שונות

יש בזה תועלת להיות בקי בכיבודים אלו ובשמותיהם, ובזה יהיה לו לתועלת אם ילך לברית מילה ויכבדוהו, וכ”ש אם יבקשוהו להכריז הכיבודים, או שישאלוהו מה צריך להכריז בכיבודים, שלא יהיה בכלל מי ששואלין אותו ואינו יודע שפניו משתנות כמ”ש ועוז פניו ישונא (פסיקתא), וטוב לידע מנהגי מילה ע”ד מ”ש בפ”ק דחולין ת”ח צריך שידע מילה, וע”ד מ”ש אתחסם ר”א עי’ מה שכתבתי על זה בביאורי על המדה”ג.

להלן סדר הכיבודים הנהוגים בברית מילה.

א) קוואטער, והוא הבאת התינוק מהאם ונתינתו לאבי הבן, (וכמו כן יש המשך הקוואטער שמקרבים אחרים עוד את התינוק מידיו של הקוואטער אל הכסא של אליהו, ומלפנים היה נקרא חייקה, וכהיום אצל רבים לא נקרא בשם זה, ולא נהגו להכריז כיבוד זה עם הכרזת שאר הכיבודים, וגם לא נהגו שמחזר בעל הברית אחר מי שיתכבד בזה, אבל נהגו כשיש כמה שמבקשים הקוואטער לכבד קצתם בהעברת התינוק מהסנדק לאבי הבן והם הממשיכים במצוה, וכן בשם הגרשז”א הובא שבשאר הכיבודים נוהגים ללבוש טלית מלבד חייקה).

ב) כסא של אליהו, והוא מי שמניח התינוק על כסא של אליהו.

ג) מהכסא, והוא מי שלוקח התינוק מכסא של אליהו ומעבירו לאבי הבן.

ד) סנדקאות, והוא מי שיושב על הכסא ומחזיק התינוק על ברכיו, ונוהגים ליקח חכם וצדיק.

ה) אבי הבן ליד הסנדק, המנהג שאבי הבן מוסרו לסנדק.

ו) מהסנדק, זה מי שנוטל התינוק מברכי הסנדק כדי ליתנו למברך הברכות הגפן ואשר קידש.

ט) עמידה לברכות, הוא המחזיק את התינוק בעת הברכות.

י) ברכות, והוא זה שמברך הברכות.

עי’ בספר ברית קדש מה שביאר בהרחבה כל ענין כל אחד מהכיבודים הללו עם הרבה מקורות וציונים כיד הטובה.

ועי”ש שהביא בשם אחרונים שתמהו למה לא נהגו לכבד למעוברת בקוואטער, עי”ש מה שכתב בזה, ויש להוסיף על זה דאולי יתכן ליישב דהוא כעין חדשים לקטורת בואו והפיסו, כיון שנתקבל שיש בהשתתפות בהכנסת תינוק לברית סגולה לזש”ק על דרך מה שאמרו (פסדר”כ פ”ט ותנחומא פרשת אמור) עה”פ מי הקדימני ואשלם, ואולי יש בזה גם חשש עין הרע כשיש המצפות לפרי בטן שלא קבלו את הכיבוד והמעוברת קיבלה.

כמדומה שאין צד שיהיה מותר מדאורייתא, דהרי לענין יבמה הער’ הוא כמו גמר ביא’ כמבואר במשנה יבמות נג ע”ב ובשו”ע אה”ע סי’ קסו סוף ס”ח ובהרחבה בב”ש שם סק”ו.

ומאחר שהער’ קונה כביא’ גמורה ממילא ביא’ שניה אסורה ככל ביא’ שניה ביבמת חייבי לאוין דאסורה מדאורייתא כמבואר ביבמות כ ע”ב.

וגדולה מזו מבואר בתוס’ ביבמות שם דאחר שעשה הער’ אסור לגמור אפי’ בי’ זו גופא, וזה מדאורייתא, דמדרבנן אפי’ הער’ ראשונה אסורה כמבואר במשנה ובגמ’ שם, וכן העתיק הב”ש בריש סי’ קעד.

