הנה יש כאן כמה נידונים וכדלהלן: הנידון הראשון האם כדור שעשוי בזמנינו הוא מוקצה הוא לא, ובזה הארכתי בתשובה הקודמת (מק"ט 6425). והנידון השני הוא האם ראוי לאנשים גדולים לשחק בשבת בכדור. ובפוסקים [ערוך השלחן סי' ש ס"ע] הביאו דברי ...קרא עוד

הנה יש כאן כמה נידונים וכדלהלן:
הנידון הראשון האם כדור שעשוי בזמנינו הוא מוקצה הוא לא, ובזה הארכתי בתשובה הקודמת (מק"ט 6425).

והנידון השני הוא האם ראוי לאנשים גדולים לשחק בשבת בכדור.
ובפוסקים [ערוך השלחן סי' ש ס"ע] הביאו דברי הירושלמי [תענית פ"ד ה"ה] והמדרש איכה [ב ד] שעיר אחת חרבה מפני שהיו משחקים בה בכדור בשבת, וכן כתב בשו"ת שלמת חיים [סי' רפח] שאין ראוי לנהוג בזה היתר.

והנידון השלישי הוא האם שטח מרוצף הוא בכלל האיסור או לא, ובזה מתחלקת לשאלה לשני נידונים, מה הדין משחק בשטח מרוצף בתוך הבית ומה הדין משחק בשטח מרוצף מחוץ לבית.

ובמשנ"ב סי' שח ס"ק קנח חילק בזה בין שלא ע"ג קרקע שבתוך הבית לשמחוץ לבית דברה"ר יש לחשוש שיצא מחוץ לד"א ויבוא להעבירו, ולכן התיר רק בתוך הבית ורק שלא ע"ג קרקע, דאילו ע"ג קרקע יש לחשוש שיבוא ליישר את הקרקע ויעבור על איסור חורש או בונה [תלוי היכן יישור הקרקע מתבצע, ובנידון דידן שנאמר בעיקר כלפי בית, שם החיוב בשבת על יישור קרקע הוא מדין בונה].

(ולגבי שטח מרוצף בתוך הבית אם נחשב ע"ג קרקע או לא, הנה המשנ"ב שם חילק בין ע"ג קרקע לבין שלא ע"ג קרקע, דע"ג קרקע יש בו משום אשויי גומות ושלא ע"ג קרקע אין בו משום אשוויי גומות, ולא נזכר שם להדיא דין מרוצף אם נחשב ע"ג קרקע או שלא ע"ג קרקע, אבל פוסקי זמנינו נחתו לנידון זה, ואמנם אינו מוסכם, אבל כ"ה פשטות דעת רוב פוסקי זמנינו שבתוך הבית אם הוא מרוצף אין גזירת אשויי גומות ולא חשיב כע"ג קרקע, ויעוי' שמירת שבת כהלכתה פרק טז ובמה שהביאו בביאורים ומוספים על המשנ"ב שם בשם הגריש"א והשבט הלוי).

והנידון הרביעי הוא משחק בכדור באופן שעלול לגרום חילול שבת, כגון שיש שותפים במשחק או צופים שמגיעים בשבת מחוץ לתחום או עם רכב, או מצלמים את המשחק וע"ז הדרך באופן שהדבר הוא ציבורי ומביא לחילולי שבת.
וזה דבר חמור מאוד, (ויש מכתב מגדולי ישראל כנגד משחק בכדור רגל בשבת, הובא בשמירת שבת כהלכה פרק טז סעיף ט בהערה).

ואפילו ללכת לראות חילולי שבת להנאה אסור [ביאור הלכה סי' שא ס"ב].

והנידון החמישי האם בכלל משחקים הוא דבר ראוי ונכון ומותר למבוגרים [מבחינה הנהגתית] ועי' ע"ז יח ע"ב ואו"ח סי' שח סט"ז ומשנ"ב שם סקנ"ט ומשנ"ב סי' תקיח ס"ט, והדברים מבוארים במקומם במקורותיהם.

אינו מוקצה. מקורות: בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש"כ מהדו"ח פכ"ד סי"ג ובהערה מד בשם הגרשז"א, שו"ת באר משה ח"ו ...קרא עוד

אינו מוקצה.

מקורות: בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש"כ מהדו"ח פכ"ד סי"ג ובהערה מד בשם הגרשז"א, שו"ת באר משה ח"ו סי' צז, הגרנ"ק הובא בארחות שבת פ"ט הערה מד), אבל יש מהפוסקים שהחמירו בזה (שבט הלוי ח"ג סי' נד, אז נדברו ח"א סי' עט אות קלו), וטענתם שמאחר ולא היה מערב שבת גג טפח אע"פ שנעשה בהיתר, ממילא באופן כזה יתכן שיהיה אסור להוסיף על אוהל ארעי כזה לפי החזו"א (ועי' שש"כ שם מש"כ על טענה זו).
ועי' במשנה אחרונה על המשנ"ב סי' שטו סקכ"ז שהאריך להביא המקורות בענין דעות פוסקי זמנינו סביב כל נידון גגון העגלה, ועי"ש בתחילת דבריו על המשנ"ב שם מה שהביא בכל הנידון על סגירת גגון העגלה עצמה בשבת כשלא היה פתוח טפח מבעוד יום מה הדין בזה שאינו מוסכם כלל להתיר בזה והאריכו בזה הפוסקים עי"ש מה שהביא בזה.

ומ"מ לניד"ד לגבי השאלה אם גג זה הוא מוקצה או לא, פשיטא שאינו מוקצה, מכיון שאינו מיוחד רק לעשיית אוהל באופן האסור , כיון שלכו"ע מותר לפרוס כיסוי ניילון זה אם היה גגון העגלה פרוס מערב שבת לפחות טפח, ודבר שמלאכתו גם להיתר אינו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור (כמ"ש המשנ"ב בשם המג"א).

