מעת לעת מתעוררת השאלה על היחס של התוה"ק לטיפולים הרגשיים המבוססים ברובם על חכמת הנפש המיוסדת על מחקריהם של או"ה ואנשים השורים מחוץ לבתי המדרשות, וכשנדקדק אחר השגור בפי העולם, נמצא בזה כמה דעות וגישות שמצד אחד הן מנוגדות אך ...קרא עוד

מעת לעת מתעוררת השאלה על היחס של התוה"ק לטיפולים הרגשיים המבוססים ברובם על חכמת הנפש המיוסדת על מחקריהם של או"ה ואנשים השורים מחוץ לבתי המדרשות, וכשנדקדק אחר השגור בפי העולם, נמצא בזה כמה דעות וגישות שמצד אחד הן מנוגדות אך מצד שני כולן נכונות ומשלימות זו את זה.

הדעה הרווחת היא, שככל שניתן להיעזר בחכמת הנפש הנחקרת והמדעית, להוסיף ערך ולשפר ולפתור בעיות, על סמך חכמתם, נקיים בעצמנו משנה ששנינו [אבות פ"ד מ"ג] אין לך אדם שאין לו שעה, וכמאחז"ל חכמה בגוים תאמין [איכ"ר ב יג], ונשתמש בטוב שבחכמתם לריפוי הנפש ולקידום האדם ובריאותו.

זאת היא הדעה הרווחת והכללית, שמי שיש לו בעיה בתחום הנפש, ילך למומחה בתחום זה, 'דכאיב ליה כאיבא ליזיל לבי אסיא' [ע"פ ב"ק מו ע"ב], ושמלבד מגבלת הכסף והזמן כשהם חסרים, הרי שללכת לטיפול הוא דבר טוב וחיובי מעיקרו, לפחות לנשים וקטנים שיש להם זמן פנוי יותר.

מאידך יש שיטענו, שהא ניחא אם יש מישהו חולה ובעייתי אז אין ברירה וניתן לשלוח אותו לשם, אבל מי שמתפקד פחות או יותר כמו שצריך, ואמנם מרגיש שיכול לעשות יותר מאיפה שהוא נמצא, אך עדיין, מה ההיתר לשלוח אותו לכאלה מקומות, ואדרבה מדברים כאלה לא יוצאים דברים טובים, ואל לנו לתור אחר שום דבר מלבד שיחות חיזוק וספרי מוסר.

ויש שיטענו עוד יותר, שכל חכמת הנפש הזו היא הרס היהדות והשקפת שונאי הדת ח"ו, וממילא אין לשלוח שום אדם למומחים בתחום זה, ואף לא להתייעץ עימם.

ואף ראיתי מי שהחמיר מאוד והפליג בדבריו, וכתב שהניסיון האחרון העיקרי לפני ביאת המשיח יהיה ניסיון הפסיכולוגיה.

ויש שיגדילו עוד ויאמרו שגם מצד המציאות והטבע הגשמי, חכמת הנפש המחקרית היא שטותים והבלים שאין להם שחר, ומה לך אצל האנשים האלה, כלך לך אצל מזכיר בת"ת פלוני או גננת פלוניתא שמבינים הם בנפש לעומקה ולרוחבה יותר מפסיכולוגיה ופסיכולוגים.

אלו הן פחות או יותר הגישות הנשמעות מפעם לפעם בעניינים אלו.

ולכן ראיתי צורך לעשות סדר בדברים, ולבאר ולחדד כמה עניינים, מדוע אנו מחוייבים לקבל ולהסכים שיש ממש בתורת הנפש, ומאידך מה הם הפרטים מתוכם שהם לא טובים או לא נכונים.

והיות ומתוקף עיסוקיה של רעייתי הצדקנית תחי' נחשפתי והכרתי קצת מהנושא מבפנים, ונודעו לי כמה ידיעות בתחום זה שאינן ידועות לחלק מהקהל הרחב, ומאידך הבלבול בתחום זה רב מאוד, עד שלפעמים אנשים אינם מבחינים בין מגמת 'מוח אחד' לטיפולי סיביטי (CBT), ובהבדל בין פסיכולוגים לבין מטפלים רגשיים, ואף פגשתי פעם זקן אחד שלא הבדיל בין עיסוק במוצרים טבעונים לבין עיסוק בטיפול רגשי, ובודאי שאין אנשים מבחינים בין פסיכולוגיה אנליטית פרודיאנית (המוציאה שם לא טוב על כלל חכמת הנפש אף בקרב אנשים נבונים וידענים), לבין טיפולים עכשויים המבוססים על כלל המחקרים העדכניים, והנסתר בנושא זה כמו בכל נושא היום, רב על הגלוי, לכן ראיתי הצורך להעלות על הכתב כמה דברים שעלו בדעתי, ואקרא בו אני וכל מי שימצא בו נחת.

ראשית כל, המציאות היא שבכל עיסוק יש חכמה ויש ידע ויש ניסיון ויש מומחיות, היא עובדה מסתברת מאוד, שהרי זה ברור שאדם שתחום העיסוק שלו היא למשל כגון תיקוני בית, ברוב המקרים הוא אכן יידע איך לעשות זאת, יותר ממי שאין זה מתחום עיסוקו שהוא עלול לעשות זאת באיטיות וברשלנות, וכל שכן שאם אותו איש השיפוצים למד את המקצוע כמה שנים (ולצורך הענין לא משנה מי לימד אותו ובאיזה רמה) על אחת כמה וכמה שיודע לעשות זאת [כמובן על דרך הרוב והממוצע] יותר מאדם שהקשר שלו לזה הוא רק חובבני בלבד, וכנ"ל בתחום הציור לדוגמה, וכנ"ל בתחום הרפואה, כמו שברור לכל אחד שמי שירפא על פי סברא בלא ידע מקדים ובלא ניסיון, במקום שיש רופא מומחה שלמד את הנושא כמה שנים, הרי הוא מועל בפיקוח נפש, ולכן כמעט בכל נושא ופרט בתחום הרפואה קיימים כיום מחקרים ובדיקות וידע וניסיון עכשוויים, על מנת שיהיה אפשר להתמודד עם הבעיה הקיימת לפי המידע העדכני ביותר הקיים (וזה לא אמור להוות קושי' מה שבעוד מאה שנה כל המידע כיום עלול להיות חוכא ואיטלולא לעומת המידע המאורגן שיהיה אז, מכיון שהמידע שקיים כיום הוא בודאי חיוני ומועיל לאין ערוך יותר ממי שאין בידו מידע כלל).

ולכן גם בנפש, מצוי שיש אדם שצריך לשיפור או לתיקון בנפשו, ומטבע הדברים כל אחד יכול לדבר איתו ולשמוע אותו ולייעץ לו, אבל יש אנשים שזה תחומם, הם פינו את זמנם ואת חייהם ללמוד את הדברים ולעסוק בהם, הם התנסו בד"כ (הטובים שבהם) לא פחות מכמה מאות מקרים שהם טפלו בהם, ובד"כ בהם יש הצלחות גדולות, ולכן כשאדם יגיע למצב שבאמת צריך טיפול, והוא יתמודד עם השאלה האם לעשות לבן שלו את הטיפול בעצמו או עם המזכיר בחיידר וכדו', או לשלוח אותו למומחה, אין כאן כ"כ ספק שהמומחה הוא האדם הנכון לעשות את זה.

ולמרות שבתחום זה יותר קשה להבחין את עדיפות המומחים בזה, מאחר ויש דיסקרטיות גדולה בטיפולים, והמקרים והתוצאות אינם מתפרסמים בערוצי הפרסום השונים, וגם מאחר ובד"כ אין הבעיות נפטרות על המקום בייעוץ יחיד, לכן בתחום זה יותר קשה להבחין ולהכיר בכך.

אך גם בתחום זה יש להיות אחראי בזהותו של איש המקצוע לא פחות מתחומים אחרים ואף יותר.

וצריך לדעת שתורת הנפש העכשוית, באיזה שם שנקרא לה, כמוה כחכמת הרפואה - מורכבת מאין ספור מחקרים, אין ספור מאמרים, אין ספור ספרים, אין ספור חוות דעת מומחים, שהגיעו מניסיון ספציפי של שנים רבות של כל אחד מהמטפלים העוסקים בתחום, שהוא בעצם הקדיש את חייו ואת זמנו לתחום זה.

ומי שראה פעם ספריות למדעי החברה ראה כמה הכמות של אין סוף ספרים מדעיים ומחקרים נכתבו ואפילו על פרט אחד בבעיה חברתית נפשית ו/או טיפולית, ולא ספר אחד ולא שניים, אלא מדפי ספרים שלמים נכתבו על פרט אחד בלבד, ונכון שלא כל מטפל קרא את כל החומר הקיים, אך מצד שני מטפל מוצלח למד וקרא הרבה מאוד, וניסה הרבה מאוד, והצליח כבר במקרים רבים, ואין סיבה שלא ניקח אותו לשירותיו.

וכמובן בלא להיכנס לשיקולים כספיים ונוחיות כאלה ואחרות, הנושא הוא מצד הרצינות, מי הוא האדם האידיאלי לטפל בבעיות בנפש, האם האדם החובבן או המקצועי? התשובה היא חד משמעית, בודאי שהמומחה הוא המוסמך מבחינה אידיאלית יותר לטפל בדברים כאלה.

ומידי פעם אני שומע את אלמוני או פלוני השח ואומר שאין ממש בכל 'הפסיכולוגיה שלהם', ואני שואל, האם כבודו סבור שהנך מבין יותר מרבבות מומחים שתרם כל אחד מהם את חלקו וניסיונו ומחקריו לספרות תורת הנפש הקיימת כיום? אתה יכול להחליף את כל המחקרים ואין סוף הידע והחומר בתחום, ולהכריע את כל השאלות על נכונה בכוחות עצמך בלבד ולהגיע לתשובה יותר מדוייקת ואמיתית בכל שאלה ובכל תחום משאלות הנפש, מכל המומחים יחד ובלי לבדוק שום מחקרים?
ולסבר את האוזן יותר ולחדד יותר את הדברים, נשים לב כי ישנם הרבה סוגיות, בתחום הנפש, כמו איך להתייחס לילד שלא מצליח להקשיב בלימודים, ואיך להתייחס לילד מציק/ גונב/ משקר/ לחוץ/ מרדן.

אז החדשות הטובות הן שיש מחקרים רבים שנעשו בהקשר לטיפול לכל בעיה, לבדוק כיצד הילד מגיב לכל שיטת עבודה מולו, ומומחים רבים הקדישו את זמנם ונסיונם לטפל בכל אחד מהדברים הללו, ולהרצות אותם ולכתוב אותם, אין שום סיבה מוצדקת שלא להיעזר בכל החומר הרב שיש והוא מוכן בשביל לטפל בכל בעיה.

