א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.
ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו ...קרא עוד
א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.
ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.
ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.
ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.
דוד אריה שלזינגר
מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב
***
תשובה
בע"ה
יום ראשון ז' תשרי תשע"ז
לכבוד הג"ר דוד אריה שלזינגר שליט"א, בעמח"ס נאות דשא על המשנ"ב
שלום רב וכט"ס
ראשית כל יישכ"ג על ההערות המחכימות אשר שולח בקביעות, ונבוא בזה לעיקרי הערותיו:
א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.
א) אכן נחלקו הפוסקים בברכת אבות, אולם כאן נכנסים לעוד נושא מכיון שיש מקום לומר שבדיעבד אין מעכב התיבות אפילו מאמירה, דאם לא אמר כל התיבות סגי במה שאמר הענין, משא"כ גבי פותח את ידיך דהתקנה היתה שיאמר כל התיבות בשלמות, ואם לא אמר הפסוק לא קיים התקנה, ומאידך י"ל שבשלוש ברכות ראשונות מעכב כל התיבות לעיכובא, משא"כ בפסוק פותח את ידיך שמצד המשמעות אין מעכב אמירת הפסוק כצורתו, דמעיקר הדין היה סגי גם בפסוק נותן לחם לכל בשר [לולי דבעינן להך דא"ב כדלעיל], ואמנם לאחר שתקנו הפסוק א"א לשנותו, אבל קיל מברכת אבות שגם מעיקר הדין א"א.
וכן מצינו בברכת הביננו שהתירו לקצר הברכות אבל לא התירו לקצר ג' ראשונות וג' אחרונות, ויעוי' במשנ"ב סי' ק"י ס"ק ו' שהביא מהחיי"א גבי לקצר בכל ברכה וברכה, ומ"מ כתב החיי"א בכלל כ"ד סל"א דבג' ראשונות וג' אחרונות לא יקצר.
אמנם גם את"ל שבשאר הברכות הראשונות והאחרונות אין מעכבות כל תיבה ותיבה, מ"מ י"ל דבברכה ראשונה ודאי חמור, יעויין להגר"א דושניצר זצ"ל בספר נחלת אליהו עמ' ט"ז ששאל את החפץ חיים מדוע הכוונה בברכת אבות מעכבת והרי לא גרע ממי שדילג קצת מהברכה באותן תיבות שאינן מעיקר המטבע שאין מעכב, והשיב החפץ חיים שאולי בברכה ראשונה כל הנוסח הוא לעיכובא, וכן בארחות רבינו ח"א עמ' נ"ט הביא בשם בעל הקה"י דיש להוכיח מהירושלמי שברכה ראשונה מעכבת הכוונה בכולה, וכ"כ הגר"י קמינצקי בספר אמת ליעקב.
מאידך דעת הגרשז"א (בהליכ"ש תפילה פ"ח ארחות הלכה סק"ט) והגרח"ק (תשובה בספר נקיות וכבוד בתפילה סי' ר"ח), שהכוונה המעכבת באבות היא רק בתיבות שהן עיקר ענין הברכה ותוכנה, אבל בתיבות שהמשמעות מובנת גם בלעדיהן אין הכונה מעכבת בדיעבד.
ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.
ב) מה שדן בעשי"ת אם מעכב כוונת התיבות שמוסיפים בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו', יש להתבונן מאחר שאם לא אמר אין מחזירין אותו א"כ מאי ס"ד שאם אמר ולא כיון גרע טפי, אלא כנראה ס"ד דבלא אמר גרע טפי כיון דהו"ל כעין מזויף מתוכו.
והנה לענין ברוך שם שכתב הבה"ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, ולפ"ז הובא בשם מרן הגרח"ק שליט"א שאם לא כיון ג"כ אע"פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ"מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ"ד, ומדבריו למדתי בעמ"ס ח"א סי' כ"ט ג"כ דאם כשהשמיט ה' שפתי אינו חוזר א"כ ה"ה אם לא כיון חוזר, וכ"ש באל מלך נאמן ע"ש.
