ממונות

לכבוד הרב בן דוד שליט"א

לגבי הנידון לענין הגדרת דיני עדות מיוחדת לגבי חתימת ידי עדים בשטרות, שוב נראה לי לכאורה ראיה ברורה לזה דלגבי חתימה לא נאמר דין עדות מיוחדת לגבי שיחתמו יחד, מפ"ק דגיטין דף י' ע"ב זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה ומבואר שם דשאר שטרות חותמין, ולדידן עדות מיוחדת בגיטין דינה כדיני נפשות דפסולה וכפי שהזכרתי אז כשדיברנו מקצוה"ח סי' ל סק"ח (וע"פ ב"י שם וכנה"ג הגה"ט אות נ"א) דבגיטין וקידושין בעי' שיגידו כאחד ושיראו כאחד למאן דאית ליה עדות מיוחדת דמקשי' הגדה לראיה מסנהדרין ל ע"ב, ואעפ"כ כל מה שהוצרכו בגט הוא רק שיהיה זה בפני זה כמבואר בגמ' שם גזירה משום כולכם, אבל חתימה יחד תוכ"ד ליכא כלל, ועי' עוד קצה"ח שם סק"ט וחידושי הגר"ח ב"ב קסה ע"א.

ואמנם הב"ח בסוף סי' ל' הביא סתירה האם מחמרי' בעדות מיוחדת בגיטין או לא ונקט להקל בזה עי"ש דכל שאינו דיני נפשות ממש לא מחמרי'.

ואם כן לפי הב"ח בלאו הכי אין ראיה מהגמ' שם כיון דלא בעי' עדות מיוחדת בגיטין.

ואמנם יעוי' במחנה אפרים פ"ח מהל' גירושין הי"ח שהביא דברי הרמב"ם ז"ל הנותן גט לאשתו ע"ת שתתן לו מאתים זוז וכו' עד ואין עד א' מן הראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין ע"כ, וכתב עלה נ"ב מכאן נ"ל דעדות מיוחדת בגיטין אינם מצטרפין ע"כ.

ויל"ע דהא ניחא דעדות מיוחדת בגיטין מחמרי' דתליא באשלי רברבי כנ"ל אבל מצד דהוה ליה עדות מיוחדת בשטר לכאורה הוא מוקשה מן הגמ' גיטין הנ"ל.

ואולם יש מקום ליישב דהגמ' שם אתיא כמאן דאמר עדות מיוחדת בגיטין פסולה וצע"ג דבגמ' שם משמע דמיירי' לפום הלכתא, ודוחק לומר דמ"מ אין נפק"מ להלכה אם אסורה משום גזירה או משום עדות מיוחדת, דהגזירה משמע שהיא לפום הלכתא הוצרכו לגזור וגם פשיטא דיש נפק"מ אם האיסור הוא מצד גזירה או לא.

ואפי' אם הוה אמינא דלהלכה אין עדות מיוחדת בגיטין ולכן עדות מיוחדת בשטר גיטין לא פוסל, אפי' אם נימא הכי מ"מ ק' דהוה ליה לכאורה לגמ' לתלות דבר זה בדעות אם עדות מיוחדת פסולה בגיטין או לא, דהרי איכא דעות בזה, ואפי' בממוני כיון דאיכא למ"ד עדות מיוחדת פסולה נמצא דכל דין חותמין זה שלא בפני זה בשטרות המבואר בגיטין שם הוא מילתא דתליא בפלוגתא בסנהדרין שם, ובשלמא אם נימא דאין עדות מיוחדת בשטר וכנ"ל בתחילת הדברים, ניחא.

אמנם המדקדק יראה דדברי המחנה אפרים שם אמורים רק באופן המדובר שם דיש ב' מיני עדים בעל פה, ושאין שייך צירוף בין ב' העדים, דאילו חתימה תוכ"ד א"צ אלא רק התם שאין העדים שבעל פה הראשונים והאחרונים מצטרפין כלל, ופשוט וק"ל.