ולכן כמו שבמשכנתא ובשוק ההון [ובכל דבר שהכסף של דמי הטירחא שווה את זה או מאפשר את זה], אנחנו בד"כ לוקחים (כשצריך כמובן לפי הענין) מישהו שמבין בזה שיטפל בזה, מישהו שזהו תחום עיסוקו והוא זה שמטפל בדברים האלה בהבנה, ומביא יותר הצלחות ופחות טעויות, וברפואה נתנה רשות לרופא לרפאות [ברכות ס], אין סיבה שבדברים אלו אנחנו נכריע מסברא ונאמר שאין ממש בכל חכמת המחקרים.

ושוב, אין הכוונה בכל זה שהפרט אסור לו לומר את דעתו בנידון כזה או אחר, ואין הכונה שיש לקבל את כל התיאוריות המקובלות על המומחים כתורה מסיני, הנידון הוא על ההתייחסות הכללית כלפי המומחים ומומחיותם כדבר שיש ללמוד ממנו ולהפיק ממנו, ובודאי שכל אחד יכול להוסיף על דבריהם ולדון בדבריהם, ואנחנו נקבל את הדברים המסתברים ככל התפתחות המחקרים מדור לדור.

ולהלן יתבאר גם שיש מדבריהם המבוססים על ערכי הגויים ואין בהם קשר לחכמה או מדע, ובודאי שאין צורך לקבל את כל דבריהם כתורה מסיני וכנ"ל.

בהספד שנשא הגאון רח"פ ברמן שליט"א על מרן הגרי"ג זצ"ל בכולל חזון איש, אמר כי מרן זצ"ל הוא זה שהכניס את המושג ללכת לשאול ולהתייעץ אצל מומחים.

הבעיות הקיימות בחלק מהמטפלים כיום

הייתי כן מעוניין לנתח את הבעיות הקיימות בחלק מהמטפלים כיום, ואולי אחרי שנבין את הבעיות הטמונות בחובן של חלק מהמטפלים, נבין למה יצא שם רע בקרב חוגים מסויימים על עולם הטיפול והפסיכולוגיה באופן כללי כדבר בעייתי ובפרט עבור שומרי תורה ומצוות.

אפשר לחלק את הבעיות הקיימות, לשלושה: שיטות, אישים, וגישות.

שיטות

הבעיה הראשונה של שיטות היא בעייה מהותית מאוד, ויש לתת עליה מאוד את הדעת, ודוקא משום כך שיש בורות וחוסר ידע רב בזה.

המטפלים כיום, אין בהם אחידות ושוויוניות בקשר לשיטת הטיפול שלהם.

להיפך, יש המון שיטות טיפול, יש את שיטות הטיפול המרכזיות והממסדיות, כמו CBT.

ומאידך יש את שיטות הטיפול המיסטיות, כמו מוח אחד (שאגב אינו שייך כלל לעולם הטיפול ההגיוני והממסדי, וכמה חבל שאנשים בתמימותם נתחלף להם בין טיפול לטיפול, ומפסידים כסף וזמן, ולו משום שהיו יכולים בכסף ובזמן זה להשקיע בטיפולים האמיתיים והממוסדים).

ויש שיטות טיפול תיאורטיות, כמו הפסיכולוגיה האנליטית של פרויד, אשר היה נלמד בבתי לימוד ואקדמיה רבים, למרות שהרבה מתוך החומר הם תאוריות שרירותיות בלבד, וכיום כבר המדע אט אט כבר מתחיל להתנער מזה.

ויש את שיטות הטיפול המחודשות, כלומר שיטות שאנשים פרטיים המציאו אותם ומשווקים אותם, כמו שיטת העבודה (של ב.

קיטי) למשל.

בסך הכול ישנם הרבה מאוד שיטות ויכולים להיות בשכונה אחת חמישה או עשרה מטפלים, אשר בהגדרתם מול הלקוח הם כולם 'מטפלים', ובפועל כל אחד מהם שונה מהאחרים ועובד בשיטת טיפול אחרת לגמרי.

וזאת עוד בלי להיכנס לתחומי בעיות שונות, שיש מטפלים המתמקדים בבעיות ספציפיות בעוד אחרים מתמקדים בבעיות ספציפיות אחרות.

בהנחה שכל שיטת טיפול הפועלת על היגיון (לא מיסטית) תוכל להתאים בחלק מהמקרים ולקדם בחלק מהמקרים, וכך אכן מסתבר, אם כן, הדבר הנכון וההגיוני היה, לנהוג כעין הפסוק מכל מלמדי השכלתי (תהלים קיט, צט), ואיזהו חכם הלמד מכל אדם [אבות פ"ד מ"א], ושהמטפל הבא לטפל ילמד ככל היותר שיטות טיפול הניתנות ללמוד, ולא להיצמד או להגביל עצמו לשיטת טיפול בודדת כזו או אחרת, על מנת שהטיפול יהיה תועלתי ומפיק תוצאות טובות ככל הניתן.

אולם במציאות לא ניתן שכל המטפלים ינהגו כן, ראשית כל, משום שהלימודים יקרים מאוד כיום, וכל שנת לימודים יכולה להסתכם באלפים רבים, ואין צורך לומר על הטירחה הרבה הכלולה בפינוי זמן ללימודים ולמבחנים.

ולכן יהיו מטפלים שאחרי שקבלו הכשרה והסמכה לטיפול, לא יהיו נוטים להוסיף לימודים נוספים, אלא לאחר לימודים מייגעים המטפל כבר יהיה מעוניין לממש את עצמו ולגשת מקצוע, ככל ויש לו אפשרות חוקית, ולא ימתין ללמוד שיטות טיפול נוספות.

סיבה נוספת יכולה להיות לפעמים לפי רצון המטפל להתמקד בשיטה מסויימת לעומקה ולרוחבה על מנת להיות יותר שלם בשיטה מסויימת על פני שיטות אחרות, וזהו אגב דבר מבורך למצוא את הדבר שבו הוא חושב להצליח ולהתמקד.

ולפעמים זה גם מחמת נטיית הלב של המטפל או השקפתו שמאמין יותר בשיטת טיפול מסויימת להשקיע בשיטה פלונית, וגם כמובן מאליו שמאוד מכריעים בשאלות אלו שיקולים אקדמאים של בתי לימוד שמבחינתם אינם מתחשבים כלל בשיטות טיפול שלא מוכרות בחוגי האקדמיה כידוע למי שמכיר את הלך רוחם וד"ל.

מכל מקום, זכות הציבור, קהל הלקוחות, לדעת, שיש כמה רמות של מטפלים, וכשהם משלמים ובוחרים מטפל כדי להשתמש בשירותיו ולשלם לו, ראוי שיידעו למי הם הולכים למסור את היקר להם מכל, ולמי לשלם משכורת חודשית.

ולכן חשוב לדעת כשמבררים על מטפל שהוא הקדיש את זמנו ללמוד הרבה חומר, ובכלל זה מי שהקדיש מזמנו ללמוד כמה שיטות טיפול באופן יסודי ואחראי, ועל סמך זה לבכר מטפלים שהקדישו את זמנם ללמוד ולרכוש ידע בצורה אחראית.

וחשוב לשים לב, שלא תמיד דוקא זה שלמד יותר שיטות הוא המוצלח יותר, ולפעמים יימצא מטפל שלמד יותר חומר ויותר ברצינות בנושא מסויים, יתכן שהוא יוכל להתאים יותר לדברים מסויימים, ולכן אי אפשר לקטלג את כל המטפלים האינטגרטיביים (היינו המשלבים בין שיטות) במעלה גדולה מזו של המטפלים שאינם כאלה, אך באופן כוללני ניתן לומר כי מי שלמד כמה שיטות טיפול עשוי להיות עשיר יותר בידע ובפתרונות טיפוליים, וזאת רק יכולה להיות מעלה לדעת יותר שיטות ולשלב אותם בעבודה, ולא חסרון כלל.

כנגד ארבעה מטפלים

ניתן לחלק את המטפלים לארבע סוגים, כדלהלן.

הסוג הראשון

יש המטפלים בגישה אינטגרטיבית, והיא גישת הטיפול הטובה ביותר הקיימת, שפירושה שהמטפל לקח על עצמו ללמוד מספר שיטות טיפול, ומשתמש בכולם בחדר הטיפול לפי הענין והצורך, וכך הוא מעלה את המטופל מהמקום שהוא נמצא למקסימום האפשרי, ללא תלות בשיטה זו אחרת.

הגישה הזאת היא הגישה הנכונה והרצויה ביותר, משום שכשם שאי אפשר להגביל לטפל רק על דעת מומחה פלוני או רק לפי עצה מסוג פלוני, כך לא ניתן להגביל רק לפי תורות הנלמדות במסגרת שיטה פלונית, ואם ישנו מישהו שמגביל את זה מתוקף ידיעותיו או עיסוקו, הרי שיש כאן מגבלה של מטפל, והמטופל צריך לדעת את זה מראש שיש מגבלה למטפל שלו.

כמובן שאין אנו באים להכליל, ונכון שאין מנוס שלפעמים עלול להתפתח מצב שיהיה מטפל אינטגרטיבי שלא יהיה ברמה גבוהה כנדרש ממנו, אבל באופן כללי הכיוון הנכון הוא לא להיות תלויים בשיטה אחת ולהתעלם משיטות אחרות, כשם שבקבלנים שלומדים כיצד לבנות לדוגמה, ניתן אמנם לומר שאנחנו לומדים רק שיטת בנייה פלונית ולא אלמונית, אך הבנאי המוצלח האידיאלי הוא זה שלמד כמה שיטות בנייה בצורה אחראית, ושולט בהם, ויודע לשלב ביניהם בכל מבנה שהוא בונה.

הסוג השני

הסוג השני של מטפלים הם המטפלים בשיטה אחת מן השיטות הממסדיות, כגון המטפלים רק בCBT או רק בNLP, מטפלים אלו גם כן יכולים להיות מצויינים ואפשר לומר עליהם שהם 'בסדר גמור', אמנם לא באותה הרמה של מטפלים מסוג א' השולטים בהרבה שיטות טיפול, אבל כמובן שאין ספק שגם למטפלים אלו יש מקום ואין לזלזל במה שהם יכולים לתרום ולהועיל, וכמו שנזכר שסוף פסוק אינו נמדד רק בכמה שיטות טיפול המטפל למד, שכן ידע, כשרון, ניסיון, רצינות, אחראיות, הבנת הנפש, אינטואציה ועוד כמה דברים, עשויים גם כן לקבוע לבסוף את מידת יעילותו של המטפל.

הסוג השלישי

הסוג השלישי של מטפלים הם מטפלים שמטפלים בשיטות טיפול לא ידועות, ולפעמים אף בשיטות העומדות על גבול המסיטיקה כמו TAT או שיטת האלף בית, כמובן אין אנו מדברים אלא על מטפלים שמטפלים רק בשיטה אחת בלבד, והיא שיטה לא ידועה, ומלבד שיטת הטיפול שהם למדו לא למדו דבר בתחום הנפש (יש כאלה שלמדו בתחום הנפש ובפועל מטפלים רק בשיטה אחת ועליהם אין אני מדבר כאן).