למנהג בני אשכנז אינו מוקצה (רמ"א או"ח סי' שח סמ"ה), ולמנהג בני ספרד הדבר אינו ברור כלל. וגם להנוהגים היתר בזה אבל אין ראוי לגדולים לשחק בו כמו שאכתוב בתשובה הסמוכה. מקורות: השו"ע [שכמותו נוהגים בני ספרד] שם פסק שהוא ...קרא עוד

למנהג בני אשכנז אינו מוקצה (רמ"א או"ח סי' שח סמ"ה), ולמנהג בני ספרד הדבר אינו ברור כלל.
וגם להנוהגים היתר בזה אבל אין ראוי לגדולים לשחק בו כמו שאכתוב בתשובה הסמוכה.

מקורות: השו"ע [שכמותו נוהגים בני ספרד] שם פסק שהוא מוקצה, ולפי פשטות דברי המשנ"ב שם ס"ק קנז הוא גם בכדורים של היום, שכן כתב המשנ"ב שם שמה שראוי לשחק בו אינו נותן לו שם כלי להפקיע ממנו מוקצה, אמנם בשם השבט הלוי [ח"ט סי' עח] והגרשז"א [ביצחק יקרא על המשנ"ב שם] והגריש"א [שבות יצחק מוקצה פ"ה אות א] הובא שהכדורים שלנו אינם מוקצה.
אמנם באור לציון [ח"ב פכ"ו תשובה ח] החמיר בזה.
ועי' בחוט שני [ח"ג פס"ח סק"א] שכתב כמה צדדים בזה, וגם לדבריו במסקנתו אינו ברור ההיתר לכדורים של היום לבני ספרד, עי"ש.

נמצא שמאחר והנידון כאן על בני ספרד שיותר הולכים לפי הוראות רבני ספרד והם החמירו בזה וגם מהמשנ"ב סתימת דבריו משמע להחמיר בזה, א"כ קצת דוחק להתיר בשופי לבני ספרד כהיום, אולם בודאי המקיל יש לו על מה לסמוך, בפרט שמדובר בדרבנן שבשל סופרים יש לילך אחר המקיל, ובפרט שלהרמ"א אפי' כדורים שבזמנם יש להתיר וכ"ש זה, ויש לצרף דעת הרמ"א וסייעתו גם לבני ספרד במקום שאין ברורה דעת המחבר, ובפרט שמסברא פשוטה היה נראה להקל בזה מאחר שיש עליו תורת כלי ויש לו שימוש ידוע ומוגדר.

אין לטלטל פנס בידו לצורך גופו ומקומו, אלא רק באופנים המותרים בטלטול (ניעור, ורגל) בכל אופן לפי התנאים והשיטות המתירות טלטול מוקצה באופן כזה. מקורות: לכאורה היה מותר, כיון שהוא צורך גופו ומקומו, ועל אף שמבואר בסי' רעז הזכירו ...קרא עוד

אין לטלטל פנס בידו לצורך גופו ומקומו, אלא רק באופנים המותרים בטלטול (ניעור, ורגל) בכל אופן לפי התנאים והשיטות המתירות טלטול מוקצה באופן כזה.

מקורות:
לכאורה היה מותר, כיון שהוא צורך גופו ומקומו, ועל אף שמבואר בסי' רעז הזכירו לגבי נר שאם יש שם שמן א"א שלא לקרב או לרחק, שלא יטלטל את הנר אפי' ע"י ניעור, אבל שם יש חשש של גרם כיבוי ודוקא באופן של ניעור כמבואר במשנ"ב שם סקי"ז.

אולם באמת מצינו בנר שגם בלא חשש כיבוי כלל יש איסור לטלטל נר אפי' לצורך גופו ומקומו, עי' ריש סי' רעט ס"א וס"ב.

ויש כמה טעמים לענין איסור טלטול נר, החזו"א או"ח מא סקט"ז כ' משום שאין דרכה להיטלטל, והמנחת שלמה ח"א סי' יד והאג"מ או"ח ח"ג סי' נ כ' משום שאינה כלי, ועי' ארחות שבת ח"ג בירורי הלכה סי' ב' אות כא וח"ב פי"ט הערה רמא.

ודנו פוסקי זמנינו בהגדרה של מכשירי חשמל בזמנינו מה הגדרתם ואם הגדרתם כמו נר הדולק או לא, וכן דנו לענין פנס, ועי' באג"מ או"ח ח"ה סי' כב אות לו שכ' לחדש שדין פנס כדין נר משום שהוא דומה לנר, ובחוט שני [ח"ג פמ"ב סק"א אות ג] החמיר יותר ודעתו שכל מכשירי חשמל דינם כשלהבת, וכן חשש לסברא כעי"ז בשבט הלוי ח"ח סי' קסז שבעודו דולק לא יטלטלנו אפי' לצורך גופו ומקומו אלא רק ברגלו, אבל במנחת שלמה שם נקט שאין לחלק בין פנס לבין שאר מכשירי חשמל, אולם למעשה נקט שאין לטלטל פנס משום עובדין דחול (מאורי אש פ"ב עמ' 78 ד"ה אמנם זאת, ובמהדו"ח פ"ב ענף ג' עמ' קיד).

הסכמת רוב הפוסקים שמותר. מקורות: יעוי' בשו"ע סי' שב ס"ז שהקיל בלכלוך הדבוק בבגדו, ואמנם כ' שם הפוסקים טעמים בזה, אולם בחזו"א סי' מז סקט"ו כ' שלכלוך שבטל להיתר אינו מוקצה, ושכן מבואר בשבת קמב ע"ב ותוס' ורמב"ן ורשב"א, וכן ...קרא עוד

הסכמת רוב הפוסקים שמותר.

