נהנה

נשאל: י״ז במרחשוון תשפ״ה

או”ח סי’ רפח ס”א

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא ...קרא עוד

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס”ל כשיטה הראשונה הנ”ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא”כ שיטה שניה הנ”ל, ויעוי’ בשל”ה שנקט דג’ סעודות מן התורה דהרי בגמ’ דרשי’ לה מדכתיב היום ג”פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל”ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ”מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו”ע בס”ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס”ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו”ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו”ע מודו (מיהו שמא י”ל דבס”ג סמך על מה שכתב בס”ב יש אומרים), וכמ”ש המשנ”ב בסק”ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה”ע להגרא”ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה”ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי’ תוס’ סוכה ג ע”א ואכמ”ל בנקודה זו), וממילא בנד”ד אפי’ נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ”מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.

נשאל: ב׳ במרחשוון תשפ״ה

האם יש חילוק בין מצוות אכילת בשר בשבת ליום טוב

בשבת עיקר דינו בכבוד ועונג כמ”ש וקראת לשבת עונג וכמ”ש [שבת קיח ע”ב] במה מענגו וכו’, ולכן אין הענין דוקא בבשר אם מתענג בדברים אחרים, ולכן נזכר שם בגמ’ בדגים גדולים וכו’, אע”פ שנזכר שם [קיט ע”א] ג”כ בישרא וחמרא לגבי בני פפא בר אבא, ומאידך נזכר בפוסקים [משנ”ב סי’ רמב סק”ב] שמי שאינו נהנה מדגים לא יאכל דשבת לעונג נתנה ולא לצער, וכן נזכר בפוסקים [סי’ רפח ס”ג] דמי שנהנה מתענית בשבת יכול להתענות, וכן נזכר בפוסקים [ריש סי’ רצא בשו”ע ובמשנ”ב] שמי שהאביס עצמו באכילה עד שמצטער בסעודה שלאחריה פטור מלאכול דהשבת לעונג נתנה ולא לצער.

וז”ל המשנ”ב סי’ קסח סקצ”ד לגבי ג’ סעודות, דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם נהנה ממה שמתענה אין צריך לאכול כדאי’ בסי’ רפח על כן הם בכלל שאר ברכות הנהנין עכ”ל.

ואמנם גם לגבי שבת משמע במקובלים דיש ענין להדר באכילת דג ממש כששייך, ועי’ כה”ח סי’ רמב סק”י מה שכתב ע”פ המקובלים לענין אכילת דגים בסעודה שלישית, וע”פ נגלה עי’ בשש”כ פמ”ב הערה סג דבמקומות שיש חשיבות בבשר יותר מדגים יתכן דסגי בבשר, ולולא דמסתפינא הו”א דאפי’ אם גם בזמנם היה בשר חשוב מדגים (וכך המציאות שדג הוא הרבה פחות קשה למצוא מבהמה דאפשר לשלותו מן הים, ודוחק לומר דדגים גדולים כ”כ משנה את המחיר משאר דגים, ועוד דגם במדרש שהביא רש”י על פרי החג משמע כן שבשר יקר מדגים, ועוד דגם בבני פפא בר אבא בשבת קיט ע”א שאמרו דשכיח לן בשרא וחמרא בכל יומא לא הושב להם שם שבשבת יאכלו גם דגים וכ”ת דזה היה כלול בשאלה שאוכלים דגים גם בחול א”כ העיקר חסר מן הספר, ועוד דגם ראשי שומים שנזכר שם גבי דגים גדולים וראשי שומין, והרי ראשי שומין בודאי אינם יקרים מבשר בהמה, וכן מבואר בחולין פד ע”א דדגים זול מן הבשר וכדפרש”י שם דגים היו בזול במקומן יותר מן הבשר עכ”ל), מ”מ ר”ל דמצד החיוב לענג את השבת ברחבות לא חייבו יותר מדגים גדולים וכו’.

מאידך גיסא ביו”ט ענין אכילת הבשר הוא מדין שמחה (עי’ משנ”ב סי’ תכח), ולכן יש בזה גדרים אחרים, ואמנם הענין הזה ששבת ליו”ט נתנה ולא לצער שמותר להתענות כשהאכילה מצערתו נאמר גם ביו”ט כדמוכח בבה”ל סי’ תרלט ס”ג ד”ה בליל, מלבד בחיוב האכילה של ליל פסח וליל סוכות, וכן ענין הכפי יכלתו (שאם אינו יכול פטור) נזכר ג”כ במשנ”ב סי’ תקכט גם לגבי יו”ט, וה”ה אם אינו נהנה מבשר פשיטא שאין ענין לאכול בשר ביו”ט אם גורם לו צער ואין גורם לו שמחה (כמו שנתבאר גדרי שמחה בתשובות דלהלן), ובסמוך יתבאר הענין עוד.

עכ”פ הגדרת האכילה ביו”ט מלבד כבוד יו”ט הוא ג”כ הגדרה של אכילת דבר המשמח דבר המביא שמחה אחר אכילתו.

ובשם הגרנ”ק הובא (הגרא”ד דינר בקובץ מים חיים חגי תשרי עמ’ קה) דמי שיש לו מנה אחת של בשר משמע מדבריו שם שיקדים להשאירו ליו”ט משבת מכיון שביו”ט יש דין מיוחד בשמחה בבשר, אבל בדג הוא משום כבוד שבת ויו”ט ואין עדיפות ליו”ט מלשבת, ולכן יאכלנו ביום שבא קודם, ולגוף מה שהובא שאין עדיפות מכבוד יו”ט על כבוד שבת, יש להעיר מדברי השו”ע סי’ תקכט ס”א בשם הגמ”י פ”ו מהל’ יו”ט מהירושלמי דבגדי יו”ט יהיו טובים משל שבת, והטעם כמ”ש המג”א והמשנ”ב שם דביו”ט חייבין אף בשמחה וא”כ ה”ה לענייננו.

וגם למה שכ’ הגרנ”ק שאין מצוה ביו”ט יותר משבת מצד השמחה יש להעיר דבתשובות אחרות [ד”ה האם אפשר לקיים שמחת יום טוב באכילת בשר דג, וכן בד”ה האם יכול לשמח אשתו ברגל במטבח חדש או בבשר ויין במקום בגדי צבעונין כשאומרת שזה משמחה יותר https://shchiche.com/119640] נתבאר ע”פ הרבה פוסקים שעיקר דין שמחה יוצאין גם בדבר שאינו בשר ורק יש מעלה בבשר בהמה שנזכר בו שמחה כמ”ש הבה”ל סי’ תקכט בשם הב”ח והאחרונים, ואכמ”ל, וממילא היה מקום להעלות צד דגם לענין זה יו”ט קודם כיון שבו יש גם שמחה במאכל טוב וגם כבוד יו”ט, ואע”ג דגם בשבת יש מצוות עונג ומצוות כבוד וא”כ יש לומר שהוא ג”כ ב’ דברים, מ”מ א”כ למה בבשר בהמה מודה הגרנ”ק די”ט קודם שכן יש בו שמחה, וכי תימא משום שהיא מצוה שנאמר בייחוד על בשר בהמה (שיש בו מעלה הנ”ל) א”כ מנ”ל דיש מחמת זה דין קדימה, ואולי ר”ל דדין שמחה כל דהוא ביו”ט ועונג כל דהוא בשבת וכבוד כל דהוא בין ביו”ט בין בשבת אפשר לקיים בשאר מאכלות טובים שיאכל בשבת וביו”ט וממילא יש ענין להשאיר הבשר לי”ט כדי לקיים שמחה בבשר דומיא דשלמים וכנ”ל, וצ”ע בזה למעשה.

ואמנם ציינתי שם (בתשובה הראשונה משתי תשובות הנ”ל) שיש מאחרונים שסברו שאינו יוצא יד”ח שמחה בבשר עוף, ועי”ש מה שכתבתי בבירור ענין זה ע”פ הסוגיות העיקר בזה דיש גדרים שונים של שמחות בכמה מצבים.

נשאל: י״ג בתשרי תשפ״הב: ממונות

עגלת סופרמרקט המונחת בחדר מדרגות בבנין במשך זמן בלא דורש ומבקש האם מותר להשתמש בה

הנה עצם דבר גזול כשידוע שהוא גזול אין להשתמש בו כמבואר בכמה דוכתי ראה חו”מ סי’ שסט סעי’ ב ג ועוד (ועי’ בתשובה שהארכתי לענין קניית חלקי רכב מבני מיעוטים נכריים). ואע”ג דלפעמים אומרים ניחא ליה שישתמש בו [כמו שיבואר להלן] ...קרא עוד

הנה עצם דבר גזול כשידוע שהוא גזול אין להשתמש בו כמבואר בכמה דוכתי ראה חו”מ סי’ שסט סעי’ ב ג ועוד (ועי’ בתשובה שהארכתי לענין קניית חלקי רכב מבני מיעוטים נכריים).

ואע”ג דלפעמים אומרים ניחא ליה שישתמש בו [כמו שיבואר להלן] מ”מ כשהוא גזול אין אומרים כן דהרי זה לא יחזור אליו, וכמ”ש בפשיטות בחוקת משפט (פ”ה ס”כ ובהערה שם) דגם שימושים שמותר להשתמש בחפץ מסתמא מ”מ בחפץ גזול אסור להשתמש ע”פ דברי השו”ע הנ”ל בסי’ שסט ס”ב, וכן משמע שם בלישנא דשו”ע דאיסור ההנאה מהגזלן הוא גם באופן שאין צריך להעלות לו שכר אף דמעיקר דינא מותר להשתמש בו אם לא היה גזול, עי”ש ודוק, ויתכן לומר ההגדרה בזה דכל עוד שהחפץ אינו ברשות בעליו הוא אינו נהנה מהחפץ מבעליו אלא מהגזלן וממשיך בזה את קיום החפץ ברשות הגזלן, ועי’ אבני המשפט ח”ב סי’ קמז (ומ”מ גם לדבריו כמדומה שבודאי גזול אסור גם ליהנות).

אלא שכל זה באופן שהעגלה היא ודאי גנובה, אך לגבי הנידון אם יש להחזיק עגלה זו כגנובה, אציין בזה שהכרתי מקרה של קבלן יר”ש שטען שהוא רכש את העגלה מהסופרמרקט, ולכן א”א להכליל בזה בכל מקום בפשיטות, אבל מן הסתם כשלא ידוע אחרת, מסתבר שעכ”פ אם הוא מונח במקום כל שהוא שלא בשימוש קבוע ורשום עליה את השם של בעל העגלה, דהיינו החנות, יש לחשוש שהוא של החנות (דדוקא גבי מעות אמרי’ שהשם אינו סימן ולא בשאר דברים, עי’ חו”מ סי’ רסב סי”ג), ואפי’ אם היה צד שהונח שם על ידי בעלי החנות מה שהוא דרך הינוח אינו מתיר לקחתו דדרך הינוח לא יטול [חו”מ סי’ רס ס”ט], וכ”ש כשאינו נוטל על מנת להחזיר, ובפרט כשמסתבר שלא הבעלים עצמו הניחו ויש בזה גם חשש גדול של גזילה כנ”ל.

לגבי להשתמש בעגלה שאין ידוע של מי היא ואין עליה שם והיא מונחת בדרך הינוח, הנה הוא יש מהפוסקים שכ’ שמותר להשתמש בחפץ של אחר על ידי אומדנא שהיה נותן להשתמש, וכמ”ש כעי”ז השטמ”ק בב”מ כב ע”א והגר”ז הל’ שאלה סעי’ ה, וראה ש”ך חו”מ סי’ שנח סק”א, ועי’ משפטי התורה להגר”צ שפיץ ח”א סי’ נב.

אולם לשי’ הקצה”ח ר”ס שנח שפסק כדעת התוס’ בב”מ שם והגהות אשרי ומרדכי שם סי’ תכה שאסור ליטול דבר גם אם יסכים כשיודע לו, א”כ יש לדון כאן שהוא רק שימוש בלבד, ובשו”ע סי’ שנט ס”ה משמע דגם בדבר שהוא שימוש בלבד אסור להשתמש בו בלא רשותו.

אולם בדבר שדרך העולם להרשות להשתמש בו גם להשו”ע שם ס”א מעיקר הדין מותר להשתמש בו אם לא ממידת חסידות, ולענייננו יתכן לומר שלמלאות את העגלה במקומה בפריטים באופן זמני ולפנותם לאחר כמה דקות, הוא דבר שדרך העולם להתיר להשתמש, אבל לקחת העגלה ולהסתובב בה א”א לומר דבר כזה שדרך העולם להרשות בזה, מכיון שעגלה זו היא עסקית ומשמשת לעסק וכל ייעודה ומטרתה הוא לשימוש לקוחות החנות בתוך החנות.

ובנידון דידן יש לדון גם לדעת הש”ך מכיון שידוע שהחנויות אינם מרשות ללקוחותיהם להשתמש בעגלות החנות מחוץ לחנות (עכ”פ בלא אישור מיוחד) לכן צל”ע אם אפשר להתיר דבר כזה כשהוא כבר מחוץ לחנות, ואולי יש לתלות גם בזה דכיון שאם היה מתקשר לבעל החנות ואומר שיש כאן עגלה והיא נמצאת כאן בכל מקרה אם היה יכול להיעזר בה היה אומר שישתמש בה.

אבל לפי מה שהתברר שבאופן של גזילה אסור להשתמש א”כ אם המציאות שעגלות מסוג זה שייכות רק לסופרמרקטים, א”כ לא יועיל לנו לדעת שאין על זה שם כיון שמן הסתם נלקח מסופרמקט בחוסר אחריות המוגדר ע”פ הלכה כגזילה, אבל אם המציאות שיש הרבה אנשים פרטיים עם עגלות כאלה יש לדון להתיר שימוש במקום בעגלה בלא להוציאו ממקומו באופן שאין דרך להקפיד כמו שהתבאר (בלבד לא דברים כבדים או מסיביים או דברים שיכולים לשרוט את העגלה שבזה אין דרך שלא להקפיד).

אבל באופן שלוקח העגלה למקום אחר עובר בזה איסור של נטילת חפץ בדרך הינוח שבזה יש לחשוש שהבעלים לא ימצאוהו [ראה סמ”ע חו”מ סי’ רס סקל”ח], ואפי’ לגבי שימוש בתפילין מדין ניחא ליה כתב המשנ”ב [סי’ כה סקנ”ג] שלא יוציאו למקום אחר, ממילא א”א להתיר כאן לקחת העגלה למקום אחר להשתמש בה, וכ”ש שעגלת סופרמרקט מתכת מצויה היא בד”כ שייכת לחנות ולא לאדם פרטי וכשהיא מונחת בחצר בנין במשך זמן ללא דורש בד”כ מדובר בחוסר אחריות של אחד המשתמשים בחנות המוגדר כגזילה ובגזילה התברר כנ”ל שא”א להשתמש בו.

ולא נכנסתי בזה לדיני השבה בעגלה כזו אם צריך לטרוח בהשבתה או ואם ישתמש בה וירשום בפנקסו עד שיבוא אליהו, אבל עכ”פ בשימוש גרידא כשאין דעתו להשיב הדין הוא כמו שהתבאר.

נשאל: כ״ד באלול תשפ״דב: תפילה

המודד נעליים חדשות בחנות האם צריך נטילה מחמת הנגיעה בהם

לא.מקורות:כן מבואר לענין נעליים שלא לבשן אדם מעולם במור וקציעה סי’ ד שאין מצריכין נטילה עד שינעול אותם אדם פ”א וילך על הארץ, וכעי”ז בבן איש חי שנה א’ תולדות אות יז, כה”ח סי’ ד סקע”א, שבנעליים חדשות א”צ מדידה. ...קרא עוד

לא.

מקורות:

כן מבואר לענין נעליים שלא לבשן אדם מעולם במור וקציעה סי’ ד שאין מצריכין נטילה עד שינעול אותם אדם פ”א וילך על הארץ, וכעי”ז בבן איש חי שנה א’ תולדות אות יז, כה”ח סי’ ד סקע”א, שבנעליים חדשות א”צ מדידה.

ויעוי’ בשם ספר שערים המצויינים בהלכה קו”א סי’ ב ס”ט שכתב שהמודד בחנות א”צ נטילה כמ”ש השלה”ג ספ”ק דביצה דאין איסור בכלאים שלובש לצורך בחינה, ולפי סברתו יש לפטור גם בנעליים שאינן חדשות (כל עוד שלא ממש היו מטונפות דבזה פשיטא שאין פטור משום שלא נהנה מהם), ולא זכיתי להבין ההשוואה ביניהם, דשם הוא דין מצד ההנאה מהנעליים, וכאן הוא דין בנגיעה ולא בלבישה, דאפי’ נגיעה לחוד מחייבת נטילה, כמבואר במור וקציעה הנ”ל, ועוד דכאן המחייב אינו ההנאה אלא הטינוף מהנעל, וגם כשאינו מתטנף מהנעל יש בזה להרבה פוסקים תקנה קבועה ליטול ידיו, אבל בכלאים תליא בצורת הנאת לבישה, ומאידך גיסא גם הרבה בגדים חייבין בכלאים ואין מצריכין נטילה, ואולי כוונתו דמאחר שלא חשיב הנאת לבישה ממילא לא נעשה נעל על ידי זה ואז נחשב כנעל חדש שלא הלכו בו וכדברי הפוסקים הנ”ל, ודוקא שלא היה שימוש אחר בנעל קודם לכן.

ומ”מ הסוברים דהנטילה אחר חליצת מנעליו או נגיעה במנעליו הוא מחמת רו”ר (וכמ”ש השוע”ר סי’ ד סכ”ז ועי’ בבית ברוך על החי”א שכך דעת החי”א ג”כ ועי’ בתשובתו של ה”ר יוסף בהר”ח פלאג’י) יש לדון דשמא דין זה הוא בדבר המיוחד לנעילה ועומד לנעילה, ומאידך גיסא יש לומר דרק בדבר שכבר שימש לנעילה כבר, וכן דעת המו”ק הנ”ל דגם רוח רעה אין אם עדיין לא הלכו בו, ויעוי’ בשו”ת שבט הקהתי ח”ד סי’ ב שהצריך נטילה במודד בחנות.

נשאל: י״ז באב תשפ״דב: הנהגות

מי שיש לו צער וקושי בלימוד תורה האם עובר על איסור תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה

לכל אחד יש זמנים שיש כבדות בלימוד וזה תפקיד עבודה אחר של צער, וכמו שאמרו שטוב אחד בצער ממאה שלא בצער (אבות דר”נ פ”ג ה”ו), וכמו שאמרו בסוף פ”ה דאבות לפום צערא אגרא, ועל זה כתב בספר הישר המיוחס לרבינו ...קרא עוד

ונראה ג”כ שעיקר הצער האסור בזמן הלימוד וקיום המצוות הוא כשמצטער מכח מה שמגמד ערך מה שעושה אבל אם בידיעה יודע גודל מעלת מה שעושה עד כמה שיכול לפי השגתו אלא שיש לו רגשי צער שאינו יכול למונעם ממנו אין זה בכלל האיסור, וכמובן שמה שיכול לעשות לחיות את עצמו הוא טוב ויעשה כן.

וההנהגה הנכונה לפי זה להשתדל להבין במחשבתו שהמצב שהגיע אליו הצער כרגע הוא לטובתו והוא שמח גם בזה ולקבל היסורין באהבה והזכות שיודע שהיסורין באין עליו מן התורה (שאשרי לו כמ”ש במדרש רבה), ועי’ עוד בספר הישר הנ”ל.

ומה ששאלת אם יש בעיה ללמוד מצד הלכה כשזה גורם לו צער מסיבה בלתי מובנת, בודאי שאין בזה סיבה להעדיף מצד הלכה ומוסר למעט בלימוד מחמת זה דלא ללמוד הוא בודאי גרוע יותר, וכ”ש לפי מה שנתבאר דאחת בצער ממאה שלא בצער, ועי’ קריינא דאגרתא עמ’ כט דאדרבה לימוד כזה שהוא בצער כגון מי שקשה עליו החזרות וחוזר בדוקא הוא יותר מסוגל לכפרת עונות מלימוד שלומד בחשק (ומ”מ מי שסובל באופן חריג מהלימוד מחמת משקעים שונים וקשיים נפשיים ועלול לצאת מזה נזק נפשי יתייעץ עם המומחים הכפופים לחכמים).

ומ”מ בד”כ צריך אדם ללמוד מה שהוא חפץ ומה שהוא נהנה כדי שיוכל תלמודו להתקיים בידו כמ”ש בע”ז יט ע”א, ועי’ ביאור הלכה בהל’ ת”ב בשם המאמר מרדכי מה שכתב בענין הלימודים בת”ב, וכמובן שהכל לפי הענין דלפעמים אדם צריך להרגיל עצמו בלימודים שקשה לו בהם כמ”ש הסטייפלר לענין חזרות (ועי’ גמ’ ע”ז שם), וה”ה לפעמים נצרך לעניינים נוספים (עי’ פרישה יו”ד סי’ רמו).

נשאל: כ״א באייר תשפ״דב: ממונות

אדם שתיאם עם בעלי אולם תאריך ולבסוף בטעות לא השתמש באותו אולם אלא באולם אחר בבעלות אחרת האם מחוייב לשלם לבעלי האולם שהשתמש בהם או לא

יש לפנות לב”ד לדון בדברים, והנני להדגיש שאין כאן פסק הלכה שמישהו יצטרך לשמוע אליו, אולם אציין בזה כמה מ”מ. קיצור הדברים שע”פ הלכה יש תשלומין באולם שעומד להשכרה ואדם השתמש בו למרות שחשב שהבעלים של האולם הוא אדם אחר שדיבר ...קרא עוד

יש לפנות לב”ד לדון בדברים, והנני להדגיש שאין כאן פסק הלכה שמישהו יצטרך לשמוע אליו, אולם אציין בזה כמה מ”מ.

קיצור הדברים שע”פ הלכה יש תשלומין באולם שעומד להשכרה ואדם השתמש בו למרות שחשב שהבעלים של האולם הוא אדם אחר שדיבר איתו, (וכ”ש אם היה רק טעות של המלצרים ובעל השמחה ידע את הטעות וזרם איתם מטעמי נוחות שלו כמו במקרה שלך), אבל יש כמה פרטי דינים שצריכים בירור ועיון.

מקורות: בפשטות צריך לשלם וכמבואר בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”י שבחצר העומדת לשכר והשתמש בה השוכר ושילם בטעות לאדם שהחצר לא היתה שלו צריך לחזור ולשלם למי שהחצר היא שלו ויחזור ויתבע ממי ששילם לו (ובעניננו הוא נידון נפרד אם צריך לשלם גם לראשון ויבואר אי”ה בתשובה נפרדת), ומ”מ במקרה שהאולם שסיכם איתו בתעריף יקר יותר אין זה מחייב לשלם לאולם שהשתמש בו בתעריף היקר עי’ בשו”ע שם, ועי’ להלן לענין מקרה הפוך בתעריף.

ויש להוסיף עוד שבשו”ע שם ס”ט הזכיר לגבי חצר שאינה עומדת לשכר, שאף אם שכר את החצר מאדם אחר על דעת לשלם לו והתברר שהוא היה נוכל אינו צריך לשלם את הכסף לבעלים על אף שהשתמש בחצר על דעת לשלם, ומבואר מזה שבמקרה מקביל שחצר עומדת לשכר (המבואר בסעיפים שלפני כן) אם ירד להשתמש בחצר על דעת שסיכם ההסכמים עם אדם אחר, אינו פוטר אותו מה שחשב שחייב לאדם אחר ולא לבעלים כיון שסוף סוף השתמש בחצר העומדת לשכירות.

וגם במקרה שלנו שהיה באולם איזה פקיד שנתן להם להשתמש מחמת שהפקיד לא ידע שלא שכר מישהו את האולם הלילה, לכאורה אינו פוטר אותם מתשלום, יעוי’ בכסף הקדשים על גליון השו”ע שם בסעי’ ו (להגאון מבוטשאטש) שאם אדם נכנס לדור בחצר העומדת לשכר על פי עדותו של מאן דהוא שאמר לו שהוא יכול להיכנס אין זה פוטר אותו מתשלומין, ומה שכתב שם שצריך בעה”ב להישבע שלא אמר כן, ונכנס שם לנידון שבחלק מהמקרים יהיה פטור בשבועה, אבל לענייננו לכאורה אין שייך שבועה שהרי כל הצדדים מסכימים שחלה כאן טעות, והשבועה שם היא להישבע שלא הירשה להיכנס, ועי”ש שכתב כמה צדדים בזה וסיים שצלע”ע היטב.

ומ”מ יש לדון לענייננו אם חשיב שירד על דעת שלא לשלם כיון שלא אכפת לו כלל מי הבעלים ורק שיודע שכבר שילם על אולם אחד ולא היה מתכוון לשלם על אולם נוסף כיון שלא היה לו צד שהאולם אינו שכור לו, וממילא מכיון שלא ירד על מנת לשלם יש לדון מצד ירד על מנת לגוזלה, עי’ בשו”ע שם ס”ה ובכסף הקדשים הנ”ל בס”ו מש”כ בזה, ויל”ע.

רק דיש לחלק את דברי השו”ע ס”ה לבין דברי הכסף הקדשים דהשו”ע שם ס”ה מיירי במטלטלין ושם יש אכן דין של יורד על מנת לגוזלה שבזה אין צריך לשלם הכל עי”ש בשו”ע, אבל בקרקע שאין גזילה לא נאמר בשו”ע שם חילוק זה, וכן מבואר להדיא בתוס’ ב”ק ריש דף צז [והבאתי בתשובה אחרת ד”ה מי ששומע אזעקה וכו’] לענין חילוק זה בין קרקע למטלטלין, ואילו להדיא מבואר ברמ”א בס”ו שאם גזל ולא דר אינו צריך לשלם השכירות אבל באופן שדר לא, והכסף הקדשים שציין לדברי השו”ע סי’ שסג על חילוק בין יורד על דעת שכירות או לא – אין ברור למה התכוון, והרב גרוסברד (חתניה הגרנ”ק) אמר לי שאולי כוונת הכסף הקדשים לחילוק המסתבר בין ירד לשכירות לבין ירד שלא לשכירות שבירד לשכירות יצטרך לשלם כמו שהוא רגיל להשכיר גם אם הוא יותר משוויו ובירד שלא לשכירות לא יצטרך לשלם יותר משוויו, ויעוי’ שם בשו”ע קצת רמז מזה בסעי’ י’, אבל דבריו צריכין בירור למה התכוון בחילוקו זה.

ובפשטות לפי דברי השו”ע בס”ט וס”י אם דיבר על מישהו על שכירת אולם ובפועל השתמש באולם נחשב שירד על דעת שכירות ויצטרך לשלם, רק שאם האולם שהשתמש בו יקר יותר מהאולם שהתכוון לשכור הסתפק שם בכסף הקדשים ועי”ש מה שצידד בזה.

ובפשטות לפמ”ש השו”ע בס”י ובקצה”ח שם סק”ז בשם הנ”י והריטב”א יוצא שיצטרך לשלם על האולם השני כל השכר הראוי לתת לפי אותו האולם.

ואין להקשות על דברי מהאומר לחבירו דור בחצר שאין צריך להעלות לו שכר, כמו שפסק הרמ”א שם בס”י וכן נקטו הב”ח והש”ך לחשוש לדעה זו לפטור משום המוציא מחבירו עליו ראיה, וכעי”ז בקצה”ח סק”ט ובפת”ש בשם שו”ת חת”ס חו”מ סי’ קיט, אבל כאן לא שייך זה דכאן אין ספק שהיה כאן טעות שהאולם לא ניתן כאן בחינם והפקיד לא התמנה על ההחחלטה למי להשכיר אלא רק לקבל את האורחים, דהצד לפטור באופן של הרמ”א לכאורה הוא כשאפשר לתלות באופן של מתנה, ע”פ דברי הר”ן המובאים בקצה”ח שם סק”ט שהובאו ברמ”א סי’ רסד ס”ד, אבל כאן שאי אפשר לתלות באופן של מתנה לא.

בכל נידון זה צריך לברר המציאות האם שייך כזה דבר אולם שלא הצליחו למצוא שוכרים להערב עד שעה מסויימת, וכרגע אין סיכוי כלל למצוא שוכרים להערב, אם נניח שיש מציאות כזו, יש לדון שנחשב כמו חצר שאינה עומדת לשכירות, יעוי’ ברמ”א שם ס”ו שכ’ ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלינן עכ”ל, ואיני מכיר המציאות בזה וצריך לברר, אבל ההסתברות היא שמכיון שיש מקומות שהאולמות תפוסים מאוד ואין תאריכים פנויים, לכן יכול לקרות לפעמים שישכרו אולם מדקה לדקה כשאירע שהתעורר למשפחה כל שהיא או לכינוס או למוסד צורך לאולם מכל סיבה שלא תהיה, וממילא אם בעל האולם מקווה לכך שלפעמים להשכיר האולם ברגע האחרון ממילא כבר יהיה נחשב חצר דקיימא לאגרא בכל מצב, ויש מקום להעלות צד שגם אם עד היום לא היה מצב שמישהו שכר את האולם ברגע האחרון בכזאת שעה אבל אם בעה”ב לא התייאש ומצפה לזה הוא לכשלעצמו מקווה שימצא שוכר בכל רגע וישכיר לו את האולם נחשב חצר דקיימא לאגרא, ויעוי’ יותר מזה ברמ”א בסוף סעי’ הנ”ל דסתם בתים כהיום קיימן לאגרא אף אם לא הושכר מעולם.

