שונות

יעוי' בגמ' בעירובין ע"פ הפסוק בסוף מלאכי (פרק ג) שעתיד לבוא ולבשר על הגאולה קודם שיבוא משיח (ועי' גם סוכה נב), ולפ"ז יתכן ליישב המקור ללשון חמדת לבבי משום שהוא מחמד כל לב שכבר יבוא ויבשר הגאולה (עי' תדא"ר יג), וכמו שיסדו כמה פיוטים על ענין זה גופא למוצ"ש במהרה יבוא אלינו וכו'.

ויתכן לבאר עוד דאליהו עתיד לברר כל ספיקות כמ"ש יהא מונח עד שיבוא אליהו, וכמ"ש בשבת פרק שמונה שרצים אם יבוא אליהו ויאמר וכו', והתורה נקראת חמדה כמ"ש ואת כל מחמד עיניך וכו' (מלכים א כ, ו) זה ס"ת (סנהדרין קב ע"ב, שמו"ר ג ח), וכמ"ש ידו פרש צר על כל מחמדיה (איכה א, י) זה ס"ת (יבמות טז ע"ב, איכ"ר א לח), וכמ"ש (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב.

ויש בנותן טעם להביא בזה התרגום דהפטרת ת"ב עה"פ (ירמיה ח, כב) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, דמתרגמי' הלא מחמיד הויתי לאולפניה דאליה נביא דמגלעד דפתגמוהי אינון אסותא.

עי' ביד רמ"ה סנהדרין ע ע"ב שהביא כמה טעמים לזה:
א) שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי.

ב) שלא לבייש את מי שאין לו, ועי"ש עוד, ולפי תירוץ זה לא היה בא מממון הציבור אלא מממון היחידים או שכל אחד היה מעלה לעצמו (ועי' בסוגי' שם לענין הבן סורר שהעלה לעצמו ויכול להתפרש לפי ב' הצדדים, דלפי הצד שלא כל אחד מעלה לעצמו תתפרש הקושי' שם היאך היה לו בשר ויין ובתי' מתרצי' שעשה הבן סורר שלא כנהוג, ולפי הצד שכל אחד מעלה לעצמו מקשה שהרי גם אם העלה לעצמו הרי אין מעלין בשר ויין ומתרץ שבזה עשה הבן סורר ומורה שלא כנהוג שהעלה בשר ויין).

ג) כדי שתהיה העלייה לשמה, כלומר שלא יעלו למטרת הסעודה לכן לא הביאו בשר ויין לסעודה, ויש לציין שכיו"ב אי' בפסחים ח' ע"ב מפני מה אין פירות גינוסר וחמי טבריא בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים אלמלא עלינו בשביל זה דיינו (וע"ע שבת קמז ע"ב), וכעין פירוש זה של הרמ"ה כתב גם הרש"ש שם מדנפשיה.

נלענ"ד שאינו מוכרח שבא רק מחמת חטא זה, דמהיכי תיתי לה, אלא שגם שייך שיבוא מחמת חטא זה, ואין אנו יודעים טעם לכל דבר.

ועוד נראה דאף כשבא מחמת חטא זה אינו בהכרח שבא מחמת חטא גמור דפעמים בא מחמת אביזרייהו או חטא מאותו שורש ופעמים לא מיחה או ראה אחרים ושמח עי' שבת קיח ע"ב ויומא סז ע"ב, ופעמים העונש בא על ביטול מצוות רשות או על ביטול הידור מצוה בלבד, עי' מנחות לט ע"א, ואמרי' בב"ר הן בקדושיו לא יאמין אפי' באי"י.

ולגוף הענין שמצינו בכמה מקומות במקרא שנאמר איש איטר יד ימינו דוקא גבי בני בנימין, נראה דהנה בנימין נקרא כן ע"י יעקב אבינו דכתיב ואביו קרא לו בנימין ובפרש"י שם פי' שהוא לשון בן ימים כמו בן זקונים, וכן בדניאל כתיב לקץ הימין והיינו הימים, בחילוף ם' ון' בסוף תיבה, אבל נראה שנכלל בזה גם ענין ימין ממש, ויעוי' ביבמות דאי טענה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה וכו' ומבואר שם שבן הנולד לזקונים הוא כעין יד העוזר וסומך, וממילא יכלל בדבר זה ברכה להיות בן ימין במשמעות של כח והצלחה הנרמז בימין, והנה בפרש"י פי' דאיטר יד ימינו היינו סתום יד ימינו, ונראה דשום רמז יש בדבר שלא נתקיימה בהם הברכה בשבט בנימין, ושמא מחמת רשעים שהיו ביניהם ולא מיחו בהם כדמפרשי קראי, ואין אנו בקיאין בדרשות.