מקורות: יעוי' בשו"ע סי' שב ס"ז שהקיל בלכלוך הדבוק בבגדו, ואמנם כ' שם הפוסקים טעמים בזה, אולם בחזו"א סי' מז סקט"ו כ' שלכלוך שבטל להיתר אינו מוקצה, ושכן מבואר בשבת קמב ע"ב ותוס' ורמב"ן ורשב"א, וכן הורה הגרשז"א שזה טעם ההיתר בהדחת כלים בשבת המבואר במשנה להתיר משום שהפסולת בטלה לכלי, וכעי"ז מבואר הטעם על כיבוד הבית בחזו"א שם סקכ"א, וכן לגבי חוטים ונוצות על הבגד התיר בשביתת השבת בורר בב"ר סקכ"ד מטעם זה וכן התיר במנח"י ח"ה סי' לח דלא כהגר"ז סי' שב ס"ג, ובארחות שבת ח"ב עמ' צז ואילך (שעיקרי הדברים כאן מיוסדין על הכתוב שם) הקשה ע"ז כמה קושיות, ומה שהקשה מהרא"ש לענין ההיתר על פרעוש על בשרו משום שמצער אותו פשיטא דלק"מ דגם החזו"א והאחרונים לא מיירו בבריה בפני עצמה שהיא בעל חיים דבע"ח חשיבא ולא בטלה כדאמרי' בכמה דוכתי לענין תערובת, וגם לא שייך ביטול כלל דמאיזה טעם נחשיבה כבטל לבגד, אם משום שעומדת שם לפי שעה הרי בכל שעה מהלך וזז משם ולמה ייבטל, ומה שהקשה שם מהרמב"ן שכ' טעמים אחרים בהיתר כיבוד הבית, הן נכון שהחזו"א כ' טעם ההיתר מחמת שהמוקצה בטל, אבל יש ליישב בקל שהרמב"ן מיירי באופן אחר ממה שמיירי החזו"א, דהרמב"ן בעי להתיר אפי' לא רק בלכלוכים כל דהו אלא אפי' בדברים גדולים שאינם מתבטלים או בכמות לכלוך שלא שייך לומר בזה ביטול, ובאופן שאינו בהגדרה הפשוטה של גרף של רעי.
(ולגוף הקו' למה תירצו הראשונים תירוצים אחרים במקום לומר שהלכלוך בטל לבגד, לפעמים אמרי' דחד מתרי תלת טעמי נקט, וכן אי' בירושלמי עשירין היו בטעמים).

ומה שהביא שם מהמשנ"ב יתכן שאה"נ שהמשנ"ב חולק על החזו"א בזה, ואולי יתרץ הגמ' דחשיבות של יין הוא דין מיוחד שהאבן בטל אליו ולא כל דבר מוקצה מחמת גופו בטל להיתר, או דיש לומר שבאופנים המובאים במשנ"ב שם יש ממשות משמעותית לגבי עשבים (אם כי בגמ' שבת שם משמע שגם דבר שהוא גדול קצת יכול להתבטל), או חשיבות לגבי שעוה שלכן אינו בטל , או שמכיון שהשעוה מעכבת הקריאה דמי לאופן המבואר בגמ' שבת שם לאסור עי"ש ודוק, ויל"ע.

ולמעשה מאחר שהרבה אחרונים מקילין והוא דרבנן וכך פשטות הסוגי' בשבת שם וכך משמע שהורו פוסקי זמנינו, א"כ הסומך להקל לא הפסיד, אע"פ שלכאורה דעת המשנ"ב והגר"ז ושלחן עצי שיטים להחמיר בזה, ומ"מ אין פשוט להקל אלא בדברים שברור שהם בטלים.

אם הדבר ניכר שעושה לצורך סחורה האסורה בשבת, אין לזה היתר, ואם הדבר אינו ניכר, אם הבקבוקים נועדו לשימוש שתיה מערב שבת לכאורה מותרים בטלטול אך לא בארגון העיסקה, ואם מערב שבת הבקבוקים נועדו רק לצורך סחורה היה מקום לומר ...קרא עוד

אם הדבר ניכר שעושה לצורך סחורה האסורה בשבת, אין לזה היתר, ואם הדבר אינו ניכר, אם הבקבוקים נועדו לשימוש שתיה מערב שבת לכאורה מותרים בטלטול אך לא בארגון העיסקה, ואם מערב שבת הבקבוקים נועדו רק לצורך סחורה היה מקום לומר שאסורים בטלטול, על כל פנים בעשיר שאינו משתמש בשימוש חוזר בבקבוקים חד פעמיים.
ולענין אם באמצע שבת שינו את מטרתם יש בזה לכאורה מחלוקת הפוסקים, ואולם למעשה הגרמ"מ לובין הורה (ואמנם לא התייחס ספציפית לעשיר מפורש אבל באופן כללי הורה) שבקבוקים ריקים אינם חשובים מיוחדים לסחורה, ולענין נידונים נוספים הקשורים לזה כדאי לעי' בפנים המקורות.

מקורות: לענין העיסוק בצרכי חול בדברים האסורים בשבת באופן שניכר, יעוי' בעירובין לח ע"א, ואו"ח סי' שו ס"א ובמשנ"ב ובה"ל שם, ושם סי' שז סי' ט ובמשנ"ב סק"מ.

ויש לציין דעיקר הנידונים במקורות הנ"ל באופן שניכר שעוסק לצורך חול, הוא לאסור אפי' בלא עסק כלל, אלא בביקור או שהייה ודומה, יעוי' כל המ"מ הללו, אבל באופן שעושה עסק ממש, יש בזה גם הכנה, דהכנה אסור אפי' טלטול בעלמא, כמ"ש המשנ"ב סי' רנד סקמ"ג, (ובמקום פסידא שאם לא יאסוף את הבקבוקים עכשיו יפסדו ממנו, יש לדון בזה עי' במשנ"ב שם ובמשנ"ב סי' שכא סקכ"א).

