הנה אם איסור הקונם יחול רק מכאן ולהבא פשיטא שכל עוד שלא הוציא הספר אין כאן איסור כלל על השימוש בספר, והנידון הוא לגבי אופן שהטילו את איסור הקונם למפרע אם מוציאים הספר אי פעם, אם יהיה אסור מעכשיו כבר ...קרא עוד

הנה אם איסור הקונם יחול רק מכאן ולהבא פשיטא שכל עוד שלא הוציא הספר אין כאן איסור כלל על השימוש בספר, והנידון הוא לגבי אופן שהטילו את איסור הקונם למפרע אם מוציאים הספר אי פעם, אם יהיה אסור מעכשיו כבר השימוש בספר שמא יוציאם אי פעם, או לא, ולהלן יתבאר.

ובאופן שהנדר הוא סתמא שנדרו לאסור באיסור קונם אם יוציא, לפי החילוק שכתב הר"ן בשבועות ריש דף יב מדפי הרי"ף, נמצא דלענייננו בניד"ד באופן שאמרו בסתמא יחול איסור הקונם רק מכאן ולהבא.

אולם הרעק"א ביו"ד סי' ריג ס"ג סק"ד הקשה על הר"ן מדברי השו"ע שם סי' רכ סכ"ג, עיין שם, ונשאר בצ"ע, ועל פי קושייתו מדברי השו"ע צריך לצאת לכאורה שגם באופן שאמרו הקונם בסתמא יחול למפרע כמו שאמרו מכאן ולהבא וקל להבין.

(והמדפיסים של הגהות הרע"א בסי' ריג ציינו שם בקושייתו לסי' רכ סכ"ב, וכן את דברי הרע"א בסי' רכ השיתו על דברי השו"ע שם סכ"ב, והמעיין יראה שטעו ב' פעמים, דקושייתו בסי' ריג הוא מסי' רכ סכ"ג וגם דבריו בסי' רכ אזלי על דברי השו"ע בסכ"ג).

ולולי קושיית הרע"א הו"א דהתם בסי' רכ שאני כיון שפירש עד ולא פירש מאימת לכך אמרי' מעכשיו, ואילו הר"ן מיירי בשלא פירש עד אימת, אבל זה צ"ע לתרץ כן דהרי בשינה אם לא פירש עד אימת לא חל הנדר כמבואר בנדרים טו ע"א ובר"ן ותוס' שם, אבל יש לומר דהר"ן לא מיירי בשינה דבשינה באמת לא שייך נדר בלא שיאמר עד, ובאמת גם הר"ן וגם הרע"א שהביא דבריו דייקו שלא לחלק בשינה בין אמר שלא אישן היום אם אישן למחר לבין אמר שלא אישן אם אישן למחר, אלא חילקו בין שלא אישן היום אם אישן למחר לבין קונם ככר זו עלי אם אוכל כיכר אחרת או אם אישן למחר, דאילו קונם עיני בשינה אם אישן למחר לא שייך כלל הנידון בזה שיאסור עצמו לגמרי משינה, ואילו לגבי כיכר החידוש הוא שבאמת להר"ן אינו אוסר עצמו מן הכיכר מיד אם אמר היום, והרע"א תמה על זה.

(והואיל דאתאן לדברי הר"ן שם אבאר שמה שסיים שם הר"ן וגבי גט וכו' כוונתו דהרי גבי גט כיון שאם מת עכשיו לא יחול הגט היה צריך לפי חילוקו של הר"ן דבאופן זה יהיה כוונתו מעכשיו, וע"ז מתרץ דבגט יש סברא לאחר את הגט דבקושי מגרש ואמדינן לדעתיה וכו').

עכ"פ מה שברור לכל הצדדים כאן דבאופן שאמרו נוסח הקונם שאוסר למפרע בודאי שיש כאן נידון שצריך לדון בו.

דהנה קיימא לן בסי' ריג שם שאם אמר אדם קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אסור לישן היום שמא ישן למחר, כיון שאם יישן למחר לא יעבור איסור בשעת השינה אלא רק יחיל על עצמו האיסור למפרע, הלכך לא מזדהר בתנאי למחר ולכן אסור לו לישון היום כי אינו מוחזק כנאמן להזהר שלא יישן למחר.

ולכאורה לפ"ז יהיה אסור גם כאן להשתמש שמא יוציא אחר כך.

אולם יתכן לומר איזה חילוקים בין שם לכאן, חילוק ראשון דהרי שם כשישן למחר אינו אוסר עליו דבר לעתיד אלא רק למפרע, ובאופן שאוסר עליו דבר לעתיד אולי נזהר יותר.

אבל למעשה נראה ברור מהר"ן בשבועות שם שא"א לחלק כן, דהרי הר"ן שם הקשה בהא דנדרים עט ע"ב קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, דמוכח שם בגמ' לפי הענין שבינתיים מותרת עד שתרחץ, והוקשה לו דלמה לא תהיה אסורה מעכשיו שמא תרחץ, ותירץ דאם תרחץ תהיה אסורה רק מכאן ולהבא, ולהכי עכשיו עדיין לא נאסרה ברחיצה, אבל לא תירץ הר"ן דלעולם בינתיים מותרת ורק אין גוזרים ליאסר עליה בינתיים דנאמנת לומר דלא תרחץ והטעם דכיון שאם תרחץ תיאסר ודאי בפירות גם מכאן ולהלן ממילא אין כאן הסברא של בתנאה לא מזדהר איניש (וזה לכאורה אינו מוכרח מהגמ' שם שאחר שרחצה לא נאסרה למפרע רק דמבואר שם שכל שאינה רוחצת לא נאסרה, ועדיין יש מקום לומר דהיינו רק אם גם לעולם לא תרחץ לא נאסרה בינתיים), כך היה מקום לתרץ, וממה שלא תירץ כן שמעינן דלא סגי במה שקיום התנאי מברר האיסור מכאן ולהבא בשביל שיאמר לנו מעיקרא שאין לחשוש שלא יזהר בתנאי זה, אלא אדרבה גם באופן שהתנאי מברר איסור מכאן ולהבא, עדיין חיישי' שלא יעבור על הקונם שמא יקיים את התנאי ולא יהיה אכפת ליה שאוסר עצמו מכאן ולהבא דבתנאה לא מזדהר איניש בין אם אוסר רק לשעבר ובין אם אוסר גם להבא.

וכן מוכח מסוגי' דקונם שאי את נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג שהדין הוא שגם עד החג אסורה ליהנות לו שמא תלך לבית אביה כמבואר בנדרים טו סוף ע"א לרב יהודה דקי"ל כוותיה ויו"ד סי' רכ סכ"ב, ואע"פ שאם תלך תאסור על עצמה בשעת הליכה מליהנות לו גם להבא, דהרי הליכה זו אוסרתה עד פסח שלאחר כן, א"כ חזי' דגם תנאי שאוסרה להבא אמרי' בתנאה לא מזדהר איניש.

א"כ למסקנא חילוק הנ"ל אינו נכון לדינא.

אבל עוד יש לדון דשמא בענייננו אם חל עליו איסור קונם כבר עובר איסור בעצם מה שמוציא את הספר לצרכו, וממילא לא שייך לומר כאן את הסברא שבתנאה לא מזדהר איניש, דהרי כאן אינו רק תנאי אלא איסור, ובאיסורא הרי מזדהר איניש, ואפילו אם תמצא לומר שעצם ההוצאה עדיין אינו עובר בזה איסור קונם, ואולי תליא בנידון אם יש מעילה בקונמות, ולפי מה דקי"ל שיש מעילה בקונמות ה"ה דיש איסור בזה, וברמב"ם פ"ד מהל' מעילה ה"ט לפו"ר משמע שיש איסור בנטלה על מנת ליהנות ממנה, וכן מוכח בנדרים לה סוף ע"א, וכן הוא בר"ן שם ד"ה ככרי, מ"מ גם אם נאמר דאין איסור בהוצאה עצמה, אבל במה שמוציא לצורך שימוש בזה ודאי נזהר שהרי ממ"נ מה שמוציא הוא לצורך השימוש והרי באופן זה לא יוכל להשתמש כיון שבהוצאה נאסר עליו בקונם, וא"כ הרי באיסורא מזדהר איניש שלא להוציא הספר לצורך שימוש, ויל"ע בכל זה.

עוד יש לדון מי יש בידו לאסור כאן בקונם, דהרי התורם אחר שכבר תרם אין לו שום בעלות ודעה על ממונו, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רנא ס"ה ואו"ח סי' קנג סי"ד, וציינתי גם בתשובה אחרת [ד"ה מי שהוא מתווך וכו'], ואם הגבאי אוסר בקונם, הא ניחא אם מעיקרא נתרם על דעתו, אבל אם לא נתרם על דעתו שאין לו רשות לשנותו לפי רוב הפוסקים ברוב המקרים [עי' ש"ך על הרמ"א ביו"ד סי' רנו והרחבתי בתשובה ד"ה מי שתרם כסף לבקשת חכם וכו'], א"כ מנ"ל שיכול לנדור, ואפי' אם נימא שאין עליו איסור לגזור איסורים והגבלות על הכסף מאחר שהוא גבאי והוא לטובת הצדקה והרי זה לא נחשב שינוי בקדושה, אבל מנ"ל שיש לו דין בעלים לענין שהנדר יחול, ואמנם בפ"ק דגיטין אי' שר"ע יזכה לעניים וכו' וכן בפ' השולח יתומים א"צ פרוזבול דר"ג אביהם של יתומים וכו', אבל מהיכי תיתי שיש דין בעלים להחיל איסורי קונם, ושמעתי שיש מפוסקי זמנינו שחששו לקונם כזה, ויל"ע מנ"ל, ואולי חששו משום החלק שיש לגזבר בממון בשכר פעולתו וטירחתו,או שחששו רק במקום שנתרם על דעת אדם גדול שבזה יש יותר מקום לחוש שנתרם על דעתו [עי' בתשובתי הנ"ל].

ועוד יש לדון דבתוס' בנדרים טו ע"א הזכירו לענין מש"כ בגמ' שם דבתנאה לא מזדהר איניש, כיון שרגיל בזה, וא"כ אולי כל הנידון דחיישי' שמא יישן למחר הוא רק בדברים ששייך בהם התרגלות, כמו לישן שהוא דרך לישן, וכן לאכול כיכרו בגמ' שם טו ע"ב שהוא דרך של אדם לאכול כיכרו (דיש להעמיד בכיכר שלו או עכ"פ שקיבל רשות לאכול), וכן גבי אם תלכי לבית אביך, שהוא דרך אשה לילך לבית אביה, ואף דבפסחים פז יש חילוק בין רדופה לשאינה רדופה, מ"מ אפשר דמ"מ דרך אשה לילך איזה פעם לבית אביה גם באינה רדופה, ולכן שלא תלכי עד הפסח הוא דבר נגד הרגילות, (וגם הר"ן בשבועות שם שדן לענין קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, ודן על החילוק בין שם לכאן, מ"מ הוא רגילות ג"כ לרחוץ, ולכן יש עכ"פ צד לאסור בזה, וכן בגיטין פד ע"א דכו"ע מסכימים שם (גם רב נחמן דפליג עליה דרבא אליבא דסברת רב נחמן גופיה) בדעת רב יהודה (האוסר באופן של קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר כהדעה שנפסקה בשו"ע) שאם נתן גט לאשתו על מנת שתינשא לפלוני שאסורה להינשא לאחר שמא לא יגרשנה האחר ולא תינשא לפלוני, שם ג"כ דרך הוא שאשה אינה מתגרשת, ובפרט לפי סברא דרבא אחר זה שאין גירושיה תלויין ברצונה), אבל בניד"ד הרי הוא להיפך, שכן דרך הוא שאין אדם מוציא ספרים מבהכנ"ס, וגם עובר בזה כמה איסורים, א"כ מנ"ל שבזה יש לחוש שמא יוציא ספר, ואף אם נימא דמסתימת הפוסקים נראה שלא פסקו סברא כזו לומר דתליא ברגילות, וגם אם נימא דאין לדייק כן מדברי התוס', אבל אכתי בדבר שאם יעשה יעבור איסור, שמא בזה לא אמרי' דבתנאה לא מזדהר איניש.

הנה מאחר שהדבר תלוי בכמה נידונים, והפשטות הפשוטה שיש כאן איסור, הלכך ראוי ללמד לנודר שיראה להתיר נדרו, שלא יהיה חשש מצוה הבאה בעבירה לכל המשתמשים בספרים.

ולגוף מה שיתכן שתלו המודעה בלא שאכן היה שם נדר, ג"כ אינו טוב, דאפי' אם יש צד שהותר שקר לתועלת באופן זה, יש כאן בעיה אחרת, שהאנשים מכוונים למעשה איסור שהרי לפי המודעה נמצא שאסור להם להשתמש בזה, והו"ל כאשה שנדרה והיפר לה בעלה ולא ידעה וכו', וכ"ש שהמדקדקים במצוות ובמעשים לא ישתמשו בספרים מחמת זה, ונמצאת המודעה גורמת ביטול תורה.

הנה קיימא לן דאחר תקנה שכופין את רבו לשחררו מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא רק מעוכב גט שחרור וממילא אין בזה שייכות לרבו כלל, יעוי' בסוגיות בפ"ד דגיטין. וכן כ' בשו"ת אדמת קודש ח"ב או"ח סי' י שכתב ...קרא עוד

הנה קיימא לן דאחר תקנה שכופין את רבו לשחררו מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא רק מעוכב גט שחרור וממילא אין בזה שייכות לרבו כלל, יעוי' בסוגיות בפ"ד דגיטין.

וכן כ' בשו"ת אדמת קודש ח"ב או"ח סי' י שכתב דבחציו עבד וחציו בן חורין כיון שכופין את רבו לשחררו לא הוי מציאתו לרבו.

ויעו' בגיטין שם ג"כ דשייך עבד כזה שיקדש ושפחה כזו שמתקדשת, ומ"מ הי' אפשר לדחוק שם שהקנוהו או שמקנה את האשה על מנת שאין רשות לרבם רשות בו למאן דאמר דמהני (עי' קידושין כג ע"א) או עכ"פ שקיבלום ביום של עצמם ולא ביום שעובדים את רבם (עי' להלן), ולענין נזיקין אמרי' בגיטין שם נגחו שור ביום של עצמו לעצמו ודייקו מזה הקצה"ח והחת"ס (דלהלן) שהכסף של העבד ואין חוזר וזוכה בו רבו.