באופן כללי מן הסתם ברוב המקרים שיש להעדיף את שיטות הטיפול המקובלות והידועות שהן בבחינת 'דרך כבושה לרבים', וכבר התבררו הרבה ונעשו לנחלת הכלל, מאשר דרכי טיפול פרטיות.

יש לציין כי גם בשיטות טיפול הפרטיות, אי אפשר להקיש וללמוד מטיפול לטיפול, ישנם שיטות מצויינות ונחמדות, כל אחד מהם למה שהוא יכול להועיל במקומו ובשעתו, כמו שיטת העבודה של ב' קיטי למשל, וישנם אחדים מתוך שיטות הטיפול הפרטיות, שאינם שיטות טיפול מומלצות, לפחות לא לרוב הבעיות, והלקוח מחמת חוסר ידיעותיו בתחום, אינו מבחין להבדיל בין שיטה כזו או אחרת, והאותיות המרכיבות את השיטה באנגלית או בשפה אחרת אינו אומרות עבורו דבר.

מן הסתם מי שהולך לטיפולים מסוגים אלו הם אנשים שלא יודעים ולא ביררו על שיטות טיפול, או אנשים שהולכים בשיטת האם לא יועיל לא יזיק, מכיון ויש מהם שיטות הנחשבות קלות למטופל או קצרי טווח, או אנשים שמכל מיני סיבות אישיות ומקומיות ושיקולים מוצדקים שונים הסתדר להם ללכת למטפל כזה או אחר.

חשוב להדגיש שאין כאן שום כוונה להכליל ובודאי שיימצאו מטפלים פלוניים מן הסוג השלישי שיהיו איכותיים או מצליחנים יותר אף ממטפלים פלוניים מהסוגים הקודמים, ואין כאן אלא כוונה לתת כיוון כללי לבדיקת סוג המטפל המועדף.

ניתן להוסיף לסוג השלישי הזה את אותם מטפלים שעברו קורס מזורז או השתלמות בר/ בת מספר שיעורים לטיפול בבעייה כזו או אחרת, ועל סמך זה ניגשו לטפל בקהל הרחב, ושוב גם בזה לא באתי להכליל, ויש יועצים מצויינים שהייעוץ שלהם תועלתי בלי קשר לשנות הלימוד שלהם, אבל כן חשוב לשים לב באופן כללי ולבדוק כשהולכים למטפל, האם המטפל הוא מקצועי ואחראי למקצוע או חובבן.

החדשות הקשות הן שעל פי רוב כשהולכים לטיפול לא מכירים את המטפל מראש משום מקום, והבדיקה שנעשית היא לפי הגרפיקה שמימן המטפל ולפי האינפורמציה שהוא מסר על עצמו, וזאת בעיה בפני עצמה, שהיה מקום לתת ולהרחיב עליה את הדעת בהרחבה לחוד.

הסוג הרביעי

יש את הסוג הרביעי של המטפלים, והם מטפלים שלא למדו ועסקו כלל בתחום הבנת נפש האדם אלא שיטות מסטיות בלבד לטיפול, כמו מוח אחד ושלושת הממדים וכיו"ב, ולמרבה הצער ישנם אנשים שאינם מבחינים ביניהם בין מטפלים, והולכים למי שמבטיח יותר הצלחות וכמה שמדובר בהבטחה קצרת מועד הרי זה עדיף, או למי שגובה פחות תשלום, ולא יודעים ההבדל בין מטפל למטפל, וחשוב לשים לב שיש סוברים שיש בטיפולים מסוג זה גם איסורי תורה, אך אין זה הנידון במאמר זה.

מכיון והשוק מוצף במטפלים, ומטבע הדברים יש מטפלים שאינם אחראים, ויש מטפלים שמטפלים ולא רואים תוצאות במקרה הטוב, ויש אף מטפלים המוציאים שם רע במעשיהם על עולם הטיפול כולו כדבר שאינו תועלתי או אינו אחראי, לכן ראיתי לנכון לחלק את סוגי המטפלים ואת שיטות הטיפול, על מנת שיידע המטופל מי יהיה המטפל שלו.

שיטות טיפול

חלק משיטות הטיפול הן כדלהלן:
פסיכולוגיה אנליטית – תיאוריות מתיאוריות שונות של פרויד מיושנות ושרירותיות על דעתו של פרויד, שייכות לאקדמיה מדור קודם בעיקר, השיטה כוללת רעיונות הסותרות את התוה"ק, יתכן שתוכל לשמש למטפל כתוספת לימוד, אך צריך להיזהר מהקוצים שבה, ובודאי להיזהר ממטפל שמטפל בעיקר לפי תיאוריות אלו.

CBT – שיטה הדוגלת בשינוי הרגלים על ידי פיתוח הרגלים חדשים, כמובן שעיקר השיטה אינה מתיימרת להכיר את נפש האדם או הצלקות הרגשיות שלו, אלא לשנות בכח את ההרגלים, יש ממש בשיטה זו, ובוודאי שהיא שיטה כשרה ונכונה ע"פ היהדות ואכמ"ל, ולהבדיל היא נחשבת השיטה המקובלת ביותר בחוגי האקדמיה, מצד שני השיטה אינה יכולה להבטיח שההרגלים הרעים לא ישובו, והשיטה אינה יכולה בחלק מהמקרים לפתור את הבעיה מהשורש באותה הרמה של שיטות וגישות טיפול אחרות.

NLP – שיטה הדוגלת בשינוי נפש האדם על פי שינויי תודעה והתמקדות נפשית בכל מיני רעיונות, השיטה נכונה ע"פ התוה"ק, ולהבדיל היא תופסת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות בקהל הרחב, מכיון והשיטה הזאת מובילה להצלחות רבות לייצר שינויים בנפש האדם, והשיטה בעיקר משמשת לאימון, דהיינו להעלות את האדם מאיפה שהוא נמצא הלאה, ולאו דוקא לפתור בעיות.

נרטיבי – שיטה הדוגלת בהסתכלות שונה ובריאה על המאורעות.

דינמי – שיטה הבודקת ומחפשת אחר הבעיות מהשורש ולתקן אותם מהשורש, השיטה דוגלת במיוחד בעבודה מצד המטופל ולא מצד המטפל, דהיינו ששינויי התודעה וההחלטות והרגשות יבואו מצד המטופל.

שיטת העבודה של ביירון קיטי – שיטה הדוגלת לאדם לפיתוח מחשבות טובות על כל מיני התמודדויות.

אין לי הידע המספיק כדי לחלק בין השיטות לפרטן ולעומקן.

שיטת הא"ב – שיטה על גבול המיסטיקה לפתור בעיות ע"פ גורלות.

מוח אחד – שיטה מיסטית לפתור בעיות על ידי חדירה לתת מודע בעזרת קישור בין המטפל למטופל בכח פעולות הנראות כפעולות על טבעיות.

TAT – שיטת טיפול ישירות בתת מודע בשילוב תנועות וריכוז, שיטת טיפול קצרת מועד על גבול המיסטיקה.

ישנם שיטות טיפול רבות נוספות, ביניהם יש כמה שיטות שמלבד שיש להם שם או צמד אותיות באנגלית לא ידוע לי עליהם דבר, וכמובן לא נאריך בכולם במסגרת מאמר זה.

אז לסיכום, ישנם שני עקרונות נוספים שלמדנו במאמר זה, שצריך לבדוק בחיפוש אחר מטפל, ראשית כל, כדאי לדעת אם המטפל יש לו ידע ושליטה רחבה בתחום הנפש, בשיטות, ידע, ספרים, לימודים, ניסיון וכו', או שאין לו מספיק ידע כזה.

וכלול בבירור זה לברר גם כן האם הוא כפוף ומוגבל רק לשיטת טיפול אחת בלבד או שיש לו יד ושם בכלל השיטות הקיימות והידועות.

ועקרון שני, לבדוק האם המטפל יש לו יד ושם בשיטות הידועות והמקובלות שהן דרך כבושה, וברוב המקרים זה יהיה מה שאתם צריכים, גם אם אתם לא מספיק שולטים בזה, או שהמטפל מטפל בשיטות לא ידועות בלבד, או לחילופין שאין לו הבנה וידע כלל בתחום הנפש והוא משתמש בשיטות מסטיות ורעיוניות בלבד.

אין כוונתי שכל מי שלא הגיע לרמה הגבוהה ביותר ועונה לקריטריונים המומלצים ביותר במאמר זה, אין לו הזכות להיות מטפל, אלא שהמטופל המעוניין בטיפול ברמה הגבוהה יותר - כדאי לו שיבדוק את זה.

אישים

החלק השני הבעייתי בתחום תורת הנפש שהזכרנו בתחילת המאמר הוא הנושא "אישים", דהיינו מי הוא המטפל ומה הוא אורחות חייו.

מכיון שהקוראים מאמר זה הינם שואפים לקיום תו"מ וזה כל תכלית כל מטרתם בעולמם, הלכך גם כשהולכים למטפל, הרי שמטרת וסיבת הטיפול הם בעצם שכרגע יש דבר המעכב מעבודת ה', וצריך את הרופא שיפתור את זה, ויקדם את האדם בעבודת ה' כל אחד במקום היכן שהוא נמצא ובבעיות שאותם הוא צריך לפתור.

הרופא במקרה זה הוא המטפל.

אבל מה אם הרופא הוא רחוק מעבודת ה' כרחוק מזרח ממערב?
אין זה סוד, שרוב המטפלים בארץ ובעולם הם לא חרדים, והטיפול שלהם עלול להרחיק מעבודת ה' בסופו של דבר, וכמה מצער לראות חרדים לכל דבר המניחים את המטפלים הירא"ש והולכים לטיפול אצל מטפלים חילונים, ולא מבינים שהא' ב' של הטיפול הוא ללכת למי שמכוון אותך למה שאתה רוצה להיות.

וגם מתוך המטפלים החרדים ישנם שאמנם הם חרדים, אבל הם לא מה שאנחנו מחפשים להיות, כגון תלמידי מכללות (שנאסרו על ידי כל גדולי ישראל) ומחזיקי טלפון חכם, ולא מקפידים על קלה כבחמורה ברמה של אברכי כולל, ותחשוב לעצמך שבעצם אדם זה הולך להיות המורה דרך הערכי של הבן שלך או שלך בעצמך.

מטפל רגשי זה לא כמו רופא עור, הוא אמור לתת לך גישות, דעות, ורעיונות ערכיים, ואמור לשנות לך את הנפש שלך, האם אתה יכול ללכת לטיפול שיוביל אותך בסופו של דבר אל ההיפך?
(ובמאמר המוסגר: מעשה (שהובא בספרו של המטפל עצמו) שאירע באדם גוי שאירע במשפחתו דבר לא טוב, ושלח את האשם במעשה לטיפול אצל מטפל גוי, והוא אישר לבעל המעשה להמשיך בדרכו בהתאם להשקפת עולמו של המטפל, ובניגוד לרצון ההורים ובניגוד למטרה שלשמה הם שכרו אותו, ומעשה זה הוא רק אחד מתוך מעשים שהגיעו על שולחני, ומה נענה בדברים מן הצד המובלעים תוך כדי הטיפול, שבהם אין נמנעים כלל להשמיע דעתם וערכיהם).