וג"כ השתא יש ללמוד לעניננו דבתיבות הללו שמוסיפים אין הכונה מעכבת מכיון דקי"ל כדעת רוב הפוסקים שאם לא אמרן אין מחזירין אותו.
ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.
ג) מה שהביא מהבה"ל, והיינו מה שכתב בביאור הלכה סימן רטו וז"ל, ומ"מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ"מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא עכ"ל.
ומ"מ דחה ע"ז דהבה"ל לא מיירי אלא על דבר שהוא דעה שאינה עיקרית משא"כ דעה שנפסקה להלכה להרבה מישראל, ויש להתבונן בקביעה זו, דהרי ספק אמן לקולא, ואם אין מברכים משום שספק ברכות להקל א"כ גם באמן ספק אמן לקולא והרי מצד החיוב לענות מדובר כאן בערך באותו המשקל וכמו שבברכה נפטר כך באמן יוכל להפטר, ומ"מ צריך להסביר כך את דברי הגריש"א, [וצריך לדעת האם נֶאֱמַר בשם הגריש"א 'שמותר' ואי"ז הפסק או 'שחובה' לענות].
והנה יש להתבונן ג"כ בהיתר לענות מצד להחשיב שאין כאן הפסק, דיש כאן הפסק בין הברכה למעשה המצוה, אבל מצד שני הרי זהו מענין המצוה, חדא די"ל שהוא מסופק אם צריך לברך, ומה שאין מברך הוא משום שספק ברכות להקל, וא"כ אפילו אם האמת שאינו צריך לברך מ"מ כשמישהו רוצה להוציאו הרי זה כאילו יש לו איזה צורך באיזה פעולה לצורך המצוה מכל מניעה שלא תהיה [וכאן המניעה היא שאינו יודע את ההלכה], דבכה"ג אם שם לצורך המצוה אינו חוזר ומברך.
כמו"כ מכיון ששייך הודאה על המצוה כמו בכל מצוה וכמו בתקיעת שופר ביום הראשון [וה"ה ביום השני למי שלא תקע ביום הראשון או בשחל יום הראשון בשבת] ממילא י"ל דאי"ז הפסק, שזהו ג"כ מענין הברכה על המצוה או מענין המצוה, ומגדולי ההוראה יש שהורו ג"כ לאשה שכבר בירכה שהחיינו בהדלק"נ שלא תברך בקידוש ומ"מ תענה אם בעלה מברך ולא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה ואכמ"ל.
ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.
ד) המשנה"ל הכיר את האג"מ בין מבחינת התקופה ובין מבחינת הארצות, יותר מאיתנו אנחנו היום, וכנראה שאכן עכ"פ חלקים באג"מ סודרו לא ע"י האג"מ עצמו, ויתכן שהיו גם מאמרים כתובים בהעתקה או במכונת כתיבה שהכת"י שהיה לפני המדפיסים והמסדרים לא מהאג"מ עצמו, ולכן כתב שמאמר זה אינו מן האג"מ.
הירושלמי קדשים וכן הבשמים ראש היו כמעט חד בדרא ברמאותם, ובאופן כללי לרמאי לא חיישי', וכתב ברש"י חולין י' ב' וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין - דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך [דברים י"ב] ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ') דבר דבר מממון עכ"ל.
כמו"כ התייחסות האג"מ לציוני לא היתה פקפוק בעצם כתה"י, אלא פקפוק במחבר, כמ"ש (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.
והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.
ואמנם הספר הציוני הוא אמיתי ואינו מלפני מאה חמישים שנה אלא נדפס זה יותר מארבע מאות וחמישים שנה - בקרימונה בשנת ש"ך, ויש הרבה מובאות שהובאו רק בספר הציוני כמו מדרשים שאינם בידינו, ראה בספר אוצר מדרשים {ואין בזה מתן גושפנקא למחבר ספר זה ואכמ"ל.
