מלבושים

אם תפרש שיש בזה היתר של שינת ארעי באופנים המותרים עדיין צריך תלמוד קצת, דהרי שינת ארעי הותר רק עד מהלך מאה אמה, שהוא זמן קצר מאוד, ועליית נשמה שהוא דבר המצריך הכנה רבה קשה לומר שהוא מוגבל לזמן קצוב כזה.

אבל מתוך דבריו של מהרח"ו נראה שהנמנום אינו נמנום כשלנו דייקא אלא חלק מתהליך עליית הנשמה גופא, והוא התפשטות הגשמיות, ונראה כישן ואינו ישן, כמבואר הדברים בהרחבה בר"ח פ"ב דחגיגה ובערוך ע"פ הגאונים, וזה מותר בתפילין כמבואר בשו"ע שחסידים הראשונים היו מתעלין עד כדי התפשטות הגשמיות בעת תפילתם, ובלשון חכמי הפילוסופיא נקרא השכל הפועל, עי' אמונה רמה להראב"ד הראשון, ובספר הכוזרי ועוד הרבה ספרים, ומה שנקרא במקובלים השראת השכינה נקרא כעין זה בלשון חכמי פילוסופיא התדבקות בשכל הפועל, והוא השכל הראשון פועל כל, וברמב"ם סובר שעלייה זו היא מדרגות הנבואה ורוה"ק, ועי' במלבי"ם ריש עמוס דיש קצת חילוק בהגדרת הנבואה בין פילוסופים למקובלים, ועי' רמב"ן ושאר מפרשים בריש פרשת וירא ובמלבי"ם דיחזקאל, ובשם הגר"א ובית מדרשו הובאו כמה מן הדברים בזה בענין עליית הנשמה עד שנעשה כמת וכאבן דומם לא יפתח פיו, ויש מי שראה אותו בלילי הפסח באמירת שה"ש בדרגא זו והיה נראה כמת, ועי' בספר הגאון מ"מ בזה בענין מנהגו ודברי בית מדרשו בזה.

לגבי שאלותיך על חילוקי הלשונות בין עובר ירך אמו וברא כרעא דאבוה נראה דכרעא יותר לשון מעמיד וירך יותר לשון חלק מן הגוף ולא כל הרגל, ועיקר מטבע הלשון ואם הוא נאמר ארמית או עברית נקבע על ידי מי שטבע הלשון בפעם הראשונה לפי דיבורו ולפי מקומו ושעתו, ויש מהלשונות שנקבעו על פי התבטאות השגורה בפי כל העולם כמ"ש רש"י בכ"מ, ולגבי התוספת של תיבת "הוא", הנה גם אם לענין לשון תורה נחלקו תנאים אם אמרי' דברה תורה בלשון בני אדם או לא, אבל לענין לשון חכמים בודאי אמרי' דברה תורה בלשון בנ"א, ובגמ' הרבה פעמים התוספת "הוא" הוא ממטבע הלשון כמו שלו "הוא" וכדאי "הוא" לו, וכעין זה בדברים אחרים כמו כל העולם כולו, והוא דרך דיבורם ולשונם, וכמובן שבודאי שע"פ סוד יש טעמים אחרים לכל דיבור ודיבור.

קרא פחות

בפוסקים נזכר (ריש סי' קפב ובש"ך וט"ז שם) לענין גילוח שאר איברים (חוץ מראשו וזקנו ובית השחי ובית הערו' שהם נידונים נפרדים) שמותר לגלחם רק במספריים כעין תער אבל לא אם מגלח בתער, והוא ע"פ הגמ' בנזיר (נח ע"ב) לפי הבנת חלק מהראשונים דמיירי בשאר איברים מלבד בית השחי ובית הערו'.

ויש לדון מה הגדרת לייזר בזה, דאמנם לגבי דיני תגלחת הזקן מצינו שדין לייזר הוא כדין מספריים כעין תער ולא כדין תער ממש [וביארתי בתשובה נפרדת וכן הרחבתי בעוד תשובה אחרת לענין פאת הראש], אבל שם הוא נידון בדאורייתא מה נקרא גילוח ומה לא וכאן הנידון הוא מה פועל בשיער, ואם הפעולה בלייזר היא לא פחות מהפעולה המתבצעת על ידי תער דוחק לומר שאין בזה לא ילבש מחמת שאותה התוצאה מתבצעת בדרך אחרת.

והנה קודם שנבוא לזה יש לדון לפי שי' הפוסקים דידן שהתירו בגוף בשאר איברים מספריים כעין תער, ומספריים כעין תער אינם כמו תער ממש שאינם מגיעים לעיקרי השערות, שהרי בזקן הותר מספריים כעין תער מטעם שהוא גילוח בלא השחתה (וגם הרמ"א שהזכיר בשם התה"ד לגזור בסכין התחתון של המספריים הוא רק מחמת חשש שמא ישתמש בו לבד על הבשר ואז יהיה תער גמור ולא מספריים), א"כ מה הדין מי שמסתפר במספריים כעין תער גמור ממש, דהיינו שהמספריים עושים הפעולה של התער ממש ללא שום הבדל האם בכה"ג כבר אין איסור לא ילבש, וא"כ מ"ט, אבל אם נימא דבאמת כן הוא נצטרך לומר שהלייזר דומה בזה למספריים כעין תער.