דבר זה גורם להתנגדות גדולה לעולם הטיפול, ובודאי שכשהנידון הוא אם ללכת למטפל חילוני וכיו"ב, לעתים קרובות המשגיח או הר"מ בישיבה בודאי יכולים יותר לקדם בעבודת ה' מאשר מומחים כאלה ואחרים שגם אם יוכלו להרגיע את הנפש אך להחזיר אותה בנסיגה לאחור מהמובן הרוחני שהוא המובן העיקרי של מטרת בריאות הנפש ושל כל החיים כולם.

ולכן חשוב לשים לב, כשאנחנו דנים על עולם הטיפול אין כאן נידון על אנשים הפושרים ביראתם ובודאי לא על מטפלים שאינם שומרי תורה ומצוות (אין כאן הוראה גורפת ובמקרים מיוחדים כמו של פיקוח נפש וכדומה יש לעשות שאלת חכם), הנידון הוא אך ורק על מטפלות נשי אברכים שלמדו את החומר על טהרת הקדש והן נשות חיל ירא"ש לכל דבר וכן לגברים יש לחזר רק אחר מטפלים אברכים המדקדקים בקלה כבחמורה.

גישות

הפרט השלישי שהערתי עליו בתחילת המאמר הוא הנושא של 'גישות', כלומר העובדה שיש בפסיכולוגיית העמים גישות הנוגדות את תורת ה' הטהורה, כגישות טמאות או הנותנות הנחות ומנוח באופן שונה ומשונה לחובותיהם של בני האדם.

ידוע גם כן אפילו על מטפלים הנקראים חרדים שיצאו מהם מכשולות שונים עקב היחשפותם של מטפלים אלו במשך השנים לחומר רב המבוסס על כל מיני גישות של גויים, בנושאים שונים שאין כאן המקום לפורטן, וזה דבר שאפשר להבין אותו שאחרי שמטפל נחשף שעות ע"ג שעות לחומר ביש, בפרט אם אינו לומד תורה תבלין כנגד זה, מטבע הדברים עלולים להירקם בראשו מיני נחשים ועקרבים, שאותם הוא עלול להנחיל לקהל שומעי לקחו, ולגרום להם נזק.

וחשוב לשים לב שההשקפות הגויות אין להם קשר לחלק ה"חכמה" של הפסיכולוגיה, וכל אחד כשהוא בא לשפוט את דרך החיים על פי שכלו הוא מתחיל מנקודת ההנחה ששם הוא נמצא, ומכיון והספרים בתחום נכתבו בד"כ על ידי גויים, הלכך הדברים מתבססים במקרים רבים על ערכים קלוקלים ומקולקלים, וצריך אחריות רבה לנפות ולסנן את החומר ולדעת מה להוציא משם, בבחינת רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק [ע"פ חגיגה טו ע"ב].

וזה דבר שאכן ניתן לומר כנגד הפסיכולוגיה עצמה שהיא חכמה הנושאת בקרבה נחשים ועקרבים, החל מהגישה הסלחנית של פרויד כלפי כל חובות האדם וכלפי מאווייו האפלים, והחל מתערובת כל גישות והתייחסות הגויים שהולכת בד בבד עם לימודי הפסיכולוגיה.

ובזה אפשר להבין גם את הגישה שלא לתת שום כתף לתורת הנפש המדעית, מכיון שהיא כוללת הרבה קוצים וברקנים.

ולכן צריך ביקורת וסינון דייקניים לכל מה שלומדים בפסיכולוגיה, החל מנושא הסלחנות לכל מיני מצבים שלא על פי תורה, וכלה בשיטות הטמאות של או"ה בכל מיני נושאים המושרשות בספריהם של הגויים ואינם פוסחים בספרי הפסיכולוגיה.

מבלי להיכנס לנושא אם יש פתרונות חלקיים לבעיה זו, רק אציין שיש מטפלים שבאמת לא למדו במכללות אלא אך ורק במקומות שמלמדים שם דברים אלו על טהרת הקודש.

וכן יש לציין שיש מטפלים שהיו בעבר מאחינו התועים, ולמדו את הדברים במוסדותיהם בצורה רחבה ויסודית, ולאחר מכן שבו לכור מחצבתם, ובאופן כזה הרי נפשם מחוסנת מעט מפני הדברים השליליים שיש בפסיכולוגיה.

לסיכום

ישנה התנגדות בקרב כמה מבני הקהילות לפסיכולוגיה ולמטפלים, מאידך הרבה יאמרו שתורת הנפש אין לה תחליף ואין מן הנמנעות לעת הצורך להשתמש בה וללמוד ממנה, ולמעשה כאשר מתעורר צורך בזה יש לשים לב ולהיזהר בשלושה דברים:
א' אפשר למצוא מישהו שמטפל בשיטות הוגנות במקום מטפל שעבר קורס מזורז ומטפל בשיטה מזדמנת.

ב' צריך להיזהר לא לקחת מטפל שהערכים שלו סותרים את כל מטרת הטיפול.

ג' תורת הפסיכולוגיה כוללת בתוכה תוכן לא ראוי ולכן יש לבדוק שהמטפל למד ויודע שלא לעשות שימוש בחלקים הפסולים שבפסיכולוגיה.

*
מאמר זה נכתב עקב התוועדותי לתחום הטיפולים הרגשיים, לאור עיסוקה ועבודתה של רעייתי תחי' והוא בא לבאר בעיקר את הצד הפרקטי והמעשי של הדברים.

לייעוץ מעשי בנושא גישות ודרכי טיפול ניתן לפנות לרעייתי בטלפון 0527155401 (קו התוכן שלה 08-6671681)

ההידוק הוא לעיכובא אבל הכריכות אינם לעיכובא, ולכן בלא הידוק כלל בשימה בלבד אין בזה ענין ותפילין שמונחין שלא במקומן כמונחות בכיסן, אבל בלא כריכות ודאי יש בזה תועלת, שכן הכריכות אינם לעיכובא, ואין חילוק בין אדם חילוני לאדם חרדי, ...קרא עוד

ההידוק הוא לעיכובא אבל הכריכות אינם לעיכובא, ולכן בלא הידוק כלל בשימה בלבד אין בזה ענין ותפילין שמונחין שלא במקומן כמונחות בכיסן, אבל בלא כריכות ודאי יש בזה תועלת, שכן הכריכות אינם לעיכובא, ואין חילוק בין אדם חילוני לאדם חרדי, שכן גם אדם חרדי חולה אפשר להניח לו תפילין בלי הכריכות אם אי אפשר יותר מזה, אבל צריך שיהיה יודע לשמור גופו דאם אינו שומר גופו אין היתר להניח לו, וגם בזה אין הבדל בין אדם חילוני לחרדי (ועי' בשו"ע מה יעשה מי שיכול לשמור רק מעט זמן מה יעשה אבל בחולה צריך לברר שיודע לשמור אם מעט ואם הרבה), וכמו"כ צריך להזהר שלא יהיה במצב גוסס גמור שאז הזזת איבר אצלו נחשב רציחה כמבואר בסוגיות.

אם המדליקה עם זיקה לדת ומתכוונת למצוה ואינה כופרת או מורדת להכעיס יוצאים ידי חובה בהדלקתה. מקורות: יעוי' במשנ"ב סי' רסג סקכ"א שהביא דעה שהנכרי יכול להוציא את הישראל על ידי שמדליק בשבילו, והקשה על זה בשם האחרונים שהרי אין שליחות ...קרא עוד

אם המדליקה עם זיקה לדת ומתכוונת למצוה ואינה כופרת או מורדת להכעיס יוצאים ידי חובה בהדלקתה.

מקורות: יעוי' במשנ"ב סי' רסג סקכ"א שהביא דעה שהנכרי יכול להוציא את הישראל על ידי שמדליק בשבילו, והקשה על זה בשם האחרונים שהרי אין שליחות לגוי, ומבואר שלולי בעיה זו אין פסול בעצם הדלקת הנכרי, ולכן ישראל שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שאינו מופקע מדיני שליחות, יכול לשמש כשליח להדלקת נרות שבת (וכ"ש אם יש חיוב עליו), וכ"ש להשיטות שם שיכול אפי' לברך על הדלקת נר שעל ידי גוי שמקיים מצווה גמורה בזה.

ונראה עוד דמאחר שעיקר חיוב הדלקת הנר הוא מחמת שלום בית, א"כ לענין זה החיוב זהה על אדם שאינו שומר תורה ומצוות כאדם השומר תורה ומצוות.

אמנם ראיתי מי שהעירו שיש בעיה אחרת לצאת ידי חובת הדלקת נר על ידי מי שאינה שומרת תורה ומצוות אם אינה מתכוונת למצוה כלל אלא לדבר אחר לגמרי עכ"ד, (ואמנם להסוברים שעל ידי גוי יוצאים פשיטא שגם בזה יוצאים), ולכאורה הנידון הזה שייך גם להסוברים שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה (והארכתי בזה בתשובה אחרת), דגם לשיטתם קי"ל (ויש בזה מחלוקת בב"י אבל כך הוא להלכה) שאם מתכוון שלא לצאת אינו יוצא, ולכן מי שהוא כופר להכעיס ועושה מצוות לשם הסמליות והתרבותיות בלבד יש מקום לפקפק שנחשב שמתכוון שלא לצאת ידי חובה, וממילא יש לדון אם שייך להוציא אחרים לפי צד כזה ואם בכלל שייך מינוי שליחות באופן כזה, ועי' סי' רטו ס"ב שאין עונין אמן אחר אפיקורוס מפני שאין כוונתו לשמים, (ואמנם שם היוצא ממשנ"ב וביאה"ל שם שאם שמע כל הברכה עונה אמן אבל לענין לצאת ידי חובה הוא קצת יותר בעייתי, וצריך לבדוק כל אחד מה הוא מאמין, ויעוי' אג"מ או"ח ח"ב סי' נ ובביאורים ומוספים שם), אולם במקרה שהאם היא עם זיקה לדת ורוצה להיות טוב ורק לא מבינה וחושבת לתומה שמספיק מה שהיא עושה (וגם מרגישה סיפוק והרגשה טובה במה שהיא עושה שהרי בלי זה יש בעיה אחרת שלהסוברים שמצוות דרבנן א"א לצאת בלא כוונה יש בעיה לצאת במי שעושה דבר שלא לשם מצווה כלל), מסתבר שאין צריך לחשוש יותר מזה, והכל לפי הענין.

