מוקצה

בשבת לכאורה אסור וביו"ט בודאי שאסור.

מקורות:

הנה המקל עצמו משמש מבעוד יום כבית יד לארטיק ואז אינו מוקצה, כיון שיש לו שימוש ככלי אוכל, אבל בשבת מאחר ואינו ראוי עוד לשימוש זה לכאורה דינו כמוקצה, כעין קליפי אגוזים ועצמות שאין בהם מוח ואינם ראויים למאכל בהמות המצויות וכיו"ב, שהם מוקצה בשבת, כמבואר במשנה בשבת ובשו"ע או"ח סי' שח, אבל מכיון ויש לטעון שמקל זה מעתה ואילך יכול לשמש למשחק האוסף של הילד יש לדון כאן מב' נידונים:

הנידון הא' דבר שכבר אינו ראוי לייעודו בשבת ונשתנה לייעוד חדש האם הוא מוקצה, והנידון השני האם ייעוד כזה של משחק ילדים בדבר שאין בו הגיון אפשר לומר שמערב שבת הי' דעתו על זה.

והנה לגבי הנידון הראשון מבואר בהל' יו"ט סי' תקא ס"ד באופן דומה בקליפי אגוזים שאחר אכילתן מיועדים להסקה שהם מוקצה מכיון שמערב יו"ט היו בטלין לאוכל, וכעי"ז מבואר שם במשנ"ב סק"ל ע"פ הרשב"א לגבי גרעיני תמרים שאם נאכלו ביו"ט הגרעינים הם מוקצה אע"פ שעכשיו ראויין למאכל בהמה, אבל שם האיסור הוא מטעם נולד דמאתמול היו טפלין לאוכל אדם ועכשיו הם להסקה או למאכל בהמה.

ולגבי שבת אינו מוסכם שיש איסור נולד באופן זה וכמ"ש במשנ"ב סי' תצה סקי"ז שעיקר ההלכה כהדעות שנולד בכה"ג מותר בשבת, וכן מבואר בשו"ע סי' שח סכ"ז ובמשנ"ב שם ס"ק קי ובשעה"צ שם (וציין שם לדברי הרמ"א בסי' תצה הנ"ל).

אולם לגבי הנידון השני הוא באמת בעיה דכיו"ב הורה הגרנ"ק (חוט שני ח"ג פ"ס עמ' קלג) לגבי גרעיני משמש המשמשים למשחק שאם פתח המשמש בשבת הרי הגרעין הוא מוקצה בשבת וכן הגריש"א חשש שמא לומר כן (שבות יצחק מוקצה פ"ה אות ה סק"ו).

ואולי יש לחלק בין דבר שמעיקרא לא היה לו שימוש עצמיי [כמו גרעין] ורק היה בטל לדבר אחר שהוא עדיין נחשב מוקצה ברמה הרעיונית של הגדרת החפץ, משא"כ דבר שמעיקרא לא היה מוקצה מחמת שהיה כלי [כמו מקל אכילה של ארטיק] ושוב נשבר ממה שהוא כלי וראוי לדבר אחר שלא היה יכול להיות לו ראוי בערב שבת, אולי בזה מודים שנכנס לנידון מה דקי"ל בביצה כ' ובאו"ח סי' שי שאין מוקצה לחצי שבת.

וע"ע בהל' יו"ט סי' תצח ס"ט מה שדן שם הבה"ל ד"ה אבל בשם הפר"ח לגבי בכור שנפל בבור, ע"פ דין זה של אין מוקצה לחצי שבת, ולפי מה שנקט שם הבה"ל למעשה בשם המאירי שמוקצה לחצי שבת חוזר ונראה רק בדבר שקרוב בדעתו של אדם שיחזור ונראה א"כ בניד"ד לא שייך לפחות בחלק מהמקרים.

ולעיקר נידון החילוק הנ"ל אם נימא דבדבר שהוא כלי מע"ש כן שייך לייחד אותו מאמצע שבת, הנה כדי לבוא להכרעה בזה צריך לברר מה ההגדרה של קליפי אגוזים שאינם מוקצה כל שמחוברים לאגוז.

דבמשנ"ב סי' תקא שם מבואר טעם הההיתר שהיה קודם לכן משום שהיו טפלין לאגוז שהוא מאכל אדם, והוא מבואר שם לענין גרעיני תמרים שהביא שם המשנ"ב, ומשמע דהוא גם על קליפי אגוזים המובא בשו"ע שם (ועי' גם באר היטב שם בשם הרא"ש), וכעי"ז מבואר במשנ"ב סי' תצה סקי"ז לגבי עצמות המחוברים לבשר, ולפ"ז ה"ה גרעיני משמש, הטעם שעד עכשיו לא היה נחשבים מוקצה משום שהיו טפלין למשמש שהוא מאכל.

ולפ"ז גם מקל ארטיק, הטעם שעד עכשיו לא היה מוקצה אם משום שהיה טפל לארטיק ואם משום שהיה כלי אכילה בפני עצמו, מ"מ עכשיו השימוש הוא שימוש מחודש שלא היה דעתו על זה מאתמול, ומשחק של אוסף ילדים הוא סוג שימוש שבלא ייחוד אינו נחשב שימוש [כמו שיתבאר].

ואע"ג דנולד מותר בשבת להלכה, מ"מ באופן זה שהוא שימוש שאינו מיוחד מאליו וצריך לייחדו א"כ לכאורה הוא מוקצה כמו שנקטו גדולי ההוראה לגבי גרעיני משמש.

ולהדיא הובא בשם הגרנ"ק שם דגם גרעין שהופרד מבעוד יום מהמשמש אם לא ייחדו אותו לשימוש המשחק הרי הוא מוקצה, וא"כ ה"ה לענייננו לגבי מקל ארטיק משומש, וכן יש להוכיח מדברי הפמ"ג סי' שח באשל אברהם סקע"ב.

וכ"ש ביו"ט שיהיה אסור כמו שנקטו הרמ"א והמשנ"ב בסי' תצה שם להחמיר בנולד כה"ג (וכ"ש להמחבר שם דאפי' מוקצה אסור ביו"ט).

אולם לנוהגים להקפיא בשבת במקום שמשתמשים במקל כזה להקפאה חוזרת (כגון ששוטפו לאחר השימוש) או לשימוש אכילה אחר, כמובן שאינו מוקצה, ולענין מי שאינו מקפיא בשבת מחמת שחושש לאוסרים להקפיא בשבת אם יכול לומר שאינו מוקצה מחמת שיש מקילים בזה, באנו בזה לנידון המשנ"ב בשם הלבוש על מוקצה מחמת חומרא וכמדומה שעיקר דעתו להחמיר בזה, וכ"ש לעניננו שהעיקר נוקטים לדידן להחמיר בהקפאה.