וכ"ז יהי' תלוי בנידון מה טעם החילוק בין תער למספריים כעין תער, ולכאורה טעם החילוק הוא משום שמספריים כעין תער משאיר משהו מעיקרי השיער ולכן אינו צורת תיקון וייפוי גמור בשאר איברים לגלח באופן זה, (ואע"פ שבבית השחי ובית הערו' אסור לדידן גם במספריים כעין תער יש לומר דשם החמירו יותר מאחר ששם הוא יותר דרך לתקן בקביעות), וממילא בלייזר הוא בכלל דרך תיקון וייפוי גמור כיון שהוא מכלה את עיקרי השיער אפי' יותר מתער ולא פחות (עכ"פ איך שמתבצע בזמנינו באופן מקצועי).

(ואדאתאן לנידון זה קצת יש להעיר בסוגי' על כעין תער, דהנה מה שפסק השו"ע לאסור בכעין תער בבית השחי ובה"ע ובכל הגוף לאסור רק תער ממש, הוא כגי' הבה"ג שהביאו כמה ראשונים, לפי מה שפירשוהו חלק מהראשונים, עי"ש בב"י ריש סי' קפב, והנה בסוגי' בנזיר נח ע"ב ונט ע"א נזכרו שם ב' דעות אם העברת שיער בה"ש ובה"ע הוא דאורייתא או דרבנן, אבל במו"מ בגמ' שם בדברי רב נח ע"ב שפסק כמותו בשו"ע הנ"ל [לפי גי' בה"ג בגמ' וסייעתו, עי"ש בתוס' נט ע"א ובתוס' יבמות מח ע"א, ובשא"ר שציין בב"י שם ובמסורת הש"ס על הגמ' שם, והיינו רק לפי גירסה אחת בבה"ג דכמה ראשונים הביאו שיש ב' גירסאות בבה"ג] נזכר רק שהעברת שיער אינה מד"ת אלא מד"ס, ולא נזכר להדיא אם גם לגבי בה"ש ובה"ע הוא רק איסור דרבנן או לא, אבל בגמ' שם בדף נט ע"א במו"מ בדברי ר' יוחנן מוכח דהברייתא שאמרה העברת שיער מד"ס קאי גם על בה"ש ובה"ע, ואע"ג דבברייתא שהובאה במו"מ בדברי רב נזכר שהמעביר שיער ביה"ש וביה"ע הרי זה לוקה, ובדברי ר' יוחנן שאמר לשון זו בדיוק רצו בגמ' לבאר דהיינו מדאורייתא, תירצו האחרונים משום שכ' התוס' בכ"מ שאמורא צריך לפרש דבריו יותר, יעוי' שם במשמרות כהונה ועוד, וכן מבואר בתו' שם נח ע"ב ד"ה א"ר יוחנן, דבברייתא לוקה פירשנו שהכונה לוקה מדרבנן, ועי' גם בתוס' להלן נט ע"א ד"ה ההוא (ואילך), דהברייתא קאי גם על בה"ש ובה"ע שהאיסור הוא רק מדרבנן.

נמצא לפי זה דאליבא דהלכתא קיימא לן שבין איסור העברת שיער בה"ש ובה"ע במספריים כעין תער ובין איסור העברת שיער שאר איברים בתער שניהם הם רק מדרבנן.

ממילא צ"ע למה החמירו בשאר איברים יותר מבה"ש ובה"ע, דבשלמא אם היינו אומרים שבה"ש ובה"ע בתער הוא דאורייתא לכן גזרו בה"ש ובה"ע שלא בתער משום בה"ש ובה"ע בתער ושאר הגוף בתער משום בה"ש ובה"ע בתער (עי' בפ"ק דסוכה דף ו' כעין זה), אבל השתא שהכל הוא מדרבנן, א"כ למה גזרו בבה"ש ובבה"ע יותר, ואולי יש לומר דהכל מדרבנן, רק דכך דרך תיקוני הנשים שבבה"ש ובבה"ע רגילות להסיר אפי' במספריים כעין תער ובשאר הגוף רגילות רק בתער, או בנוסח קצת אחר דבמספריים בבה"ש ובה"ע הוא שינוי גדול אע"פ שאינו תיקון גמור ובתער בשאר מקומות הוא תיקון גמור אע"פ שאינו שינוי גדול, אבל במספריים בשאר מקומות אע"פ שדרכם גם בשאר הגוף גם במספריים מ"מ כיון שאין זהו צורת תיקון ולא שינוי גמור כ"כ לכן לא גזרו, וזה האחרון נראה יותר נכון לדינא בל' הרמב"ם והשו"ע (סי' קפב ס"א) שכתבו ומותר להעביר שער שאר איברים במספריים בכל מקום, ומשמע מכל הענין שם דהיינו אפי' במקום שהוא ידוע שהוא דרך אשה עי"ש.

