ילד

שאלה

רב לומד שדניאל גזר.

איך יתכן שדניאל בפרק א היה רק ילד ולמה יחשב שאז גזר גזירה על הציבור.

תודה על התשובה.

רמי פלר

***

תשובה

בע"ה ו' אדר תשע"ח

שלום רב

כנראה שבימים הקדמונים היו ילדים שחכמתם היתה גדולה, ועד הדורות האחרונים היו צעירים שחיבורים שחברו בצעירותם שינו פני העולם, כמו ביהגר"א שנכתב בצעירות וכן הש"ך ועוד, וכנראה שבדורות הראשונים היו יותר צעירים שבאו למעלות גבוהות, וגם כן בדורות הראשונים ידעו לחלוק התייחסות לצעירים ע"פ חכמתם ולא היו חולקים התייחסות לפי סיבות החיצוניות בדוקא כבדורות האחרונים, מאחר ואז היו ג"כ יותר חכמים להכיר אדם ע"פ חכמתו, משא"כ בדורות האחרונים שקשה להכיר אדם ע"פ חכמתו, לכן בדורות האחרונים לפעמים תולים ההתייחסות בד"כ בסיבות חיצוניות למיניהם.

וגם מצינו מלכי יהודה שהיו קטנים מאוד בזמן מלכותם.

ומ"מ מש"כ [דניאל א, ד] ילדים, אינו בא לומר דוקא ילדים קטנים, אלא לאפוקי זקנים שאינם ראויים לעמוד בהיכל מלך, עיין בספר הנקרא "מדרש חדש" מה שהוא מחז"ל לפרש פסוק זה מ"ט לא מועיל שיביאו זקנים אלא דוקא צעירים, ויש להוסיף עוד שאפילו מלך קטן אין כבודו בילדים קטנים שיעמדו לפניו לשרתו ולישא פניו, כ"ש נבוכדנצר שהיה מושל בכפה, מסתמא הילדים שהביאו לפניו הכונה שהיו בחורים, ובמשנה בסוכה איתא וארבעה ילדים מפרחי כהונה.

וצא ולמד שכבר ניבא הקב"ה ליחזקאל והיו שלשת האנשים נח דניאל ואיוב וגו' ומבואר דכבר בזמן נבואת יחזקאל היה דניאל בתורת איש דהיינו שהגיע לגיל גדלות, וגם שכבר בזמנו היה נחשב כצדיק הדורות, כמבואר במפרשים על פסוק זה שלכן נאמרה נבואה זו על ג' אנשים אלו.

בכבוד רב וכט"ס

***

שאלה

בס"ד

לכבוד הרה"ג עקיבא משה סילבר שליט"א שלום וברכה וכט"ס!

אחדשכתה"ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

א.

בגמרא סנהדרין צד ע"א כתבה וז"ל: לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב"ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות חזקיה דכתיב {ישעיה ט-ה} כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום והאיכא חזקיה שחזקו יה דבר אחר חזקיה שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים סנחריב דכתיב ביה {מלכים ב טו-כט} תגלת פלאסר {דברי הימים ב כח-כ} פלנאסר {מלכים ב יז-ג} שלמנאסר {מלכים ב טו-יט} פול {ישעיה כ-א} סרגון (סרגין) {עזרא ד-י} אסנפר רבא ויקירא והאיכא סנחריב שסיחתו ריב דבר אחר שסח וניחר דברים כלפי מעלה, עכ"ל הגמ'.

במה שכתבה הגמ' ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י"ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.

האם כך ההבנה או שבאמת שמו היה חזקיה והגמרא רוצה לגלות מדוע נקרא כן ומביאה ב' טעמים לכך שהתגלגל שיקראו אותו הוריו כן.

ב.

וכן על סנחריב שנקרא סנחריב שסיחתו ריב או שסח וניחר דברים כלפי מעלה, האם כן קראו לו הוריו והגמרא מגלה מדוע התגלגל שנקרא כך באופן כזה מב' סיבות או שהוא רק שם כינוי.

ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ"ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.

אם זה נכון לומר כן שסח הוא לשון מריבה ושח הוא לשון תפילה.

ג.