ולענין קודם תקנה שאז היה עבד כזה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, הנה לפי זה ביום שעובד את עצמו לא הי' מציאתו לרבו כיון שאפי' מעשה ידיים שלו אינן לרבו, ומאידך גיסא ביום של רבו לכאורה אם מצא מציאה מציאתו לרבו דהרי מציאת עבד כנעני לרבו ולא גרע הכא מפועל ששכרו בעה"ב ללקט מציאות (עי' ב"מ יב ע"ב), כיון דבנידון דידן כל צד מעשי ידיים שלו, וכ"ש דקי"ל (עי' גיטין יג) שיכול רבו של עבד כנעני לומר לו עשה עמי ואיני זנך, כך היה מקום לומר.

אולם בירושלמי דגיטין פ"ד ה"ה אי' שמצא מציאה ביום של עצמו לעצמו וביום של רבו לרבו, אבל ההמשך שם אינו ברור, ולפי מה שפירשו והגיהו שם קצת מהמפרשים הירושלמי חוזר בו במסקנת הסוגי' וסובר שביום של רבו חוזר כל הממון ונעשה של רבו דמה שקנה עבד קנה רבו, עי"ש, וכן פי' החת"ס גיטין מב ע"א ד"ה נגחו, ועי' גם קצה"ח סי' רמט ס"ב.

ובתוס' רי"ד גיטין מא ע"א וכן בתוס' רי"ד בשם ר"י בב"ב יג ע"א נקט כמו שכתבתי בתחילה וכמו תחילת דברי הירושלמי הנ"ל.

אולם בב"מ שם הביא התוס' רי"ד שיטה אחרת שאינה כשיטת ר"י הנ"ל ונקט שלגבי מציאות מתחלקת בין שניהם כיון שהחלוקה היתה לעבודה ואילו החלוקה היתה להדיא לענין מציאות כענין הגמ' בב"מ הנ"ל שציינתי אז יחלקו בימים גם לענין זה, דהיינו יום של עצמו לעצמו ויום של רבו לרבו (ועי' מנ"ח סוף מצוה שכד).

והיינו שסובר דהחלוקה תלויה בדעתם וצורת החלוקה כדין הסכמי עבודה של פועל וממילא בחלוקה רגילה לא הסכימו בדעתם אלא על הפעולה שהסכימו לחלק אבל לא מעבר לכך אלא אם כן חלקו להדיא גם לענין ללקט מציאות.

ובגוף הצד הנ"ל בדברי הירושלמי שהאדון חוזר וזוכה ביום שלו במה שזכה העבד כן גם דעת הרגמ"ה ב"ב יג ע"א, אבל אין כאן דעת הרשב"א ועליות דר"י בב"ב שם.

ועי' בהרחבת הדברים באנציקלופדיה התלמודית ערך חציו עבד וחציו בן חורין אות א'.

בע"ה מוצאי שושן פורים קטן ע"ט לכבוד הגאון המפורסם ר' גמליאל רבינוביץ שליט"א בעהמ"ח ס' גם אני אודך ופרדס יוסף החדש ושא"ס שלו' רב ע"ד מה ששאלתם, לענין השולח משלוח מנות לחבירו על ידי "רחפן" הפורח באויר, ומגיע למקום היעד ...קרא עוד

בע"ה מוצאי שושן פורים קטן ע"ט
לכבוד הגאון המפורסם ר' גמליאל רבינוביץ שליט"א
בעהמ"ח ס' גם אני אודך ופרדס יוסף החדש ושא"ס
שלו' רב
ע"ד מה ששאלתם, לענין השולח משלוח מנות לחבירו על ידי "רחפן" הפורח באויר, ומגיע למקום היעד ששולחו, האם יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות לכתחילה.

תשובה:
מותר מעיקר הדין לתת על ידי רחפן אם רוצה לעשות כן, כיון שרהיטת הסוגי' שאין צריך שליח מעיקר הדין לעיכובא, ואין בזה איסור שאינו נותן בידיים.

אולם מכיון שחוששים מספק לתת משלוח מנות אחד על ידי שליח לכן ראוי שיהיה על ידי אדם ולא על ידי רחפן, מכיון שרחפן נחשב פעולת האדם, וגם מאחר שלא לפי כל הטעמים וכל האופנים הרחפן יועיל כמפורט בתשובה בפנים, ולענין מי שאין לו שליח רק רחפן ג"כ יתכן שכבר עדיף שיתן בידיו מאשר על ידי רחפן כדי להרבות שמחה ורעות.

(אלא אם כן באופנים מסויימים שנתבארו בתשובה, דהיינו שהרחפן עובד באופן אקראי שלא על ידי מעשה האדם לפ"ד החת"ס, ואם אינו עובד על ידי טירחת האדם לפ"ד השלמת חיים, או שהמקבל מתבייש לראות פני הנותן לפ"ד המהרי"א, וכן לפ"ד המקור חיים יש לומר שאם ממנה אדם אחר לשלוח עבורו את הרחפן ג"כ יועיל שליחות וגם יפתור הבעי' שהוא מעשה האדם כנ"ל).

מקורות:
הנה השאלה נחלקת לשני נידונים, א' על הצד דבעי' שליחות וא' על הצד דלא בעי' שליחות, וידועים דברי המ"ב בסי' תרצה סקי"ח בשם בנין ציון סי' מד מה שהביא הספק בזה (וכבר העירו דבבנין ציון עצמו לא נשאר בספק על לצאת ידי חובה בלא שליח, אלא רק אם יותר טוב לעשות על ידי שליח), וכבר האריכו בזה כמה מן האחרונים, ורהיטת סוגיין דעלמא שמעיקר הדין יוצאין ידי חובה גם בלא שליחות אבל מחמת הידור חוששים לעשות משלוח מנות אחד עם שליח כדי לצאת מידי ספק.

ויש לציין דבאחרונים הובאו כמה טעמים לענין שליחות, דבמקור חיים לבעל החוות יאיר סי' תרצד ס"ג משמע ג"כ שלמד דמשלוח מנות הוא על ידי שליח והוסיף שגם במתנות לאביונים טוב לעשות כן משום פרסומי ניסא, ונראה דענין הפרסומי ניסא כאן הוא שעל ידי שיש כאן גם שליח יש כאן שלושה שמעורבין בדבר ואוושא מילתא, וגם על ידי שמבקש מאחר לעשות לו ממילא הדבר מתפרסם, ולפי טעם זה רחפן ודאי לא יועיל כיון שאין כאן אדם.

ויש שכתבו (עי' כה"ח סי' תרצה סקמ"א ועוד) שטעם השליחות הוא משום כבודו של המקבל, ויתכן לומר בזה משום שאין כבודו של המקבל לקבל ישירות מהנותן דיש בזה קצת כיסופא, וכעי"ז כ' המהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה סי' רז לגבי מתנות לאביונים, וא"כ לפי צד זה הרחפן יוכל להועיל אבל רק אם הרחפן עושה הכל כעין רובוט והאדם אינו מעורב בתקשורת עם המקבל.

אולם אפשר להבין שהכבוד הוא באופן אחר שאם שולח שליח מיוחד לזה יש בזה מצד כבוד המקבל, אבל המהרי"א לא כ"כ שם, אבל אם נאמר כצד זה לא יועיל רחפן.

ובשו"ת שלמת חיים סי' שעח כ' דלכתחילה תקנו על ידי שליח כדי שיהיה פנוי למצוות היום, אבל אינו לעיכובא, ודבריו צע"ק דהרי בד"כ השליח הוא ישראל כשר ובר חיובא וממילא גם השליח צריך שיהיה פנוי למצוות היום, והיה מקום לפרש דתקנו שאין להדר אחר מצוה בו כדי שיהיה פנוי אבל השליח שמרצונו עושה כן ולא מחמת מצוה בו וכו' לכן הוא יעשה רק אם פנוי באמת, אבל בדבריו משמע שכן יש הידור בשליח כדעת קצת אחרונים ולא רק שאין בזה מצוה בו, וגם צע"ק דאטו אם יעשה המצוה בעצמו לא יקיים מצוה בו וכו', אם כן כל החילוק הוא רק שתקנו שלא יחזר מתחילה אחר זה כדרך שאמרו אין מחזרין על הנר וכו', ודוחק, וגם אינו כוונתו כלל, דהשלמת חיים סובר שיש הידור על ידי שליח כנ"ל, ומ"מ לפי דברי השלמת חיים הרחפן ג"כ מועיל, וכן נקט שם בסי' תא שעל ידי קוף מועיל ג"כ שיחשב על ידי שליחות.

וגם להשלמת חיים אם האדם מכוון את הרחפן פשיטא שאין כאן פניות למצוות היום אלא רק ברחפנים הפועלים על ידי חכמה מלאכותית שאינם נדרשים לכיוונון ישיר של האדם (אם יש כאלה ואם יהיו בעתיד) יתכן שיועיל, אבל גם להשלמת חיים אפשר דמה שתקנו על ידי שליח הוא רק בדרך כבוד ולא בדרך ביזיון, אולם ממה שכ' שגם על ידי קוף מהני א"כ חזי' דלא בעי' דוקא דרך כבוד.

מ"מ יש סברא לומר דאחרי שנזכר בפסוק הלשון ומשלוח מנות ולמדו מזה שצריך שליחות לכך בעי' שליחות כל דהו, גם לפי הצד שהועלה באחרונים דסגי בשליחות פסולה ואפי' קטן, אבל רחפן לא עדיף מסתם ידא אריכתא עכ"פ לגריעותא, כיון שאין כאן שום כח נפרד ממנו אלא כסתם רוח בעלמא, דהרי זה פשיטא שמה שנחשב כח שני לענין רציחה או שחיטה לא יחשב שליחות לענין משלו"מ (ובפרט שהחזו"א למד מהרמב"ן שמה שנעשה על ידי מכשיר חשמלי חשיב כמעשה האדם בעצמו ומעיקר הדין אפי' לענין לשמה ואכמ"ל, אם כן גם רחפן לכאורה בכלל זה, ואמנם יש לדון על רחפן שפועל על ידי חכמת מכונה שפועל באופן אקראי על ידי הדמיה של שכל אנושי ואכמ"ל דיתכן שבזה החזו"א יודה שהפועל באופן כזה אינו נחשב כמעשה ישיר של האדם עצמו לענין דינים כאלו).

והנה אע"פ שנקט החת"ס גיטין כב ע"ב ודבר אברהם ח"א סי' יג שמועיל שליחות אפי' בקוף, מ"מ אפשר דבניד"ד יודה שחשיב מעשיו של האדם עצמו, ומ"מ אם נימא שהחת"ס לא קיבל הסברא על משלוח מנות מה שכתבתי דבעי' עכ"פ שליחות כל דהוא א"כ אם סבר דהענין הוא משום כבוד הנותן א"כ יתכן שיהיה אפשר גם על ידי רחפן באופן שהנותן אינו מתקשר עם המקבל כלל, אבל אחר דמבואר שהרחפן (עכ"פ באופן הרגיל) חשיב מעשה האדם הו"ל כזריקה בעלמא ואין בזה תועלת לשליחות.

ולמסקנא נראה דמאחר שיש מגדולי ישראל שסברו שיש עדיפות טובא בלא שום שליחות שעי"ז מרבה חיבה בין איש לרעהו, משא"כ ע"י שליחות, ויש שנהגו כמדומה לעשות רק משלו"מ א' ע"י שליח על הצד שיש קפידא בזה, ואילו כל שאר אידך משלו"מ הקפידו שיהי' כמה דאפשר ע"י נתינה בעצמו, א"כ ברחפן מכיון שמסתבר שאין בזה תועלת לענין שליחות, א"כ עדיף שיתן דרך כבוד על ידי אדם ולא על ידי רחפן (אלא אם כן רוצה ליתן בלא שיראהו המקבל כדי שלא יתבייש ע"ד מהרי"א הנ"ל).

ולענין אם יש חסרון שאין כאן נתינה בידים מסתבר דמהני דאטו גט הוא שיש דין נתינה בידים, דבמשלוח מנות ה"ה דסגי בטול מנתך מע"ג קרקע, והאחרונים הביאו ראי' ברורה שאין צריך הגבהה ונתינה כמו בגט מסוגי' דמגילה ז ע"ב מחלפי סעודתייהו עי"ש וברש"י.

בברכה מרובה

לכבוד הרב בן דוד שליט"א לגבי הנידון לענין הגדרת דיני עדות מיוחדת לגבי חתימת ידי עדים בשטרות, שוב נראה לי לכאורה ראיה ברורה לזה דלגבי חתימה לא נאמר דין עדות מיוחדת לגבי שיחתמו יחד, מפ"ק דגיטין דף י' ע"ב זאת אומרת ...קרא עוד

לכבוד הרב בן דוד שליט"א

לגבי הנידון לענין הגדרת דיני עדות מיוחדת לגבי חתימת ידי עדים בשטרות, שוב נראה לי לכאורה ראיה ברורה לזה דלגבי חתימה לא נאמר דין עדות מיוחדת לגבי שיחתמו יחד, מפ"ק דגיטין דף י' ע"ב זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה ומבואר שם דשאר שטרות חותמין, ולדידן עדות מיוחדת בגיטין דינה כדיני נפשות דפסולה וכפי שהזכרתי אז כשדיברנו מקצוה"ח סי' ל סק"ח (וע"פ ב"י שם וכנה"ג הגה"ט אות נ"א) דבגיטין וקידושין בעי' שיגידו כאחד ושיראו כאחד למאן דאית ליה עדות מיוחדת דמקשי' הגדה לראיה מסנהדרין ל ע"ב, ואעפ"כ כל מה שהוצרכו בגט הוא רק שיהיה זה בפני זה כמבואר בגמ' שם גזירה משום כולכם, אבל חתימה יחד תוכ"ד ליכא כלל, ועי' עוד קצה"ח שם סק"ט וחידושי הגר"ח ב"ב קסה ע"א.

ואמנם הב"ח בסוף סי' ל' הביא סתירה האם מחמרי' בעדות מיוחדת בגיטין או לא ונקט להקל בזה עי"ש דכל שאינו דיני נפשות ממש לא מחמרי'.
ואם כן לפי הב"ח בלאו הכי אין ראיה מהגמ' שם כיון דלא בעי' עדות מיוחדת בגיטין.

ואמנם יעוי' במחנה אפרים פ"ח מהל' גירושין הי"ח שהביא דברי הרמב"ם ז"ל הנותן גט לאשתו ע"ת שתתן לו מאתים זוז וכו' עד ואין עד א' מן הראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין ע"כ, וכתב עלה נ"ב מכאן נ"ל דעדות מיוחדת בגיטין אינם מצטרפין ע"כ.
ויל"ע דהא ניחא דעדות מיוחדת בגיטין מחמרי' דתליא באשלי רברבי כנ"ל אבל מצד דהוה ליה עדות מיוחדת בשטר לכאורה הוא מוקשה מן הגמ' גיטין הנ"ל.