ואמנם לפי מה שהביא בבהגר"א שם בשם הסמ"ג מל"ת ס' שפוסק כלישנא בתרא דר' יוחנן בנזיר שם שסובר שאיסור העברת שיער בבה"ש ובה"ע הוא דאורייתא נמצא לפי שיטתו שאם יסבור שבשאר איברים, ולפי שי' הסמ"ג הנה האיסור להעביר שאר איברים בתער הוא דרבנן כמ"ש שם בסוף מצות ל"ת ס', וכך גם מדוייק מל' ר' יוחנן שהזכיר בה"ש ובה"ע שלוקה דאורייתא, משמע ששאר הגוף לא, ומאידך במספריים כעין תער בבה"ש ובה"ע הביא הסמ"ג ב' הגירסאות בזה בדברי בה"ג כמו שהביאו שאר הראשונים האם במספריים כעין תער יש איסור או לא, אבל גם לפי הדעה שיש איסור במספריים כעין תער בבה"ש ובבה"ע [שכך פסק בשו"ע] בזה מודה הסמ"ג שהוא רק מדרבנן, כמפורש בדבריו כעין תער אסור רק שהוא מדברי סופרים וכו' עי"ש, ובזה מבואר שם הסבר שכ' למה הי' חידוש במה שמפיבושת לא עשה רגליו משום שעדיין לא גזרו על זה, וקאי לפי הגי' בבה"ג שגם במספריים אסור, והיינו שלא גזרו עדיין במספריים, ולכן הי' חידוש במה שלא עשה רגליו אפי' במספריים, ולפי שי' זו של הבה"ג ג"כ מיושב שיש דבר אחד שאסור מן התורה שכך דרך נשים דהיינו בתער בבה"ש ובבה"ע ושאר דברים לא נאסרו מן התורה, ומה ששאר דברים לא נאסרו מן התורה יתכן לפרש בדעת הסמ"ג שלא היה דרך נשים כך ואעפ"כ נאסרו מחמת שיש אופן שהוא דרך נשים כמשנ"ת, והאידנא אפשר שיודה הסמ"ג לשא"ר שאינו אסור אפי' מדרבנן כיון שאין דרך המיוחד לנשים דוקא אפי' בתער ובבה"ש ממילא אין לגזור דברים אחרים מחמת זה, א"נ דיסבור הסמ"ג כהב"י בדעת הרמב"ם שעדיין יש איסור מדרבנן גם בזמנינו כל מה שנאסר בזמן הגמ', וא"נ יש לומר באופן אחר דבאמת דרך נשים בבה"ש ובבה"ע גם שלא בתער ובשאר מקומות רק בתער, אבל מדאורייתא אינו נאסר אלא שהוא גם תיקון גמור וגם שינוי גמור, ובלא זה אין לזה שם מלבוש אשה מה"ת, אי משום שאינו שינוי מהותי ואי משום שאינו תיקון המועיל, ולכך מדאורייתא נאסר רק בבה"ש ובבה"ע ורק בתער, אבל מדרבנן גזרו בכל דבר שהוא דרך אשה אבל האידנא שאינו מיוחד לאשה אין שם איסור כלל, ולפי צד זה הסמ"ג יוכל לסבור כדעת הראשונים המתירים לגמרי בזמנינו מלבד לחברים).

אבל יש לדון במקום שנהגו האנשים לגלח גופם בתער או בלייזר האם יהיה מותר לנוהגים כהרמ"א (המתיר לגלח שער בית השחי ובית הערו' במקום שנהגו האנשים לגלח) לגלח ג"כ לגלח שאר גופם.

ובשם הגריש"א (תל תלפיות תשרי שתע"ג) הובא, הסרת ריבוי שערות על ידי קרני לייזר מותר כיון שכהיום החילונים מסירים בתער כבר לא הוי בכלל לא ילבש דהוי בכלל אנשים נוהגים כן כמו לענין מראה ואף שאין מסירים על ידי לייזר מאחר ואינו ניכר אופן ההסרה אם הוא בתער או בלייזר לכן לא הוי בכלל תיקוני אשה ומותר עכ"ד, ויש לציין דזהו לפי הצד שמנהג החילונים ג"כ נחשב מנהג לענין זה, ובתשובה נפרדת הרחבתי בנידון זה.

קרא פחות

כשיש משהו שמציק ומפריע (עכ”פ בדרך ובהגיוני שיציק ויפריע) מותר לכו”ע, ובטיפולים מסוג אחר הדין הוא שבמקום שנוהגים שגם גברים עושים כן מותר להרמ”א וכך היה המנהג גם אצל קהילות נוספות, והחברים נמנעים בכל מקום, ודעת המחבר אינה להתיר עכ”פ בגילוח בית השחי שמפורש לענייננה בגמ’ לאסור (ודעת הגר”א לאסור לגמרי), ולגבי כל מקרה של יופי לחוד שאין ברור אם הוא מנהג גבר או אשה יש אחרונים שהחמירו בכיו”ב ויש מקם לדון להלכה בכל מקרה לגופו.

מקורות:
הנה בגמ’ מבואר שיש איסור לא ילבש בהסתכלות במראה (תוספתא ע”ז פ”ג סוף ה”א וירושלמי שם פ”ב ה”ב) ובגילוח לבנות מתוך שחורות (שבת צד ע”ב ומכות כ ע”ב) (וכן צביעתם כמבואר ברמב”ם סוף הל’ ע”ז וטוש”ע סי’ קפב ס”ו, ולכאורה ה”ה כל טיפול שמשמש את המטרה הזו), ובגילוח בית השחי ובית הערוה (נזיר נט ע”א).

וממה שלא למדו בסוגיות במו”מ אחד מחבירו משמע שא”א להחליט על כל דבר שנעשה לתיקון ויופי שהוא דרך נשים, (ועי’ ב”ח סי’ קפב ס”ד בשם רש”ל מה שדן לענין מקום שאין דרך נשים להעביר שיער בית השחי וכן בט”ז שם סק”ה, ומ”מ שם מאחר שבגמ’ נזכר שהוא דרך נשים חמיר יותר), ולכן א”א ללמוד דבר מחבירו בענין הזה, אבל אפשר לומר שדבר שבעיקרו נעשה לנשים ובד”כ אינו משמש לאנשים כלל כמו טיפול בהחלקת שיער הוא ודאי בעיה, ולגבי הסרת יבלות גדולות שהוא מקום צער כדלהלן אין בזה איסור אבל לגבי כל שאלה לגופה צריך לבדוק, ויודעני שתלמידי החזו”א בתשובותיהם מאוד החמירו בתיקונים אלו ויל”ע בזה למעשה בכל שאלה לגופה.

עיקר הדין ברוב טיפולים מסוג זה שאם דרך גברים באותו המקום לקיים טיפול מסוג הספציפי שרוצה לעשות, מותר לעשות זאת.

