נראה שמותר ללא חשש. מקורות: הטעם העיקרי להיתר זה הוא כמו שנתבאר בא’ התשובות הקודמות שבכל אופן שניכר שהדם הוא דם אדם אין בו איסור, עי”ש באריכות, וע”ג מברשת שיניים הוא ניכר שהוא דם אדם, כמו חלב ...קרא עוד

נראה שמותר ללא חשש.

מקורות: הטעם העיקרי להיתר זה הוא כמו שנתבאר בא’ התשובות הקודמות שבכל אופן שניכר שהדם הוא דם אדם אין בו איסור, עי”ש באריכות, וע”ג מברשת שיניים הוא ניכר שהוא דם אדם, כמו חלב שקדים עם שקדים ברמ”א ביו”ד סי’ פז.

וכמו כן יש לדון לצרף בזה עוד ב’ צדדים נוספים, הא’ שהדם הזה מעורב עם משחת שיניים והב’ שהרי מכניס לפיו דבר פחות מכשיעור בלי בליעה, ואין זה פשוט לאיסור אפי’ באיסורין, ועי’ בט”ז ביו”ד סי’ צ”ח מה שדן אם יש להשוות להל’ תענית.

ולגוף ענין הנידון על טעימה באיסורין, משמע דעת הט”ז שם בריש סי’ צח שאין להקל אם מכניסה לתוך פיו, ויש לציין שכ”כ להדיא בש”ך בסי’ קח סקכ”ד בשם הריב”ש סי’ רפ”ח דטעימה באיסורין לא הותר כלל ושכן מתבאר גם בדברי הרמ”א שם סעי’ ה, ומיהו עיקר ההיתר שכתבתי הוא מטעם שניכר שהוא של אדם שהוא היתר מספיק כמו שנתבאר במקומו, ושאר צירופים הוא רק להסיר החשש מדעת רש”י שאוסר בדם באופן שניכר כמו שנתבאר במקומו, אע”פ ששי’ רש”י לא נפסקה להלכה.

ומ”מ באמת שאם האיסור מעורב עם משחת שיניים הוא יותר קל לענין טעימה, ויעוי’ בפתחי תשובה ריש סי’ צט.

*

אולם שוב לאחר זמן רב ראיתי בשם שהביאו הגריש”א ובעל חשב האפוד (בית ההוראה ספר א עמ’ יד) להחמיר בזה.

ובשם הגרח”ק שם הובאה שאלה בנידון והגרח”ק השיב שאין לחוש מספק, וצ”ע דהרי בשאלה שם הובא אופן שיש ודאי דם, ולא ספק, ושמא אה”נ שההיתר שלו הוא רק באופן של ספק, או שמא כוונתו שהוא ספק שמא יבלע, אם נימא שתפס שעצם ההכנסה אין בה חשש איסור.

ומאידך עי”ש בדברי כותב התשובה גופיה, וצ”ע בכ”ז.

קרא פחות
0

אם ניכר שהחלב הוא חלב אדם לכאורה יש להתיר. מקורות: פסק הרמ”א יו”ד סי’ סו ס”י שדם אדם ודם דגים מותר על ידי תערובת, וכתבו שם הנו”כ הטעם בזה דכיון שהאיסור הוא רק משום מראית העין א”כ ...קרא עוד

אם ניכר שהחלב הוא חלב אדם לכאורה יש להתיר.

מקורות: פסק הרמ”א יו”ד סי’ סו ס”י שדם אדם ודם דגים מותר על ידי תערובת, וכתבו שם הנו”כ הטעם בזה דכיון שהאיסור הוא רק משום מראית העין א”כ בתערובת שאין מראית העין מותרין, עי”ש בביאור הגר”א וכעין זה כבר בב”י ובש”ך שם, ומלשונם ובייחוד מלשון הגר”א הנ”ל משמע דזה מוסכם שדין דם אדם שווה לדם דגים לענין שכשיש הוכחה שאינו דם המה חיה ועוף מותר, עי”ש בלשונו, אם כן באופן זה אם ניכר שהוא חלב אשה באיזה אופן כגון עכ”פ בתחילת ההנקה שיש נראות מיוחדת שהוא חלב אדם או בכלי השאיבה שניכר שהוא מיועד לשאיבה של חלב אדם וממילא ניכר גם הדם שבו שהוא דם אדם לכאורה יש להתיר.

וכן בהגהות תוספת מרובה על גליון השו”ע שם הביא בשם האורח מישור בס”ק ה’ שאם אצבעו מטפטף דם שרי למצוץ שהרי ניכר שמאצבעו בא הדם וכשיש הוכחה מותר אף בדם אדם עכ”ד, ומבואר בדבריו להדיא כהיסוד הנ”ל.

ואע”פ שכתב שם היד אברהם שהיתר הרמ”א ע”י תערובת הוא רק באופן שאין ניכר הדם, מ”מ לא נחית לאופן שבתערובת יש הוכחה שהוא דם אדם, אבל בס”ק הקודם נחית לזה והביא שם פלוגתא דרבוותא עי”ש, ורוב המוחלט של הדעות שהביא שם נקטו כדעת הב”י והש”ך והגר”א הנ”ל בטעם ההיתר, וגם אלו שנקטו שם בדעת רש”י דלא כן מ”מ מוסכם שהתוס’ חולקין על זה, (דהמנחת יעקב גופיה שהביא שם שהוא מהנוקטים כן בדעת רש”י מ”מ המנחת יעקב עצמו תלה כן בפלוגתא דרש”י ותוס’), וגם אם נימא שהיד אברהם עצמו חשש לזה, מ”מ למעשה אין צריך לחשוש למיעוטא בדרבנן כנגד רובא דרובא דהפוסקים וכנגד הסכמת גדולי האחרונים הב”י והגר”א והש”ך דרב גוברייהו.