ואמנם כל שאר הראשונים חלקו על התוס’ שם, והם הרמב”ן והרשב”א והריטב”א והמאירי, וסבירא להו שמותר מדאורייתא לגמור הביאה הראשונה, כיון דעיקר מצוות היבום היא בי’ דלהקים לאחיו שם, וממילא מדאורייתא יהיה מותר לעשותו באופן של עיקר המצוה.

אבל גם לשאר הראשונים אין היתר אחר שיצא ידי חובת המצוה בהעראה ואינו מחוייב עוד במצוה ונפק”מ לכל דיני יבמה ממילא לא יהיה היתר שוב, וכדמשמע בלשון הרשב”א שם (באי נמי) דכיון דאתרבי העראה איתרבי, ועי’ גם שו”ת אחיעזר אה”ע סי’ ד סק”ו, וגם שאין כל דבריו מוסכמין שם שיש להקים לאחיו שם בהעראה, אבל לכו”ע יש מצוות יבום בהער’.

והנה אשכחן בגמ’ דכריתות וברפ”ק דב”ק שר”א מחייב על אב מלאכה במקום אב מלאכה וכן מצינו בכריתות וביבמות לד שר”א מחייב על כל כח וכח, ויש לעיין אם הפטור לדידן הוא מחמת שאין אנו מחייבין על ב’ אבות בהדי הדדי (ב”ק ב ע”א) או אפי’ בלאו הכי אין אנו מחייבין על כל כח וכח משום דכולה חדא ביאה, ונפק”מ אם היו ב’ כוחות בב’ העלמות.

ובשבועות יד ע”ב משמע לגבי פרישה שהוא דין נפרד, ויש לדחות חדא, דשם לא נתבאר שהוא דין נפרד, דגם הוא חצי שיעור אסור לעשותו במזיד, ועוד דשמא פרישה לכו”ע הוא כח אחר.

ושוב ראיתי דהוא מידי דתליא באשלי רברבא דרש”י ביבמות יד סוף ע”א כ’ ראי’ מהמשנה שם להוכיח כדעת רבנן כר”א אם הי’ בב’ העלמות והמאירי שם חולק.

והנה בין לצד זה ובין לצד זה אם הכל בכח א’ לכו”ע יש כאן בנידון הראשונים מעשה א’ אע”פ שאם היה מחלק המעשה לב’ היה שייך בזה חלוקה, דאל”כ אין לדבר סוף.

ממילא מאחר שהשאלה אם הותר לו מעשה דהער’ בלבד או מעשה גמור מאחר שהנידון בין כך ובין כך על מעשה אחד בלבד מותר לו לעשות לכל הנך ראשונים מעשה גדול במקום מעשה קטן, מאחר שאין לנו שום טעם לצמצם המעשה מאחר שמקיים עיקר המצוה במעשה השלם ואילו הער’ נתחדש להשוותה לדיני יבום ולא במקום יבום.

והנה בגמ’ שם דנו על חליצה אם שייך לומר (לענין עשה דוחה לא תעשה כשאפשר לקיים שניהם) דאפשר בחליצה וממילא אין עשה דוחה לא תעשה או לא, וכיו”ב יש מקום לדון על ביאה גמורה דאפשר בהעראה, וממילא יהיה אסור ביאה גמורה, וזוהי אמנם דעת התוס’ שם, אבל דעת שאר ראשונים אינה כן, והטעם כנ”ל משום שכשהנידון על מעשה גדול או על מעשה קטן הכל הוא אותו מעשה, ולמרות זאת אם אפשר לקצר במעשה מוטל לקצר אבל מאחר שעיקר המצוה נאמרה על גמר ביאה לא אמרי’ שהיה יכול לקצר.