ואולם יש מקום ליישב דהגמ' שם אתיא כמאן דאמר עדות מיוחדת בגיטין פסולה וצע"ג דבגמ' שם משמע דמיירי' לפום הלכתא, ודוחק לומר דמ"מ אין נפק"מ להלכה אם אסורה משום גזירה או משום עדות מיוחדת, דהגזירה משמע שהיא לפום הלכתא הוצרכו לגזור וגם פשיטא דיש נפק"מ אם האיסור הוא מצד גזירה או לא.

ואפי' אם הוה אמינא דלהלכה אין עדות מיוחדת בגיטין ולכן עדות מיוחדת בשטר גיטין לא פוסל, אפי' אם נימא הכי מ"מ ק' דהוה ליה לכאורה לגמ' לתלות דבר זה בדעות אם עדות מיוחדת פסולה בגיטין או לא, דהרי איכא דעות בזה, ואפי' בממוני כיון דאיכא למ"ד עדות מיוחדת פסולה נמצא דכל דין חותמין זה שלא בפני זה בשטרות המבואר בגיטין שם הוא מילתא דתליא בפלוגתא בסנהדרין שם, ובשלמא אם נימא דאין עדות מיוחדת בשטר וכנ"ל בתחילת הדברים, ניחא.

אמנם המדקדק יראה דדברי המחנה אפרים שם אמורים רק באופן המדובר שם דיש ב' מיני עדים בעל פה, ושאין שייך צירוף בין ב' העדים, דאילו חתימה תוכ"ד א"צ אלא רק התם שאין העדים שבעל פה הראשונים והאחרונים מצטרפין כלל, ופשוט וק"ל.

הדין ברור בהרבה פוסקים שקידושין כאלו לית בהו מששא אע"פ שלאב יש נאמנות בב"ד במקום עדים מ"מ אין לו כח לשמש במקום עדי קיום. ותחילה אביא בזה דברי הגרי"א חבר שביאר הענין וז"ל (בית נאמן חדר יד אות ב), ויש לי ...קרא עוד

הדין ברור בהרבה פוסקים שקידושין כאלו לית בהו מששא אע"פ שלאב יש נאמנות בב"ד במקום עדים מ"מ אין לו כח לשמש במקום עדי קיום.

ותחילה אביא בזה דברי הגרי"א חבר שביאר הענין וז"ל (בית נאמן חדר יד אות ב), ויש לי מקום עיון בהא דקיי"ל דמקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפי' שניהם מודים וכתבנו למעלה הטעם כיון דא"נ בדבריו לחוב לאחריני לא חלו הקדושין כלל כיון דלא חל ההקדש א"כ בהא דקיי"ל דאב נאמן על בתו לומר שקידשה או מטעם מיגו שבידו לקדשה או משום דהתורה נתנה לו נאמנות כמ"ש בפ' האומר (דף ס"ד ע"א) א"כ יועיל קדושי אב בבתו קטנה בלא עדים כלל, והיה נלע"ד ליישב ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו למס' קדושין שם דלס"ד דמ"ש חב לאחריני הוא שע"י הקדושין נאסרים הקרובות, שהקשה שם דא"כ גר וגיורת מאי איכא למימר דשם לא שייך איסור קרובות, ותי' שם דלא פלוג דכיון דעיקר קדושין הוא חוב ולא מהני בלא עדים, לכן גם היכא דלא שייך חוב ג"כ לא מהני דהתורה לא חילקה בזה, וא"כ א"ש גם בקדושי אביה דהתורה לא זכתה לאב אלא מה שיכולת בידה כשהיא גדולה דכיון דאפי' בקדושי עצמה לא מהני בלא עדים גם בקדושי אביה כן עכ"ל, ומ"מ מבואר שהדבר פשיטא ליה שאין שום צד שקידושי אב לבתו שלא בפני עדי קיום חלים הקידושין.

וכן מבואר הדין כבר במרדכי (יבמות רמז נח) וז"ל, ולא דמי להא דאמרי' פרק האומר קדשתי את בתי וכו' ואמרינן בגמ' נאמנין ליתן גט דלמא אומר קידשתי בפני עדים דאם לא הכי פשיטא דאין כלום דאפילו אמר קדשתי בפני עד א' אין כלום ואפילו שניהם מודים עכ"ל, עי"ש בכל דבריו, ואיני נכנס לנידון של עד אחד לדעת הפוסקים האחרונים, עכ"פ מבואר דפשיטא ליה דקידושי בת קטנה שלא בפני עדים לית בה מששא.

וז"ל הרמ"א (באעה"ז סי' לז ס"ו), בשם פסקי מהרא"י (תרוה"ד סי' נ') כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או ע"י עצמה, שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך.
וכתב שם הרמ"א וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג' עכ"ל, ועי"ש בנו"כ דיש חולקים על דין זה וסבירא להו דחוששין לקידושין גם באופן שלא מינה את השליחים בפני עדי קיום מכיון שיש צד שמינוי השליחים הוא מדין ערב, עי"ש באבני מילואים.
ומבואר בדברי הפוסקים בזה דכל הנידון רק לעניין עדי שליחות האם דינם כעדי קידושין גופא או לא, אבל עדי הקידושין גופייהו לכו"ע צריך שיהיו ובלא עדים אלו אין קידושין.

ובשו"ע אה"ע (סי' לז סכ"ג) אי' בזה"ל, אב שאמר שקידש בתו, ואח"כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום, נאמן.
ובהג"ה שם הוסיף ול"נ דוקא תוך כדי דיבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ"ה.
עכ"ל.
ומבואר דמ"מ אם אנו מקבלים דבריו שקידושי ראשון היו בפני פסולי עדות אין בזה שום ספק שהקידושין לא חלו, למרות שלפי צד זה לא אכפת לן לומר שכך היה שקידש את בתו, כיון שלא היו בפני עדים כשרים כדין.

ועי"ש בב"י ובב"ח שדין זה גופא יתכן דתליא בפלוגתא דרבוותא הרשב"א והר"ן האם נאמן לומר שהיה בפסולי עדות או לא, אבל זה ברור שאם אנו מקבלים דבריו שהקידושין היו בפני פסולי עדות זה מבואר מדברי כל הנו"כ שם דלית בהו מששאב הנך קידושין אפי' שהאב מודה שהקידושין היו מכיון שלא היו בפני עדות כדין.

בכנסת הגדולה [אה"ע סי' מב הגה"ט אות כא] כתב וז"ל, המקדש את הקטנה שכסף קדושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת, אין חוששין לקדושיו אפילו להצריכה גט.
הר"י אדרבי ז"ל סימן רל"א, רשד"ם חא"ה סימן ל"ג.
והרש"ך ח"א סי"ג הוסיף, שאע"פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב, אין בקדושין האלו בית מיחוש.
אמר המאסף וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין, אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו קטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת, מי נימא כיוון דכסף קדושין לאביה כשרים הם לעדות, או נימא דכיוון דהם קרובים למתקדשת אעפ"י שהם כשרים לאביה וכסף קדושיה לאביה, אין כאן קדושין, או לפחות ספק קדושין.
והוי יודע שמתוך דין זה דנתי שכתובה שחתמוה עדים קרובים לאב ורחוקים לבת פסולה, כיוון דאם מתה האשה בלתי זרע של קיימא חוזר על המקצת מחמת תקנת טוליטולא או מפני המנהג או מפני התנאי.
וליכא לאקשוי אפילו אי הם קרובים לקרובי האב הראוים ליורשו ורחוקים לו ולבת יהיו נפסלים מטעם שאם תמות היא בלא בנין, וכבר מת האב הם יורשים החצי דכולי האי לא חיישינן, שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף.
אלא שהמעיין שם ברשד"ם ז"ל יראה דאפילו הם קרובים לאב אעפ"כ היא כשרה עכ"ל הכנסת הגדולה.

ומבואר מכל הנידון שצריך עדים, ולהדיא בסוף דבריו דן לגבי עדים קרובים לאב ומבואר מתוך זה דמיירי שהאב דווקא הוא המקבל הקידושין, ועי' גם במהרשד"ם שם.
ומבואר דבעי' עדי קיום, ושאילו יבוא האב ויאמר שהיו קידושין אלא שהיו שלא בפני עדים זה פשיטא לפי כל הצדדים דלית בהו מששא, וכן הביאו הנו"כ דברי הכנה"ג.

 

{נדפס בחלקו בקובץ 'עטרת פז' (ארחות תורה) ב"ב תשע"ג. } א. התמיהה בדברי הגמ' / השיטות בגדרי נאמנות עד אחד א] גיטין רפ"ק, במתני', המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ובגמ' (ע"ב) רבה אמר לפי שאין ...קרא עוד