ויעוי’ ברמ”א יו”ד פז ג דחלב שקדים בבשר בהמה עי”ש שנהגו להניח אצל החלב שקדים שלא יראה כבשר בחלב, ואע”ג דזה אתיא שפיר כדעת הב”י והש”ך והגר”א כאן מ”מ אין מזה ראיה לעניננו, דשם מעולם לא גזרו עלה להדיא משא”כ הכא בדם אדם.

אבל מה שיש להביא ראיה מהרמ”א לענייננו הוא שהנחת השקדים עם חלב השקדים חשוב היכר, וכה”ג גם בדגים, ולכן גם כאן אם החלב ניכר שהוא חלב אדם ועמו נמצא דם האדם חשיב ג,כ היכר.

ומ”מ יש לדון באיסור בשר אדם דנחלקו בזה הרמב”ם והרמב”ן אם הוא דאורייתא או דרבנן, וא”כ למה שלא נאסור דם מדרבנן כדין קרנים וטלפים ודם של איסורין, וכמו שאסרו האחרונים קילופי עור אדם.

ומ”מ זו קושי’ כללית גם על דברים שנתבארו להדיא בפוסקים להתיר בדם אדם כגון באופנים שנתבארו, ויל”ע.

ולגוף פלוגתת הרמב”ם והרמב”ן הנ”ל, הואיל ואתאן לזה יש לציין דהרמ”א פסק כהרמב”ם בזה ויש בזה תמיהה רבתי דכל הראשונים חולקים על הרמב”ם בזה, והם הראב”ד והתוס’ והרא”ש והרמב”ן והרשב”א שכולם סוברים שאין איסור אכילת בשר אדם דאורייתא, והרמ”א אין דרכו לפסוק כהרמב”ם כשכל הראשונים חולקים עליו, ויעוי’ בפמ”ג על דברי הרמ”א שם שכ’ שאפי’ לצרף דעות שאר הראשונים לספק ספקא ג”כ אי אפשר אחר שהכריע הרמ”א כהרמב”ם והיא תמיהה גדולה ולא זכיתי להבינה.

וכמו כן יש לעיין בזה עוד מש”כ הפמ”ג לענין לצרף ספק ספקא באיזה אופן מיירי הפמ”ג, דאם מיירי בנשר מן האדם חי הרי הו”ל אבר מן החי ואם מיירי שנשר מן האדם מת הרי יש בזה איסור הנאה מדאורייתא כמ”ש שם הש”ך וכלול בזה איסור אכילה, א”כ מהו ההיכי תמצי לצרף כאן לענין ספק להחשיב שיש כאן דעה שהוא רק איסור דרבנן.

ואולי זה יהיה תירוץ גופא למה לא הביא הרמ”א חילוקי השיטות בזה מאחר דאין בזה נפק”מ וכנ”ל.

ואם תירוץ זה יהיה נכון ברמ”א, א”כ יש לתרץ בזה גם תמיהת הט”ז שם שהקשה למה הטור וב”י השמיטו הדעות בזה, והשתא יש לומר דמאחר שבלאו הכי הוא איסור ולעולם יהיה איסור דאורייתא כנ”ל, לכך לא טרחו להביא הדעות בזה אם יש בזה איסור דאורייתא נוסף של בשר אדם.

וצל”ע בכ”ז.

קרא פחות
0

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושא"ס שלו' רב וכט"ס ע"ד הנידון של ירידת גשמים בזמן שהולך לאפיית מצות אם חשיב כשפך לו קיתון על פניו, כמו במתני' דסוכה ספ"ג [כח ע"ב] דאם ...קרא עוד

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
מח"ס גם אני אודך ושא"ס
שלו' רב וכט"ס
ע"ד הנידון של ירידת גשמים בזמן שהולך לאפיית מצות אם חשיב כשפך לו קיתון על פניו, כמו במתני' דסוכה ספ"ג [כח ע"ב] דאם ירדו גשמים בסוכתו הו"ל כמי שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו.

ואכתוב בזה הנלענ"ד, דמ"ש בסוכה לא מיירי אלא במצוה שעיקרה לצאת מביתו, דכל ז' ימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו ארעי כדתנן בסוכה [כח ע"ב], ואמרו ז"ל בפסיקתא דר"כ [פ' דסוכות] והובא בילקו"ש [אמור רמז תרנג] ובהדר זקנים לבעלי התוס' [ויקרא כג, מ] שהוא גלות אחרי שנגזר עלינו בדין שאנו חייבין גלות, וכיון שיש מצוה ביציאה דווקא, ממילא אם יוצא ושם המצוה אותו עצמו מוריד עליו שם גשמים הוא כשפך לו קיתון על פניו, משא"כ כל מצוה שיש בה צער אמרי' באדר"נ [הביאו הח"ח בחיבור צפית לישועה פ"א] אחת בצער ממאה שלא בצער, ובחולין [ז ע"ב] אמרי' לגבי יסורין בזמן מצוה דם ניקוף מרצה כדם עולה.

ומענין לענין עי' עוד בתנא דבי אליהו [רבה פ"ג] כל ת"ח שאינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו, עי"ש הטעם ואינו מנד"ד.

