטו הנודר בלעגי שפה שאינו בשום לשון לא חשיב נדר, וי"ל דשאני לעגי שפה הקרובין לשורש הלשון לבין לעגי שפה שאינן קרובין ללשון, דלאו כל כמיניה לומר שכונתו לתיבה השרשית כיון שאומר דבר אחר לגמרי, ודוקא משום שדרך בנ"א לשבש תיבות אלו חשיבי עכ"פ כלשון אחרת.
ולפ"ז גם דברי החזו"א מבוארים יותר, דכיון שהחילוקים בין בני אשכנז לבני ספרד בהברותיהן קרובין זל"ז, בזה ודאי חשיב כלעגי שפה קלים וכלא דקדק באותיותיה גרידא, ולא על כה"ג ס"ד הר"י בר"ח שלא חשיב כאומר התיבה בעצמה בלה"ק, וגם אי"ז כקרא בכל לשון וכנ"ל, ובענין הברת בני פולין ששונה מאוד שמענו סברא (מהר"ש צביון נכד הגרח"ק) לומר דזה ודאי יותר מלא דקדק באותיותיה, אלא הברה אחרת לגמרי, אבל בפוסקים לא חלקו בזה, והנה אנו דברנו מצד עניין זה אמנם יש הרבה מה להאריך בזה.
[ובצאתי מנושא זה אחר שראיתי שהארכתי בו מאוד ויותר מן הצורך עלי לציין כמה דברים: א.
הכרעת רוב פוסקי זמנינו שיוצא גם בשמיעת הברה אחרת (ויעויין בספרי המלקטים שהביאום), וכן המנהג, אם לא בפ' זכור וכדו' שיש מקפידים לכתחילה.
ב.
לא תמיד האדם עצמו יהיה מחוייב לקבוע מנהגו כמנהג אבותיו, ופעמים שמשתנה לפי המקום והמצב, ויעשה שאלת חכם.
ג.
לאחרונה נתחדשו הוכחות בחקר ענין זה, ויתכן שהדין נשתנה, ויש"ח].

נדרים ד ע"א בר"ן ד"ה ופרכינן הרי חטאת חלב - כלומר כל החטאות דהכי מיקרי כולהו חטאת חלב אית בהו הך קולא עכ"ל.
לשון הר"ן לכאורה אינו מדוקדק דאה"נ שכל חטאת יחיד עובר עליה בבל תאחר, אבל מ"מ לא מקרו כולהו חטאת חלב בעלמא, דכמה חילוקים יש ביניהם כגון עולה ויורד ומצורע, ורק דכל חטאת סתם נקראת חטאת חלב גם אם היה על עבירה אחרת, אבל לא כל החטאות, וצע"ק.