{נדפס בחלקו בקובץ 'עטרת פז' (ארחות תורה) ב"ב תשע"ג.
}

א.
התמיהה בדברי הגמ' / השיטות בגדרי נאמנות עד אחד
א] גיטין רפ"ק, במתני', המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
ובגמ' (ע"ב) רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה, ואמרינן דמהני מדין עד אחד נאמן באיסורין { וטעם הא דעד אחד נאמן באיסורין, כתב רש"י בסוגיין (ד"ה ומשני), שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב ע"כ.
וכתב הריטב"א דכונתו כמש"כ רש"י (ביבמות פח.
) שאל"כ אין לך אדם אוכל משל חבירו וסומך על בני ביתו, וכן הביאו הראשונים הטעם בשם הירושלמי (הריטב"א, רמב"ן חולין י: ועיין שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שיג).
או דכונת רש"י למש"כ הוא בחולין (י:) דילפינן משחיטת עולה דנאמן, והגם דתליא בנאמנותו כמה איסורין כגון בל תאחר, וכ"ש בעולת נזיר דהוא חובה (כנלע"ד, ועיין שו"ת אגרו"מ יו"ד ח"א סי' סו).
אמנם התוס' בסוגיין (ד"ה עד) הקשו על מש"כ רש"י מתרומה ושחיטה דאתחזק איסורא, וכתבו וא"ת ומנ"ל דע"א נאמן באיסורין, וכתבו דילפינן מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה (כתובות עב.
), וא"ש למהר"ם שיף שכתב דקושייתם גם מניקור הגיד וחלב, אבל להש"ש (ש"ו פ"ה) אין קושייתם מניקור הגיד וחלב, ולפ"ז צ"ע מ"ט הקשו כנ"ל והביאו לימוד אחר, ובאמת לקמן ד"ה הוי משמע דהתוס' אזלי כלימוד רש"י הנ"ל.
ובתו"י ביבמות שם הקשה על רש"י שכתב דאל"כ אין לך אדם אוכל מחבירו, והקשה ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל ע"כ, ואולי לזה כונו התוס'.
וראיתי בחי' חת"ס דמה שהוק"ל דאין למדין אפשר משאי אפשר וכתב שכן הבין מחי' הרמב"ן.
[וע"ע בחידושי מהרצ"ח מה ששמע עוד מהחת"ס בד' הרמב"ן, והאריך שם טובא].
הקשה הפורת יוסף (להפמ"ג) דהרי בנידון דידן יש גם הממונות דהכתובה, וגם אם דבשב"ע חשיב איסורין אכתי יש ממונות, וכה"ק המאירי וכתב דעיקר העדות על הגירושין וכתובה ממילא הויא.
ולענ"ד שייך כאן מש"כ כל הראשונים אליבא דמסקנא דנטילת הכתובה אינו מצד נאמנות, אלא מהתירה לשוק, וכמש"כ ביבמות (קיז.
) לגבי כתובה לאשה שנשאת ע"פ ע"א במיתה, דנוטלת ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מש"כ ליכי.
[אלא שהקשו מהמביא גט בא"י ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, דמותרת לינשא ואינה נוטלת כתובה.
ובריטב"א ובר"ן נמצא הלשון דאינה מותרת כמו הנ"ל, אלא דלא אסרינן לה, וצ"ע דאטו בבאה לימלך לא נאמר לה שהיא מותרת, ונראה שכוונתם למש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א א' קע"א) דלהוציא כתובה בעינן היתר ודאי ולא היתר שאפשר לעורר עליו כמו הנ"ל שעדיין הבעל יכול לערער].
}.
ומקשינן אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ.
ויש לדקדק טובא, דהמשמעות בכונת הגמ' דכיון דאתחזק איסורא ממילא הוי כדין דבר שבערוה, אבל לכאו' הקושיא מאתחזק איסורא אינו כלל הקושיא מהא דהוי דבר שבערוה, והם ב' סיבות.
ושמא באמת זהו קושיא אחת הנצרכת לב' התנאים, וצ"ע.
ויש להקדים בזה הנידון בר"פ האשה רבה (יבמות פח.
) בדין עד אחד נאמן באיסורין, דאבעיא לן אם זהו דוקא היכא דלא אתחזק איסורא, או"ד דנאמן גם היכא דאתחזק.
ולהלכה נחלקו הראשונים בזה, דעת התוס' (קידושין סה: ד"ה נטמאו) והרא"ש (גיטין פ"ה סי' ח) דנאמן רק היכא דלא אתחזק איסורא, ודעת הרשב"א (יבמות פח.
) ודעימיה דעד אחד נאמן גם במקום חזקה.
עוד נחלקו הראשונים בדבר שבערוה, בהא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, אם זהו דוקא היכא דאתחזק איסורא, והיכא דלא אתחזק מהני עד אחד, או דלמא דאין ע"א נאמן כלל בדבר שבערוה, וכן דעת רוב הראשונים, ודעת הרשב"א (יבמות פח.
) והמרדכי שם והמהרי"ק (שורש עב) והתשובות מיימוני (הל' אישות סי' ג) דנאמן היכא דלא אתחזק איסורא.
ב.
דיעות הראשונים והמפרשים בביאור דברי הגמ' ועתה בביאור סוגיין מצאנו כמה אופנים, וכפי שנרחיב בזה להלן: (א) כתב הרמב"ן, ואית נוסחי דלא גרסי הכי, אלא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא, ואי גרסינן ליה ה"ג והוי דבר שבערוה וכן נמי בפרק האשה רבה, ופי' חדא ועוד קאמרינן, ולא נהירא, עכ"ל.
וכעי"ז כתב הר"ן, והיינו שלפ"ד אין עד אחד נאמן בהוחזק איסורא כלל ואפילו באיסורין, וכן בדבר שבערוה אין נאמן כלל אפילו בלא איתחזק איסורא, ולהכי הוו ב' קושיות.
(ב) להתוס' נראה דהקושיא מהא דאתחזק איסורא וקי"ל שאין עד אחד נאמן בזה, ואת"ל שנאמן הרי הוי דבר שבערוה ובזה ודאי לא נאמן.
לביאור האחרונים בתוס', וכך יוצא לפי דעת הרשב"א כנ"ל, הקושיא רק משני הסיבות יחד, דלעולם עד אחד יתכן להיות נאמן חוץ מאתחזק איסורא בדבר שבערוה, דבעינן שני עדים.
(ג) באחרונים הוסיפו להביא כמה ביאורים בהא דבעינן לב' הקושיות.
ג.
סתירה בדעת הרמב"ן בנאמנות עד אחד / והיישוב לזה
ג] יש לדון בדעת הרמב"ן, שנתבאר לפ"ד שאין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה גם היכא דלא אתחזק איסורא, דהנה אמרינן (לקמן סב.
) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת, אסור בכל הנשים שבעולם, שמא קרובות ארוסתו הן ואסורות עליו, וכתב הרמב"ן דנאמנות הקרובות לומר לא נתקדשנו, דחשיב לא איתחזק איסורא ועד אחד נאמן באיסורין וכ"ש כשלא הוחזק.
והר"ן שם הקשה דכאן הרי הוא דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים, ובאמת צ"ע דהא שמעינן ליה לרמב"ן גופיה דבדבר שבערוה אין נאמן כלל, ואף היכא דלא אתחזק איסורא.
וביותר צ"ע דהא היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן לכו"ע, וליכא למאן דאמר דנאמן.
וכתב בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז אות ח) לתרץ דגם אם אתחזק איסורא כאן כגון שודאי קידש השליח אשה ונאסרו קרובותיה, מ"מ לא הוי כשאר אתחזק, דההיתר כאן אינו היתר כנגד אתחזק, אלא בירור בעלמא שאלו מאותן שלא נתקדשו.
ולהכי עד אחד נאמן דהוי כלא אתחזק איסורא כלל, וז"ש דכ"ש הכא שאף אין חזקה דשליח עושה שליחותו ושמא לא קידש כלל.
אבל להאמת היכא דאתחזק איסורא באמת אין נאמן כלל אפילו באיסורין, ובדבר שבערוה היכא שיש אפילו ספק ובא להפקיע מצד האיסור אינו נאמן.
ובחידושי רבי שלמה (סי' ג) כתב לתרץ דהתם דמיירי בשאר עריות דקורבה, ולהרמב"ן לא הוי דבר שבערוה, אלא רק ערוה דאישות.
ושמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז שליט"א דליתא, דבגמ' (יבמות צד.
) דיינינן אם עד אחד נאמן לומר מתה אשתך כדי שיוכל לישא אחותה, דשמא משום עיגונא אקילו בה רבנן.
משמע דבלא"ה אין עד אחד נאמן דהו"ל כמעיד הדבר שבערוה.
ונראה להוסיף בס"ד דהנה הרמב"ן ביבמות שם פירש קושית הגמ' כנ"ל דחדא ועוד קאמר, ומשמע דאין נאמן ע"א כנגד אתחזק איסורא, ואחר שהקשה שם סיים, אבל סוגיא זו שאלות מדאורייתא נינהו מנ"ל, ולעולם עד אחד נאמן בעלמא בכל איסורין עכ"ל.
וא"כ מבואר דכ"ז להו"א וה"ה בסוגיין, ולמסקנא נאמן בכל איסורין [וכן ראיתי שהביא בדעתו בחי' חת"ס ע"פ דבריו הנ"ל].
וא"כ עצם מה שנתבאר בדבריו לקמן דבאיסורין נאמן גם כשלא איתחזק איסורא אינו קושיא, ורק דצ"ע דהא מיירי בדבר שבערוה.
ולהכי ביארו האחרונים כנ"ל.
ד.
מחלוקת הראשונים והפוסקים בהוחזק איסור ועד אחד מברר
ד] היוצא בזה, דנחלקו הרמב"ן והר"ן בדבר שיש בו איסור ואפשר לברר ההיתר בו, אם הו"ל כאתחזק איסורא, דלהר"ן הוא כשאר כל אתחזק איסורא, אבל להרמב"ן אפילו כשהוחזק איסור ודאי, לא חשיב בירור העד אחד כמעיד נגד חזקה, וביותר דלא חשיב אפילו מעיד להתיר ספק, דהתם אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, אבל כאן הרי רק מברר דאי"ז האיסור ואינו כמעיד כנגד ספק.
והנה כעין מחלוקת הרמב"ן והר"ן מצינו שנחלקו הרמ"א והט"ז ושאר פוסקים, דכתב הרמ"א (יור"ד סי' קכז ס"ג), וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאוסרו, וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקר אין העד נאמן עליו להתירו אלא אם כן בידו לתקנו עכ"ל.
ובט"ז (סק"ו) תמה טובא דדוקא בדבר שכולו אסור כגון טבל הו"ל אתחזק איסורא, ובעינן בידו להאמין העד אחד, משא"כ הכא שהחתיכה היתה מצד עצמה, אלא שמעורב בה גיד או חלב וצריך להפרישו מן הבשר.
והש"ך בנקודות הכסף שם כתב דלק"מ דבאמת קודם הפרשתו היתה החתיכה כולה אסורה מצד ספק, ועתה השליח אומר שהפריש את הגיד והחלב והותרה.
ובשב שמעתתא (שמעתתא ו' פ"ה) הקשה על דברי הש"ך מתוס' בסוגיין, וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין, פ"ה שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב, ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה, דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם { וביותר הקשה בחידושי מהר"י בן לב, דאם לפי רש"י אין נאמנות יותר כשהדבר בידו א"כ אשכחן דמהני ע"א באתחזק איסורא, וזהו דלא כמ"ש בקושיין אימור דאמרינן וכו'.
והנה ידוע מש"כ המהרי"ק (שורש עב) בטעם בידו, דכיון שיכול העד לשנות הו"ל כלא אתחזק איסורא, וכיון לזה גם בדברי הר"ן, ורש"י הכי ס"ל ומש"ה היכא דהוחזק והוי בידו הו"ל כלא אתחזק איסורא.
כ"כ הש"ש (ש"ו פ"ו), והוסיף דהתוס' ס"ל כמ"ש הרא"ש (גיטין פ"ה סי' יג) והמרדכי (יבמות סי' עג אות יא) דבידו הוא בעלות, היינו דיש לו בעלות על הנאמנות הואיל והיה בידו (עיין בזה חזו"א קידושין סי' נט סק"א), וא"כ להתוס' הוא מגרע מהא דאתחזק איסורא, אך הוא מצב אחר.
וכן הוכיח בשיעורי רבי דוד (אות ע) ממש"כ התוס' (בקידושין סה.
) דע"א ובידו נאמן גם כנגד הכחשה וא"כ ע"כ שהוא נאמנות אחרת שכנגד האתחזק.
הקשה הבית הלוי (ח"ב סי' לז אות ב) דבדברי התוס' שכתב בס"ד שתהא נדה כדבר שבערוה, כתב המהרי"ק שם דאין הכונה על הספירה, דלא אתחזק שתהא נדה רואה כל שעה, ולשיטתו דבשב"ע הוא רק באתחזק, אלא כונתם על הטבילה דאז הרי אתחזק על הטומאה במצב שלא טבלה עדיין (וכ"כ המהרש"א), עכ"ד.
מבואר דהגם שבידה לטבול אי"ז מגרע האתחזק, ובאמת לפי הס"ד שהויא כדבר שבערוה צ"ע דהרי כב רליכא אתחזק, ולדעת המהרי"ק ע"א נאמן כשלא אתחזק, וצ"ע, וכתב דע"כ יש איזה חסרון בדברי מהרי"ק ונשמט קצת מדבריו בדפוס, עכ"ד הביה"ל.
אמנם להיסוד שיסדו האחרונים בדבר שבערוה לשי' המהרי"ק ודעימיה א"ש (כמבואר להלן), כיון דאין הבידו יכול לגרע האתחזק בדבר שבערוה.
ובזה מתורץ גם קו' המהריב"ל, דכונת הגמ' להקשות דהוי גם דבשב"ע, וכדיבואר כל הצורך להלן.
הרמב"ן הביא בשם התוס' דבידה לספור לטבול, וצ"ע מה שצריך בידה לספור הא לא אתחזק איסורא, וכמו"כ זה דלא כהתוס' שלפנינו.
וביאר בשערי ישר (שער ו' פ"א) דגם אחר שנפסק הדם, הרי יש דין ספירה בלא היסח הדעת, ואיכא למ"ד שצריך ספירה בפה, ולפני שספרה הו"ל אתחזק איסורא ולהכי צריך בידה עכ"ד.
ונראה דמ"מ אי"ז התוס' דידן וכדמוכח מלשון הרמב"ן עי"ש דמשום שיכולה עתה להתחיל לספור, ולדידיה בידו הוא כעין מיגו, וכדעת רש"י והר"ח (לקמן נד: הוב"ד ברמב"ן וברשב"א), והיינו כעין סברא דלא שביק התירה ואכיל איסורא כמ"ש הפנ"י (לקמן נט:).
}
ע"כ.
וחזינן שלא הקשו מניקור הגיד וחלב דמודו בזה דלא הוי אתחזק איסורא וא"צ בידו.
וכ"כ להדיא בתוס' הרא"ש כדברי הש"ש וז"ל, ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה וכו', אבל מניקור גיד וחלב מייתי שפיר ראיה דאי"ז בידו לתקן כשאומר גיד זה של היתר ושומן זה של היתר דאם הוא גיד הנשה אין בידו לתקן שיעשה היתר, וכן חלב שיעשה שומן, עכ"ל.
וכ"כ המאירי שהוא רק בירור החלק האסור.
וכן מבואר ברשב"א (יבמות פח.
) דאי"ז כאתחזק איסורא ולהכי א"צ בידו.
אמנם במהר"ם שיף כתב ע"ד התוס', לכאו' וה"ה ניקור גיד וחלב ע"כ וכ"נ ממש"כ בהמשך דבריהם, וא"ת מנ"ל בע"א נאמן באיסורין, ומייתו קרא מנדה, וא"כ לגמרי לא ס"ל כרש"י.
וכ"כ להדיא הריטב"א דהוא ג"כ אתחזק איסורא, ולזה בעינן בידו, וכ"כ בתוס' רי"ד (פסחים ד:).
וזהו כסברת הש"ך.
ונראה דתליין זב"ז, במה שכשיכול להפריד האיסור מההיתר חשיב בידו, כיון דמעיקרא האיסור חל על כל החתיכה ועכשיו הותרה כללות החתיכה [וזהו דעת הרמ"א והש"ך, וכ"כ בריטב"א ובתוס' רי"ד ובביאור מהרמ"ש בתוס'], והסוברים דאין כאן אתחזק איסורא אלא דמעיקרא הו"ל חלק מותר וחלק אסור, א"כ לא שייך בידו כמש"כ התוס' הרא"ש דזהו רק להפריד החלק האסור ולא הותר כלום [וכן דעת הט"ז, וכמבואר ברשב"א ובמאירי].
ה.
מהלך הש"ש / התמיהה והישוב לזה
ה] ובשב שמעתתא שם כתב לחלק בכ"ז דיש ב' דינים בניקור בשר, דהנה כשבא לדון על החתיכה בכללותה בודאי יש בה איסור ולכן אסורה בפועל כל אותה החתיכה, ולהכי צריך בידו.
אבל כשבא לידון על כל נתח מתוך החתיכה, הרי נתח זה לא אתחזק בו איסורא, אלא היה ספק שמא בו האיסור ועתה נתברר שהאיסור היה במקו"א וזהו מההיתר, ובזה הנאמנות א"צ לבידו אלא מועיל בירור דזה אינו החלק האסור.
וכפי שביאר בשיעורי רבי דוד (אות ע"א) דהנאמנות כאן מתחלקת, הא', לעצם הניקור ולזה אתחזק איסורא שלא היה ניקור, ולהכי כשבא לומר שכולה מנוקרת צריך שיהא בידו, והב', כאשר הנידון על חלק מסוים והנידון עליו אם הוא השומן לא אתחזק איסורא כלל עליו, ובזה מתורץ מה שלא הקשו התוס' מניקור גיד וחלב כיון דאיכא גונא דאי"ז אתחזק.
[ושמעתי לתמוה דיוכל השליח במקום להתיר כולו בב"א, יוכל להתיר בנפרד כל חלק בו, וביותר דלפ"ז גם כשיתיר כולו שיחשב כמתיר כל חלק בפ"ע, אך נלענ"ד לפי מה שביארתי כאן סברת הש"ש, דכל מה שיוכל להתיר כן הוא רק אם לא יתיר כולו.
ובזה ג"כ מתורץ מה שלא הקשו התוס', דהא אכתי יכול להביא ראיה מבשר מנוקר שיכול להתיר חציו בלא בידו].
ו.
ראיה לדעת הרמב"ן ממתני' דקידושין / סתירה בדברי הר"ן / והיישוב לזה
ו] ובמתני' (בקידושין סג:) מבואר שפיר כהיסוד הנ"ל בדברי הרמב"ן, דגרסי' קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן.
ומבואר דלברר לא אמרינן דהוי דבר שבערוה בדאיתחזק ואפילו כספק סתם, וכמש"כ שם הר"ן, ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכו', התם הוא להוציאה מחזקתה, אבל זה שמעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן ע"כ.
אמנם לכאו' זהו סותר ליסודות המבוארים לעיל בדברי הר"ן דגם לברר הספק חשיב כמעיד בדבר שבערוה, כה"ק בשו"ת הרעק"א (מהדו"ק סי' קכב).
וכה"ק הבית מאיר (סי' לז סכ"א).
ובתשובה קכ"ה שם הביא מש"כ אליו הנתיה"מ לתרץ לחלק בין היכא שמעיד על עצמו דנאמן לבין היכא שאחרים מעידין עליו, אמנם הקשה עליו הרעק"א דבלשון הר"ן משמע דהיכא דאין ע"א נאמן (היינו במיתה, לולי דאקילו בה משום עיגונא), הוא מטעם איתחזק איסורא ומשמע דבלא"ה יהא נאמן בדבר שבערוה.
וביותר הקשה האבי עזרי (פ"ז מהל' גירושין ה"ח) דהרי לפ"מ שהביא הרעק"א בתשו' הנ"ל יכולים גם אחרים להעיד על בתו וא"כ אין מקום לחילוק זה.
[ובבית הלוי שם האריך לחלק בזה, ואין דבריו לכאו' מבוארים כל הצורך דמשמע שם באריכות כל דבריו דהנפק"מ בין היכא שהנידון על הבעל והספק על האשה, לבין היכא שהנידון על האשה והספק על הבעל, ושמעתי ממו"ר הגרב"ד דיסקין שליט"א דהחילוק כיון שהדבשב"ע היא האשה ולא הבעל ולהכי כשיש איסור על הבעל מצד האשה הו"ל כדבשב"ע, משא"כ כשיש איסור על האשה מצד הבעל אי"ז דבשב"ע, אבל אין מפורש בדבריו כן, ובדבריו בפנים הביא להוכיח מסוגיא דכתובות כב: דבמקרה השני הנ"ל אין איסור על הבעל לגבי האשה כיון שברי לו.
וצ"ע].
ובאבי עזרי שם כתב לתרץ ע"פ מה שייסד שם דבממונות לעולם בעינן דין עדות ול"מ עד אחד, כיון דלעולם איכא טענה (ועיין בזה להלן בדברי הגרש"ש) גם היכא דלא איתחזק, משא"כ בדבשב"ע היכא דלא איתחזק מהני עד אחד היכא דליכא טענה.
ולהכי בקרובות שמעידות שלא נתקדשו יש טענה כנגדם דעדותן הוא משום שרוצות להתקדש, משא"כ הכא שמעיד שנתקדשה לו דלרב דנאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס ניחא ביותר כיון דאין אדם חוטא ולא לו, וכן לרב אסי דנאמן לכנוס י"ל דליכא כנגדו טענה כיון דמירתת כמש"ש, וממילא הו"ל עד אחד שמעיד ואין כנגדו שום טענה ובזה מהני ע"א דבזה לא ילפינן מממון וכמושנ"ת.
ז.
בירור דעת התוס' בנאמנות עד אחד
ז] וז"ל התוס', הוי דבר שבערוה, האי דנקט דבר שבערוה אומר ר"י משום דבהאשה רבה (יבמות פח.
) בשאר איסורא כגון טבל והקדש וקונמות, מספקא לן אי מהימן אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו או לא עכ"ל.