אלא שהחברים נמנעים בכל מקום מעיסוק ביופי בדברים שמעיקרן מיועדים לאשה גם אם הם נהוגים לגברים (עי’ רמ”א יו”ד סי’ קנו ס”ב לגבי הסתכלות במראה ורמ”א סי’ קפב ס”א דין זה לגבי גילוח בית השחי והערוה, והוא דעת הר”ן).

ולגבי מקום צער או בושה או כאב מותר (עי’ סי’ קנו שם בשו”ע ורמ”א) וכל שמתכוון רק לרפואה ולא ליופי מותר גם לדעת השו”ע (עי’ בבהגר”א שם סק”ה).

ודעת הגר”א להחמיר בהסתכלות במראה או בליקוט לבנות מתוך שחורות גם במקום שנהגו בזה (ראה שם סק”ז) כל שאין בזה משום צער או כאב או עכ”פ הסרת לכלוך (ע”ש סק”ט), ופשטות דעת השו”ע בסי’ קפב היא כדעת הגר”א בזה.

ומ”מ כ’ הערך לחם בסי’ קנו שם שהמנהג כהמקילים בזה, מלבד החברים שבלאו הכי נמנעים בכל מקום וכנ”ל.

מותר (מלבד מי שרוצה לצאת דעת רש”י שסובר שיש להם דין קדושה עצמה).

מקורות: הנה דין רצועות תפילין הם כתשמישי קדושה, ובכתבי הקודש קי”ל שאסור לישב על ספסל שמונח עליו ס”ת או כתבי הקודש.

אבל לענין רצועות תפילין כתב הגרח”ק (תשובות הגר”ח עמ’ תריט) שמסתבר שמותר עכ”ד וכן הובא בשם הגרשז”א (הליכ”ש תפילה פ”ד דבר הלכה אות נא) והגריש”א (וישמע משה ח”ב יט) להתיר, ולפ”ז גם במטפחות ס”ת וכיו”ב בתשמישי קדושה.

והטעם להקל בזה נראה להביא לזה ב’ מקורות מגמ’, חדא דממה שנזכר הדבר לאיסור בס”ת ביו”ד סי’ רפב ס”ז (ואפי’ בס”ת גופא משמע בגמ’ במו”ק ובספ”ק דב”ק שאינו מוסכם לכו”ע לאסור) יש ללמוד ולדייק מזה שבתשמישי קדושה שקדושתן פחותה מס”ת יהיה מותר.

ועוד יש להזכיר השוואה לזה דהנה נחלקו רש”י ושאר הראשונים לענין רצועות האם הם קדושה או תשמישי קדושה (ויסוד מחלוקתם האם יש שם שדי ברצועות או לא ואז דינם רק כתשמישים לקדושת הקציצה), והנה לדעת רש”י יש איסור מחמת כן להכניסן לבהכ”ס כדמוכח בחשבון הסוגי’ בשבת סב ע”א ורש”י שם, אבל לשאר ראשונים אין בזה איסור כמדמבואר בתוס’ שבת ס ע”א ד”ה דילמא (בלא להפיח עי’ בתוס’ הרא”ש), משום שהם רק תשמישי קדושה, ומבואר בזה דלענין הכנסה לבהכ”ס איסור זה לא נאמר על תשמישי קדושה.
ועל דרך זה יש לומר גם כאן.
ומ”מ א”א ללמוד כל דבר מחבירו דלענין לזורקן או להשתמש בבזיון אסור גם בתשמישי קדושה כמבואר בפוסקים סי’ קנד.

והנה לגוף הנידון על רצועות תפילין עד כאן הנידון בזה היה רק אם נימא שדרגתן הם תשמישי קדושה, וכן הביא הפמ”ג (בפתיחה לא”א אות סט) דלהלכה נפסק שהם תשמישי קדושה בשו”ע סי’ קנד ס”ב, ואולם עי’ בה”ל שם ד”ה משל ראש בשם הב”ח שם [ומסתימת השו”ע לא נראה שיש לפרש בדבריו כהב”ח מה שפי’ בדברי הגמ’ אחר שהתוס’ פירשו דברי הגמ’ דלא כרש”י והשו”ע פסק דברי הגמ’], ועי’ בבה”ל סי’ מב ד”ה לגוף דכמעט כל הפוסקים פליגי על רש”י, אבל לפי דעת רש”י שהם תשמישי קדושה הוא אסור כס”ת גופא, וכמ”ש הגרח”ק בדעת נוטה תפילין סי’ יז שהשאלה תלויה בנידון אם תפילין קדושה או תשמישי קדושה, ולרוב הפוסקים הם תשמישי קדושה.

ויש לציין דגם לאלו שרוצים לחשוש לד’ רש”י מ”מ אפשר דאין כל הרצועה בכלל תשמישי קדושה לפרש”י אלא רק מקום הקשר ויעוי’ במשנ”ב.

יש לדון מי שרוצה לנהוג מנהג חבירות ואם ינהג כן יהיה לו מזה הפסד מרובה בפרנסה האם עדיין מוטל עליו לנהוג כחברים או שיש לו להקל בזה, ויהיה תלוי בנידון האם זו רק הנהגה טובה או שיש בזה גם סרך איסור.

ויעוי' בר"ן בע"ז ט ע"ב מדפי הרי"ף [שהוא מקור הרמ"א] שהזכיר שם שההיתר של בית רבן גמליאל לראות במראה כיון שהיו קרובים למלכות (תוספתא ע"ז פ"ג ה"ה וירושלמי שם פ"ב ה"ב), הוא מחמת שהיו חברים והיו צריכין להזהר מזה לולא שהיה להם צורך הזה שהיו קרובין למלכות.