ויעוי’ שם בנצי”ב במרומי שדה על התוס’ שם שהגדיר מסברא דנפשיה טעם ההיתר לגמר ביאה דהוא כמו ציצין שאין מעכבין את המילה דשרי בשבת כל זמן שלא פירש, וכעין זה נראה סברת הראשונים המתירים בזה, אבל באופן שכבר עשה העראה לא יתירו אף שאר ראשונים.

עכ”פ לטעם הנצי”ב ברור שההיתר הוא רק בביאה ראשונה ולא בשניה שניה אחר העראה ראשונה כשכבר פירש, וכך נראה פשוט לדעת שאר הראשונים כנ”ל.

[והואיל דאתאן לדברי המאירי שם אכתוב בזה דבר קטן, והוא שראיתי אחד מן המחברים שפירש בדברי המאירי דלגבי בתולה בעי’ מיעוך קודם יבום כדי שיהיה שייך להקמת שם, אבל נ”ל דאין זו כוונת המאירי רק לומר דכיון ששייך הקמת שם על ידי מיעוך ממילא צורת ביאה זו היא כתקנה, וכמבואר כעין זה בב”ש סי’ קסו סוף סק”ו עי”ש, ועי’ תוס’ יבמות כ ע”א ד”ה יבוא, אבל לשי’ היש אומרים במאירי שם יתכן דאה”נ וצל”ע בזה].

ומיהו יש לציין דיש ראשונים שנקטו שהעראה היא ביאה גרועה (שאינה קונה ליורשה וליטמא לה וכו’), והם התוס’ והרא”ש בשם הירושלמי יבמות פ”ו ה”א והרמב”ן בדעת הרי”ף והובא בשו”ע ס”ס קסו ס”ט בשם יש מי שאומר, ולפי שיטתם יש לדון אם מחוייב בזה מצד דיני יבום, והנה הנידון לענייננו יהיה תלוי דאם מוטל עליו מן התורה מצד דיני יבום לשוב ולעשות מעשה גמור א”כ גם לעניננו יהיה הדין כן, אבל אם נימא דמצד דיני המצוה של יבום אין מוטל עליו דין כזה ממילא גם לגבי עדל”ת לא יהיה לכאורה, ויעוי’ ריטב”א יבמות סא ע”ב ד”ה אלא וצע”ק.

ועי’ בדרך אמונה תרומות פ”ח ה”ו דבהעראה בלבד לכו”ע קונה ולא החמירו היש אומרים אלא רק היכא דמכוון לגמר ביאה ועשה בינתיים רק העראה, ולפי שיטתו פשיטא שאין להביא ראי’ מהך דעה דהער’ לענייננו בביאה שניה, (ויעוי’ עוד דעות ומ”מ בזה בהערות על גליון הטור (הוצ’ המאור) יו”ד ס”ס קסו).

.

קרא פחות

הנה ברמ”א יו”ד סי’ קצט סי”א נזכר שהיו שנהגו ד’ ימים וכך היה מקום להבין כיון שהמתנת יום חמישי הוא רק חשש בין השמשות וכל ענין זה היא גזירה מאוחרת שאף במקומו של הב”י לא נהגו בה, והבו דלא לוסיף עלה, ומ”מ למעשה המנהג להחמיר ביום חמישי, והתה”ד סי’ רמה נתן טעם לדבר והובא בש”ך שם סק”כ וכ’ הרמ”א דאין לשנות מהמנהג להמתין ה’ ימים.