וכונתם דכונת הגמ' לאקשוי מאתחזק איסורא דאין עד אחד יכול להעיד, וכן דעת התוס' עיקר להלכה (בקידושין סה: ד"ה נטמאו), אלא דמשום דמספק"ל ביבמות נקט קושיא נוספת דהוי דבר שבערוה ובזה ע"א ודאי אין יכול להעיד וקושייתם ע"ד, וכן הבינו המהר"ם מהדו"ב, והתור"ג ונימוקי הגרי"ב וש"א בדברי התוס'.
ובאמת הו"מ לאקשויי רק מדבר שבערוה רק כיון שעיקר להלכה דאין נאמן באתחזק איסורא שפיר מייתי לה לאלומי קושיא.
אמנם הרעק"א (שו"ת מהדו"ק סי' קכב) לא משמע ליה דהקושיא מוכרחת רק מדבשב"ע דאמאי מייתי לה לדאיתחזק איסורא, וכן הלשון משמע שהוא תחילת הקושיא, וביאר בדעתם דמדבר שבערוה לחוד ל"מ לאקשויי, דס"ל להתוס' דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא איתחזק איסורא, ולהכי נמי מקשה מאיתחזק איסורא.
וכן הבין המהרי"ק (שורש עב) בדברי התוס'.
וכזה הביאור יל"פ גם לשאר הראשונים הסוברים שעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא, וביותר להרשב"א הסובר דבאיסורין ע"א נאמן גם באתחזק איסורא, ואם ס"ל לגמ' כאן כמסקנא דהתם פשוט דהקושיא רק מב' הדברים שרק בצירוף שניהם אין ע"א נאמן { ובטעם הא דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק, ביאר המהרי"ק שם דהנה הא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים הוא משום דילפינן דבר דבר מממון (סוטה ג:), וא"כ הוא דוקא דומיא דממון היכא דאתחזק.
והקשה הש"ש (ש"ו פ"ג) דבב"מ (כח.
) מבואר גבי אבידה ויש סימנים לשנים, אין ע"א יכול להוציאו לא' מהם.
וא"כ מבואר דגם בממונות אין ע"א נאמן אפילו היכא דלא אתחזק.
ותירץ הגרש"ש (ש"ו סופי"ד) דהממון לעולם איכא איזה הכרעה בין ב' הדינים, וממילא כאשר יש ב' בעלי דינים וכ"א מוחזק בזה אף שאין מוחזק אחד מהם יותר מחבירו, אין ע"א יכול להוציא מחזקת אחד מהם, כיון דלעולם בספק בממון יש איזה הכרעה, וא"כ ילפינן מממון רק מה דדומיא דממון ולא היכא דלא אתחזק כלל.
ובר"ן פ' ג"ה כתב דע"א באבידה היכא דליכא סימנים כלל מהני, וא"כ שפיר ילפינן דומיא דממונות דהיכא דלא אתחזק כלל מהני, משא"כ התם שיש איזה חזקת ספק.
ובהערות מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל תירץ דבממונות כל היכא דאיכא ספק נאמן עד אחד, וה"ה בדבר שבערוה וכמש"כ המהרי"ק.
והא דבסימנים וסימנים ועד אחד אינו נאמן, משום דהו"ל עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא עכ"ד.
ומ"מ צ"ע לר"ן גופיה דלהמבואר בדבריו בסוגיין אין ע"א נאמן כלל בדבשב"ע אפילו בדלא איתחזק, דמהיכא יליף לה, הרי לא עדיף דבשב"ע מממון, וצ"ע.
ושמא במידי דאיסורי ספק ערוה הוי ודאי איסור ושאני בספק הו"ל כודאי.
}
.
ובהמשך דברי התוס' שם כתבו וז"ל, וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסורין אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו, אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה, ויש לומר דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה ע"כ.
מבואר בדבריהם דנדה אע"ג דהוי לא אתחזק איסורא לגבי ראיית הדם, וגם מה דאתחזק איסורא בטומאה הרי בידה לטבול והרי מגרע החזקה, ואעפ"כ כ"ז מהני רק למה דקי"ל שהיא איסורין, אך אילו היתה כדבר שבערוה לא היה ע"א נאמן, ולכאו' זהו ממש דלא כהרעק"א בתחילת דברי התוס', וכה"ק הרעק"א שם (ועיין מה שהובא לעיל בהערה בשם המהרי"ק שעמד ע"ז שם, אלא דתמוה וכמש"כ הבית הלוי, וכאן יבואר).
ח.
התמיהה בדעת המהרי"ק / יסוד האחרונים בזה
ח] והנה באמת צ"ע להנך שיטות דע"א נאמן גם בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא, דהנה ביבמות הרי יש צד דכך הדין ממש יהא באיסורין דבאיתחזק לא יהא נאמן ורק היכא דלא איתחזק, וא"כ יוצא לפ"ד שזהו ממש כדבשב"ע, וא"כ למה אצטריך גז"ש דדבר דבר מממון { ושמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז שליט"א דלפמש"כ הנתיה"מ (סי' כח סק"ז וסי' לח סק"ב) בדין ב' עדים באיתחזק באיסורין, דלפ"ד דא"צ העדאה בבי"ד ועדים כשרים א"ש, דבשבשב"ע בעינן עדות גמורה.
אמנם האחרונים חלקו ע"ז, ואמר מו"ר ששמע ממרן הגרא"מ שך זצ"ל ששמע ממרן הגרח"ע זצ"ל דלא א"ש הך ד' הנתיה"מ, אלא דלעולם ב' עדים חוץ לב"ד זהו כמו שני "עד אחד", (ועיין אבי עזרי הל' מלכים פ"ט הי"ד).
עוד יש לחלק דלכו"ע בדבשב"ע גם אם א"צ שני עדים היכא דלא איתחזק אבל מ"מ צריך עד כשר, וכמו דלא הוחק בדיני ממונות דאף שא"צ ב' עדים (עיין מה שהובא לעיל באבידה בשם הר"ן), אבל מ"מ צריך עד כשר, וכמ"ש הגרש"ש (שער"י ש"ו פי"ד) בשם האחרונים וכדמוכח מב"ק קי"ד דאין אשה נאמנת עי"ש.
אמנם ד"ז נדחה מכ"ט, עכ"ד.
}
.
ובזה כתבו האחרונים זצ"ל (חידושי רבי שלמה סי' ג', חי' רבי שמואל סי' ד' אות ג', קה"י סי' א' וכקה"י סי' ד' וש"א) ליסד בנאמנות עד אחד בדבשב"ע היכא דלא אתחזק איסורא, דאי"ז נאמנות בדבשב"ע כמו נאמנותו באיסורין שנאמן ודאי, אלא דבדבשב"ע אין עד אחד נאמן כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים, ולהכי באתחזק איסורא אין נאמן, ואפילו אם יתברר דכלפי שמיא לא היתה ערוה איכא עכ"פ איסורא דאורייתא מצד מה שאתחזק איסורא, ולהכי אינו נאמן כלל.
משא"כ היכא דלא אתחזק איסורא הוא מברר שלא היה כאן דבר שבערוה דמעיקרא כל האיסור הרי היה מצד הספק ואילו כלפי שמיא היה מותר לא היה איסור כלל, ועתה נתברר שלא היה כלל איסור.
ובזה יובן מש"כ בסוגיין, אבל הכא דאיתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, והיינו דכל מה דחשיב דבר שבערוה הוא רק משום דאתחזק איסורא, אבל אי לאו דאתחזק איסורא לא היה חשיב דבר שבערוה ורק משו"ה היה עד אחד יכול להעיד.
ובזה מתיישב משה"ק הרעק"א בדברי התוס' על נדה, דאם ס"ל להאמין ע"א בדלא איתחזק גם בדבשב"ע מה היה הס"ד דתיהוי נדה דבשב"ע.
ומתיישב דהרי שם כבר אתחזק, והגם דבידו מגרע האתחזק והוי כמאן דליתיה לגבי עד אחד מ"מ זהו דוקא באיסורין, משא"כ בדבשב"ע הרי אם כבר אתחזק הו"ל דבר שבערוה ועל זה אין עד אחד נאמן כלל.
ויש לבאר עוד דאי הוה כאיסורין מצי הע"א להעיד דזהו חזקה העשויה להשתנות וכמש"כ המהרי"ט (ח"א סי' י"א), משא"כ בדבשב"ע דכבר איתחזק איסורא ולא מועיל מה דעשויה להשתנות כיון דכבר נעשית דבר שבערוה (עיין בזה ש"ש ש"ג פי"א, וקה"י סי' א' אות א').
ט.
קושיית הריטב"א וביאור הרנ"א בסוגיין / ביאור הפורת יוסף / ביאור מחידושי ב"ח
ט] ובאחרונים ביארו סוגיין בעוד אופנים, ויש להקדים דהנה להלן בגמ' אמרינן רוב בקיאין הן, והקשה הריטב"א דנסמוך מיעוטא לחזקה שהאשה א"א ואתרע ליה רובא, ותירץ רבינו נר"ו דע"ז קאמר בהמשך ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ואי"ז חשיב מיעוטא כלל וכמש"כ התוס' (ד"ה סתם).
והגרעק"א שם הקשה כן להראשונים דסמכינן מיעוטא לחזקה אליבא דרבנן, ותירץ דהו"ל פלגא ופלגא ואין חזקת איסור ולזה יועיל עדות עד אחד אם ס"ל כהראשונים דנאמן בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה.
וכ"כ בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז אות ב).
ובזה כתב בחי' חתם סופר בשם החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלר זצ"ל דכיון דהו"ל פלגא ופלגא עם חזקת איסור, א"כ ליכא לחזקת איסור, ובאיסורין יכול להעיד ע"א רק היכא דליכא חזקת איסור, ולזה אמרינן דהוי דבר שבערוה דאז גם אם איתרע החזקה אין עד אחד נאמן, ומ"מ אכתי צריך דגם איתחזק איסורא דבלא"ה יהא נאמן מצד הרוב ולהכי בעינן דגם איתחזק איסורא וגם הוי דבר שבערוה { וכעי"ז כתב בנימוקי הגרי"ב, דהנה כתבו התוס' בחולין (יב.
ד"ה פסח) דהא דחייש ר"מ למיעוטא זהו רק מדרבנן, ומש"כ "ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא" כאן אין הכונה לאיסורא דרבנן, דודאי משום עיגונא אקילו בה רבנן, אלא כונת הגמ' להקשות דחייש למיעוטא וסברינן לחזקה, וכתבו התוס' שם (פו: סוד"ה סמוך) דסמוך מיעוטא לחזקה הוא מדאורייתא ומש"ה נקטו דאתחזק איסורא, ומש"כ דבשב"ע הו"מ לאקשויי רק מזה, אלא דהוא את"ל וכדעת התוס' (עיין לעיל).
וכעי"ז מצאתי בגליון מוהרש"א בשו"ת רעק"א שם (בהוספות חדשות), ומבאר ע"פ דברי הפנ"י בתוס' דס"ד דע"א מהני משום שהוא רק גילוי מילתא, ומש"כ כאן דאתחזק איסורא היינו כדי לסמוך למיעוטא ולהכי לא יועיל וע"ש.
ויש להוסיף ע"ד מש"כ המהר"ם במהדו"ב על דברי התוס' הנ"ל שהוא גילוי מילתא, דאם האתחזק והדבשב"ע הם תרתי קושיות א"ש, דכיון דאיכא תרתי לא תסגי בחד כלו' בע"א, [וכמו דס"ל להך גליון באמת דגם להתוס' הם ב' קושיות כדעת הרעק"א], אבל לפי התוס' (להבנתו) שהוא רק את"ל ומצי לאקשויי רק מדבשב"ע צ"ע דאכתי תסגי בחד כיון דהוא רק גילוי מילתא, [וכונתם דאין כאן עדות לא על דבשב"ע ולא על מכשירו אלא רק גילוי מילתא בעלמא על הלשמה וכמש"כ, ובמצב כזה של רוב וע"א וכדי לומר שאינו נאמן בעינן שיהא כנגד הוחזק איסורא ודבשב"ע, והיינו לכאו' כיון שהרוב והחזקה עם המיעוט הו"ל פלגא ופלגא ואין א"ע נאמן כנגד דבשב"ע גם כשהוא רק גילוי דעת וצ"ע בכ"ז].
מצאנו ג' נביאים מתנבאים בסגנון אחד לבאר סוגיין ע"פ קושיית הריטב"א, וי"ל ג"כ שהדחיה היא כהריטב"א דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי.
(שו"ר עוד שדן בזה היטב במרחשת ח"ב סי' ז אות ד' הגה ב').
}
.
וסיים ע"ז החת"ס ודפח"ח ושפתים יישק, אלא שהקשה דזהו רק כהראשונים דס"ל שאין ע"א נאמן באיסורין היכא דאתחזק, אבל הרבה ראשונים ס"ל דנאמן לעולם גם בדאיתחזק איסורא וכמו הרמב"ן ברי"פ האשה רבה שהובא לעיל, [ויש להעיר דאף דהרמב"ן שם הכי ס"ל במסקנת הגמ', אבל כתב להדיא לבאר בקו' הגמ' לפי מה דס"ד שאין נאמן, וצ"ע].
ואפשר דמה שלא הקשה מהראשונים דס"ל דגם בדבר שבערוה נאמן בדלא אתחזק איסורא, משום דס"ל כפי מה שנתייסד לעיל דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה, ורק היכא דלא איתחזק נאמן לברר שלא היה דבר שבערוה.
ולהכי בסוגיין דכבר איתחזק איסורא, ואע"ג שיש רוב שמגרע, מ"מ הרי בא להעיד כנגד דבר שבערוה.
בהגהות פורת יוסף (מבעל הפמ"ג) כתב לבאר סוגיין דהנה כתבו התוס' בכ"מ (יבמות צד.
ד"ה כי; כתובות כב: ד"ה הבא) דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש, ובאיסורין בכה"ג דליכא חזקה היה נאמן ע"א, ומקשינן דהוי דבר שבערוה ולהכי לא נאמן אף דלא איתחזק, וזהו כמו את"ל דחשיב כלא איתחזק הא הוי דבר שבערוה.
וס"ל כהשיטות דבעלמא ע"א נאמן רק היכא דלא איתחזק איסורא, ובדבשב"ע אין נאמן כלל.
וע"פ יסוד האחרונים הנז' יל"פ דבריו גם להסוברים שע"א נאמן בדבשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא, דכו"ע מודו דהיכא דאיתחזק אינו נאמן אפילו אתרע החזקה, וכמבואר כ"ז לעיל.
ומצאתי בחי' הב"ח החדשים מס' גיטין שביאר דלכאו' צ"ע מאי משני עד אחד נאמן באיסורין, הא בערוה קיימינן, וביאר דכונת המקשן היה דמהיכי ילפינן עד אחד נאמן באיסורין, מנדה, והתם ס"ל דהוי כדבר שבערוה ואפ"ה להתיר מהני ע"א, וא"כ חזינן דהא דבעינן שנים היינו דוקא לאסור אבל להתיר לא חשיב כדבר שבערוה ועד אחד נאמן, וע"ז קאמר אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין היינו בנדה, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא וה"נ בנדה הא לא אתחזק איסורא, ולהכי נאמן להתיר, אבל הכא דאיתחזק איסורא א"כ כבר א"א ללמוד מנדה וא"כ הו"ל כשאר דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים.
[ובהמשך דבריו ז"ל כתב לבאר סוגיין באופ"א ונקטעו דבריו באמצעם, וחבל על דאבדין].
י.
ביאור התורת גיטין בסוגיין
י] בתורת גיטין כתב לבאר סוגיין, דהנה לכאו' ילה"ק מש"כ בעדות על הגט הוא איתחזק איסורא, דהרי מעיד רק על כשרות הגט וגירושין ממילא הוויין, ולכו"ע יכול ע"א להעיד על כשרות המקוה גם כנגד איתחזק הטמא בטומאתו, דהשתא הנידון רק על המקוה.
והנה בספק הגמ' ביבמות שם אם ע"א נאמן באיסורין גם כנגד איתחזק איסורא כתב הש"ך (יור"ד סי' קכז ס"ק יד) דספק זה תליא אם נאמנותו גמורה מן התורה לכל דבר באיסורין, או דהוא רק מסברא דאל"כ אין אדם אוכל מחבירו (עיין לעיל), ואז אי"ז נאמנות גמורה ונאמן רק היכא שלא נודע לנו קודם היפך דבריו.
והנה נחלקו הראשונים בדין חתיכה שאסרה עד אחד ואכלו אחר דלהתוס' בחולין (צו: ד"ה פלניא) נראה דאין לוקה ע"ז ופשוט דכמו שאינו נאמן למלקות כ"ש דאינו נאמן לגרום מלקות, אמנם להרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) נאמנותו גמורה ולוקין מן התורה.
ויש לתלות דין זה ג"כ אם נאמנותו גמורה מן התורה או לא.
והשתא ביאר התור"ג מש"כ אבל הכא דאיתחזק איסורא הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ר"ל דכיון דס"ל שבאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן א"כ ודאי סבירא לן דאין נאמנותו גמורה ואם אין נאמנותו גמורה לא נוכל להתיר דבשב"ע על פי עדותו על הגט, ודלא כדין הרמב"ם הנ"ל, אלא דחזינן כאילו עדותו ישירה להפקעת איסורה.
אמנם כ"ז אם זהו דבר שבערוה אבל באיסורין לכו"ע עד אחד נאמן גם לנפק"מ שיגרמו אח"כ, ולהכי מקשינן דהוי דבר שבערוה דאינו נאמן בכה"ג, עכ"ד.
יא.
דעת רעק"א כיסוד התו"ג / דעות האחרונים בזה
יא] הרעק"א (בחי' יור"ד סי' טו) דן על עגל שנשחט וע"א מעידו שהיה בן שמונת ימים ויצא מכלל היתר דיש לאסור, כיון דהו"ל חזקת איסור מחיים.
וכתב דה"ה כשמעיד קודם השחיטה כיון שאחר השחיטה לא נוכל להסתמך על עדותו דמעיקרא, והביא ראייתו מסוגיין דחשבינן למעיד על הגט כדבר שבערוה כיון דאח"כ כשנבוא להתיר הא"א לא נוכל לסמוך על עדות ע"א דמעיקרא.
והוא ממש כהבנת התור"ג הנ"ל.
(אם כי זהו דלא כפירושו בגמ' המחלק בין דבשב"ע לשאר איסורין).
ובאחרונים נתקשו בכ"ז איך דימו ענין גט לשאר דוכתי כמקוה ושחיטה, ומצאנו לתמיהה זו בכמה נוסחאות.
הגרש"ש (בשער"י שער ו' פ"א) ס"ל דהוא דין נפרד בגירושין שבו הגט הוא תחילת הגירושין וכמ"ש וכתב ונתן [ובעיקר החילוק שכונתו למש"כ להלן בשם האבי עזרי].
הגרנ"ט (סי' סב) כתב שהגט שמגרשים בו הוא כעין המגרש גופיה ועדות עליו נחשבת כעדות על הבעל.
בשי' הגר"ד (אות עה) כתב דבמקוה הנידון הוא רק על החפץ אבל בגט הרי יש בו גופיה כח גירושין, והו"ל כנוגע בגירושין בעדותו.
והוכיח כן מהא דמצי לבטל גיטא לרוב הראשונים אע"ג שס"ת א"א לבטל, וכמו"כ מצינו שעבד נעשה שליח הולכה בגט אע"ג שאינו בתורת גיטין וקידושין, לדעת הר"י מיגאש (לקמן כג:) היינו דיש בגט כח גירושין מצד עצמו { ונפק"מ בין הבנת התור"ג להגרש"ש (כמש"כ הם בהדיא), דלהתור"ג יועיל עדות במקוה רק קודם הטבילה, משא"כ להגרש"ש יועיל גם אח"כ כיון דהעדות רק על המקוה ולא על הטמא.
אמנם כשנדקדק לפרש בגמ' כדברי התור"ג, לכאו' הוא קצת רחוק כיון דודאי הרמב"ם פליג ע"ז, ושאר הראשונים כמבואר לעיל.
וכמו"כ עיקר הדברים שאין נאמנותו גמורה וחקירת הש"ך וכו', חסרים מן הספר, וידוע שדרך הש"ס לכלול בדבריהם את כל כונתם.
וצ"ע.
וכ"כ הרא"מ בלוך מטלז (תור"ה עמ' סו), לא זכיתי להבין היאך העמיס אותה בפי' הגמ' שאמרו וכו' דמשמע בפי' דאיתחזק איסורא וכו' ועוד מה עשה לשיטת הרמב"ם וכו' עכ"ל.
עיין תפארת יעקב שביאר במהלכו כעין דעת התור"ג עי"ש.
וכאן המקום להעיר על מה שמצאתי בס' בית אהרן שביאר בטוטו"ד דברי הגמ' דהכא מדנפשיה, וזהו כעין מהלך המהרי"ק ואידך ראשונים דס"ל להאמין ע"א בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא, וכמו הבנת הרעק"א בדבר התוס', (ועי"ש שהוכיח דבממון ע"א נאמן היכא דלא איתחזק), והוסיף עוד דהא דלא הו"מ לאקשויי מאיתחזק איסורא בלבד, כיון דהו"ל ב"ידו", ללמד לסופר לכתוב לשמה.
}
, (וע"ע קה"י סי' יח אות ב' מש"כ באופ"א, וראה כתבי קה"י סי' ד').
ונראה בעצם החילוק בין פעולת הגט לפעולת המקוה, שכן פעולת המקוה שפיר חשיב עדות מצד עצמו שאין לו שום שייכות לטמא מסוים, והגם דהשתא דיינינן על טמא מסויים, הרי מקוה זה יכל לשמש לאחרים בלבד, וא"כ העדות לא שייכא לשום אדם דוקא, משא"כ בגט דודאי שייכא על אשה זו, שא"א להשתמש בזה לשום דבר אחר ורק לגירושיה וא"כ כשמעיד על הגט על מה מעיד אם לא על דבר שבערוה ודאי, ומצאתי שכן הביאו (בשיעורים תשי"ב) בשם מרן הגרא"מ שך זצ"ל [וזה נראה הכרח הגרש"ש לפו"ר].
ונראה דכל הדין שבמקוה יוכל ע"א להעיד אע"ג דהוא נגד איתחזק הטמא, היינו לכל האחרונים הנ"ל, וה"ה להתו"ג המחלק מכח סוגיין בין דבר שבערוה לשאר איסורין, אבל להרעק"א הנ"ל צ"ע ויתכן שלפ"ד לא יהא נאמן.