ועל יסוד החילוק שכתבתי דוקא לענין סוכות שהוא פעולה כנגד הפעולה המתבקשת מהם, מצאתי כעין זה בפי' המשנה להר"מ [ספ"ג דסוכה] ושם נוסף עוד ענין שהוא דוקא בתחילת סוכות וז"ל, וירידת הגשם בתחלת סוכות מורה שאין פעולתם רצויה לפני ה' ע"כ, וכבר העירו בזה מדברי הרמ"א [או"ח סי' תרל"ט ס"ה] עי"ש, ועכ"פ יש לומר דלמד כן הר"מ מסברא דלא בכל מצוה מה שירדו גשמים הוא כהחזיר לו קיתון אלא דוקא בירידה בתחילת סוכות.

ומ"מ אם הוא בזמן שכל העולם עוסקין באפיית מצות וצרכי החג וירדו גשמים, באופן כזה לא ימלט מלהחשב סימן קללה, כדאמרי' בתענית [ח ע"ב] אפי' שנים כשני אליהו וירדו להם גשמים בערבי שבתות אינן אלא סימן קללה, ואמרי' עוד [שם] שמש בשבת צדקה לעניים וכו', ואמרי' עוד התם [כג ע"א] ונתתי גשמיכם בעתם בלילי רביעיות ובלילי שבתות, משמע דבשאר זמן יש בזה קללה.

והיה מקום לומר דאם הוא בלבד עוסק במצה ורוב העולם אין עוסקין במצוה אין זה בהכרח קללה דשמא לצורך העולם ירדו, וכמו שהתפלל הכה"ג [יומא נג ע"ב] ואל יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים, וגבי רחב"ד אמרי' [יומא שם] מאי אהני תפילת כה"ג גבי רחב"ד, הא שאר בני אדם לא.

אכן בסנהדרין [מז ע"א] אי' דאם ירדו גשמים על מיטתו הוא כפרה, וכמו מת שלא נקבר, ומבואר בזה דהוא צער לאדם, ויש לומר דאע"פ שלא מחמתו ירדו אלא מחמת אחרים מ"מ הו"ל כפרה, והשטן קטרג לו בשעת הסכנה, וסכנה לענייננו יש לשייך גם גבי סכנת בזיון וכיו"ב, שכל שע"פ דרך הטבע עלול אדם לבוא לידי נזק או צער השטן מקטרג לזה, ולא בכל מקום המביא את הסכנה או הצער הוא השטן אלא ה"ה אם סניגורו מקטרג לטובתו כדי שיהיה לו לטובה לסימן יפה [עי' סנהדרין שם], וכמ"ש בשבת [לב ע"א] ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים, ואמרי' [שמו"ר לב, ו] עשה אדם מצוה אחת נברא לו מלאך אחד וכו'.

או דיש לדחות באופן אחר דגבי מת אם ירדו גשמים סברא שבאו מחמתו כיון שיש בזה דבר גדול של שינוי סדרי הבריאה, משא"כ באדם ההולך לדרכו, אבל לא יהיה הכרח לתי' זה אלא אם נאמר דמ"ש בסנהדרין שם סימן יפה לו ר"ל סימן דוקא ולא סיבה, אם נימא הכי יהיה עלינו ליישב שבאו מחמתו.

ויעוי' בברכות [ה ע"א] אלו הן יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה או ביטול תפילה, ובלאו הכי אין אלו יסורין של אהבה, אבל באופן זה יש לומר דאין בזה ביטול כלל, דמחמת גשמים אין לו לבטל דרכו, דאי"ז כפסקיה מברא [כתובות ב ע"ב] אלא צער קצת שיכול להתגבר על זה, וכמו דאמרי' במגילה [כח ע"ב] אתא זילחא וכו', ומשם אין ראיה ממש לענייננו כיון שהיה להם מקום להכנס לשם מיד להכי לא הוה סימן קללה כלל, ובזה גם רחב"ד לא היה מראה רצונו שיפסקו הגשמים.

ושו"ר כמה ספרי שו"ת שדנו במאורעות כיו"ב, ואציינם למען יהי' לו לתועלת, שו"ת בנין ציון [החדשות סי' כה], שו"ת שבות יעקב [ח"ב סי' י], שו"ת הר צבי [ח"א סי' לה], שו"ת חשוקי חמד [סוכה כח ע"ב].

בברכה מרובה ופסח כשר ושמח

קרא פחות
0

לא שמעתי מסגולה זו עד כה, ועכ”פ לגוף השאלה נראה שהדבר תלוי במחלוקת כללית על עשיית סגולות באופן שאין ידוע הרפואה שבזה, והדעה הכללית בזה להתיר וכך המנהג. מקורות: עי’ שו”ע שא ז ובמ”ב שם בשם ביהגר”א, ...קרא עוד

לא שמעתי מסגולה זו עד כה, ועכ”פ לגוף השאלה נראה שהדבר תלוי במחלוקת כללית על עשיית סגולות באופן שאין ידוע הרפואה שבזה, והדעה הכללית בזה להתיר וכך המנהג.

מקורות: עי’ שו”ע שא ז ובמ”ב שם בשם ביהגר”א, ומפשטות דבריו נראה שיותר תופס לעיקר כהשיטה המקילה בזה, וכן בשו”ע נראה שהשיטה העיקרית היא כך, ויש להוסיף על עיקר קושיית הבהגר”א, דהרי מדקאמר שבמומחה שרי לצאת מכלל שעד עכשיו נבדק גם קודם שהי’ מומחה, ומ”מ קושיית הגר”א גופיה עדיפא מקושייה זו שהקשה דבשת אסור בשאינו מן המומחה הא בחול שרי.

ויש לציין שכך המנהג להתיר עשיית סגולות גם שלא נבדקו.