} שלאורך הספר הביא ממנו בכמה וכמה מקומות המובאות והציטוטים.
וכמו"כ בענין ספר ריה"ח עה"ת אחר שהוא מובא ג"כ בבעלי התוס' עה"ת שהוא ספר קדום ומקובל [אמנם יש הרבה מהדורות של קבצי בעלי התוס' עה"ת ויש מהם שאין עליהם ייחוס ברור, ואמנם ישנם כאלו שיש עליהם ייחוס ברור, אבל יש שנתייחסו כבר שנים רבות], ואף הרעיון הנ"ל שדחה האג"מ מובא עיקרו בשם רי"ח בבעלי התוס' הנ"ל.
וכן כתב לי חכ"א שכהיום יודעים בבירור שפי' הריה"ח הוא אמיתי.
מ"מ נכון הדבר שאיננו סומכים על כתבי יד שלא סמכו עליהם חכמים, (ויש טעות נפוצה שאם יודעים השם של מי שחיבר הספר של הכת"י ושם עירו וכ"ש אם יודעים גם שם אביו, כותבים שהחיבור הוא ל"רבינו פלוני בן רבינו פלוני מעיר פלונית", ואין ידוע אם הוא אדם שסמכו עליו חכמי דורו), ואכן תהלה לאל שנמצאו בדורינו הרבה כת"י אמתיים שלא זכו לזה גדולים וטובים מעמנו, אבל יש לדעת ג"כ המשקל לכ"י אחרים, שא"א לסמוך על כת"י שלא סמכו עליו חכמים, ומ"מ יתכן לומר שרוב כתה"י שנתקבלו בבתי המדרשות נכתבו ע"י חכמי תורה.
בכבוד רב
***
תגובה בענין דברי האג"מ שנזכרו בתשובה הקודמת, ודברי בעל המשנה הלכות בזה
מהרב אלישע חן
יש"כ.
לגבי תשובות מרן האגרות משה בדבר ספרי ר"י החסיד והציוני, יש לציין למה שכתב בזה בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד (ומצו"ב תשובתו, וכלפי מה שכתב האגר"מ שתלמיד טועה כתבן וכו', כתב עליה המשנ"ה דתשובת הגרמ"פ תלמיד טועה כתבו).
בברכת כוח"ט,
***
תשובת בעל משנה הלכות:
הספר הציוני הוא מאחד הקדושים
מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם כו' כג"ת מוה"ר שלום ווייס שליט"א, אבד"ק אוהעל ובעמח"ס הרבה.
אחדשכת"ר בידידות.
על דבר אשר תמה מה שראה בספר אג"מ שכתב שספר הציוני לא ראה מעולם וכיון שהביא מס"ח כת"י פי' זר אשר לכן כתב לאסרו לעיין בכת"י הנ"ל וכיון שגם בספר הציוני הביא דברים זרים מכת"י הנ"ל לכן יש לאסור גם הספר הציוני לעיין בו, וכת"ר תמה עליו היאך יעלה על פי צדיק לאסור ספר הקדוש הציוני שהי קדמון קדוש ה' והאריך בדבר להקשות על דבריו.
ולפענ"ד יפה כיון מעכ"ת וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה כי ספר הציוני הוא הי' מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז"ל וגם המגלה עמוקות הביאו ועיין עטרת זקנים א"ח סי' ק"ו על גליון הש"ע שם לענין חוזר ה' אלקיכם אמת, וז"ל אמנם מצאתי הכותב דוד בהר"ר יוסף דימל"ש ז"ל מק"ק קראקא באבודרהם וצרור המור וציוני וספר המוסר ותולעת יעקב וטעמי מצות רקנטי בכולן כתוב ה' אלקיכם אמת וכו' עכ"ל מטה משה כל זה מצאתי דוד הנ"ל, גם המג"א בהל' ציצית הביאו.