מכתב מהנגיד הנכבד הנודע בכל קצוי ארץ, הגאון המופלא רבי צבי רייזמן שליט"א מחבר ספרי 'רץ כצבי' הרבה חלקים ותומך תורה עולמי - לוס אנג'לס ארה"ב בס"ד, ו' אב תשע"ו כבוד הרב עקיבא סילבר שליט"א אחדשה"ט קיבלתי מכתבך, וראשית הנני להביע הכרת תודה, שטרחת ...קרא עוד

מכתב מהנגיד הנכבד הנודע בכל קצוי ארץ, הגאון המופלא רבי צבי רייזמן שליט"א מחבר ספרי 'רץ כצבי' הרבה חלקים ותומך תורה עולמי - לוס אנג'לס ארה"ב

בס"ד, ו' אב תשע"ו

כבוד הרב עקיבא סילבר שליט"א

אחדשה"ט

קיבלתי מכתבך, וראשית הנני להביע הכרת תודה, שטרחת בהרחבה להעלות עלי כתב הערות על ספרי "רץ כצבי" חלקים א' וב'.

באות ה' הארכת בעניין שהבאתי בספרי 'רץ כצבי' ח"ב עמ' שכ"ב לגבי 'קריאת העולה לתורה בשמו ובשם אביו', ומשום חביבות הדברים, אציג בזה מה שהראוני תוספת דברים שהובאו בספר 'טעמי המנהגים' [שער א' אות מ"ו] לאחר שהביא את דברי הרמ"א הפוסק לקרוא בשמו ובשם אביו, הביא ג' טעמים בדבר:

א.
כתב המטה משה ]סי' רכ"ה] בשם הירושלמי, שהוא משום נתינת כבוד לתורה, שלא כל הרוצה לעלות יעלה.

ב.
כתב בשו"ת ישועות מלכו [או"ח סי' י"ב] מאחר ובגלות היהודים קראו לעצמם גם בשמות נכריים, לעתים באילוצם של הגויים, לפיכך יש לקרוא בבית הכנסת בשם העברי לבל ישכחו שמות הגויים.

ג.
עוד טעם הוסיף בשו"ת הנ"ל, שע"י קריאה לעליה לתורה בשם העברי הוא לא ישכח אותו, ובאם יתן גט לאשתו יכתוב אף את השם העברי ולא יביא לפיסול הגט ולחשש אשת איש.
אסיים מעין הפתיחה בתודה, ובברכה שתזכו להמשיך להפיץ מעיינותיכם חוצה, ובצירוף בקשתי ותשובתי לשאלתכם, שתמשיכו כיד ה' הטובה עליכם לשלוח הערות על ספרי 'רץ כצבי' על כל חלקיו, שעל זה מגמתי ותקוותי שיהיו הדברים מתבדרים בבית המדרש 'ואין בית מדרש בלא חידוש'.

בברכה ובידידות צבי רייזמן

לוס אנג'לס

לכבוד מזכה הרבים הרב זיסקינד שליט"א שלום רב ‏יום שישי ה' אייר תשע"ו אבוא בזה כעת שוב על שאלותיו הנפלאות בעזהי"ת. הערה בסדר הפסוקים א) מה ששאל בזה"ל, יש להבין מדוע בכהן הדיוט דמותר לו להטמא לקרובים הקדים אמו לאביו (בפסו' ב) כי אם לשארו ...קרא עוד

לכבוד מזכה הרבים הרב זיסקינד שליט"א

שלום רב

‏יום שישי ה' אייר תשע"ו

אבוא בזה כעת שוב על שאלותיו הנפלאות בעזהי"ת.

הערה בסדר הפסוקים

א) מה ששאל בזה"ל, יש להבין מדוע בכהן הדיוט דמותר לו להטמא לקרובים הקדים אמו לאביו (בפסו' ב) כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו', ואילו בכהן גדול דאסור לו להטמא אף לא לקרובים הקדים אביו לאמו, (בפסו' יא) 'ועל כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא', ומה טעם שדייקה התורה לכתוב כן.

ז"ל פירוש הרא"ש על התורה פרשת אמור (כ"א ב') כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגבי כ"ג כתי' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאמו ולאביו לא יטמא וא"ת מאי שנא דגבי כהן גדול כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא ומאי שנא דגבי כהן הדיוט הקדים לאמו קודם אביו וי"ל דה"פ דבתחלה גבי כהן הדיוט כתיב לא יטמא כי אם לשארו לא מבעייא לאמו שהיא ודאית שיצא מבטנה ואיכא סהדי ודאי שיטמא אלא אפי' אביו שהוא ספק דשמא זינתה אפ"ה יטמא שאין קדושתו רבה וגבי כ"ג אמ' לא יבא לא מיבעייא לאביו שהוא ספק שלא יבא ליטמא אלא אפי' אמו שהיא ודאית לא יבא וניחא עכ"ל.