ולגבי קידוש הדבר קצת יותר בעייתי לצאת יד"ח קידוש על היין ואפילו על הפת מאדם שאינו שומר תורה ומצוות.

מעשה בחייל שגדל בבית חילוני ונתעוררה בו רוח טהרה וקיבל ע"ע לשמור שבת ולכן חזר לביתו רגלית מהבסיס שהיה שם לצורך הצלת נפשות, אך מחוסר ידיעה לקח את כל כליו על גבו, ויש לדון אם עשה כהוגן. והנה הלכה פסוקה היא ...קרא עוד

מעשה בחייל שגדל בבית חילוני ונתעוררה בו רוח טהרה וקיבל ע"ע לשמור שבת ולכן חזר לביתו רגלית מהבסיס שהיה שם לצורך הצלת נפשות, אך מחוסר ידיעה לקח את כל כליו על גבו, ויש לדון אם עשה כהוגן.

והנה הלכה פסוקה היא בעירובין מא ובאו"ח ס"ס שכט שכל היוצאין להציל חוזרין בכלי זיין למקומן, ויש לצדד דה"ה כלי תשמישו הנזקקים לצורך שימושו התמידי שאינו יכול להלחם בלעדיהם, שהרי הטעם להתיר את זה הוא כדי שלא יכירו בהם אויבים שאינם יכולים להלחם כעת כמבואר בגמ' שם, ממילא כל דבר שיחסר לו אם יצטרך להלחם שצריך לצורך המלחמה, יש להתיר לו.

ואע"פ שיש לטעון שכל חייל בפני עצמו אם יחזור לביתו עם כלי מלחמתו ותשמישו הנצרכים למלחמה לא יהיה בזה הצלת נפשות, מ"מ מאחר ואם כל החיילים יחזרו כל אחד מהם לביתו בלי כלי מלחמתו וכלי תשמישו הנצרכים יהיה בזה פיקו"נ שיכירו בהם אויבים, לכן יש בזה היתר פיקו"נ כללי.

ואע"פ שיצא להציל כבר ביום ו' לא נראה שיש טעם לומר דחמיר יותר מחמת זה, שהרי הוצרך להיות בבסיס גם בשבת, ואפי' לא היה צריך להיות בבסיס בשבת ממש אלא ביום ו' ויחזור כבר ביום ו' באופן שעד שיבוא לביתו יהיה כבר שבת לכאורה הוא ג"כ בהיתר זה, דהיתר זה אינו אלא מחמת פקו"נ שלא יכירו בהם אויבים, ומאי שנא מתי התחיל הצורך בזה.

והנה המשנ"ב בס"ס שכט הביא הטעם משום שלא יכשלו לעתיד לבוא, אבל בסי' תז סק"י הביא הטעם הנ"ל בשם הב"ח והא"ר שכן מבואר בגמ', ולמעשה יש לטעון טענה הנז' לב' הטעמים, ויעוי' בשבה"ל (ח"ו כו וח"ח פז) שהטעם של שלא יכשלו לעת"ל הוא טעם של היתר פקו"נ שדכיון שיש חשש שמא יתרשלו יש כאן חשש של פקו"נ אם נאסור עליהם, ולפי טעם זה אדרבה יש צד להתיר אפי' יותר מדבר המוכרח, אבל בגמ' משמע שההיתר הוא גם מחמת הטעם הראשון שכתבתי, ולמעשה צע"ק שיש מנהג ידוע בזה ואכמ"ל.

והנה למעשה יל"ע אם לכתחילה מותר לעשות כן, וצריך בזה כובד ראש ויישוב הדעת, אבל לענין בדיעבד יש בזה די לומר שאינו צריך כפרה.

ובענייננו יש להוסיף מכיון שרוב השטח שהוא בכלל רה"ר מרושת בעירובין עכ"פ באיזו פתרון כל שהוא, אמנם לא מוסמך אבל לכאורה לא חשש דאורייתא, והשטח שבין הערים שהוא כרמלית הוא בכלל מדבר שאינו רה"ר דאורייתא כמבואר בפ"ק דשבת ובלאו הכי לכמה פוסקים כמעט אין רה"ר דאורייתא היום, ממילא החייל הזה שנכשל בשוגג דרבנן במקרה שלו אפשר ללמדו שי' הנתה"מ שאין איסור שוגג בדרבנן, ואין כאן טענה שהיה לו ללמוד שזה נאמר על ת"ח במכות ועל בן נח בב"ק צב, ואילו חייל זה אדרבה בא מבית חילוני ובא ללמוד ועדיין לא הספיק.

במקרה הזה שהוא קונה בשבת מוצרים מחנות של מי שלא שומר שבת, צריך לשים לב לתנאים נוספים, מלבד התנאים שהתבארו בתשובה הקודמת, - יש לשים לב שהוא לא גורם שום איסור שהמוכר יעשה בגללו, כגון רישום המוצר בכל אופן שיהיה, ...קרא עוד

במקרה הזה שהוא קונה בשבת מוצרים מחנות של מי שלא שומר שבת, צריך לשים לב לתנאים נוספים, מלבד התנאים שהתבארו בתשובה הקודמת, - יש לשים לב שהוא לא גורם שום איסור שהמוכר יעשה בגללו, כגון רישום המוצר בכל אופן שיהיה, הזמנת ואספקת מוצר וכדומה, העסקת עובד בתשלום באופן האסור, וכן יש לשים לב שהמוצרים שהוא לוקח לא יהיה איסור מוקצה או נולד או נתלש בשבת או מעשי שבת.

שאלה שלום וברכה ויישר כח גדול על התשובות. א. שאלה: ידוע שמרן הגרח"ק שליט"א בודק בבדיקת חמץ במשך שעות, ולכאו' מפסחים ד' ע"א "ונבדוק בשית", משמע שזמן הבדיקה לוקח לכל היותר שעה. ב. שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה

ויישר כח גדול על התשובות.

א.

שאלה: ידוע שמרן הגרח"ק שליט"א בודק בבדיקת חמץ במשך שעות, ולכאו' מפסחים ד' ע"א "ונבדוק בשית", משמע שזמן הבדיקה לוקח לכל היותר שעה.

ב.

שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו".

ובהגהות הגר"א מחק תיבות אלו, וצ"ב מדוע מחקם, הרי מדברי הראשונים וכן מהגמ' שם בהמשך משמע שהיו מילים אלו שאל"כ אין הבנה למה שאמרו אח"כ ולא תהיה זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

א.

פעם הבתים היו קטנים יותר ולא מלאים חפצים רבים כמו היום.

וזה הטעם שבבתים רבים בדיקת חמץ אורכת כמה שבועות ג"כ, ובעבר אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר (פסחים ב' א').

כמו"כ אפילו תימא שגם פעם הבתים היו גדולים כבהיום, מ"מ הגמ' הנ"ל מיירי מצד החיוב, ורוצה הגמ' לומר שהחיוב לא יהיה יותר מזה, ונפק"מ עכ"פ למי שיש לו בית קטן שלא יהיה מחוייב לבדוק קודם לשעה זו.

אפשר להוסיף דנפק"מ גם למומחה גדול בבדיקה שיכול לבדוק בשעה אחת שלא יהא צריך להקדים יותר מזה.

ב.

הגר"א דרכו לפעמים שחולק גם על ראשונים.

ומ"מ אין קושיא על הגר"א מהמשך הגמ' דהגר"א לא מחק מילים דמים תרתי משמע, והיינו דם נדה ושפיכות דמים כדפרש"י.

בברכה מרובה

***

שאלה

הגמרא בריש ערבי פסחים אומרת שיש חילוק בין איסור אכילה קודם שבת לאיסור אכילה קודם פסח, והיינו משום דבפסח יש איסור מיוחד של "חיובא דמצה" ע"ש, ולכאו' צ"ע דהלא גם בשבת יש חויב לאכול ג' סעודות.

ואמנם יש לומר לחיוב בשבת אינו אלא מצד וקראת לשבת עונג דהוא ד"ק, אולם ז"א דהא כתב המג"א דפת משבת דאורייתא דכתיב אכלוהו היום, וגם, הא רובא דרבוואי סברי דאאיסור מד"ק כאיסור תורה דמי.

***

תשובה

בע"ה מוצ"ש חוה"מ פסח י"ט ניסן ע"ז

לכבוד הרב אוריאל שליט"א

שלום רב, לשאלה זו התייחס הרי"ד בפסקיו וז"ל, ואי קשיא, מאי שנא חיובא דמצה מחיובא דקידושא, הלא גם זה עשה הוא, כדאמ' לקמן זוכריהו על היין בכניסתו.

תשובה, התם עיקר הזכירה שאמ' רחמנא בתפילה שמברך מקדש השבת ולחזור ולקדש על הכוס בשולחן הוא מדרבנן, כדבענן למימר לקמן, ואין עשה בשתיית הכוס שלקידוש כמו שיש באכילת מצה.

ואם תאמר הרי גם בשבת איכא מצות ג' סעודות, אין בהן עשה מפורשת כמו שיש באכילת מצה ואינו אלא מדרבנן ומדברי קבלה וקרא' לשבת עונג ע"כ וכעי"ז ראיתי נדפס גם בתוס' הרי"ד ממהדו"ת.

וכן נראה שם מדברי הצל"ח שהבין כן שהוא משום שזהו חמור משום שהוא מפורש בתורה.

בענין אם ג' סעודות מדאורייתא, זהו מחלוקת הפוסקים ותליא באשלי רברבא, ורוב הפוסקים מקילין בזה, ועי' בהערות יד רמ"ה על השל"ה מה שהביא הדעות בזה.

ומ"מ גם אם הוא מדאורייתא יש לזה ביאור אחר, עי' עוד ברבינו דוד מה שהוסיף לבאר כאן דאין חשש אם יאכל וימנע מעונג שבת, דהרי ברגע שיהיהה שבע כבר לא יהיה מחוייב באכילה של סעודות שבת, שהרי עונג שבת הוא דבר המשתנה לפי המצב ולפי מה שמענג את האדם [ולפי הסברא שכתב האבנ"ז או"ח סי' תלג שאכילת מצה לתיאבון הוא משום הידור מצוה, א"כ גם כאן יהיה תועלת בהידור מצוה של הסעודות בשבת באופן שבודאי יאכל ומ"מ יש ענין להדר במצוה שהסעודה תהיה יותר לתיאבון, ומ"מ גם ע"ז י"ל שאין זה בדין וקראת לשבת עונג להביא עצמו לידי מצב שיוכל להתענג, ולכן אפי' אם לא יאכל כשאינו תאב הוא עונג שלו כמש"כ הפוסקים וכמבואר בדברי רבינו דוד שם, ודוקא בפסח הוא חיוב עליו לאכול מ"מ].

וכמו"כ אפשר דמצה מ"מ מפורש בתורה כנ"ל בשם הצל"ח.

ובמצפה איתן כתב שהחילוק הוא דסעודת שבת יש לה תשלומין למחר משא"כ מצה שזמנה רק בלילה.