ואמנם להעביר בקבוק אחד ממקום למקום, אפשר שאינו בכלל האיסור (יעוי' בדברי הגרשז"א שש"כ פכ"ח הערה קצ ע"ד השו"ע סי' שח ס"ד), אבל לטרוח באיסוף בקבוקים לכאורה נכלל בענין טירחא לשם חול.

ולענין בקבוקים שנועדו מערב שבת רק לצורך סחורה ולא לצורך אחר לכאורה היה מקום לומר שהוקצו לסחורה, ועי' סי' שי ס"א לענין דבר העומד לסחורה שאינו אוכל.

ואמנם לענין בקבוקים שעומדים לשתי' ולסחורה אין בהם חשש, שהרי לכל היותר אינם אלא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, עי' סי' שח במג"א סק"ט בשם שלטי גיבורים מח ע"א אות ב והובא במשנ"ב סק"כ, וע"ע בשו"ע סי' שי ס"ט, ואין לטעון שאע"פ שעומדים לדבר המותר, שאעפ"כ יהיה איסור מוקצה מחמת חסרון כיס, כמו שמצינו שיש מוקצה מחמת חסרון כיס בדבר שעומד לסחורה (עי' רמ"א סי' שח סוף ס"א ומשנ"ב שם ובה"ל סי' רנט א ד"ה אבל), אין לטעון כן, דאינו שייך כלל כאן כיון שאין שום קפידא שלא ישתמשו בינתיים בבקבוקים אלו וממילא אין בהם איסור חסרון כיס (עי' משנ"ב סי' שח סק"ז).

ואלם מאידך גיסא יש לדון מצד אחר דשמא אין איסור לסחורה אלא מחמת חסרון כיס, אבל כשאין מקפיד ואז אין מוקצה מחמת חסרון כיס, אז לא יהיה איסור כלל אפי' במוקצה לגמרי לסחורה בלבד ולא לשימוש מותר כלל.

ומאידך גיסא יש לומר כמו שהצענו לומר מתחילה, שאע"פ שאין מוקצה מחמת חסרון כיס אבל יש מוקצה מחמת שעומדין לסחורה.

ולכאורה מצינו סתירה בנידון זה במשנ"ב, דבביה"ל בסי' רנט הנ"ל הכריע מכח כמה אחרונים דלא כהמג"א שם, אלא נקט שאפי' שאין מקפיד אם הכניס הדבר לאוצר נעשה כמוקצה לסחורה ואסור מחמת זה, אולם בסי' שח במשנ"ב סק"ז משמע שסתם המשנ"ב כהמג"א הנ"ל בסי' רנט להקל בזה, וצ"ע.

ועוד צ"ע דהמשנ"ב בסי' רנט הביא שהא"ר מפקפק על המג"א ואילו בסי' שח הביא בשם הא"ר גופא שהוא מסכים לדברי המג"א, (ויש להוסיף דצ"ע עוד דהגר"ז בסי' רנט תפס לכאורה כהמג"א שם ובסי' שח תפס לכאורה דלא כהמג"א, ועי' בקו"א שלו סי' רנט סק"א).

ולגוף הסתירה בדברי המשנ"ב יש לציין דהא"ר גופיה בסי' רנט סק"ו הביא דברי המג"א בסתמא ובפשיטות, אבל כתב עלה ואפשר לחלק דדוקא בכלים בעינן הקפדה וסיים בצ"ע, וא"כ מבואר לפ"ז הכל, דהביאור הלכה בסי' רנט שהכריע דלא כהמג"א מיירי בדבר שאינו כלים, שזה בכל כוני אם עומד לסחורה אינו משתמש בו, אבל במשנ"ב בסי' שח מיירי בדבר שהוא כלי, שבזה הא"ר עצמו מסכים להמג"א, שאם אינו מקפיד עליו אינו מוקצה.

והסברא לחלק בין דבר שהוא כלי לדבר שאינו כלי אפשר שהיא דדבר שהוא כלי אינו מסיח דעתו משימושו גם כשעומד לסחורה, (אא"כ מקפיד ואז אסור בכל גוני), משא"כ בדבר שאינו כלי אם עומד לסחורה אין דעתו להשתמש בדבר זה כלל אפי' אינו מקפיד, הלכך דבר שאינו כלי בכל גוני יהיה מוקצה, כך יתכן לחלק.

ואם חילוק זה הוא נכון היה מקום לומר לענין בקבוקים חד פעמיים ריקים שכל שידוע לו שאינם עומדים לשימוש אין דינם ככלים לענין זה, אלא כגיזי צמר (עי' רנט שם) וכיוצא בהן, שאפי' אם אינו מקפיד אם הקצם לסחורה הדין הוא שהם אסורים בטלטול, ויל"ע בזה.

ועיינתי בספרי הליקוט וראיתי שהביאו בשם האבן העוזר (שהוא מי שביסס על דבריו, הביאור הלכה שם, להכריע דלא כהמג"א בזה) נקט ג"כ לחלק בין כלים לגיזי צמר, ונקט שגיזי צמר כיון שאין עומדים אלא לטווייה בלבד ממילא מסיח מהם דעתו, אבל בכלי בזה מודה שאם אינו מקפיד אינו אסור.

ולפי טעם זה יש אולי מקום לומר לאידך גיסא דבבית שחוזרים ומשתמשים בבקבוקים ריקים בדרך קבע למלאות בהם מים קרים או מיץ, דינם ככלי, ואם אינו מקפיד עליהם מותר אע"פ שעומדים לסחורה, אבל בבית שאין משתמשים בזה פשיטא דלא עדיף מגיזי צמר.