ויש לציין דגם גבי קץ הימין בדניאל פי' חז"ל מענין הימין ע"ש השיב אחור ימינו, עי' בפסיקתא דר"כ פ' ותאמר ציון.

המנהג הרווח עכשיו שאין תוקעין בחצוצרות, ויעוי' במג"א ריש סי' תקעו שתמה על מנהג זה ועי' באחרונים מש"כ בזה (עי"ש בפמ"ג ובמשנ"ב סק"א) כמה תירוצים, ולחלק מהתירוצים נוהג האידנא עכ"פ בא"י ולחלק מהתירוצים גם בא"י אינו נוהג ע"ש.

וכמו שנתבאר שהמנהג הרווח כיום אינו לתקוע בחצוצרות, ולמרות שבפוסקים הנ"ל נראה פשוט שלא היו יכולים להצביע על מנהג א"י שגם הם לא נהגו לתקוע (וכמו שיובא להלן מנהג ירושלים בזה, ואם כי אין ראיה שהכירו גדולי חו"ל את מנהגי א"י בזה ושהיה מנהג קבוע כ"כ שהתפרסם עד חו"ל), מ"מ כיום מנהג זה כולל גם את א"י, וכך למעשה המנהג נקבע שאין תוקעים בחצוצרות.

ואולם יש לציין דיש עדויות שמנהג ירושלים מלפני כמה דורות הי' כן לתקוע בחצוצרות כסף בעת צרה.

ושמעתי שכן נהג הגר"ש דבלצקי (וכמדומה ששמעתי שהחמיר עוד להחשיבו עת צרה לענין ד' תעניות להחשיבן כתענית ציבור חובה לענין מעת לעת, והוא ענין בפני עצמו ואכמ"ל, וכמובן שהכל לפי ענין הצרה).

ולפני זמן לא כביר נשמע על אחד מגדולי ירושלים (והוא הגר"מ שטרנבוך) שביקש שיתקעו בעת צרה בנימוק שכך מנהג ירושלים (והנידון אם מועיל שופר למצוה זו הוא נידון בפני עצמו, דיש פלוגתא רבתי אם התקיעה מתקיימת דוקא בחצוצרות או גם בשופר, ובמשנ"ב ריש סי' תקעו נקט כהכרעת המגיד משנה שאפשר לתקוע גם בשופר, ואכהמ"ל בזה, רק לגוף מנהג ירושלים יש עדות שנהגו בחצוצרות כסף, ואולי לא בדרך קבע נהגו כן, או שהגדול הנזכר לא הנהיג בחצוצרות כסף שלא לשנות מידי מהמנהג הקיים כיום, או משום דלא אפשר).

ויעוי' בערוך השלחן סי' תקעו ס"ג דמבואר בדבריו דגם אם נוהגים בא"י בחצוצרות הוא רק אם נוהגים בכ"ד ברכות דתענית, ולפ"ז אין מקום ליחידים לכאורה לתקוע בחצוצרות האידנא, אולם לפי הטעם שכ' המשנ"ב שם שהחילוק בין א"י לחו"ל הוא מצד דיוקא דקרא דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם, לפ"ז משמע דמצוה זו לא תליא רק בכ"ד ברכות, ולכך ס"ד שינהג גם בחו"ל לולי הך קרא אע"ג דאין תענית צבור בחו"ל כמ"ש בתענית יג.

ויעוי' באג"מ ח"א או"ח סי' קסט שכ' שהמנהג כדברי הריטב"א כמו שפירש שם דברי הריטב"א דבעי' דוקא חצוצרות שנעשו לשימוש בבהמ"ק.