מש"כ שרוב הפוסקים סוברים דרבנן הוא כדאורייתא, הנה אמנם יש נידון בפוסקים ובמפרשים האם דרבנן מהני לדאורייתא דלענין כל מיני דברים, אבל מ"מ לכו"ע יש דברים שנגזרו רק במצוות דאורייתא ולא במצוות דרבנן, עי' למשל בסוכה טז ע"ב, דגרסי' התם, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בעירובי חצירות דרבנן אבל הכא סוכה דאורייתא לא, וכ"ה בעירובין פו ע"ב.

וע"ע כתובות לו ע"ב, אי נמי עד כאן לא קאמר ר' דוסא התם אלא בתרומה דרבנן אבל קנס דאורייתא כרבנן סבירא ליה ע"כ.

אח"ז כתבתי אליו עוד: צדקתם שלא התבוננתי בדבריכם כראוי בחפזון הכתיבה, ואה"נ דקי"ל שדברי קבלה כדברי תורה כמו לענין ספק אם קרא את המגילה כמש"כ המשנ"ב בשם הפמ"ג, ואמנם הראשונים נחלקו בזה, ועי' מה שהביא הב"י בהל' קריאת המגילה לגבי עיירות המסופקות והערות שם מהדורת המאור, ומ"מ אנן קי"ל שדברי קבלה הו"ל כמן התורה לענין ספק דרבנן כמו שכתבתם וכנראה שהרי"ד סובר כהסוברים שהוא מדרבנן, או שניישב דס"ל שעונג באכילה הוא מדרבנן, ועי' מאירי קידושין כד ריש ע"ב.

ומאידך עי' מה שהאריך הרמב"ן בויקרא כג.

ומ"מ יש גם מקום להקל יותר בדבר שאינו מפורש בתורה, והרי אפילו באיסור עשה הקילו בגזירות יותר מאיסור לאו, עי' בגמ' סוכה שציינתי במכתב הקודם.

דברי האבנ"ז הוא הוסיף על דברי רש"י שם שהוא דין כללי מצד זה אלי ואנוהו ולכך היה אפשר להבין שהוא דין בסעודות בדיוק כמו במצות, ולזה באתי לדחות שעדיין כיון שלתיא בעונג יעשה אז מה שיתענג באותו הרגע, אבל מדברי רש"י לבד היה יותר קל, שניתן לומר מעיקרא עוד קודם שנכנסים לדון בזה, שאכן הידור מצוה הזה הוא פרט באכילת מצה.

בכבוד רב

ובברכת פסח כשר ושמח

***

שאלה

בס"ד

שבוע טוב

שאלה קטנה שהתעוררה בי:

קי"ל שהשורף חמצו של חברו פטור משום דחייב לבערו.

לפ"ז לכאורה מדוע שלא נשרוף כל חמץ של חילוני שנגיע אליו? ואפילו בביתו?

ומאידך גיסא, לפי ד"ת אם אכנס לבית של חילוני בפסח ואשרוף לו את חמצו האם יכול הוא לתבוע אותו בבי"ד ישראל? ואם לא, ז"א שמורת לעשות כן לכתחילה?

יישר כח גדול

יהודה

***

תשובה

שבוע טוב

שלום רב

לכאורה מצד הדין יהיה מותר לכתחילה לבער, ואף יהיה אולי חובה בזה, אם זה יהיה נוגע למעשה, ואני מעתיק מענין לענין מדברי הרש"ל ביש"ש פ"ג דב"ק, וז"ל, ומכאן הביא הגאון מהריי"א בתרומת הדשן סימן רי"ח.

שמותר אדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה.

מחמת שעוברת על דת, ועביד דינא לשמים.

ואין צריך להביאה לב"ד, כמו גבי נרצע.

ולאו דוקא כה"ג, אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית.

מכה אותה עד שתצא נפשה.

אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה.

ומ"מ אל ימהר בהכאה.

אם לא בתוכחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשמעת.

ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו.

ה"ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא.

וכן [הבאתי] לקמן סי' כ"ז פסק הרא"ש (סימן י"ג) להדיא שמותר.

וכן איתא בערכין (ט"ז ע"ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו'.

אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה.

ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה.

והוא אדם חשוב ומופלג.

אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה.

דא"כ לא שבקת חי לכל בריה.

וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים.

ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא.

והכל לפי ראות עיני הדיין.

ודוקא לאפרושי משארי איסורא, דבינו לשמים.

אבל מה שבין אדם לחבירו, כגון אחד שהכה חבירו.

שמותר לכל אדם, אפי' איש פשוט, להציל אחיו, ויכול להכות המכה, כדי להציל המוכה כמו שאפרש לקמן עכ"ל, ועי"ש בכל אורך דבריו.

אמנם בפועל קשה לנהוג כן למעשה, משום שיכול דבר זה לגרום למכשולות גדולות יותר, להכשילם בלפני עיור בשנאת ישראל ושנאת התורה ועוד כמה דברים ועל כעין זה אמרו עת לעשות לה' הפרו תורתך, וצא ולמד מה שהורו רבותינו בענין ברכות [דהיינו לתת לחילוני דבר בלא לברך], אע"פ שלא התירו הדבר לגמרי מ"מ באופנים מסוימים התירו הדברים כעין אלו, וכל ענין מורידין ואין מעלין שנקט החזו"א שאינו נוהג כיום אפשר שהוא מטעם זה.

ולכן בהרבה פעמים בענין החמץ יאמרו המורים שב ואל תעשה עדיף, ומ"מ הכל לפי הענין ולפי ראות עיני המורה.

בכבוד רב

***

שאלה

הנה בפועל נהגו ללמד ד"ת גם למי שאינו שומר תורה ומצוות, וזה פשוט שכך הוא בכל הסמינרים של ארגוני הקירוב, והכל תחת פיקוחם והוראתם של גדולי ישראל, ולא שייך לקרבם בשום אופן אחר, מאחר שאם תאמר לו לברך לא ישמע ...קרא עוד

הנה בפועל נהגו ללמד ד"ת גם למי שאינו שומר תורה ומצוות, וזה פשוט שכך הוא בכל הסמינרים של ארגוני הקירוב, והכל תחת פיקוחם והוראתם של גדולי ישראל, ולא שייך לקרבם בשום אופן אחר, מאחר שאם תאמר לו לברך לא ישמע לך וגם לא יבוא כלל לשמוע את ההרצאות, ולכן גם אם יש בזה איסור כדין תרי עברי דנהרא מ"מ עת לעשות לה' הפרו תורתיך, והרי אנו מחוייבים לעשות כן על מנת להשיבם למוטב, וראה באג"מ או"ח ח"ה סי' י"ג סק"ט שהתיר לתת דברי מאכל כשהוא לצורך קירוב, ואין הדבר מסור אלא לחכמים, וכאן כבר הורו חכמי הדור והחזיקו בזה.

אכן כל היתר זה היינו כשמלמד לצורך קירוב או עכ"פ על מנת להישיר עיניו של האינו שומר תו"מ ולקרבו אהבת התורה ולומדיה, אבלם אם לומד על מנת לקנטר אסור, והרי זה בכלל המלמד לתלמיד שאינו הגון, עיין תענית ז' א' וחולין קל"ג א'.

והמלמד במכללה של אנשים שאינם שומרי תו"מ תלמוד וכדו' יעשה שאלת חכם, דפעמים גם בזה יתכן משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך.

והנה מה שלכאורה י"ל דבאמת מצד הדין היה לומר דחשיב כתרי עברי דנהרא, כמ"ש בעירובין מ"ז שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכתב ברש"י וז"ל, שאינו מוצא ללמוד בארצו.

שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו, יש רב שמשנתו סדורה בפיו, ושונה לתלמידיו דרך קצרה עכ"ל.

אמנם יתכן לעניננו דמ"מ רוב בנ"א יכולים ללמוד מרב אחר, ודוקא התם שרוצה לצאת לחו"ל שאינו מוצא רב ללמוד, אבל בסתמא לא אמרינן הכי, ובפרט כיום שישנם הרבה חומרי הסברה מודפסים ומוקלטים א"כ אפשר דברוב בנ"א חשיבי כאילו בודאי יש להם רב אחר ללמוד, ואי"ז כתרי עברי דנהרא, ולא עוד אלא שטוב ללמדו בכשרות, דאל"כ יוכל בנקל ללמוד מרב שאינו הגון, ובאופן שאם לא יתן לו עתה יעבור איסור גדול יותר הזכירו בזה כמה פוסקים התירו, וכמו שהבאתי בתשובה שלפני זה, וכן ראיתי להגרמ"ב זילברברג שהביא מה שהורה הגריש"א שאפשר לקבל במלון אדם שישוב אח"כ בשבת לביתו, משום שבימי שהותו במלון עכ"פ ימנעוהו ממאכלים אסורים [אולי יש להוסיף דגם לחלל שבת בלאו הכי יחלל ורק שמצילו ממאכא"ס].

והנה בד"כ עיקר החשש הוא רק האיסור להשמיע לו ד"ת בלא שמברך ברכה"ת, וא"כ אי נימא שאין איסור לשמוע ד"ת קודם ברכה"ת, שהרי הרהור דעת רוה"פ להתיר, וכ"כ בשו"ת האלף לך שלמה [או"ח סי' ל"ה] שאין איסור שמוע ד"ת קודם ברכה"ת, [ועיין תשוה"נ ח"ג סי' ס"ג], וא"כ גם אם ידבר אח"כ מ"מ הרי לא גרם לו בודאות לעבור ע"ז, והר"ז דומה למתני' דשביעית הנ"ל דשרי, אכן באמת דעת רוב הפוסקים שאסור גם לשמוע ד"ת קודם שמברך ברכה"ת, וכ"כ בשערי תשובה סי' מ"ז סק"ג בשם הלק"ט ח"ב סי' קנ"ט, וכ"כ הגרש"ז אויערבך (הליכ"ש תפילה פ"ו ס"ה) והגר"ח קניבסקי במכתב.

ויש לציין, דהנה כל הנידון הוא באופן שמדבר ד"ת ממש, אבל בסימנרי הקירוב שהנידונים המדוברים שם הם על יחוד ה' א"צ ברכה"ת, ומותר גם בבהכ"ס, כמבואר בחכמת שלמה להגר"ש קלוגר על השו"ע, וכן נוהג הגראי"ל שטינמן שליט"א (מנחת תודה לידידי הגר"ג הוניגסברג שליט"א).

והנה אפשר לומר דהנה נקטו מן האחרונים שמי שאנוס מלברך ברכה"ת מותר ללמוד, והיינו שהאיסור אינו מה שלומד אלא מה שאינו מברך, ומי שלומד ואינו מברך האיסור אינו מצד הלימוד אלא מצד הברכה, וא"כ הנך עניים בדעת שלא זכו לאור באור החיים ודעתייהו אנסן מלברך עכ"פ לדידן אפשר שנוכל ללמדן מן הדין.