ומאידך גיסא עדיין יש לומר דאפי' בבית שנהוג שם לחזור ולהשתמש בבקבוקים ריקים אעפ"כ אינו חשוב ככלי לענייננו, כיון שבסתם כלי המדובר בפוסקים (היינו מה שהביאו האחרונים הנ"ל דין כלי ע"פ הרמ"א סי' שח ס"א) הוא כלי שעומד בודאות לשימוש גמור והנידון מי ישתמש בו, וכיון שעומד לשימוש, המוכר ג"כ עשוי להשתמש בו ואינו מסיח דעתו, אבל כלי שהשתמשו בו וכעת החליטו לסיים שימושו ומכירתו אינה למטרת שימוש אלא למטרת מלאכה של המיחזור והייצור מחדש במפעל, א"כ דומה יותר לגיזי צמר בזה, דהרי גם גיזי צמר יש בהם שימוש של הטמנה כמבואר בסי' רנט שם, ואעפ"כ מכיון שעומדים לייצור בגדים לא נחשבים כלים.
ויל"ע בזה.

ושוב עיינתי בגוף דברי האבן העוזר בפנים וז"ל, וכתב מג"א [ס"ק ד] דווקא כשמקפיד עליהם כמו שכתוב סימן ש"ח סוף סעיף א', ולא דק, דהתם מיירי בכלים דלאו מוקצה הן אף שנתנו לסחורה אלא כשמקפיד עליהם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, והוציא שם הב"י [עמוד רחצ ד"ה כתב] בשם הרב המגיד [שבת כו, יד] דדמי לפירות שהוכנו לסחורה דמותרין באכילה ע"ש, אבל כאן מבואר דגיזי צמר מוקצה הוא, רק אם לא נתנו לאוצר מסתמא מבטלן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהם, אבל נתן לאוצר מסתמא עתיד להחזירן לאוצר, על כן אין מבטלן להטמנה והוי ממילא מוקצה, כן מבואר ברש"י בגמרא [שבת נ, א ד"ה רבינא] ע"ש, וב"י [כאן עמוד פז ד"ה מוכין] כתב ג"כ.
ועל כן אפילו אין מקפיד עליהם אסור כאן, וזה פשוט עכ"ל.

ומבואר מתוך דבריו שהטעם לאסור בגיזי צמר יותר מבכלים אינו דין חדש בהגדרת מוקצה העומד לסחורה אלא ההגדרה היא שרק דבר שהוא מוקצה נאסר כשהוא מוקצה לסחורה, וההגדרה של הקצאה לסחורה היא רק הגדרה שמסייעת לגיזי צמר לקבל את הפקעתם משימוש המותר בשבת ומייחדת אותם לשימוש מלאכה האסור בשבת, ולענייננו נמצא שהנידון יהיה תלוי בנידון לענין המפעל עצמו שייחדו בקבוקים לייצור, דאם נחשב אצלם מוקצה ייחשב גם אצל המוכר להם בקבוקים מוקצה (לפי המבואר בחשבון באבן העוזר), אבל אם נימא שבמפעל אין נחשב אצלם מוקצה, מכיון שגם אצלם ראוי לשתיה אם ירצו, אז לכאורה גם אצל המוכר להם לא ייחשב מוקצה.

ולמעשה היה מקום גדול לומר שאצל המפעל אפי' אם אינם נמנעים בחיי היום יום משימוש חוזר בבקבוקים ריקים, מ"מ הבקבוקים במפעל שמיוחדים למלאכה הרי הוא כזרק שיירי מחצלאות דלקמן, שעל ידי ייחודו עושה אותו מוקצה, וכמעלה תאנים וענבים לגג עי' ביצה כו, ועי' בסוגי' בפ"ב דשבת לענין פתילת הבגד שקפלה מה שהובא בגדרים שם, ויל"ע בזה למעשה.

אולם דיברתי עם הגרמ"מ לובין שליט"א ואמר שמסתבר שבקבוקים אלו נחשבים ככלי ולא כגיזי צמר, מכיון שעוד יכול להשתמש בהם, ואפי' אם סילק דעתו לגמרי מהבקבוקים מ"מ אם יצטרך להם ייקח מהם להשתמש בהם ככלי עכ"ד, ור"ל שבגיזי צמר צורתם העצמית שמיועדים לשימוש מלאכה משא"כ בקבוק צורתו לשימוש לשתיה ומה שרוצה לקחתו למלאכה אינו מפקיע ממנו את מה שמוכלל במהות של הצורה שלו שהוא כלי המשמש לשתיה.

ובאמת יש כאן סברא דקה בחילוק בין גיזי צמר לבין בקבוקי שתיה, שכן גם בגיזי צמר נקט האבן העוזר שבלא שהקצם לסחורה משתמש בהם לדברים המותרים בשבת, ואעפ"כ כשייעדם לסחורה מתבטל משימוש כשר.

ויתכן לבאר חילוק הנ"ל של מו"ר שליט"א שהחילוק הוא בשימוש הסתמי של זה אצל סתם בני אדם, דאצל סתם בני אדם בקבוקים ריקים משמשים כמה פעמים לשתיה, ומאידך גיסא גיזי צמר אצל סתם בני אדם משמשים למלאכה ולא להטמנה, ואמנם אם האדם עצמו משתמש בזה לדבר המותר כגון הטמנה, הרי הוא מתירו, אבל אם משתמש בו לסחורה אין לו קשר לשימוש מותר בשבת.

ויעוי' בחוט שני (ח"ג פנ"א סוף סק"א) שבקבוקים ריקים אם זרקן לאשפה בשבת אינם מוקצה כיון שראויים לשימוש, ומ"מ אם נזרקו לאשפה בשבת משמע שהם מוקצה, ואולי יש מקום לחלק בין ייחדן למסחר לבין זרקן לאשפה, שאם ייחדן למסחר אפשר שהוא קל יותר מזרקן לאשפה, אף שגם לגבי אשפה נאמר ההגדרה של זריקת שבר כלי מבעוד יום שאם זרק כלי שלם לאשפה מבעוד יום אינה אסור [משנ"ב שח סקנ"א], וגם לגבי ייחוד למסחר הסכמת רוב האחרונים כנ"ל שרק דבר שהוא כלי גמור אינו נאסר, וא"כ בפשיטות לענייננו היה צריך לומר שדין אשפה שווה לדין מסחר, אבל יש מקום לחלק בזה, מכיון שאחר שהשליכו באשפה לא יחזור וישתמש בו, מחמת מיאוס הוצאת דבר מהאשפה, אבל אחר שהקצהו בצד למסחר יכול לחזור ולהשתמש בו.