ועי’ בהגדרות במשנ”ב שם מה נכלל בכלל האיסור לדעה זו, כגון סגולה שאין ניכר שעושה הדבר לרפואה ולתועלת.

ולגוף הסגולה יש לציין שאמנם לא ידוע לי שיש סגולה כזו בחז”ל, אך מצינו בחז”ל שיש לפעמים קשר בין הנולד למוליד בעניינים סגוליים, כמו שמצינו בשבת קכט ע”ב, וטומנין השליא כדי שיחם הולד אמר רבן שמעון בן גמליאל בנות מלכים טומנות בספלים של שמן בנות עשירים בספוגים של צמר בנות עניים במוכין, ופרש”י שהוא רפואה להתחמם הולד.

וכן מצינו בשבת עה ע”ב ברש”י המאכיל דם האדם לחתול, נעשה חלש אותו אדם, ויש לציין שהגר”מ אריק (בטל תורה שם וכן אמרי יושר ח”ב קמא) פי’ דברי הגמ’ שם ע”פ הרמב”ן ויקרא יח, יט באופן אחר שאין מכאן ראיה לענייננו עי”ש.

קרא פחות
0

מחלוקת תנאים והלכה שאינו פיגול. מקורות: זבחים כח ע”א ועוד לענין דבר שאין דרכו לאכול, ומוכח שם דקאי גם על בשר עולה וכל מה שנכלל בשם זה עי”ש, וראה הלשון במדרש הגדול על בשר עולה ויקרא ז, ...קרא עוד

מחלוקת תנאים והלכה שאינו פיגול.

מקורות: זבחים כח ע”א ועוד לענין דבר שאין דרכו לאכול, ומוכח שם דקאי גם על בשר עולה וכל מה שנכלל בשם זה עי”ש, וראה הלשון במדרש הגדול על בשר עולה ויקרא ז, יח.

קרא פחות
0

יש מדרגה גבוהה שאדם נמנע מרופאים כמ"ש הרמב"ן והגר"א, אך הוא רק ליחיד שבדור כמ"ש על כיו"ב המהרש"א בכתובות עז ע"ב, ובפרט בעניני פיקוח נפש חלילה לאנשים בזמנינו לנהוג בהנהגה זו, ובגמ' פ"ח דיומא אמרו שחילול שבת לפיקו"נ נעשית לא ...קרא עוד

יש מדרגה גבוהה שאדם נמנע מרופאים כמ"ש הרמב"ן והגר"א, אך הוא רק ליחיד שבדור כמ"ש על כיו"ב המהרש"א בכתובות עז ע"ב, ובפרט בעניני פיקוח נפש חלילה לאנשים בזמנינו לנהוג בהנהגה זו, ובגמ' פ"ח דיומא אמרו שחילול שבת לפיקו"נ נעשית לא על ידי קטנים וכו' אלא על ידי גדו"י והזריז הר"ז משובח, וגם בעלי מדרגה יתכן שלא דובר על פיקוח נפש שאינו בבעלות האדם לבטל את ציווי נשמה שנתתי בך החיה, וכל שכן ביום חול שחובה לקחת אחריות כשצריך.

וכל שכן שאינו בעלים על בריאות ילדיו למחול על הצלתם, וכן רפואת אשתו הוא אחד מחיובי כתובה, והוא הדין מי שיש לו אפשרות להציל אחד מישראל ברפואה ואינו מציל עובר על לא תעמוד על דם רעך.

ועוד לגבי חיוב לקיחת חולה לרופא יש לציין בזה לדברי השו"ע הל' ביקור חולים ורפואה שמחמיר בזה מאוד, ובתשובה אחרת הרחבתי בגדרי דינים אלו.

 

קרא פחות
0

שאלה {שלום וברכה האם יש ביאור על דרך הפשט, מ"ט ציוותה התורה לקיים מצוות ליל הסדר דווקא בלילה, בעוד שכל המצוות עושים ביום (שופר לולב הלל מגילה קרבנות, וכו'). תודה מראש} תשובה בע"ה עש"ק לסדר תזריע כ"ט אדר ב' תשע"ו לכבוד הרב שיחי' ע"ד ...קרא עוד

שאלה

{שלום וברכה
האם יש ביאור על דרך הפשט, מ"ט ציוותה התורה לקיים מצוות ליל הסדר דווקא בלילה, בעוד שכל המצוות עושים ביום (שופר לולב הלל מגילה קרבנות, וכו').

תודה מראש}

תשובה

בע"ה עש"ק לסדר תזריע כ"ט אדר ב' תשע"ו

לכבוד הרב שיחי'

ע"ד מה ששאלת מה טעם נתקן ליל הסדר דוקא בלילה ולא ביום, הנה ליל הסדר נתקן מעיקרו לליל אכילת הפסח במצרים, שהיה ג"כ כדי להצילן מן המשחית מלנגוף, וכמ"ש בשמות פרק יב (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה': (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: ואחר שכבר נקבע באותה הלילה נקבע ג"כ לחוקת עולם, כמ"ש מיד, (יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

וכן כתיב בדברים פרשת ראה פרק טז פסוק א: שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.

והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ"ש מכילתא דר' ישמעאל (מס' דפסחא פ"ה), וז"ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' (יחזקאל ט"ז ז'), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ"ה בשמו"ר פט"ו ופסדר"כ פ' ה' החדש.

וגרסי' בב"ק ס' א' 'תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים', ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י"ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג"כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי' בפסחים צ"ו א', בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע"כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דנתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ"ל.