 עוד בגמרא (שם), וז"ל: להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר לאפריקי ורבי חנינא אמר להרי סלוג אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כי ארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין, עכ"ל הגמרא.

ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס' וש' מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.

וכן שוש האם הוא חבל סוס הנמצא במרוקו וידוע שבני מרוקו לפעמים מחליפים את הש' בס' ועל כן זה נקרא סוס.

ושמעתי שהמזג של אותו אזור במרוקו הוא כמו ארץ ישראל (הורי שיחיו הם משם).

וכן היכן נמצא המקום עלמין.

ומה הוא שוש תרי.

אשמח מאוד אם כת"ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ"ה.

באהבה רבה

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח"ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו' רב וכט"ס

גבי שאלה א' בפשטות להלומד הפשוט ע"ד פשט הוה משמע דאי"ז שם אלא כינוי, דאל"כ הוה להו ט' שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש"א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י"ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי"ש.

ויעוי' ברש"ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ' וז"ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו', ק"ל דהא כולהו שמותיו ג"כ אינם אלא תוארים ע"ש מאורעותיו.

וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ"ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ' דלעולם חזקי' הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש"ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.

והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס' ישעי' ומלכים וכן בס' משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז"ל נזכר בשם חזקי' סתמא ולא בא' מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי' לא היה שם קבוע.

ולתרץ כ"ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב"ה, מ"מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי' גופי' כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח"ב, העיון הג', פ"ב], וז"ל, ושיהיה לפ"ז ענין "ויקרא שמו" מלשון גדולה ושררה, כמו "וקרא שם בבית לחם" (רות ד, יא) "ועשית לך שם" (דה"א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו "ויקרא שמו" שהקב"ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד "ואגדלה שמך" (בראשית יב, ב).

הנה א"כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע"כ.

עי"ש באריכות דילי'.

ולפ"ז י"ל דאדרבה שם חזקי' היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.

גבי שאלה ב' בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי"ן שמאלית לס' בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ"ח לגבי שליו דמפרשי' סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ' ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש' והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ' חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס"פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי"ש, ומיהו יעוי' מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.

גבי שא' ג' אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי"ן לפעמים נקראת בסי"ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.

 ויעוי' עוד במהרש"א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי"ן שמאלית ולא ימנית עי"ש.

ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ"י כמבואר בספ"ק דיבמות עי"ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.

יזכה להגדיל תורה ולהאדירה

***

שאלה

באבות ובנים בביכנ"ס נערך כל שבוע הגרלה לעידוד הילדים כנהוג.

ובשבת נהגתי ע"פ דברי המשנה ברורה שלצורך מצוה מותר לעשות הגרלה כמו שעשו במקדש פייס.

ולכן עשיתי בדיוק כמו במקדש שכל הילדים מניחים על הבימה יד ימין וסופרים מס' מסויים מאיזה ילד שהממונה יחליט להתחיל וכו'.

העירו לי שבספרי זמנינו אוסרים.

האם הגרלה זו נחשבת לצורך מצוה אחרי שכבר סיימו ללמוד? או שצריך לערוך הגרלה על מי יזכה בגלילת הס"ת של מנחה ומי ישיט לידי הגולל את החגורה והמעיל ואחר שבת גם יקבל פרס.

יצויין כי אין בביהכנ"ס כספי ציבור אלא כספי יחיד שתורם את כל הפרסים כל שבוע והיה יכול לבחור כרצונו ואין לאף אחד זכות להתווכח.

תשובה

כתב בשו"ע או"ח סי' שכב ס"ו וז"ל, המחלק לבני ביתו מנות בשבת, יכול להטיל גורל לומר: למי שיצא גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו, והוא שיהיו החלקים שוים, ואינם עושים אלא כדי להשוותם שלא להטיל קנאה ביניהם, אבל עם אחרים אסור כיון שמקפידין זה על זה יבואו לידי מדה ומשקל, אבל ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ולהטיל גורל עליהם, אפילו בבני ביתו ובחול, אסור משום קוביא.

ויש אומרים דעם בניו ובני ביתו מותר להטיל גורל אפי' על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידים.

הגה: ואסור להטיל גורל בשבת, אפילו ע"י א"י (מהרי"ל) עכ"ל.