קרא פחות

המשנ”ב החמיר בזה מאוד ועי”ש חילוקי הדינים שכתב שדאורייתא אסור ומלאכות דרבנן רק במקום איבה הפמ”ג הסתפק בזה, ובלא איבה ודאי אסור, שכן יכול להשתמט ולומר שההיתר לחלל שבת הוא רק לצורך מי ששומר שבת.

אולם כמה מפוסקי זמנינו נקטו דכהיום שהנהגה זו עלולה להביא לסכנת נפשות מצד התנכלויות, אמנם מחוייב להשתמט שרופא גוי יעשה זאת ולכה”פ לא לעשות מלאכות דאורייתא, אבל אם אין ברירה התירו.

מקורות: משנ”ב של, ח, אג”מ או”ח ח”ד עט, וח”ה כה, הגרשז”א בשמירת שבת כהלכתה מ, מב, מנחת יצחק ח”א נג וח”ג כ, ויש להסתפק אם גם המשנ”ב יודה שהמצב השתנה, ויש לציין שרוב דברי פוסקי זמנינו נאמרו בשנים הקרובות יותר לשואה מהיום, אולם אם יש לו מקום בצורה נכונה להשתמט בכל מקרה צריך להשתמט, כגון להסביר להם שהוא ענין דתי שרק הותר לצורך המשך אפשרות שמירת שבת של החולה, ושרופא אחר יוכל לטפל בחולה הנכרי, וכמובן לא באופן שחייו של הנכרי תלויים רק ברופא היהודי.

יש מקום לומר שבכל חפץ הוא כפי הרגילות לשמור את החפץ הזה, ולענין עוד פרטים והגדרות עי’ להלן.

מקורות: מצינו בכ”מ ענייני שמירה, עי’ בר”פ הכונס מדיני שמירה בנזיקין, ואולי י”ל דכל דבר יהיה הקנין לפי השמירה המועלת בו, ועי’ בב”מ לענין דיני שמירה בשומרים, וכן ראיתי שהביאו דברי הרמב”ם [פ”ד משאלה ופקדון] ושו”ע [רצא סי”ג] שגדר השמירה הוא כמו כדרך השומרים בכל מין חפץ לגופו, ושלכן יתכן שגם לענייננו הגדרה של חצר המשתמרת תהיה בכל חפץ לגופו.

ויעוי’ במתני’ דמעשרות והובא בגמ’ נדה מז ע”ב דאיכא למ”ד שחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה אינה חצר לענין מעשר ואיכא למ”ד דכל שנכנס ואומרים לו מה אתה מבקש אין זו חצר לענין מעשר, ונאמרו שם עוד דעות בהגדרת הדבר, ופסקו בגמ’ שהלכה כדברי כולן להחמיר וכן פסק הרמב”ם [מעשר פ”ד ה”ח] וז”ל, אי זו היא חצר הקובעת, כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש, וכן חצר שיש בה ב’ דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת ע”כ, ובאופן שאדם נכנס ואין שואלין אותו מה אתה מבקש באמת נראה דגם לענייננו אינה משתמרת, כיון שאם כל אחד יכול להיכנס לחצר בלא רשות בעל הבית בלא לחשוש משום דבר הרי זהו ודאי מקום שאינו משתמר.

אבל על כל הדעות וההגדרות הנזכרים שם במשנה וברמב”ם יש משמעות שהנידון בזה מה ההגדרה חצר המשתמרת, וכלשון הגמ’ ב”מ פח ע”א לענין מעשר דבעי’ חצר המשתמרת, שהרמב”ם פסק כפשטות לשון הגמ’ שם, [ודלא כהתוס’ בב”מ שם], וכן משמע בל’ הירושלמי מע”ש פ”ג ה”ג דהענין הוא משתמרת, וממילא יש לדון על כל הגדרות שנאמרו שם, דשם הוא ספק לחומרא וכאן שהנידון לפעמים להוציא ממון ולהחזיק ממון האם ג”כ דנים בכל ההגדרות שם כדין ספק, ויל”ע בזה.

ומ”מ גם מה שנזכר בגמ’ בדעת המ”ד שההגדרה היא הכלים נשמרין בתוכה דהיינו שמעמידין שומר וכו’ יש מקום לומר דהיינו כשצריך שומר ואם משתמר בלא שומר אה”נ דחשיב משתמרת.