וכמו"כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כדאיתא בתוספתא פ"ח דפסחים.

וכדי להבין מ"ט באמת היתה מכת בכורות בלילה דוקא, לזה צריך לבוא למאמרי חז"ל בשמו"ר פ' בא ובפסיקתא דר"כ פיסקא ויהי בחצי הלילה, דמבואר בדברי חז"ל שהיתה הלילה שנשתמרה להם גאולה לדורות מלילה של אברהם שרדף אחר המלכים, ואיתא עוד במכילתא שנשתמרה לילה זו להם לגאולה לדורות מו' ימי בראשית (ועיין ר"ה י"א ב'), ועיין עוד בפסיקתא דר"כ פיסקא יז - ותאמר ציון אות א', מה שדרשו על הפסוק אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי (תהלים עז ז).

יודה בר' סימון אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים נזכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילות, כמה דאת או' ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית י"י (ישעיה לח כ).

בלילה (תהלים שם), זה לילה, ולילו של פרעה לילה, אותו שכת' בו ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט).

זה לילה, ולילו של גדעון לילה, אתו שכת' בו ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו י"י קום רד במחנה כי נתתיו בידך וג' (שופטים ז ט).

זה לילה, ולילו של סנחריב לילה, אותו הכת' בו ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך י"י ויך במחנה אשור מאה ושמנים וחמשה אלף (מלכים ב' יט לה).

זה לילה וזה לילה.

ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק כט נזכר עוד, שהקב"ה יושב על אבן שעות ומכוין את השעה כחוט השערה שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא אלא הגיע זמנה של מלכות ליפול ביום נופלת ביום בלילה נופלת בלילה וכן הוא אומ' ונוף צרי יומם (וגו') (יחז' ל טז) ואו' ובתחפנחיס חשך היום (שם יח) ואו' ביה בליליא קטיל וגומ' (דנ' ה ל).

ואף כשהגיע זמנן של אבותינו ליפול מה נאמ' בהן אוי לנו כי פנה היום וגו' (ירמ' ו ד) עכ"ל, והכונה שהיה הגזר דין על מצרים ליפול בלילה ממש לא פחות ולא יותר, דמה שנגזר על האומה למלוך לא יהיה פחות ולא יותר (וע"ע מו"ק כ"ח א' על רב אשי שרצה לחיות עוד, ואמרו לו דכבר מטא זמניה דהונא בר נתן ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, וכן הוא גם על משה כשמטא זמניה דיהושע להנהיג אין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא).

ויש עוד ענין הנזכר בחז"ל על יסוד דברי הפסוק ישעיהו פרק ל' כ"ט, הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, ודרשו זה רז"ל במכילתא שמות ט"ו א' על ליל פסח של מצרים, ועיין גם בגמ' פסחים צ"ה ב', ומבואר שיש ענין של שירה שתהיה בלילה, והטעם מבואר בבראשית רבה פרשת בראשית פרשה ו, לך יום אף לך לילה (תהלים עד), לך היום מקלס ולך הלילה מקלס, מה היום ברשותך אף הלילה ברשותך, בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום לך יום, ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה אף לך לילה, בשעה שאתה עושה לנו נסים ביום, אנו אומרים לפניך שירה ביום, ובשעה שאתה עושה לנו נסים בלילה אנו אומרים לפניך שירה בלילה, עשית לנו נסים ביום ואמרנו לפניך שירה ביום (שופטים ה) ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום וגו', עשית לנו נסים בלילה ואמרנו לפניך שירה בלילה (ישעיה ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לך נאה לומר שירה ביום, לך נאה לומר שירה בלילה, למה שאתה (תהלים עד) הכינות מאור ושמש ואתה עשית את שני המאורות שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'.

עכ"ל הב"ר.

וע"ד פשטות דברי חז"ל היינו שהיה ענין שתהיה גם שירה בלילה, כנגד המאור הקטון שהוא מושל בלילה, ובודאי יש בדבריהם כונות וסודות, אך זהו פשטות דבריהם.

וכתב בצרור המור שמות פרשת בא וז"ל, ודעתי עוד בזה כי בכאן רמוזה גאולתינו משאר גליות.

וזהו ליל שמורים הוא לה' להוציאם ממצרים.

והוא הלילה הזה לה' שמורה וערוכה לגאול את בני ישראל לדורותם.

וכבר כתבתי למעלה כי גלות מצרים וגאולתו סימן לשאר גאולות.

ולכן אמה"כ שומר מה מלילה.

כאלו היה שואל ואומר.

אתה שומר ישראל מה יהיה מזה הגלות הדומה ללילה.

והשיב השם יתברך שומר מה מליל אתה.

שאתה ג"כ שומר וממתין מה יהיה מליל מצרים שכתוב בו ליל שמורים הוא לה'.

כן יהיה בזה הגלות.

וזהו אמר שומר אתא בקר זהו בקר של אברהם.

כי הגליות נתגלו לאברהם בבין הבתרים.

וכן באומרו ויחלק עליהם לילה ועשה לו גם בחצי הלילה.

וחצי לילה האחרת הניח לגאולת מצרים.

וזהו הוא הלילה הזה לה' הנזכרת באברהם.

ובזאת הלילה של אברהם נחלקו ד' משמרות של גאולות.

בחלק הראשון נעשה נס לאברהם.

ובחצי הלילה נעשה נס של מצרים.

ובשליש השלישי נעשה נס לחזקיהו.

דכתיב וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים.

נראה שהיתה מפלתם בלילה.

והרביעי האחר שמור לגאולה העתידה.

שהיא בלילה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.