(ובגוף שי' הגרנ"ק יש לתמוה דהגרנ"ק מסכים בחוט שני שם שבבית שנהוג לתת לקטנים את גרעיני המשמש אינו מוקצה אם נפתח מע"ש דמסתמא מיועד למשחק הקטנים, ואעפ"כ אם נפתח בשבת סובר הגרנ"ק שהוא מוקצה מכיון שלא היה מיוחד לקטנים מבעוד יום, וצע"ק דאם נדמה זה לגרעינים שהם מאכל בהמה הרי הדין הוא שאם יש לו בהמות כאלה או שמצויים באותו מקום מבואר בסי' שח דגם אם נפתח בשבת שרי לפי מה דקי"ל שבשבת אין נולד, ויש לומר דכאן הוא חמור יותר, מכיון ששם הגרעינים באמת מיועדים להם מצד עצמותם אבל כאן כל העיסוק בגרעיני משמש למטרת תחרות בין הילדים הוא נגד השכל ואפי' לכדור שדנו בו המחבר והרמ"א לא דמי ששם המשחק הוא בעצם הכדור משא"כ כאן שהוא איסוף פסולת בעלמא והוא נגד ההיגיון והשכל, ולכן לא אלימא מה שמייחד מסתמא הגרעינים לקטנים כדי להפקיעו ממוקצה באמצע שבת, ומ"מ צ"ע למה נדמה לה, דאם נדמה לה לעצמות וגרעיני תמרה הרי מותר גם אם נפתח בשבת אם ראוי למאכל בהמה, ומה שאינו ראוי למאכל בהמה הרי מסתמא לא מהני ייחוד למשחק וכיו"ב אלא רק אם ייחד בהדיא בע"ש, וכנראה שהוא מצב ממוצע וכנ"ל).

אוכל מותר ויש אומרים גם כלי אוכל ושתיה הקבועים, אך שאר דברים שמלאכתן להיתר שלא לצורך כלל אסור לעשות מזה עסק, ולצורך שמירה אע"פ שאינו צריך לו היום אבל מכיון שהיה צריך לו קודם לכן, וכרגע עומד להפסד יתכן שמותר להחזירו וכן כל דבר בודד שמוציא ורוצה להחזיר אף שאין בו צורך כבר יתכן שמותר.

מקורות:
הנה כאשר מפנה את השולחן משום שרוצה עכשיו עדיין להשתמש בשולחן ויותר נוח לו שהשולחן מפונה הוא בודאי מותר משום שהוא לצורך שבת, וזה מותר בודאי באוכלין ואף בכלים שמלאכתן להיתר, עי' סי' שח ס"ד, ויש כאן אולי אפי' הגדרה של צורך מקומו, אך הנידון כרגע כאשר רוצה לפנות את השלחן לצורך חול או משום שרוצה לשמור את המאכלים בקירור, ואינו צריך כלל את השימוש בשולחן, וכגון שיוצא כרגע ללכת למקום אחר.

והנה כאשר רוצה לשמור את המאכלים בקירור לצורך שימוש בהמשך היום בשבת, יש כאן ודאי צורך שבת, אך כאשר רוצה לשמור את המאכלים לצורך קירור מפני שצריך אותם לחול בלבד, הוא מוגדר כטלטול שלא לצורך כלל כמבואר במשנ"ב סי' שח סקכ"א בשם הט"ז, ואעפ"כ לגבי מאכלים מבואר בשו"ע שם ס"ד שמותר לטלטלם בשבת אף שלא לצורך כלל כיון שבהם לא גזרו ולא שייך בהם מוקצה כלל.

והמשנ"ב שם סקכ"ג הביא דיעה דהוא הדין כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שעל גבי השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל והם כאוכלין ומותרין לטלטלם אפי' שלא לצורך כלל, והביא שיש חולקים לענין כלים אלו וסבירא דכלים אלו אין דינם כאוכלין אלא ככלי שמלאכתו להיתר שההיתר הוא רק לצורך כגון לצורך גופו או מקומו או לצורך הכלי שישמר אם צריך להשתמש בו עדיין באותו יום.

אך יש לדון לגבי כלים שמחד גיסא אינם כלי אוכל כנ"ל (או שרוצה לחשוש לשיטות שמחמירים בכלי אוכל כנ"ל), ומאידך גיסא אינם מוקצה, ומאידך גיסא אינו צריך להם עוד כלל היום, ומאידך גיסא אם ישאירם על השולחן עלולים להיפסד או להינזק (כגון כלי זכוכית במקום ילדים קטנים) או להתלכלך וכיו"ב.

ולכאורה לאור הנ"ל אין שום היתר לטלטלן דהוא מוגדר כטלטול דבר שמלאכתו להיתר מחמה לצל שלא לצורך שבת.

אבל יתכן לצדד כאן היתר חדש, והוא דהתירו סופן משום תחילתן כמבואר במשנ"ב סי' תקיח סק"ו שיש דעות שביו"ט מתירים אפי' הוצאה משום תחילתן משום שהוא נחשב צורך יו"ט להתיר עבורו הוצאה גם עבור החזרת הדבר, וא"כ לענייננו מכיון שהיה צורך שבת בהוצאת הדברים יתכן שיהיה צורך גם בהחזרת הדברים אם יש חשש שיפסדו כשהם נשארים כאן על השלחן (בדברים שאינם אוכלים דבהם יש להתיר כנ"ל).

ואמנם לגבי יו"ט נקטינן להתיר זה למעשה רק בצירוף עוד צדדים [עי' בתשובתי ד"ה האם מותר לקחת עמו ספרים וכו'], והצד שנאמר שם שכשמצטער עליו שייגנב יש בו שמחת יו"ט להדיא לא נאמר לגבי שבת במשנ"ב סי' שח סקכ"א להתיר מחמת צער שמצטער עכשיו כשאינו צריך הדבר היום, ויתכן שגם אי אפשר לצרפו כאן.

אבל מ"מ יתכן שכאן הוא קל יותר משום שכאן לגבי הנידון על טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך היום אין כאן לתא דאורייתא כלל, הלכך יתכן שכאן יהיה אפשר לסמוך לחוד על סברא זו כדי להתיר דבר שמלאכתו להיתר שאין לו צורך עוד היום כיון שהיה בו צורך מעיקרא כשהוציא הכלי לצורך שבת.

ושוב נ"ל יותר שגם שם בהל' יו"ט לא הוצרכנו לצרף מה שיש לו צער היום, וסידרתי טענותי בתשובה הנ"ל, ולפי מסקנתי שם נמצא דא"צ עוד צירוף בזה וסגי במה שהבאת הדבר מתחילתו היה בו היתר ועכשיו יש בו חשש נזק, (והיינו חשש נזק בלבד ולא נוחות בעלמא כמבואר שם), ולפ"ז לכאורה יש מקום להתיר גם כאן.

ואע"פ שעיקר היתר של התירו סופן משום תחילתן נאמר לגבי יו"ט בפ"ק דביצה מ"מ נאמר בעוד מקומות, כמבואר שם, וכמבואר גם בפ"ח דיומא, וכן בשו"ע או"ח סי' תקכו ס"ו לענין מת ביו"ט שני שאם יצאו עם המת חוזרין למקומן עם הכלים דנמאת מכשילן לעתיד לבוא, ואע"פ שאין בידינו כח לחדש דינים, מ"מ לענייננו אולי יש לומר דהכל נכלל בסברא של צורך שבת גם מה שיצטרך אחר כך להחזיר הכלי כדי שלא ייגרם לו נזק, מאחר שאם לא יוכל לעשות בהם שימוש הרגיל כולל ההחזרה כנהוג, הרי באופן זה לא ירצה לעשות בהם השימוש כלל כבר מלכתחילה, וא"כ הכל כלול בצורך שבת, וגם במשנ"ב סי' תקיח הנ"ל הזכיר סברא זו גם לגבי הבאת המחזורים ביו"ט דאם לא לא יביאם וכו' ולא לגבי שמחת יו"ט, ויתכן שכוונתו שיבטל מן התפילה מחמת זה, ויל"ע בזה.