ובס' מטה משה (תלמיד הרש"ל) חלק ראשון אות פ"ט בא"ד אך שהמנהג נתפשט ע"פ האחרונים ז"ל והמה האבודרהם והצרור המור פ' תבא והציוני פרשת ואתחנן וכו' עוד שם ס"ק קי"ג (של שו"ת) כ' הציוני פרשת שמות וז"ל יסוד המקובל בניקוד זה שמי לעולם הם הנקודות של שם הגדול ובאות קכ"ה שם והברכה זו וכו' וכתב הציוני בפרשת ויחי בפסוק יהודה אתה יודך אחיך ועיין עוד כמה מקומות עכ"פ הציוני מקדמוני בעלי המקובלים וגדולי הפוסקים גאון וקדוש ה' ואשרי מי שזוכה להבינו ולחקרו וללמדו, וח"ו להוציא לע"ז על קדוש ה'.
אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך אלא מי שהוא אחר הכניס בתשו' ושארי ליה מארי להאי אחר.
ובאמת כי לפ"ז גם הכת"י של ר"י החסיד אין לרחקו ולגנזו אלא כמ"ש (שבת י"ג ע"ב) ברם זכור אותו לאיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן עיין רש"י והכ"נ יש לישב שבעה נקיים ושלש מאות גרבי שמן ולדרוש דברי רבינו יהודה החסיד ולא לגונזן וב"ה עיינתי בדבריהם וראיתי שיש לפרשם לפי דרכו בקודש ע"פ ההלכה אלא שאין כאן מקומן.
ומחמת שאין הז"ג כעת יותר הנני לקצר בברכה בלב ונפש, מנשה הקטן
***
תגובה שנתקבלה בענין תשובת האג"מ הנ"ל
בס"ד, תשרי ה'תשע"ז.
מה שהעיר הרה"ג רבי דוד אריה שלזינגר שליט"א על הכתוב בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, דקשה לומר כן על ספר שהתחבר בימינו ואפשר לברר אצל עורך התשובות וכדומה.
הנה במשנה הלכות שם כתב וז"ל, אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ, אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו, וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול.
גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם, וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו, כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך, אלא מי שהוא אחר הכניס בתשובה ושארי ליה מארי להאי אחר, עכ"ל.
ברם לא יתכן לומר שתלמיד טועה הכניס את התשובה לאגרות משה אחר פטירת הגרמ"פ, שהרי תשובת הגרמ"פ היא באגרות משה יו"ד חלק ג' סימן קי"ד, וחלק זה הלא נדפס עוד קודם פטירתו, ואם כן כיצד ניתן לומר שהכניס זאת תלמיד קודם הפטירה.
לפיכך נראה שאין כוונתו כפשוטה, שאכן תלמיד טועה כתב זאת, אלא שמחמת כבוד הגרמ"פ זצ"ל תלה התשובה בתלמיד ולא ברב, וכן היתה דרכו של הגרמ"פ גופיה שתלה כמה ענינים בתלמידים ומדפיסים טועים וכדלקמן, וממילא לא נכתבה לשון זו אלא לנהוג בו כבוד.
ועיין באורך בקובץ ישורון י"ג דף תשפ"ח ואילך, על דרכי רבותינו הפוסקים בזה.
ובעיקר הך מילתא, יעוין במשנה למלך פרק א' מהלכות סוטה הלכה ג' דמיניה שמעינן שלעיתים אין כדאי לפרסם טעות משום כבוד אלהים הסתר דבר, והובאו דבריו בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה חלק ג' פרק כ"ז סעיף אות ט"ו, אולם ביאר שבהשגה בדרך כבוד ואחר בקשת המחילה כראוי לית לן בה, ושם אות כ"ו פירש שיחתו שאין לכסות על האמת אשר קודמת למידת הכבוד [עיין לשון מהר"ח מוולאז'ין בשו"ת חוט המשולש סוף סימן י"א, ובשו"ת אז נדברו חלק ד' סימן נ"ה, ואכמ"ל], ויש מקומות בהם יש לומר כבוד מלכים חקור דבר כהמשך לישנא דקרא במשלי כ"ה, ב', ועיין שבת קנ"ג ע"ב ומהרש"א בסוף עירובין.