אבל אם באופן רשמי ומעשי כרגע אין מישהו שמטפל בזה לקבל הזמנה ברגע האחרון, באופן זה שוב יש מקום לומר דנחשב חצר דלא קיימא לאגרא, וכמ”ש הרמ”א שם בס”י ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואע”פ ששכרו מראובן א”צ ליתן לשמעון כלום וכמו שנתבאר עכ”ל, וממילא לענייננו חשוב לברר הפרט הזה האם האולם בכל רגע נתון קיים לשכירות או לא.

אבל יתכן שאף אם אין מישהו עונה לטלפונים אבל אם יש דרך להשיג את בעל האולם באזור או את שלוחו, והוא יאשר השכרה רק באופן שמשלמים יתכן עדיין דנחשב דקיימא אגרא.

וגם יש מקום להעלות צד שבעה”ב אינו צריך להיות זמין בכל עת ובכל שעה אלא כדרגילי אינשי להיות זמינים להשכרות דברים כאלה (ע”ע ב”ק צג ע”ב) ודי לו שבכל שעה הוא מעמיד את האולם להשכרה בלבד.

ושוב יותר נ”ל שאי אפשר לבוא מחמת טענה שטוען המשתמש למי שהיית יכול להשכיר את זה עכשיו ברגע האחרון, דא”כ בכל חצר דקיימא לאגרא תטען כן, ולא יתחייב אלא במשתמש לפרק זמן ארוך שבינתיים היה יכול לחזר אחר שוכרים, אלא שמחייבים את מי שמשתמש כאילו ששכר מראש כדרך שרגילים להשכיר.

אם המשתמשים של האולם גרמו הוצאות נוספות לבעל האולם יש לדון בזה גם באופן שהאולם אינו עומד לשכירות, שיתכן שבזה יצטרך לשלם הכל כיון שגרם הוצאות לבעל האולם, יעוי’ בזה בשו”ע שם ס”ז ובבהגר”א וקצה”ח שם, ויש לדון מה נכלל בזה, אם צריך שההוצאות יהיו בחלק הקבוע של המקום כמו כותל במקרה של השו”ע שם, או גם שימוש בחשמל ומים או אף בעובדים.

ובפשוטו כל דבר שההוצאה שמוציא לבעל הבית הוא על ידי השימוש במקום (יעוי’ בלשון הקצה”ח סק”ד מש”כ בדעת הרמ”ה) וכלול בשימוש במקום בשכירות רגילה ייחשב הוצאה לענין זה ויל”ע.

וכמו כן יש לדון בשימוש בטעות באופן כזה, האם גם שימוש בטעות שחשב שהמקום שכור לו, האם גם בזה מחוייב לשלם כל מה שנהנה.

וכמו כן יש לדון דאולי בניד”ד לא נחשב שנהנה ולא נחשב גברא דעביד למיגר שהרי יש לו אולם פנוי שהוא שכר בסמוך, ואם יצטרך לשלם על האולם הנוכחי הרי יתפנה לאולם החדש ובאופן שאינו נהנה הוא פלוגתא וי”א שאינו צריך לשלם הכל ובכלל זה גברא דלא עביד למיגר כמ”ש בהגהת השו”ע שם וכעי”ז בקצה”ח סק”ד אלא ששם בקצה”ח כ”כ בדעת הרמ”ה שלא נפסקה.

ומה שדברי השו”ע גופא תליין בפלוגתת ראשונים כמ”ש בבהגר”א שם סקכ”א ואולי יכול לטעון המוציא מחבירו וכו’, אך למעשה נראה דא”א לטעון הממע”ה נגד פסק המחבר והרמ”א כשגם הגר”א לא הכריע כהרמ”ה בזה, וצל”ע בכל זה אם הוא נוגע למעשה.

השלמה בקצרה

דברי כת”ר נכונים שאם המלצרים התמקמו באולם באופן קבוע באופן שנחשב כשימוש במקום ומצריך תשלום, יש לדון כאן אולי לחייב באופן חלקי את המלצרים עצמם, מאידך גיסא מסתבר שבעל השמחה יצטרך לשלם ג”כ, אע”פ שהם התחילו את השימוש, כדין עמד ניקף וגדר את הרביעית, ואע”פ שאינו דומה כלל לאמר לאחד דור בחצרו של פלוני, מכיון שכאן אין להם הנאה בדיור ובאים רק לשרת ולשמש את בעל השמחה, מ”מ יש מקום לחייבם ג”כ מכיון שלא עשו שליחותו, שהרי קבלו כתובת אחרת, והם נחשבים מזיק בשוגג שחייב, מצד שני יש לדון שעשו שליחותו מכיון שהסכים להם לבסוף (עי’ קידושין מא), וממילא אולי יוכלו לטעון דגלית אדעתך דניחא לך במה שעשו ומה תטען, ואולי יטען דרק אחר שעשיתם כן לא יכולתי לשנות הדבר, וצל”ב לפי ענין.

ובמקרה שעשו שליחותו, אע”פ שבשליחות גזילה רגילה השליח חייב, מ”מ כאן הוא נידון חדש, דיתכן שכל שימוש הפועלים במקום אינו מוגדר כשימוש שלהם אלא כשימוש של בעה”ב שהרי כל הנאה בשימושם הוא שלו, ולא לצרכם ולהנאתם, ואילו בניד”ד מכיון שהוא שימוש שלא בשליחותו ושלא מטעמו (שכן הוא נתן להם כתובת אחרת), ממילא החיוב יחול ברגע שהוא יאשר את פעילותם שם, וכמובן שכדי לחייבם יש לברר מה בדיוק עשו שם המלצרים וכמה ובמה השתמשו, לראות אם הוא שימוש ששייך ומקובל לחייב עליו, (ולדוגמא בעלמא להכניס חבילות אם הוציאום אח”כ לא מסתבר לחייבם, וכן על סידור שולחנות ג”כ לא כ”כ מסתבר לחייבם, ולגבי מחילה על שכירות במה שהדרך הוא שלא להקפיד יש לציין לשו”ע יו”ד סי’ רכא ס”א, מאידך גיסא בישול במקום זה דוגמה שנזכרה בגמ’ על משחרן אשייתא לענין פחת שכירות שהזכרתי בפנים התשובה, וזה דבר שדרך לשלם עליו, אם נעשה באופן לא ארעי עכ”פ, וכמו”כ אם מקובל למלצרים לעשות כמין סעודה קטנה כשפורקים את האוכל לפני שמתחילים להכין, יש מקום להחשיבו כשימוש שבשכירות לפי הענין, בפרט שאין הנאה של השוכרם בזה, כמו כן שהייה קבועה וממושכת בכלל חלל שטח האולם ג”כ יש מקום להחשיבו כשימוש שבשכירות לפי הענין), וגם יש לברר מנהג המדינה בזה אם מקובל לשלם כאשר קרה לאדם נזק מצד פועליו או אנשים שהוא מעסיק במסגרת העיסוק, והתשובה בפנים עכ”פ נכונה בעיקר למקרה שהיכנסות המלצרים לאולם והכנסת המצרכים, עד שבא בעה”ב, לא היתה ברמה של שימוש שמקובל לשלם עליו אילו היו מתקפלים ועוברים, ורק בעה”ב השאירם שם בקביעות.

וכמובן שאם נתחיל לדון לחייב את המלצרים, שוב יש מקום שוב לדון מצד כל המשתתפים בשמחה ואולי יטענו שהשתמשו בפחות מש”פ ביחס של כל אחד שהגיע אחרי שכבר היו אחרים, וכנ”ל במי שדר יחד עם בניו קטנים יטען שהקטנים ג”כ נחשבים דיירים בזה, והרי פגיעתן רעה וממילא ישלם רק 20% שכן הוא רק מתוך 5 נפשות שדרו בדירה, וכמובן שיש מן הדוחק לטעון כן, אע”פ שאין שליחות בזה ובכלל בנזיקין ובנזיקין בקטן בדיני אדם, מ”מ יש אופנים שהדעת נותנת להעלות סברא שנחשב שהוא המדייר אותם שם, בפרט שבשמחה מקובל שעיקר ההנאה של בעל השמחה והוא היחיד שקבע עם בעל האולם שכירות (מה שיש לצרף הצדדים שהחיוב הוא מצד גרמי כמ”ש בתשובה השניה), וכמובן שכל פסק דין שמביא למצב של איש את רעהו חיים בלעו ושא”א על ידו להציל עשוק מיד עושקו, הוא פסק דין שצריך לבררו יותר עד עומק הדין אם יש בו ממש או במה טעינו, וצל”ע בכל הנידונים הנ”ל.

ולא באתי בתגובתי זו לקבוע הלכה אלא רק לפתוח פתח לנידון, ואולי אם נמצא פנאי נברר הדברים עוד.

נשאל: י״ג באייר תשפ״דב: הנהגות

בדברי הירושלמי סוף קידושין שעתיד אדם להתבע על כל מה שראו עיניו ולא אכל האם צריך להשתדל ולטרוח בזה לאכול מכל מיני הפירות ומה הדין במיני מאכל שאינם פירות

לפי פשוטו דברי הירושלמי נאמרו כהנהגה כללית באורח החיים שהדברים בעוה”ז נבראו בשביל ליהנות בהם בני אדם ולהכיר בהם חסדי וטובות ה’ ולא בשביל להסתגף ולהמנע מהם, ובאמת יש פלוגתת תנאים ואמוראים בזה גם בבבלי כגון בתענית יב ובנזיר ז ועוד, והירושלמי סובר שאין על האדם להסתגף אלא ליהנות ולהכיר טובה, ומי שאינו רוצה ליהנות ממה שזימן לו הקב”ה לכאורה נראה שסובר הירושלמי שיש בזה מעין מעט מכפיות טובה להתעלם מטובותיו של הקב”ה שרוצה שהאדם יהיה לו טוב ממה שברא בעולמו, וממילא לפי זה כל הנידון על כמה צריך להצטער ולטרוח בשביל להשיג מכל מין לענ”ד אין צריך כלל, דהרי התכלית בזה שיהיה האדם נהנה מכל מה שהמציא לו הקב”ה בעולמו, ובודאי שלא נוצר כאן דין חדש שהאדם צריך לצער עצמו כדי לטעום ממינים חדשים שלא טעם כדי לקיים דין זה, והוא היפך כל המטרה בזה.

ומ”מ לפעמים יש דבר שהאדם קשה לו לטרוח אבל אם יטרח יהנה מהטירחא, כגון יש אדם שיש לו עצלות לנקות פרי כל שהוא ולכן נוח לו לוותר על אכילת הפרי, ומ”מ אם ינקה הפרי ויאכלנו הרי שלא יצטער על מה שניקה שהתגבר על עצלותו, ובכל אדם ומצב לפי עניינו, ובזה אם התגבר בודאי שהידר לקיים בזה דברי הירושלמי.

וכן בירושלמי שם הובא שר”א היה מאסף פרוטות בשביל לקנות מכל מין בכל שנה כדי שיהיה לו, ויתכן שלא היה לו צער גדול מזה אף שהיה ר”א עני כמ”ש בברכות ה ע”ב ובתענית כה ע”א, מ”מ חסכון פרוטות במשך זמן רב אפשר שאינו צער גדול שכן דרך הרבה בני אדם לעשות כן לכל מיני צרכים ואפי’ שלא לצורך כלל אלא על כל צרה שלא תבוא.

אולם יעוי’ במפרשים קרבן העדה ופני משה על הירושלמי שם שהביאו שניהם ב’ ביאורים בדברי הירושלמי, ביאור אחד שעל ידי שטועם מכל מין אינו מסגף נפשו, וביאור שני הוא שעל ידי זה יכיר טובות ה’.

ויש לציין דהטעם שלא לסגף עצמו הוא הטעם הנזכר בבבלי במקורות שציינתי וגם עיקר הענין של לסגף עצמו ממינים מסויימים נזכר בבבלי לענין חטאו של הנזיר לפי דעות האוסרות לסגף, ומזה למדו שהיושב בתענית חמור מזה לפי שמסגף עצמו לא רק ממין אחד אלא מכל דבר ודבר.

ונמצא לפ”ז דעיקר רעיון הדברים כבר הובא בבבלי, ולפי דרך המפרשים בכ”מ לבאר דברי הירושלמי ע”פ הטעמים שנמצאו בבבלי לכאורה גם זה יתפרש על דרך זה.

אבל כשנדקדק בטעמים שכתבו המפרשים נמצא שחילקו הטעם שכתבתי לב’ טעמים, דלפי הטעם שכתבתי עצם הענין של הסיגוף שלא לסגף נפשו הוא כדי להכיר בטובות ה’, אבל המפרשים תפסו ענין הסיגוף כעין דין של בין אדם לנפשו שאסור לאדם לחבול בעצמו כדתנן בפ”ח דב”ק וה”ה שאין לו רשות לסגף נפשו, אבל הטעם השני הוא רק להכיר חסדי ה’ ואינו שייך לטובות הגוף כלל.

ולפי הטעם השני נמצא שיש ענין לטרוח ולהתייגע למצוא מכל מין כדי להכיר חסדי ה’ ולהודות עליהם ודלא כמו שכתבתי למעלה.

וגם נמצא לפי זה דאם יש לאדם אפשרות ליהנות הרבה ממין אחד או ליהנות הנאה כל דהוא מב’ מינים עדיף ליהנות כל דהו מב’ המינים, וגם אפשר דלפי טעם זה בירושלמי העיקר הוא הוספת מינים כדי להכיר ככל האפשר טובות ה’ ולא להרבות ההנאה ודוק.

ואמנם עיקר הדברים נתבארו בירושלמי לענין מנהג ר”א שם שהקפיד לאכול מכל מין, אבל מה שנתבאר בזה הוא שהעיקר לאכול מכמה שיותר מינים.

ובקרבן העדה שם הזכיר שהוא להרבות בברכת שהחיינו ובט”ז סי’ רכז סק”ב בשם התשב”ץ סי’ שכ כ’ שהוא להרבות בברכות, ודברתי מדבריהם בתשובה הסמוכה [לענין סומא], אבל מה שנתבאר בודאי שלפי דבריהם הענין הוא לאכול מכמה שיותר מינים.

וכנראה שהכרת חסדי ה’ וטובותיו הוא בהכרה של כמה שיותר מינים, אבל עדיין צ”ב אם בכל זאת יש ענין שלא למעט ממין המסויים, דלפי הטעם הראשון פשיטא שאין לסגף עצמו ובכלל זה שלא למעט, אבל לפי הטעם השני יש לדון בזה, דיש מקום לומר דמכיר בחסדי ה’ יותר על ידי שאינו מסגף עצמו, וממילא אם נימא הכי נמצא שהטעם הזה קרוב לטעם שכתבתי מתחילה.

ולגוף הענין שלא לסגף ולצער עצמו בכל אשר שאלו עיניו, יעוי’ בתוס’ בכתובות קד מה שכתבו בזה בשם המדרש (והוא בתנא דבי אליהו, ועי’ ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתל) וברש”י עירובין נד ע”א (ויש שם לכאורה ב’ לישנות ברש”י החולקות זע”ז), ויל”ע אם אותו המאמר בירושלמי חולק על זה, ואם תמצא לומר שכן יש לדון א”כ מה שהזכירו בפוסקים דברי הירושלמי אולי תפסו כדברי הירושלמי רק לענין לאכול מעט מכל מין חדש בשנה כלשון המשנ”ב שם, ולא בכל מה שיכול להיות כלול בדברי הירושלמי שם ויל”ע, ובתשובה הסמוכה [לענין אם דברי הירושלמי הוא גם בשאר מאכלים] הרחבתי יותר בענין ההנהגה בזה למעשה.

ומ”מ למעשה לענין להצטער ולטרוח על טעימת מינים באופן שיהיה לו מזה רק צער ולא הנאה (כגון מה ששאלת על לנסוע לערים אחרות כדי להשיג מינים נוספים או לחולה ללכת לשוק לחפש מינים נוספים) לכאורה היה מקום לצדד דא”צ לטרוח, דהרי הטעם הקודם יש לו סמך ועיקר בגמ’ שלנו כמו שנתבאר, ובפרט לפי מה שיש מקום לומר דב’ הטעמים הם אחד והיינו הך כמשנ”ת.

אולם במשנ”ב סי’ רכז סקי”ט מבואר שנקט כהטעם השני שהוא כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב”ה, אולם לפי מה שנתבאר שזה אינו סותר את את הטעם הראשון דיש לומר שהדרך והאופן להראות שחביב עליו ברייתו של הקב”ה היא באופן שנהנה מזה כדרך שאנשים דרכם ליהנות ולא לטלטל עצמו כדי לאכול פרי פלוני שישנו רק בעיר אחרת שאין דרך בני אדם להחשיב פעולה כזו כהנאה אלא כסיגוף, ואין דרך להראות חביבות והנאה אלא אם באמת נהנה מן הדבר.

ואם משער דלבסוף יהנה כשיבוא לשם א”כ באופן זה קיים בזה ג”כ דבר טוב בסופו של דבר.

לענין מה ששאלת מה הוא הלשון ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל, לענ”ד דין הוא בדיקה על כל מעשה לגופו אם היה שוגג או מזיד או אנוס או מוטעה ומה היה המניע או הסיבה למה ביטל המצוה וכמה היה לו הנאה מעבירה וכיו”ב, וחשבון הוא לחשב כמה עבירות יחד שאז הוא חמור יותר כמ”ש אחת לאחת למצוא חשבון ועי’ סוכה נב ע”א לענין כעבות העגלה חטאה, ועי’ שערי תשובה לר”י.

ואע”פ שכאן יש לדון שאינו חיוב גמור, וכן משמע בעירובין מ ע”ב שאינו חיוב, מ”מ יעוי’ במנחות לט דבעידן ריתחא עונשים אפי’ על ביטול מצוות עשה באופן שפטור, והענין הוא שמשמים תובעין האדם כל מה שיכול היה לעשות ולא עשה שכיון שהיה יכול לעשות ממילא היא תביעה למה לא עשה, ועי’ בספר החזיונות להר”ש אגסי הוצ’ אהבת שלום, ולכן בזוהר מצינו הרבה פעמים ענין עונש על דברים שע”פ הלכה אין בהם איסור וק”ל, ולכן מבואר שם בירושלמי שר’ אלעזר חש לה, כלומר חשש לדין זה משמע שהיה עליו כעין חיוב והיינו מהטעם הנ”ל.

נשאל: ו׳ באייר תשפ״דב: שונות

מה טעמו של רבינו יונה שצריך להביא קרבן מעילה על מה שאכל בלא ברכה

יש לציין בזה שמצינו כמה דברים שהחמיר בהם רבינו יונה בספרי המוסר יותר משאר פוסקים. א) דין רועי בהמה דקשה שנקט שמורידין ואין מועלין ובגמ’ ושו”ע אי’ דאין מעלין ואין מורידין. ב) דין ייחוד עם בתו דבגמ’ ושו”ע נפסק שמותר ורבינו יונה ...קרא עוד

יש לציין בזה שמצינו כמה דברים שהחמיר בהם רבינו יונה בספרי המוסר יותר משאר פוסקים.

א) דין רועי בהמה דקשה שנקט שמורידין ואין מועלין ובגמ’ ושו”ע אי’ דאין מעלין ואין מורידין.

ב) דין ייחוד עם בתו דבגמ’ ושו”ע נפסק שמותר ורבינו יונה פסק שאסור.

ג) דין נגיעה בנשוי בבהכ”ס דבגמ’ ושו”ע נפסק שמותר ורבינו יונה פסק שאסור.

ד) דין רוב מומחין אצל שחיטה דבגמ’ ושו”ע פסק שכשרין ורבינו יונה פסק שאין לסמוך עליהם.

ה) קרבן מעילה בברכה דהפוסקים נקטו שרק ברכה”מ הוא דאורייתא וי”א גם ברכה”ת ורבינו יונה נקט שיש קרבן מעילה בברכה.

ולגבי אות ג’ הנ”ל יעוי’ בב”י באו”ח סי’ ד’ שנקט שהוא רק ממידת חסידות, (ויעוי’ בהקדמה לחפץ חיים שג”כ משמע שם שאין זה פשוט לכל אחד שספר שערי תשובה לרבינו יונה הוא הלכה למעשה בלא מידת חסידות, אבל משמע שם שהח”ח גופיה נקט שאכן הוא הלכה למעשה), אולם לגבי אות א’ ואות ה’ לא שייך לומר להחמיר בזה משום מצוה מן המובחר.

אמנם לכשתמצי לומר שבכל הדברים הללו יש יסוד מצד הדין לומר כן, דברועי בהמה דקה יש לומר דבגמ’ מיירי באופן שלא פקר בגזל להדיא אבל באופן שפקר להדיא בגזל משוי ליה רבינו יונה דין להכעיס, ואע”ג שדינו כמומר לדבר אחד, מ”מ באופן שעושה באופן שהפקיר לגמרי בדבר אפשר דאמדי’ ליה שהוא להכעיס, ועי’ ביאור הלכה לגבי פורק עול באופנים מסויימים שדינו להכעיס, ויל”ע.

ולגבי ייחוד עם בתו יש תנא ואמורא בגמ’ בפ”ד דקידושין שהחמירו בזה, ואפשר דהרר”י פסק כמותם או דמיירי באופן שבושה וכו’ וסבר דזה גם בקטנה.

ולגבי נגיעה בנשוי הוא תליא בכמה תירוצים בגמ’ בנדה יג, ואולי סובר רבינו יונה שהתירוצים שם חולקים זה על זה, וממילא בדאורייתא סובר שיש להחמיר ככל הלישנות (ועי’ תוס’ ע”ז ז ע”א).

ולגבי רוב מומחין ס”ל להרר”י שאם הוחזו כמי שכבר אינם מקפידים אבדו עכשיו חזקתן (ועי’ רמ”א אה”ע סי’ יז ס”ב), ולכך נקט הרמ”א ביו”ד סי’ א’ דשוחט צריך קבלה.

ולגבי קרבן מעילה מפרש כפשטות הגמ’ בברכות לה שאם נהנה בלא ברכה מעל (וכעי”ז מצינו דקי”ל יש מעילה בקונמות), ועדיין אפשר דסובר דמדאורייתא סגי בברכה אחת על הכל או פעם ביום או פעם בעולם או דמיירי על ברכות דלכו”ע הם דאורייתא שאם נהנה בלא ברכה מעל.

ומ”מ אחר שנשנה העיקרון שוב ושוב יתכן לומר דהרר”י נקט בדברי כיבושין את הצד החמור בסוגי’ כל אימת שיש צד כזה, והטעם משום דבדברי חסידות יש לחסיד לדקדק כל הצדדים כמ”ש במס”י ועי’ בחיי עולם, וממילא חיישינן להצד החמור, וכ”ש במקומות שלא הזכיר הרר”י שהוא מדינא כמו לגבי יחוד עם בתו.

ואין להקשות דא”כ מעילה הוא חומרא דאתי לידי קולא דהוא חולין בעזרה, דעכשיו אין מקדש וממילא הנידון לגבי חומרת הדבר או לגבי לכתוב על פנקסו, וגם לענין רועי בהמה דקה אין זה חומרא דאתי לידי קולא, דבלאו הכי צריך בדיקה אחר הרועה אם הוא רשע גם אם יש איזה אופן שמורידין.

תוספת לדברי רבינו יונה
בשולי הדברים אפשר לציין עוד בזה על עיקרי התשובה שהאריך בהם רבינו יונה אע”פ שאינם מעכבין מעיקר הדין כמ”ש בהנהגות הר”ח מולוזין בשם הגר”א (כמדומני שכ”ה בחלק מהנוסחאות) ובבית אלהים להמבי”ט, שעיקר התשובה המעכבת הוא הקבלה בלב, מ”מ סבר רבינו יונה שהיא כעין חובה המוטלת על הבעל תשובה להרבות היגון וכו’ וכל עשרים עיקרי התשובה מאחר שמבואר בהרבה מקומות ומקראות שכך דרך התשובה.

נשאל: כ״ב באדר ב׳ תשפ״דב: ברכות

עוגת גבינה שפיזרו עליה לאחר האפייה פירורי עוגיות מה ברכתה

מכיון שיש בזה הרבה צדדים בודאי שיש עדיפות לאוכלו לאחר שכבר בירך מזונות ושהכל על מאכלים אחרים, ואם בירך שהכל ואפי’ מזונות יצא, ומעיקר הדין תלוי בשביל מה מפזרים את הפירורים דאם מפזרים אותם בשביל טעם אמיתי שיהיה בעוגה ויש להם חשיבות באופן כזה יש כאן שאלה של חיוב לברך בנפרד על מזונות [דמצד עיקר וטפל אין כאן כ”כ לרוב הצדדים מכיון שלא נאפו יחד], אבל אם יש מעט מאוד פירורים וברור שמי שאוכל את עוגת הגבינה אינו מתכוון כלל לפירורים ואינו נהנה מהם אין בזה שאלה של מזונות כלל.

מקורות: קיימא לן שכל שיש בו מין דגן הברכה היא בורא מיני מזונות, מאידך גיסא במשנ”ב (סי’ קסח סקמ”ה) מבואר לגבי רקיקין שאינם משנים את ברכת כל המאכל לבורא מיני מזונות אלא אם כן נאפו יחד, אחרת יש לברך על כל אחד בנפרד, וכן נקט הגריש”א (הובא בוזאת הברכה) לענין הבצק שמעליו שמים את הגבינה שמכיון ששמים את הגבינה רק לאחר האפיה אינו נחשב מאכל אחד אלא כמו שני מאכלים ומברך על כל אחד מהם בנפרד, ובשו”ת שבט הלוי (ח”ז סי’ כז סק”ו) רצה לחלק בין שכבה דקה שמצטרפת עם המאכל לבין שכבה עבה שאינה מצטרפת אם נוספה רק לאחר האפיה, ועי’ שם עוד (ח”ו סי’ כד), ויש לציין גם לדעת החיי אדם שהובא בביאור הלכה (ריש סי’ ריב) שבאופן שיש שני מאכלים הניכרים לא אומרים בהם עיקר וטפל, וצריך לברך על כל אחד בנפרד, והביאור הלכה אמנם נקט שספק ברכות להקל אבל לא דחה דברי החי”א לגמרי ממקום לחשוש אליו עי”ש.

ואמנם יש שהעירו שאולי מדברי הביאור הלכה הנ”ל ברי”ס ריב מבואר דאין צריך שייאפו יחד כדי לעשות עיקר וטפל [עי’ ספר סדר ברכות עמ’ רמ ועי’ מעדני אשר סי’ קז].

והיה מקום לחלק בין נאפו יחד שבזה גם החי”א מודה לבין לא נאפו יחד שבזה נידון הביאור הלכה של החי”א כנגד החולקים, אבל מסתימת הדברים במשנ”ב ובביאה”ל הנ”ל לא נראה שדברי החי”א תלויים בנידון אם נאפו ושהנידון לגבי אפי’ תלוי בנידון החי”א.

והיה מקום לומר שיש הבדל בין עיקר מחמת רוב לבין עיקר מחמת דבר של חשיבות, דבדבר של חשיבות אפשר שהעיקר נקבע על ידי חשיבות על ידי שנאפו יחד אפי’ אם ניכר כ”א בפני עצמו [כלומר גם להחי”א שבעיקר מחמת רוב אינו נקבע אם אין תערובת גמורה], וכמו שמצינו במי שלקות שהם חשובין כמו השלקות אפי’ שאין כאן תערובת כלל, משא”כ נידון החי”א מיירי לענין עיקר וטפל מחמת שהעיקר הוא רוב שזה נקבע רק בתערובת, אבל א”א לומר כן שכן בבירור דברי החיי אדם נאמרו להדיא גם לגבי תערובת של מיני דגן שגם בהם לא חשיב עיקר וטפל אלא אם כן אי אפשר להפרידן, ומ”מ המקור לחילוק בין נאפו ללא נאפו הוא מהמשנ”ב שם, וכן משמע בדברי הפוסקים על פת הבא בכסנין דמה שבפת הוא חלק מן הפת בין במילוי דמשוי ליה מזונות ובין מילוי שנשאר בו המוציא (עי’ במשנ”ב ס”ס קסח בשם הט”ז), והיינו באופן שנאפו יחד כמ”ש בשוע”ר, ועי’ עוד סי’ ריב סק”ג ושם הטעם שמוציא יד”ח את ההרינג בברכת הפת אפשר שהוא משום שהוא בסעודה, אלא שבאמת צריך לברר ההגדרה לפי החולקים על החי”א (ברי”ס ריב) איזה דבר נחשב תערובת ומאידך מה נכלל במש”כ במשנ”ב סי’ קסח שם שאינו נכלל בהגדרת תערובת אם לא נאפה יחד.

ומצד שני יש שהציעו סברא שמכיון שבעוגה כזאת שכל עיקר הטעם שבה הוא גבינה והפירורים יתכן שאינם משמעותיים בעוגה א”כ יתכן שהברכה היא רק שהכל.