ויעוי' שם בדבריו דהר"ן הוקשה לו שאם יש בזה איסור דאורייתא איך הועיל בזה היתר, דלא משמע שהגדרת ההיתר כאן היתה של פקו"נ, לכן פי' הר"ן שהיו צריכים להחמיר בזה רק מחמת שהיו חברים, ומכיון דחזי' שרק חברים החמירו בזה ש"מ שאין בזה איסור גמור מדינא, ולכן לצורך גדול כזה התירו, ויעוי' היטב בלשון הר"ן שם שהדגיש הדברים שאין זה איסור אלא היתר ורק שהחברים היו נמנעים, ולכן בכל מקרה של צורך גדול יש צורך לדון בכל מקרה לגופו.

ומ"מ עדיין יש לציין דהצורך המבואר בגמ' שם הוא צורך רוחני להציל את ישראל ולכן גם אם היו רוצים להחמיר בזה היינו אומרים להם שמוטב שלא להחמיר משא"כ לענין פרנסה אפי' אם נימא שיש בזה צורך גדול המתיר להם שלא להחמיר מ"מ עדיין יש בידם להחמיר בזה.

והנה בגמ' בב"ק פג ע"א נזכר על עוד איסורים שאסורים משום דרכי האמורי שהותרו לקרובים לבית ר"ג ועוד שהיו קרובים למלכות, ולמעשה פסק הרמב"ם בפי"א מהל' ע"ז ה"ג שהוא מותר לקרובים למלכות, ומבואר בזה שא"צ היתר בכל פעם לחוד.

אבל הרמב"ם גופיה אפשר שסבר שהוא איסור גמור שהותר לצורך פקו"נ יעוי' שו"ת הרמב"ם סי' רמד, אולם הר"ן צ"ע היאך יפרש שם שהרי שם לגבי חוקות הגוים וחכמת יונית הם איסורים מדאורייתא ומדרבנן, ואמנם הב"ח ביו"ד סי' קעח תי' שגם חוקות הגוים בב"ק שם באופן המבואר שם אינו מדאורייתא ולכן התירו לצורך כזה (ועי' בכסף משנה שם בב' תירוצים), אבל לפי דברי הר"ן בע"ז שם לכאורה יצטרך לפרש דהדברים האמורים בב"ק שם הם היתר ורק לחברים אסור וזה מפורש שם בגמ' לא כן עכ"פ לענין חכמת יונית שהוא איסור וגם לענין דרכי האמורי מדנסיב לה קרא משמע שהוא איסור דאורייתא או לכה"פ איסור דרבנן מאסמכתא.

ובדוחק יש לומר דהיכא דשייך לפרש כמ"ש הר"ן שהתירו להם רק דבר שאינו איסור פירש כן הר"ן והיכא דאי אפשר אי אפשר אבל עיקר מה שמסתמך שם הר"ן הוא על תשובת הגאונים ועל סוגי' דנזיר שמשם הוכיח שאינו איסור לגלח בית השחי במקום שנהגו, ומה שתירץ על הברייתא דבית רבן גמליאל הוא רק לרווחא דמילתא דהיכא דאיכא לשנויי משנינן וכנ"ל.

ואע"פ שהרשב"א ח"ד סי' צ' נקט שהחברים היו נוהגים איסור, מ"מ הרשב"א הוא מהחולקים על הגאונים וסבר כהב"י בדעת הרמב"ם והצל"ד בדעת הרמב"ם והגר"א שהאיסור הוא בכל מקום גם במקום שנהגו האנשים, יעוי"ש.

קרא פחות

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז', ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא פטור מתכלת יצא יד"ח המצוה, ובזה צריך ליתן לב לכמה פרטים:

א' שיעשה את הקנין באופן המועיל כמו בקנין סודר בכליו של קונה בהגבהה טפח ובכלי הראוי לקנין סודר ובפרטי הדינים המבוארין בחו"מ סי' קצה.

ב' צריך לשים לב שגם קנין לא פוטר למשך זמן כי טלית שאולה פטורה רק כל ל' יום כמבואר באו"ח סי' יד ס"ג, והפתרון לזה להחזיר כל ל' יום ולשאול מחדש כמ"ש הרמ"א שם.

ולענין אם שאל ליותר מל' אם מחוייב מייד או לא, יעוי' בל' השו"ע שם בס"ג שאם שאלה מצוייצת מברך עליה מיד, ומל' זה משמע דבשאלה שאינה מצוייצת דאיירי' בה עד השתא אינו מברך עליה מיד, אולם הרחיד"א ביוסף אומץ סי' ל' הביא בשם הנ"י והמאירי דבשאלה ליותר מל' חייב מיד, ובעיקרי הד"ט הל' מזוזה סי' לא אות א' הביא מחלוקת בזה, ובפתחי תשובה [יו"ד סי' רפו סוף סקי"ח] הביא שכ"כ בעל הנתה"מ וחלק עליו, ומ"מ יש מקום ליישב ל' השו"ע גם לדעת הרחיד"א והנתה"מ דמיד לאו דוקא אלא ר"ל אף אם שאלה לשימוש מיד ולהחזיר, ודוחק.

ד' לענין מה שהזכרתם בשאלתכם שיקנה לחבירו וכו', לכאורה שא"צ לעשות כל תהליך הזה, שכן די במה שיקנה פעם אחת לחבירו שאם עובר איסור או מידי דלא מעליא בלבישת בגד זה הרי הוא נותנו במתנה לחבירו.

ומ"מ יש קצת צד לומר שיש עדיפות בתנאי שהזכרתם מכיוון מסויים יעוי' באות ז'.