אמנם בגוף דברי החוט שני הנ"ל עי' במכתב הגרשז"א במאור השבת ח"ב מכתב כד אות ז שיתכן שמחמיר מהגרנ"ק בזה, ויתכן שבקבוקים ריקים שלנו לא נחשבים חד פעמי לכו"ע, שכן ממלאים בהם שוב ולפעמים הם יותר נוחים למלאות בהם מקנקנים רב פעמיים מסיבות שונות, ויותר מצוי שמשתמשים בו שימוש חוזר מצלחות וסכו"ם חד פעמי, ואין הספר תחת ידי כעת.

ומ"מ לפי הצד שבקבוק העומד לסחורה יש בו איסור מוקצה, לענין בקבוק שבתחילת שבת עמד גם למטרת שתיה ובאמצע שבת התרוקן והשתנה ייעודו רק לסחורה, אולי יש לדון מצד הנידון בביצה כו ושו"ע או"ח סי' שי ס"ג אם יש מוקצה לחצי שבת, וכל הנידון לגבי אחר שיסתלק סיבת המוקצה אבל כל עוד שהוא במצב מוקצה מבואר שם שנחשב מוקצה גם מאמצע שבת, וכן מבואר בסוגי' דכלים שנשברו במשנה שבת קכד ע"ב ושו"ע או"ח סי' שח ס"ו, ויש לדון שמא הוא דין במוקצה מחמת גופו אבל בפשטות ה"ה גם בניד"ד במוקצה מחמת שעומד לסחורה (ואין להקשות מדברי המג"א המובאים בביה"ל סי' שי ס"ז ד"ה מיטה, שדעתו נוטה להתיר לנער מיטה שנעשית בסיס למעות באמצע שבת מדעת ישראל, דשם מיירי שאינו מטלטל המוקצה עצמו אלא בסיס המוקצה, משא"כ כשמטלטל המוקצה עצמו, ואעפ"כ גם שם איכא פלוגתא בזה כמ"ש הבה"ל בשם המג"א).

ואינו שייך לנידון על אריזה שהתרוקנה בשבת, ששם הנידון מצד שהדבר אינו ראוי לשימוש, והו"ל מוקצה מחמת גופו, משא"כ כאן שהדבר נעשה כלי שמלאכתו לאיסור באמצע שבת ובקבוק ריק אינו מוקצה מחמת גופו כיון שמשתמשים בו לשימוש חוזר.

ויעוי' במשנ"ב סי' שי סקכ"ו לענין מוקצה מחמת חסרון כיס דלדעת הט"ז נאסר באמצע שבת, וכעי"ז דעת המג"א, והרמ"א וש"ך חולקים, והמשנ"ב נראה שנקט שרק בשעת הדחק אפשר לסמוך על החולקים, ואילו החזו"א נקט כהחולקים (או"ח סי' מג ז וסי' מט ט), אבל ההיתר כמבואר בדבריו משום שהסכין המדובר שם הוא כלי והוקצה למצוותו בבין השמשות, אבל אם אינו כלי מודה להט"ז שיש מוקצה חסרון כיס באמצע שבת מאז שהתחיל להיות מוקצה מחמת חסרון כיס, וממה שהיה פשיטא להפוסקים דמוקצה כזה ג"כ דינו נלמד מתאנים וענבים להחשב מוקצה אמצע שבת, א"כ ה"ה גם לעניין מוקצה מחמת איסור יש לומר כן, ומ"מ סברת החזו"א שייכת גם כאן, שכן הדבר הוא ראוי לכלי והוקצה לשימוש המותר מערב שבת, וא"כ לכאורה יהיה נידון זה תלוי במחלוקת האחרונים.

ואם הוא עשיר שאינו משתמש בבקבוק לשימוש חוזר (וכגון שמביאו לפקדון לעני שהגיע וביקש את הבקבוק) לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, עי' סי שח סנ"ב.
וע"ע בבה"ל סי' שח ס"ו ד"ה כל לענין כלי שמלאכתו לאיסור שאינו ראוי למלאכה, דמוכח שם שדינו כמוקצה מחמת גופו שאפי' לצורך גופו ומקומו אסור, ומה שיכול לשמש לדמי פקדון נראה כדלהלן, שאם היה בקבוק ריק מערב שבת ולא עלה על דעתו להשתמש בזה ובשבת הגיע עני וביקש, באופן זה הוא מקוצה, שכבר הוקצה מתחילת שבת, ואם בתחילת שבת היה בקבוק מלא והתרוקן באמצע שבת וחזר וחשב עליו בשביל העני, א"כ מכיון שמתחילת שבת לא היה מוקצה, מועיל עכשיו לבטל את המוקצה, ע"פ המבואר בסי' שי ס"ג, עי"ש.

ואע"פ שמי שזרק כלי שלם לאשפה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא נעשה מוקצה, כמ"ש המשנ"ב סי' שח סנ"א, מ"מ כאן נראה ששייך מציאות שאדם עשיר לא יעשה שימוש חוזר בבקבוק ריק.
אע"פ שבודאי אצל רוב בני אדם אינו שייך כלל.