ויש לציין בזה דיש כמה דברים שהורו הפוסקים שאין בהם את הדין כל שיש בו מה’ מיני דגן וכו’, כמ”ש בשו”ע סי’ קסח ס”ח ובמשנ”ב שם סקמ”ה, וכעין זה שמעתי מהגרי”ב שרייבר בשם הגרי”י פישר שהאוכל קרמבו אין מברך על העוגיה מכיון שאינו מתכוון לאכול את העוגיה אלא את הקרמבו, וכעין זה כתב בחוט שני [ברכות עמ’ רו] לגבי גביע הגלידה שאף שנותן טעם בגלידה מ”מ אין כוונת האדם על הדגן אלא על הגלידה, וכן כתב האג”מ [או”ח ח”ד סי’ מג] שאם הגביע חביב על האדם והוא אוכלו מחמת הגביע צריך לברך בנפרד על הגביע, אבל אם אין הגביע חביב עליו ומתכוון לאכול את הגלידה מברך רק על הגלידה, וע”ע קובץ מבית לוי חט”ז עמ’ פא שפטור מברכה על הגביע [ויש לדון באופן שנהנה מהגביע] ועי”ש בשינוי קצת החילוקי דינים בזה ועי”ש גם מש”כ בשינוי לענין קרמבו שמכיון שמתכוון גם לעוגיה מברך גם על העוגיה, ועי’ אול”צ ח”ב פיד תשובה כ’ ג”כ לענין גלידה בגביע שאינו מברך על הגביע.

על כל פנים, מכיון שיש הרבה צדדים בודאי שיש עדיפות לאכול את העוגה הזו רק לאחר שכבר בירך מזונות ושהכל על מאכלים אחרים, ומכל מקום אם בירך שהכל על עוגת הגבינה בודאי יצא, ואפי’ אם בירך על עוגת הגבינה מזונות יצא להכרעת המשנ”ב שבדיעבד יצא על הכל אם בירך מזונות, אלא ששהכל עדיף ממזונות לענייננו מכיון שהוא מוסכם מהמשנה עד כל הפוסקים שעל כל המאכלים אם בירך שהכל יצא ולגבי מזונות אינו מוסכם (עי’ בערוה”ש).

עיקר הנידון בתשובה זו מתייחסת לעוגה שכולה גבינה (ואין מתחתיה עיסה) ופיזרו עליה פירורי עוגת מזונות לאחר האפיה, אך בעוגת גבינה שעשוייה באופנים אחרים נכנסים לנידונים נפרדים.

נשאל: י״א באדר א׳ תשפ״דב: מועדים

האם מותר להאכיל בעלי חיים הפקר ביו"ט כשנהנה מזה ועושה זאת לצורך עצמו כדי לתת לעצמו הרגשה טובה ובריאות הנפש

אסור לעשות כן. אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה. מקורות: יעוי’ ברש”י ביצה כג ע”ב ובמה שהביאו התוס’ דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ...קרא עוד

אסור לעשות כן.

אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה.

מקורות: יעוי’ ברש”י ביצה כג ע”ב ובמה שהביאו התוס’ דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ברור דהיכן מצינו איסור טירחא מדאורייתא, ואמנם יעוי’ במכילתא בפ’ בא וברמב”ן ובמה שציינתי עוד בביאורי למכילתא דרשב”י במקום אחר לדברי הרמב”ן במקו”א, אבל גם אם נימא כפשטות הדברים דהכונה שהוא איסור דרבנן ותקון רבנן כעין דאורייתא לאסור גם לצורך אוכל נפש בהמה [ר”ל דכך יש לפרש רש”י שם], לכאורה הוא גם אם עושה זאת להנאתו, ואמנם בהל’ חוה”מ יש דברים שהותרו אם יש לו מזה הנאה, וכן טירחא של פינוי מבית לבית הותר בחוה”מ אם הוא לביתו מכיון שערב לאדם שידור בתוך שלו כמ”ש הפוסקים בשם הירושלמי, מ”מ יש מקום לומר דבחוה”מ גדרי ההיתרים הם אחרים, שהאיסור הוא רק כשהגדרת המעשה היא שאינו לצורך, אבל בשבת ויו”ט כל דבר שאסרו מטעם טירחא לא מצינו שהתירו מה שלא הותרו ע”פ גדרי הדין, כגון משילין פירות וכו’ [רפ”ה דביצה] וכגון מפנין ד’ וה’ וכו’ [שבת קכז], וכל דבר שיש ממנו אופנים שנאסרו מחמת טירחא שלא לצורך היום לא הותר גם אם יטען שמאוד נהנה, ויל”ע.

והנה גם דעת רש”י דביצה אינו ברור דהפוסקים [ריש סי’ תצז] נראה שהבינו לשון הרמב”ם הגדרת האיסור מחמת שהם אסורים באיסור מוקצה וחיישי’ שמא יבוא ליקח מהם באיסור [וזה טעם ששייך בעיקר ביו”ט ששייך לקיח מהם], וא”כ לפי דבריהם פשיטא שיהיה אסור גם בניד”ד שנהנה מזה.

ויש לציין דדעת התוס’ בביצה כג ע”ב [דלא כרש”י שם] וכן דעת התוס’ בשבת קו וכ”ה ברש”י שם [דלא כמ”ש רש”י בביצה שם] וכן דעת הרשב”א והרא”ה והר”ן [כמו שהובאו בביאור הלכה ריש סי’ תצז] שהוא מצד שמא יצודם [ובשו”ע יש סתירות בזה אם פסק שהוא מדין מוקצה או מדין צידה, ועי’ משנ”ב סי’ תצז סק”ד בשם הפר”ח שהעיקר להלכה כדעת התוס’ שהוא מחשש צידה, אבל גם הצד השני בדעת השו”ע הוא רק שהוא מטעם מוקצה כנ”ל ולא מטעם טירחא גרידא], ואם כן לשיטת הרמב”ם שהוא מטעם מוקצה ולשי’ התוס’ ורוב ראשונים שהוא מטעם צידה, בודאי שאין היתר להאכיל בעלי חיים בשבת גם אם אומר שנהנה מזה.

ואמנם ראיתי בשם הגרנ”ק [תורת המלאכות עמ’ לה] שמה שנותן מזונות להבע”ח לצורך תפיסת וצידת הבע”ח ממנו לא חשיב שעושה לצורך הבעלי חיים דהאיסור רק כשעושה לצורך בעלי החיים, ומ”מ באופן שנותן לבע”ח כדי לצודם להבריחם מעליו יש רק איסור צידה ולא איסור הנחת מזונות לפני בעלי חיים, ועי’ שערי תשובה סי’ שט”ז סק”ג בשם המהריט”ץ סי’ רמ”ה הובא בתורת המלאכות שם, והנה באמת הוא דבר מחודש, (ויש לציין דגוף הנידון שם שייך לנידון הנו”כ ביו”ד ריש סי’ פז האם שייך איסור דרבנן על איסור דאורייתא עי”ש, דהרי באופן שיש בהנחת המאכל צידה דאורייתא איך יחול איסור דרבנן של האכלת מזונות, אבל הגרנ”ק שם מיהת מיירי באופן שאין האיסור צידה לשיטתו דאורייתא אלא רק גרמא), אבל גם אחר חידושו הבו דלא לוסיף עלה, אין לך בו אלא חידושו באופן שעושה לרעתם של בעלי החיים לצודם ולא לטובתם, אבל באופן שעושה את טובת הבעלי חיים וגם מתכוון לטובתם וזה מה שעושה לו הרגשה טובה, בזה לא מיירי הגרנ”ק, ויש לומר שהגדרת הגזירה היא כל אכילה שעושה לטובת הבע”ח וזה כלול בגזירה זו.

והעצה לעשות באופן המותר הוא ליתן באופן מרוחק מהם באופן שיש היכר שבזה אין חשש שמא יבוא ליטול מהם כמ”ש המג”א סי’ תצז והובא במשנ”ב שם סק”ה.

נשאל: ו׳ בשבט תשפ״דב: ברכות

מי ששותה מים שלא למטרת הנאה כלל אלא למטרת בריאות מכיון שמתכונן לצום ואינו רוצה שיכאב לו הראש האם מברך על זה

דעת הרוב המוחלט של פוסקי זמנינו שאין מברכים שהכל באופן כזה (ראה בהרחבה רבה באופן כעין זה ובאופנים דומים בביאורים ומוספים סי’ רד על משנ”ב סק”מ בשם הרבה מאוד מהאחרונים ופוסקי זמנינו), ולכן פטור מלברך שספק ברכות להקל.אמנם אם נהנה ...קרא עוד

אמנם אם נהנה מן השתיה גם עכשיו בודאי שצריך לברך.

ומכל מקום גם אם שותה לצורך מחר אם יש לו משהו אחר לברך עליו שהכל ולצאת ידי כל הדעות זה עדיף (יש בזה סתירות לכאורה במשנ”ב בגדר יציאה מן הספק בספק ברכות אבל בודאי שיש כמה ראיות במשנ”ב ופוסקים שאם בקלות אפשר לצאת מידי הספק אפי’ בספק ברכות ובמילי דרבנן יצא מן הספק, וכמ”ש הפמ”ג בהל’ בשר בחלב ובכללי ספק ספקא כעי”ז).

נשאל: ב׳ בשבט תשפ״דב: ממונות

יורשים ירשו דירה ויש ביניהם דין ודברים מתמשך כיצד לחלוק את הדירה, ובפועל הדירה עומדת זמן רב בלא שוכר ודייר, מאחר ולא הגיעו לשום הסכמים ביניהם, האם מותר להשתמש שם בלא רשותם מדין זה נהנה וזה לא חסר

מכיון והיורשים אינם מרשים לגור שם לכן אסור לגור שם, ואפילו כל שימוש שלא היה משלם עליו שכירות (דהיינו גברא דלא עביד למיגר) ג”כ אסור, דדין זה נהנה וזה לא חסר לא נאמר לענין כפייה, שכל עוד שיש לו דבר בידו שיכול להשכיר אותו בכסף ואינו משכירו מטעמי נוחות א”א לחייבו לתת זאת בחינם משום כופין על מידת סדום שכן אפילו בתשלום אינו רוצה לתת את הדירה, וכמבואר כ”ז ברמ”א חו”מ סי’ שסג ס”ו.

ולא אמרי’ אלא שנוח לו בסתמא שידורו בביתו (סמ”ע שם סקט”ו ע”פ הגמ’ ב”ק כא ע”א), אבל בעומד וצווח א”א לדור שם בעל כרחו.

ואם כבר גר שם אדם בדיעבד בלא רשות, ובאים היורשים לבקש תשלום על זה, והוא טוען שאינו מעוניין לשלם כיון שמחמת היחסים שבין היורשים לא התאפשר להם בשום אופן להשכיר הדירה למישהו, והם טוענים שהיו רוצים אלא שאין יכולים, אבל אם מישהו בא כבר לגור שם הם מבקשים דמי השכירות.

היה מקום לצדד באופן זה שמכיון ואם היה מתאפשר לכל אחד מן היורשים לחוד להשכיר הדירה בתנאים המתאימים לו היה משכיר אותה, לכן אם אדם השתמש חשיב כקיימי לאגרא, כיון דלענין דיעבד חשיב כקיימא לאגרא, ויל”ע בזה.

וברמ”א שם אי’ דאם דרך בעה”ב להשכירו אלא שעכשיו לא עביד למיגר בתר השתא אזלינן, אבל אין משם ראי’ לענייננו, דיש לומר דהרמ”א לא מיירי אלא באופן שבאמת אין לו שום טעם וצורך ורצון וענין להשכיר עכשיו וקמ”ל שאע”פ שברוב הזמנים הוא כן מחזר אחר שוכרים, מ”מ מעכשיו מכיון שכך הוא חשיב לא עביד למיגר.

ואולי היה מקום לתלות הדברים במחלוקת ראשונים לענין חצר דקיימא לאגרא אלא שבעה”ב אינו כאן, דלהראבי”ה (הובא באו”ז סי’ קכד) חשיב כחצר דלא קיימא לאגרא, והאו”ז שם חלק עליו וכן נקט המהרש”ל [יש”ש ב”ק פ”ב ס”ס טז] והמחנה אפרים [הל’ גזילה סי’ י].

וא”כ לרוב הפוסקים הסוברים שחצר שהבעלים אינן לפנינו להשכירה חשיבא חצר דקיימא לאגרא כיון שאם היה יכול היה משכירה, אפשר דה”ה כאן מכיון שאם היו יכולים היו משכירין אותה חשיב קיימא לאגרא, ומ”מ יש קצת מקום לחלק בזה בין מצב חיצוני המפריע לקיים את השכירות לבין מצב ממשי של רשות וכוח הדירה כרגע.

ואחר מחשבה נראה דלכאורה אין צריך לדון בנידון זה, וגם אין צריך להביא דמיון לומר שדירה זו נחשבת כקיימא לאגרא כלל, דהרי אף אם נימא דלא חשיבא כקיימא לאגרא הרי כל הנידון שבזה נהנה וזה לא חסר הוא באופן שנהנה מסתמא שאין בעה”ב מקפיד עליו, אבל באופן שאמר לו בעה”ב צא ולא יצא, לא זו בלבד שאסור לו לדור שם כנ”ל בשם הרמ”א, אלא גם צריך לשלם אם ימשיך לדור שם כמ”ש השו”ע סי’ שסג ריש סעיף ו, והיינו אע”ג דמיירי בחצר דלא קיימא לאגרא עי”ש בסמ”ע ובביהגר”א.

(ועי”ש בגליון מהר”ש אייגר מה שדן לפ”ז בכוונת הרמ”א שם בהמשך הסעיף על הוציא בעה”ב בעל כרחו עי”ש).

ואפשר להוסיף עוד שמכיון שמבואר בסמ”ע ע”פ הפוסקים שדין זה נהנה וזה לא חסר הוא דין בסתמא מצד אומדנא שאין זה מפריע לבעה”ב, וכל שלא נוח לבעה”ב בזה אינו בכלל דין זה, א”כ הוא הדין באופן שברור לנו שבעה”ב לא ניחא ליה בזה, ולכן באופן שידוע וברור שבעה”ב אינו מסכים אסור להיכנס לדור שם, וה”ה מי שדר שם יצטרך לשלם.

נשאל: י״ח בטבת תשפ״דב: שבת

מה החששות של הטיטולים הקיימים בשוק לענין שימוש בשבת

להלן כמה חששות שיש בטיטולים: א’ לענין חיתוך הטיטול בשבת יש חברות שנראה שהטיטול אינו חתוך לגמרי, ואז אם מחתך בשבת עלול לעבור על איסור מחתך.בספר שבתא דינוקא של הגר”מ אנגלרד שליט”א הביא שבדק וראה שהיום מייצרים הטיטולים בחום שאינו הדבקה ...קרא עוד

להלן כמה חששות שיש בטיטולים:

א’ לענין חיתוך הטיטול בשבת יש חברות שנראה שהטיטול אינו חתוך לגמרי, ואז אם מחתך בשבת עלול לעבור על איסור מחתך.

בספר שבתא דינוקא של הגר”מ אנגלרד שליט”א הביא שבדק וראה שהיום מייצרים הטיטולים בחום שאינו הדבקה גמורה והחיתוך כבר נעשה מראש ולכן אינו בעיה, אך לאחר זמן נראה כי יש מן החברות שאצלם אין זה, וגם ראיתי מאן דהוא שהעיר על זה ושלח על זה אזהרת הודעה לעיתונות, וכנראה שיש דברים בגו.

לענין שאלתך על חברות ספציפיות אי אפשר לקבוע הדברים כאן למשך זמן כי הם דברים המשתנים מזמן לזמן, וראוי לכל אחד לבדוק בע”ש הטיטולים שרוצה להשתמש בהם.

ב’ לגבי הדבקת הטיטולים בשבת יש בזה ב’ נידונים, הא’ לענין ההדבקה בזמן ההנחה על התינוק, וראוי לשים לב לזה שלפי דעת קצת מפוסקי זמנינו הוא איסור גמור אולם לרוב הפוסקים מותר [עי’ ארחות שבת ח”א פי”א סל”ו], ויש שכתבו שטוב להדביק פ”א מע”ש כדי שיהיה חיבור העשוי להיפתח ולהיסגר [עי’ חוט שני ח”א פי”ז סק”ב עמ’ קלז, והגרנ”ק הוא מהמקילים בארחות שבת שם], ולגבי חיבור בסקוטש יעוי’ להלן בהקשר להדבקה לאחר ההסרה מהתינוק, ובניד”ד יצטרך להיות מותר לכו”ע.

והנידון השני בהדבקה הוא להדביק לאחר הסרתו מן התינוק שהוא פשוט יותר לאיסור (עי’ ארחות שבת שם).

ולגבי חיבור בסקוטש אמנם בסקוטש רגיל הקיל בחוט שני שם (עמ’ קלה), אבל החמיר שם לגבי חיבור בסקוטש לעולמית, וא”כ להמחמירים בחיבור הדבקה בטיטול אולי יחמירו גם בחיבור סקוטש לפ”ז, וממילא נכנסים כאן לשאלה.

ג’ לגבי הבעיה שבעבר הי’ בעיקר בחברת האגיס ובשנים האחרונות כבר צברה הבעיה תאוצה והתפשטה לחברות נוספות, ולפעמים קשה להשיג המוצר בלי בעיה זו, הוא הפס שיש על הטיטול שמתחלף צבעו כאשר התינוק הרטיב, והשאלה היא גם על הגדול האם חשיב כגורם מלאכה בעצמו, וגם מצד הקטן האם מותר לגדול לתת בידים לקטן לעשות מלאכה ויעו’ בסי’ שמג ורמ”א ומשנ”ב שם.

והיו כאלה שטענו שאינה בעיה כיון שאנן סהדי שהמשתמש אינו רוצה להשתמש בזה בשבת כיון שיש בזה חשש, אבל לענ”ד לא שייך לטעון כן, דהרי אם הוא בא לטעון שאין בזה בעיה בשבת ממילא כבר ניחא ליה להשתמש בזה, שהרי אינו מפסיד בזה כלום, ולפעמים הוא סימן ברור בשבילו להחליף לתינוק כשלא שם לב לבד לכך, והוא גלגל החוזר שלעולם לא יוכל לטעון שגם אינו נהנה מזה ושגם יהיה מותר בשבת, וממילא נאסר בשבת (לפי הצד שיש בזה מעשה מלאכה), וכן מבואר להדיא בתוס’ שלהי פ”ג דקידושין לענין הנאה בפסול דפרה אדומה עי”ש.

(ויעוי’ גם ביו”ד בהל’ תערובת בריש סי’ קא שפסק השו”ע ג”כ סברא מעין סברא זו בשם התוס’ חולין ק’ ושאר הראשונים לענין חתיכה הראויה להתכבד, ומיהו שם צע”ק דמנ”ל שהגדרת חתיכה הראויה להתכבד משתנית לפי כל אדם שנצטרך לבוא לסברא זו, דאדרבה בסוגיות משמע שהם דינים כלליים כמו שמצינו כעי”ז לגבי דבר שדרכו לימנות, וא”כ הי’ מקום לומר שחתיכה הראויה להתכבד הוא גם בראויה אצל גוים להתכבד, וכמו שמצינו להדיא גם לגבי העולה על שלחן מלכים דלא תליא כלל בראוי לישראל כמו עכברא דדברא ביו”ד ריש סי’ קד, שעולה על שלחן מלכים, ומיהו שם אינו ראי’ דהיא הנותנת שהחשוב אצל גוים טפי יש לגזור משום דידהו).

ולמעשה לגבי הפס הנצבע הנ”ל, נחלקו בזה פוסקי זמנינו אם הוא מותר או אסור בשימוש בשבת, והובאה עצה בדבר לצבוע את הפס מערב שבת כדי שלא ייצבע בשבת, והיא עצה נכונה.

ד’ לגבי פתיחת המדבקות בשבת יש בזה מחלוקת בין פוסקי זמנינו המנח”י, הגרשז”א, הגריש”א, והגרנ”ק (עי’ ארחות שבת ח”א ספי”א וביאורים ומוספים ס”ס שמ).

ה’ יש נידון חמישי של הנחת הטיטול בשקית לאחר סיום השימוש בו מה דינו מצד מבטל כלי מהיכנו, דיש אומרים שאם היא שקית שמיועדת לשימוש זה בלבד, א”כ דבר העומד לכך אין בו ביטול כלי מהיכנו (הגריש”א בשבות יצחק, ויעוי’ שש”כ פכ”ב הערה מז מה שהובא בשם הגרשז”א), ויש אומרים שבשקית ריקה אסור (חוט שני ח”ג פע”ד סק”ט), אלא שצידד שאם מניח עם זה גם דברי היתר יש להקל בזה.

בשולי הדברים

אם יש חברה שירצו לייצר טיטול מתאים לשומרי שבת אפשר לייצר עם התנאים דלהלן: סגירת סקוטש, אחריות על חיתוך סרט ההדבקה מע”ש, ביטול הפס הנצבע, אי הדבקת נייר כל שהוא על הסקוטש במפעל (דהיינו שלא יהיה נייר או משהו מודבק בדבק שיצטרכו להסירו).

וכן המשתמש ישים לב גם שלא להדביק את הסקוטש לאחר ההסרה מן הילד אלא להניחו בפח, וכן שלא להניחו בשקית ריקה בלא דברי היתר או בשקית שלא הי’ בה פסולת מערב שבת.

ואם יעלה ביד העוסקים בצרכי ציבור לייצר מוצר מסוג זה עם פיקוח מהודר שיוכל להבטיח שאין בו כל החששות הללו יהיה זה תועלת גדולה למדקדקים בהלכה ושכרם כפול מן השמים.

נשאל: י״ג בכסלו תשפ״דב: מועדים

האם מותר להשתמש בספרים או דיסקים של דברי בדחנות בימי בין המצרים ובימי הספירה

**** שלו’ רב וכט”ס ע”ד השאלה האם מותר להשתמש בספרים או דיסקים של דברי בדחנות בימי בין המצרים ובימי הספירה, יש לחלק השאלה לג’ חלקים, הא’ האם מותר כלל לשמוע דברים כאלה, הב’, אם מותר בתעניות, והג’ אם מותר בימים שאין בהם ...קרא עוד

****

שלו’ רב וכט”ס

ע”ד השאלה האם מותר להשתמש בספרים או דיסקים של דברי בדחנות בימי בין המצרים ובימי הספירה, יש לחלק השאלה לג’ חלקים, הא’ האם מותר כלל לשמוע דברים כאלה, הב’, אם מותר בתעניות, והג’ אם מותר בימים שאין בהם חיוב אבל מדינא אלא ממנהג.

והנה לעיקר דברי בדחנות שאין בהם טעם ומוסר יעוי’ בגמ’ בסנהדרין ק ע”ב שאסרו, ואולם יעוי’ בנ”י [הבאתי בחידושי על המדה”ג בפס’ והאיש משתאה] מ”ש לענין ספר בן סירא באקראי, ועדיין יש לדון בעניין דברי בדחנות גרידא האם הוא בכלל ההיתר הזה או דווקא ספר בן סירא שעיקר הספר הוא מילי מעלייתא וכך הוא רובו כמו שהעיר המגיה לס’ בן סירא.

והנה ידוע כמה החמירו חכמים בחומר הליצנות, יעוי’ ע”ז יח ע”ב, ואין לטעון דהיינו רק ליצנות מדבר שבקדושה, דיעוי’ בספ”ג דמגילה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע”ז דשריא, והיינו גם המתלוצץ משולחן או מכסא הוא בכלל ליצנותא דאסירא לפ”ז, ויעוי’ שם בע”ז גם על בוקיון ומוקיון וכו’ שהם בכלל ובמושב ליצים לא ישב ואפי’ רק שמביא לביטול תורה כמבואר שם.

ואני רגיל לעורר על מה שמביאין לתינוקות התחפושת בפורים של “ליצן” שכידוע שהוא ממושגי הגויים הנזכרים בגמ’ שם עי”ש, ולא מבני ישראל המה, ולפי מה שהעירו רבותינו הקה”י והגרח”ק [עי’ בס’ מנחת תודה] אפי’ לא להתחפש ע”ש המן ואחשורוש כ”ש תחפושת זו שהוא חיקוי אמיתי ממש של הליצן של הגויים הקיים עד היום.

ואני רגיל ג”כ לעורר על מה שבעבר היו רשויות שהוקמו והתמנו ע”ד הרבנים ואלו קיימו אירועי פנאי למיניהם שהוא שלא ע”ד הרבנים כלל, ואדרבה ידוע שהי’ חברה אחת שמוכרים מיני סרטים הנקראים סרטים כשרים, והזמינו אותם כמה פעמים לב”ד הגר”ש רוזנברג ובד”ץ זכרון מאיר והודיעום שאין זו דרך התורה כלל, והטעם כמבואר בגמ’ דע”ז הנ”ל.

ובר”פ אין עומדין בכל עצב יהיה מותר כדפרש”י שם עי”ש, ודאין ממלאין פיו שחוק עי”ש.

וכתיב אמרתי להוללים אל תהולו עי’ פסיקתא דר”כ פ’ כז אחרי מות.

וכן כתיב ולשמחה מה זה עושה ואמרי’ במס’ שבת זו שמחה שאינה של מצוה.

והנה לענין המילתא דבדיחותא הנזכר בפ’ ערבי פסחים ועוד כבר דנו בזה הראשונים דאין הכונה בדחנות אלא הכוונה דברי תורה המשמחים את הלב, ועי’ עוד ברפ”ב דב”ק הוה קמהדר ליה בבדיחותא וכו’.

ואולם יש הגמ’ בפ”ג דתענית אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי וכו’, עי”ש כל הענין ובגירסאות שם בהגו”צ, ומבואר שמי שהוא עצב אין איסור לומר לו מילתא דבדיחותא לשמחו או להשכין שלו’, ומ”מ יש לומר דאין זה מילי דליצנות, ויל”ע הגדר והכוונה של מילתא דבדיחותא המבואר שם.

וידוע ג”כ מש”כ מו”ז הרעק”א ז”ל לענין שמחת חתן שאינו ת”ח שהוא במילתא דבדיחותא, וצ”ל דהכל לפי הענין וכל ערום יעשה בדעת.

ובמאמר המוסגר יש לציין דיש צדיקים ובעלי השפעה המלמדים את צעירי הצאן מוסר ודעת ולא ישמעו להם אם לא יאמרו בדרך צחות וכיו”ב, וידוע מה שאמר מרן החזו”א להגר”ש שבדרון בזה [עי’ בספר זקניך ויאמרו לך], ובכה”ג ליכא איסורא כלל כשבא ללמד ד”ת באופן הנצרך לצעירי הצאן.

לענין תעניות יעוי’ במשנ”ב שאפי’ בקלות מזה החמיר להסיח דעת מן האבילות כגון טיול וכדו’, וכ”ש לענין ת”ב שהחמירו הרבה אפי’ במלאכה וכל דבר המסיח דעת מן האבלות יעוי’ בפוסקים ולכן אין היתר כלל.

אבל לענין ימים שהאבלות מן המנהג אין בכחינו לאסור דברים חדשים ממנהגא.

לענין ההבדל בין ת”ב לשאר תעניות, יש לציין דבת”ב האיסור יותר מהותי ואיסור מוגדר מאילו לגבי תעניות, ובסי’ תקמט סוסק”א כ’ המשנ”ב בשם החיי”א ולכן אותם האנשים שכשהם מתענין הולכין בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר עי”ש, ובתעניות כל דבר שאינו אכילה גרידא הוא איסור מוסרי ואינו איסור בהגדרות ההלכה מעיקר הדין, דהנה ענין הטיול שהזכירו בפוסקים אם אדם נהנה באקראי תוך כדי הליכתו מטיול פשוט שלא עבר איסור וה”ה גם אם עשה לשם טיול מתחילתו א”א לומר שהגדרת הענין שעבר הוא איסור אלא הגדרה של מעשה מקולקל (ויותר מהגדרת נבל ברשות התורה דהרמב”ן שהוא מעשה שרק אינו ראוי).

ומ”מ יש הדין דמצטער בצרת ציבור, דמש”ה ישב משה על אבן ולא על כסת אחת כדאי’ בפ”ק דתעניות, וכן מה שמצינו שם שלא ינהוג אדם עידונים בעצמו, אבל כנ”ל דיל”ע אם הגדרת האיסור הוא להצטער בכל רגע ורגע בתענית, דמה שעשה משה רבינו שלא ישב על כסת אחת הוא לפנים משורת הדין, ומה שמבואר בגמ’ שלא ינהוג עידונין בעצמו עיקר דברי הגמ’ שלא לפרוש מדרכי ציבור ולהקפיד על הדברים האסורים לציבור ולהרגיש בצרתם, ורק לגבי ת”ב אמרי’ בסוף תענית ל ע”ב כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, ומייתי התם קרא שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, ואפי’ מלאכה בת”ב גופא משמע דמעיקר הדין אין איסור גמור לעשות מלאכה במקום שלא נהגו כן ממנהגא, בפ’ מקום שנהגו עי”ש, ומייתי לה בגמ’ תענית שם, ואפשר דתליא בפלוגתא דתנאי בתענית שם, א”נ דהעושה מלאכה ואינו מתאבל בזה כו”ע מודו כיון שמסיח דעתו מן האבלות בפועל, וכמובן דמיירי אע”פ שמתענה ומקונן מ”מ כיון שעושה מלאכתו כבל יום ומסיח דעתו מן האבלות אינו חוזר ורואה בשמחתה.

ויעוי’ בערוה”ש ביו”ד סי’ שפט ס”ט לענין אבלות שכ’ שם שהדבר פשוט שאסור לו בעת אבלותו ללמוד שאר חכמות וכ”ש לקרוא עיתונים וחוברות שלא יסיח דעתו מאבלותו וכ”ש שאם יש בזה עונג בודאי אסור.

ואפי’ בלא דברי הערוה”ש יש מקום בלא זה ג”כ לדמות בדחנות ללימוד דברים המשמחים ממש ולאסור יותר מסתם הסחת דעת, ואע”פ ששמחת התורה היא שמחה אמיתי ושמחה זו של הבדחנות היא ריקנית, מ”מ זיל בתר טעמא ששניהם ביטול צער האבילות, מ”מ זה לא נזכר אלא לענין ת”ב, ואילו עידונין הנ”ל פי’ המפרשים לענין אכילה ושתיה כנ”ל.