ואמנם בשל”ה (שער האותיות אות ק הלכות ביאה סור מרע ד”ה מעשה) הזכיר איזה אופן להקל בזה להמתין ד’ ימים, בשבת שאחר יו”ט, כדי שלא יבואו לידי קולא אחרת שהיא חמורה יותר מעיקר הדין עיין שם פרטי המקרה, והובא בהרבה נו”כ, התוה”ש סק”כ והמחה”ש שם והפת”ש סקט”ו בשם הסד”ט סקמ”ב, מ”מ האידנא לא שמענו מקילים להמתין ד’ ימים, כדי להרויח דברים אחרים, גם אם נימא שעדיין מקילים בהתירו של השל”ה גופיה כיון שכבר יצא הדבר בהיתר ונקבע להלכה, מ”מ להוסיף על זה לא שמענו (אלא רק במקרים חריגים מאוד יעוי’ בפ”ת בשם החת”ס ועי’ בנין בית נאמן לאאמו”ר שליט”א), ויתכן דבזמן השל”ה עדיין לא נתפשטה גזירה זו כמו היום, ולכן היה יותר שייך להקל בזה אבל האידנא הוא חמור יותר, ומענין לענין יעוי’ בנובי”ת יו”ד סי’ קכה הובא בפת”ש סקט”ז שמורה אחד הקיל באיזה אופן שהיה טעם להקל ואמר שיש לגעור בו בנזיפה, ושמעי’ שכבר במקומו ובזמנו של הנוב”י לא שמעו להקל בזה כשיש טעם בדבר, ואע”פ שאין הנידון דומה לראיה, מ”מ רוח הדברים אפשר להבין שקודם שנתפשטה הגזירה אם יש טעם שומעין להקל ואחר שנתפשטה הגזירה הוא חמור יותר.

ונראה דיש להוכיח שכך המנהג להחמיר מזה ממה שמעשים שבכל יום שנשים טובלות בליל שבת אפי’ הנוהגות לטבול בחמין ומעולם לא שמענו שמקדימין הטבילה בזה אע”פ שיש בזה גם נוחות וגם חומרא הלכתית ואם היה בזה היתר או עדיפות לא היו עושים אחרת מזה, וגם מסתימת הפוסקים שהזכירו קולת השל”ה בשבת שאחר יו”ט לא שמענו שהזכירו שבת גרידא אע”פ שהמנהג שיש שנהגו להקל לטבול בחמין כבר היה מצוי בזמן האחרונים (עי’ שעה”צ סי’ שכו סק”ה בשם הקרבן נתנאל), ועד פוסקי זמנינו ממש שדנו בהמתנת ד’ ימים בשבת שאחר יו”ט לא ראיתי שנחתו לדון בשבת גרידא, אע”פ שכהיום בודאי שהמנהג להקל לטבול בחמין מאוד רווח, ועוד דהשעה”צ ושאר האחרונים שדנו בקולתו של הק”נ אם לסמוך על זה בשעה”ד (עי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שציין להרבה אחרונים שדנו בהיתר זה) לא ראיתי שהזכירו שיש לזה פתרון אחר בד”כ, ולכן אין להקל בזה.
 

יש לציין בזה שמצינו כמה דברים שהחמיר בהם רבינו יונה בספרי המוסר יותר משאר פוסקים.

א) דין רועי בהמה דקשה שנקט שמורידין ואין מועלין ובגמ’ ושו”ע אי’ דאין מעלין ואין מורידין.

ב) דין ייחוד עם בתו דבגמ’ ושו”ע נפסק שמותר ורבינו יונה פסק שאסור.

ג) דין נגיעה בנשוי בבהכ”ס דבגמ’ ושו”ע נפסק שמותר ורבינו יונה פסק שאסור.

ד) דין רוב מומחין אצל שחיטה דבגמ’ ושו”ע פסק שכשרין ורבינו יונה פסק שאין לסמוך עליהם.

ה) קרבן מעילה בברכה דהפוסקים נקטו שרק ברכה”מ הוא דאורייתא וי”א גם ברכה”ת ורבינו יונה נקט שיש קרבן מעילה בברכה.

ולגבי אות ג’ הנ”ל יעוי’ בב”י באו”ח סי’ ד’ שנקט שהוא רק ממידת חסידות, (ויעוי’ בהקדמה לחפץ חיים שג”כ משמע שם שאין זה פשוט לכל אחד שספר שערי תשובה לרבינו יונה הוא הלכה למעשה בלא מידת חסידות, אבל משמע שם שהח”ח גופיה נקט שאכן הוא הלכה למעשה), אולם לגבי אות א’ ואות ה’ לא שייך לומר להחמיר בזה משום מצוה מן המובחר.