והנה קי"ל או"ח שח סי"ב שאם זרק שיירי מחצלאות מבעוד יום לאשפה הו"ל מוקצה, ומשמע שאם זרק בשבת מותר, ומכח זה היה לדון בענייננו, אבל יש לומר דלא דמי, דכאן נעשה שינוי בגוף השימוש בכלי בשבת ודומה לכלי שנשבר, ועוד דשם הטעם שאם זרקו בשבת אינו מוקצה אפשר שהוא משום שאם יטלו עכשיו מן האשפה נמצא ששוב יש לו שימוש, ודבר שנעשה מוקצה לחצי שבת חוזר ונעשה מותר כשמתבטל ממנו המוקצה כדלעיל, ולענייננו הרי מטרת לקיחתו היא לסחורה, ובזה לא מיירי, ואמנם יש קצת דוחק בדחייה זו דלפ"ז נמצא שאם זרקו לשיירי המחצלת לאשפה בשבת ובא לטלטלו שלא מחמת צורך כלל יהיה אסור וזה לא נזכר בגמ' ושו"ע, אבל יש לומר הדחייה באופן אחר, שדבר העומד לסחורה מאחר שיש בו סרך איסור אין טעם להתירו רק משום שלא היה כך בבין השמשות, משא"כ במוקצה מחמת גופו באופן שאינו מוקצה מחמת איסור מצד עצמו וצורתו אלא רק מחמת דעת בעה"ב, שהגדרת השימוש נקבעת בבין השמשות ויל"ע בזה.

אולם אחר שדיברתי עם מו"ר שליט"א כנ"ל היה משמע בדעתו שפשוט שבקבוקים ריקים אינם מוקצה ואפי' סילק דעתו מלהשתמש בהם וייחד אותם למחן משום שאם יצטרך ישתמש בזה לשימוש חוזר, ולא הזכיר כלל ענין עשיר, ואולי סובר מו"ר שגם לגבי עשיר שאינו משתמש בבקבוקים ריקים מ"מ בטלה דעתו, ויש גם להזכיר כאן סברא שלפעמים גם אדם עשיר גדול יהיה לו נוח יותר להשתמש בבקבוק חד פעמי במקום הצורך, אף שיש לו כסף לקנות משהו אחר ואכמ"ל בדוגמאות בזה.

כל שאסור לקרותו אסור אף לטלטלו. מקורות: משנ"ב שז סב בשם הט"ז יג שכ"כ ע"פ הב"י בשם הרשב"א וכן מוכח מהרמ"א סעיף יז שעכ"פ האסור בקריאה אסור בטלטול.

כל שאסור לקרותו אסור אף לטלטלו.
מקורות: משנ"ב שז סב בשם הט"ז יג שכ"כ ע"פ הב"י בשם הרשב"א וכן מוכח מהרמ"א סעיף יז שעכ"פ האסור בקריאה אסור בטלטול.

אם מפריע לו רק מחמת שאינו שבתי דעת רוב הפוסקים לאסור, אלא אם כן רוצה להזמין אורחים ומתבייש להכניסם שם, ואם מפריע הרעש מטבעו יש מקום להתיר כשעלול להיגרם רעש במשחק על ידי התינוק, ובודאי כאשר הוא רועש מותר להוציאו. ...קרא עוד

אם מפריע לו רק מחמת שאינו שבתי דעת רוב הפוסקים לאסור, אלא אם כן רוצה להזמין אורחים ומתבייש להכניסם שם, ואם מפריע הרעש מטבעו יש מקום להתיר כשעלול להיגרם רעש במשחק על ידי התינוק, ובודאי כאשר הוא רועש מותר להוציאו.

מקורות: יש כאן כמה נידונים לדון בהיתר של צורך מקומו, האחד האם הפרעה של קדושת השבת הוא צורך מקומו, ב' האם הפרעה של קול הוא צורך מקומו, ג' האם הפרעה שאינה ישירה מהחפץ אלא מגיע על ידי התקרבות של התינוק לחפץ נחשב כשמסלק את החפץ כמסלק לצורך מקומו, והנה לגבי הנידון הראשון דנו פוסקי זמנינו לגבי חפץ מוקצה הנמצא בסעודה ומפריע מחמת שאינו משרה אוירה שבתית (מה שנקרא "שבת'דיג" בלשון אשכנז), ורובם נקטו לאסור בזה (ראה אג"מ או"ח ח"ה כב לא, ארחות שבת יט, טו, וביאורים ומוספים על שח טו), ולכן אם המוקצה לא מפריע לאדם בטבעו כלל אלא רק שאינו כבוד שבת, בזה אין להתיר, אבל במקרה שהמוקצה עושה רעש שמפריע בפועל וגוזל את מנוחת בני הבית, בזה אנו נכנסים לנידון האם הפרעה של קול הוא צורך מקומו, וההכרעה בזה כתבו הפוסקים שגם הפרעה כזו נחשבת לצורך מקומו (ראה הגרח"ק והגר"ע אוירבך בספר וביום השבת כג, יז, ובספר ארחות שבת יט, כז ועוד, וכן מבואר בפמ"ג שח במשב"ז ה, ובחזו"א מג.
ז שגם מניעת נזק נחשב צורך מקומו וע' בסמוך), ומ"מ אינו דומה ממש לנידון הפוסקים על שעון מעורר מפריע, מכיון שכאן ההפרעה בזה נגרם על ידי המוקצה ולא ישירות מהמוקצה, אבל גם בזה משמע דחשיב צורך מקומו, עי' בארחות שבת יט, כו ובהערה מ"ה מה שהביא שם, וראה גם משנ"ב שיא, יג, לענין הוצאת מת לצורך כהנים, ומ"מ שם דובר על דברים שבכל רגע מפריעים משא"כ כאן, אבל ממה שכ' החזו"א מג, ז על מוקצה שעלול לגרום נזק שגדר ההיתר הוא צורך מקומו, משמע מזה שהיתר צורך מקומו אינו צריך להיות באותו רגע בפועל, אלא די במה שמקשה על השהות שם כשעלול להיווצר נזק, ומ"מ גבי נזק הסברא יותר חזקה מגבי הפרעה, אבל גם לגבי הפרעה שייך לומר שמקשה על האדם לשבת במקום שעלול להיווצר הפרעה, אבל גם בניד"ד אם לוקח המוקצה בזמן שהוא רועש אין לחשוש.
ולגבי אורחים כן הורה הגריש"א וביום השבת שם, וראה עוד בארחות שבת יט הערה מד בשם הגרש"א, וראה שלחן שלמה שח סקי"ב.
ויתכן להוסיף שאם מפריעו ומצערו מה שאין אוירה שבתית עד שקשה לו לאכול שם שבזה גם כן נחשב כמו שיש אורחים, שכן ע"פ הרשב"א הו' בפוסקים נזכרה הגדרה של צורך מקומו שהוא מוכרח לפנות המקום כדי להיות שם.