ובגמ’ אי’ עוד אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, והיינו להשתתף בצרת ציבור כדפי’ המפרשים שם, חזינן דיש שמחה במצות עונה, ועי’ ע”ז ה’ א’ ומו”ק ט’ א’, ואעפ”כ אפי’ בתענית ציבור גופא מבואר דמעיקר הדין בשאר תע”צ שבבבל (מלבד ת”ב) אין איסור תשמיש כלל, חזינן דהגדרת שמחה בתע”צ אינו הגדרת איסור הלכתי, ומ”מ די בזה לציין הפסוקים בישעי’ בהפטרת ואמר סולו דאם מסיח דעתו מתשובה מפסיד בזה עיקר מהות וכוונת התענית ודי בזה וכמ”ש במשנ”ב שציינתי לעיל מהפוסקים.

ולענין בין המצרים מה שכתבו הפוסקים לזכור החורבן בימי בין המצרים ולומר תיקון חצות וכו’ ויש שהתענו בכל ימי בין המצרים כמ”ש השו”ע סי’ תקנא סט”ז, הלכך כל ערום יעשה בדעת לראות מה דרגתו בזכירת החורבן ומה השפעת דברים אלו עליו, ובודאי מי שנזהר שלא להסיח דעת מן האבילות קדוש יאמר לו, ועי’ בברכות ר”פ אין עומדין בכל עצב יהיה מותר וריש לקיש לא מילא פיו שחוק וכו’, והוא מענין זכירת צער האבלות בכל ימות השנה וכ”ש בימים אלו.

ואמנם נזכר בגמ’ ר”פ החולץ כמה ענייני מיעוט בשמחה ויעוי’ בב”י סי’ תקנא הביאורים בזה, מ”מ מה שלא נזכר להדיא בדיני המיעוט א”א לחדש מדעתינו לאסור מלבד לומר שאם משקיע עצמו בימים אלו זמן לענייני שמחה הוא דבר מגונה.

שנזכה לראות בנחמתה של ירושלם

הכותב לעיונא בלבד (ולמעשה יש לעש”ח)

נשאל: ה׳ בכסלו תשפ״דב: שבת

בגד שנתנו בו ריח בשבת האם מותר ללבוש אותו ולהשתמש בו

אסור להשתמש בו מחמת מעשה שבת ואף שלגבי הבגד היה לובשו גם בלא הריח מ”מ יש כאן דבר חדש שנוצר על ידי המעשה שבת שהוא נהנה ממנו, אולם אם הריח אינו מורגש והוא רק להעברת הזוהמא והיה לובש את ...קרא עוד

אסור להשתמש בו מחמת מעשה שבת ואף שלגבי הבגד היה לובשו גם בלא הריח מ”מ יש כאן דבר חדש שנוצר על ידי המעשה שבת שהוא נהנה ממנו, אולם אם הריח אינו מורגש והוא רק להעברת הזוהמא והיה לובש את הבגד גם בלא הריח, באופן זה יש להתיר.

וכן אם היה לובש הבגד גם בלא הריח וכשלובשו מתכוון שלא להריח (ואינו מביאו לפני אנשים אחרים שיריחו הבגד) יש מקום להתיר.

מקורות: יעוי’ ברמ”א רסג ס”ה שאם המאכל היה נאכל מחמת חמימותו וחיממו באיסור אינו נאסר מחמת המעשה שבת.

וכ’ המשנ”ב שם שאף שנהנה מהחימום מותר בדיעבד משום שהיה יכול לאכול גם בלא החימום, וכ”כ רנב סק”ל לענין נכרי שהחליק נעלים בשבת, וכן בסי’ רעו סק”כ כ שאם הנכרי הדליק נר שני מותר כיון שהיה בלאו הכי יכול להשתמש בנר הראשון, והקשה בשונ”ה שכז ג שהמשנ”ב שכז סקט”ז כ’ על נכרי שצחצח נעלים בשבת אסור ליהנות מהם אף שהי’ יכול ליהנות מהם גם בלא הצחצוח, ועי’ מש”כ בשש”כ פ”ל הערה קמו בשם הגרשז”א ובמנחת שלמה מהדו”ת סי’ כד א בענין זה עוד.

וכ’ באג”מ יו”ד ח”ג מז ב שמזגן אינו דומה לנר נוסף גם אם היה נמצא שם אף בלא המזגן, מכיון שההנאה מהמזגן היא הנאה חדשה שאינה כלולה בהנאה שהיתה בעצם השהות, ויש להוסיף דגם לגבי חימום לא התירו הרמ”א והמשנ”ב באופן שהאוכל היה קר לגמרי אף אם אומר שהיה אוכלו בקרירות, דההיתר אינו אלא באופן שהיה חם בשיעור חום שהיה נאכל בלאו הכי מחמת החום גופא, כלומר בשיעור של חום שהיה אוכל כדי ליהנות מהחימום, אבל כשהוא צונן אינו נאכל מחמת החמימות, דאף שהיה אוכלו מצד שאוכל מאכל, אבל אז הרי לא היה נהנה מהחמימות כלל, וההגדרה של נאכל מחמת חמימות הוא שהיה ראוי לבחור במאכל זה לאוכלו רק מחמת חמימותו, ושבפועל כשאוכלו מרגיש הנאת החמימות בשיעור שראוי לאכולו מחמת חמימות זה.

וכמו שמצינו בשיעור אוכל שלא נצטנן לגמרי שמותר לרמ”א להחזירו דהיינו כל שאינו נאכל מחמת חמימותו כמ”ש הגר”ז, אף אם אומר שהיה אוכלו בלאו הכי אינו מתיר לו להחזירו, כיון שנצטנן לגמריף, דההגדרה היא שבוחר באכילת מאכל זה מחמת חמימותו, וכן הסכימו עם הגדרת הגרמ”פ לענין מזגן כמעט כל הפוסקים, עי’ בחיבורו של שאר בשרי הגרי”מ מורגנשטרן, וכן הורה הגראי”ל לישיבתו בכרמיאל אף בשעת הדחק גדול.

וכן הורה הגרח”ק (ספר תשובות הגר”ח) שאסור להתפלל במקום שיש חשמל לא כשר בשבת, והיינו אף שאינו משתמש בסידור, והיינו דכל מה שהתיר המשנ”ב בנר שני הוא רק בנר שכבר היה שלא נוצר דבר חדש, אבל אם לא היה נר כלל, אף שטוען שהיה מגיע לשם גם בלא הנר אינו מתיר לו כיון שנהנה מדבר חדש שלא היה בלא המעשה שבת, וכן לענייננו אם הריח יצר דבר חדש שלא היה קודם לכן, אסור, ואף דאי’ בביאה”ל ריש סי’ רעו דרק דבר שלא היה עושה בלא נר אסור, אפשר דהיינו דוקא שהיה יושב ובא נכרי והדליק שם נר, דמוכחא מילתא שאינו צריך לנר כלל, אבל באופן שבא לשם יל”ע אם הוא בכלל ההיתר, ולהדיא כ’ הבה”ל שללמוד ולאכול שם שרי, וללמוד היינו אף שלא משתמש ישירות באור הנר, כסתם צורת לימוד בשבת, וכן לאכול, אף שההנאה היא צדדית, מ”מ אסור מכיון שיש כאן הנאה חדשה שמגיעה מחמת האור שנהנה ממנה, והאופן שהתיר הבה”ל כשבא לעשות דבר שהיה עושה גם בלא הנר, ולא היה צריך לנר.

וגם אפשר דהבה”ל מיירי לענין מי שהדליק הנכרי נר בביתו שקבוע בו, שבזה מה יעשה ומוכחא מילתא שהוא שם בכל גוני אלא דאפי’ שם אסור אם הוא עושה דבר שלא היה עושה מחמת הנר, וגם יש לציין לדברי החיי”א סב סוף ס”ו שנקט דמה שנקט הריב”ש (שהוא מקור הבה”ל שם) שאפי’ ללמוד או לאכול אסור היינו לרבותא דבא לאשמעי’ שאפי’ בזמן הלימוד הדבר ידוע שהגוף נהנה יותר, ולפ”ז כל הנאה שבאה מחמת הנר באופן שההנאה היא ישירה מהנר והנר הוא הנאה חדשה אסור, ורק באופן שאינו נהנה מהנר כלל כגון בבא לישן מותר, ואפי’ להמשנ”ב הגם שעצם השהיה מותרת אבל כל אימת שיבוא להסתכל בדבר לאור הנר שנדלק באופן שיש לו הנאה ממנו יהיה אסור, וכן לענין להריח בבגד כזה או ללבוש באופן שיריחו אחרים ויהנו מריחו.

וצל”ע למעשה, דבענייננו ג”כ יש מקום לומר שאם לובש הבגד בפועל ונזהר שלא להריח ריחו (מכיון שלהתכוון להריח ריחו אסור) יהיה מותר.

ואף שיש האופן שהיקל המשנ”ב לענין תיקון נעלים וכתב הגרשז”א משום שהוא רק איסור דרבנן, ולענייננו אע”פ שהאיסור הוא דרבנן אבל נוצר כאן דבר חדש, וגם שם לא נעשה איסור, ויל”ע, ואע”פ שהריח הוא דבר שאין בו ממש מ”מ הרי נקטו הפוסקים שאף דבר שאין בו ממש אסור במעשה שבת, כמו שצידד הפמ”ג רנב מ”ז ז לענין קול שדינו כמראה שנאסר בשבת בקריאת נר, וא”כ לפ”ז יש להוסיף שה”ה ריח שדינם שוב, וכן לענין מה שהוקלט בשבת שנקטו כל הפוסקים לאסןר ראה מנח”י ח”א רז ג, הר צבי ח”א קפג, ארחות שבת ח”ג כה הערה צה בשם הגרשז”א, חוט שני ח”ב כב סק”א עמ’ מו אות ב.

ולענין אם כבר היה ריח בבגד ורוצה להוסיף בו אף שאסור לעשות כן כמ”ש המשנ”ב תקיא כו מ”מ מצד הגדרת מעשה שבת לפמשנ”ת אם היה שיעור ריח בבגד שיש בו הנאה קודם לכן והוסיף ריח בבגד יהיה מותר ללובשו.

ויש לציין דמה שכתבתי שאם הריח אינו פועל בבגד אלא רק מסירה ריח רע אין בזה משום מעשה שבת, יש לציין דלדעת כמה פוסקים אף מלכתחילה אין בזה איסור, דהעברת ריח אין בה איסור שבת, דלא חשיב מוליד ריחא, דכוונתו לבטל ריח ולא להוליד ריח, יעוי’ שאלת יעב”ץ ח”א מב וארחות שבת ח”א פט”ו הערה צה בשם הגרנ”ק, אולם יעוי’ שלחן שלמה סי’ תקיא בשולי הגליון אות טז, ומיהו גם להמתירים שם לענין מים, אולי יש לחלק בין מים לבגד, דבבגד העומד ללבישה ולשימוש ישיר יש תיקון בגד בריח ולא רק נולד כמ”ש המ”ב תרנח ז, וממילא לענין העברת ריח אפשר דהוא ג”כ תיקון, אלא דבדיעבד באופן שהריח רק הסיר והיה לובשו בלאו הכי יש להתיר, ולענין תיקון מנא אין להתיר לכאורה מה שהיה לובשו בלא זה עי’ במקור המשנ”ב שם שגם שם היה משתמש גם בלא הריח.

נשאל: ד׳ בכסלו תשפ״דב: איסור והיתר

האם יש איסור בציור אשה צנועה

תשובה: בתמונה נהגו להחמיר, ובציור מעיקר מותר לראות, ומידת חסידות להחמיר, והצייר עצמו טוב לו שלא יתעסק בזה אם בעל נפש הוא ובפרט בציור שצריך לדקדק בו.מקורות: מעיקר הדין גם לראות אשה מותר אם לבושה בצנועה ואינו מתבונן במראה ואינו ...קרא עוד

תשובה: בתמונה נהגו להחמיר, ובציור מעיקר מותר לראות, ומידת חסידות להחמיר, והצייר עצמו טוב לו שלא יתעסק בזה אם בעל נפש הוא ובפרט בציור שצריך לדקדק בו.

מקורות: מעיקר הדין גם לראות אשה מותר אם לבושה בצנועה ואינו מתבונן במראה ואינו נהנה ממראה אם לא ממידת חסידות, כמ”ש המשנ”ב, וכשם שאין מחייבים אותה שלא להיות בפני אנשים כך לא היה לנו לאסור להדפיס תמונתה, אם כי בתמונות ממש כבר נהגו להחמיר אפי’ להדפיס, ונראה משום שהוא דבר שאין בו צורך והוא פריצת גדר, אבל בציור לא חשו, כנראה משום שאינו מעורר יצה”ר, וא”כ דוקא באופן זה, ויתכן שהטעם שתמונה ממש נהגו להחמיר הוא ע”פ המבואר בע”ז ובאה”ע סי’ כא שאפי’ בגדי אשה שמכיר אסור, וא”כ תמונה של אשה אמיתית יש לאסור, ואמנם שם מבואר במתבונן ע”פ המשנ”ב הנ”ל, מ”מ אם חששו להתבוננות כ”ש בתמונה, אבל זה לא שייך בציור.

ואין לטעון דא”כ היה להתיר תמונת אשה שמתה, דהרי כבר מבואר בסוטה דאפי’ למ”ד שאין יצה”ר מצוי אלא במה שעיניו רואות, מבואר במפרשים ובפוסקים דהיינו דוקא בשעת פורענות ומיתה וביזיון אין יצה”ר מצוי אבל בלאו הכי לא אמרי’ סברא זו כלל, והארכתי בזה בתשובה בפני עצמה להוציא מדעתו של טועה אחד, וכעין זה הביאו שם בתוס’ בשם הירושלמי לענין תנופה בכהן דאין יצה”ר מצוי באותה שעה.

ומיהו יש לעיין לענין ציור דלמה לא נימא דלענין המצייר עצמו חשיב כהתבוננות, ובדוחק יש לומר משום דבעבידתיה טריד ע”ד דאמרי’ בע”ז כא עי”ש, ודוחק לומר דעד כדי כך אמרי’ בעבידתיה טריד, כיון שמתעסק במראה עצמו, ובודאי בעל נפש יש לו לשום אל לבו בדבר זה, ומ”מ הכל לפי הענין דבודאי בציור שדורש דקדוק החי יתן אל לבו, ובנן של קדושים לא אסתכיל וכו’ מכלל דאחריני אסתכלו לצורך, אבל הוא נקרא בנן של קדושים מחמת דלא אסתכל, ובמותיה אשתעו צלמניא והו למחלציא מחמת זה כדאמרי’ בפ”ג דמו”ק.

נשאל: כ״ט במרחשוון תשפ״דב: ממונות

מי ששומע אזעקה של פקו”נ האם מותר לו להיכנס לבית חבירו להינצל שם והאם צריך לשלם דמי שכירות

אם יש פיקוח נפש ממשי יכול להיכנס לבית ואינו צריך לשלם עכ”פ במקרה רגיל, ויזהר שלא לזון עיניו מן הבית, שעל זה אין לו רשות, ובמקום שעולה כסף שהות, כגון בית קפה שמשלמים על שהות, וכן אם בעה”ב מבקש דמים ...קרא עוד

ועי’ במקורות עוד פרטים בזה.

מקורות: להלכה קי”ל שמותר להציל עצמו בממון חבירו אם משלם הניצול לחבירו בעל הממון על הפסדו [חו”מ שנט ד ושם שפ ג], ולכן אם יש כאן חשש אמיתי של פקו”נ גם כאן יהיה מותר להציל עצמו על ידי שיכנס לבית חבירו, ולמרות שמשתמש בביתו וגם יש מזה היזק ראיה, אעפ”כ יהיה מותר להיכנס, דלא מצינו שחילקו בין נזק לנזק שמבואר בפוסקים שמותר להזיק חבירו לצורך הצלת עצמו בלבד שישלם לו אחר כך [עי’ רא”ש ב”מ פ”ו סי”ב וטור חו”מ שנט].

אלא שלענייננו כיון שלאחר כן מחזיר את החפץ בשלמותו לכאורה במקרה רגיל אף לשלם לא יצטרך, כיון דאין כאן חצר דקיימא לאגרא, ואע”פ שסתם בתים האידנא קיימי לאגרא [רמ”א חו”מ שסג ו] אבל לא באופן כזה של הסתתרות בבית לכמה דקות, כל עוד שלא ידוע אחרת.

אבל אם הוה קאי לאגרא אין לטעון דמעיקרא בתורת גזילה אתא לידיה, שהגזילה הותרה לו לצורך פקו”נ ולא יצטרך לשלם, אין לטעון כן, דבתוס’ ב”ק ריש דף צז מבואר בלאו הכי דבקרקע לא אמרי’ סברא זו ורק במטלטלין וכן מבואר בשו”ע סי’ שסג החילוק בין קרקע למטלטלין, ואמנם ברמ”א שם ס”ו מבואר דבגזילת קרקע כשבא להשיב הקרקע אינו חייב לשלם מלבד הקרקע ולא שכר בטלתה, היינו רק אם לא נהנה ממנו כמבואר בבהגר”א שם, והנגזל תובע דמי ביטול הקרקע שהיה יכול להשכיר בינתיים, אבל אם נהנה מן הקרקע משלם עליו הנאתו בדקיימא לאגרא.

ויש לציין דדעת כמה ראשונים שאפי’ קלב”מ שפטור בנזיקין חייב בשכירות [ר”ת בספר הישר מובא במאירי בב”ק ובראב”ד ורשב”א בב”מ], ויהיה קצת דחוק לומר דקלב”מ חייב בשכירות ופטור בנזיקין ומציל עצמו בממון חבירו יהיה חייב בנזיקין ופטור משכירות, וכן מבואר בסוגי’ דלהלן בדין משטה וכו’, שאפשר לבקש דמי שכירות, וממילא גם בקיימא לאגרא משמע בפשוטו שיצטרך לשלם.

ולענין מה שיש כאן היזק ראיה לא שייך תשלומין אפי’ אם מזיק בעין הרע אין בעין הרע תשלומין בדיני אדם כיון שהוא היזק שאינו ניכר ולא היה במזיד וגם לא יכול לחייבו בדיני שמים מכיון שאין נזק מוכח, ומ”מ ראוי לפייסו בזה, וגם מחוייב כשנמצא שם שלא להביט בכל מקום בבית מכיון שדין היזק ראיה כולל ג”כ שלא להסתכל גם כשיכול להסתכל בפועל, וכמבואר ברמ”א בחו”מ קנד סוף ס”ג.

ואמנם יש דין בשנים שהפקידו שבא לצאת בדיני שמים לשלם לשניהם באופנים המבוארים בחו”מ סי’ ש עי”ש.

והניד”ד שייך לסי’ עה ס”י באומר איני יודע אם גזלתיך ואין טענת תובע כנגדו דבזה אין חיוב לצאת ידי שמים (ויתכן דלא שייך טענת תובע בעין הרע אפי’ אם יטען ברי שהזקת בעין הרע אלא אם כן יאמר ברי לי שכך וכך אירע ויאמר החכם שאם דבריו נכונים ודאי נגרם כן ע”י עין הרע, ואז אפשר שיש כאן טענת ברי של תובע, ועדיין יש מקום לדון לחלק בגזילה שבאה שגזל ידע שצריך להחזיר משא”כ הכא כשלא הרגיש במה שעשה כשעה ואפשר דהכא לא קנסי’ מספק בבא לצאת ידי שמים, וצריך להתישב בזה).

ומ”מ יעשה אדם כל מה שיכול כדי שלא לבוא לידי זה, מכיון שמעשה זה הוא מגונה מאוד להיכנס לבית חבירו שלא ברשותו.

ומ”מ דוקא באופן שיש כאן הגדרה של פקו”נ, כגון במקום שאנשים נפגעים ונהרגים על ידי הפצצות, אבל במקומות שאין סכנה ברורה ואנשי המקום אינם מקפידים להיכנס בכל פעם למרחב מוגן או שהאדם הנמלט עצמו בשאר זמנים אינו רגיל להקפיד בזה, וגילה דעתו שאינו רואה הדבר כפקו”נ (ע”ע ב”ב ד ע”ב, וע”ע שבת קכד ע”ב, וע”ע כתובות ט), ורק עכשיו ששומע אזעקה רוצה להשתמש בהיתר זה בשביל להיכנס לבית חבירו, לא פשוט להתיר באופן כזה.

ובאופן שבעה”ב שם ואומר לו שמסכים לו להיכנס רק אם ישלם לו, לכאורה יכול לבקש כסף, אולם רק כמה ששווה האירוח הזה, וגם אם התחייב ליותר יכול לומר משטה הייתי בך כמבואר בחו”מ רסד, ז.

אבל באופן שלא סיכם עם בעה”ב הדין כנ”ל.

ואפילו אם לבו נוקפו אם מחוייב לשלם או לא, יש לומר דמ”מ באופן שלא פגש כלל את הבעה”ב ואינו תובע כסף להדיא, א”צ שיהיה לבו נוקפו מספק, כיון דדעת בני אדם אינו לבקש כסף באופן כזה, ודומה למה שנתבאר לדעת הש”ך וכמה פוסקים דבאופן שמסתבר שדרך חבירו למחול א”צ לבקש ממנו להדיא.

ואגב אורחן יעוי’ ברמ”א שסג ס”ו, דכ’ שבזה נהנה וזה לא חסר א”א לכוף בעה”ב מעיקרא שיסכים כיון שהי’ יכול להשכירו ואינו רוצה, לכך אין כופין אותו לעשות בחינם, והיה מקום ללמוד בניד”ד כופין אותו לעשות בחינם, כיון שבלאו הכי הרי יכול להשתמש בביתו, ורק הנידון אם ישלם, ולכן כיון דלא קיימא לאגרא ובניד”ד כופין בעה”ב להשתמש, ממילא לא יוכל לבקש, אבל חשבון זה אינו נכון, דהרי זה ודאי שיכול לבקש כסף מתי שירצה ואז ישתנה החצר לחצר דקיימא לאגרא, וכל הנידון דהרמ”א באדם שלעולם לא יבקש הכסף, ורק הנידון אם אפשר לכופו לתת את החצר לשימוש בלא כסף, כיון דבלאו הכי אינו מבקש כסף, מצד כופין על מידת סדום, אבל באופן שמבקש כסף ומותר לו לבקש כסף, בזה אין כופין על מידת סדום.

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

מכתב למרן שליט”א (ב) (ח”ב)

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב) {מוצש”ק מטו”מ ע”ג לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א. אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי. } א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, ...קרא עוד

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)

{מוצש”ק מטו”מ ע”ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א.

אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי.

}

א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, נתקשיתי מסו”ס ישעי’ ס”ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב”ה במידי דאיסורא.

{תשובת מרן שליט”א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ”ש בירו’ כלאים פ”ח ה”ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור”ל דכך י”ל עפמ”ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.

}

ב) בב”ק נ”א א’ כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ”פ בש”ע חו”מ תכ”ז ד’ היתה רה”ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש”ל ספ”ק ט”ו ב’ שלא יגדל אדם כלב רע וכו’ ובהר”מ פי”א מהל’ רוצח ה”ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י’ טפחים, וא”כ ברה”ר גבוה ת”ל מצד תקלה.

{תשובת מרן שליט”א: התורה מיעטה.

}

ג) דעת רש”י פסחים ס”ג סע”ב והר”ח (ישועות מלכו פ”א מק”פ) והיראים (הוב”ד בלקו”ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ’ פ”ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו”ל לאו שאין בו מעשה כמש”ש התוס’, ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ”א ב’ והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב”ע וכ”מ שהק’ התורי”ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר”מ בסה”מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

{תשובת מרן שליט”א: התורה ריבתה.

}

ד) בב”י או”ח סי’ תקנ”א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט”ב עצמו מן הדין וכ”ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו’ עכ”ל.

ויל”ע דהרי לדעת התוס’ ביבמות מ”ג א’ דאסור מו”מ קודם ט”ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א”כ מבואר דיתכן שמו”מ חמיר ממלאכה, והב”י הרי מיירי לכו”ע, ואולי מניעת מו”מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

{תשובת מרן שליט”א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ”ל דמפרש שמניעת מו”מ לגמרי היא חומרא בעלמא.

}

ה) ברש”י ב”ק צ’ א’ ‘צרם’ – משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ”ל, נתקשיתי דלקמן צ”ה א’ איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא”ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

{תשובת מרן שליט”א: בא ע”י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב’ הפירושים ברש”י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.

}

ו) בירושלמי תרומות פ”ח ה”ג (דף מ”ג א’) איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר”מ (פי”ב מהל’ רוצח ושמיה”נ ה”ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ”א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל”ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ”ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט”א אם רו”ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

{תשובת מרן שליט”א: מצוה אין מזיקה.

}

נשאל: י״א באייר תשפ״בב: פסח

עוד כמה תשובות בעניני פסח

אור לל”ג בעומר י”ח אייר תשע”ו אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות ...קרא עוד

אור לל”ג בעומר י”ח אייר תשע”ו

אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת

א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות וכמה שאוכל טפי בטל הטעם טפי.

ומה שדן עוד במי ששח בין גאולה לתפילה, דלכאורה אין טעם שיסמוך גאולה לתפילה כעת, יעויין בדעת נוטה למרן הגרח”ק שליט”א מ”ש בזה בענין טעה והתחיל כי שם ה’ אקרא בין גאולה לתפילה, ויש לדחות קצת לענינינו לתרי גיסי.

הדלקת נר בעי”ט שחל בשבת ע”י ע”ת

ב) מה שהקשה היאך מותר להדליק נרות בעי”ט שחל בשבת ע”י עירוב תבשילין (שו”ע או”ח סי’ תקכ”ז סי”ט ומ”ב שם), הרי אין כאן הסברא דהואיל וחזי לאורחין, דהרי שרגא בטיהרא מאי אהני.

תשובה עיקר זה מיירי בפשטות רק באופן שאכן נהנה מהנר בי”ט (עיין שש”כ פכ”ח הערה קצ”ט, בשם הגרשז”א, ושם פמ”ד הערה ל”ו, וע”ע במ”ב דרשו שם מה שהביאו עוד ביאורים בזה).

בביאור דברי הגמ’ וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין

ג) מה ששאל הגר”ד הופשטטר בביאור דברי הגמ’ פסחים דף קח ע”ב, תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות.

אמר רבי יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.

לענ”ד אין כאן קושי’ בביאור דברי הגמ’, דכך הוא דרך התנאים, וכונתו שאין תועלת לחנך את הקטנים ביין ומאידך גיסא דרך החינוך היותר מועיל כאן [שעי”ז יקיימו מצות ליל הסדר כשיגדלו, שזהו עיקר המכוון במצות חינוך] הוא לחלק להם קליות ואגוזים שכך לא ישנו וישאלו.

ויקיימו בזה צורת החינוך המבוארת בתורה כי ישאלך בנך וגו’.

וברשב”ם כתב, וכי מה תועלת יש לתינוקות.

הלא פטורין מן המצות, ואולי כונתו כמ”ש, דכיון שפטורין מן המצוות וכל הענין הוא רק חינוך, ממילא האופן שיתחנך הבן הוא האופן המועיל והנכון כאן, ומכיו שיין אינו מחנך לדעת ר”י [אם לא דס”ל שאף מקלקל], אין מצוה בזה.

מ”ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן מרבים בשמחה

ד) מה ששאל ר’ בנימין הופנר לפרש”י בספ”ד דתענית דמרבין בשמחה משום שימי אדר וניסן היו ניסים לישראל, א”כ מ”ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן.

תשובה הכל כלול בזה, דמשנכנס אדר הכונה משעת כניסת אדר, וה”ה עד סוף ניסן ולא נחתו לפרש עד מתי.

סתירה ברש”י בטעם ד’ כוסות של גאולה

ה) מה ששאל הג”ר יעקב יצחק זילברשטין מ”ט בפסחים צ”ט ב’ פרש”י דד’ כוסות הם כנגד ד’ לשונות של גאולה, ואילו שם ק”ח א’ פי’ שהם כנגד ג’ כוסות שנאמרו בפסוק זה וכו’.

הנה הגר”ח מולאז’ין הביא שא”א להקשות מסתירות ברש”י שכך דרכו כשהיו ב’ פירושים הזכיר בכל מקום פי’ אחד.

ובפרט דכאן הם ב’ דעות ברז”ל, עי’ ירושלמי פ”י דפסחים וב”ר פר’ פ”ח אות ה’, ואם כי שם יש שינוי קצת שמא ג”א נזדמנה לו לרש”י או שהי”ל מדרש אחר, [ואולי תיקן מד’ כוסות לג’ כוסות ע”פ הבבלי חולין צ”ב א’ וסוטה ט’ א’], אבל מ”מ לכאורה דבר ברור דלא שייך בלא”ה לומר שיש כאן הכרעה של מפרש באגדות רז”ל, וגם אם היה מביא רק דעה א’ לא היה שייך לומר שיש בזה הכרעה אלא דעה הפשוטה נקט, והשתא נמי שהביא ב’ דעות לא שייך לומר שיש בזה סתירה.

איך מלו ישראל במצרים בלילה

ו) מה שהק’ ר’ משה שרגא שגיא ע”ד המכילתא שמלו ישראל באותו הלילה וכו’ [בשעת יציא”מ], והרי אין מלין בלילה.

תשובה יש דעות בתנאים שמלין בלילה מילה שלא בזמנה [ועי’ תוס’ קידושין כ”ט א’], ואולי אתיא כותייהו, ועוי”ל דשמא קודם מ”ת לא נצטוו בכל פרטי המילה, ועמ”ש כעי”ז לדון בזה לעיל ר”פ תזריע.