אולם יש לדון מסוגי' דפ"ק דביצה ומייתי לה בפי"ז דשבת וכן פסק בשו"ע הל' יו"ט ושוין שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו ושם לפי חלק מהדעות מיירי בכלי שמלאכתו לאיסור, ומבואר דעכ"פ כלי שמלאכתו לאיסור לא אמרי' ביה אפי' ביו"ט שהתירו סופן משום תחילתן.

ואולי יש לחלק בין להתיר דבר מוקצה של איסור לבין דבר שעיקרו הוא היתר ורק לשוות לו צורך היתר סגי לזה משום תחילתו, (ולפי הצד דשם האיסור הוא רק שלא לצורך שמירת הכלי, בלאו הכי לא דמי לכאן שהוא לצורך שמירת הכלי), אבל אין שום הכרח לומר חילוקים אלו, דיש לומר שלגבי טלטול דבר האסור לטלטלו בשבת לא נאמרה הסברא דהתירו סופן משום תחילתן דהרי בזמן הטלטול כבר אינו צורך ולא אמרי' התירו סופן משום תחילתן אלא רק במקום שקבעו חכמים לומר כן.

ומ"מ באמת המנהג הוא שכל מי שמוציא ספר או כלי מהארון בשבת מחזיר אע"פ שאין בו שום צורך עוד בשבת ואפי' נוחות בעלמא, (שאפי' שם ביו"ט לא הותר הוצאה בסופן משום תחילתו משום נוחות בעלמא כדמוכח במשנ"ב שם וכמו שכתב להדיא בחוט שני יו"ט פ"ו סק"ב עמ' עט, אלא רק כשחושש מגניבה), ואולי בשביל לשוות לזה הגדרה של צורך סגי שכך הוא הדרך שכל מה שמוציאין הדרך הוא להחזיר מיד למקומו.

ויעוי' במשנ"ב סי' רנד סקמ"ג דאפי' טלטול בעלמא אסור כשהוא בשביל חול כמו שכתבו הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת עכ"ל.

ועי' עוד סי' שכא סקכ"א [ובתשובה אחרת לענין לימוד למבחנים בשבת צידדתי דיתכן שדברי המשנ"ב הנ"ל בסי' שכא האיסור הוא רק באופן שניכר שעושה מלאכת לצורך חול].

אולם ראיתי בשם הגרשז"א (שש"כ פכ"ח הערה קצ ובח"ג שם) הטעם שכלי שמלאכתו להיתר מותר בטלטול מחמה לצל (סי' שח ס"ד) אע"פ שהוא לכאורה לצורך חול, [ולהמשנ"ב הנ"ל בסי' רנד מה שלצורך חול אסור], היינו משום שכל פעולה שאין בה טירחא וגם רגילים לעשותה מבלי לחשוב אם תצא ממנה תועלת לימות החול אינה נחשבת כהכנה לימות החול עכ"ד.

ודבריו צ"ע מה נתקשה כלל דהרי לגבי כלי שמלאכתו להיתר דהרי שם מבואר במשנ"ב סי' שח שם בשם הט"ז שההיתר הוא רק אם צריך לו לשימוש בהמשך היום כל עוד שהוא עדיין שבת, ולולא זה חשיב כשאינו לצורך כלל.

אבל מאידך גיסא יל"ע דלגבי שינה בשבת לצורך חול מבואר בדברי המשנ"ב [סי' רצ סק"ד] דהאיסור הוא רק אם מפרש שהוא לצורך חול, ומשמע דאפי' הכנה אסור רק כשניכר שהוא לצורך חול, וכן מבואר במשנ"ב ריש סי' שו וסי' שז סק"מ עי"ש שלא כל פעולה לצורך חול אסורה אם אין ניכר שהוא לצורך חול, ועי' עוד גם במשנ"ב סי' שמ סקכ"א.

ואולי באמת יש לומר דבהזזה פורתא שאדם מזיז דבר לפי דרכו המשנ"ב לא מיירי בסי' רנד שם, ולא מיירי אלא בטלטול שיש בו מעשה כמו רדיית הפת שם בסי' רנד וכן הבאת יין שהוא הבאה ממקום למקום שיש בו דינים שונים כמבואר במשניות בביצה ובגמ' פרק מפנין ובגמ' ריש פרק משילין ובמשנה דמו"ק לגבי מפנין מבית לבית ובסוגיות פרק משום שנהגו לגבי מוליכין ומביאין כלים מבין האומן, חזי' שהבאה ממקום למקום יש בו מעשה, ובכה"ג אפשר דאסור לצורך חול, אבל לולי זה אם לא מינכר אפשר דשרי, ויל"ע.

ולפי סברא זו מי שעושה עסק של איסוף ספרים בשבת לצורך חול יהיה אסור, (ואפי' שיעור פינוי המותר בפרק מפנין הוא רק אחר שיש צורך מצוה ועצם הדבר כבר מותר אעפ"כ יותר מכשיעור אסור כמבואר שם), אבל מי שדרך סיום לימודו מחזיר הספר לארון אפשר דשרי גם בספר שאינו כתבי הקדש [שאין בו היתר של צורך חול וכמובן באופן ולדעות שמותר לקרוא בו בשבת ואכמ"ל] כיון שהוא מצורת השימוש בו, על דרך הסברא של סופן משום תחילתן.

והנה כל עיקר הנידון בתשובה זו הוא לגבי כלי היתר, אבל לגבי טלטול שיירי סעודה לאחר הסעודה באופנים המותר לפנותם לאחר הסעודה כמבואר בתשובה אחרת, חלק מההיתרים כאן לא שייכים בכל האופנים המותרים לפנות השיירים הנ"ל כשהוא כבר סוף שבת ואינו צריך את השלחן, והוא נידון בפני עצמו.

בשו"ע או"ח סי' שח סכ"ז שפירורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השולחן, ופירש שם המשנ"ב שמפני קטנותם סתמא עומדים רק למאכל בהמה ועופות, ומשמע מזה בפשטות שאם אין שם בהמה ועופות פירורים אלו נחשבים מוקצה, וכמבואר בשו"ע שם סכ"ט שאם אין מצויים בעלי חיים כאלה ואין לו ממינים אלה ויש שם מאכל הראוי לבעלי חיים הללו אסור לטלטלו בשבת.

(ואע"פ שהיה אפשר לדחוק שרק כאשר מצויין בעלי חיים הם מיוחדים להם וכאשר אין מצויים בע"ח אין מיוחדים להם, מ"מ א"א לומר כן, דהרי אי' במשנה מעבירין מלפני השלחן פירורים פחות מכזית מפני שהוא מאכל בהמה, ומשמע שמאכל אדם הוא בודאי שלא, וגם דאיכא למ"ד בגמ' דכל מידי לחזי לאיניש לא מקצי לבהמה, וממילא לא מסתבר שדבר שאם אין בהמה ראוי לאדם אם יש בהמה לא יהיה נחשב ראוי לאדם).