ג' לענין התנאי שרוצה לעשות, נראה דאין התנאי שאם זהו התכלת הרי הוא מקנה את זה לחבירו, שהרי יש כמה צדדים שאף אם זהו התכלת אין מקיים בזה המצוה (מספר החוטים, דיני הצביעה והצבע) כמו שביארתי במקומו וכמ"ש הגריש"א במכתבו הידוע בזה שנדפס בקובץ תשובות, ממילא אינו שייך לניד"ד תנאי כזה, אלא התנאי שיעשה שאם עובר איסור או דבר שאינו ראוי במה שלובש בגד זה בלא תכלת אליבא דהלכתא אז מקנה לחבירו.

ה' אם אינו רוצה ליתן הבגד מתנה לחבירו, לכאורה יכול להפקיר הבגד, ובגד הפקר פטור ג"כ מציצית כמ"ש בשבת קלא ע"ב דבידו להפקירן וברשב"א שם ועי"ש ברמב"ן ושא"ר (וראה קצה"ח סי' רעג סק"א), דאינו ועשו להם משלהם (עי' סוכה ט ע"א וספרי זוטא במדבר טו לח ושו"ע או"ח סי' יד ס"ג ואילך), ועל שותפין מרבינן בחולין קלו ע"א, משום שהוא בכלל שלו, ושם יש ריבוי מיוחד עי"ש, אבל אם אינו שלו אינו בכלל הכתוב הנ"ל, וכן נקט המשנ"ב סי' יג סוף סקט"ו ע"פ הארצה"ח שם שהפקר פטור מציצית, ועי"ש בפמ"ג.

ולענין אם כשנכנס לבית של מישהו הוא קונה את הבגד (ואז מתעורר חשש גזילה) התשובה בזה שלא, בעה"ב אינו קונה את הבגד, משום שאין דעתו לקנות והוא דבר דלא מסיק אדעתיה למקני שבזה אין חצירו קונה לו שלא מדעתו, כמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' רסח ס"ג, ולענין אם הלובש עצמו קונה את הבגד בעל כרחו, התשובה ג"כ שלא, שכן אין אדם קונה דבר בעל כרחו בשום אופן דחוב הוא לו.

ולענין אם צריך בפני ג' יעוי' בחו"מ סי' רעג ז ומקור חיים לבעל הנתה"מ או"ח ביאורים סי' תמח סק"ט.

ואף כשלובשו המשנ"ב ואחרונים נקטו שאפשר להפקיר גם כשלובשו כמ"ש המשנ"ב ונו"כ הנ"ל וכך יוצא בחשבון בדברי הגמ' שבת שם לפי מה שביארוהו כמה ראשונים שם (אליבא דהלכתא לדידן דכלי קופסא פטורים מציצית) דלא מיירי בכלי קופסא אלא בבגד שלובשו ובפשטות ה"ה כשמפקירו בשעה שלובשו ממש.

ו' לענין אם יקנה לחבירו את הבגד בלא תנאי יש לציין דאינו חמור כ"כ (מצד ביטול הלבן על הצד שאין לנו תכלת) דיש דיעות בפוסקים (ראה משנ"ב סי' יד סק"ט בשם המג"א ועולת תמיד) שמקיים בזה ג"כ מצוות ציצית אף שאינו מחוייב בזה, והיינו רק לנוהגים כמנהג בני אשכנז שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כאינן מצוות ועושות.

ויש בזה ב' דרגות בזה, די"א שמקיים בזה מצוה גמורה כנשים שאינן מצוות ועושות, שזה דברי המשנ"ב סק"ט, וי"א שמקיים בזה מצד שחבירו מקנה לו שזה דעת השו"ע שם ודעת רוב האחרונים במשנ"ב שם סק"י, (ויש חולקים גם בזה), וכאן י"ל שאין חבירו מקנה לו כיון שאינו רוצה להתחייב בתכלת, כיון שחבירו רוצה למצוא לו תיקון וגם הוא אינו מתכוון לקנות עי"ש בהמשך דברי המשנ"ב סק"י, וא"כ להנך דעות שחבירו מקנה לו כאן לא שייך שהרי יתחייב גם בתכלת אם חבירו יקנה לו [ועי' להלן בסמוך סק"ז], אבל להדעות שקודם לכן יהיה פתרון שלא יקנה לו ויקיים כאינו מצווה ועושה אם הוא מבני אשכנז שנשים מברכות.

ומ"מ לכתחילה ראוי לחשוש לדעות הפשוטות ולא להקנות לגמרי בלא תנאי, חדא שאינו ברור כלל ההלכה שיכול לצאת בזה, דהרי יש דעות שאפי' שאל טלית מצויצת אינו יכול לברך כיון שלא נתן במתנה, כמו שהביא המשנ"ב שם סק"י, וגם רוב האחרונים שהביא שם שאינם מסכימים לזה הוא מטעם שנתן מתנה כמ"ש שם, והרי לכתחילה חושש המשנ"ב אפי' לדעה הקודמת, ועוד שגם להמג"א והעו"ת הרי הברכה היא כאינו מצווה ועושה, וגדול המצווה ועושה, ועוד דגם נשים גופא שמברכות לדעת הדרכי משה סי' תקפט שהביא הבה"ל סי" תכב ס"ב הוא רק שאין מוחין בהן, הלכך ודאי שפתרון זה אינו מן המובחר אם יש פתרון אחר.

ז' לגבי התנאי שהצעתם לכאורה יש תועלת בזה מצד שאין כאן חשש שאינו יוצא המצוה בסופ"ש.