וגם הראב"ע עמד בזה, ונביא בזה מ"ש התולדות יצחק פרשת אמור (שם ב - ג) כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו.
יש בזה ספק, והוא שהיה ראוי להזכיר בתחלה אב ואחר כן אם, ויאמר לאביו ולאמו, וכתב רבי אברהם כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב, ולכן הזכיר בתחלה מיתת האם לפי שהיא תמות קודם ואחר כך מיתת האב, ויש להקשות עליו, אם כן למה בכהן גדול האב קודם האם, שאמר [פסוק יא] ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו ולא יטמא, ונוכל להשיב לדעתו שאחר שהפסוק הודיענו חידוש אחד פעם אחת, חזר אחר כן לטבעו ולמה שהוא ראוי.
ונראה להתיר זה הספק שכראוי עשה בהזכירו האם בתחלה, לפי שאמר כי אם לשארו והיא אשתו, לכן סמך לה אמו שהיא נקבה, ונוכל לומר שהטעם שהזכיר האם ואחר כך האב, לומר יטמא כהן הדיוט לאם, ולא די לאם שהיא ודאי אמו שנולד בפני עדים, אבל גם לאב שאין עדות ברור שהוא אביו, ומי יודע כן אלא בחזקה עם היות שהוא בן יטמא לאב, ובכהן גדול החידוש בהיפך, לא די לאביו שהוא ספק אם הוא אביו, ולא ידענו זה אלא בחזקה שלא יטמא לו, אבל גם לאם שהיא אמו בעדים ברורים, שראו כן בשעה שנולד לא יטמא עכ"ל.

כל גרושה תיפו"ל שהיא זונה

ב) מה שהקשה בזה"ל, גיטין דף צ ע"א בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר.
ולכאו' קשה א"כ לדעת בית שמאי למה צריך פסוק מיוחד לאסור גרושה לכהן, הלא אסורה כבר מצד שהיא זונה.

י"ל דאפילו אם עבר וגירש בלא שהיה מותר לו לגרש חל (כ"ה הפשטות, ועיין שו"ת מהר"ם לובלין ובילקוט מפרשים גיטין צ'), ובכה"ג אסור מצד גרושה.

ובספר דעה"ד (גיטין דף צ ע"א) הביא דעות המפרשים בזה וז"ל: כתבו הפוסקים, ראה בנוב"י (מהדו"ת אבהע"ז סי' קכ"ט) וכן הביא בחת"ס לגיטין (כאן) בשם תשו' מהר"ם מלובלין שהביא מהלבוש ע"ש (וכן הביא בשמו בהקדמת אור חדש על קדושין (אות ו) ע"ש באריכות).
וכן נפסק להלכה בשו"ע (אבהע"ז סי' קי"ט) דהמחלוקת היא לגבי לגרשה בע"כ.
אבל מרצונה יכול לגרשה בכל אופן ע"ש.
וראה בשדי חמד (מערכת הג' אות ט"ז וי"ז) ע"ש מש"כ בזה.

ויש להוכיח להדיא דלב"ש אפשר לגרש גם בלא ערות דבר, דהרי ב"ש ס"ל (בכתובות פ"ה מ"ו) המדיר את אשתו מתשמיש וכו' ב"ש אומרים שתי שבתות וכו', ויותר מב' שבתות לב"ש יוציא ויתן כתובה, הרי דאפי' בלא ערות דבר יש אפשרות גרושין לב"ש ודו"ק.

וכתב בספר זכור לאברהם - תשנ"ו (עמ' רס"ח) בשם הג"ר יוסף חיים ילוז זצ"ל בשם הרשב"א דלכן אין מברכים על מצוות גרושין שהיא מ"ע כיון שיש גרושין שהם עבירה כגון שלא מצא בה ערות דבר עכ"ד.
(וי"ל אולי דגם אם מגרש מחמת ערות דבר שפיר שייך הטעם הנ"ל, דהרי גם כה"ג חשיב שהגרושין באו ע"י עבירה של ערות דבר, ושפיר אין ברכה ממ"נ ודו"ק היטב).

א"נ באופן שהבעל גירש אחר שאדם המהימן ליה כבי תרי אמר לו שזינתה, שבכה"ג צריך לגרש כמ"ש בקידושין ס"ו א', ומ"מ א"א להלקות בב"ד על כך את הכהן עד שתהיה ודאי זונה, וגם הכהן עצמו אפשר דלדידיה אין העד מהימן כבי תרי ולא אכפ"ל אם הבעל מאמינו.
א"נ י"ל באופן ג' דגם אם לא אשכחן שום דבר בזה מ"מ התורה אסרה גרושה זונה לעבור עליה בב' לאוין [וגם אם אין אחע"א, מ"מ איסורא איכא לקוברו בין רשעים גמורין].

אחר שכתבתי התירוצים הנ"ל, ראיתי עוד שהקשה החיד"א בספרו פני דוד (פר' אמור), לדעת בית שמאי למה צריך פסוק מיוחד לאסור גרושה לכהן, הלא אסורה כבר מצד שהיא זונה.
ותירץ, דאף לבית שמאי כל היוצא למלחמה היה כותב גט כריתות לאשתו, שמא ימות במלחמה ללא עדים ותשאר עגונה, על גרושה כזאת שלא נמצא בה כל ערות דבר דברה תורה עכ"ד.

[ויש לדון ג"כ אליבא דב"ש אם באמת ס"ל דבכה"ג חשיבא זונה, די"ל דס"ל כר"א דלא ס"ל הכי, דהא ר"א שמותי הוא מב"ש, וא"כ איצטריך קרא ג"כ למיסר א"א].

לכבוד מו"ר הרה"ג רב עקיבא שליט"א שלום וברכה  א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו', עיין מסורת הש״ס שציין לרש״י עירובין ה. וז״ל רש״י שם, מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו. וצע״ק בכוונת רש״י - האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם? ויש להעיר ...קרא עוד

לכבוד מו"ר הרה"ג רב עקיבא שליט"א שלום וברכה 

א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו', עיין מסורת הש״ס שציין לרש״י עירובין ה.
 וז״ל רש״י שם, מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו.
 וצע״ק בכוונת רש״י - האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם?

ויש להעיר על הגרי״ב מדוע לא ציין לרש״י גיטין נט: ד״ה נקטינן - מסורת מאבותינו.
ועוד יש להעיר מדוע לא כתב רש״י בגיטין מנהג מרבותינו.
 עוד יש להעיר מדוע רש״י פירש כן בדף נט ולא לעיל בדף לב: עוד ראיתי בספר אחד שהעיר דהנה אביי היה יתום (רש״י גיטין לד:), וא״כ אי אפשר שהיה לו מסורת מאבותיו וצ״ע בכל זה.
ואגב יש להעיר מדוע פעמים כתב הגמרא נקיטינן ופעמים נקטינן.

ב) רמב"ם פ"ו גירושין הכ"ג, אבל אם אמר גט זה אינו גט.
פסול הוא.
אינו מועיל.
אינו מתיר.
אינו משלח.
אינו מגרש.
חרס הוא.
לא אמר כלום.
שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן.
כמי שאומר על דבר "אסור" שהוא "מותר" או על דבר "הטמא" שהוא "טהור.
"

ויש להעיר בלשון רבינו דהול״ל ״כמי שאומר על דבר מותר שהוא אסור או על דבר טהור שהוא טמא״ דומיא דגט שאמר על גט כשר שהוא פסול.

ג) זבחים דף כב: טמא "פסול" כו׳, יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל״ג תיבת פסול.
וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.

ועיין רש״י כג.
ד״ה כגון - כדתנן טמא פסול כו׳, ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ״ע בזה.

החותם בכבוד גדול

שמואל דוד בערקאוייטש

***

תשובה

א) גיטין לב: אמר אביי נקיטינן כו', עיין מסורת הש״ס שציין לרש״י עירובין ה.
וז״ל רש״י שם מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו.
וצע״ק בכוונת רש״י - האם היה מסורה מאבותיו או מנהג מרבותיו או שניהם?

תשובה לכאורה שניהם.

ויש להעיר על הגרי״ב מדוע לא ציין לרש״י גיטין נט: ד״ה נקטינן - מסורת מאבותינו.

תשובה לכאורה ציין המקום המפורט יותר.

ועוד יש להעיר מדוע לא כתב רש״י בגיטין מנהג מרבותינו.

תשובה העיקר הוא המסורת, ורק במקום שכבר נזכר מסורת אפשר להזכיר דבר נוסף.

עוד יש להעיר מדוע רש״י פירש כן בדף נט ולא לעיל בדף לב:

תשובה איני יודע.

עוד ראיתי בספר אחד שהעיר דהנה אביי היה יתום (רש״י גיטין לד:), וא״כ אי אפשר שהיה לו מסורת מאבותיו וצ״ע בכל זה.

תשובה הכונה אבות האומה ולא גרע מגר, ומש"כ שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך ג"כ יכול להתקיים באבות האומה.

ואגב יש להעיר מדוע פעמים כתב הגמרא נקיטינן ופעמים נקטינן.

תשובה הוא חידוש לומר שיש בזה קפידא ויותר מסתבר שהוא כתיבת המעתיקים {וכתב אלי השואל שוב: יישר כח גדול על הכל, ובאמת ראיתי בספר הלכתא רבתא לשבתא שהעיר בחילוק בין נקיטינן ונקטינן ולא הבנתי דבריו.
} , ודבר ראשון צריך לראות הנ"י וכ"י בזה.

ב) רמב"ם פ"ו גירושין הכ"ג - אבל אם אמר גט זה אינו גט.
פסול הוא.
אינו מועיל.
אינו מתיר.
אינו משלח.
אינו מגרש.
חרס הוא.
לא אמר כלום.
שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן.
כמי שאומר על דבר "אסור" שהוא "מותר" או על דבר "הטמא" שהוא "טהור.
"

ויש להעיר בלשון רבינו דהול״ל ״כמי שאומר על דבר מותר שהוא אסור או על דבר טהור שהוא טמא״ דומיא דגט שאמר על גט כשר שהוא פסול.

תשובה ההערה עצמה נכונה וראויה לציון, ומ"מ דקדק הר"מ לכתוב דוקא כמ"ש, והטעם משום שהרמב"ם מחזר ובא להביא ראיה ממה שאין בכחו של האדם לומר, ולכן נשתמש באופן זה שבא להתיר את האסור ולטמא את הטהור שזה המקרה הברור יותר והמתיישב בנקל על הלב שאין בכח האדם לומר כן.

ג) זבחים דף כב: טמא "פסול" כו׳, יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל״ג תיבת פסול.
וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.
ועיין רש״י כג.
ד״ה כגון - כדתנן טמא פסול כו׳, ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ״ע בזה.

תשובה מומלץ לעיין בנוסחאות ישנות.

***

ראשית כל כידוע שדעת רוב המפרשים היא דיש מזל לישראל, ורק שיכול המזל להשתנות, או לחילופין ששייך להתגבר על המזל, אבל העיקר או השורש הוא המזל, וכמ"ש במו"ק כ"ח א' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא ...קרא עוד

ראשית כל כידוע שדעת רוב המפרשים היא דיש מזל לישראל, ורק שיכול המזל להשתנות, או לחילופין ששייך להתגבר על המזל, אבל העיקר או השורש הוא המזל, וכמ"ש במו"ק כ"ח א' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אגב אציין שראיתי בזוהר פנחס רי"ז דמי שאמר מימרא הלזו לא ידע הסוד שם, ומ"מ כל דברי רז"ל אמת, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
, וז"ל התוס' שם, והקשו בתוספות הא דאמרן בסוף שבת (דף קנ"ו א') אין מזל לישראל, וי"ל דלפעמים משתנה ע"י מזל כי הנהו דהתם ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית (דף כ"ה א') גבי רבי אלעזר בן פדת דא"ל ניחא לך דאחריב עלמא דאולי אברי' בעידנא דמזוני עכ"ל.
ובשבת בתוס' יותר מפורש דהיינו דאין מזל לישראל דע"י זכות גדול משתנה כו' ע"ש.
וכתב עוד המהרש"א חידושי אגדות במועד קטן שם, והכי מוכח נמי בשמעתין דרבא בעי אחכמה דרב הונא ואעותריה דרב חסדא והם דברים התלוים בגזירת הלידה כדאמרינן פרק כל היד דמלאך מעמיד הטיפה ואומר אם חכם אם טפש אם עשיר אם עני אלא ע"כ דאית לן למימר דע"י אפושי רחמי מן שמיא כדעביד רבא איכא לבטל הגזירה ומזל שנולד בו כדאמרינן בשבת עכ"ל.
וכ"כ בזוהר נשא דף קלד הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת שבהיכל.

אבל במאירי שבת דף קנו ע"א כתב וז"ל, ואל תביט למאמר האומר יש מזל לישראל שפעמים היו קצת חכמים נבוכים בראותם העדר הסדור באופני עונש וגמול בני אדם כמאמר האומר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וסופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה למי שהיה צדיק וחכם וחסיד וראהו קשה יום ובלתי מצליח באלו הענינים וכן אמר א' מהם על אמרם דלת הננעלת לא במהרה תפתח וכן כל שמריעין לו לא במהרה מטיבין לו אמר אחד מהם לעולם אין מטיבין לו וכבר סופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה מקשי מזלו עם צדקו נפשו עד שנאמר עליו ולא היא משום מילתא דנפשיה הוא דקאמר הכי וכל זה הוראה שאינם אלא מאמרים נאמרים לפי מה שהיו רואים בעצמם או בזולתם מקשי יומם עם דעתם צדקתם ותומת יושרם אבל המאמר הכללי שאין מזל לישראל ר"ל שאמונת הגמול והעונש יכריח הכל והוא שהעידו בסוגיא זו שאירע להם שבחנו ונתברר להם שבאו עד שערי מות ושנודע להם כן מצד הוברי שמים החוזים בכוכבים וניצולו בזכות הצדקה ואיני צריך להזכיר המעשים שבאו ע"ז בסוגיא זו שכבר הסוגיא פשוטה לפניך עכ"ל, והאריך שם הרבה, ויש עד מן המפרשים שהלכו בשיטת המאירי, וע"ע מאירי הוריות י"א ב', ולעיל בהערה מה שכתבתי בשם הזוהר.
ובעצם יש בזה כבר הרבה אריכות בשאר מקומות, והרבה אריכות יש בדברי הראשונים ז"ל, ואין כאן המקום לכ"ז.