ולא זכיתי להבין דבריו, שזה לא נזכר בדברי הריטב"א דבעי' חצוצרות שנעשו לשימוש בבהמ"ק, ועוד דמנא לן חידוש זה, דאי משום חצוצרות שעשה משה לצורך המקדש הא בלאו הכי נגנזו כמ"ש חז"ל, ואולי דייק לה מלישנא דקרא, ועוד דהרי מסברא למה שנצטרך חצוצרות שנעשו לשימוש במקדש כיון דמצוותן בגבולין כמו במקדש, ועוד דהרי בגבולין יש הרבה מקומות לתקוע, ואטו כולם יצטרכו דוקא החצוצרות שנעשו במקדש, ודוחק לומר דכל אחד מהם מערים שעושה לצורך המקדש ומערים ועושה לבהמ"ק אחר, דמה שייך הערמה בדין דאורייתא שצריך (לפי שי' האג"מ) שייעשה לצורך המקדש, דהרי סו"ס לא נעשה לצורך המקדש, והרי לא היו כ"כ הרבה זמנים לתקוע שיספיק לעשות לבהמ"ק כ"כ הרבה לכל פעם כדי שיספיק לכל הגבולין, וגם אם היו הרבה זמנים המספיקים, מ"מ מה יעשו בגבולין עד אז, וכי תימא דאה"נ לא יתקעו כמ"ש הריטב"א, וכי לכתחילה אמרי' להו שינהגו כבדיעבד, דבריטב"א משמע רק שהיה חסר להם משהו שהיה חסר רק להם והוכרחו לעשות כבדיעבד אבל לא שבזמן המשנה כבר נהגו כן.

יעוי' בתשובה הקודמת לענין מעבר בין ב' נשים קטנות דעיקר מה שנתבאר שם שעיקר החשש במעבר בין ב' נשים הוא ענין סגולי ואין גדריו ברורים, ולכן הנוקטים להזהר האידנא בכל ענייני סכנה שנאמרו מזמן הגמ' ולא אומרים נשתנו הטבעים יש יותר מקום להחמיר בדברים שלא נתבררו, ובפרט שמסתימת הדברים משמע שהענין הוא דבר סגולי שלא תלוי בכוונת המזיק או ברצונו.

ומ"מ לגבי אשתו יש להתיישב בדבר, דמצינו לגבי הרבה דברים שנאמר בהם אשתו כגופו, ובהרבה דינים נתחדש כן בפוסקים עד האחרונים ממש דינים מכח דין זה של אשתו כגופו, (כמו לענין נר חנוכה במשנ"ב הל' חנוכה וכן לענין הישן עם אשתו וכן לענין צנעא בצדקה במאירי בכתובות ולגבי הרבה דברים), וכד חזינן דפשיטא להו לרבנן קמאי ובתראי לחדש דינים מחמת הך כללא דאשתו כגופו לא פשיטא לן דלא נימא לה להא נמי בהך, ואע"פ שאין בנו כח לחדש דינים חדשים מ"מ לענין דברים שהאיסור נוצר על ידי גוף נפרד משמע בכ"מ דהוה פשיטא להו להפוסקים דלעניין איסור כזה אין האשה נחשבת גוף נפרד מבעלה.

(וחשבתי מחמת זה דאולי יש מקום לחדש במ"ש התוס' בשם הירושלמי לענין מודים מודים דבלחש מותר, דאפשר שאם רק אשתו שומעת אין בזה איסור כיון שיודעת שאינו מתכוון לב' רשויות וכמו שאם הוא עצמו שומע את עצמו אין בזה איסור כיון שיודע שאינו מתכוון לב' רשויות, וכמו שנקטו הפוסקים לענין ישן עם אשתו דבאשתו ליכא הרהורא וכדברי המאירי הנ"ל דלענין צינעא בצדקה א"צ להצניע מאשתו כיון שהיא כגופו, ור"ל דכך הדרך שעושים כל דבר ביחד, ואין כאן ענין להתכבד על חשבון הזולת אלא עושים יחד, ויש שמועה בשם החזו"א גם לענין לה"ר, אבל לא אכנס לזה כיון שהדברים לא ברורים ולא מוסכמים, ויש עוד דוגמאות ואכמ"ל).

יעוי' בשו"ת שאלת רב ח"א פט"ז שהשיב הגרח"ק בתשובה לענין כמה נידונים ואחד מהנידונים שם היה לענין קרובות, שאין הדברים מבוררין ויר"ש יזהר, ועוד שם בתשובה אחרת לגבי אשתו שכ' דאין נפק"מ בין אשתו לאחרת וישתדל להחזיק משהו ביד.

וראיתי עוד בתשובות גם אני אודך מהר"מ גבאי להר"ג רבינוביץ סי' יח שהביא הרבה מ"מ בנידון זה, והביא כנ"ל בשם החזו"א והגרח"ק והגרנ"ק בחוט שני ועוד כמה פוסקים שהחמירו בזה, ומבואר בחזו"א והגרח"ק שם דגם באשתו ממש, וכן משמע בחוט שני הנ"ל ומאידך יש שהקילו בזה.