וכתב במשנה ברורה ס"ק כה וז"ל, בשבת - עיין במ"א דאפילו אם הוא דבר מצוה ולא הוי מצי למעבד מאתמול ג"כ אסור בשבת וביו"ט משמע ממ"א דשרי באופן זה עכ"ל.

לפי זה לא הבנתי מה שכתב מעכ"ת לומר שדעת המ"ב להקל בזה לצורך מצוה, דאדרבה המ"ב סתם לאסור בזה, ומשמע אפילו ע"י גוי, שכן דברי המ"ב קאי על מש"כ הרמ"א אפילו ע"י אינו יהודי [אות כ"ה במ"ב קאי ע"ד הרמ"א 'בשבת'].

וכמו שסיים בשער הציון שם ס"ק כד וז"ל, ועל כל פנים בשבת ודאי אין להקל בזה וכדעת המגן אברהם, ואף שהשגנו לעיל על ראיתו, מכל מקום דינו אמת ע"כ.

א"כ גם אם נחשב כצורך מצוה [ומסתמא נחשב כך] מ"מ אסור לעשות הגרלה כזו, וכמו שהבאת בשם ספרי זמנינו.

אכן בענין מה שהציע מעכ"ת לעשות גורל בשבת לצורך גלילה או עליה לתורה, זה שרי עי' במג"א שם סק"ט והובא בבאר היטב ובמ"ב סקכ"ד דלהטיל לאמירת קדיש או לעלות לתורה מותר, וכמו שכתב בשערי תשובה סימן שכב סק"ו וז"ל, וע' בשבות יעקב ח"ג סימן כ"ד דמתיר ג"כ [לעשות גורל על קדיש] כיון שהוא חפץ דמצוה וכן משמע בצ"צ אבל להטיל גורל על קדיש של מ"ש ודאי דאסור ע"ש עכ"ל, וראה עוד מש"כ בתפארת ישראל [הלכתא גבירתא מסכת שבת פרק יב], ורק לידע מי שיאמר קדיש או מי יעלה לתורה מותר להטיל] עכ"ל, וכ"כ עוד הוא בכלכלת שבת אות ל"ג בשם המ"א סק"ט.

וע"ע מה שהתכתבו הג"ר עזרא אלטשולר ז"ל והג"ר משה לוי זקס ז"ל בעל שו"ת דברי משה [תלמיד הגרי"ס] {מאמרו ומאמר זולתו בענין גורל נדפס בצהר י, תשס"ב, נה – סח.

}באריכות בכל ענין זה ע"ש.

אכן מ"מ יש לידע את הדרך שמעונינים לעשות את הפתרון ההלכתי הנ"ל שמי שעושה גלילה מקבל לאחר שבת פרס, דאם הכונה ממש שההגרלה הוא גם לגלילה וגם לפרס, והכונה שמכיון שבהגרלה כלול גם ענין מצוה ולכן הכל יהני, לכאורה אין הדין כן, דהנה דבר שהוא צורך מצוה ויש בו גם ממונות אין כאן כבר ההיתר ששל צורך מצוה, וא"כ ה"ה דלא יהני מה שמעורב כאן בגורל צורך מצוה שאין בו ממונות, דתיפוק ליה מצד שבענין הפרס יש ממונות ולגביו הגורל הוא דבר אסור אפילו אם הוא עצמו היה מצוה.

וז"ל המג"א הנ"ל (סק"ט), איתא בגמ' דף קמ"ט מטילין חלשים על הקדשים בי"ט אבל לא על המנות של חול פרש"י של אתמול וכ"פ הרע"ב והראב"ד וכ"פ הר"ן דברי הרמב"ם וא"כ אפי' לדבר מצוה אין להטיל גורל כל היכ' דמצי למיעבד מאתמול ובשבת בכל ענין אסור דהא איכא לחם הפנים בשבת מיהו המ"מ פירש הרמב"ם דוקא של חולין אסור אבל של קדשים בכל ענין שרי בי"ט משום חבוב מצוה ע' בתי"ט שם מיהו נ"ל דכל זה לחלק איזו דבר אסור בשבת אפי' במקום דאתי לאינצויי כ"מ בגמ' אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי דהא הרבה פוסקים ס"ל דביה"כ היה מפיסין מי שוחט מי זורק וכו' עכ"ל.