והנה כמ"ש סוגיין דעלמא הוא שחוששין למזלות, כמ"ש בתענית כ"ה א' על ר"א שנולד במזל עניות ולא היה אפשר לשנות ע"ש, וכן במגילה ג' א' האי מאן דמבעית מזליה הוא דמבעית, וכן ביבמות בפ' הבע"י גבי אשה קטלנית דאמרינן מזל גורם, וב"ק ב' ב' אדם אית ליה מזלא, וערש"י פסחים מ"ט א', וכן הרבה מאוד כמו שהביא כת"ר, ואמנם הרמב"ם בכ"מ זלזל בענין זה של המזלות, וכמו כן הכחיש ענין הכשפים, השדים והרוחות, החלומות, ובכל מה שאינו מתיישב עם דעת הפילוסופים, וכמ"ש בפיה"מ שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים במזלות, אבל אנן קי"ל בשו"ע כמ"ש בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן שחלילה להקל ראש בכל עניני המזל, וכמ"ש שאר הראשונים, וכבר כתב הגר"א בביאורו מה שכתב, ואלמלא כתוב א"א לאמרו, שהרמב"ם הפילוסופיא הארורה הטעתו המדפיסים השמיטו תיבת הארורה, משום כבודו של הרמב"ם, ועיין בספר הגאון, וע"ע במשנת החלומות מ"ש שם.
ובכלליותמ במה שהרמב"ם לכאורה מוכרח שהוא חולק על דעת חכמי התלמוד, עיין עוד בספר נשמת חיים לה"ר מנשה בן ישראל.
.

וז"ל השו"ע בהל' הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ב, נהגו שאין מתחילין בב' ובד', ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.
הגה: ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (סמ"ק סימן קל"ו).
במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (דברים יח, יג) (תשובת רמב"ן סימן רפ"ו) כמו שנתבאר עכ"ל.
וציין בביאור הגר"א שם [סק"ו], ולכן נהגו כו' כי כו'.
כמ"ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י"ב א' כריתות ה' ב') ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו' (ברכות נ' ב') יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו' גרוסו על מיא כו' (הוריות שם כריתות ו' א') ובסוף פי"ח דשבת פורסא חד בשבא כו' בתלתא מ"ט כו' ארבע דהוא ארבע כו' בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו' שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה' א') והרבה כיוצא וז"ש בש"ע הנ"ל נהגו כו' עכ"ל.

וכבר אמרתי שנ"ל עיקר המקור לזה הוא מן התורה, בבראשית פרק ל פסוק יא, וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד, ופרש"י, בא גד - בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן, וכ"כ הרשב"ם שם.
וכבר כ"כ בתרגום יונתן שם, וַאֲמַרַת לֵאָה אָתָא מַזְלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירוֹת אַחַסַנְתְּהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ גָד.
וכ"כ במדרש שכל טוב שם בזה"ל, ויש אם למקרא בא גד ב' תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא) ע"כ, וברד"ק עה"ת שם כתב וז"ל, בגד - כתוב מלה אחת בלא אל"ף, ופי' במזל טוב בא זה, וקרי שתי מלות, ר"ל בא מזל, והענין אחד, וכן העורכים לגד שלחן (ישעיה כ"ה) למזל.
ואומר ר' משה הכהן, כי הוא כוכב צדק, כי כן נקרא בלשון קדר והוא מזל שיורה על כל דבר טוב ע"כ, וציין לזה גם באב"ע שם, ובפי' רבינו בחיי כתב בין דבריו וז"ל, ועל הכונה הפנימית קראתו לאה גד מלשון המשכה, בראותה שעמדה מלדת הוצרכה לחזור ולמשוך מן המקום שפסקה משם כשילדה יהודה, ובכח התפלה שאמרה: גד גדי, כלומר יתחזק מזלי, משכה כח הלידה וילדה ליששכר שהוא כנגד הבינה, שנאמר: (דברי הימים - א יב, לב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" עכ"ל, וכן כתב בדומה לזה המלבי"ם וז"ל, בגד, שב שנית מזלי ואקוה שאוליד עוד עכ"ל.
וע"ש עוד הדר זקנים לבה"ת וצרור המור לה"ר אברהם סבע.

ובאלשיך כתב, הנה ראתה כי ילדה ארבעה והתחילה גם אמתה ללדת ורחל עודה עקרה, אז אמרה אין זה כי אם דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, על כן אמרה בא גד שאם לא כן אין ספק כי רחל גדול זכותה משל שפחתה, על כן קראתו גד שהוא מזל, ואמרה בא כלומר הלך מאז עמדה מלדת ובא עתה.
ומה שכתוב בתיבה אחת אפשר שהיתה מסופקת אם משעמדה מלדת נסתלק מזלה ובא, או תמיד היתה במזלה הטוב, ואינו מן התימה קצת שהות בנתיים עכ"ל.

אכן עדיין יש לעורר על אמירת מז"ט, מהא דאיתא בשבת ס"ז רע"ב, האומר גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי יש בו משום דרכי האמורי רבי יהודה אומר גד אינו אלא לשון עבודה זרה שנאמר הערכים לגד שלחן, ופרש"י התמזל מזלי ועיף אל תהי, א"כ במברך על מזל בין למר ובין למר איכא איסורא.
וז"ל המהרש"א שם, ר' יודא אומר גד אינו אלא לשון ע"ז כו' פרש"י ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם ע"ז עכ"ל.
ולפי זה פליג ר"י את"ק דאמר דאין בו אלא משום דרכי אמורי והוא מזל בעלמא אבל מפרש"י בספר ישעיה דר"י לפרש דברי ת"ק אתא שם ע"ז העשויה ע"ש המזל וק"ל עכ"ל, ובין למהרש"א בדעת רש"י כאן ובין לרש"י בישעיה איסורא איכא לכו"ע.

אבל נראה דפשוט להתיר דבהרבה מקומות דברו על המזל בגמ' ובקשו על המזל (ועיין תענית כ"ה א'), ובמסכת סופרים בסופו איתא דבקידוש לבנה אמרינן סימן טוב מזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, וכך נהגו כל ישראל, וא"א לומר שיש בזה משום דרכי האמורי, אלא רק אם אומר בלשון שנזכר בגמ' שם יש איסור בזה, והגרמ"מ קארפ הראה מקור להיתר מדברי הגמ' בשבת שם, חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון עכ"ל, וה"ה לענינינו.

וענין זה של אמירת מזל טוב, ראיתי מי כתב עת 'שנה בשנה', תש"מ, הרב אליהו כ"ץ, עמ' 153 ואילך.
ע"ש מה שהביא לזה עוד מרש"י ב"מ ק"ה ב' ד"ה בין כך ובין כך ובד"ה אינו מנכה ודו"ק, וע"ש עוד.
שביאר זה ע"פ דברי הריטב"א בתענית דף כט ע"ב ע"ד הגמ' שם שבחודש אדר 'ברי מזליה' של הישראל, וכתב הריטב"א, ואף על גב שאין מזל לישראל הני מילי בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים, ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם עכ"ל, וא"כ י"ל דכל מי שמברך מזל"ט הכונה שיגזור עליו הקב"ה גזירות טובות.

ועוד בטעם הדבר, יעויין מה שכתב הגאון רבי חיים ברלין (נשמת חיים אבן העזר סי' קמ"ז) לרב א' אודות מחלוקת גדולה שנתהווה בין הרבנים בענין גט של מי שלא הי' שפוי בדעתו, וז"ל בתו"ד: והנה אנכי מרגלא בפומי בטעם המנהג לברך כל רב ומורה צדק ביום התמנותו בברכת "מזל טוב", על פי פירוש רש"י ריש בבא קמא ב' ע"ב ד"ה אדם דאית לי' מזלא - שיש לו דעת לשמור את עצמו ע"כ.
כלומר שמאחלין לו "מזל - טוב" שידע לשמור את עצמו היטב, ולהיזהר על מה ללחום בחרב וחנית לבלי להכנע לבעלי אגרופין, ועל מה לשמור לפיו מחסום לבלי לצאת לריב (דף על הדף בבא קמא שם).
יתכן שזהו הטעם ששייך לברך ג"כ לרגל חתונה והתחלה חדשה, שמברכו שיצליח כהוגן במעשיו, לכלכלם בתבונה ולשמור רגלו מלכד.

ועצם מה שהזכרתם שהכל נמדד ע"פ ההתחלה, הנה בהרבה מקומות נזכר שהמזל של הלידה קובע, כמו בשבת קנ"ו א' ורש"י הוריות שם, ומ"מ בודאי שגם לההתחלה ישנה משמעות על המזל, אך מ"מ יש עדיין לדון מ"ט מזכירים זאת רק בהתחלה של שמחה, ואילו בכל שאר התחלות לא מצינו שמזכירים זאת, ומאידך בסתם שמחות סוגיין דעלמא שכן אומרים מזל"ט, ויל"ע מ"ט בבר מצוה ובסיומים ובכל מיני דברים אומרים מזל טוב, ונראה דבאמת בכל דבר חדש וישן שייך מזל, וגם אם העיקר הוא ההחלה במזל, מ"מ שייך להתפלל גם אח"כ שישתנה המזל.
ויש מן הפוסקים שערערו על אמירת מזל"ט בשעת שבירת הכוס בחופה [ועיין תשובות והנהגות ח"ד סימן רפו], והשד"ח יישב מנהג זה לומר שהמזל"ט הוא על הקדושין ורק ממתינין עד שבירת הכוס, אך מ"מ לא יישבו שזהו רק ברכה על התחלת הנישואין, מכיון שהדבר ברור שזוהי הכרזה של שמחה.

ובחידושי אנשי שם ס"פ פנחס, דף רל"ח ע"ב, כתב וז"ל, וזה טעם למנהג ישראל כשאחד בונה בית עושה חנוכת הבית ומזמין אנשים קרובים וידידים ועושה סעודה ונותנים לפניהם יינות ומיני מתיקות ומגדנות וכן כשנולד לאחד בת למזל טוב כשקורא לה שם מזמין ג"כ כנ"ל, וכן כשנושא אשה בשבת שלפני החתונה ובשבת שאחר החתונה מזמין כג"כ כנ"ל אמר לי הגרמ"מ קארפ דהמנהג הוא לעשות קידוש וללוות החתן [עי' בה"ל סי' קל"ה], ומ"מ מי שאינו רוצה לנהוג כן הרשות בידו, שכבר הרבה לא נוהגים כך.
, לפי דאחז"ל ג' דברים אע"פ שאין נחש יש סימן, בית תינוק ואשה, לכן כמו ביצחק כשרצה לברך את עשו אמר ליה ועשה לי מטעמים ואברככה כי ע"י המטעמים מכינים נפש המברך וכן נפש המתברך שתחול עליו הברכה לכן מזמינים אותם שיברכו אותו למזל טוב וסימן טוב ובכדי שתחול עליו הברכה עכ"ל.

ולעיקר הדבר ממתי נהג מנהג זה בישראל, מצאתי להבן איש חי בספרו שו"ת תורה לשמה סימן רסד וז"ל, שאלה אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב ב' מילות אלו דוקא ותו לא ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה ג"כ צריכין לומר לה כן ועמד השואל ושאל בזאת האשה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמר לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג או"ד כיון דשם אמו כן אסור דהו"ל כאילו קוראה בשמה.
יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה = ושכרו כפול מן השמים.
.

וע"ש מה שכתב להביא ראיה לשאלה זו, וסיים, והשתא ה"ה בנידון השאלה דשרי וכ"ש הוא דמאחר שהוא אומר לאמו מזל טוב לברכה ותפלה כמנהג העולם ואין כונתו לקוראה בשמה שרי ואף על גב דהיא ג"כ שמה מזל טוב עכ"ל.
ואמנם הבא"ח עצמו לא כתב בפשיטות שכך המנהג נפוץ, אלא שיש עיר ששם נהגו כך.
אך מ"מ חזינן שהיה מנהג כזה עוד בזמנו.
[אכן יתכן שאין כונתו שרק שם נהגו לומר מזל"ט, אלא ששם נהגו את יתר הפרטים שהזכיר, ומ"מ מזל"ט כולם אמרו].

וכתב הערוך השולחן יורה דעה סימן רסה סעיף לז וז"ל, ועוד כתב [הרמ"א] דנהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה עכ"ל ואין הלשון מדויק שמתחיל בסעודה ומשתה ומסיים בטעימה ובאמת אין המנהג בסעודה רק בטעימת פירות וקורין זה בן זכר ולמחרת בשבת אחר התפלה נכנסים אצל היולדת ליתן מז"ט וקורין לזה שלום זכר ונוהגין שלא לטעום כלום ואומרים שזהו מתקנת המדינה לבלי להכביד על הבעל ברית עכ"ל.
וכעי"ז בזכרון יעקב ח"א סי' כ"ב [למזכירו של הגרי"א ספקטור], ע"ש שינויים בפרטי מנהג זה.

ובשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (יורה דעה סימן רה) שאל השואל וז"ל, אם מותר לומר לאבל ר"ל כשיש לו איזו שמחה 'מזל טוב', אי הוה בכלל שאלת שלום, ואם יש לחלק בין בתוך ז' לתוך ל' או בתוך י"ב חודש על אביו ואמו.
וכתב שם, תשובה, נראה דמותר, הרי אמרו חז"ל אם נולד זכר נתרפא כל המשפחה עכ"ל.
וכן בס' גשר החיים (פרק כ"א סי' ז' אות ז') כתב דבאבל ר"ל מותר לברך מזל טוב.
וכ"כ כבר בעזר מקודש להגאון מבוטשאטש אבה"ע סי' כ"א ס"ו דאף דאין שואלים בשלום אשה מ"מ מותר לאחל לה מזל טוב, דאין זה בכלל ש"ש אלא בקשה ותפילה.
[ועיין שו"ת להורות נתן חלק ב סימן לז, שו"ת שרידי אש חלק ב סימן קיב עמוד תרצז, שהביאו דברי העזר מקודש ודנו בו].
וכן נזכר ענין זה של מז"ט בשד"ח כנ"ל.
א"כ זהו אינו מנהג שהתחיל כיום ממש, ומסמתא ניתן למצוא לזה מקורות קדומים יותר ממה שהזכרתי כאן, אך עכ"פ בזמן האחרונים כבר היה מנהג הזה.

אחר שכתבתי זה הראני הג"ר אלישע חן שליט"א את דברי הגר"י רצאבי במכתבו לספר ויאמר משה (ירדני) שהביא עוד מראה מקומות לנושא זה, וציין עוד לספר המטעמים החדש ענין חתן וכלה וענין יולדות שנתן טעם לזה, ומה שהביא שם בשם הגרשז"א ובנו הגר"ש, ומה שדן בנוסח המס"ס על מזל טוב בברכת הלבנה, וציין שהגרש"ד פינקוס על הבית היהודי מדף מב והלאה האריך בביאור מזל טוב.