אבל יש להעיר בזה דאינו פשוט שיש פטור בזה, דאם הפטור הוא מצד א'ו'נ'ס, הרי הוא מבקש בעצמו מחבירו שיגיד לו שלא יטיל תכלת, ומה היתר יש לו לעשות דבר כזה, דאם ניקח מקרה רחוק יותר מי שמבקש מנכרי שיאמר לו שאם אינו מחלל שבת יהרגנו, דשם פשיטא שעובר בזה הקל הקל, וכן בדיני רודף אם יבקש מחבירו להרגו כדי שיהיה מותר להרגו, דשם יש דין של יכול להצילו בא' מאיבריו, וכ"ש שאינו יכול לבקש, וכן לגבי טומאה בציבור דקי"ל טומאה דחויה בציבור שאינו מתיר לו להיטמאות כדי להתיר טומאה בציבור, וגם כאן גבי תכלת אם יכול למצוא פתרון להטיל תכלת בבגד זה באופן שחבירו ירשהו להטיל תכלת בבגד זה הרי הוא מחוייב בזה, א"כ מה מועיל שמבקש מחבירו לומר לו שלא יטיל תכלת בציצית זו.

ח' לענין מה ששאלתם אם שייך קנין כשהקונה אינו לפנינו יעוי' בדיני הקניינים בהל' עירובין, אולם אם רוצה דבר מעבר ההקנאה עצמה כמו לסכם איתו על השאלה א"א שלא בפניו, דאף שאלה גרידא בלבד לא התירו הפוסקים במצוה באופן שלוקח הבגד להשתמש בו בקביעות.

ויש להזכיר בזה דברי הגמ' לגבי מלאכא דרב קטינא במנחות לט ע"א דבעידן ריתחא ענשי גם כשפטור מן הדין עי"ש וכ"ש בניד"ד שיש להוסיף פקפוק הנ"ל, ולפי חלק מהראשונים מיירי שם בציצית שכבר הי' בו לבן והנידון הי' רק על תכלת.

ועוד יש להעיר דאפי' אם תמצי לומר שהשואל הזה עצמו שרוצה לעשות פתרון זה אכן יהיה פטור מתכלת ע"פ דין, אבל מהו ההיתר לחבירו לומר לו שאינו מרשהו להטיל שם תכלת, ואם השואל הזה עצמו חושש שתכלת הוא חיוב א"כ גם אסור לו לגרום לחבירו שיעשה דבר שאינו הגון, אם כי בטענה זו יש לדון לגבי החבר גופא שאינו נחשב מכשילו כיון שיש לו טעם למה שלא יטיל תכלת בציצית זו, ואינו מחוייב להשאיל לחבירו את הציצית, ויל"ע בזה.

ולכן יש לשים לב כשעושה תנאי לעשותו באופן המועיל.

כל אלו כתבתי לשואל דגלי אדעתיה שמחמיר על עצמו בלבישת ציצית האידנא של לבן בלא תכלת של היום, ומ"מ להלכה כתבתי בתשובה אחרת שאין חיוב כלל לחשוש לתכלת של היום מכמה טעמים וצירופים כמו שביארתי שם.

המטריה לכשלעצמה יש מן הפוסקים שהזכירו שיש בה דיני לא ילבש.

אבל אם משתמש בה רק להגנה מפני הגשמים דעת רוב הפוסקים שהיא מותרת.

מקורות:
יעוי’ בנו”כ ביו”ד סי’ קפב דלהב”ח וט”ז ועוד נו”כ אם לובש בגד אשה להגן מן החמה והצינה עכ”פ כשאין בזה תיקון לנוי ואינו נראה בזה כאשה מותר, אבל הש”ך כתב על דברי הב”ח שאין דבריו מוכרחין, והוסיף הש”ך וכתב דגם דברי הב”ח גופא יש להגביל רק באופן שאינו נראה כאשה על ידי זה, ואעפ”כ לא כתב הש”ך לחלוק על דבריו להדיא, ולכן מאחר וכמה נו”כ כתבו כן להלכה וגם הש”ך לא חלק על זה להדיא באופן שעונה לתנאים הנ”ל, ובפרט שנחית הש”ך וכתב חילוק דין אליבא דסברת הב”ח, הלכך המקיל בזה בודאי יש לו על מה לסמוך.

ואמנם יש לדון לענין מטריה, מצד אחר, דיש לברר עד היכן הגבול של איסור לא ילבש, דאמנם בתרגום הובא ברש”י כ’ דגם על כלי זין על אשה נאמר לא יהיה כלי וגו’, אבל בשו”ע נקט לענין כלי גבר שריון ושריון הוא מלבוש, וכן הנידון בתיקוני שיער בגמ’ הוא תיקון השיער שהוא ג”כ כמלבוש, אולם גבי מראה מצינו שיש איסור אף שאינו מלבוש כלל, ויש לדחות דמראה הוא מיועד לתיקון הגוף והשיער הלכך דינו כתיקון גוף ושיער, (ויעוי’ באג”מ מש”כ בהגדרת הך דין דלא ילבש במראה, ודבריו מחודשים לפי מה שפסק הרמ”א שאיסור מראה מעיקר הדין לשאר העם הוא רק במקום שהוא מנהג הנשים), משא”כ בכלי שמחזיק בידו שאינה צורת בגד וגם אין לה שייכות לבגד כמו בענין המראה, דהרי כלי שהאשה אוכלת ושותה בו אין איסור לא ילבש באכילה עם כלי זה, אף אם עשוי כתיקוני נשים, ואולם לענין מטריה יש מקום לומר שכל שהכלי עשוי כמנהג אשה ומיופה במיני ייפוי כדי להיראות עמו חשיב כבגד אשה, לולי ההיתר של מפני הגשמים כנ”ל.