אכן באמת זה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים, דהנה כתב המ"ב סי' מ"ז סקכ"ח דמי שהיה ניעור כל הלילה אם אפשר לו ישמע הברכה מאחר, ונחלקו האחרונים אם אי אפשר לו לשמוע מאחר האם אסור בת"ת, ועיין במשנ"ב מהדורת דרשו שם שהביאו דעות ספרי השו"ת וגדולי ההוראה בזה, וא"כ להסוברין שיהיה אסור לו ללמוד שם א"כ איכא איסורא גם בלימוד עצמו בלא ברה"ת.

וכן ראיתי אח"ז מה שכתב הגר"י זילברשטין בחשוקי חמד ברכות דף יג ע"א וז"ל, מדברי אפרקסתא דעניא (ח"ג יור"ד ב' סימן ריז, עי"ש) [שמדבריו מבואר כהיסוד הזה שהזכרנו] אולי יש ללמוד דמי שאינו יכול לברך ברכת התורה, וכגון תינוק שנשבה, מותר לו לעסוק בתורה גם בלי ברכה.

אמנם יש לחלק, שאונן מעיקר הדין פטור מלברך, משא"כ התינוק שחייב לברך אלא שאינו יודע עכ"ל.

ועוד ציין שם למה שכתב הוא שם עוד בדף כא ע"א וז"ל שם, מעשה בבן תורה שנסע באוטובוס מירושלים לת"א, לידו ישב שוטר גלוי ראש שאינו שומר תו"מ, מעיין בעתון.

חשקה נפשו של הבן תורה לקרב לב שכנו לאביו שבשמים הוא פנה לשוטר ואומר לו סלח לי, על דש חולצתך כתוב ישראל, אולי תרשה לי לספר לך מהי המשמעות של התיבה "ישראל"? לא אגזול ממך הרבה זמן.

.

.

ברצון, השיב השוטר.

אמר לו 'ישראל' הם ראשי תיבות של אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה.

כלומר כשאנחנו מזכירים ישראל, אנו צריכים להזכר ולהתנהג בהתאם למעשיהם של האבות והאמהות ע"ה.

ולאחר פירוט הדברים עם דוגמאות מעשיות, סיפר לו הבן תורה שחידוש זה נמצא בתורתו של הבן איש חי, שהיה גדול היהודים בעירק היא בבל.

ומכאן זרמו הדברים לתלמוד בבלי, ובנתיים השוטר לבש כובע והטמין את העתון בכיס וכמעט שוחחו שעה בדברי תורה ערבים.

וכשנפרדו אמר לו השוטר מה שדברת עמי הם דברים רבי ערך לעומת העתון.

נשאלת השאלה הרי נאמר במסכת ברכות דף כא ע"א מנין לברכת התורה לפניה מן התורה.

שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו.

ואיך היה מותר לשוחח דברי תורה עם השוטר שלא בירך ברכת התורה לפניה.

והצעתי שאלה זו לפני שנים רבות לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א והשיב לי: השוטר לא נתכוין לקיים בשיחה זו מצות תלמוד תורה ויתכן שבאופן זה לא חייבים לברך על התורה.

כי הוא התעניין בתורה לשמוע חכמתה ובינתה אבל לא נתכוין לקיים בשיחה זו מצות עשה ושננתם לבניך ודברת בם.

ויש להביא ראיה לכך מהנאמר בחכמת שלמה (או"ח סימן תרפז ס"ב) שהקשה, מה רבותא דמבטלין ת"ת למקרא מגילה, הרי מגילה הוי נמי תורה? והשיב: אם מכווין למצוות מגילה, לא מקיים בו תלמוד תורה.

יעו"ש.

אם כן כ"ש שאם מכווין לחכמה, לא מקיים בזה מצוות תלמוד תורה, ולכן מותר לדבר עמו הגם שלא בירך.

וכמדומה שבזמן אחר השיב לי מו"ח שליט"א שברכת התורה היא מצוה, אבל אם אי אפשר לברך כגון שלא זוכר מה מברכים עליה, אין איסור ללמוד, ואם כן כשלא ניתן לבקש מהשוטר בשלב זה שיברך עדיף שילמד ולא יתבטל מהתורה הגם שלא בירך, וצ"ע.

ואולי יש להביא ראיה ממה שכתב המשנ"ב (ריש סימן מט) דסומא מותר לקרות בע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, והכי נמי עדיף דלא יבטל מלימוד התורה, אף אם לא בירך ברכות התורה.

ואף על פי דהתם לא יוכל ללמוד עולמית, מ"מ יעויין בתוס' (ב"ב דף כא ע"ב ד"ה ומקרי) דפסידא דשעה אחת מלימוד התורה הוי פסידא דלא הדר עכ"ל החשוקי חמד.

לסיכום, מותר ללמד חילוני ד"ת גם אם לא בירך ברכת התורה מכמה טעמים.

באופן כללי בשאלה האם חמיר מנדה או לא, לפני כן יש לראות האם השאלה באופן שהיה זה דרך אישות או לא, דאם היה דרך אישות יש בזה איסור דאורייתא, ואילו שלא דרך אישות אין בזה איסור דאורייתא לכמה ראשונים וכ"ה ...קרא עוד

באופן כללי בשאלה האם חמיר מנדה או לא, לפני כן יש לראות האם השאלה באופן שהיה זה דרך אישות או לא, דאם היה דרך אישות יש בזה איסור דאורייתא, ואילו שלא דרך אישות אין בזה איסור דאורייתא לכמה ראשונים וכ"ה פשטות הסוגיות בע"ז ל"ו [וגם נחלקו הראשונים האם זהו רק בז' עממין, עיין בטור סי' ט"ז, ואם השאלה נוגעת למעשה מאיזה צד יש לצרף גם זה].

אכן באמת נחלקו הראשונים בענין בא על ארמית בצנעא, וכתב בחידושי הר"ן סנהדרין פ"ב ע"א וז"ל, בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכותית חייב עלי' משום נשג"א.

וא"ת והרי אמרו שקנאין פוגעין בו והיא הלל"מ וכיון שכן למאי איצטרך בית דין של חשמונאי.

ובפ' אין מעמידין אמרי' שאין קנאין פוגעין בו אלא בפרהסי' וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם היה הכרת אף בצנעא למה הוצרך ב"ד של חשמונאי לגזור על הכותי' הרי יש בו כרת.

אלא שמ"מ יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול ליתיה אלא בפרהסיא.

או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב"ד של חשמונאי שיהו מלקין אותו ד' מלקיות משום נשג"א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשבי' המלקיות יתרחק מן האיסור.

ומעתה בפרהסיא הועילה גזרתם כשלא פגעו בו קנאין.

ומאי דאמרינן בע"א שלא היתה גזרתם אלא בצנעא לאו דוקא בצנעא ולא בפרהסיא אלא שעיקר כוונתם הית' בצנעא שהיה פטור מדיני אדם יותר מפרהסיא דאלו בפרהסיא לא ימסור אדם לעבירה זו שאם יבא קנאי אחד שיהרגנו אלא עיקר גזרתם הית' בצנעא וה"ה בפרהסיא היכא דלא הוה ביה קנאי עכ"ל.

וא"כ יש ב' תירוצים בדבריו, ולתירוצו הראשון אה"נ בפרהסיא יש חילול ה' וכרת, ובצנעא הוא איסור דרבנן, וכ"ד המ"מ אישות פ"א ה"ד והטור סי' טז, ולפי תירוצו השני של הר"ן מדאורייתא אסור גם בצנעא ויש כרת בזה.

וכ"כ הב"ש אהע"ז סי' ט"ז בשם דרישה וב"ח, וע"ש בח"מ ואבנ"מ סק"ד.

ומ"מ גם להדעות שסוברין שהאיסור הוא גם בצנעא, לכאורה כיון שלא נתחתם דינו בכרת אלא בדברי קבלה קיל טפי מנידה, אכן לא אדע מאי נפק"מ יש בשאלה זו.

אם השאלה אינה נוגעת למעשה מבחינה תורנית; האמת היא שיש חומר בזה שאין בזה ויש חומר בזה שאין בזה, ומו שכתב הרמב"ם והטור שם עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא ובנו מן הכותית אינו בנו ומסיר אותו להיות אחר עכו"ם ודבר זה גורם לידבק בעכו"ם שהבדילנו ה' מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו עכ"ל.

ומצאתי בב"ח אבן העזר סימן טז שנחית לשאלתכם הזו, וז"ל, ובסמ"ג (לאוין קיב) כתב עוד וז"ל והרי שלח הקדוש ברוך הוא ביד נביאיו שענשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה שנאמר בנבואת מלאכי (ב יא) בגדה יהודה וגו' פי' שכרתה של תורה הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שלא יהא בכלל ער ועונה וגו' ואין זה ערירים האמור בעריות דערירי הולך בלא בנים והכא יש לו בנים אלא דלא מעלי.

ומצאתי על שם מהר"א שטיין וז"ל ראיתי בספר המצות [נ"א המדות] בשער התשובה שכתב כמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא אם כן בא על אשת איש או על הגויה או יוצא לתרבות רעה וכיוצא בו מעבירות גדולות וכו' הרי שכתב עבירה זו בין אשת איש ובין כפירה ומסיים וכיוצא בו מעבירות גדולות אלמא שמאוד חמור הוא והוא בכלל העבירות הגדולות וצריך ליזהר בו מאוד עכ"ל.

עוד כתב מהר"א שטיין וז"ל יש מקשין אמאי לא הביא הסמ"ג הא דפרק עושין פסין (עירובין יט א) אברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול לישאר בגיהנם דמפיק להו חוץ ממי שבא על הגויה דנמשכת ערלתו ולא מבשקר ליה ונ"ל מאחר שפי' התוספות בפרק הזהב (ב"מ נח ב ד"ה חוץ) דאף הבא על הגויה עולה אחר י"ב חודש א"כ הוה כמו א"א שעולה נמי אחר י"ב חודש כדמוכח התם פרק הזהב (שם נט א) וא"כ מאחר שכתב הסמ"ג שהוא קשה מכל העריות א"כ ממילא לא גרע מעריות דא"א שאינו עולה עד אחר י"ב חודש וא"צ להזכירו עכ"ל מהרא"ש.

וכתב עליו מהרש"ל (בביאוריו לסמ"ג שם) וז"ל אבל מ"מ אין נראה בעיני לומר כן שיהא גדול ענשו משאר עריות שהן בכרת ומיתה אלא ר"ל שהפסד גדול יש כיון דע"י זה סופו להדבק בע"ז ולחלל השם צא וראה מה אירע לישראל בבנות מואב והא דלא מייתי כאן הא דאברהם משום דהתוספות פירשו לשם (ב"מ נח ב ד"ה חוץ) דהבא על הגויה אינו נענש לירד בגיהנום אלא אם כן יש בידו שאר עבירות שיורד בשבילם לגיהנום דאז כשבא על הגויה ג"כ לא מבשקר ליה אברהם ואינו מעלהו מיד אחר י"ב חודש ומשום הכי לא תני נמי הבא על הגויה באינך ג' שיורדין ואינן עולין מיד ומה"ט לא הזכירו הסמ"ג לפי שהוא רוצה להזכיר תכף העון במי שבא על הגויה בלחוד בלא צירוף שאר עבירות עכ"ל מהרש"ל [עכ"ל הב"ח].