ומבואר דיש חילוק בין לחלק דבר לבין חלוקת תפקידים, ומה שאסור ודאי דלא מהני מה שמצרף שעושה הגורל גם עבור דהבר שהוא חלוקת תפקידים.

ואם כונת מע"כ לתת הפרס לקטן במוצ"ש בהבלעה, יל"ע אם צריך שהקטנים גם יבינו שיש כאן הבלעה ולא קנין, וגם אם שותפותם בקנין אינה מפריעה דסגי לן בדעת מקנה, מ"מ אולי יש לחשוש דאתו למסרך ויבואו לעשות גורלות גם בגדלותם בשבת, ויל"ע.

ואולי כונת מע"כ שאת ההגרלה עושים כעת רק לגלילה ואח"כ נותנים רק הפרס בלא שיודעים הילדים בשעת ההגרלה שההגרלה מיועדת גם לפרס, ויש לידע מה באופן כזה יאמרו לילדים, לפי ההגרלה ואחרי ההגרלה, ואולי יש חשש ג"כ שלא כל הילדים ישתתפו בהגרלה, ואולי בידכם פתרונים נוספים בזה.

ואולי כונתו שהפרס הניתן במוצ"ש הוא על המצוה שעושה בגלילה, בלא שום קשר ללימוד של שבת, ובזה אולי יש מקום להקל לגמרי אף בשבת מצד מתנה לצורך מצוה דשרי כמ"ש המג"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו והובא במ"ב שם סקל"ג, אבל לתת ממש כנגד מעשה הגלילה אסור, דמשא ומתן ממש לא הותר לצורך מצוה בשבת עי' במ"ב שם ס"ק י"ד, ולכן אם היה כאן רק הבטחה בלא נתינה בשבת באופן זה משמע שאין בזה איסור מו"מ בשבת, ועי' עוד במ"ב סי' ש"ו ס"ק ל"ג בדברי הרמ"א שם בענין לפסוק מעות לחזן שיתפלל לפני העמוד דהוי כצור ך מצוה, ולהכי נראה דה"ה בדבר זה שרי { וגם אם אין צורך לציבור שהקטן בעצמו דוקא יעשה הגלילה, מ"מ יש בזה מצוה לחנכו.

}.

ולכן אם נותן במוצ"ש, אין בעיה לא מצד משא ומתן בשבת, ולא מצד שכר שבת, לפי מה שהמנהג כמ"ש המ"ב סי' ש"ו סקכ"ד שאין איסור שכר שבת בדבר שהוא צורך מצוה, רק שטוב שלא יהיה זה בתורת שכר כדי שיהא מותר לכו"ע, וגם כדי שלא יהיה בזה חשש של חסרון בסימן ברכה, שזה לכו"ע אין בשכר שבת גם של צורך מצוה, כמ"ש המ"ב שם סקכ"ג, אלא שיהיה רק כמתן פרס והוקרה, ואז אולי יהיה מותר לתת כבר בשבת על הגלילה, רק צריך ליזהר דלא להוי כחוכא ואטלולא שידעו כולם שניתן ישירות עבור ההגרלה וכנ"ל.

[והנה אם היה ניתן ישירות על הלימוד ג"כ לכאורה לא היה בזה איסור מן הדין, והבעיה שניתן בתורת הגרלה, ולכן רק יש צורך להזהר בזה שיהיה אח"כ על הגלילה ולא על ההגרלה, ולכן אם ילד מוותר על הגלילה לילד אחר יקבל מי שעשה הגלילה].

עצם מש"כ מע"כ שאת צורת ההגרלה עשה כמו שעשו בבהמ"ק [ולא צורת הגרלה אחרת], יפה עשה, שכן לא כל גורל מותר, וכמו שכתב במשנה ברורה שם וז"ל, ועיין בנזר הקודש שהביא בשם שבות יעקב ח"ג סי' כ"ד שמשמע שאינו מותר רק להטיל גורל מתוך הספר כנהוג אבל להטיל גורל ע"י פתקאות שנכתבו מע"ש שם כ"א עליו ומטילין בקלפי ומוציאין פתקא מי שיעלה לס"ת אסור וכ"כ בספר החיים עכ"ל המ"ב.