אמנם לכשתמצי לומר שבכל הדברים הללו יש יסוד מצד הדין לומר כן, דברועי בהמה דקה יש לומר דבגמ’ מיירי באופן שלא פקר בגזל להדיא אבל באופן שפקר להדיא בגזל משוי ליה רבינו יונה דין להכעיס, ואע”ג שדינו כמומר לדבר אחד, מ”מ באופן שעושה באופן שהפקיר לגמרי בדבר אפשר דאמדי’ ליה שהוא להכעיס, ועי’ ביאור הלכה לגבי פורק עול באופנים מסויימים שדינו להכעיס, ויל”ע.

ולגבי ייחוד עם בתו יש תנא ואמורא בגמ’ בפ”ד דקידושין שהחמירו בזה, ואפשר דהרר”י פסק כמותם או דמיירי באופן שבושה וכו’ וסבר דזה גם בקטנה.

ולגבי נגיעה בנשוי הוא תליא בכמה תירוצים בגמ’ בנדה יג, ואולי סובר רבינו יונה שהתירוצים שם חולקים זה על זה, וממילא בדאורייתא סובר שיש להחמיר ככל הלישנות (ועי’ תוס’ ע”ז ז ע”א).

ולגבי רוב מומחין ס”ל להרר”י שאם הוחזו כמי שכבר אינם מקפידים אבדו עכשיו חזקתן (ועי’ רמ”א אה”ע סי’ יז ס”ב), ולכך נקט הרמ”א ביו”ד סי’ א’ דשוחט צריך קבלה.

ולגבי קרבן מעילה מפרש כפשטות הגמ’ בברכות לה שאם נהנה בלא ברכה מעל (וכעי”ז מצינו דקי”ל יש מעילה בקונמות), ועדיין אפשר דסובר דמדאורייתא סגי בברכה אחת על הכל או פעם ביום או פעם בעולם או דמיירי על ברכות דלכו”ע הם דאורייתא שאם נהנה בלא ברכה מעל.

ומ”מ אחר שנשנה העיקרון שוב ושוב יתכן לומר דהרר”י נקט בדברי כיבושין את הצד החמור בסוגי’ כל אימת שיש צד כזה, והטעם משום דבדברי חסידות יש לחסיד לדקדק כל הצדדים כמ”ש במס”י ועי’ בחיי עולם, וממילא חיישינן להצד החמור, וכ”ש במקומות שלא הזכיר הרר”י שהוא מדינא כמו לגבי יחוד עם בתו.

ואין להקשות דא”כ מעילה הוא חומרא דאתי לידי קולא דהוא חולין בעזרה, דעכשיו אין מקדש וממילא הנידון לגבי חומרת הדבר או לגבי לכתוב על פנקסו, וגם לענין רועי בהמה דקה אין זה חומרא דאתי לידי קולא, דבלאו הכי צריך בדיקה אחר הרועה אם הוא רשע גם אם יש איזה אופן שמורידין.

תוספת לדברי רבינו יונה
בשולי הדברים אפשר לציין עוד בזה על עיקרי התשובה שהאריך בהם רבינו יונה אע”פ שאינם מעכבין מעיקר הדין כמ”ש בהנהגות הר”ח מולוזין בשם הגר”א (כמדומני שכ”ה בחלק מהנוסחאות) ובבית אלהים להמבי”ט, שעיקר התשובה המעכבת הוא הקבלה בלב, מ”מ סבר רבינו יונה שהיא כעין חובה המוטלת על הבעל תשובה להרבות היגון וכו’ וכל עשרים עיקרי התשובה מאחר שמבואר בהרבה מקומות ומקראות שכך דרך התשובה.