ואולי מדברי המ"מ שכתב שכאן המלקות פוטרו מכרת משא"כ בשאר חיי"כ דקי"ל שאינו פוטר, אולי חזינן דס"ל שקיל משאר חיי"כ.

אחר זמן רב ראיתי בספר יבקשו מפיהו שהביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל [בחלק על נישואין], דבודאי גויה חמירא הרבה מנדה, והאריך שם בדבר זה, והביא שם כמה שמועות בשם מרן זצ"ל בענין זה [כמדומה], ואינו לפני כעת, ועי"ש באריכות והנפק"מ למעשה.

בענין מה שחושש אם יש בזה חילול ה' שיש קרוב משפחה שאינו שותמ"צ שיראה את השבירה, יעויין מ"ש רש"י בע"ז ט"ז ב', פתיא אוכמא, כלי שחור כמו (עבודה זרה ל"ג ב') הני פתוותא דבי מיכסי אוכמא שנשתחר ע"י מלאכה כלומר ...קרא עוד

בענין מה שחושש אם יש בזה חילול ה' שיש קרוב משפחה שאינו שותמ"צ שיראה את השבירה, יעויין מ"ש רש"י בע"ז ט"ז ב', פתיא אוכמא, כלי שחור כמו (עבודה זרה ל"ג ב') הני פתוותא דבי מיכסי אוכמא שנשתחר ע"י מלאכה כלומר גם אתה רגיל ותדיר בתורה כמו (ברכות דף כח) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה חכמה מפוארה בכלי מכוער (תענית דף ז) דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם עכ"ל.

והענין הוא דישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, והרשעים המלעיגין על היראים תמיד ילעיגו מה שיעשו ומה שלא יעשו, ואין אנו צריכין לעשות יותר מהמוטל עלינו שמעתי מהג"ר דוד מורגנשטרן שליט"א שסיפר כי בעבר היה לו כובע מיושן ואמרו לו שזה לא ראוי, ושאל את הגרי"ש אלישיב, ואמר לו הגרי"ש שאם זה מחמת כבוד תורה אילו היית רואה את הכובע שהיה לחפץ חיים שזה היה במצב גרוע משלך בהרבה, אבל מ"מ אדם צריך שלא להבליט עצמו וכו'.

ומ"מ חזינן שאין כאן בעיה של חילול ה'.

.

ויש לציין דהגראי"ל שטיינמן לא השקיע כלל בטיפוח ובקישוט ביתו ורהיטיו ויצא שמו מחמת כן לשם ולתהילה ולתפארת בכל העולם ולא היה מזה חילול השם אלא קידוש השם ודוגמה לשקיעות בתורה ועזיבת הבלי העולם.

ועיין בספר לעבדך באמת מהג"ר דב יפה שהביא מהחזו"א דהאיסור על ת"ח לצאת בבגד עם לכלוך הוא רק בכתם לח אבל בכתם יבש אין גנאי, ובשערים המצויינים בהלכה, תירץ את דברי רש"י בעבודה זרה, דמיירי שרק אינן מתוקנים.

כלומר שאין לכלוך על בגדיו, אלא שרק אינם מבהיקים ביופים, וכן כתב החיד"א (כסא רחמים אבות דר"נ פי"א מ"ב) אהא דאיתא שם "אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים חרובים, ולובש בגדים צואים וכו', לסוף אתה מוצא כל התורה כולה בידו, עיין שם [והבאתי בחיבורי אורח חכמים].

וא"כ לדבריהם גם כתם אין למצוא בבגדי תלמיד חכם כמו במשנה במקוואות, אלא שאין התלמיד חכם צריך לכבס בגדיו כדי שיבהיק ביופיו, כל זמן שאין בו כתם, וכן כתב היעב"ץ בסוגין 'פתיא אוכמא', לא איירי שיש לו רבב ולכלוך ושומן על בגדיו, אלא שבגדיו לא מזהירים ומבריקים, עכ"ד.

וראיתי עוד בחשוקי חמד להגר"י זילברשטין בע"ז שם, שכתב וז"ל, ולכאורה היה אפשר לתרץ ב' תירוצים, א.

שהתם בשבת מסקינן שדוקא בגלימא, דהיינו במלבוש עליון, אין למצוא רבב על בגדו, וכאן בעבודה זרה מיירי בשאר בגדים, שאינם מלבוש עליון.

ב.

שרבב היינו שומן וחלב, ובזה יש להקפיד יותר, וברבינו חננאל הוסיף וכתב הטעם משום שאין בני אדם מתדבקים בתלמיד חכם, כיון שחוששין שלא יתלכלך מלבושם ממנו, משא"כ כאן בעבודה זרה מיירי בכתם בעלמא.

לענין לקחת כסף משלך ולתת לעניים עבור אחיך, שיחשב כאילו הוא נתן את הצדקה, התשובה בזה ששייך לעשות כן דבמתני' פ"ק דשקלים מבואר ששייך לשקול עבור אחר, וכן על נשים וקטנים נזכר בפוסקים הלשון לתת עבורן, מלבד זאת יתכן שגם ...קרא עוד

לענין לקחת כסף משלך ולתת לעניים עבור אחיך, שיחשב כאילו הוא נתן את הצדקה, התשובה בזה ששייך לעשות כן דבמתני' פ"ק דשקלים מבואר ששייך לשקול עבור אחר, וכן על נשים וקטנים נזכר בפוסקים הלשון לתת עבורן, מלבד זאת יתכן שגם לאחר שזיכית עבורו את הכסף אפילו שלא על מנת לתת לעניים מותר ע"פ דין לקחת הכסף שלו שזיכית עבורו ליתן לעניים, דהא קי"ל שכופין על הצדקה.

אך יתכן שעדיף שתאמר לו מראש שאתה עושה כן עבורו, שבכך יקיים מצוה בכונה, ותעמוד לו זכותו בעולם האמת, ובפרט לגבי מתנות לאביונים שהוא חיוב מן הדין, ובזה יתכן דמצוות צריכות כוונה [ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנידון אם כוונה במצוות דרבנן לעיכובא ובתשובה אחרת הרחבתי לגבי הנידון אם דברי קבלה כחיובי פורים נחשבים כדאורייתא], והדרך הראויה היא לזכות במתנל"א לפנ"ז את הכסף עבורו ע"י אחר כדין ע"מ שיתנו לעניים, ואז לתת לעניים.

ויעויין בספר אלא סי' ס"ד סי"ז שהובא שם על מרן הגרח"ק שליט"א שנותן מתנות לאביונים גם עבור הרבנית.

והובא איך שאומר לגבאי הצדקה שנותן גם עבורו וגם עבור אשתו, אכן יתכן דבאמת מינתה אותו שליח וזיכה לה מעיקרא.

[הוספה מלאחר זמן רב, נראה שאפשר להביא ראי' מהגמ' בכתובות יא ע"א דמצוה הוא זכות לאחר כל עוד שלא מחה, ולא חובה, ומ"מ עדיין יש כאן מקום לדון לגבי לתת מראש לטובת שישתמש בזה למצוה פלונית ואחר כך לקחת ממנו שלא מדעתו ולהשתמש בזה למטרת אותה המצוה, ועי' בסוגיות בפ"ק דקידושין בנותן לעבד ע"מ שיצא בו לחירות ואולי יש קצת קשר לשם].

שוב כתב אלי הגאון רבי יואל לטס שליט"א [מו"ץ בבית הוראה של הגרש"צ רוזנבלט] וז"ל:
לכבוד הרב עקיבא משה,
דבריו של מר משמחי לב, השאלה עצמה היא יותר מחצי תשובה, ואני לא חושב שאוכל להוסיף על דבריך.

הנידון שכבודו מעלה, אני מסופק בו מזמן על עצם מצות צדקה, האם היא מצוה על ידי מעשה הנתינה, או ע"י זכות הנתינה ממונית.

נ"מ במצוה בו יותר מבשלוחו, או במקרה שלכם, שהנותן לא יודע שנתן ואולי אפילו לא רצה לתת.

למעשה בדברי חז"ל רואים שהזכות של צדקה קיימת בכמה אופנים, "צדקה אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה" בסוכה, אפ' נפלה ממנו פרוטה ועני מצאה כו', והגמ' בב"ב הלא פרוס לרעב לחמך, ואם לא, עניים מרודים תביא בית.

זו מלכות הרשעה וכו' ואפילו הכי נחשבת לו צדקה.

וכן יש אולי להוכיח מהמעשה שם דאחיינים של רבי יוחנן, הוא גבה מהם, ולא זיכה ונתן.

עכ"פ, מהדברים של הקצות קפ"ב נראה שאין מניעה לעשות מצות ע"י שליח, ואם זכיה מדין שליחות לכאורה מהני גם בצדקה.

כנראה ההבדל הוא בדרגה של השכר, כמו שהאופן שאין עני יודע מי הנותן והנותן לא יודע המצוה יותר גדולה, וכן במי שמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות, או להיפך מי שנותן בפנים זועפות וכו'.

כן מסתבר שאם הנותן יודע ורוצה, מצוותו יותר גדולה.

וכ"ש במתנות לאביונים, דאית ביה שיעורא וחובה על כל אחד.

מהמנהג של מחצית השקל, לתת גם עבור בניו הקטנים אין ראיה, דשם הוא רק מנהג.

וכן מה כבודו הביא ראיה מפרק קמא דשקלים, זכור לי שם המפרשים מסבירים ששוקל בשליחות מפורשת, דהיינו קיבל כסף מחברו כדי לתת עבור, ושם איירי באופנים שנתן בטעות בשביל עצמו כו'.

גם בכופין על הצדקה יש כללים, גם כופין על שאר מצות עשה, אבל היום לא כופין.

כמדומני שיש קצות בסימן א', שדן בענין של עביד איניש דינא לנפשיה ע"י כפיה למצות.

לכן נראה לי ברור, שהכי טוב הוא לשכנע לתת מכספו, ואם לא שיזכה לו באופן שיוכל לעשות מהכסף מה שירצה, ואז יודיע לו שנותן מתנות לאביונים ומהחה"ש.

האופן אחרון שהצעתם, לתת בלי להודיע, אינני יודע אם מהני.

(בדרשו (ביאורים ומוספים על המ"ב) הביאו דיעות של פוסקי זמנינו האם מועיל עבור אשתו בלי ידיעתה, ולא נראה לי קשור).

יואל לטס