ולענין חצר מוקפת מחיצות עי’ נתה”מ סי’ ר סק”ג ובנו”כ שם שחלקו עליו.

ולכאורה יש קושי’ על הנתה”מ מסוגי’ דעירובין כא ע”א לענין אין בורגנין לא בחו”ל ולא בבבל עי”ש, וכך נקטו הרי”ף והרשב”א לפ”מ שנתבאר בחזו”א עירובין סי’ קי כב עי”ש.

ולפ”ז מה שהביא ראיה הנתה”מ מגיטין אולי המחיצות הם רק להחשיב את הגט שהוא בחצר, אבל השמירה הוא מלבד המחיצות, ויל”ע בזה.

אם יש פיקוח נפש ממשי יכול להיכנס לבית ואינו צריך לשלם עכ”פ במקרה רגיל, ויזהר שלא לזון עיניו מן הבית, שעל זה אין לו רשות, ובמקום שעולה כסף שהות, כגון בית קפה שמשלמים על שהות, וכן אם בעה”ב מבקש דמים סבירים כשוי ההנאה צריך לשלם לו, אבל אם אין ידוע לו שבעה”ב מבקש א”צ לחשוש לזה.

ועי’ במקורות עוד פרטים בזה.

מקורות: להלכה קי”ל שמותר להציל עצמו בממון חבירו אם משלם הניצול לחבירו בעל הממון על הפסדו [חו”מ שנט ד ושם שפ ג], ולכן אם יש כאן חשש אמיתי של פקו”נ גם כאן יהיה מותר להציל עצמו על ידי שיכנס לבית חבירו, ולמרות שמשתמש בביתו וגם יש מזה היזק ראיה, אעפ”כ יהיה מותר להיכנס, דלא מצינו שחילקו בין נזק לנזק שמבואר בפוסקים שמותר להזיק חבירו לצורך הצלת עצמו בלבד שישלם לו אחר כך [עי’ רא”ש ב”מ פ”ו סי”ב וטור חו”מ שנט].

אלא שלענייננו כיון שלאחר כן מחזיר את החפץ בשלמותו לכאורה במקרה רגיל אף לשלם לא יצטרך, כיון דאין כאן חצר דקיימא לאגרא, ואע”פ שסתם בתים האידנא קיימי לאגרא [רמ”א חו”מ שסג ו] אבל לא באופן כזה של הסתתרות בבית לכמה דקות, כל עוד שלא ידוע אחרת.

אבל אם הוה קאי לאגרא אין לטעון דמעיקרא בתורת גזילה אתא לידיה, שהגזילה הותרה לו לצורך פקו”נ ולא יצטרך לשלם, אין לטעון כן, דבתוס’ ב”ק ריש דף צז מבואר בלאו הכי דבקרקע לא אמרי’ סברא זו ורק במטלטלין וכן מבואר בשו”ע סי’ שסג החילוק בין קרקע למטלטלין, ואמנם ברמ”א שם ס”ו מבואר דבגזילת קרקע כשבא להשיב הקרקע אינו חייב לשלם מלבד הקרקע ולא שכר בטלתה, היינו רק אם לא נהנה ממנו כמבואר בבהגר”א שם, והנגזל תובע דמי ביטול הקרקע שהיה יכול להשכיר בינתיים, אבל אם נהנה מן הקרקע משלם עליו הנאתו בדקיימא לאגרא.

ויש לציין דדעת כמה ראשונים שאפי’ קלב”מ שפטור בנזיקין חייב בשכירות [ר”ת בספר הישר מובא במאירי בב”ק ובראב”ד ורשב”א בב”מ], ויהיה קצת דחוק לומר דקלב”מ חייב בשכירות ופטור בנזיקין ומציל עצמו בממון חבירו יהיה חייב בנזיקין ופטור משכירות, וכן מבואר בסוגי’ דלהלן בדין משטה וכו’, שאפשר לבקש דמי שכירות, וממילא גם בקיימא לאגרא משמע בפשוטו שיצטרך לשלם.