קרא פחות

פשיטא שהתנאי הראשון לטומאת נגע הוא שנגע יהיה טמא בתנאי נגע, דלא לחינם נאמרו דיני נגעים, וכיון שנתק שנעשה על ידי תספורת אינו מטמא לא מועיל שהכהן יטמא אותו, וכ”כ גם בפירוש הרא”ם עה”ת שכהן אינו יכול לומר טמא על נגע טהור והוא דבר פשוט שאפי’ אם הכהן התברר שטעה בשוגג אין כאן טומאה כלל וכמבואר ברמב”ם פ”ט מהל’ טומאת צרעת ה”ג כהן שטימא את הטהור לא עשה כלום והוא תוספתא נגעים פ”א הי”ב ותו”כ ס”פ תזריע ספ”ט כמ”ש הכס”מ שם.

ולגוף מה שכתבתי שתספורת וגילוח אינו נתק, יעוי’ בלשון הרמב”ם רפ”ח מהל’ טומאת צרעת נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער שבהן מעיקרו וישאר מקום השיער פנוי וכו’, ובאמת הוא מפורש בתורה שגילוח אינו נתק כדכתיב והתגלח ואת הנתק לא יגלח, ואם גילוח היה נתק פשיטא שלא יגלח הנתק דהרי יהיה בזה פשיון, וגם הלשון גילוח דעד השתא קרי ליה נתק מבואר דגילוח אינו נתק ואין בו דיני נתק דנתק הוא כמשמעו שהשיער התנתק, וכדאמרי’ בספ”ק דחגיגה דכי מספקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי, ועוד דאם מגלח כל ראשו חוץ מסביבות הנתק א”ט נטמא בקרחת וגבחת, וגם להסוברים שמגלח רק אמצע ראשו הרי יש כאן עוד נתק (ועי’ חזו”א סי’ ז סקט”ו), ועוד דכל נזיר ומצורע שמגלח יטמאם הכהן מדין קרחת וגבחת, הלכך זה פשיטא שגילוח אינו נתק.

ולגוף דין המצורע שצריך לפרוש מעיר מוקפת חומה הרחבתי בזה בתשובה אחרת (לענין פורים בב”ב בט”ו), וציינתי שם דלגוף הנידון של נגעים בזמנינו דהאידנא אין דין שילוח כיון שאין היובל נוהג כמ”ש התוס’ בברכות ה ע”ב  ע”פ הגמ’ בערכין כט (וגם רש”י בברכות שם יש לפרש בקל דקאי על הזמן שהיובל נוהג לענין מש”כ על בני א”י דבר הלמד מענייננו דמיירי בזמן שדינים אלו היו נהוגים).

לענין שאלתך על דברי הצל”ח מצוי כה”ג לרוב שינויים כאלה מחמת צנזורה, דהרבה פעמים אי’ כותית או כנענית במקום נכרית וע”ז הדרך, ושלא כהסבורים שצנזורה היא רק בהעתקות ובדפוסים אלא גם בכת”י מחבר שייך צנזורה כידוע שיש הרבה צנזורה בכתבי המאירי, וכן בהקדמת ערוך השלחן, וכך נהגו בכל הדורות להעדיף הרע במיעוטו, ולקבל שיבושי הצנזורה בהערמה כדי להתיר הדפסת התורה, [ודלא כמהרש”ל שסובר ששינוי בדברי תורה הוא ייהרג ואל יעבור, ויש קצת סמך למנהג המקילים בזה מהא דרב שילא בסוגי’ דברכות נח ע”א (אלא שאין ראיה מהגמ’ שם נגד המהרש”ל אלא יש להעמיד רק בדבר המשתמע לב’ פנים)], ואם תמצי לומר שזה לא צנזורה, וכך היינו אומרים אם המחבר היה במקום של ערביים שלא כתב ערביה מחמת צנזורה, א”כ היינו אומרים שנקט הכי משום שהיה דורו פרוץ בזה ודברו חכמים בהוה, אבל מכיון שמדובר בצל”ח שהי’ במקום שאין ערבים אלא רק משאר אומות, לכן פשיטא שמה שכתוב ערבית הוא מחמת צנזורה.