ומה שיש בעלי חיים הפקר שמסתובבים אינו מועיל להחשיבן מאכל בהמה, שהרי אסור להאכילם בשבת (תהלה לדוד סי' שכד סקי"ד וחוט שני ח"ג פס"א סוף סק"א, ויש להוסיף דגם בשו"ע סי' שח סכ"ט לכאורה מבואר כן דהרי כתב השו"ע שאם אינם מצויים אז אם יש לו מותר ואם לאו אסור ומשמע שאם אינם מצויים ויש רק בהפקר אינו מתיר), ובכלב הפקר יש שכתבו להתיר משום שיכול להאכילו בשבת שמזונותיו מועטים (תהלה לדוד שם ע"פ השו"ע שם, וכ"כ בשלמי יהודה פ"ז סק"ו בשם הגריש"א).

היוצא בזה שיש ג' אופנים להחשיב הפירורים כראויים לאכילת בהמה:
א) אם מצויים בע"ח האוכלים פירורי לחם (מלבד בע"ח של הפקר), ולא צריך דוקא שיהיה לו אלא מספיק שמצויים רבים שמגדלים בע"ח כאלה (ראה מנח"י ח"ז סי' טז וחוט שני שם, וכן מוכח מלשון השו"ע סי' שח סכ"ט).

ב) אם יש לו עצמו בע"ח שאוכלים פירורי לחם, אף אם אינם מצויים.

ג) אם יש כלבי הפקר יש מתירים.

כמו כן יש אופנים אחרים שמותר לטלטלם אפי' אם אין ראוים כלל למאכל בהמה (כמבואר בשו"ע סי' שח סכ"ז).

א) אם יש פת על השולחן מותר להגביה משום שהם בטלים לפת.

ב) אם צריך למקום השלחן.

ג) כמו כן יש בטלטול בגופו יש פוסקים שמתירים לטלטל ותלוי במחלוקת הפוסקים באופנים מסויימים (והרחבתי הדברים בתשובה ד"ה "האם מותר לתלות דבר" וכו' ועוד בד"ה "סיר מוקצה המונח" וכו'), כמו כן לענין טלטול מן הצד (כגון על ידי כלי) יהיה גם תלוי במחלוקת (ראה בתשובות הנ"ל) אלא שההיתר של טלטול מן הצד הוא רק לצורך דבר המותר (כגן שצריך לקחת דבר היתר שנמצא מאחורי המוקצה) ונתון זה לא שייך בענייננו בד"כ.

ד) על ידי ניפוח נזכר היתר ברמ"א סי' שח ס"ג.

ועי' בחוט שני ח"ג פ"ס סק"א שכתב ג' אופנים שפירורים לא יהיו מוקצה גם כשאין בהמות מצויות:
א) אם שומר הפירורים לאכלם.

ב) בשעת הסעודה גופא (אבל אחר הסעודה משמע במשנה הנ"ל ובשו"ע סי' שח סכ"ז שהם מוקצה דהרי קאמר מעבירין מלפני השלחן, וזה בד"כ לאחר הסעודה כשבאים לפנות).

ג) פירורי עוגה הדרך להחשיבן לאדם גם בפחות מכזית.

כמו כן [בנוסף על דברי החוט שני הנ"ל] יש לדון דאפשר כשמצטבר כמות של פירורים יחד שיחד הם יותר מכזית יש לדון בזה, דמחד גיסא בסי' קסח ס"י לגבי דיני המוציא לפי הפרטי דינים שנתבארו שם אין צירוף בין כמה חתיכות פחות מכזית, ומאידך גיסא בסי' קפ סק"י הביא המשנ"ב דעה דרק כשאין צירוף פירורים יחד לכזית אז אין בל תשחית אבל לולי כן יש בל תשחית כמו שהיה כזית בחתיכה אחת, והוא דעת המהר"ם גלאנטי בחסד לאברהם המובאים שם בשע"ת בשם הברכי יוסף, וכאן לכאורה יש לדמותו לדיני בל תשחית ולא לדיני ברכת המוציא דגם מה שהוא מזונות אין נפסל ממאכל אדם, ובאמת בכל הסוגיות שדנו על חתיכות שאין בהם כזית בברכות לז ע"א וע"ב דוחק לומר דכולם אין חשובין מאכל אדם אלא רק אם חישב עליהם, ואם נימא דהפירורין מצטרפין אם הם יחד ניחא.
(והמשנ"ב בסי' שח שם ציין לדבריו בסי' קפ, וכנראה רצה לרמוז לנידון זה)

לא (ראה או"ח סי' שח סכ"ט).

אם אין שום דרך לאוכלם בלא אפייה או בישול גם לא בשעת הדחק הרי הם מוקצה בשבת (ראה או"ח סי' שח סל"ב).

ובמקרה שראוי למאכל בעלי חיים הדבר תלוי, שאם אין רגילות להאכילו לבעלי חיים, הרי הוא עדיין מוקצה (ראה משנ"ב לעיל סעי' ל' ס"ק קכב).

אבל אם ראוי לבעלי חיים ויש רגילות להאכילו לבעלי חיים ממין הרגיל להיות מצוי אצל בני אדם בגידול בית באותו המקום שם, הרי הוא מותר בטלטול לדעת הט"ז (ראה להלן).

וכן אם דרך להאכילו לבעל חי שברשותו (אף אם אינו מצוי לקהל הרחב) מותר בטלטול לדעת הט"ז דלהלן (ראה שו"ע שם סכ"ט, וענין הגדרת מצוי לגידול יעו' במשנ"ב שם ס"ק קיט ובמנח"י ח"ז סי' טז וחוט שני ח"ג פס"א סוף סק"א).

אבל כל זה לדעת הט"ז (המובא במשנ"ב ס"ק קכז) שסובר שדבר כזה אם ראוי לבע"ח אינו מוקצה, אבל דעת המג"א (הובא שם) שאם הדבר מיועד לאדם גם אם כרגע אינו ראוי עדיין מכל מקום אדם אינו מכין הדבר לבעלי חיים ולא מועיל אם הוא ראוי למאכל לבעלי חיים, וסיים המשנ"ב שכך פסקו האחרונים, ולכן למעשה אין להתיר פתיתים העומדים לאכילת אדם בשום אופן אם אינם ראויים לאכילת אדם

בחולי קצת אין להקל אלא רק בשתיית כוס חמישי כפי פרטי הדינים שנתבארו בפוסקים, ולגבי חולה שיש בו סכנה הכל מותר כשאי אפשר בהיתר, ולגבי חולה שנפל למשכב שאין לו סכנה דעת כמה פוסקים להתיר ואפשר לסמוך על זה, כשאי אפשר בהיתר, ואם אפשר יש לעשות התנאי המובא באבני נזר המתיר לאכול האפיקומן סמוך לחצות ולאחר מכן כשמסיים סעודתו לאכול שוב בתוספת תנאי שמתכוון למה שנפסק להלכה (דהיינו אם הלכה לאכול האפיקומן קודם חצות מותר לאכול סעודתו לאחר חצות ואם הלכה לאכול גם אחר חצות האפיקומן הראשון אינו אפיקומן ולא נאסר עדיין באכילה), ובמקרה שהחולה הוצרך לאכול לאחר האפיקומן ואכל אם עומד לפני בהמ"ז ויכול לאכול עוד אפיקומן יאכל שוב.