בביאור מ”ש הביה”ל שלא מצינו ענין אכילת ב’ כזתים בגמ’

ז) כתב השו”ע סימן תעה ס”א, יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, וכתב הביאור הלכה וז”ל, כזית מכל אחד – עיין מ”ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים.

אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב’ כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג’ מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא”ש והמרדכי ובש”ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ”מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג’ מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב’ על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ”ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב’ הברכות על שתיהם ביחד מכש”כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר’ ירוחם שהעתיק ג”כ באחרונה דעת רבו הרא”ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב’ כזית לא הזכיר וצ”ע עכ”ל.

והקשה הג”ר אפרים קרלינסקי שאינו מובן מ”ט רצה המ”ב שיהא זה כתוב תלמוד ובבפוסקים לאכול ב’ כזיתים, כיון שכל ענין אכילת ב’ כזתים הוא מחמת ספק מהי המצה של המוציא ומהי המצה של כזית, והרי התלמוד והראשונים הפוסקים לא נסתפקו בזה.

תשובה עיקר כונת המ”ב יתכן להקשות דלא מצינו בשום מקום שיהיה דין להשלים הכזית דוקא ממצה מסוימת, וקי”ל השמש שאכל כזית יצא, ואמנם יש דיני הבציעה, אבל דין אכילת הכזית שאנו נוהגים שני כזיתים מחמת שאין אנו בקיאין מאיזה מצה לאכול כזית – זה לא מצינו שורש בפוסקים לחשש כעי”ז.

וא”כ ה”ה לדידן סגי במצה אחת איזה שיאכל.

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

מכתב למרן שליט”א (ה)

{שאר המכתבים בכת”י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע”ע. } כמה תשובותמ מרן רשכבה”ג הגר”ח קניבסקי שליט”א לפי סדר הפסיקתא {[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס”ד]} פיסקא ד – פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, ...קרא עוד

{שאר המכתבים בכת”י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע”ע.

}

כמה תשובותמ מרן רשכבה”ג הגר”ח קניבסקי שליט”א לפי סדר הפסיקתא

{[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס”ד]}

פיסקא ד – פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, א”ר אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א’ המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ’ הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

אמרי’ ברפ”ק דיומא ב’ א’ פרה לאו בת כפרה היא, וק”ל ממ”ש בספ”ג דמו”ק כ”ח א’ מה פרה אדומה מכפרת, וכמש”ש התוס’ ע”פ המדרש [פסדר”כ פ”ד – פרה] תבוא פרה ותכפר על צואת בנה.

תשובת מרן שליט”א: המצוה מכפרת לא הפרה.

פיסקא ה – החדש הזה ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן לשעבר, אל[ה] (א) מועדי י”י (ויקרא כ”ג), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ’ להם (נ”א א”ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

בשקל הקדש הל’ קידוש החדש כתב מרן שליט”א וז”ל: וקודם מתן תורה אין אנו יודעים איך קבעו אם ע”פ הראיה או ע”פ חשבון עכ”ל.

וכפל דבריו עוד שם בבהה”ל דף מ”ח ב’, די”ל שאז [בעקדת יצחק] קדשו ע”פ האיה עכ”ל.

וצ”ע להמבואר כאן בפסיקתא שלא קדשו אז ע”פ הראיה, וכ”ה בירושלמי פ”ק דר”ה ה”ג.

תשובת מרן שליט”א: יש”כ.

ואח”ז שלחתי בזה”ל: הנה החזו”א באו”ח סי’ ק”מ חקר אם קודם יצי”מ ומ”ת קדשו ע”פ הראיה או חשבו ע”פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט”א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ”ה ה”ג סקי”ב, וכפל דבריו בבהה”ל פ”ד ה”ד די”ל דאז קדשו ע”פ הראי’ כו’ עכ”ל, והצעתי לפני מרן שליט”א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו’ פ”א דר”ה ה”ג דגרסי’ התם לשעבר אלה מועדי ה’ כו’, [ועוד אי’ שם לשעבר רבות עשית וכו’, וכ”ז איתא גם בפס”ר ופסדר”כ פ’ החדש].

והשיבני מרן שליט”א בכי”ק: יש”כ.

והנה אח”ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים א”ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ בשכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ’ אלי כנ”ל, וא”כ הדרא קו’ לדוכתה, והשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט”א: יפה העיר ויש”כ.

פיסקא כב – שוש אשיש כתיב הלא אתה תשוב תחיינו (תהלים פה: ז).

א”ר אחא עמך ועירך ישמחו בך.

ושאלתי את מרן שליט”א מהיכא דריש לה, ואמר לי דשמא דריש לה מפסוקים סמוכים, ושאלתי אם דריש לה ממש”כ אח”ז (תהלים פרק פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו, ואמר לי מרן שליט”א יכול להיות, ואח”ז חשבתי שעיקר כונת מרן שליט”א היו לדברי רש”י (דברים פרק לב) בפ’ וכפר אדמתו – ומה היא אדמתו עמו.

כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה’ ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.

וכולן באותו מזמור (תהלים פה).

האם לזה היתה כונת מרן שליט”א, והאם אפש”ל כן.

תשובת מרן שליט”א: הכל נכון.

פיסקא ל – סוכות הנה יום בא לי”י וחולק שללך בקרבך (זכריה יד: א).

א”ר פנחס בר חמא הכהן מהו שללך, ביזתך, אלא מהו שללך, שליך ולא שליך, מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה התחילו כל ממונם של ישראל להריק, שנא’ הצגותי ככלי ריק (ירמיה נא: לד).

ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל, שנא’ אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים (מלכים ב’ כה: טו).

ואת הים הנחשת ואת הבקר שברו כשדים וישאו נחושתם בבלה (שם שם יג).

א”ל הקב”ה חייכם אין אתם מפסידים אלא עלי להביא זהב, תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (ישעיה ס: יז).

והנה במה שנתקשו דהול”ל ביזתך, י”ל לפמ”ש רש”י במדבר ל”א י”א דשלל שייך רק על מלבוש ותכשיטין, אבל יש להבין מ”ש שליך ולא שליך, ואולי י”ל כיון שתחת הנחשת אביא זהב, א”כ היותר אינו שליך.

תשובת מרן שליט”א: לא זכית עדיין.

פיסקא ל – סוכות ואומר הקדוש ברוך הוא הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם ואמת שאתה מביא תחת הנחושת אביא זהב, אותו הדם שנשפך מה אתה עושה, א”ל על הבטחת הממון הבטחתי אתכם אבל ההם איכפת לי, וניקיתי על כל אבל על דמם לא ניקיתי, שנא’ וניקיתי דמם לא ניקיתי וי”י שוכן בציון (יואל ד: כא), זו אחרון.

לאיזה אחרון הכונה, ושמא שבית האחרון ישפוט ה’ את הגוים.

תשובת מרן שליט”א: באחרית הימים.

פיסקא ל – סוכות וי”י שוכן, עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסין, דכתי’ כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יואל ד: יב), אמר לפניו רבונו של עולם אימתי הדין הזה, אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא’ לכן חכו לי נאום י”י ליום קומי לעד כי משפט וגו’ (צפניה ג: ח).

אומר לפניו רבונו של עולם והיאך הדין יוצא, ביד מלאכים הם נמסרין או בגיהנם הן נידונים, אומר להם הב”ה הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא’ גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה: יט).

ולא עוד אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם כאלו עמי הוא עושה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת בני ישראל (שם לא: ב), וחזר ואמר לו לתת נקמת י”י במדין (שם שם ג).

וכן דבורה אמרה כי לא באו לעזרת י”י לעזרת י”י בגבורים (שופטים ה: כג).

ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם, שנא’ אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג: ה).

ולא עליכם בלבד אלא עלי, שנא’ התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על י”י ועל משיחו (שם ב: ב).

ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ’ ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד).

וכתי’ ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון (זכריה יד: ו).

דינו של אדם – באיזה אדם מיירי, ולהלן משמע שתובע דם כל ישראל שנהרגו, וא”כ מהו דינו של אדם, דמשמע אדם מסוים.

תשובת מרן שליט”א: דריש ל’ דם.

פיסקא ל – סוכות א”ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא’ התמלא בסוכו עורו וגו’ (איוב מ: לא).

סגור חותם צר (שם מא: ז), א”ר אבא בר כהנא רבותינו שבדרום אחד מהם אומר סגור כל החתמות הניצררים.

וחבירו אומר סגור כל החותמות המצררים.

ד”א סגור חותם צר, א”ר ברכיה הכהן אמר הקדוש ברוך הוא סגרתי עליו וחתמתי עליו והצררתי עליו.

הנה קרא מיירי גבי לויתן, ויש לידע מה הם החותמות שנזכרו כאן, וגם מהו החילוק בין נצררים למצררים.

תשובת מרן שליט”א: דרשו על בנ”א.

פיסקא ל – סוכות וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (שם ד: ו).

זש”ה לי”י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט).

אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא’ לי”י הישועה (שם).

ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.

מה כת’ לכאן, לי”י.

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה כשתעשה לנו נסים האלו אין אנו כפויי טובה אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.

מה כת’ אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה: א).

“מה כת’ לכאן לי”י” – יש לידע מה באו לדרוש מזה עוד, ואם באו לפרש תחילת הפסוק הו”ל למיתני לזה מעיקרא.

תשובת מרן שליט”א: בסדר הפסוק.

פיסקא אחריתא – וזאת הברכה ד”א וזאת הברכה.

ר’ איבו ורבנין.

ר’ איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מאי טעמא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב: ו), ואחר כך ברכה.

ולא ידענא היכן נזכר כאן ברכה.

תשובת מרן שליט”א:.

האם ראוי להוציא לאור פירושינו לפסיקתא וכו’.

תשובת מרן שליט”א: תוציא.

ראיתי בס’ אוצר ישראל (ערך בובר-באבער) תמונה מה”ה שלמה בובר [בעל ההערות ותיקונים על הפסדר”כ] ללא כיסוי ראש, והנה מאחר והוצרכתי להעתיקו בביאורינו כו”כ פעמים, האם יש להשמיט את שמו.

תשובת מרן שליט”א: גם המ”ב מביאו וכותב המגי’.

{והוספתי איזה תשובות מתוך מה ששמעתי ממרן שליט”א בע”פ}

ש.

איתא בפסיקתא פ’ איכה, קריה נאמנה קרתא חדתא, ויש להבין מהו קרתא חדתא, במה היא חדשה.

תשובת מרן שליט”א: מכיון שהיא חדשה היא נאמנת.

ש.

ירושלים היתה כבר זמן רב לפני כן, ועוד בזמן אברהם אבינו.

והשיב מרן שליט”א: ‘עתה היא התקדשה’, והיינו משום שהיא התקדשה עכשיו נחשבת חדשה ולכן היא נאמנה.

ש.

איתא בריש פ’ שוש אשיש (כב): כתיב הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך (תהלים פה ז).

אמר רבי אחא עמך ועירך ישמחו בך, ויש לשאול איך דורש זה מהפסוק.

תשובת מרן שליט”א: אפשר שנדרש מהפסוקים הסמוכים.

ושאל מרן שליט”א: מה כתוב בסמיכות לזה.

והשבתי שנאמר באותו המזמור ‘לשכון כבוד בארצינו’.

ש.

האם נדרש מהפסוק הנ”ל.

{ת.

יכול להיות.

}

אמונה
{מאמר זה כתבתי לצורך בני תורה המעונינים לחיזוק באמונה, אכן איידי דזוטר מרכס, ועל כן החלטתי לצרפו כאן.

יש לציין כי ת”ח גדולים עברו על הדברים ואישרו אותם.

}
{מי שיודע בעצמו שאין לו תועלת במאמר זה – נא להמנע מלקרוא בזה, שכן זה יכול גם להזיק.

כל מי שאמונת אבותיו ברורה אצלו כלול בבקשה זו, ואבקש נא ונא לא לפגוע בנפשו ובנפשי ח”ו.

}הנה לפעמים ניתן לפגוש אנשים רציניים, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר יוכלו ג”כ להיות מצויינים ושקועים בתורה אך אין האמונה נטועה דייה בקרבם, ולפעמים גם במצב יותר גרוע מזה (ואכמ”ל), ופעמים רבות אינם כלל אשמים בזה אלא משום שהורגלו מקטנותם שזהו נושא שאסור לעסוק בו, ומשום כך עד היום הנם נבוכים ומתוסכלים.

עלינו לדעת כי אמנם קיימת השקפה כזאת, והיא השקפה מקיפה עולם וחובקת דתות רבות – הנצרות האיסלם וכל הדתות כולן, כולן מלבד היהדות.

ביהדות נלמד כי ישנה דרך ברורה להוכיח את אמיתותה, היהדות היא הדת היחידה המעמידה אתגר לכך מול כל שאר יריביה, משום שאכן שאר כל הדתות הבל המה מעשה תעתועים ואין כל הוכחה או בסיס לדבריהם.

לא כן היהדות.

בתורה הקדושה נצטוינו ‘וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת’, ישנו חיוב לחדד ולקרב הדבר אל לבנו ככל יכולתינו לדעת כי רק זה אמת.

בתורה הקדושה בהקשר לתיאור מעמד הר סיני צויין: ‘וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה’ אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו וגו’, כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה’ הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום’, התורה מלמדת כי אין מחייבים אותנו לקיים מצות מחמת אמונה עיורת בלבד, ישנה דרך מוצקה להביא את כאו”א לידי מצב של ‘עיניכם הרואות’ באופן ברור את אמיתותה של היהדות.

גדולי הראשונים חברו ספרים שונים לשם הענין, הרמב”ם את ספר מורה הנבוכים, להאיר לנבוכי העם את דרך האמת.

הראב”ד הראשון את אמונה רמה, הרמב”ן את ספר הויכוח, רבינו בחיי את חובות הלבבות שער הייחוד, הרד”ק את תשובות הנוצרים להרד”ק.

רבי יהודה הלוי חיבר לצורך שעתו את החיבור המרתק ‘ספר הכוזרי’, אשר שמו במקור בערבית היה ‘התשובה הברורה לדת המושפלת’.

נמסר מהגאון מוילנה זצ”ל (תוס’ מעשה רב) כי יש ללמוד היטב את ספר הכוזרי אשר יסודות האמונה ומחשבת ישראל תלויים בו.

גדולים רבים אחרים חברו ספרים בענין, רבים מהם לא ידועים, להורות לבני עמינו את דרך היושר והאמת ולקרב הדברים אל השכל עד לאמונה שכלית ברורה.

(חלק מהם נאספו בספר ‘אוצר ויכוחים’).

והנה בדורינו – דור הספר והכתב, נכתבו ספרים רבים על הנושא, אך רובם ככולם נועדו לקרב לב עמינו הרחוקים אל האמת, מנגד, דוקא בדורינו אנו עדים לנסיגה בציבור שלנו מעיסוק בנושא זה, בהתאם לכך ראיתי צורך עצום לכתוב גם בצורה שתספק את בני התורה היקרים אשר יש מביניהם הזקוקים לזה וכנ”ל.

יש מנהיג לבירה

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט), בו מסופר כך:

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

ישנם רבים מבני אומות העולם הטוענים כי הם סבורים שהעולם נוצר מעצמו… היה גרגיר עפר לח או חומר אחר ‘שהתפתח’ ונהיה משהו אחר עד שנהפך להיות גם חפצים שונים.

בהמשך נוצר מין בעל חיים אחד אשר ברבות הימים התפתח למינים רבים, וגם ל-אדם כמובן (!), אחר זמן נוסף גידל כנפיים מגופו וממנו השתלשלו כל סוגי העופות… בהמשך נפל ממנו משהו לים, גידל סנפירים, ובזכותו נולדו כל מיני הדגים ובעלי החיים הימיים.

והאגדה מושלמת!

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

היתכן מערכת כזו הפועלת מעצמה?! הן המכשיר ולו הקטן ביותר לא נחשוב לרגע עליו כי הוא נוצר מעצמו.

אם כן כיצד ניתן לחשוב כך על רשתית עין מורכבת כ”כ, הכוללת מיליארדי תאים ומיליוני מערכות ותת-מערכות הפועלות בשילוב מנצח ומרשים ביותר.

וזהו עוד החלק הקטן בגוף האדם.

ומה עם כל בעל חיים, זבוב ואפילו כל חיידק הבנוי בצורה כ”כ מתוחכמת ומרשימה, האם הכל מה’פיצוץ’??

אם נראה דוגמית מערכת כוכבים חשמלית מתוחכמת קטנה המסובבת סחור, האם יעלה במחשבתינו צד כי הוא ‘התפוצץ’ מעצמו?? ומדוע על מערכת כוכבים גדולה ומתוחכמת כ”כ, אשר בה כוכבים ואופנים המאירים אלפי שנות אור אכן ניתן לטעות בזה.

האם הזמן הורס או בונה, האם אוכל שעבר עליו זמן רב יותר נעשה טעים יותר? בנין יותר ותיק נעשה משוכלל יותר? מדוע נחשוב כי במשך זמן רב התפתחו דברים משוכללים כל-כך.

ובכלל האם שכל והלך מחשבה של אדם, כעס, קנאה, תאווה, אהדה ואהבה יכולים להיווצר מפיצוץ?! איזה ‘פיצוץ’ יכול לגרום לדבר שכלל אינו קשור לפיצוצים ולחומר, מערכת שכל כולה נשמה ורוח, מערכת אשר אף בעזרת הכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר לעולם לא נוכל לחתור לפעול בכיוון לזה.

ובכלל את הגרגירים, הפיצוצים הגירויים והאפשרויות ‘להתפוצץ’, וכי עליהם לא נשאל מהיכן באו.

הן גם אם העולם נוצר בצורה המרתקת ביותר, עדיין לא נתבאר מהיכן הגיעו המרכיבים לכך.

עלינו לסכם כי בהחלט דעה כזאת כי העולם נוצר מעצמו, היא דעה היכולה להתאים לאנשים מטופלים נפשית ו/או פסיכיאטרית בלבד.

אם כן עלינו לחשוב כיצד אכן אנשים הנחשבים בחברתם כבריאים בנפשם בכל מקצועות והליכי חייהם, יכולים לחשוב בתחום זה מחשבות משונות ביותר המתאימות לאנשים שעדיין לא נולדו??—

התשובה

מרן הסטייפלר זצ”ל (בספר ‘חיי עולם’) מתייחס לשאלה, ומבאר כי אכן אין כל הסבר טבעי היאך אנשים אשר מטבעם חכמים ונבונים יחשבו מחשבות שטות כגון אלו.

זהו כח רע המכונה בדברי חז”ל ‘יצר הרע’ שהוא מלאך רע ממש (רמח”ל), אשר נותן לבני אדם חוטאים אפשרות לטעות, זהו שהטעה את פרעה בשעתו תוך כדי אזהרות חוזרות ונשנות על מכות, להתעקש ולא לשלח את ישראל, וזהו היצר הרע אשר הטעה ומטעה מליארדי אנשים נוספים עד דורינו כיום.

הגר”א וסרמן הי”ד (בקובץ הערות, ביאורי אגדות סימן א) מבאר עוד את הענין.

כללו של דבר: חשיבה זו נובעת מנטיית הלב לחיי הפקרות ומתירנות, ללא כל מחוייבות ו/או רסן כנגד יצרי הגוף.

הדוגלים בשיטה זו וכל ההולכים בעקבותיהם הנם אנשים הזקוקים דחוף דרור ליצריהם או ללחציהם ובשל כך משלימים עם עובדה כי ניתן לחשוב דברי שטות והבל כביכול בהגיון מלא.

עד כה ביארנו את הענין של האמונה, אמונת הבריאה כי ישנו בורא ומנהיג, העולם לא יכל להיות מעצמו וגם אינו יכול להמשיך להתנהג מעצמו, בנקודה זו נדון עוד להלן בעז”ה.

כעת נפנה להכנס אל נושא עמוק יותר; נושא הדת, ובחשיבה אמתית נראה כי אכן היהדות הינה מוכרחת מן ההיגיון והשכל הפשוט.

מי היא דת האמת

ראשית כל, לפני שנדון על היהדות בפרט ועל ההכרח בקיום של דת אמתית בכלל, על מנת להפיג את הצורך להעמקה וכבדות מיותרת, נבאר כי לא קיימת שום דת שתוכל להיות אמתית, מלבד היהדות.

כידוע { אף שקיים איסור של ‘אל תפנו אל האלילים’ לא נמנענו לבאר את הטעות ואת ה’ליצנותא דעבודה זרה’, הלכנו בעקבות הרמב”ם שנהג כך באריכות בספריו.

}ישנם כתות רבות בעולם, ביניהם עובדים כוכבי מערכת; בעלי חיים; תמונות או אישים מסוימים, אמתיים ולא אמתיים.

כ-10,000 כתות שונות קיימות ברחבי תבל (ע”פ השערה שראיתי בעבר).

שני הדתות הידועות בכלל העולם, הינן כמובן דת הנצרות ודת האיסלם.

בקרב הדתות עובדות האלילים לא קיימת אחדות דעים בהקשר למעמדן והשפעתן של האלילים אותם הם עובדים, גם בספרי הפולחן הקדמונים נמצא עמדות שונות ומשונות בהקשרן, וכל המרבה לדבר דברי טמטום הרי זה משובח.

לפני ביאור הדברים, עלינו להקדים כפי שנבאר להלן, כי לא קיימת בין כולן שום דת המתיימרת להוכיח את עצמה, נאמניה של כל אחת מהן לחוד טוענים כי הינם ‘מאמינים’, כלומר אין להם דרך להוכיח את אמיתותה של דתם, הם דוגלים בה משום שהם ‘מרגישים’ שזה טוב או שזה מספק אותם וכדו’, או משום שפשוט הם באים מרקע זה או אחר.

בקרב הדתות הללו אסור לשאול שאלות באמונה, הן משום שזהו נושא קדוש מדי ולא מיועד עבור אנשים כמונו, והן משום שפשוט, זה ששואל נתפס כי אינו ‘מאמין’ דיו בבדותה זו.

ולעניינינו, להבין כי האלוקים אינו צעצוע או פרה, ואף אישיות מוכשרת ככל שתהיה, קל מאוד להבין זאת מי שאינו ‘מאמין’ או ‘מרגיש’ בשטויות, משום שלא יתכן לברוא עולם מורכב כ”כ אם האלוקים נולד זמן רב אח”כ, היכן הוא היה עד אז? ומדוע לא הופיע בצורה מושלמת בתחילת הבריאה? ומדוע הוא צריך בכלל להשלים את עצמו ועוד בצורה כ”כ משפילה ובאופן זהה לאדם הנבזה? ומי טיפל ביקום כל ימי שהותו ברחם אמו? ובכלל היכן הוא היום? מה קרה לו, שמא חולה הוא, אולי ישן?

בתנ”ך מסופר על חירם מלך צור, אשר הודיע על עצמו כי הינו אלהות, הנביא אשר התנבא עליו גזר דין מות, מכריז לכיוונו: ‘האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך? ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך!’ (יחזקאל פרק כח, ט).

ובכלל מנין לנו שזה אלוקים, אם אכן זהו אלוקים מדוע לא הודיע לכולם, ובמילים אחרות: לא נקיים אף פעם דת אם לא נדע כי היא אמתית! אם ישוע נולד בלי האבא של משפחתו, מדוע יהא עלינו לחשוב כי בן רוח הקדש הוא?! לא יתכן כי אישיות, מכובדת ורצויה ככל שתהיה, תחייב אותנו לשנות את אורח חיינו ולהתחיל בעבודתה כל עוד לא הוכיח את עצמו, כל שכן אישיות מפוקפקת כ”כ, משולי הציבור שלנו, אשר סיימה את חייה בתליה בבזיון נחרץ ואין לאל ידה להושיע.

ידוע לנו כי בבתי האשפוז לנפגעי המוח ישנם רבים הסבורים כי הם נשלחו לגאול את עמינו מן הגלות המרה, וישנם גם הסבורים כי הם לא פחות מאשר תחליף לישוע הנזכר…, אין כל חילוק בין אדם הלוקה בכל נפשו לבין אדם הלוקה בנפשו בפרט אחד בלבד: ‘האומר עבדוני’.

לא תתכן אפשרות לומר כי עלינו לחוש לכל אחד המעוניין להציג את רעיונותיו הרוחניים בפנינו, ולגבות מעריצים, ללא כל הוכחה.

ורק עלינו להבהיר כי אין כל תוקף כמובן, לסיפורי הסופרים האלמוניים שנכתבו כמה מאות שנים אחר מותו על ‘מופתיו’ של ישו, בין במקורות היהודיים ובין במקורות הלא-יהודים, הדברים לא נכתבו על שום בסיס, והנם מיתוס ככל המון הספרונים הנפוצים בעולמינו, ומשל מן העולם שלנו – הספרונים הנפוצים למיניהם אשר מעולם לא ארעו.

וכמו כן האיסלם, דת של אדם שלקה בנפשו ל”ע, ורצון ה’ היה אז שיהיו לו את המשאבים לבסס את שיגעונותיו ברחבי תבל בחלקלקות פיו ובכח הזרוע, ואכן הצליח מאוד מאותה תקופה עד היום.

אך לדידן כל עוד לא תהיה הוכחה ו/או אפשרות להוכיח זאת, לא יהיה חילוק בין דת זו לכל שאר הזיותיהם של היושבים בבתי האישפוז וכך כל הכתות למיניהן.

מלבד זאת לא קשה להבין כי עיקרי הדתות הנוצרית והאיסלם משורשן הם מפוקפקים ומופרכים, ואין כל בסיס לדבריהם, וכפי שנרחיב בזאת להלן.

בזאת נבין כי כל הדתות השונות שחודשו הומצאו והונהגו לשם מטרות אישיות שונות, כמו כבוד ותהלה, כסף, שתלטנות ‘וכל המעלות הטובות’.

וכמו משיחי השקר השונים שלנו במשך הדורות, ועד דורינו אנו אצל רבנים מתחזים ו’בבות’ כגון אלו.

ולסיכום: לא יתכן בשום אופן לומר על חפץ או בריאה כל-שהיא כי הינה יוצר הכל, דבר זה אינו עולה בקו ההיגיון.

מלבד זאת לא יתכן כי רצון הקב”ה כלפי האנושות כולה לקיים מערכת דת שחידש איש או קבוצת אנשים ולא ידוע פשרה.

ההכרח למציאות הדת

היהדות הינה הדת המבוססת היחידה, כאמור, ויש ביכולתה להוכיח באופן ברור את קיומה, עד ללא ספיקות או צד כל-שהוא נוסף אחר.

ראשית כל יש לדעת כי העובדה שהאדם נברא לתכלית היא הכרחית לא רק מבחינה דתית, אלא גם לא תתכן אפשרות נוספת מבחינה הגיונית.

האדם אינו יצור סתמי, הוא היצור היחיד שאנו רואים בבריאה שיש לו יכולת חשיבה; הבעה; החלטה; ואף דרכים שונות היאך להשיג את מבוקשו, ואף יש לו סיפוק מכל מעשה טוב והגון, ולחילופין: נסיגה טבעית מכל דבר לא חיובי, מבחינה חברתית או מוסרית.

מנגד זה האדם הינו היצור היחיד אשר יש לו קשיים אמיתיים בחייו, קשיים רגשיים, צלקות, חיי אימה.

האדם הינו היחיד שיש לו חכמה, שכל, זיכרון, אפשרות להבין דברים עמוקים, ואפשרות לתכנן אירועים או גם מלחמות בצורה מתוחכמת ביותר ומפורטת עד לפרטי פרטים.

לא יתכן כי יצור זה לא נברא לשום צורך ורק כדי לבלות את ימיו בכדי, הקב”ה לא ברא יצורים בשביל להתעלל בהם ח”ו.

גם בשביל ליהנות כאן לא נברא האדם, הוא נברא לצורך מטרה נעלה מזו, לא לחינם האדם עובר קשיים שונים בחייו לתקנו ולנסותו, הרמח”ל (מסילת ישרים פ”א) מבאר שניתן ללמוד מכך את העובדה כי האדם לא נברא בשביל ליהנות בעולם הזה, אילו היה הקב”ה בורא את האדם לצורך הנפשה והנאה כאן בעולמינו היה בכוחו להעמיד לנו עולם מושלם יותר (ראה בתחילת הספר דרך ה’), נעים יותר, ובלי רדיפות ודאגות בכל עת.

האדם נברא עם יכולות וכישורים להרגיש במידת מה את ה’טוב’ וה’רע’, כאשר אדם מכל רקע שיהיה, עובר עבירה מבחינה חברתית או מוסרית נדלקת אצלו מיד נורה אדומה, תסכול, אכזבה והרגשת חרטה.

ניתן לראות סביבנו בכל עת כי הרגשת האושר אינה אופפת אנשים בעלי אמצעים רבים, בית מפואר או רכב חדש המתחדש מעת לעת.

אנשים העוסקים בתורה, הלכה ו/או במעשי חסד, ניתן לראות את האור הקורן על פניהם בכל פעם שהם מתעלים עוד בדרכם.

מנגד אנשים הרחוקים מכ”ז ומחפשים את האושר בבשרים ובחופשות, ואין להם כיוון בחיים ושום סיפוק ונחת ניתן לראות על פניהם את העצבות והמרירות, הדיכאון העצום השורה על פניהם בכל עת.

עוד על האדם.