ויעוי’ בבינת אדם שחידש דדין לא ילבש באמת הוא גם בדבר שאינו של מלבוש כפשטות הענין של כלי זין שהכונה גם כלי זין ממש.

ובספר אהל יעקב הל’ לא ילבש הביא כמה דעות מפוסקי זמנינו בזה, שיש שהתירו משום הב”ח הנ”ל (השבט הלוי ח”ב סי’ סא ועוד), ואחרים התירו מחמת שאינו מלבוש ואינו עשוי לנוי (בשם הגר”מ פיינשטיין), וכהיום שיש מטריות שודאי עשויים לנוי יש לדון בזה, אם לא שנאמר שכוונתו שעיקר המטריה עשויה להגן מפני הגשמים ולא לנוי, ועי”ש שהביא מהגרח”ק שיש אוסרים לגבר מטריה של נשים, ויש לציין דודאי כולל גם כשמשתמש בה רק מחמת הגשמים, שהרי אין בזה שימוש אחר, וא”כ היינו לחשוש לדעת הש”ך שלא קיבל את דברי הב”ח בפשיטות, ועי”ש גם מה שהביא בשם הגרי”ש אלישיב.

הנידון בזה באופן שהמטפל נוהג בזה איסור כדעת המחבר (ובתשובה אחרת הרחבתי יותר לענין מנהג בני ספרד בזה שכך מסתבר שדעת המחבר ועכ"פ כך בודאי דעת הגר"א), האם בזה מותר וראוי לסמוך בזה על הרמ"א לגבי המטופל כיון שהוא עושה כדין, מאחר שיש להמטופל הדעות שהוא סומך עליהן ונוהג כמותן, או שמכיון שהמטפל נוהג כדעת האוסרים בזה יהיה אסור לו לעשות טיפול זה לדעת אותם האוסרים.

והנה באופן שמגיע לקוח ספרדי במקום שנהגו האנשים לגלח, ואומר שרוצה לנהוג בזה כהרמ"א, ועושה את הטיפול לעצמו, אין המטפל צריך למחות בו כדי שינהג כדעת המחבר, שהרי הוא נוהג כהרמ"א ועוד שהרי אפי' מבני ספרד יש שנהגו כהרמ"א וכמו שהתבאר בתשובה אחרת בשם הערך לחם סי' קנו ובסי' קפב, אבל לענין אם המטפל עצמו מחמיר בזה כדעת המחבר והלקוח רוצה שהמטפל יבצע את הטיפול בידיים באופן שהוא אסור לדעת המחבר האם מותר למטפל לעשות כרצון הלקוח, זהו הנידון בתשובה זו.

ונראה שאם המטפל נוהג כדעת האוסרים בזה בתורת איסור יהיה אסור לו לטפל בזה בגופו של המטופל, שהרי בנידון בגמ' במכות כ ע"ב לענין המקיף את האחר שהוא עובר בלאו משום דלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואפי' אשה שאינה במצות הקפה אסורה להקיף האיש לפי סברא אחת בשו"ע סי' קפא ס"ו ע"פ הגמ' בנזיר נז ע"ב, וכ"ש בענייננו דלפי הצד שעובר המטופל איסור יהיה אסור למטופל לטפל בו, וכן פסק השו"ע בסוף הל' כלאי בגדים (יו"ד סי' שג ס"ב) שאסור לאדם להלביש כלאים לחבירו, וזה גם לדעת הרא"ש (שו"ת כלל ב' סי' טז) שהביא בב"י שם שהמלביש כלאים לחבירו אינו לוקה מדין כלאים מ"מ יש איסור להעביר את חבירו באיסור, וכמ"ש הש"ך שם דאסור להלביש חבירו משום לפני עיור, וע"ע במשנ"ב סי' שמז שעה"צ סק"ח.

אבל יש לדון להסוברים שמעיקר הדין הוא מותר, לפמ"ש הר"ן (שהוא מקור ההיתר של הרמ"א) דגם לפי הסברא להקל בזה במקום שנהגו האנשים, מ"מ החברים מחמירין בכל מקום, מה הדין כשהמטפל הוא מהחברים, האם עליו שלא לטפל במטופל מחמת שנוהג כמנהג החברים, או שבזה כבר מודינן שהוא רק ענין בהנהגה ויהיה המעלה להחמיר מוטלת רק על המטופל ולא על המטפל.

(ובתשובה אחרת 8792 דנתי לגבי האם לפי הסוברים שמעיקר הדין הוא מותר מי שהוא מהחברים האם יש לו להחמיר על עצמו כשיש צורך גדול או הפסד מרובה, וכאן הוא נידון בפני עצמו).

ויעוי' בלשון הגרע"א לענין דברי הרמ"א הנ"ל (בריש סי' קפב) שכתב "דהיכא דנהיגי כולם אין מוחים בהם" ולשון זו יותר משמע שרק אין למחות ומ"מ אין לשתף עם זה פעולה, ולא רק שמותר והחברים נמנעים כמ"ש ברמ"א, וצל"ע אם דוקא קאמר שרק אין מוחים בהם או שהוא מותר ולכן אין מוחים בהם (ויעוי' בב"י שם מה שכתב לדייק בלשון הרמב"ם בכעין זה והבאתי בתשובה אחרת).

אבל בתשובה סמוכה הבאתי לשון הר"ן בע"ז דמשמע להדיא בכמה לשונות בדבריו שאינו איסור אלא היתר ורק שהחברים נמנעין, ועדיין יל"ע מה טעם הימנעות החברים האם מחמת מעשה הגילוח או מחמת מראית העין של תוצאת הגילוח.

קרא פחות