ובודאי שמותר גם באופן שנעשה בבהמ"ק, ואין ענין דוקא לעשות מתוך הספר.

בענין ההצעה שהתורם יבחר בעצמו לכל ילד איזה פרס לתת לו זה גם לא תמיד אופציה, מכיון שיש ילדים היוצאים שבורים ורצוצים מכך שקבלו פרס שאינו הגון להם לפי מעלתם ע"פ הבנתם, ולכן יתכן עדיף למצוא פתרון אחר.

לסיכום: אין היתר לעשות הגרלה על פרסים לצורך מצוה, [ובאופן שעושה ההגרלה בשביל פרס שיתן במוצ"ש גריעא טפי, דלצורך מוצ"ש אסור אף בעליה לתורה], אבל הפתרון לכאורה יועיל לעשות ההגרלה על הגלילה בתנאים המבוארים.

נוסח השאלה שנכתבה להגר"י זילברשטין - בענין הנ"ל

בס"ד

‏יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

לכבוד מרן הגאון הגדול הגר"י זילברשטין שליט"א

שלו' רב

רציתי לשאול בענין הגרלה שעושים לילדים בשבת אחר אבות ובנים, דהנה זה מבואר במ"ב (סי' שכ"ב ס"ק כ"ד וכ"ה) שגם לצורך מצוה מותר לעשות רק הגרלה של חלוקת תפקידים, אבל לא של חלוקת חפצים.

ואולי יש להציע שיעשו ההגרלה רק על תפקיד מצוה כגון גלילה והושטה לגולל, דזה שרי כנ"ל, ואח"כ יתן את הפרס במוצ"ש למי שעשה הגלילה על מה שעשה הגלילה, דהנה אם הנתינה היא על הלימוד הרי ע"כ הוא נותן רק למי שזכה בהגרלה ולא לכולם, אלא שהפרס יהיה על הגלילה וממילא הגלילה או ההושטה עשאה רק ילד אחד וכדו', ואז ממילא מקבל הפרס מי שזכה בהגרלה, אבל אינו מקבל על ההגרלה אלא על הגלילה וכנ"ל.

והנה מצד שכר שבת לכאורה אין כאן מכיון שזהו שכר על דבר שהיה מצוה, יעוי' במ"ב סי' ש"ו ס"ק כ"ג וס"ק כ"ד, וע"ש סקל"ג מש"כ על דברי הרמ"א לפסוק צדקה לחזן בשבת כדי שיתפלל דהו"ל כצורך מצוה.

ב) כמו"כ גם אם מותר לעשות הגורל, כגון לצורך גלילה גרידא, יש לעורר עוד בענין אופן עשיית הפיס, דבמ"ב סי' שכ"ב מבואר שלא כל אופני הגורל מותרים יעוי"ש, ולכאורה אם עושה ממש כמו שעשו בבהמ"ק זה יהיה מותר, [כמו שבפועל כך נהגו בבהכנ"ס עד כה].

כ"ז אני כותב כהצעה בעלמא וכתלמיד הדן בקרקע לפני רבו - ורציתי לשאול דעת מרן שליט"א בכל זה

עקיבא משה סילבר

תשובת הגאון הנ"ל

בס"ד ט"ז אלול תשע"ו

בדבר השאלה אודות עריכת הגרלה בשבת אחר אבות ובנים, הנה כתב רבינו השבט הלוי [חלק ט סימן רעח]: "האם מותר לערוך הגרלות בשבת ויו"ט, בחברות תהלים ומתמידים, תשובה דבר זה מבואר באו"ח סי' שכ"ב במ"ב ס"ק כ"ד בשם מג"א דלצורך מצוה כגון מי שיעלה בתורה או מי שיאמר קדיש מותר, ובשם שבות יעקב ח"ג סי' כ"ד דעם פתקאות גם בזה אסור, ואם הטלת גורל בחברת תהלים אינו לצורך כעין זה יש מקום להחמיר".