לגבי מה ששאלת על מה שמצאת בכתבי חכם אחד המספר ענין הגן עדן שבחלום הופיע באופן אחר ממש”כ בחז”ל, דבמד”ר בראשית פמ”ח אות ח ומעי”ז בגמ’ אי’ בעירובין יט ע”א שאברהם יושב על פתחו של גהינם ובחלום הופיע שהוא בגן עדן, איני יודע אם כוונתך שהיה בחלום ממש או שעשה משל כאילו היה חלום (ואחר שראיתי דבריך בפנים, יותר נראה שהתכוונת שמשל הוא, ויש לציין דבמשל אין כל הפרטים צריכים להיות מתאימים לנמשל כמ”ש הר”מ בהקדמת המו”נ), דאם כוונתך שמדובר בחלום ממש, איני יודע כמה מצווין אנו לטרוח ליישב כל כגון דא, דהרי כבר אמרו בגמ’ ברכות נה חלומות שוא ידברו, ובאיזה חלום אמרו, אפילו בחלומו של שמואל ירחינאה חבירו של רב, כמבואר בגמ’ שם, וכבר אמרו כשם שא”א לבר בלא תבן כך א”א לחלום בלא דברים בטלים, ומאן לימא לן דחלום שעל ידי מלאך הוא, ואפי’ אם כן הוא הא הגר”א אמר כבר לגבי זמנו שרק עד זמן הב”י היו מגידים נקיים משא”כ עכשיו שיש בהם תערובת רע, וכ”ש לגבי חלומות, והחזו”א כבר אמר על זמנו שעל חלומות שלנו כבר א”צ להתענות, כי כהיום כבר אין כ”כ ממש בחלומות, וא”כ אין עלינו חובה לטרוח כ”כ ליישב החלום, ומ”מ לרווחא דמילתא אמינא שאין כאן סתירה גם בלאו הכי דגם הגמ’ בעירובין יט ע”א אין כוונתה שאין אברהם נמצא בגן עדן דהרי כבר אמרי’ שכל צדיק יש לו עולם בפני עצמו וה”נ אמרי’ שכל צדיק יש לו עדן בפני עצמו, ואברהם אבינו יושב בגן עדן עם כל הצדיקים כמש”כ באותיות דר”ע ופשוט, אלא הכונה שיש לו כח ורשות לבקש על הנכנסים לשערי גהינם שלא יפלו לשם אם הם בניו ומהלכים בדרכיו והוא יושב ומשמר בשערי גהינם יתכן לפרש במובן שהוא בודק ויודע תמיד מי עומד להכנס שם.

ומה שהקשית שיש סתירות במאמרי חז”ל אם אברהם זה שעומד בפתחה של גהינם ומציל את בניו או יצחק לכאורה הוא מדרשות חלוקות או דבחינות יש בזה דאברהם מציל באופן של דין כדמשמע בגמ’ שם ויצחק מציל באופן של תפילה (והוא היפך הנהגתם בעוה”ז).

וצריך לידע גם בענין זה וגם בענין דלעיל דהגוף שהוא מוגבל הוא רק בעוה”ז אבל לעוה”ב עין לא ראתה אלהים זולתך, וכמו שדנו כבר על נשמת אליהו מה גדרה וכו’, ובמציאות הוא בא לכל ברית מילה גם כשיש כמה בריתות, וגם אברהם יוכל לישב בגן עדן וגם בפתח גהינם באותו הזמן וגם בברית מילה כמ”ש התוס’ בפ”ד דקידושין.

והנה באמת אם נאמר שיש מדרשות חלוקות יש לך תירוץ גם על מה שהקשית לענין החלום אבל כבר בלאו הכי צריך לתרץ כמש”ל דזה פשיטא דלכו”ע אברהם מקומו בגן עדן וקל להבין.

קרא פחות