מקורות: היה אולי מקום להתיר שכן שבשאר זמנים האסורים באכילה מדרבנן הותר לחולה שצריך לאכול דוקא אז כגון קודם קידוש וקודם תפילה ובתעניות של דבריהם, וקודם קידוש הרי דינו חמור מאכילה אחר אפיקומן, שהרי קודם קידוש אפי' מים אסור לשתות ואחר האפיקומן אפי' משקין מותר לשתות כל שיש לשער שאין מבטלין טעם אפיקומן כמ"ש במשנ"ב ריש סי' תפא, וכן איסורי אכילה דמראית העין מצינו שהותרו לצורך רפואה, וכמו שהותרו חלק מאיסורי דרבנן בשבת לצורך חולה שאין בו סכנה, כמו איסורי הנאה דרבנן ברמ"א יו"ד סי' קנה ס"ג, וכן מצינו הרבה מנהגי אכילה שהותרו לצורך חולי כגון קטניות בפסח ואכילת צלי בלילי פסחים ובשר בבין המצרים.

ויש באבנ"ז סי' שפה ס"ה שהזכיר תנאי באכילת אפיקומן כדי להתיר לכל אחד לאכול אחר אפיקומן לאחר חצות קודם אפיקומן שני עי"ש, אבל חולה היה מקום לומר שלא יצטרך לחזר אחר תנאי זה אם נשווה היתר האכילה כאן לתענית יהיה זה היתר גמור אצלו, אבל באמת אין להביא ראיה מתענית דשם החיוב להתענות משום דקבלוהו עלייהו [כמ"ש הטור או"ח סי' תקמט בשם הרמב"ן] ובחולה לא קבלו מעיקרא דאף אסור לו להתענות כמש"כ המשנ"ב סי' תקנ סק"ג, אבל למעשה כן טוב לעשות התנאי הזה (אם יועיל לו לחליו) כמו שיתבאר להלן.

ומ"מ חולה שאכל לאחר האפיקומן, בין אם הוא חולה שאין בו סכנה ובין אם הוא חולה שיש בו סכנה גם אם נימא שהותר לו לאכול מ"מ יש לומר שיצטרך שוב לאכול אפיקומן שוב אם אינו מפריע לחליו, דלענין דברים שאין מפריעים לחליו הרי הוא כבריא, ובבריא הכרעת המשנ"ב סי' תעח ע"פ הא"ר (סי' תעז סק"ג) בשם האבודרהם שאם אכל לאחר האפיקומן יאכל האפיקומן שוב, ולא חילק המשנ"ב בין שוגג למזיד ובין אונס לרצון.

ובשם הגר"ח מבריסק הובא דשם האפיקומן הוא המצה שאוכל באחרונה ולכן מי שאכל לאחר האפיקומן חיובו חל מחדש על האפיקומן, ויעוי' גם בשו"ע הגר"ז סי' תעח ס"א שהתיר לאכול מצה שמורה לאחר האפיקומן וטעמו ע"ד הנ"ל שזה מה שאוכל באחרונה הוא האפיקומן (או עכ"פ המשך האפיקומן), וראיתי שיש מן האחרונים [יעוי' בביאורים ומוספים על המשנ"ב שם] שצידד עוד דאפשר שאחר שאכל האפיקומן יוכל לחזור מכוונתו שהי' לשם אפיקומן ולאכול מה שירצה ואחר כך לאכול שוב אפיקומן, ודין זה של חזרה מן הכוונה למצוה לא מצינו במצוות, אלא אפשר שהוא דין מיוחד באפיקומן שסוף סוף נמדד לפי מה שאכל באחרונה, שוב נראה דאותה שיטה תסבור שהוא דין בתוך כדי דיבור ויועיל גםלשאר המצוות.

ואולם הא"ר נקט דבריו בתורת ודאי רק באופן שעדיין לא בירך בהמ"ז וכן הפמ"ג, וכן הוסיף הא"ר דאם יש חשש איסור באכילה נוספת אינו אוכל שוב האפיקומן, וצע"ק בהגדרת סברא זו של הגרח"ס לפ"ז ואם סברא זו נאמרה בתורת ודאי או בתורת ספק.

ובגוף דברי הגר"ז הנ"ל יש לציין דהמשנ"ב סי' תעב סקכ"ב כ' דאסור לאכול ב' פעמים אפיקומן, ועי' באג"מ או"ח ח"ג סי' סז שביאר דבריו דהיינו דוקא לאחר ברכהמ"ז ולמד כן מדברי המשנ"ב סי' תעז סק"ד דמשמע מדבריו שבאכל אפיקומן בלא הסיבה טוב לאכול שוב בהסיבה, ודברי האג"מ א"ש עם דברי הא"ר בפנים שחילק בין קודם בהמ"ז לאחר בהמ"ז והזכיר גם בדבריו שבמקום חשש איסור אין לאכול שוב אפיקומן, ומשמע שם שאחר בהמ"ז יש בזה חשש איסור, והא"ר הוא מקור דין המשנ"ב שיש לאכול האפיקומן שוב אם אכל אחר כך, וכן בפמ"ג ובשלחן גבוה חלקו בין קודם בהמ"ז לאחר בהמ"ז, ודלא כהמנח"י ח"ט סי' מו מז שכ' ליישב דברי המשנ"ב באופן אחר.

ולפי מה שנתבאר בכל זה דמי שאוכל אחר האפיקומן אינו עובר איסור אכילה בלבד אלא יש בזה בעיה של ביטול מצוות האפיקומן לפי מה שהובא בשם הגר"ח לבאר דברי הפוסקים, וממילא אי אפשר לדמות דין זה לשאר זמנים האסורים באכילה שלא נאמרו על חולה, ולכן טוב לעשות התנאי הנ"ל של האבנ"ז.

מצד שני לאסור לאכול לגמרי מחמת סברא זו [של ביטול האפיקומן על ידי האכילה] לא כ"כ פשוט לומר כן שהרי סו"ס אנו אוסרים על החולה לאכול וזה לא מצינו שיטילו על החולה איסור אכילה בדבר שהוא כשר.

ואולם כתב ההגמ"י בשם רב עמרם גאון שהזכיר הלשון שחולה או זקן יכול לשתות כוס חמישית, (וכע"ז בסמ"ג ע' מא ע"פ פיוט הריט"ע דלהלן וכן במרדכי שהוא מקור הרמ"א בדרכי משה) ועיקר דין זה נזכר ברמ"א סי' תפא שאיסטניס או תאב הרבה יכול למזוג כוס חמישית ולומר עליו הלל הגדול והותר לו רק באופן זה, ועי"ש בנו"כ פרטי הדינים בזה, עכ"פ ממה שנקט בסדר רב עמרם הלשון של חולה ששותה כוס חמישית משמע שלא הותר לו לשתות אחר הכוסות כוס אחרת, ואולי יש מקום לחלק ולומר דרב עמרם מיירי רק בחולה קצת אבל לא בחולה לגמרי, שבזה הותר לו גם יותר מכוס חמישית, ולהכי הרמ"א לא הזכיר חולה, או דרב עמרם מיירי בחולה דסגי ליה כוס חמישית, וזה דוחק דלשון הפוסקים מיירי להדיא שהותר רק באופן זה של כוס חמישית ורב עמרם ג"כ מכוון לענין זה.

ואולם יש לציין לדברי התוס' פסחים קיז ע"ב בשם פיוט ה"ר יוסף טוב עלם לשבת הגדול שלמדו בדבריו שגם חולה הותר לו רק לשתות מים או כוס חמישי, ודוחק לומר דחולה מותר לו גם יותר מזה, (ויש כמה פירושים בדברי הר"י טוב עלם לענין דבריו על איסטניס, אבל מה שנזכר בדבריו בפשיטות שהזכיר בדבריו היתר לחולה לשתות מים), ואולם התוס' חלקו על דברי ה"ר יוסף טוב עלם ונקטו דגם מי שאינו חולה מותר לשתות מים, אבל בעיקר דינו של הריט"ע שלא התיר בחולה אכילה לגמרי בזה לא כתבו לחלוק עליו ויל"ע.

ומבואר מכל זה שגם לחולה לא התירו אלא באופנים מסויימים, עכ"פ כשהחולה יכול להסתדר בלא האכילה, ומאידך יכול לעשות התנאי ע"פ האבנ"ז, (אבל להקל לגמרי באכילה אחר אפיקומן אחר חצות אינו כדאי אחר שאפשר להשלים המצה בדיעבד להמשנ"ב בלא ברכה ולהאו"ש בברכה).

אבל באופן שהחולה הוא חולה שנפל למשכב הנה להשי' שסוברין בסי' שכח סי"ז שמותר לעשות לצרכו מלאכה דרבנן הנה יהיה מותר לו גם לאכול לאחר אפיקומן, ואי אפשר להביא ראי' מדברי הראשונים כנגד זה דיש לומר דהם לא מיירי בחולה שנפל למשכב, וגם להסוברים בסי' שכח להתיר רק בדבר שאין לו סמך מן התורה לכאורה בזה חשיב שאין לו סמך מן התורה איסור האכילה אחר אפיקומן, ועי"ש במשנ"ב סעי' לז סעי' קטן קכא, וצל"ע לדינא.

ואמנם הרמ"א ביו"ד הנ"ל (סי' קנה ס"ג) כ' דאיסורי אכילה דרבנן לא הותרו לצורך חולה שאין בו סכנה, אבל בניד"ד יש לחלק כיון שאינו איסור מצד המאכל, ויל"ע.

ובישועות יעקב ס"ס שט נקט דבאיסור מוקצה שאינו איסור בעצם אלא מחמת יומא אין איסור בחולה שאין בו סכנה, וכן כתב בתהלה לדוד סי' שכח סקכ"ה, וכן נראה דעת החזו"א או"ח סי' מד סק"ה, ולכאורה זו גם מסקנת הרעק"א בשו"ת סי' ה' לפי מה שהובא בפת"ש על הרמ"א שם, ועי' שו"ת פרי יצחק ח"א סי' יד ד"ה אכן.

ואע"פ שכתב החי"א כלל סט דאיסורי אכילה אפי' דרבנן לא הותרו לצורך חולה שאין בו סכנה מלבד בישולי גויים בין בחול בין בשבת ואפי' איסור מוקצה, וכן משמע בבדק הבית להרא"ה בית ג' שער ז, מ"מ בניד"ד אפשר דאינו איסור אכילה ממש, והרא"ה שם ג"כ בלשונו לא מיירי אלא על חפצא דאיסורא שלא הותר לחולה, (וגם לפי מה שמתחילה נסתפק הרעק"א שם ג"כ שדן מהיתר דגונח לינוק בשבת ג"כ התיר בזה אכילה דאיסור לצורך חולה ורק מטעם מוקצה דן שם אם הותר ג"כ אבל משם אין ראיה לומר שכשהאיסור בפעולת האכילה עצמה יהיה מותר, דשם גבי גונח האיסור אינו בפעולת האכילה והבליעה עצמה), ויל"ע בזה.

ולמעשה מאחר ובפשטות הדבר מותר לפי כמה פוסקים והוא מקום צער וחולי לכך יש להקל בזה במקום שאי אפשר בהיתר (ולגבי אופן שאפשר בהיתר עי' ברמ"א שם שיש להחמיר בכל איסור דרבנן, ודלא כפי מה שהובא שם בשם הערך לחם לענין אכילה ושתי' של גוף האיסור, ולכן יש לעשות התנאי של האבנ"ז כשאפשר).

כן.

מקורות: הנה במשנ"ב סי' תרצה הביא מחלוקת אם יכול לשלוח דבר שאינו מבושל, ומקור הסברא להחמיר בזה הוא המג"א שם בשם המהרי"ל הל' פורים, והנה שם מבואר שלמד כן מלשון המתני' ספ"ק דביצה שב"ש אומרים אין משלחין אלא מנות, והיינו דבר המוכן לאכילה, כמ"ש הרע"ב שם, הלכך יש לדמות כאן דכתיב משלוח מנות שבא ללמד שצריך דבר המוכן לאכילה, והנה זה פשוט שהלשון מנות אינו ממעט ממשמעותו דבר שיש מי שמעשר אותו, שמנה משמעותו דבר המוכן לאכילה, וזה כולל גם דבר שצריך לעשרו, כיון שהוא מוכן לאכילה כמות שהוא מצד הטבע, וממילא כאן דכתיב משלוח מנות ומלשון זה למדנו שצריך דבר שאינו מחוסר בישול, דמנה לא משמע דבר המחוסר בישול, עדיין לא למדנו מזה מה שלא נזכר, והבו דלא לוסיף עלה.

ויש להוסיף שבישול הוא טירחא ולא חשיב דבר המוכן לאכילה משא"כ עישור אינו טירחא, והנה לסבר את האוזן אם אדם יעשה סעודה ששם המנות המתחלקות צריכין בישול שיבשל כל אחד לעצמו בודאי שיהיו אנשים שלא יבואו מחמת זה, אבל סעודה שכל אחד צריך לעשר לעצמו לא יהיה מי שימנע לבוא מחמת כן, לפי שאינו טירחא וכנ"ל.

ויש להוסיף דלגבי שבת טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ומאידך דג תפל אע"פ שאם עבר בישול מתוקן מ"מ עדיין הוא מוקצה דמחוסר מעשה, ולענין בשר תפל לא נחיתנא מאחר שמדינא דגמ' חשיב ראוי ויש מפוסקי זמנינו שדימו דינו לדג, ואכמ"ל, וכן יש לציין בזה גם לדברי הגמ' בגיטין פז ע"א לענין החילוק בין מתנה על דבר שאי אפשר לעשותו למתנה על דבר שהוא איסור לשי' רבא שם.

(ואמנם יש נידון מה הדין במאכל שהוא אסור ושלחו ואין למקבל מה לעשות עמו באופן שאין בו תיקון שמתירו אבל הוא נידון אחר דכאן אינו שייך לנידון זה כיון ששייך בו תיקון לאכילה והנידון רק מצד אם לא נקרא מנה לפי הגדרת המהרי"ל הנ"ל אבל המסתבר שכן וכמשנ"ת).

ויש לציין דגם המהרי"ל שם לא מיירי לעיכובא, דהמהרי"ל שם בתחילת דבריו הזכיר ש"טוב" וכו' (ובשנו"ס שם הגי' נכון וכו' והיינו הך), אלא דאין ראיה מהמהרי"ל דלהלכה אינו לעיכובא, דהמהרי"ל שם הזכיר שטוב להביא דוקא מאכלים, וע"ז הוסיף שיש להביא דוקא מנות, א"כ להלכה שיש חיוב להביא מאכלים וכדעת התה"ד ח"א סי' קיא וטורי אבן בפ"ק דמגילה ז ע"א וכמו שפסק המשנ"ב שם סקי"ט, ודלא כההלכות קטנות ח"ב סי' קסג (הובא בבאר היטב על השו"ע שם סק"ז) שיוצא גם במעות כסות וכלים אם יכול למוכרן ולקנות בהן צרכי סעודה, ממילא מאחר שהמהרי"ל לא הזכיר שהוא חומרא על חומרא, דהיינו המהרי"ל לא הזכיר שטוב ליתן מנות של אכילה ויותר טוב ליתן מנות מוכנים לאכילה, אלא המהרי"ל רק הזכיר שטוב ליתן מנות של אכילה וכלול בזה שלא יהיו מחוסרין בישול, א"כ לדידן שהדין שצריך מידי דאכילה הוא לעיכובא אין ראיה מהמהרי"ל שלפי צד זה הוא רק חומרא שלא יהיה מחוסר בישול, וקל להבין.

ושוב ראיתי שכ"כ בתורת המועדים לידידי הגר"ד קולדצקי על השונה הלכות עמ' תיז בשם הגרח"ק דגם להמהרי"ל אפי' אם המאכל אינו מעושר יוצא ידי חובה, וכ"כ בשלמי תודה סי' כט אות ו, וכ"ש בנידון דידן שמדובר שהמאכל מעושר כבר ורק שנוהג לעשרו שוב.

נראה שהדבר מותר לדעת המשנ"ב רק אם יש צורך בזה לכלי של ההיתר, ואם הצורך הוא למנורה יהיה אסור, ולענין דעת החזו"א ראה במקורות שלכאורה אינו חולק על המשנ"ב באופן זה.

מקורות: הנה דין המנורה היא כדין מוקצה גמור כמבואר בסי' רעט, ולא כדבר שמלאכתו לאיסור המותר לצורך גופו ומקומו, וגם במנורת חשמל הדולק ומאיר דעת רוב ככל פוסקי זמנינו שדינו כמוקצה גמור כמו בנר הדולק, כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא הנידון כאן האם מותר לעשות שימוש במוקצה, וכן האם מותר לטלטל דבר מוקצה גמור לצורך דבר המותר על ידי טלטול מן הצד.

והנה לענין מוקצה לא מצינו אלא איסור טלטול ולא איסור שימוש אם אין בזה טלטול, דרק באילן ומחובר מעל ג"ט מצינו איסור שימוש (ראה סי' שלו ומשנ"ב סי' שח סקפ"א), ואדרבה בדבר שמלאכתו לאיסור מצינו שהתירו אפי' טלטול לצורך שימוש בתנאים המותרים, ואע"פ שבמוקצה גמור כמו כאן לא התירו טלטול לצורך שימוש, אבל גם לא אסרו שימוש בלא טלטול (ושוב מצאתי שכן הובא בשם הגרשז"א ויובא להלן).

והנה המשנ"ב בסי' שח סקי"ז הכריע כדעת הגר"א והאחרונים שנגיעה במוקצה בלא טלטול מותרת דלא כהמג"א, אבל לענין דבר שנגיעה בעלמא גורמת לו תזוזה כגון ביצה פסק המשנ"ב בסי' תקיג סק"ג לאסור נגיעה בעלמא כדעת כמה אחרונים ודלא כמשמעות הרמ"א שם, ואם כן מנורה זו מאחר ששימוש כזה גורם לו תזוזה, לכן אם היינו מחשיבים הנחה זו כנגיעה היה צריך לאסור, רק שיש מקום להתיר כאן מטעם שאינו מטלטל בידיו אלא על ידי דבר המותר ולצורך דבר המותר, וכמ"ש המשנ"ב סי' שח סקי"ט בשם הפמ"ג דמותר ליקח דבר היתר שמונח ע"ג מוקצה אע"פ שמנדנדו, דהו"ל טלטול דבר האסור לצורך דבר המותר ושרי, ובפשטות מיירי שם אפי' במוקצה גמור כמו מנורה דמיירי בה לעיל מינה, ואע"פ ששם אינו נצרך לדבר האיסור אלא מסתלק ממנו, מ"מ כבר נתבאר שלא גזרו על שימוש במוקצה אלא על טלטול מוקצה, וממילא דין הנחת חפץ יהיה לכאורה אותו הדין כמו סילוק חפץ.

אולם יעוי' בשו"ע סי' תקיג ס"ד מותר לכפות עליה כלי על הביצה שנולדה ביו"ט כדי שלא תישבר ובלבד שלא ייגע בה הכלי, וכ' שם המשנ"ב סקי"ב דמצוי להתנענע הביצה על ידי נגיעה כל שהוא מפני שהיא עגולה עכ"ל (ועי' גם סי' שכב סק"ג), ומבואר בדבריו שטלטול מסוג כזה הוא אסור ואינו נחשב כטלטול מן הצד, ואולי החילוק הוא דשם בביצה הנגיעה היא לצורך הדבר האסור דהיינו הביצה עצמה, ולכך אין כאן ההיתר של טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

ויעוי' במשנ"ב סי' שח סקפ"ב לענין חריות שקצצן לשריפה דמותר לישב עלינן כשאינו מזיזן ממקומן, ואפילו כשמזיזן על ידי ישיבתו מצדד המג"א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידיים, ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה, רק שכתב שבמקום צורך ראוי לפרוש מזה עכ"ל המשנ"ב, ומבואר מדבריו שמעיקר הדין טלטול בגופו מותר אפי' במוקצה ואפי' שמשתמש בו, ומיירי שם במוקצה מחמת גופו שלא הותר לטלטול לצורך גופו או מקומו כמו כאן ואעפ"כ הותר לטלטלו בגופו במקום צורך.

ובשם הגרשז"א הובא בהגהות ביצחק יקרא שם דהוא הדין לענין שאר שימוש במוקצה, כגון להניח חפץ על מכונת כביסה יהיה מותר, אע"פ שמשתמש במוקצה מ"מ אינו מזיזו עכ"ד, ויתכן דר"ל ה"ה כשזז כל שאין מטלטלו בידיים, דלגבי הזזת המוקצה יהיה להקל בזה בטלטול מן הצד כמו בטלטול בגופו לדעת המשנ"ב וכנ"ל, ומאידך גיסא שמא יש לומר דהיתר המשנ"ב של הוזזה הוא רק בטלטול בגופו ולא בטלטול מן הצד, כמו מה שכתב המשנ"ב לגבי כפיית כלי על ביצה, אבל הרי המשנ"ב דעתו בעלמא להתיר טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכנ"ל (לענין ליטול דבר היתר ממוקצה המתנדנד וכן בסי' שח ס"ק קטו בטעם ההיתר של גרירת פסול מן המפה על ידי סכין שזהו טעם ההיתר לשי' המשנ"ב, שהוא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר והחזו"א שיטה אחרת יש לו שם בגדרי הדברים, עי"ש בביאורים ומוספים מה שהביאו בזה, וכן במשנ"ב סי' שח סקכ"ח בטעם ההיתר של לקיחת צנון המכוסה בעפר אע"פ שמזיז עפר ממקומו, דהוא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, כמבואר בשו"ע שם), ולכן קצת דוחק לומר שיחמיר המשנ"ב בנידון דידן של טלטול מן הצד אלא עדיפא לן ליישב שבביצה הטלטול הוא לצורך דבר האסור, ויל"ע.

אולם החזו"א לשיטתו שסובר שלא הותר טלטול בגופו באופן הרגיל חולק על המשנ"ב הנ"ל וכ' (או"ח סי' מב סקי"ב וסי' מז סקי"ב), שמשמעות לשון הראשונים שאסור לשבת על גבי דבר מוקצה המתנענע בישיבתו, ונשאר בצ"ע, ולענין כשאינו מתכוון לשבת על המוקצה דוקא עי' מש"כ שם.

ומ"מ גם המשנ"ב אינו מתיר בשופי ההיתר של טלטול בגופו אלא רק במקום צורך גדול, דבבה"ל לעיל סעיף טז סד"ה דאסור משמע שהחמיר המשנ"ב שם לענין הזזת החפץ על ידי ישיבתו, ואולי יש לחלק בין נענוע הדבר לבין הזזתו ממקום למקום, או דמיירי במקום שאין צורך שראוי לפרוש מזה כמ"ש בסקפ"ב הנ"ל, וכן מבואר עוד בשעה"צ סי' שב סקל"ה עי"ש, וכן מבואר בס"ק יג שההיתר של טלטול בגופו של המשנ"ב הוא במקום הפסד ע"ש וכן נקטו כל פוסקי זמנינו שרק במקום נחוץ אפשר להקל בזה (אג"מ או"ח ח"ה סי' כב אות ו, שבט הלוי ח"ח סי' נ אות ג, הגריש"א בשבות יצחק מוקצה פי"ג אות ו).

ולענין דעת החזו"א בטלטול מן הצד של דבר האסור, הנה החזו"א באו"ח מז יד אמנם חולק על היתר אחר של המשנ"ב בסי' שח ס"ק קטו עי"ש, אבל אין ברור שיחלוק גם באופן דידן, ובאמת ע"פ הסברא יותר נראה שמקרה דידן (שמניח כלי היתר לצורך כלי ההיתר עצמו ע"ג כלי איסור) יותר דומה למקרה שמתיר השו"ע סי' שיא ס"ח (להגביה ירק שמעליו יש עפר) שנעשה המעשה בגוף הכלי של ההיתר, ומאידך גיסא מקרה דידן פחות דומה למקרה של המשנ"ב הנ"ל בסי' שח ס"ק קטו ששם המעשה נעשה בעיקר בכלי האיסור וכלי ההיתר הוא רק הפועל של המעשה.

ולפי ההגדרה שכ' בשו"ע הגר"ז סי' שח סעי' ס בטעם מה שלא סבר שם כסברת המשנ"ב שם הנ"ל שאם מטלטל על ידי הסכין נעשה לו הסכין כיד ארוכה, צל"ע דא"כ נימא גם במגביה הירק שהירק הוא כיד ארוכה, אלא אם נחלק משום שכאן העיקר הוא מעשה בכלי ההיתר א"כ הוא כעין מ"ש בדעת החזו"א.

ובשולי הדברים אם המנורה כבויה נכנסים כאן לנידון חדש האם מנורה כזו דינה ככלי שמלאכתו לאיסור או כנר הדולק ולא ניכנס לנידון זה כאן.

הנה ידועה דעת המחבר לגבי כדור משחק שנחשב שאין לו שימוש מוגדר, אבל נראה דתשמיש כבוד הוא תשמיש חשוב, דבהרבה מקומות נזכר שאדם משתמש בדבר בשביל להיראות בו, ור' יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, וגם הדלקת נר ביו"ט בפוסקים נזכר שהענין בזמנינו הוא כבוד וחשיבות, א"כ נראה שיש שימוש מצד כבוד וחשיבות, וגם כל ענין תכשיט הוא תשמיש כבוד, ותכשיט מבואר בכמה מקומות שהוא מותר בטלטול (כל שאינו מוקצה מחמת חסרון כיס), ומצינו שיש תכשיט לאדם ותכשיט לבית, ודבר כזה הוא תכשיט לבית.

ובדקתי וראיתי בספר וביום השבת עמ' שא שהביא בשם ספר ברית עולם הל' ממחס"כ סעיף ז' ששימוש לנוי אינו נחשב שימוש כלל, אך הביא שם שכל האחרונים חלקו ע"ז, התהלה לדוד סי' שלו סק"ו, והגר"מ פיינשטיין והגרשז"א, וציין שם לשבט הלוי ח"ג סי' לב.

יעוי' בריש סי' שח ובמשנ"ב שם שדברים שאדם קובע להם מקום ומקפיד שלא להשתמש בהם שימושים אחרים דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסורים לטלטל גם לצורך גופו ומקומו.

וחיות אלו הם דוגמה טובה לדבר שאדם מקפיד שלא ישתמשו בהם לדברים אחרים, דהנה אם אחד האורחים או הילדים יתחיל לשחק בזה או להשתמש בו לצורך כל שהוא, כגון לפתוח בו קופסת שימורים, בודאי שהבעה"ב לא יהיה ניחא ליה בזה וייכנס ללחץ מסוים, א"כ יש כאן הגדרה שאינו משתמש בהם שימושים אחרים, וממילא דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס.

והובא בשם הגרשז"א (שלחן שלמה סי' שח ובהסכמה לספר שבות יצחק) שגם כלי שמלאכתו להיתר שמקפידים עליו שלא לטלטלו כלל ומייחדים לו מקום מחמת חשיבותו כשעון קיר וכדו' שחוששים שיתקלקל נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, ועוד הובא בשמו (שש"כ כ הערה נ ושלחן שלמה שי סקכ"ג אות ב) שכל דבר שמקפידים להחזירו למקומו בגמר השימוש נחשב גדבר שמייחדים לו מקום ודינו כמוקצה.

ועי' בסי' שח סס"א בדברי הפוסקים שם על כלים המיועדים לסחורה ומקפיד שלא להשתמש בהם.

ואע"פ שמצד קובע לו מקום היה מקום לדון ולטעון שקובע לו מקום הוא רק כאשר חושש שינזק בעצם הטלטול וההעברה מהמקום, מ"מ כאן יש בזה קפידא על כל שימוש שלא להשתמש בגוף הכלי, וגם אין פשוט לי שאדם הבעלים של זה לא חושש שיינזק בהעברתו וטלטולו, ומסתבר מאוד שבמוזיאונים וכיו"ב יש כללים ברורים למי מותר לטלטל ולהעביר את הדברים היקרים האלה, ולכן מכח כ"ז קרוב לודאי שדין כלי זה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

והנה בגוף הנידון הזה אנחנו נכנסים לעוד שאלה, האם כלי שעומד לנוי יש לו דין של כלי שעומד לשימוש או כלי שאינו עומד לשימוש כלל, ובזה אדון בל"נ בתשובה הסמוכה.