הנה האדם מעצמו כשהוא גדל בצורה ש’בא לו’ הוא גדל עיר פרא, ללא כל רסן וגבולות, לא נעים להיות עמו, כל דיבור מיותר כלפיו או אפילו נוכחות שהוא לא נהנה ממנה, או שפשוט אין לא מצב רוח כעת, זהו ממש אסון לסביבתו.

אנו רואים את סגנון הדיבור הרגיל של אנשים נורמלים לחלוטין מן הרחוב בכל גיל, ואצלנו זהו מתאים ממש לשנים שלפני ה’חלאקה’, או רק לנוער האומלל שלנו, הנושר.

האדם בהחלט נברא עבור לתקן את עצמו, האדם זקוק לתיקון וליטוש.

ללא זה הוא חית פרא!

אכן לא יתכן כי האדם נברא לסתם, לחיות ללא תורה ומצוות { ראה עוד במהר”ל, תפארת ישראל, בפרקים הראשונים, על ההכרח לדת עבור האדם.

כעת אחר שנתברר כי העולם לא מעצמו נוצר, וכי יש מנהיג לבריאה, כמו”כ נתברר כי האדם לא נברא לבטלה ואף לא לשם ההנאה כאן בעולם הזה.

ונתברר גם כן כי לא יתכן שום דת אחרת מלבד היהדות שתוכל להיות אמתית.

כעת נוכל להצטרף למסע המחשבה לדעת כי היהדות הינה דת האמת ואין בלתה.

היהדות – דת האמת

הנה בדורינו אנו היהדות מושפלת בראש כל חוצות, ושונאי ה’ נשאו ראש ואף גם מבני עמינו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ללעוג ולהכחיש כל דבר שבקדושה רח”ל.

וכבוד ה’ מושפל עד לעפר ואין דורש ואין מבקש ועד מתי יחרף צר.

על רקע זה קשה להבין את העבר המפואר של עמינו, את בית המקדש, את חכמינו הקדושים ואת כבודן של ישראל, וככתוב על שלמה המלך: וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.

לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו.

מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו.

וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים פרק עב, ח-יא).

עלינו להביט מנקודה קדומה יותר של עמינו להבין את הדברים, ולשם כך דוקא נראה את הדתות החיצוניות אשר התפשטו בכל העולם, הנצרות והאיסלם, אשר בעצם אינן אלא רעיון לומר כביכול כי הן הן ההמשך האמתי ליהדות, ולאיזו תפוצה זכו.

כלומר בדורות לא רחוקים ידעו הגוים כי אנו נזר הבריאה והם אינן אלא פסולת, ככתוב ‘והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו’, לשם כך הסכימו בכל כוחם להצטרף אל אגדה היתולית כאילו הם ההמשך של האומה הקדושה, ואנו הפסדנו את מעמדינו.

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פג סימן ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד”א (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף, כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה”ד (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ועליהם הוא אומר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל ואתה תגיל בה’ קדוש ישראל תתהלל.

כלומר אומות העולם בזמן הגלות אומרים כי הם העיקר כאן, אמנם לא צריך חכמה רבה להבין כי היהודים הם מוסריים יותר וטובים יותר מכל התבן והקש והמוץ, ובודאי לא עזב ה’ אותם בשביל קבוצת פראי אדם הדוגלים במשיח שנתלה לפני כ-2000 שנה.

אחר שביארנו כי במשך זמן לאחור היתה היהדות לסמל כל האומות, נוכל להתקדם עוד.

ההוכחה

והנה עד כה לא ביארנו באופן ברור מדוע דתינו הינה ההכרחית והאמתית לעומת דתות אחרות, הן גם לדתות אחרות ישנה מסורת וותק של מאות ואלפי שנים.

אכן לכשנתבונן במציאות שלפנינו בהשוואת האדם הדתי המתנהג ע”פ חוקי היהדות לעומת אדם המתנהג ע”פ חוקי דת אחרים, כמו הנצרות והאיסלם, (בשלב זה אין הכונה להכליל את כל סוגי הדתות הקיימות), נראה כי לאמיתו של דבר זהו הבדל לערך כמו ההבדל בין אדם דתי לבין אדם לא דתי, והיינו: בדתות אלו הקביעה מיהו האדם הדתי נמדדת בתנאים מאוד גמישים, המתבטאים בעיקר בהצהרות מסוימות על האמונה, הצטרפות לקבוצה כל-שהיא, והשתתפות בטקסים מסוימים מעת לעת.

בנוסף לכך, גם כאשר קיימים תנאים וציווים כל-שהם נוספים, אין האדם ה’דתי’ הבינלאומי מקפיד בהם, כנודע.

בנוסף ידוע גם-כן על טקס ‘כפרת עונות’ במהלכו ניתן רשות לאיש הדת למחול על פשעים וחטאים כפי שיקול דעתו ורצונו האישי, וכך חוזר העבריין להיות טהור ונקי מעונותיו כיום היולדו.

כלומר: הרבה מן הדתות הבדויות אין כל מחויבות ממשית לקבל אותם, אין בהן כל קושי או רצינות אמיתית, וכמובן הם לא נועדו במכוון לשם מטרה אמיתית כל-שהיא, כאמור, אלא הקמת קבוצה דתית לשם כבוד, תהלה, שתלטנות וכדו’ לטובת ראשי הקבוצה.

ולכן על מחברי הדת היה להקל על המצטרפים לחברי הקבוצה ולהנעים להם את ההשתתפות בה.

מנגד – לא נראה הכרח לאמיתות הרעיון בעצם הצטרפות רבים לרעיון אלא אם כן יש עמדה ומשמעות לאותו הרעיון.

היהדות מורה ומכתיבה על כל אדם את כל הנהגותיו בכל תחומי החיים, הן בכל לבוש, מאכל, דירה או מלאכה כלשהי, ובכל הליכי ודרכי מערכת האדם בעולם.

היהדות גם דורשת מן האדם תנאים קשים ביותר – כמו איסור עשיית מלאכה בשבת אשר הוא קשה מנשא, למי שלא הורגל בדבר, כידוע.

בנוסף לכך ישנו חיוב סקילה על המחלל את השבת, ובשוגג קרבן חטאת.

חובה להפקיר את השדה לכל בשנה השביעית, אין לעבוד בשדה או בצמחיה אחרת, אין לעסוק בחקלאות בכל המדינה שנה שלמה, מוטל על כל יהודי לבטוח בה’ שיהא די ביבול השנה הששית להספיק את צרכי כל המדינה עד בוא יבול השנה הבאה.

בשנה המשים במחזור אין לקיים כל פעילות חקלאית בכל המדינה למשך שנתים! ומה יקרה אם תהיה נפילה כלכלית במדינה לאחר הנהגה כזאת? אין לחשוש לכך, יש לבטוח בה’ שיהיה די ביבול השנה הקודמת לכל שלושת השנים הקרובות.

והנה ניתן להאריך ולהביא דוגמאות רבות ממצוות התורה הדורשים תנאים קשים ביותר, וידוע לנו כי עם שלם קיבל עליו את כל זה, וכך נהג אלפי שנים.

לא יתכן כי עם שלם הסכים להקריב את כל חייו וכל נוחיותו עד כדי קשיים ברמה כזו עבור דת שלא היתה ידועה לו או שלא הוכחה לו דיה.

הדתות האחרות הנם הצטרפות לאמונה ולקבוצה מסויימת לפי הערכים המקודשים לה.

שם אין צורך להתחייב דבר על מנת לזכות לגן עדן.

המסורת

ובזה נבוא לבאר את עיקר אמונתינו, שבעבורו קיימו את התורה והמצוות בכל הדורות במסירות הגוף והנפש, עד ימינו אנו.

והוא מעמד הר סיני.

כתב הרמב”ם (הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה’ עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

והיינו שבמעמד הר סיני נתברר לכל אחד מישראל בבירור גמור ע”פ חושי האדם עצמו ללא ספק, את כל עיקרי אמונתינו, וזהו מה שמסרו לנו אבותינו דור אחר דור עד דורינו אנו.

ואמנם אצל דתות אחרות יש גם כן את הבדותות העוברים אצלם מדור לדור, אך אין במסורתם תוקף כל-שהוא, משום שאינם יכולים לספר יותר מאשר הם עצמם יודעים, דהיינו לומר שמנהיג הכת הודיע שכך וכך אירע, או סופר פלוני כתב תיאור מסוים, אך לא יותר מכך.

כלומר אנו יכולים להאמין להם שהם שמעו כך וכך, ושהם גם חושבים כך וכך, ושגם האב והסב היו סבורים כך, ואכן איננו מכחישים שכבר מאות ואלפי שנים קיימות דתות אלו.

הכל נכון.

אך אנו שמענו גם כן את עיקריהם וידוע לנו כי אין בנתונים הללו כל סיבה לשכנע, האמונות מעשה מחשבת אדם והמעשיות אשר נכתבו מיתוס המה.

לא כאלה חלק יעקב, כי אם מהאב לבן והבן לבנו נמסרו כל התיאורים של מעמד הר סיני עם כל המסמכים הקשורים לזה, ולא היתה גם אפשרות לשקר משום שהדבר נמסר בשם כל האומה, כולם ראו זאת וכולם מסרו שהם ראו, וכך עד דור הנביאים, דוד המלך, התנאים והאמוראים, אשר כולם מזכירים את האירוע בחיבוריהם, ומוסיפים פרטים שונים אשר עברו במסורת מדברים ארעו באותו המעמד.

ביהדות היתה מסורת בלתי פוסקת מזמן מתן תורה עד זמנינו אנו, ניתן לראות זאת מן הכתובים, הראשונים מתבססים על הגאונים והם על הגמרא והגמרא על המשנה וכולם על המקרא.

לא יתכן כי המקרא הוא פרי המצאה של סופרים מזמן מאוחר, משום שיש ברשותינו חיבורים רבים מכל תקופות התנאים ומכל מקומות מושבותיהם, וגם כל התקופות שלאחר מכן, חיבורים מוסמכים המובאים בכל המקורות שאחר יום כתיבתן, וכולם מתייחסים אל המקרא כמסמך עליון, ותיק ואמיתי, לכל חלקי המקרא כצורתו הנמצאת בידינו כיום.

ולא נמצא אחד שיכחיש את מהימנותו של המקרא.

הרי זהו כמו להכחיש מקרי עולם, מציאויות היסטוריות, כשם לא ניתן להכחיש את נפוליון או אף את אלכסנדר מוקדון.

הרי עמינו לא היום נולד, וישנם הדים רבים בכל הספרים לתקופות עמינו בכל הדורות, בין מתקופת בית המקדש ואף מתקופות שונות, וישנם בכתבים וגם בכתבים חיצוניים רבים בלשון הקדש ובשפות אחרות, למשל מגוון ספרי יוסף בן גוריון הכהן.

בכל הכתבים ניתן לראות השתלשלות של מסירת התורה דור אחר דור בצורה מושלמת ובטוחה, אי ויתור על כל שינוי קטן, בהלכה, בפירושים או בכל הקשור לתורה ולמסורה.

נראה גם דיוק מבהיל עד כדי ספירת האותיות ממש, בעוד לא קיים ספר אף מתקופות מאוחרות בהרבה, אשר קיימים כיום שני עותקים מהספר ויהיו המשפטים באותו הסגנון.

מאותה סיבה לא נחשוב כי הדברים הגיעו אלינו בצורה לא מתוקנת, נוכל לדעת כי כל המסורת שהגיעה לידינו הינה מדויקת ביותר בדיוק כפי שנמסרה בהר סיני.

אמנם במשך הדורות קמו מערערים ובכל פעם באופן חדש ושונה, לפקפק על מהימנותם של החכמים בניסיון להתאים לתורה פרשנויות זרות.

כלום לא נשאר מהם ורק המסורת האמתית נותרה והתחזקה ביתר שאת ויתר עז.

בכל הדורות היה מקומם של החכמים במרכז האומה, הם נחשבו תמיד מוריה ומדריכיה של כל האומה.

לא ניתן להשתיל בדורות אלו סיפורים על גאונים בבבל שהשיבו תשובות לעולם כולו, משום שישנם כתבים מכל התקופות ואף כתבי יד אורגינליים של כל עברינו המפואר.

גם לא ניתן להשתיל את הגמרא באמצע ההיסטוריה, משום שבכל התקופות אח”כ ההתייחסות אל הגמרא היתה כאל מסמך מחייב.

מופיעים בגמרא מאות ואלפי שמות חכמים, וכל אחד מופיע תמיד בהתאם לתקופתו, מעמדו וסגנון החשיבה שלו, גם זייפן מקצועי לא יוכל לזייף דבר כזה.

לא יתכן כי קבוצת חכמים הצליחו לעבוד על אנשים רבים כ”כ המפוזרים בעולם כולו, מתימן עד גרמניה ומעירק ועד בכלל, ולהכריח את כולם לשנות את כל אורח חייהם בזמן מן הזמנים, ללא כל הוכחה והצדקה.

הוכחות טבעיות

דברים הללו הנם דברים מוכרחים, ויוכל כל בר דעת לבדוק גם בעצמו אם שייכת מציאות של תשובה כל-שהיא להפריך טענות אלו, האם שייך להשתיל אמונה כזו בקרב המון כזה, עד שאלפי שנים יאמינו האבות ובניהם באמונה זו.

ויש להתבונן שאכן אלו טענות מוכרחות ומוצקות, וזהו ציווי התורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

והנה לפעמים יש צורך ליישב את לב גם כן, ואמנם רבים מהמקרבים לב אחינו התועים אל דרך ה’ מתייחסים מאוד לצורך הנפשי שיש בזה, ומשתמשים בתחומים נוספים להוכיח את אמונתינו גם באופנים שלא נגענו בהם כאן.

ואמנם מלכתחילה לא היה בכוונתי להיכנס לנושא זה, שכן עיקר המאמר בכאן הוא מהחקירה השכלית והמוכרחת, ובמעשיות מסוג זה לפעמים ישנם פרטים שאינם ברורים דיים, או כאלו הנראים תמוהים מדי.

אך על מנת ליישב את הדברים על הלב יוכלו להועיל גם אלו.

והנה ישנם ספרים המתאימים לזה, ויש מהם שחקרו את הדברים גם מכיוון מדעי, ולא כאן המקום להאריך בזאת, ורק לציין שאכן ניתן לראות ממש גם בזמנינו את מציאות הקב”ה בעולמינו בדרכים נפלאות, כמו דיבוקים, סיאנסים, הילות, רוחות, מות קליני, היפנוזה, ועוד רבים, אשר דרכם מוכחת תורת ישראל באופן ברור, וישנם רבים אשר שבו לצור מחצבתם לאחר שנחשפו לאלו, והרבה פעמים אנשים שלא האמינו בשמץ מכל זה התוודעו בעצמם לזאת במקור ראשון.

כמה הערות

ובסיום חלק זה עלי להעיר כמה הערות:

א.

ישנו חומר רב בספרים על נושא זה.

מאמר זה נכתב בצורה שרירותית מאוד, ללא התחשבות בספרים אחרים כלל.

כמובן שבנין הדברים מתאימים למי שסגנון חשיבה זו מקובלת עליו, אך בכל מקרה ניתן לראות את הדברים מכיוונים שונים ובהוכחות רבות בכל הספרים, ואין להתייחס לדברים אלו כדברים ממצים.

ב.

לא הובאו כאן קושיות ותירוצים, מי שיש לו קושיות יוכל לשאול את רבותיו או לעיין בשאר הספרים.

יצוין כי קושיות רבות אין כל צורך להתייחס אליהן, אחר שנתבררו הדברים בצורה ברורה.

דומה הדבר לאחד שמקשה קושיות שונות על הצורך באכילה או בשנה, ועד שיתיישבו לו הדברים אינו מעוניין להמשיך בזה.

כלומר דברים שנתבררו מעל לכל ספק שהם כך ולא אחרת אין צורך להשקיע בזמן ליישב את הקושיות.

[וגם אינו משתלם מבחינה נפשית ועוד].

למשא ומתן לעולם לא יהא סוף.

ג.

פעמים רבות האדם חושש כי אינו די מאמין, גם אחר שהתבררו אצלו הדברים כמה פעמים.

יש לדעת כי זוהי אינה בעיה אמתית אלא בעיה נפשית (לפעמים זהו עונש על חטאים), ויש להתייחס אל הדבר בהתאם.

מרן הסטייפלר זצ”ל הצביע על העובדה כי אין רפואה ישירה לזה.

בספריו קריינא דאיגרתא, חיי עולם, עצות והדרכות, הוא נותן פתרונות סגוליים לכך.

[וראה שערי גדולה בחלק ‘מידות האמונה’].

ד.

המאמר לא נועד להראות למי שאין לו שאלות בנושא זה.

דומה לאדם שיש לו ידיד המכיר את כל שבילי המבוכה יוכלו הסומך עליו ללכת עמו בדרכו, אין לו צורך להוכיח זאת ולבלבלו.

נשאל: י״א באייר תשפ״בב: שונות

פרטי דינים בהלכות תשובה

{מוצאי יוה”כ תשע”ו לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’} אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד ...קרא עוד

{מוצאי יוה”כ תשע”ו
לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’}

אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד עכשיו, רק יקח לו זמן ומתכוין לפרוש מהם מיד כשיוכל, האם ימחלו לו גם העבירות שלא הצליח לפרוש מהם או לא.

ואת”ל שלא, מה לגבי כפרת יוה”כ.

אשמח לקבל תשובה חזרה.

ועוד שאלה שמטרידה אותי, במ”ש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממ”נ אם זה תלוי בבחירתו מה ההכרח שיבחר ברע, מלבד שזה לא מסתבר, כי יש בחירה, א”כ גם א”צ תשובה ע”ז, וצ”ע.

{יתן ה’ וכו’ אשמח מאוד בהשתתפותך
ידידך יוסף דוד אנקוה
בע”ה י”ב תשרי תשע”ו עש”ק פ’ האזינו
לכבוד ידידי החתן היקר והנעים הרב יוסף דוד נ”י}

תשובה

א) הנה לגבי שאלתך הראשונה, לכאורה זה יהיה תליא מהו המפריע והסיבה שאינו יכול לעזוב את אותה העבירה, דהנה אם מדובר כאן באונס לכאורה מילתא דפשיטא היא שא”צ לחזור בתשובה ממה שהוא מוכרח לעבור את אותה העבירה באונס, ולמשל מי שהוא חולה מעים שאין יכול להניח תפילין, פשיטא שיכול לחזור בתשובה על מה שפ”א כשהיה בריא לא הניח תפילין, [ר”ל לדעות שעבר איסור ע”ז, עי’ במ”ב סי’ ל”ו ואכמ”ל, ומ”מ עבר איסור מצד הק”ש בלא תפילין], והקבלה לעתיד שלו היא שמקבל ע”ע דלכשיבריא שוב שיניח תפילין תמיד, דאטו מי שאנוס שוב לא יוכל לחזור בתשובה אם עבר אותה העבירה שעליה נאנס כעת ג”כ.

וגדולה מזו כתב באלף המגן סי’ תר”ו סק”ג בשם ס’ יפה ללב, י”א דאם חבירו שחטא לו אינו בעיר, וקיבל עליו בלבו לפייסו כדבעי, אזי מכפר לו יוהכ”פ.

ואולי הספק באופן שהוא נהנה ושמח מהעבירה שעובר באונס, והנה ידוע שיש בזה נידון אם בכה”ג עבר איסור, ואכתוב כעת הזכור לי ע”ז, דלדעת החלקת יואב אין עובר איסור בזה, ואילו לדעת השבט מוסר עובר בזה איסור עוד טפי ממזיד, שבזה מכעיס להקב”ה יותר, אכן שוב זה אינו קשור לענינינו, דממ”נ למ”ד שעובר בזה איסור א”כ אינו חוזר מזה, ואם ירצה לחזור צריך ג”כ לקבל ע”ע שלא לשמוח בעבירה, היינו לקבל ע”ע שיהרהר בחומר העבירה ובמי שציוה עליה עד שתצא השמחה הזרה הלזו מלבו, ולמ”ד שאין עובר בזה איסור אין עליו חיוב מצד הדין לחזור מזה וכנ”ל.

וכנראה הספק הוא באופן הנהוג בזמנינו, שכאשר מחזירין בתשובה אדם שלא נהג מצות כלל, נזהרין שלא לחייבו במצוות מיד יותר מדי, וכנראה שלפי הנסיון של המחזירים בתשובה הוכח דבד”כ מי שאין עובר התהליך כסדר אינו עומד במקומו אח”כ אלא נשבר ונופל ממדרגתו, וראיתי בס’ מנחת תודה שדן מרן הגרח”ק שליט”א במי שהחזירוהו בתשובה מה יעשה מיד, ואמר דהמצוה הראשונה שיעשה הוא להשלים כל הפרשיות של שנים מקרא משמחת תורה עד עתה, [למאן דס”ל הכי בשו”ע], אמנם אין להוכיח מזה הרבה דלא ס”ל מזה, די”ל דלא כיון לנקוט דוקא האופן המציאותי והאקטואלי, וגם אפשר דישנם אשר יכולין לשוב מיד, ובזה מיירי הגרח”ק, ומ”מ יש להצדיק דרך זו ע”פ דברי הגרי”ס זצ”ל באור ישראל לגבי התשובה שלנו אשר היא ג”כ בהדרגה, וע”ז מסתפק השואל שיחי’ האם זוהי סיבה טובה ומספקת, דחשיב כאונס כיון שא”א לחזור בתשובה בלא תהליך זה, וממילא דינו ככל הני דלעיל שאין האונס מעכבן מלעשות תשובה או לא.

והנה אינו לפני כעת הס’ אור ישראל לעיין בו מ”ש בגדרי התשובה בזה, אכן כמדו’ שלפ”ד מרגע שנתן אל לבו לקבל ע”ע ענין תהליך התשובה חשיב קבלה גמורה, וכבר נודע בשער בת רבים מש”כ המבי”ט בס’ בית אלהים דסגי ברצון והחלטה וכו’, ע”פ מש”כ בקידושין מ”ט ב’ המקדש ע”מ שאני צדיק גמור אפי’ רשע חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו.

ויש ראיה לזה קצת מלשון רבינו יונה בשע”ת שער ב’ סי’ י’ לגבי מי שמקבל ע”ע לשמוע דברי המוכיחים, וז”ל: כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם.

והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר.

ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח): “וילכו ויעשו בני ישראל” (שמות יב, כח), וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד.

ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.

שנאמר (שמות כד, ז): “נעשה ונשמע – ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני “נעשה ונשמע”, שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה.

ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע עכ”ל.

וז”ל כמוה”ר יחזקאל לוינשטין ז”ל אור יחזקאל עמ’ ע”ד בשעה שמשתדל לבקש איזה דרך לתשובה, כבר יצא מדרכי החטאים, ואינו שנאוי משוקץ ותועבה, ויש לו תקוה להגיע לאהוב וחביב עכ”ל, ואמנם אי”ז מדבר בדרגות התשובה הגמורה.

ואיתא בפסיקתא רבתי פיסקא שובה: שובה ישראל, משל למה הדבר דומה, לבן מלך היה רחוק מאביו מהלך מאה יום, אמרו לו אוהביו חזור אצל אביך, אמר להם איני יכול, שלח אביו ואמר לו הילך מה שאתה יכול לפי כחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך, כך אמר הקב”ה שובו אלי -היינו המעט שאתם כן יכולים- ואשובה אליכם, ואני אשלים לכם תשובתכם ע”כ.

ב) בענין שאלתו השניה, בפי’ המקרא [קהלת פרק ז פס’ כ] כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, האם אין בחירה, הנה קודם העיון נראה לבאר ע”ד הפשט בב’ אופנים, ידוע מה שדנו הראשונים בענין הקו’ על ידיעה ובחירה, שהקשה הרמב”ם בהל’ תשובה דמחד יש בידו לבחור ומאידך הקב”ה יודע מה שעתיד להיות, וע”ש ובראב”ד, והרמב”ן ז”ל בשער הגמול נקט באופן פשוט שיש בחירה ביד האדם ואעפ”כ הקב”ה יודע במה הוא עתיד לבחור ולא נסתר ממנו כלום, וצ”ל שהכל ברור במה יבחר לפי תהלוכות נפשו נטיותיו וכוחותיו, אך מ”מ חשיב בחירה עדיין, והקב”ה יודע זאת בודאי מכל מקום מכח ידיעה ולא מכח זה, ולפ”ז גם מ”ש כי אדם אין צדיק וכו’ אי”ז סותר ענין בחירה מה שיש לו עבירות וכנ”ל, [ועיין בשפתי חיים להרב פרידלנדר מ”ש בענין ידיעה ובחירה].

ובאופ”א י”ל דכך הוא ההכרח, ואע”פ שבכל עבירה בפ”ע יש בחירה מ”מ חומר הנסיון מכריח שבואי יהיו עבירות שיכשל בהן, ואפשר דב’ הדעות בספ”ה דשבת דף נ”ה ב’ פליגי בזה האם אין אדם וגו’ דוקא הוא או לאו דוקא.

וכמש”ש התוס’ ארבעה מתו בעטיו של נחש, והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו’ ברוב בני אדם קאמר עכ”ל, ומבואר דאין זה דין שנגזר על האדם אלא משפט תהלוכות נפשו, וזהו להך מ”ד התם, ופליגי שם.

והנה באמת יש להוכיח מכמה מקומות דבודאי יתכן שאדם יעבור נסיון שלא יוכל להנצל ממנו, ואפשר דמ”מ היינו קרוב לאונס ולא אונס גמור.

וז”ל הגמ’ סוכה נ”ב א’, בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו, שהוא מסית את האדם הסתה שהיא למעלה מיכולתו, ואי’ התם, אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה.

ועיין סוטה על מ”ד לעשות צרכיו נכנס [ואה”נ ההיא מטרוניתא אמרה לר’ יוסי בן חלפתא שלא יתכן שעמד ע”ע כדאי’ במדרש].

וע”ע בקידושין פ’ במעשה דר”ע חסידא חזי דאנא בשרא וכו’, ומבואר שזהו יצה”ר שאין ביד האדם לעמוד כנגדו, ויש עוד לשונות בראשונים ע”ז.

ובמסכת חגיגה דף ט”ז א’, והאמר רבי אלעא הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה, ונחלקו הראשונים שם וי”א דאה”נ יעשה מה שמוכרח ובלבד שלא יחלל ש”ש.

וביומא דף י”ט ב’, דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקדוש ברוך הוא מאי אמר אמר ליה לפתח חטאת רובץ ופרש”י – יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

והנה כ”ז אפשר לתרץ כנ”ל דמיירי בקרוב לאונס ולא שיש אונס ממש דא”כ אין בחירה, וראיתי בא’ מספרי הראשונים ז”ל על המידות שכתוב שם, דהקב”ה ברא את האדם באופן חמרי שא”א לו לינצל מן העבירות, והטענה על האדם היא רק שעליו לשוב מן העבירה שנכשל בה, שלא ישאר עמה.

ועתה עינתי במפרשים ז”ל על הפס’ כי אין צדיק וכו’, וראיתי דלדעת האלשיך שם [וע”ש גם באב”ע] הכונה גם על איזו פניה בלתי טובה, ע”ש שהאריך וסיים, וקל וחומר הדברים אם בחשבו שעושה טוב חוטא בהעדר החכמה, מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה עכ”ל.

[ואגב ראיתי בס’ הגאון דבתחילה כשבא הגר”ח לפני הגאון ז”ל לשאול אם לפתוח הישיבה שתק הגר”א, ורק אח”כ בפעם אחרת הורה לו שיש לפתוח הישיבה מיד, וביאר דבאמת מעיקרא הי”ל לעשות כן, אלא שמרוב להיטותו הי’ חשש הגר”א שמא תהי’ לו פניה בזה, ורק אח”כ כשלא היה להוט כ”כ הורה לו להקים הישיבה, ועיין באבן שלמה ספ”ח].

אכן לכאורה שייך להוכיח דלא כהאלשיך ממ”ש בפ”ק דזבחים [דף ו’ ב’] ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ופרש”י, שאינו מחוייב עשה – שלא עבר עשה, ומבואר דהוא בודאי יותר מסתם פניה וצ”ע.

וז”ל רב סעדיה גאון ז”ל, בס’ האמונות והדעות מאמר ה’, ואם יאמר אומר, מפני שמצאנו בתורה (במדבר כ”ח כ”ב) ושעיר חטאת אחד לכפר עליכ’, ידענו כי אי אפשר בלתי חטא, נאמר כי זה נכתב על האפשר, ואם יחטא יכפר לו בו, ואם לא יהיה לנו עליו הגמול.

ואם יאמר, איך אמר, (קהלת ז’ כ’) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, נאמר לא אמר זה כי אם על היכלת, כי אין אחד מן הצדיקים יכול לעשות טוב אלא הוא יכול לעשות רע, אבל הוא בורר בטוב ומגבירו על הרע.

אבל המקצר היא המיקל במצות עשה, והוא שנאמר עליו עובר על מצות עשה, והוא המקל בתפילין ובצצית ובסכה ולולב ושופר והדומה לזה, והוא במעלה הזאת מן החטא.

אך החוטא הוא העובר על מצות לא תעשה, אבל לא על החמורו’, ובאי זה צד נדע שאינם חמורו’, מפני שלא הגדילו ענשם בעול’ הזה, והוא נקר’ עובר על מצות לא תעשה, והוא כמי שמקל בנבלה וטרפה ושעטנז ובעוננות ובכחש, והדומה לזה שענינו במעלה הזאת מן החטא.