ולענין מה שיש כאן היזק ראיה לא שייך תשלומין אפי’ אם מזיק בעין הרע אין בעין הרע תשלומין בדיני אדם כיון שהוא היזק שאינו ניכר ולא היה במזיד וגם לא יכול לחייבו בדיני שמים מכיון שאין נזק מוכח, ומ”מ ראוי לפייסו בזה, וגם מחוייב כשנמצא שם שלא להביט בכל מקום בבית מכיון שדין היזק ראיה כולל ג”כ שלא להסתכל גם כשיכול להסתכל בפועל, וכמבואר ברמ”א בחו”מ קנד סוף ס”ג.

ואמנם יש דין בשנים שהפקידו שבא לצאת בדיני שמים לשלם לשניהם באופנים המבוארים בחו”מ סי’ ש עי”ש.

והניד”ד שייך לסי’ עה ס”י באומר איני יודע אם גזלתיך ואין טענת תובע כנגדו דבזה אין חיוב לצאת ידי שמים (ויתכן דלא שייך טענת תובע בעין הרע אפי’ אם יטען ברי שהזקת בעין הרע אלא אם כן יאמר ברי לי שכך וכך אירע ויאמר החכם שאם דבריו נכונים ודאי נגרם כן ע”י עין הרע, ואז אפשר שיש כאן טענת ברי של תובע, ועדיין יש מקום לדון לחלק בגזילה שבאה שגזל ידע שצריך להחזיר משא”כ הכא כשלא הרגיש במה שעשה כשעה ואפשר דהכא לא קנסי’ מספק בבא לצאת ידי שמים, וצריך להתישב בזה).

ומ”מ יעשה אדם כל מה שיכול כדי שלא לבוא לידי זה, מכיון שמעשה זה הוא מגונה מאוד להיכנס לבית חבירו שלא ברשותו.

ומ”מ דוקא באופן שיש כאן הגדרה של פקו”נ, כגון במקום שאנשים נפגעים ונהרגים על ידי הפצצות, אבל במקומות שאין סכנה ברורה ואנשי המקום אינם מקפידים להיכנס בכל פעם למרחב מוגן או שהאדם הנמלט עצמו בשאר זמנים אינו רגיל להקפיד בזה, וגילה דעתו שאינו רואה הדבר כפקו”נ (ע”ע ב”ב ד ע”ב, וע”ע שבת קכד ע”ב, וע”ע כתובות ט), ורק עכשיו ששומע אזעקה רוצה להשתמש בהיתר זה בשביל להיכנס לבית חבירו, לא פשוט להתיר באופן כזה.

ובאופן שבעה”ב שם ואומר לו שמסכים לו להיכנס רק אם ישלם לו, לכאורה יכול לבקש כסף, אולם רק כמה ששווה האירוח הזה, וגם אם התחייב ליותר יכול לומר משטה הייתי בך כמבואר בחו”מ רסד, ז.

אבל באופן שלא סיכם עם בעה”ב הדין כנ”ל.

ואפילו אם לבו נוקפו אם מחוייב לשלם או לא, יש לומר דמ”מ באופן שלא פגש כלל את הבעה”ב ואינו תובע כסף להדיא, א”צ שיהיה לבו נוקפו מספק, כיון דדעת בני אדם אינו לבקש כסף באופן כזה, ודומה למה שנתבאר לדעת הש”ך וכמה פוסקים דבאופן שמסתבר שדרך חבירו למחול א”צ לבקש ממנו להדיא.