וזהו הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם.

ובגיטמריא ראיתי שהיה רמוז בזה הפסוק סנחריב מלך אשור.

ולכן אמר בכאן ב' פעמים שמורים.

שהם ד' משמרות.

כנגד ד' גליות.

ובפרט גאולה רביעית היא בלילה.

כמאמרם ז"ל השיר העתיד הוא נאמר ע"י ישעיהו ע"ה.

דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.

וכבר הארכתי בזה ופירשתי אותו בפ"ק דברכות שאומר שלשה משמרות הוי הלילה וכו' עכ"ל.

קרא פחות
0

שאלה {בס"ד מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, בהגש"פ כתוב בפירוט מכות מצרים: "דם, צפרדע, כנים . . . , מכת בכורות", א. מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת? ב. מדוע מכת כינים נכתבה ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
בהגש"פ כתוב בפירוט מכות מצרים: "דם, צפרדע, כנים .

.

.

, מכת בכורות",
א.

מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?
ב.

מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת "כנים" בלי האות י' בין הכ' לבין נ'?
לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' אהרון}

תשובה

בע"ה יום ראשון ט"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

א.

ראיתי שעמד ע"ז הרב משה ש.

וז"ל, ראה מדרש הגדה שהמילה 'בכורות' אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה 'מכת'.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ"י המדרש הידוע המובא בתוס' שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי' למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם 'דם', 'צפרדע' וכו' לכן אמר מכת בכורות - היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ"ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ"ש רש"י ס"פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ"ה להדיא במכילתא דרשב"י פ' בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע"ג שברש"י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה' את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: "למכה מצרים בבכוריהם".

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי".

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: "אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת".

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי"ז מבריסק).

וכמו"כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ"ש ד' ב' הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי"ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו' ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ"ב דלכאורה "בשפטים" נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב"לך לך" (ט"ו י"ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש"י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב"וארא" (ז', א') ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש"י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש"כ על פסוק זה בפ' וארא ע"ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד' כ"ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע"כ כתבם לחוד עכ"ל.

ב.

מה ששאל מ"ט כתוב כנים חסר יו"ד, א"א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש"פ בנוסחאות אחרות כתוב 'כנם', וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש"פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה"ק שמות ח' י"ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה"ק, [ומ"מ בעל ההגדה כתב יו"ד אחר הנו"ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל' רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו"ד, אך ע"פ לשון תורה אין יו"ד אחר הכ"ף, וגם קצת בדברי חז"ל, וכמו במס' דר"א פרק היוצא ה"ג איתא ההורג כנה וכו', ואמנם גם בזה א"א לדעת בבירור שכך יצא מתח"י חז"ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז"ל המנחת שי שמות פרק ח' י"ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס' יו"ד, וכל שאר כנים באורית' דקריא נו"ן דידיה בחירק מלא יו"ד בתריה, הרמ"ה ז"ל.

ובמדרש לקח טוב [א"ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו"ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי' עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז"ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי' עומדי' על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ"ל.

ומ"מ לא התייחס לחסרון היו"ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע"ע במפרשים ובאב"ע ובמלבי"ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע"פ הדקדוק, אבל על חסרון היו"ד הראשון בכנים לא דברו.

קרא פחות
0

{בע"ה } עש"ק פר' ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ"ק {פה קרית ספר יע"א} ע"ד מה שהקשה כת"ר מדברי רש"י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, ...קרא עוד

{בע"ה }

עש"ק פר' ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ"ק

{פה קרית ספר יע"א}

ע"ד מה שהקשה כת"ר מדברי רש"י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.

דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות עכ"ל.

ומאידך איתא בתנא דבי אליהו זוטא פי"ט { א"ה רק אציין שהפרקים הללו שבתד"א זוטא אינן מן התד"א, וכמבואר בדברי הערוך שהתדא"ז המקורי קצר מן התדא"ז שלנו, אלא שנוסף מן הפרדר"א, וכן הרמח"ל במס"י סדר ויכוח הביא מאמר זה בשם הפרדר"א, וכן המדרש הנקרא בראשית רבתי לר' משה הדרשן, פרשת תולדות עמ' 104, העתיק מאמר זה תני ר' אליעזר כשהיו וכו', היינו שזהו מפרקי דר"א.

}וז"ל, אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר [לו] יעקב לעשו, עשו אחי שנים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה"ב אינו כן בכל מדות הללו, רצונך טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב, מנין שכך הוא, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כ"ה ל"א) כשם שהיינו אומרים בבטן, [מיד כפר עשו בתחיית (במתים) [המתים], מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו], באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה"ז [ונטל] יעקב העוה"ב [בחלקו], עכ"ל.

והקשה כת"ר, חדא מ"ט פרש"י שהיו מריבין בנחלת ב' העולמות, כיון שחילקו אותו ביניהם, ואם המריבה היתה קודם החלוקה, מ"ט לא הזכיר זה המדרש, ובלאו הכי וכי יעקב רצה עוה"ז, ואם היה רק על עוה"ב א"כ מהו 'שני העולמות', וגם אינו מובן מה רצו שהיו מריבין בנחלת העוה"ב, הרי אינו תלוי אלא במעשי האדם ע"כ דבריו.

תשובה ראשית כל יש לידע דלעולם לא שייך להקשות סתירה בין ב' מדרשים, אלא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן, ונראה אה"נ יתכן שבתחילה היו מריבין בנחלת ב' העולמות, ולאחמ"כ הושוו וחלקו ביניהן, והמדרש אינו עשוי להזכיר מה שהיה קודם ההסכם שעשו.