ויעוי' מה שכתבתי בתשובתי הסמוכה לענין לעבור בין ב' נשים קטנות, ומ"מ כאן בענייננו הוא קצת יותר חמור מקטנות, כיון שהמשמעות הפשוטה בב' נשים שכולל קרובותיו גם אם אין כולל קטנות, ולומר שאין קרובות בכלל הוא יותר חידוש מלומר שאין קטנות בכלל, ואף שלענין אשתו היה יותר מקום להקל כנ"ל מ"מ מאחר שרבו המחמירים אין כח בידינו לקבוע להקל בזה, ואפשר שטעם החומרא בכאן משום שמצב הסכנה נוצר על ידי ב' נשים שאחת מהם אינה אשתו, ובפרט אם נימא דהאיסור מחמת הרהורא שגורם לשכח תלמודו דבזה יש הרהור אפי' בב' נשיו עי' בפהמ"ש להרמב"ם באבות גבי מרבה נשים דמרבה רוב התאוה (ועי"ש בתשו' הנ"ל שהביא נידון לגבי ב' נשיו).

א) יעוי' ברמב"ן בהקדמתו לתורה שכל האותיות שבתורה הם צירופי שמות ולכן גם מה שכתוב עמלק יש בו אותיות של צירופי שמות.

ב) גם תיבה שעל פי פשט פירושה עמלק מ"מ ע"פ סוד יש לה עוד פירושים אחרים.

ג) תיבת עמלק אינה נקראת לבדה בתורה אלא הכל יחד תמחה את זכר עמלק, וגם מי שרמוז בתיבת עמלק הוא רמוז במצוות מחיית עמלק, דכל התורה היא פקודין לאהבה ויראה ולא לקרות כל תיבה בפני עצמה.

ד) מבואר בזוהר ובמקובלים שיש נשמות ערב רב ואנחנו לא נדע חשבונות שמים על מי נגזר מה יהיה ויעוי' בספר הכוזרי מה דשייך לזה, ומ"מ כ"א יכול לתקן נפשו אם יתאמץ, וזוהי נקודת הבחירה של נשמות ערב רב.

ולענין מה ששאלת אם בנקודות וטעמים רמוזים ג"כ, הנה לגוף הענין כבר נתקשו החו"י סי' רלה והמנחת שי (ויקרא ח ח) דבאותיות אין ס' ריבוא, ובאמת מצאתי דיש שכתבו שכולל גם נקודות וטעמים, אם כי יש מקום לומר דכולל רק המסורת ולא המקרא, דזה נרמז בפסוק מימינו אש דת למו, ונקודות אינם המסורת אלא המקרא כמ"ש בפ"ק דסנהדרין ובהרבה סוגיות, דהיינו תושבע"פ ולא תורה שבכתב, ויעוי' מ"ש הכוזרי שבזה אנו תופסין המינים בעלי מקרא (הקראים) שמאמינים רק בתושב"כ והרי בלי תושבע"פ א"א אף לקרות תושב"כ, וצל"ע החשבון אם באמת סגי בתגים בלבד לחשב ס' ריבוא או דבעי' יותר וכן לענין חישוב הרווחים והשיטין וכו' ולענין חישוב שאר ספרי נביאים וכתובים, ואני איני מבין בזה.

לגבי מה ששאלת שוב אם מחשבים הקרי או הכתיב, האמת מסברא פשוטה היה מקום להעלות צד דמחשבין גם הקרי וגם הכתיב דשניהם נמסרו מסיני כמבואר בשו"ע הל' קריאה"ת סי' קמא ס"ח, ושניהם נדרשים דיש אם למקרא ולמסורת כמ"ש במסקנא דפ"ק דסנהדרין דף ד', אם כי הזכרת שכבר מישהו עשה החשבון ע"פ הר"צ הכהן שמחלקים האותיות לכמה חלקים ומוסיפין עשר אותיות גדולות, א"כ כיון שכבר ספרו ספרו, ומאידך גיסא בגמ' פ"ק דקידושין דף ל' מבואר דהאידנא לא מועיל ספירה בכה"ג, ומאידך באחרונים אינו ברור איך ללמוד גמ' זו, עי' מה שהובא בזה בשם גאוני בריסק, וגם להלכה יש כמה שיטות בב"י ובמשנ"ב הל' קריאה"ת סי' קמג ס"ד סקי"ג בדינים היוצאים להלכה ע"פ הגמ' שם, א"כ א"א לומר דבר מוכרע בזה.