אבל המזיד הוא שעובר על החמורות, והם שיש בו כרת בידי שמים, ומיתה בידי שמים, וארבע מיתות בית דין, ובזה נדע כי הם חמורות, כמו העריות וחלול שבת והאכילה ביום הכפורים, וחמץ בפסח, והדומ’ לזה, הוא במעל’ הזאת מן החטא.

אבל הכופר הוא העוזב העקר, ר”ל בורא הכל יתברך וית’ וכו’ עכ”ל.

[ע”ע מגן אבות לרשב”ץ על מס’ אבות פ”ב מט”ז, ד’ י”א, ד’ ט”ו].

ובספר העיקרים מאמר ד פרק לח, הנה יפול בענין העונש שאלה חזקה וקשה מאד, והיא כי אחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז’ כ’), יתחייב לפי זה שיהיו כל האנשים נדונין בעונש בלתי בעל תכלית על איזה חטא שחטאו או מרו פי השם אף על פי שיתחלפו באיכות העונש, ואם כן אפוא מי הוא זה ואי זה הוא שימלט את נפשו מעונש נצחי לפי המדה הזאת, ואיך יזכה ילוד אשה לשכר הנפשיי הן שיהיה זמניי או נצחי, ויותר קשה מזה מה שנמצא לרבותינו ז”ל (סנהדרין י”ז ע”א) שאמרו שהעונש הוא זמניי, אמרו דינן של רשעים בגיהנם י”ב חדש, ובשכר אמרו שהוא נצחיי, כמו שהוכיחו זה מלעולם יירשו ארץ.

ומה שנראה לי בזה הוא כי כמו שבשכר אף אם הדין נותן שיהיה זמניי ישוב נצחיי על צד החסד כמו שבארנו, כן בעונש אף על פי שהדין נותן להיות נצחיי הנה הוא ישוב זמניי על צד החסד, וזהו שאמר הכתוב על העונש הזמניי המגיע מהשם יתברך על הרשעים שהוא מגיע על צד החסד, אמר המשורר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס”ב י”ב – י”ג), יאמר כי ממה שנזכר בתורה שהשם יתברך אינו מנקה לרשעים אבל משלם עונם אל חיקם, שמענו שתים, האחת כי עוז לאלהים לעשות משפט ברשעים ולתת לאיש כדרכיו, כמה שאמר הכתוב ועוז מלך משפם אהב (תהלים צ”ט ד’), ובזה המשפט בעצמו שהוא עושה ברשעים שמענו כי עם ה’ החסד, וזהו שסמך לזה ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר כי במה שאתה משלם לרשע עונש זמניי כמעשה העבירה שעשה שהיה זמניי, נראה שאתה מתנהג עם האדם במדת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל השם יתברך שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית, כמו שבארנו, ויאמר שבעונש שנראה שהוא מגיע אל הרשע בעולם הזה על עבירות שבידו שמענו שתים, כי עוז לאלהים לעשות משפט בעוברי רצונו, ושהוא מתנהג במדת חסד במשפט הזה, אחר שהוא מעניש אותו עונש זמניי כמעשה העבירה שהיה זמניי, וזה כדי שינצל מעונש נצחי בעולם הבא עכ”ל.

כמה תשובות בענינים שונים (חלק כט)

שאלה לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א יישר כח על התשובות המאירות אודה מאוד אם יאיר עיני בשאלות אלו שאלה: בענין שעיר המשתלח שלא מגיע לחצי ההר וכו’, נתקשתי בזה הרי דרכיה דרכי נועם. שאלה: ע”ז י: “כי קא שדו ליה, אמר: ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על התשובות המאירות אודה מאוד אם יאיר עיני בשאלות אלו

שאלה: בענין שעיר המשתלח שלא מגיע לחצי ההר וכו’, נתקשתי בזה הרי דרכיה דרכי נועם.

שאלה: ע”ז י: “כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר”ע וחביריו.

יצא ר”ע ודרש והיה לאהרן ולבניו – מחצה לאהרן ומחצה לבניו”.

וצ”ב איך הורה הרי אמרינן ביבמות עז.

“כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה – שומעין לו, ואם לאו – אין שומעין לו”.

שאלה: ע”ז יג: “ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק”ו: נהנה אסור, מהנה לא כל שכן”, וצ”ב הרי אין אוסרין מן הדין.

ובעיקר הדין של אין אוסרין מן הדין קשיא לי, הרי אחד מי”ג מידות שהתורה נדרשת בו זה ק”ו.

שאלה: שם: יג.

תוס’ ד”ה ללמוד תורה “אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ”ש לשאר מצות שהם חשובות”, וצ”ב איך קרי לת”ת ולישא אשה קילי, הלא הם חמורות דת”ת כנגד כולם וכו’.

שאלה: שם: יג: “איזהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה”, וצ”ב איך תמות, הרי אמרי’ לעיל ג: שהקב”ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים.

שאלה: שם: ג: “ואיבעית אימא: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות”, צ”ב הלשון “שלו” הרי הכל שלו.

שאלה: שם: ד.

“הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה’ צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף, לא שורש בעולם הזה”, וצ”ב הרי על רשעים אמרה תורה “ולא ימחה שמו”.

שאלה: שם: ד: “אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים”, וצ”ב האיך נתקיים הקרא באותן הימים “ואל זועם בכל יום”.

שאלתי בתוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

ועניתם “כבר אמרו על דברי הנפה”ח דאין הכונה רגע א’, כמדומה בשם הגראי”ל”.

ולא הבנתי מה זה מתרץ הרי מתוס’ משמע שהם קימים ממה שקיבלנו התורה אף אם לא נקיימה דאל”כ חוזרת הראיה שעמ”י מקיימים התורה וכקושית תוס’

שאלתי האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

ועניתם “הדבר נכון רק שצריך להכין לשון מתוקנת לשם כך לשעת החילול”.

האם אפשר לתקן לי לשון?

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שאלה: בענין שעיר המשתלח שלא מגיע לחצי ההר וכו’, נתקשתי בזה הרי דרכיה דרכי נועם.

ת.

דרכיה דרכי נועם נאמר רק בדבר ספק, שאפשר להכריע מכח זה שכיון שהתורה סתמה בדבר ננה לנו להבין מדעתינו שמוטב לומר דרכיה דרכי נועם, אבל לא להקשות על מצוה שעשייתה ברורה.

שאלה: ע”ז י: “כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר”ע וחביריו.

יצא ר”ע ודרש והיה לאהרן ולבניו – מחצה לאהרן ומחצה לבניו”.

וצ”ב איך הורה הרי אמרינן ביבמות עז.

“כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה – שומעין לו, ואם לאו – אין שומעין לו”.

ת.

הביא ראיה וטעם המסתבר לדבריו.

ובעיקר הדין של אין אוסרין מן הדין קשיא לי, הרי אחד מי”ג מידות שהתורה נדרשת בו זה ק”ו.

ת.

רק אין עונשין מן הדין, והטעם לזה יש שכתבו דחיישי’ לפירכא, ועי’ שדי חמד.

שאלה: שם: יג.

ת.

אולי ר”ל דברים שעונשם חמור כגון כרת ומיתה בידי אדם חמור, עיין בפ”ח דיומא.

ת.

רצון הקב”ה לתת לאדם כח לשנות שינויים בעולם, ואז הנהגת הקב”ה לעולם תהיה כפי שיעשה האדם בבחירה שלו, וכבר האריכו הרבה בזה, וגם אני הקטן הבאתי בזה מ”מ בעבר בשו”ת עם סגולה.

שאלה: שם: ג: “ואיבעית אימא: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות”, צ”ב הלשון “שלו” הרי הכל שלו.

ת.

כביכול מיועד לשימוש שלו בלבד.

שאלה: שם: ד.

ת.

א”א להביא ראיה מאיסורא ודיני הלכות ייבום לדיני שמים.

ת.

אין למדין מן הכללות.

שאלתי בתוס’ ע”ז ג.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

ועניתם “כבר אמרו על דברי הנפה”ח דאין הכונה רגע א’, כמדומה בשם הגראי”ל”.

ת.

אין דבריו כעת לפני אבל שוב אכן נראה שאין דברי התוס’ בתירוצן הזה אזלי כמאמר הנ”ל.

ועניתם “הדבר נכון רק שצריך להכין לשון מתוקנת לשם כך לשעת החילול”.

האם אפשר לתקן לי לשון?

ת.

טוב ששאלת כי יש בזה פרטי דינים, ראה דרך אמונה הל’ מעשר שני פרק ד סק”י, וספר הבית בכשרותו עמ’ רעח.

***

כמה תשובות בענינים שונים (חלק יב)

שאלה לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א יישר כח על התשובות הנפלאות שאלתי: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט). וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על התשובות הנפלאות

שאלתי: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.

תשובה: לשון “בית” שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

ולא הבנתי א”כ מ”ש מבית ישראל שכן אמר ביה בית.

שאלה: ישעיהו: “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” (ס”ה, י”ז).

ופירש”י: שמים חדשים ממש.

וצ”ב, הא אין חדש תחת השמש.

שאלה: שם: “כי הנער בן מאה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל” (ס”ה, כ’).

צ”ע – כיצד יחטא, הא אין יצה”ר כבר.

שאלה: פ’ מסעי ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה’ וימת שם וכו’ בחדש החמישי באחד לחדש, (ל”ג – ל”ח) מה הטעם שרק אצל אהרן הכהן הוזכר יום פטירתו בתורה, ולא משה וכדומה.

שאלה: מגילה יח: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב.

מאי טעמא מיגרס גרסי, ופירש”י: שגורות בפי הכל.

וצ”ב, דשגורות זהו בקרי ולא בכתיב, ולא גם בחסרות ויתרות.

שאלה: במדרש חסר ויתר, כל עשו שבמקרא חסר י’.

למה? אמר הקב”ה: אין כדאי שיתערב בשמו של רשע אות משמי.

ואין הרשע כדאי שיתערב משמי בשמו.

צ”ב, דבשם הויה ישנו וא”ו, וכן בשם ש-די ישנו שי”ן, ולהבדיל – גם בשמו של עשו יש וא”ו, וכן שי”ן.

שאלה: שמואל א’ פ”א פ”ה “ולחנה יתן מנה אחת אפיים, כי את חנה אהב וה’ סגר רחמה” ולכאורה, כיצד שרי ליתן מנה אחת אפיים, הרי עושה קנאה ביניהם.

שאלה: האם מצינו בחז”ל שהיה לרבי כרוספדאי עניין מיוחד במצוות ציצית? דתרגום “ציצית” מתרגמינן “כרוספדין”.

שאלה: ברכות מז ע”ב וקמ”ל דאין החומש מעכב.

צ”ב, מדוע לא מעכב, הא הוי דאורייתא.

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

כ”ט כסלו תשע”ז

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

אבוא בזה על שאלותיך בס”ד

שאלתי: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.

[והשבתם] תשובה: לשון “בית” שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

ולא הבנתי א”כ מ”ש מבית ישראל שכן אמר ביה בית.

תשובה: שם מצורפים כל ישראל כאחד וכולם מחוברים ע”י אבותם למשפחה אחת, אבל לחבר את יראי ה’ לבדם בלי שאר ישראל, ע”י קירבת משפחה, זה א”א, שכן בזה אין כל שאר המשפחה בכלל.

שאלה: ישעיהו: “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” (ס”ה, י”ז).

ופירש”י: שמים חדשים ממש.

וצ”ב, הא אין חדש תחת השמש.

תשובה: בגמ’ בשבת ל’ ב’ מבואר שרק דבר שלא היה כדוגמתו קודם חשיב דבר חדש אבל דבר שהיה קודם דוגמתו אם ישעו עוד אחד כמותו אי”ז בגדר חדש לענין זה.

שאלה: שם: “כי הנער בן מאה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל” (ס”ה, כ’).

צ”ע – כיצד יחטא, הא אין יצה”ר כבר.

תשובה: בשם הגר”א ז”ל הובא שיהיה יצה”ר מחוץ לגוף כמו שהיה הנחש קודם חטא אדה”ר, ולא בתוך הגוף כבזמנינו, וכמו”כ הנה בגמ’ בפי”א דסנהדרין מוקמינן לזה בימות המשיח, וי”ל שהיצה”ר מתבטל רק אח”כ, ועוד בענין השלבים בימות המשיח עי’ בערל”נ ר”ה י”א ב’.

תשובה: כ’ הנצי”ב בהעמק דבר וז”ל, בחדש החמישי באחד לחדש.

לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן, ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה על ידי אהרן הכהן הראש, ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש ע”כ.

שאלה: מגילה יח: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב.

מאי טעמא מיגרס גרסי, ופירש”י: שגורות בפי הכל.

וצ”ב, דשגורות זהו בקרי ולא בכתיב, ולא גם בחסרות ויתרות.

תשובה: שגורות הכונה ששגורה כתיבתן מכיון שפרשיות הללו נכתבות הרבה ויותר משאר פרשיות שבתורה, ואכן הובא בפוסקים שמי שאינו גרוס אצלו החסרות ויתירות של פרשיות אלו – אין לו לכתוב שלא מן הכתב.

שאלה: במדרש חסר ויתר, כל עשו שבמקרא חסר י’.

למה? אמר הקב”ה: אין כדאי שיתערב בשמו של רשע אות משמי.

ואין הרשע כדאי שיתערב משמי בשמו.

צ”ב, דבשם הויה ישנו וא”ו, וכן בשם ש-די ישנו שי”ן, ולהבדיל – גם בשמו של עשו יש וא”ו, וכן שי”ן.

תשובה י”ל דהקפידא היא רק היכא דאפשר כגון יו”ד שעם יו”ד ובלי יו”ד הוא נקרא אותו הדבר, משא”כ וי”ו הוא מוכרח שיהיה, והיכא דלא אפשר לא אפשר, אבל אין לומר דאפשר בבי”ת, שהמדקדקים כבר העידו שבשרשם הוי”ו והבי”ת אינם שוין זל”ז, עי’ בס’ שפת אמת להרב בנציון הכהן ז”ל.

ומה שהקשיתם מהשם שדי י”ל דרק שם המיוחד הוא קפידא א”נ שין ימנית ושמאלית חשובין כב’ אותיות לענין זה.

תשובה: עי’ ברד”ק שם שכתב, מנה אחת אפים – מנה אחת נכבדת להשיב אפה וכעסה וכן ארך אפים ארך כעס ויונתן תרגם חולק חד בחיר ר”ל מנה הראויה להתקבל בסבר פנים יפות, ובדרש מהו אפים בנפילת אפים בסבר פנים יפות אפים כנגד פנינה וילדי’ ואדוני אבי ז”ל פי’ אפים כעס כלומר בכעס היה נותן לה מנה אחת לבד לפי שהש”י סגר את רחמה ולא היו לה בנים שיתן לה מנות כמו לבני פנינה היה לו כעס ועצב בזה לפי שהיה אוהב חנה והיה מתאוה להיות לו ממנה בנים ע”כ.

ולפי ביאורו הראשון היה מקום להתיר כיון שהיה מחמת כעסה ואינו גורם קנאה כ”כ, כיון שמה שהוא נותן הוא כדי לרצותה, ואילו פנינה אין צריך לרצותה כיון שאינה כועסת, ולפי ביאורו השני יש לבאר דמכיון שפנינה בס”ה קבלה כמה מנות בשביל כמה בנים שהיה לה, לכן היה מקום לתת לחנה ולא היה בזה קפידא מצידה שתקבל קצת יותר שבלאו הכי אינה נוטלת לבנים שאין לה.

שאלה: האם מצינו בחז”ל שהיה לרבי כרוספדאי עניין מיוחד במצוות ציצית? דתרגום “ציצית” מתרגמינן “כרוספדין”.

תשובה: איני יודע והפשטות היא שכך קראו אביו, ואמנם יש מי שציין שבהרבה מקומות מצינו שבעל המימרא יהיה נקרא שמו מענין המימרא, והגרח”ק נהנה מזה, אבל אי”ז מוכרח תמיד.

שאלה: ברכות מז.

וקמ”ל, דאין החומש מעכב.

צ”ב, מדוע לא מעכב, הא הוי דאורייתא.

תשובה: מדאורייתא אינו מעכב מלאכול, כלומר שאין המאכל אסור באכילה אע”פ שלא נתן חומש, ומכיון שמדאורייתא אין חיוב הפרשה בדמאי דרוב ע”ה מעשרין, לכן לא החמירו שאם אכל ממעשר כזה לא יזמנו עליו, מכיון שלא אכל מאכל האסור באכילה.

ואף שמדרבנן אסור כדאי’ במע”ש פ”ה מי”ב מ”מ הגר”א [אמרי נעם] ביאר ש”אינו מעכב” – מותר לאכלו, וכוונתו יש מי שביאר, שאין האיסור מצד המאכל, אלא רק שמא יפשע.

[ועי’ בכל המפרשים ןצל”ח שדנו מהסתירה בב”מ נ”ד א’].

וראה רש”ש [שבת קכו] שתמה איך פסק הרמב”ם [ברכות א כ] שהאוכל מע”ש והקדש שנפדו מברך תחילה וסוף, והרי פסק מאידך שאסור לאכלו.

ובדרך אמונה [שם בה”ל ד”ה הפודה] כתב שהאיסור רק לעצמו, אך מותר להאכיל לאחרים, ובהכרח שמצד המאכל אין איסור, אלא רק שמא יפשע, ולכן מברכין עליו.

***

כמה תשובות בענינים שונים (חלק א)

שאלה שלום וברכה.אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן. וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע”ה, כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

אכתוב קצת הנלנע”ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי”ש גבי מש”כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש”י, צילותא – דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס’ בזה”ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע”כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע”פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו’ אסור.

וזהו דוקא במקום כה”ג שאפשר בבית אחר כמ”ש המשנ”ב סי’ קנ”א סק”ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה”מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה”צ סק”ד, כן משמע במגילה כ”ח ע”ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו’, ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ”ל, וגם כ”ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ”ש הרשב”א, [ומ”מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ”ד שבהכנ”ס אסור לעשותו בהמ”ד דמ”מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ”ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס’ ראשון לציון לבעל האוה”ח הק’, וז”ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע”כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי”ל דסד”א כר”י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ”ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי’ הלכתא כריב”ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ”ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב”ל לגביה דר’ יוחנן שכתבו התוס’ לעיל דף כ”ו ד”ה כוותיה דר”פ כו’ דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר’ יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג”כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ”ל.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז’ ב’, ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ”מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ”א סוכה ז’ ב’, ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי’ השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי’ טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ל.

וכתב החזו”א או”ח סי’ ע”ב סק”ו לגבי עירובין דמהני וז”ל, נראה דהא דב’ דפנות כמין ג”ם אינו נידון כג’ דפנות למחשב רה”י מה”ת היינו דוקא כשב’ הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג’ דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל”כ אין לדבר שיעור, וב’ כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג’ רוחות, ומיהו דוקא כשב’ הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ”ל.

וע”ש סי’ ע”ד סקט”ו.

אכן לענין סוכה הביא בס’ הסוכה עמ’ רמ”ה בשם הגרי”ז סולוביציק זצ”ל שהוכיח מהגמ’ זבחים ל”ז ב’ להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג’ דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ”א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ’ כ”ד), אמנם לפי דברי הנצי”ב במרומי שדה על הגמ’ שם אין ראיה לחידוש הגרי”ז מ”מ.

ובס’ סוכת חיים עמ’ קי”ג הביא בשם הגר”י הוטנר זצ”ל ובשם הגר”נ קרליץ שליט”א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג’ דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ”ש בשו”ע סי’ פ”ט ס”ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע”כ.

וכ’ המ”ב סקל”ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א”ר] וכתב הפמ”ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע’ בבה”ל עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ בסי’ ע’ סקכ”ג, וא”כ לפ”ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א”צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק”ש ולהתפלל דהרי קי”ל לקמן בסימן פ”ט ס”ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא”כ התחיל בהיתר עכ”ל.

וכ’ שם בבה”ל, ומה שכתבתי עוד במ”ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה”ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ”ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה”ש וכן איתא בהדיא ברמב”ם פ”ו מהלכות תפלה הלכה ד’ וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד’ דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה”ש [ומה שכתב שם אות ה’ ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע”כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה”ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי”ש] מהרמב”ם ושארי האחרונים הנ”ל לכאורה לא משמע כן עכ”ל.

וצ”ב דיש סתירה בין הכרעות המ”ב, אבל מ”מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ”מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש”כ ‘עד המנחה’ אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר ‘עד התפילה’, אלא ‘עד עה”ש ועד המנחה ועד צאה”כ’, ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב”ד].

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו”כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ”ט דדרשינן תיבת ‘וזה’ או ‘הזה’, והמהרש”א הביא דברי הרא”ם שם וכתב עליה בזה”ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי”א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו’ וע”כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע”כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו’ שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו’ כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו’ וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו’ דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו’ וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו’ דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו’ שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו’ שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו’ שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו’ דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו’ אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע”כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי”א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע”כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר’ ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה”ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו’ היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז’ ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו’ תמיד שהם ב’ תמידין וק”ל עכ”ל המהרש”א, וה”ה לעניניננו גבי ‘אשר יאמר כי הוא זה’ מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א”כ אין תיבת ‘זה’ מיותר ללמד שהיה מורה ע”ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע”פ ידידי הגר”ח מישקובסקי ק”ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע”פ המבואר בב”מ כ”ב א’ לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ”ב לגבי ניח”ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ”מ זהו דוחק וצ”ע.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ’ הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר”פ בן יאיר איתא בפ”ק דחולין ז’ ב’, אמרו עליו על ר’ פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ”ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר”ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג”כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל”ע.

בכבוד רב

***

בדברי הירושלמי בפאה

שאלה איתא בירושלמי שבהקדש אין דין של ערלה, (מסכת פאה דף לד ע”ב) שניא היא שהוא כרם הקדש כהדא דתנא הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות, א”כ לפי הידוע לא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים להם, א”כ ...קרא עוד

שאלה

איתא בירושלמי שבהקדש אין דין של ערלה, (מסכת פאה דף לד ע”ב) שניא היא שהוא כרם הקדש כהדא דתנא הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות, א”כ לפי הידוע לא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים להם, א”כ כל אחד שרוצה לנטוע אילנות יקדיש אותם לשלש השנים הראשונות, להקדש, זה נהנה וזה לא חסר.

בברכה

אברהם יהודה קליין

***

תשובה

שלום רב

לכאורה הוא יכול לטעון שאינו רוצה שיבואו פועלי הקדש לחצירו ויפסידו את הנטיעות.

ובעצם הנידון אם בכלל שייך הקדש לזמן ואם כשעושה הקדש כזה אם יפקע הקדושה אח”כ, יעוי’ בנדרים כ”ט ע”א ובכל המפרשים שם.

בכבוד רב

***

ברכות יז ע”א, סד ע”א, זיו השכינה בעוה”ז ולעוה”ב, בביאור המאמרים

שאלה בס”ד לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס! אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה! בגמרא מסכת ברכות יז ע”א כתוב, וז”ל: מרגלא בפומיה דרב [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

בגמרא מסכת ברכות יז ע”א כתוב, וז”ל: מרגלא בפומיה דרב [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר {שמות כד-יא} ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

עכ”ל הגמרא.

ועוד בגמרא מסכת ברכות סד ע”א כתוב, וז”ל: ואמר רבי אבין הלוי כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר {שמות יח-יב} ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים וכי לפני אלהים אכלו והלא לפני משה אכלו אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, עכ”ל הגמרא.

שאלתי היא דהנה בגמ’ בדף יז ע”א משמע שרק בעולם הבא נהנים מזיו השכינה, ומגמ’ בדף סד ע”א משמע שגם בעולם הזה נהנים מזיו השכינה.

ואם תאמר שבגמ’ בדף יז ע”א כתוב “נהנים מזיו השכינה”, ואילו בגמ’ בסד ע”א כתוב “כאילו נהנים מזיו השכינה”, שהוא רק “כאילו” עדיין צ”ע מה ההבדל ביניהם.

וצריך ביאור מה הוא זיו השכינה ואיך זה בא לידי הרגש בעולם הזה.

ועוד צריך ביאור דבגמרא בדף ס”ד ע”א כתוב וז”ל הגמ’: אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהילים פד-ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.

עכ”ל הגמרא.

ולכאורה פני שכינה הוא יותר גבוה מזיו כי פני שכינה זה העצם ואולי הזיו הוא רק הארה ממנה וא”כ מה המעליותא של הצדיקים בעולם הבא שאצלם הוא רק זיו השכינה ממי שיוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה שמקבל פני שכינה, וצ”ע.

אשמח מאוד אם כבוד הרב יוכל בבקשה לבאר לי ענין זה.

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב

הנה בודאי הענין רחב ועמוק ואי אפשר להתיישב בדבר זה על רגל אחת ובלא עיון תחילה, אבל אשתדל לכתוב לו הענין בקצרה על יסוד דברים שלמדתי וקבלתי מרבותי וכדלהלן:

הענין של הנאה מזיו השכינה הוא ענין עולם הבא בלבד, וזוהי ההנאה שעתידה להיות לעתיד לבוא, וזהו התענוג הגדול המדובר בריש ספר מסילת ישרים, ובחיי האדם בעוה”ז אינו שייך שיקתקיים אצלו דבר זה בשלימות, כדכתיב כי לא יראני האדם וחי, וזה בעצם ענין ההנאה מזיו השכינה, אף שגם ראיית פני השכינה וגם הנאה מזיו השכינה הם משלות.

מה שהנהנה מסעודה שת”ח שרוי בתוכה נחשב כאילו נהנה מזיו השכינה זוהי בחינה מסויימת ואינה ממש ההנאה המקורית, שגם אין האדם בהכרח ירגיש בחינה זו כאשר נתקיימה בו בחינה זו, ובאמת יל”ע בגדר בחינה זו מה הכוונה בדיוק.

הענין של הקבלת פני השכינה הוא ענין שונה, והיא דרגה נפרדת מעיקר עוה”ב שהוא במציאותו הנאה מזיו השכינה, והוא ניתן לכלל הצדיקים, ולפי המשל משמע שזהו כעין כבוד שמעניק למלך כאשר מקבל פני המלך, ואמנם איני יודע למה רומז כל דבר, שכולן המה משלות וכנ”ל, אבל לכאורה עכ”פ הצדיקים שממהרים מתפילה לתורה הם זוכים לעוד דבר שלא כל הצדיקים זכו לו.

בהצלחה רבה

***

ישראל שמעביד גוי בשבת באיסור – האם הגורם לגוי לעבוד יותר מכשיל את הישראל באמירה לעכו”ם על כל תוספת עבודה

בס”ד לגרע”מ סילבר שליט”א שבו”ט וכט”ס ברשותו, הנה שאלה הלכה למעשה: כאשר יהודי שוכר נכרי בש”ק שימכור עבורו מאכל ומשקה וירשום כל מי שקנה, נהי דעבר בזה אאיסור הנאה ממלאכת נכרי, מ”מ השאלה היא כלפי הישראל שקונה ממנו האם יש בזה משום לפני עור? דלכאורה ...קרא עוד

בס”ד

לגרע”מ סילבר שליט”א

שבו”ט וכט”ס

ברשותו, הנה שאלה הלכה למעשה:

כאשר יהודי שוכר נכרי בש”ק שימכור עבורו מאכל ומשקה וירשום כל מי שקנה, נהי דעבר בזה אאיסור הנאה ממלאכת נכרי, מ”מ השאלה היא כלפי הישראל שקונה ממנו האם יש בזה משום לפני עור?

דלכאורה תליא בשאלה האם האיסור של הישראל ששכר לנכרי הוא בעצם השכירות או שמא בכל רישום ורישום שיעשה הנכרי יהיה בזה איסור כלפי המשלח.

אם האיסור הוא כללי – ממילא הקונה אינו מוסיף דבר במה שקנה ואינו גורם להחמרת האיסור של הבעה”ב, ואולם אם האיסור בכל מלאכה ומלאכה, נמצא דמכשיל את הבעה”ב במה שמזמין מאכל והנכרי רושם.

אודה אם יוכל לציין מ”מ

יישר כח גדול וברכה עד בלי די להגדיל תורה ולהאדירה,

יהודה

***

תשובה

בע”ה ‏יום ראשון ט”ו אלול תשע”ו

לכבוד הרה”ג יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

הנה אמנם קי”ל דאין שליחות לגוי, והיה מקום לומר דאין הגוי ידא אריכתא של הישראל, אמנם מסברא נראה דבכל מלאכה שהוא עושה עובר המשלח על איסור, דהנה כתב בשו”ע או”ח סי’ רמג ס”א וז”ל, לא ישכיר אדם מרחץ שלו לכותי, מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל, וכתב עלה במשנה ברורה שם ס”ק ה’ וז”ל, וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא”י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע”י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג”כ צריך למחות בידו עכ”ל.

ומבואר מדברי השו”ע והמ”ב שהאיסור הוא מה שעובר הגוי בעצם על מלאכת שבת בזה עובר הישראל את האיסור.

ובשעה”צ שם ציין למה שכתב בבית יוסף סו”ס רמ”ד וז”ל, כתב סמ”ג במצוות לא תעשה סימן ע”ה (כד ריש ע”ד) תניא במכילתא (בא פרשה ט) כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל [המלאכה] מערב שבת מותר ובלבד שיהיה בביתו של גוי כאשר ביארנו בהלכות שבת (יט ע”ג) אמנם י”ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף (חסרה מעשה) [מסרה מע”ש] ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע”כ.