והדבר ידוע שכאשר ישנו הסכם ע"פ רוב קדם לזה ויכוח או מריבה שהיתה, ולא הוצרך להזכיר זאת, ומצאתי כדברינו בס' פענח רזא לא' מן הראשונים בעלי התוס' בפרשת וישלח, וז"ל שם, ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ"כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב' עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה"ז ויעקב עוה"ב וכו' ע"כ, ומבואר מלשונו שהיו מריבין ומכח זה הושוו יחד.

ומשה"ק אם יעקב דרש גם עוה"ז, התשובה לזה ברורה דאה"נ, דע"י שיהא ליעקב כל צרכיו בעוה"ז יוכל לעבוד עבודת הקודש בלי טירדא, משא"כ אם כל הזמן יעמול ביגיעו להשיג פת לחם ולהנצל מצרות וכו', זה בודאי מבטלו מן העבודה.

וז"ל הרמב"ם הלכות תשובה פ"ט ה"א, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית.

כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות.

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ושם בהלכה ב, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, עכ"ל הרמב"ם, והדברים מאירים וברורים.

וגם מה שבירכו יעקב מטל השמים ומשמני הארץ וכו', היינו שיוכל לעסוק בתורה, וזהו יעבדוך עמים, וכמ"ש באמרי בינה דרוש ב לשבת הגדול וז"ל, וקבל יעקב ברכת עוה"ב כמ"ש בהע"ק ויברכהו ויתן לך אלקים מטל השמים שהשפע לא יהי' ברב רק כמו טל שלא יקלקלו אותו אח"כ בהדרגה ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושלא יהי' העושר שמור לו לרעתו יעבדוך עמים וכו' היא במד' הגבוה שמלאכתו יהי' נעשת ע"י אחרים עכ"ל.

והנה במה ששאל מהו מריבין בנחלת ב' העולמות, אי נימא דעיקר הויכוח מצד יעקב היה על העוה"ב, ומה שייך מריבה בכ"ז, הנה המס"י הביא דברי התד"א הללו, ופתח שם פתח להבין הדברים, עי"ש שהאריך לבאר ענין ב' הדעות הרווחות בעולם, האם העיקר הוא העוה"ב וכל מה שנברא בעוה"ז הוא לצורך העוה"ב, או שהעיקר הוא העוה"ז, והביא שם מאמר זה לבאר שאנו בני יעקב בדעת הזו שהעיקר הוא עה"ב.

ויש להביא בזה עוד מ"ש רז"ל על הפסוק (יהושע פרק כד פסוק ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים, שירדו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, ועשו לא רצה, ולכן לא נטל חלק בארץ.

וכן אמרו רז"ל עוד בבראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פב סימן יג), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר' אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר' יהושע בן לוי אמר מפני הבושה עכ"ל.

וכתב רש"י (בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ז), ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

ומפני הבושה, שמכר בכורתו ע"כ.

והענין בזה הוא שהיה כאן תכנית אלהית בהשתלשלות גילוי היחוד בבריאה, והיה זה מוטל על זרע יצחק, ולקח זה יעקב בחפץ לב לירד למצרים, ומאידך עשו נמלט מבעוד מועד אל הר שעיר, וזהו המכוון הפנימי בדברים דלעיל שנטל יעקב העוה"ב ועשו העוה"ז.

וז"ל האלשיך על יהושע שם, וזהו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, כי גם זה בנו בצד מה יקרא.

והענין יהיה מה שכתוב אצלנו במקומו, כי צאת עשו ברחם אחד ובפעם אחת עם יעקב, והיותו גם הוא מרבקה הוא שלמות ליעקב.

כי הלא ראוי ליצחק לעשות כאברהם לקחת שפחה כהגר להטיל בה זוהמא תחלה ואחר כך יצא יעקב, לא היה אפשר כי נתקדש בעולה תמימה, ומשמנה ימים נרצה על ידי מילה לקרבן לה', ואיככה אחרת כהגר יקח לו זולת בת זוגו.

על כן מה עשה הוא יתברך, הביא את עשו בן יצחק ויעקב בכרס אחד בבת אחת בבטן רבקה, וכל אחד מבחינתו זו נפש קדושה וזה לא, וכל אחת שאבה הבחינה שלה, עשו בן יצחק שאב בבטן רבקה בחינה שלו שבזרע יצחק, ויעקב שאב בחינת הקדושה, וכמאמר רבותינו ז"ל בפסיקתא, כי איך יצא עשו בן יצחק אדמוני.

כי אם בהיותו בבטן רבקה שתה כל דם נדות אמו.

והוא מאמרנו זה, כי הדם נדות הוא נמשך מצד אחר והוא שאב את הכל, ועל דרך זה הוא מה ששאב מבחינת הזרע.

ויובנו בזה מאמרי רבותינו ז"ל רבים ונכבדים.

כלל הדברים, כי בבחינת תועלת יעקב בהיות עשו בן יצחק עמו שם, לשתשאר בחינת הקדושה שלמה וגדולה ליעקב, והיא הנאה רבה וגדולה ליצחק, להוציא את יעקב זך, להוציא ממנו מטה שלמה.

על כן גם שניהם בנים ליצחק יקראו, נוסף על שגם עשו מרבקה היה כמדובר.

ואין זה רק מהבחינה הנזכרת, כי לפי האמת אין נקרא זרע לאברהם וליצחק כי אם ביעקב, וכמאמרם ז"ל (נדרים לא א) כי ביצחק ולא כל יצחק.