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ"ב והפמ"ג, ולכתחילה לכו"ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה"ש אם רוצה להשתמש בו בשבת, (וכמו שיוכח ...קרא עוד

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ"ב והפמ"ג, ולכתחילה לכו"ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה"ש אם רוצה להשתמש בו בשבת, (וכמו שיוכח להלן מדין סוכה וכן הורה הגריש"א).

מקורות: לכאורה ההגדרה בזה מאז שנאסר עליו החפץ בתורת איסור שבת, ומה שנקטו הפוסקים בין השמשות ר"ל תחילת שבת שהוא כשבא בין השמשות, ומאידך יעוי' גם בסי' שי שנזכר שאם המעות היו בביה"ש הר"ז מוקצה ואם לא היו בביה"ש אינה מוקצה עי"ש, ולא נחית כלל להיו במקצת בין השמשות, ויל"ע בזה.
ואולי יש להשוות לדין נאכל עירובו בין השמשות דקי"ל כהמקילין בזה וצל"ע.

ויעוי' במשנ"ב סי' שט סקי"ט דהלשון שנזכר בשו"ע שם כניסת שבת היינו כל בין השמשות, ומשמע דהכא אזלי' לקולא דאם היה במקצת בין השמשות אינו נאסר, ומ"מ אולי יש ללמוד מלשון זו עכ"פ לענין מי שקיבל שבת שנקבע ע"פ כניסת שבת שלו, דכאן כשקיבל עליו חל עליו ודאי איסור מוקצה משא"כ בה"ש דאזלי' לקולא שהוא רק ספק איסור מוקצה.

אולם שו"ר שהפמ"ג רעט א"א בסוף הסימן כ' דגם אם קיבל שבת נקבע לפי בין השמשות, ולפ"ז כניסת שבת היינו דעלמא, ועי' בביאורים ומוספים על המשנ"ב שם שהביאו עוד מ"מ בזה ושיש משמעות במשנ"ב במקו"א דאזלי' בתר הדלק"נ ומה שיישבו ע"ז האחרונים, ויש לציין דגם פשטות המשנ"ב בסקכ"ז דמיירי גבי נר וקבע בין השמשות מסתמא דבר ההוה נקט בנר של שבת, אלא דאין משם ראיה ברורה שאפי' קיבל שבת דהא התם מיירי באיש שלא קיבל בהדלקת הנר שבת.

ובגוף דברי המשנ"ב שבסיס הוא רק אם היה כל בין השמשות עכ"פ שמי שלא קיבל שבת להדיא כן מבואר עוד בדבריו סקכ"ז ובשער הציון שם ע"פ הגר"ז ומשמע שם מאוד דבלא שהוקצה כל בין השמשות אינו מוקצה עי"ש.

אלא שבפוסקי זמנינו נחלקו בזה עי' בביאורים ומוספים סקי"ט הנ"ל שהביאו כמה דעות בזה, ושבפמ"ג מבואר כמו שמבואר במשנ"ב, ומה שהביאו דברי האחרונים שם שהקשו מבה"ש דסוכה דמשמע שמחמירים גם מקצת ביה"ש התי' הוא חדא דספק מוקצה ביה"ש הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה בשעת עשיית התנאי, ועוד דמוקצה דסוכה הוא דבר שעיקרו דאורייתא כמו שכתבו שם, וכמו שציינתי לעיל ההשוואה בזה לספק עירוב דמקצת בה"ש בסוגי' דעירובין דשם התנאים המתירין הוא מחמת שהוא דרבנן.

ומה שהביאו שם בשם הגריש"א להחמיר לכתחילה, יש לומר דאינו חולק על השבה"ל ושאר פוסקי זמנינו שפסקו כהמשנ"ב לגמרי, דזה פשוט דלכו"ע לכתחילה יש להחמיר באופן הנ"ל, דהיינו באופן שרוצה להשתמש בשבת בחפץ, לתקנו בכניסת שבת שכל בין השמשות לא יהיה בסיס עי"ש, דהרי נאכל עירובו הוא בדיעבד, וגם בספק דרבנן לקולא הוא רק בדיעבד והיכא דאפשר לתקן בקל לא, וא"כ נמצא שכמעט כל הפוסקים נקטו שמוקצה למקצת בין השמשות בדיעבד אינו מוקצה ולכתחילה לא סמכי' ע"ז.

בדינים אחרים כמו עירוב תבשילין ועוד מצינו שחילקו בין שכחת אונס לשכחת פשיעה אבל כאן לא מצינו שחילקו בזה, והטעם נראה דבעי' שיהיה כעין ייחוד בכלי שישמש למוקצה, וכל שלא היה בכונה אין כאן ייחוד הדבר למוקצה, ואפי' היה לו ...קרא עוד

בדינים אחרים כמו עירוב תבשילין ועוד מצינו שחילקו בין שכחת אונס לשכחת פשיעה אבל כאן לא מצינו שחילקו בזה, והטעם נראה דבעי' שיהיה כעין ייחוד בכלי שישמש למוקצה, וכל שלא היה בכונה אין כאן ייחוד הדבר למוקצה, ואפי' היה לו לזכור ופשע במה ששכח.