ואגב אורחן יעוי’ ברמ”א שסג ס”ו, דכ’ שבזה נהנה וזה לא חסר א”א לכוף בעה”ב מעיקרא שיסכים כיון שהי’ יכול להשכירו ואינו רוצה, לכך אין כופין אותו לעשות בחינם, והיה מקום ללמוד בניד”ד כופין אותו לעשות בחינם, כיון שבלאו הכי הרי יכול להשתמש בביתו, ורק הנידון אם ישלם, ולכן כיון דלא קיימא לאגרא ובניד”ד כופין בעה”ב להשתמש, ממילא לא יוכל לבקש, אבל חשבון זה אינו נכון, דהרי זה ודאי שיכול לבקש כסף מתי שירצה ואז ישתנה החצר לחצר דקיימא לאגרא, וכל הנידון דהרמ”א באדם שלעולם לא יבקש הכסף, ורק הנידון אם אפשר לכופו לתת את החצר לשימוש בלא כסף, כיון דבלאו הכי אינו מבקש כסף, מצד כופין על מידת סדום, אבל באופן שמבקש כסף ומותר לו לבקש כסף, בזה אין כופין על מידת סדום.

לא כדאי לעשות כן בלא שיש טעם לעשות כן, אולם אם המצב הוא שלא יוכל לפרסם את הד”ת עם הפרסומת אפשר להקל להוריד את הפרסומת.

מקורות: מאחר ומדובר בקישור פרסומת מותרת כיון שעושה זאת לש”ש שרוצה לזכות אחרים ללמוד עוד הלכות, (אבל סתם פרסומת שמפרסם מוצר על ידי ד”ת הוא בבחינת משתמש בתגא [עי’ נדרים סב ע”א], ומ”מ מותר להשתמש במטבע לשון אם אינו כתוב בכתב מודפס שבזה יש אומרים שמתחייב גניזה, עי’ בתוס’ גיטין ו ע”ב בשם ירושלמי והו’ בש”ך ביו”ד), והוא עמל בדברי התורה הללו, לכן לא ראוי לעבור על דעת מי שעבד על זה, מחמת ההגינות, שהוא כעין תקנת השוק של זכויות יוצרים, ומ”מ כמו שנתבאר בתשובה הקודמת אין בעלות על ד”ת מעיקר הדין, וגם מצד תקנת השוק פחות שייך כאן כשאינו טוען לקניין ממוני, ומלבד זאת יתכן קצת לצרף לזה מה שאסור לקחת תמורה על לימוד ד”ת [עי’ נדרים לז ע”א], ולכן אם אין אפשרות לפרסם את הדבר עם קישור [כגון לפרסם את התוכן במערכת תכנים שאוסרת לפרסם קישורים] אפשר להקל לפרסם עם שם המחבר בלי הקישור ע”פ המבואר בש”ך חו”מ רצב לה כדמוכח שם עי”ש, ובצירוף שאר המ”מ בתשובה הקודמת.

מצוה לומר דבר בשם אומרו, ומ”מ מי שגונב ד”ת אינו עובר איסור בזה כגנב, אך בפוסקים נזכר שההיתר הוא רק באומר אפי’ בלא רשות אומרו אך בשם אומרו אבל לא יאמר בשם עצמו.

מקורות: מבואר באבות פ”ו מ”ח ובגמ’ מגילה טו ע”א שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ומאידך אי’ בתוספתא ב”ק פ”ז יג לענין גנב שאם יש ממון חבירו בידו ואמר לו שבועה שאיני יודע מה אתה סח על זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד (משלי כט, כד), אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו שנא’ לא יבוזו לגנב וגו’ (משלי ו, ל) סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו שנ’ ונמצא ישלם שבעתים וגו’ (שם לא), וכן הובא בש”ך [חו”מ רצב לה] ע”פ המרדכי.

ומ”מ יש לציין שהשד”ח [מערכת א’ כלל קמג] כ’ בשם הנוב”י דגם היתר זה הוא רק אם אומרו בשם חבירו ולא אם אומרו בשם עצמו, וכ”כ הש”ך גופיה יו”ד רמב מג שמחוייב לומר בשם אומרו.

והנה באבות ובמגילה משמע שהוא הידור ואינו חיוב, וי”ל דכל שמבואר מדבריו שאינו מעצמו אינו עובר איסור, וההידור הוא כשמפרש ממי שמע, כדמוכח באופן שמובא שם שהי’ בשם מרדכי שרק מחמת זה הביא גאולה לעולם ע”י קירוב הלב של השומע למי שאומר משמו, ועי’ בתפא”י שם אות קטו דקצת משמע מדבריו חילוק זה.