ומ”מ לפי מה שדרשו מן המכילתא באסמכתא נראה דס”ל לרבנן לאסור כל מה שעושה הגוי עכ”פ בצוואת הישראל, וזהו צורת האיסור של אמירה לנכרי, דכל מעשה שהוא עושה בעצם הוא אופן עשיית האיסור של הישראל.

ויש עוד מקום לאסור מצד הדין שהישראל נהנה ממעשה שבת, והרי מסתמא כל החשבונות רשומים במערכת הממוחשבת כדרך המסחר בזמנינו, ואם הבעה”ב הישראל צריך יוכל מיד לראות את החשבונות מכל מחשב, ובכה”ג שהבעה”ב צריך גם אם אין כאן איסור מעשה שבת יש איסור מלאכה, והרי הוא מכשיל את בהעה”ב.

וגם אם כל המסחר הוא רק בדף ועט בלבד, מ”מ אם בעה”ב צריך לראות הדברים הרי הבעה”ב יעבור על איסור שטרי הדיוטות, עי’ במשנה ברורה סימן שכג ס”ק כ וז”ל, מה שנוהגין שכותבין מע”ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח המוכר מחט ועושה נקבים בנייר כמנין היין שלוקח אסור לעשות כן דהא אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות דהוי שטרי הדיוטות עכ”ל.

אכן לפעמים לא יהיה איסור אמירה לעכו”ם באופנים מסוימים, ועי’ סי’ רנ”ב סעיפים ד’ ה’, וכתב בשו”ע או”ח סי’ רמה ס”ה וז”ל, מותר לישראל ליתן סחורה לא”י למכור, אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת, עי”ש כל פרטי הדינים בשו”ע ובמ”ב.

וראה מה שכתב בשו”ת נודע ביהודה מהדו”ת או”ח סי’ כ”ט וז”ל, מכתבם הטהור כו’ ועל אודות שאלתם במה שנוגע לדינא הנאני מאוד שנותנים לב להנצל מאיסור שבות.

והנה לא רציתי לאחר התשובה כלל כי רצוני להקדים להורותם הדרך להצילם מהשגגה שהיה להם עד הנה כי המה באו לשאול על להבא ובאמת גם לשעבר אף שהיה החנות ברחוב הנכרים ונכרי יושב בתוכה מכל מקום לפי הנראה ממכתבם הנכרי הזה שכיר הוא מכבודם הרמה והמה נותנים שכר ידוע כך וכך לשבוע או כך וכך לשנה וא”כ אין להנכרי שום נפקותא אם יזדמן קונה או לא בין כך ובין כך הוא נוטל שכרו ודבר זה אסור שא”כ מה שמוכר הנכרי בשבת עושה רק לטובת ישראל וכו’ ובסוף התשובה שם סיים וכתב, אני אומר שהחנות שיושיבו בה את הנכרי ישכירו החנות עצמה להנכרי ואז הנכרי כי מעייל הסחורה לביתו מעייל דשכירות ליומא ממכר הוא וגם יעשו עמו שחוץ משכרו יקח מכל אלף או מכל ככר פרוטה או כפי רצונם והנכרי ישב לבדו בחנות ואפילו בימות החול לא ישב שום יהודי עמו לסייע לו במכירה ואז אני מתיר להם עכ”ל, וציין ג”כ שהוא להלכה ולא למעשה, עי”ש כל אריכות דבריו.

אכן בזמנינו התנאים על העסקים בשבת לגבי השותפות עם הגוי אינם ברורים דיים להיתר, ועי’ שו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ כ”ג, ואולי בענינינו יש יותר להקל מכיון שהתנאי אינו קולא עבור מפעיל העסק שהוא בלאו הכי עובר איסורים מדאורייתא ואינו שומר תו”מ כפי הנראה מן השאלה, וזה יהיה תועלת להצילו מאיסורא רבא, ואולי אגב זה יועיל ג”כ להתיר עבור הקונה שהאיסור קיל מגבי המוכר.

וז”ל השבט הלוי הנ”ל, וחלק זה הוא מה שגדולי עולם התרחקו כ”כ ממנו להתיר חלק מ”ע וזלזול שבת קודש, ובאמת קשה לי להזדקק לזה, דלבי אומר לי דכל מה שהתירו משום הפסד היינו שאם יפסיד ישבור מטה לחם שלו או כיו”ב הפסד הניכר לפרנסתו, אבל מה שעושים כמה עשירים כהיום שיש להם עשרות עסקים ושותפות כאלה אף על פי שהם כבר גבירים גדולים בעמם כידוע אלא שרוצים להרבות הונם מאד ומכניסים עצמם כל פעם לעוד עסק גדול מזה, שגורם להם לנגוע בש”ק צפור נפשם של ישראל, ורוצים להשתמש בהיתר הפסד מרובה, כזה בעניותי מעולם לא נכנס במה שהתירו באו”ח שם סו”ס רמ”ד, ובדוק ומנוסה שכל אלו שמחפשים להם היתר בנוגע לשבת בתחילתן מתחרטין בסופן, כאשר הי’ גם עובדא אצלי עם אחד הגבירים בעמו ידיד שלי שיצא נקי מנכסיו עי”ז ר”ל עכ”ל, ועי”ש בפנים דבריו מה דמסיק, כי אני לא העתקתי אלא מקצת מן הנוגע לי ולא כל שיטתו.

ועוד אביא בזה מה שכתב האג”מ או”ח ח”ד סי’ נ”ה וז”ל, הנה בדבר לעשות שטרי מכירה בשביל היתר עבודה בשבת אין דעתי נוחה מזה אף כשהייתי ביוראפ [-באירופה] כי הערמה גדולה מזה וגם ברוב הפעמים הוא שלא כדין דהא עכ”פ נשכר משבת באופן שאין הנכרי שייך שיעשה אדעתא דנפשיה ועושה באמת רק אדעתא דבעה”ב להרוחה שלהם שזה באמת אסור, וכ”ש במדינתנו כאן ששמירת שבת בעוה”ר אינו כראוי ויש הרבה פרוצים, ואם יתירו ב”ד מכירה לנכרי יתחלל השבת בפרהסיא שיתלו להקל כו”ע וישבו בחנויות להערים שישב שם רק להשגחה וכו’, עי”ש במה דמסיק למעשה.

והנה כל מה ששייך למיחת לדון בכל נושא זה הוא רק מצד האיסור של לפני עיור שמכשיל את בעה”ב, אבל גם בלאו הכי כשהולך לקנות בשבת אפילו בהקפה צריך להקפיד על כל הדינים הנוהגין בזה, כמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ שכ”ג ס”ד וז”ל, מותר לומר לחנוני תן לי ד’ ביצים וה’ רמונים, ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין, לומר הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה.

וכתב הרמ”א הגה: וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכה”ג שאומר: תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך, אבל בלאו הכי, שרי.

וכן בסכום מדה, דוקא בכה”ג אסור, אבל בלאו הכי, שרי.

ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל, היינו בדבר שאין מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך, שרי אם לא שמזכיר לו סכום (א”ז והג”א פ’ אין צדין) ואף על גב שיש מחמירין בדבר זה, כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל, וכסברא הנזכרת עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק יז וז”ל, וכן בסכום מדה וכו’ – ר”ל דוקא סכום מדה שעושה עמו חשבון הכולל גם ממדותיו שנתחייב לו מכבר אבל שם מדה בעלמא ס”ל להג”ה דמותר למדכר דהא שהזכיר מדה הוא רק לסימנא בעלמא להודיע לו כמה הוא צריך ולא שימדדו דוקא והא דאסר בגמרא להזכיר שם מדה היינו בדבר שאין העולם רגילים למדוד אותו במדה שאז אין אומרים דלסימנא בעלמא נקטיה והמחבר לעיל דלא חילק בזה ס”ל דבכל גוונא אסור גם בזה עכ”ל.

לסיכום כל הדברים, בענין המדובר לקנות מגוי שמוכר בשבת בשליחות הישראל לכאורה יש חששות לאסור וכמו שנתבאר, ומ”מ יוכל בדוחק לבוא לאיזה היתר ע”י מתן שטר עסקא ע”י כשרות מוסמכת בתנאי שגם בעה”ב לא יעיין בדברים בשבת [ועכ”פ אם תהיה מציאות שניתן יהיה לתלות שאינו מעיין בזה לכאורה ג”כ יש להתיר ואכמ”ל], וכמו כן יש להקפיד על דיני מכירה בשבת.

[וכן יש להקפיד רק לקנות דבר שיש בו צורך שבת].

***

תגובה שנתקבלה בענין מתעסק בשאר איסורין שבתורה

תמיהני עליכם במה שכתבתם בפשיטות שלענין כל התורה מתעסק הוא רק כשוגג, הנה אולי כיוונתם לתשו’ הגרעק”א סי’ ח’ שכן ס”ל ונחלק בזה על החוו”ד סי’ תלא שסובר שזהו היתר גמור בכל התורה ולכן תמה לגבי בדיקת חמץ, אבל הייתם צריכים לציין זאת, ולא לכתוב כן בפשיטות, וגם דאף להגרעק”א הרי פטור מקרבן ואינו כשוגג ממש, וגם דהרבה אחרונים סוברים כהחוו”ד בזה, עי’ אגלי טל קוצר סקכ”ד אות יב שכתב עליו דמש”כ הגרעק”א שהוא דבר חדש אני אומר חדש אסור מה”ת.

וגם לכאו’ משמע דלא כהגרעק”א מדברי התוס’ בשבועות יט ע”א ואכ”מ.

ובעיקר הקושיא מכלאים הגרעק”א בעצמו הוכיח כן משם דבמתעסק יש איסור ואינו היתר גמור, אמנם הוא בעצמו דחה הראיה הזו משום דשאני כלאים דהאיסור הנאת החימום והוי כמו מתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה, ויש להאריך בזה עוד טובא ואכ”מ.

אמנם אם כבר מדברים אכתוב מה שקשה לי שנים הרבה, דהנה פוסקי זמנינו העתיקו דברי הגרעק”א שגם בשבת איכא איסור מדרבנן עכ”פ, ולכאו’ צ”ב דמדברי המשנ”ב מבואר לדהדיא דלא כהגרעק”א, שהרי הביאוה”ל בסי’ שט דן בארוכה בספק פס”ר שנתכוין לנעול תיבה וספק לו אם יש שם זבובים דשרי כיון דהוי ספק פס”ר, והשתא אם לא היה יודע כלל אם יש זבובים זה הוי ממש דין מתעסק בהיתר, כמבו’ בראשונים דף קה ע”ב, שהרי זה דומה לנועל ביתו ונמצא צבי בתוכו, והשתא אי נימא דגם בכה”ג איכא איסור דרבנן, אין שום מקום לומר דמשום שיודע דיתכן שיש כאן זבובים טפי לישתרי, הא להיפך הידיעה היא סיבה לאסור יותר, ומדדן הביאוה”ל להתיר אפי’ בכה”ג, וכן נראה מסקנתו, ודאי דסובר דמתעסק בהיתר ליכא איסור כלל, ואפשר דאף מתעסק באיסור דבשבת אפשר דליכא חילוק.

ומה שכתב שם הביאוה”ל דהגרעק”א ביו”ד סי’ פז אוסר בספק פס”ר, הנה קאי בזה לשיטתו דבמתעסק איכא איסור דרבנן עכ”פ.

וא”כ נמצינו למדין דמדברי המשנ”ב נראה דנקט להלכה דהיכא דמתעסק בהיתר עכ”פ ודאי הוי היתר גמור, והרמ”א ביו”ד דאסר ספק פס”ר אכתי אין ראיה שגם במתעסק יאסור.

וגם י”ל דשאני שבת דמלאכת מחשבת כתי’ וכיסוד הגרעק”א הנ”ל, דבשאר איסורי איכא איסור תורה.

אני תקופה קצרה מנוי על העם סגולה ואני מאד מאד נהנה מתשובותיכם ודפח”ח

***

כמה פרטי דינים בענין בדיקת חמץ

שאלה {שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת, א. האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן? ב. האם יש ...קרא עוד

שאלה

{שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת,
א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן?
ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על “ביעור חמץ” ולא “על בדיקת חמץ”)
ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים “שהחיינו”?
ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך “שהחיינו” בעת בדיקת חמץ?
לתשובות הרב שליט”א אודה מקרב ליבי,
מהקט’ א.

}

תשובה

א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן?

א.

ראשית כל מה שכתבת שהוא לא עשה בדיקה כהוגן אלא בדיקה רופפת, אינני יודע מה הכונה בבדיקה רופפת, אם לא עשה בדיקה כדין בחורין ובסדקין ובכיסים ובכל מקום שמכניסין בו חמץ לא יצא יד”ח, ולא מועיל לזה מה שהניח את הפתיתים, גם לפ”מ דקי”ל אין הנחת הפתיתים מעיקר הדין, והבודק בית בליל י”ד ניסן אם בדק כדין יצא יד”ח בדיקה גם אם לא הניח פתיתים וגם אם לא מצא שום חמץ כמבואר במ”ב סי’ תל”ב סקי”ג.

ועל כן יחזור ויעשה בדיקת חמץ כדין מיד מתי שיזכור.

וגם אם יזכור אחר הפסח יבדוק בחורין ובסדקין ובנר כמ”ש במשנ”ב סי’ תל”ה סק”ד.

אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ”ש בשו”ע או”ח סו”ס תל”ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ”ש פסח פ”ה ס”א, הליכות והנהגות הגרי”ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ”ב סק”ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על “ביעור חמץ” ולא “על בדיקת חמץ”)

ב.

הנה כתב הקצש”ע סי’ קי”א ס”ח, דמי שאינו בודק כראוי אלא רק מקבץ את הפתיתים הללו לא קיים מצות בדיקת חמץ וברכתו לבטלה, אכן כונתו למי שלא עשה בדיקה כמעט אלא רק קיבץ את הפתיתים, אך מי שבדק בדיקה פשוטה ולא דקדק יפה, נראה שעכ”פ מועיל שלא יחשב ברכה לבטלה דלא גרע ממי שהתחיל בבדיקה דקי”ל שמעיקר הדין אין איסור דיבור מצד הברכה, עיין בשו”ע ומ”ב סי’ תל”ב סק”ו.

דכל היכא שהיה לברכה על מה לחול אי”ז הפסק, כמ”ש המ”ב גם לגבי קריאת המגילה שאם שח אחר שכבר התחיל לקרוא היה לברכה על מה לחול ואינו חוזר ומברך.

ומ”מ גם דברי הקצש”ע צ”ב קצת, דאמנם לא יצא חובת בדיקה, אבל למה תהא ברכתו לבטלה אם הניח פתיתים, שהרי היה לברכה על מה לחול, ובפוסקים מבואר שענין הפתיתים הוא מדיני בדיקה, גם אם אינו לעיכובא אך יש בזה מן הבדיקה במה שמבער את הפתיתים.

ובפרט אם מדובר באופן שכבר ניקה את הבית לגמרי כנ”ל, שבזה דעת הגריש”א (הובא בשבות יצחק פסח פ”ו, הערות פסחים ח’ ב’ עמ’ נ”ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ורק ע”י שמניח הפתיתים יכול לברך, ואמנם יש חולקים על דברים אלו (הליכ”ש פסח פ”ה סי”ב), אך מ”מ אין חובתו בבדיקה גמורה כמו בית שאינו בדוק עדיין כנ”ל.

והיה מקום לומר דהקצש”ע מיירי במי שהניח את הפתיתין בעצמו וס”ל דמה שהחשיבו הפוסקים ענין הפתיתים הוא רק כשאין הבודק יודע היכן הם, וכך נקטו ברוב האחרונים שמנהג הפתיתים הוא לא לבודק עצמו, אלא אחרים מניחים לו, ולכן כתב הקצש”ע שלא קיים המצוה כלל.

ואמנם יש מי שכתבו שגם הבודק עצמו יכול להניחן.

ויתכן לומר דהקצש”ע ס”ל דכל היכא שלא עשה בדיקה גמורה ומכיון שגם מתחילה לא היה בדעתו לעשות כך, לכן לא עשה כלום במה שביער את הפתיתין, וגם אם מצא עוד חמץ מלבד הפתיתין מ”מ מכיון ולא היה בכונתו לעשות בדיקה כדין כתיקון חכמים א”כ מעולם לא היה בדעתו לבער החמץ ולא שייך לברך על חצי בדיקה, והרי זה דומה לאוכל חמץ שיש בפוסקים שכתבו שמקיים בזה מצוות ביעור חמץ אך פשוט לכאורה שאם ר”ל אין בדעתו לבער את החמץ מרשותו בפסח לא יוכל לברך על ביעור חמץ במה שאוכל את החמץ, מכיון שאינו עושה שום דבר מצידו לבער את החמץ כתיקון חכמים.

ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים “שהחיינו”? ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך “שהחיינו” בעת בדיקת חמץ?

הנה כתב הטור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב וז”ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא”א הרא”ש ז”ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ”ל.

וכתב הבית יוסף, ושתי סברות אלו שכתב בעל העיטור כתבן הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ רכג) ועל דברי האומר שאין לברך משום דלא קביע ליה זימנא דהא מפרש בים וכו’ סיים וכתב ואינו דומה לקריאת מגילה שאף על פי שמקדימין ליום הכניסה ויש לה זמנים הרבה (מגילה ב.

) אפילו הכי אומרים זמן דשאני התם דזמנים אלו תקנו חכמים לא פחות ולא יתר מה שאין כן כאן שאין לו זמן קבוע אלא אפילו מתחלת השנה ואנו אין דרכינו לומר זמן עכ”ל.

ועל מה שכתב הטור ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך כתב הב”י, תימה מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך וכן יש לתמוה על מה שאמר בסוף פרק בכל (מברכין) [מערבין] (עירובין מ:) שהחיינו אקרא חדתא הוי רשות מיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תיקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה עכ”ל.

וכנראה שדעת הטור הוא שכלול בדין זה הנזכר בבכל מערבין ג”כ שאפשר לברך שהחינו על כל דבר המתחדש מזמן לזמן, וס”ל דחשיב כדבר הבא מזמן לזמן.

ובחידושי המאירי מסכת פסחים דף ז ע”ב כתב וז”ל, שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ”מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב עכ”ל.

ובספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם כשדן בברכות שהחינו כתב וז”ל, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח’ והנא’ לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא’ לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל’ משום דאיכא צערא דינוקא עכ”ל, ואח”כ כתב עוד לגבי מצות הפסח, אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל.

ובשו”ת הרשב”א חלק א סימן שעט כתב, אמרת כי קבלת מן הר”ב פרץ ז”ל שאין אומרין זמן בבדיקת חמץ.

ונתן טעם לדבריו שאין אומרין זמן על דבר שהוא מכלה אותו מן העולם.

ואמרת ששמעת ממני שהרב בעל העיטור היה אומר שאומרין זמן.

ועתה רצית לעמוד על דעתי.

תשובה טעם הרב רבי פרץ ז”ל לא ידעתי לו יסוד שאם אתה אומר שאין אומרין זמן אלא על מה שהוא נהנה ממנו כחגים שנהנה בישיבת הסוכה ונטילת הלולב בארבעת המינין הרעננים והפסח באכילת המצה והחסא אם כן מה נעשה ליום הכפורים? ואם תאמר מחמת הגעת זמן המצוה גם בבדיקת החמץ כן.

וטעם יפה ממנו יש למונעין מלאמרו לפי שאין לו זמן קבוע.

שהיוצא לדרך אפילו מתחלת השנה ודעתו לחזור חייב לבדוק.

אלא שאף זו דוחין ואומרין והלא פדיון הבן אין לו זמן אלא פודה משלשים יום ואילך ואפי’ הכי אומרין זמן.

ולפיכך אין בידנו ראיה מכרחת ואנו אין אנו נוהגין לאמרו.

אבל הרב בעל העיטור כתב שבמקומו נוהגין לאמרו.

והחיד”א במחזיק ברכה סימן תל”ב אות א’ הביא את דברי הרשב”ץ שאין אומרים שהחיינו בבדיקת חמץ, לפי שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה, משא”כ בבדיקת חמץ שבודקו ומבערו, ואיך יברך שהחיינו לזמן הזה להוציא החמץ מהבית.

וע”ש שהביא סברא זו מהגאונים ומהרז”ה והר”ן.

ועל כל פנים, למעשה כבר כתב החיד”א במחזיק ברכה שם, שאף שהפר”ח שם כתב לנהוג ולהנהיג לברך, פשט המנהג שלא לברך.

(וראה גם בכה”ח שם אות ט’).

וכן בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב לא נזכר כלל ענין זה של שהחינו בבדיקת חמץ.

ובתשלום הדברים אביא שמ”מ מצאתי דהנה הבא”ח בפרשת צו אות ה’ הביא מה שכתבו האחרונים, שאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש, יברך שהחיינו, ויכוין לפטור גם מצוה זו, ע”ש.

וכן טוב לנהוג, לחוש לדברי הראשונים הסוברים שמברכים שהחיינו על בדיקת חמץ.

וכ”כ האול”צ חלק ג פ”ז ס”ד שכתב וז”ל, שאלה.

האם מברכים ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

תשובה.

המנהג שלא לברך ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

ומכל מקום, טוב לקחת בשעת בדיקת חמץ פרי חדש או בגד חדש, ולברך עליו שהחיינו, ולכוין גם על הבדיקה והביעור, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ומי שאין לו דבר חדש, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ עכ”ל.

והוסיף שם בהערה [אחר שהביא המ”מ בזה מהפוסקים], ויקח בשעת בדיקת חמץ בגד חדש או פרי חדש, ולפני הבדיקה יברך על הבגד או על הפרי ברכת שהחיינו, ויכוין לפטור גם את הבדיקה והביעור, ויאכל מעט מהפרי, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ויכול להסיר את הבגד לאחר זמן מה.

וכן יכול לברך ברכת שהחיינו על הפרי, ולאוכלו רק לאחר הבדיקה, שהרי מעיקר הדין מברכים שהחיינו על ראיית פרי חדש אפילו אינו אוכלו, אלא שנהגו שלא לברך עד שעת אכילה, כמבואר בשו”ע בסימן רכ”ה סעיף ג’, וראה גם ברמ”א שם בשם הטור, שהמברך בשעת ראייה לא הפסיד, ע”ש.

ועל כן אם רוצה שלא להפסיק כלל בין ברכת שהחיינו לבדיקה יכול לדחות את הברכה על הפרי ואכילתו עד לאחר הבדיקה.

ולענין בגד חדש, כל ששמח הוא בבגד, מברך עליו ברכת שהחיינו, ועל כן בחורים צעירים השמחים על חולצה חדשה, יברכו עליה, ומבוגרים ששמחים על בגדים חשובים יותר יברכו על בגדים כאלו ומי שאין לו פרי חדש או בגד חדש בשעת בדיקת חמץ, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ, וכמו שכתב הרא”ש וכפי שנתבאר לעיל.

עכ”ד.

מ”מ בעיקר מש”כ לכוין לצאת בליל הסדר, הנה יש לתמוה על המ”ב והפוסקים שהשמיטו את זה, דהרי יש מן הראשונים שחייבו לברך, ואם משום דסמכינן על הרא”ש הרי איהו כתב דסמכינן על זמן דרגל, ואי דסמכינן על הרשב”א מ”ט סמכינן עליה כיון דהרא”ש ועוד פליגי בזה, ואי משום ספק ברכות להקל הרי אין כאן הזכרת השם אי נימא דצריך לכוין בליל הסדר לצאת בשהחינו גם על בדיקת החמץ, ויעויין מש”כ בתשובה לפני זה דיש צד לומר דבזמן א”צ לכוין על כל המצוות דהברכה היא על הזמן.

ויתכן שע”ז סמכו הפוסקים, ויל”ע.

היוצא מכ”ז שלהלכה א”צ לברך שהחינו בשעת בדיקת חמץ, וי”א לכוין בשהחינו של ליל הסדר גם ע”ז, ויש מפוסקי ספרד שכתבו שטוב לפטור שהחיינו ע”י שמברך על בגד חדש.

ראה המשך משא ומתן בעקבות תשובה זו – נדפס לעיל גבי הנידון על ברכת שהחיינו לנשים, והעמדנו הכל שם דמישך שייכא התם.

עוד בענין הנ”ל – בדיקת חמץ בליל י”ד בבית שכבר נבדק מחמץ

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה דלעיל

שלו’ רב לכב’ הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

שמחתי לקבל את תשובתו של כב’ הרב לשאלותי וללמוד אותם, וע”כ ישכ”ג ורוב תודות.

מעט בעיתיות הייתה בשאלתי הרי בדיקת החמץ אמורה להיות מדוקדקת ע”פ ההלכה, אלא שהדיוק שרציתי להביע בשאלתי היא שהבודק יודע ובדק מראש שהבית נקי וכתוצאה מכך הבודק אור לי”ד בדק בצורה רופפת תוך כדאי איסוף הפתיתים, האם הבדיקה עולה לו וכן ברכתו?

(כמדומני שקיימת אפשרות לבדוק מספר חדרים לפני אור לי”ד כשיטת חכמים אם נר או לאור השמש במרפסת פתוחה ובאור לי”ד יבדוק את בחדר האחרון שנשאר לבדיקתו ע”פ רבנן באור לי”ד).

לתשובות כב’ הרב, אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון

תשובה

מוצ”ש לסדר פרשת מצורע, אור לט’ ניסן ע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

ע”ד שאלתך אם בכל זאת יש מקום לנקות היטב את הבית קודם פסח, ולאחמ”כ לסמוך על מה שמבער את הפתיתים מביתו ובכך לקיים מצות בדיקת חמץ, אף שהבית כבר בדוק מלפני כן, הנה כתבתי אליך במכתב הראשון בזה”ל, אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ”ש בשו”ע או”ח סו”ס תל”ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ”ש פסח פ”ה ס”א, הליכות והנהגות הגרי”ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ”ב סק”ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

עד כאן.

כלומר לדעת הגרש”ז והגרי”ש אם רואה בכל המקומות שנעשה נקיון מושלם די בכך, ואין ורך לבדוק שוב מתחילה את אותם המקומות מחמץ, אלא מספיק שבודק לראות שהמקום עבר נקיון מספיק, ובלבד שהנקיון שנעשה היה בחורין ובסדקין כדין שלא יהיה שום חמץ.

מאידך דעת הגרנ”ק שלא נפטר מחיובו בכך.

והנה באמת זהו כבר מחלוקת בפוסקים כבר אם בדק ביום י”ג כדין לאור החמה כשמותר בכך או לאור הנר בליל י”ג, וכיון לשם בדיקת חמץ ולהפטר מכך מבדיקת חמץ בליל י”ד.

ובשער הציון סי’ תל”ג סק”ה הרבה אחרונים שמותר לבדוק כבר בליל י”ג אם מכוין לשם בדיקת חמץ, והם הפר”ח והגר”א והל”ק וחק יעקב.

אך הביא שם בשהע”צ שבספר חק יוסף פקפק ע”ז שהרי מפסיד בכך הברכה, שא”א לברך אלא הבודק בליל י”ד.

ומ”מ כתב בפנים הספר חק יוסף סי’ תל”ג סקכ”ו, שרשאי הוא לבדוק בלילות הקודמים לליל י”ד את כל הבית לבד מחדר אחד, ובליל י”ד יברך ויבדוק את בחדר שלא בדק, שבאופן זה אינו מפסיד הברכה.

וכ”כ בשולחן ערוך הגר”ז סימן תלג סעיף ו וסעיף ז, וז”ל, אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד’ מחיצות אם עבר ובדקן ביום י”ג לאור הנר צריך לחזור ולבודקן בליל י”ד לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י”ג לאור הנר שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י”ד לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י”ג או בשאר לילות השנה לאור הנר ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ הרשות בידו רק שלא יברך על בדיקה זו כמו שיתבאר בסימן תל”ו לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל י”ד ולברך על בדיקתו שלא להפסיד ברכה בידים ומכל מקום אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לא פחות חדר אחד בליל י”ד כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין חל החיוב גם על זה שבדק כבר שלא לחלק בינו ובין כל ישראל.

ויש חולקין על זה ואומרים שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י”ד כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק חדר אחד בליל י”ד, עכ”ל השו”ע הגר”ז.

והנה אף שהמ”ב סי’ תל”ג סק”א מסיק שמעיקר הדין אם בדק כדיני בדיקה בי”ג א”צ לחזור ולבדוק בליל י”ד, מ”מ מודה שמצד הברכה ראוי לשייר חדר אחד.

ודעת הגריש”א (הובא בשבות יצחק פסח פ”ו, הערות פסחים ח’ ב’ עמ’ נ”ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ובאופן זה לא היה אפשר לברך כעת על הבדיקה כיון שאינו בודק כלום, ורק ע”י שמניח הפתיתים יכול לברך, ויש חולקים על דברים אלו (הליכ”ש פסח פ”ה סי”ב).

היוצא מכ”ז שאם בדק כדיני בדיקה קודם ליל י”ד א”צ לשוב ולבדוק בליל י”ד לדעת המ”ב, ולכן ראוי שישייר חדר אחד, אך אם רוצה לבדוק הכל לפני ליל י”ד וגם לחזור ולבדוק בברכה בליל י”ד, יוכל שיניחו לו את הפתיתים בליל י”ד ולשוב לבדוק בברכה.

וי”א דסגי בזה שבוחן בדעתו אם הבדיקה הקודמת היתה כהוגן, וזוהי מצות הבדיקה דרמיא עליה כעת.