והראיה, כי הנה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

ולמה זה נטל ירושתו מיד, וזה ירד למצרים להשתעבד הוא ובניו.

אך אין זה רק על כי ביעקב ובניו בלבד מתקיים זרע אברהם ויצחק, ולא בעשו לבד.

על כן מקרא שכתוב (בראשית טו יג - יד) כי גר יהיה זרעך כו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא לרשת נחלת הארץ אינו כי אם ביעקב בלבד, אך עשו בן יצחק, הבלתי נקרא זרעך, לא פורע חוב אביו ולא נוחל נחלתו, רק על היותו בן מחלצי יצחק ומרבקה אשתו לא יצא קרח מלינתן לו מקום ירושה מאז, הוא שעיר.

וזהו ואתן לעשו כו' ויעקב ובניו ירדו מצרים עכ"ל הק'.

וראיתי כעת בפי' המהר"ל גור אריה על רש"י שם, וז"ל, מריבים בנחלת שני עולמות.

יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני - וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא - אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ"י במדבר טו, ה).

וכתב עוד, ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים - אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו.

אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה.

ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם - לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים.

ולפיכך אמרו (ילקו"ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה - מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא.

וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו - לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה - מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה - מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים.

ודבר זה - מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה - (ו) הוא המריבה בשתי עולמות.

שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות - אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו.

הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים.

ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה - עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב.

ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה עכ"ל המהר"ל.

קרא פחות
0

{עש"ק פ' בא התשע"ו מודיעין עילית} א) מה שהקשה הג"ר . . . מ"ט כתיב ברישא (שמות י"ב ז') על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואח"כ (פסוק י"ג) כתיב על הבתים אשר אתם שם. תשובה הנה רז"ל במכילתא עמדו ע"ז, וטירחא ...קרא עוד

{עש"ק פ' בא התשע"ו
מודיעין עילית}

א) מה שהקשה הג"ר .

.

.

מ"ט כתיב ברישא (שמות י"ב ז') על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואח"כ (פסוק י"ג) כתיב על הבתים אשר אתם שם.

תשובה הנה רז"ל במכילתא עמדו ע"ז, וטירחא היא להעתיק מחדש הענין מהמכילתא, דהו"ל להשואל לעיין שם בעצמו, מ"מ אעתיק זה להגדיל תורה ולהאדירה, איתא במכילתא דר' ישמעאל [מס' דפסחא פ"ו, וכ"ה בפ"ז, ע"ש הגר"א והגו"ב], וז"ל על הבתים אשר אתם שם, למה נאמר והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, אין לי אלא בתים שיאכלו בהם, בתים שהיו ישנים בהם מנין, ת"ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום ע"כ, ומכילתא דרשב"י פליג עלי' וז"ל, לאות על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן על מקום לינה, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אתו בהם.

יכול לא יתן אלא על מקום אכילה, תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן כאן וכאן, תלמוד לומר לאות, ולא לאותת.

אמור מעתה, מקום אכילה שם היתה לינה.

ומ"מ צ"ע לתרוייהו בין למר ובין למר, היאך ישנו במקו"א ממקום האכילה הא כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכן תני' בתוספ' פ"ח דפסחים פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה, פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר ע"כ וליכא למימר ברוח אחרת שבאותו הבית וקמ"ל ליתן גם בפתח ההוא, [את"ל דמדאורייתא לא חיישי' לחשד ועכ"פ קודם מ"ת], דבהדיא תני' לעיל שצריך ליתן על כל פתח ופתח בלאו הכי, [וגם דדוחק הוא תי' זה].

ועמ"ש עוד בחידושי באריכות בחיבורי על המכילתא דרשב"י בכל ענין זה.

ב) מה שהקשה עוד הנ"ל מ"ט כתיב אשר יאכלו אותו בהם וכי ההצלה ממכת בכורות תלויה בבתים שאוכלים בהם ק"פ בלבד, ובית שלא אכלו בו ק"פ לא נצלו בו ממכת בכורות עכ"ד.

תשובה טוב שאלת, אכן מכיון שעסקתי בעניין זה כמה פעמים בחיבורי על המכילתא דרשב"י נלאיתי להעתיק כאן עוד שוב כל הענין, ולכן אכתוב בקיצור הענין דאה"נ קרבן פסח היה להצלה לישראל ממכת בכורות ולהכי היו צריכין ליתן הדם על הבתים כדי שיראה המשחית ויפסח עליהם, ולהכי כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ולהכי הוצרך הכתוב לרבות בתי נשים ועבדים כיון שלא היו יכולין לעשות חבורות משלהם בפ"ע [פי' בלא ישראל] כמבואר במכילתא הנ"ל, ויש בזה עוד הרבה אריכות כמ"ש בחידושי הנ"ל בכמה דוכתי.

ורק אעתיק כאן איזה דבר מעיקר הענין הזה ממה שכתבתי בחידושי הנ"ל, וז"ל, והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ"ש מכילתא דר' ישמעאל (מס' דפסחא פ"ה), וז"ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' (יחזקאל ט"ז ז'), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ"ה בשמות רבה פט"ו ופסדר"כ פ' ה' החדש.

וגרסי' בב"ק ס' א' 'תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים', ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י"ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג"כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי' בפסחים צ"ו א', בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע"כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דבעצם לא היה בו דיני קרבן, ונתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ"ל.

וכמו"כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כמו שנביא מן התוספתא להלן.

עכ"ל ועיין עוד שם באריכות.

קרא פחות
0