ופעמים שנהגו חכמי ישראל שלא להזכיר את שמות הספרים כאשר השיגו על דבריהם, מפני הכבוד, וכן נהג הרמב"ן בערערו על פירוש הר"י מיגאש בבבא בתרא י"ח ע"א, כאשר גילה זאת הגאון רבי מתתיהו שטראשון זצ"ל בהגהותיו שם.
ובשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ב' סימן י"ד (אות ב' ד"ה ראה) כתב שכן נהג בעל כף החיים, וכפי שצוין מקורו בברית יעקב סימן מ"א הערה ה'.
ונמצא שאף בנדון דידן, לגבי ספר ציוני, נקט במשנה הלכות להשיב על דברי האגרות משה על פי דרכו, ובכך להורות שאין מקום לומר כן.
ועיין עוד מה שהוסיף דברים בזה במשנה הלכות חלק י"ד סימן רע"ז, וחלק ט"ז סימן ק"ב.
ובשו"ת ציץ אליעזר חלק כ' סימן נ"ו הובא מכתב השגה על הגרמ"פ בענין אחר בו נקט כן [והשיג עליו גם במשנה הלכות חלק ט' סימן שכ"ח], ושם נכתב בזה"ל, אני הקטן ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ"פ זצ"ל וכו', יעו"ש, ויש לעיין בכוונתו.
אם כי מצינו שפקפקו בתשובות הגרמ"פ שנדפסו לאחר פטירתו, כגון המתבאר בספר רץ כצבי שבת סימן כ"ה אות ז' בשם אחד מגדולי המשיבים בארצות הברית [ומסגנון מכתבו נראה שאפשר לזהות את שמו, ודו"ק] לענין תשובה שבאגרות משה או"ח חלק ה', שנמסר לו וידוע לו כי הרבה תשובות לא היו לעיני הגרמ"פ זצ"ל וידים זרות שלטו בו וכו', יעוין שם בכל דבריו.
ואמנם ברץ כצבי שם נוסף כי בני משפחת הגרמ"פ מחו על כך ואף שלחו את צילום התשובה מכתב ידו, אך עדין יש מקום למערער לטעון כי לא הסכים הגאון זצ"ל להדפיס זאת להלכה למעשה.
שוב מצאתי בקובץ בית אהרן וישראל קכ"א דף ק"נ שהובאו כמה מקומות שאחז הגרמ"פ בטענת תלמיד טועה והתברר דלא היא, ואמנם לפי האמור נראה דלא היתה כוונתו כפשוטה אלא לנהוג כבוד באלו שהשיג עליהם, וכדרכם של רבותינו הראשונים והאחרונים.
וכבר עמדו בזה בקובץ בית אהרן וישראל קכ"ב דף ק"ע, ובקובץ אור עמרם דף ע"ה, אלא שעל חלק מטענותיהם יש להשיב.
עוד ראוי לציין לגבי עיקר הנדון, בדבר נאמנות ספרי רבי יהודה החסיד וציוני, שבקובץ ישורון כ"א דף תת"פ הערה כ"ח נכתב וז"ל, והודיע לי ידידי הרה"ג ר' אליעזר יהודה בראדט שליט"א, אשר הרה"ג רבי מרדכי שפילמן זצ"ל נתוודע לפני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והוכיח מתוך ספרי ח"ן על כנות ונאמנות הספרים הנ"ל, ע"כ.
גם יש להאריך טובא בבירור דעות רבותינו על נאמנות כתבי היד וסמכות החיבורים הנגלים ונדפסים בדורות האחרונים, ובפרט בדעת הגרמ"פ בזה, אלא שאכ"מ.
ביקרא דאורייתא, אלישע חן
***