ויעויין בשש"כ [פרק ט"ז סעיף מ"ח] שהתיר לעשות הגרלות כי הוי צורך מצוה [ודוקא בעל פה שלא ע"י פתקים].

ובאשר לשאלה השניה, אם לא עושה ההגרלה ע"י פתקים אלא בעל פה כדרך שעשו בבית המקדש הדבר מותר.

בברכה מרובה

יצחק זילברשטיין

***

{יום א' לסדר ויחי ע"ו}

א) מה שהקשה עמ"ש (ל"ז כ"ו) מה בצע כי נהרג, ובתרגום מה ממון מתהני לנא, וצ"ע דודאי ירויחו ממון, ע"י שיגרע חלק יוסף בירושת יעקב.

תשובה בגמ' סוכה נ"ו ב' בוצינא טבא מקרא, ע"ש ברש"י ותוס', ומבואר שממון קצת עתה שוה יותר ממון לאחר זמן, וכ"ש כאן שהוא אחר זמן רב, ולא חיישי' שמא ימות (עי' תוס' סוכה כ"ד א'), ואמרו חז"ל סנהדרין ק' ב' אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכו' עד ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו, היינו שאין לחשב מה יהא אחר זמן, וכתיב בקהלת ביום טובה היה בטוב וגו'.

וכתב הקה"י במכתב על דברי הגמ' הנ"ל שאי"ז אלא מציאות.

ב) והקשה עוד כת"ר ממ"ש רש"י לקמן מ"ט ט' מטרף בני עלית, סלקת עצמך ואמרת מה בצע.

וצ"ע דהכל היה כדי שהיה ריוח ממוני, ואילו היה ריוח ממוני היה מסכים שיהרג.

תשובה זהו גדר של מצוה שלא לשמה, שיש בה שכר (עי' פסחים נ' ב').

ג) בב"ר פרשה פ"ד י"ט מבואר שנתקבלה תשובת ראובן, וצ"ע הא אמרי' בתנחומא צו ה' דלא נתנה תשובה אלא לישראל, וקשה להסוברים שהיה לאבות דין ב"נ קודם מ"ת.

תשובה מצינא למימר דכ"ז רק אח"כ כמ"ש בב"ק ל"ח א' גבי ראה ויתר גוים, שאפילו מקיימין אותן אין נוטלין שכר, משום שלא קיימו ז' מצוות ב"נ, וה"ה שמאז אין תשובתן מתקבלת, משא"כ האבות עצמם לא.

אכן בלא"ה נראה שיש מדרשות חלוקות, דאל"כ תקשי מהרבה מקומות, וכמו תשובת נינוה שנתקבלה כמ"ש בתענית, וכמ"ש להדיא בפסדר"כ פ' שובה ישראל, וכן גבי קין ואדם ע"ש ובעוד מדרשים [יש לציין דפעמים שייך מדרשות חלוקות גם באותו המדרש].

ד) מה שהקשה מ"ט י"א שהלבנת פנים אינה דוחה פקו"נ, דדינה כמו רציחה, הא סברת פקו"נ ברציחה שאינה דוחה, זהו מצד מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כמ"ש פסחים כ"ה ב', אבל בהלבנת פנים סברא הוא שנפשו של המבייש עדיף מכבודו של המתבייש.

תשובה יעוי' בתוס' ב"מ נ"ח ב' שהדמים מתאספין לברוח, ורבינו יונה (שע"ת ש"ג קל"ט) הוסיף שצער ההלבנה מר ממות, ולפ"ז ניח"ל למתבייש למות מלהתבייש, וא"כ ליכא למימר סברא זו.

ה) ומה שהקשה עוד מ"ט גבי תמר לא ביישה את יהודה כדי שלא תיהרג כיון דדין הלבנת פנים הוא מדין רציחה (כ"כ בשע"ת שם), א"כ בלא"ה הרי עושה רציחה בעצמה.

תשובה זהו גרמא בעלמא, וא'נ'ו'סה היא, ולא דמיא אם היתה עוברת עבירה ממש בידים.

ו) ומה שהקשה עוד מ"ט לא ביישה את יהודה כדי שהוא לא יכשל באיסור רציחה - זה פשוט שאיסור רציחה שיעבור יהודה לגבה הו"ל על הצד היותר חמור כלפני עיור או כעי"ז, ולגבה אין כאן איסור רציחה שהיא עוברת, וא"כ אין הלבנת פנים דוחה זה.

ובלא"ה אם יהודה דן ע"פ דין תורה אי"ז איסור רציחה ממש, ואע"ג דגבי יהודה בן טבאי אשכחן כעי"ז שהדיין נצטער הרבה, ואפשר ג"כ משום שטעה בהלכה כמבואר שם, ולא טעה במציאות ובבירור, וגם יכל לימנע ע"י שלא ישב בדין בלא חבירו ע"ש, אבל כאן אין עובר כאן ממש איסור.

ז) ומה שהקשה עוד מ"ט לא אמרה לו בסתר, כנראה שלא היתה אפשרות לזה, יתכן שלא היו מחזירין אותה שהרי צריך ת"ח שיבדקו אם יש ממש בדבריו אם דבר ראשון שאמר היה דבר שאין בו טעם, ויתכן ג"כ כמו שכתבו הראשונים דכתיב מוצת שהתחילו להציתה באש, וא"כ לא היו מחזירין אותה די לדבר עם יהודה בסתר, [ועד אז מה שלא אמרה שמא היתה סבורה להנצל], ויתכן בלא"ה שלא רצתה לומר ליהודה דבר בסתר, דאם לא יודה וישאלוהו מה אמרה לו יתבייש.

ח) מה שהביא מדרז"ל על מה שזכה יהודה במה שהודה, ולא מצינו ששבחו חז"ל את תמר על מה שהסכימה להפיל עצמה לכבשן האש, לא הבנתי הקושיא דאטו עד השתא כל המעשים הטובים שנעשו בתורה פירשו חז"ל כל מה שזכו וכל גדלות מעשיהם, דרק מה שהיה בזה צורך, או שהוצרכו לפרש המקראות - יהודה אתה יודוך אחיך, אבל בלא"ה לא.

ובפרט שיהודה היה א' משבטי יה, וכל מעשיו נידונו בהרחבה בתורה (עי' כעי"ז ברש"י ר"פ וישב), משא"כ תמר, וכל מה שנזרה הוא בעיקר אגב יהודה.

{לכבוד רב האי גאון הגרע"מ סילבר שליט"א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ"ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח"א, מאמר יד איכות החי, פ"ה): "היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד' וה' אמות.

משקלה עם נוצותיה צ' ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש"י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז"ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז".

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג"כ מתכות וכדו'.

משא"כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה"פ "צא מן התבה זש"ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א"ר לוי כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר"ע אומר אפי' שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן".

ועי' בסהפ"ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ"פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ"ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א"א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע"י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי"ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): "ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה".

ומוסיף שם דבר פלא: "ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל".

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו' היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה"ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק "דבי ר' ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר' ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק".

וביאר בחידושי הרד"ל על אתר "היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא".

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו"ש, וצ"ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

תשובה להנ"ל

בע"ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט"א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג"כ לא הבנתי כמ"ש בס' הברית אלא כמ"ש כת"ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ' שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ"ש על הגמ' שם בס' שבת של מי, ש'אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים', ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ"מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע"ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ"מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ"פ לבע"ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא"כ שאר בע"ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג"כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא"כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב"ן חולין ס"ב ב' נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז"ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ' מפנין (קכ"ח א'), וכן אמרו בב"ר (פל"א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע"כ, עי"ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ' בחולין שם, וא"כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את"ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ"פ בת היענה של הסה"ב היא בת היענה שלנו, וא"כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס' הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי"ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע"מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע"מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג"כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ"מ ע"מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ"ד ה"ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ"ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע"מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ"מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג"כ מטעם הנ"ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י"ח א' מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע"מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה"ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי' מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ"ל, וכ"כ בפי' הריב"א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו' על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ"ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ"ש בירמיה ד'] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ"ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ"ע.

וכתב שוב השואל הנ"ל:

יש"כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו'] אלא שבולעת וכו'.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ"ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע"י בליעה, אך בק"ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע"י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא"כ דברי הק"ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק"ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ"מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק"מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות