הנהגות

בהתעסקות בקלפים אלו ישנם בעיות הלכתיות רבות המתעוררות יחד עם העיסוק בהם, ומי שיש לו צורך גדול לעסוק בקלפים אלו יעי' במקורות לראות אם יש אופנים שבהם יש לדון בכל איסור לגופו לפי שיטות מסויימות.

מקורות:
יש להקדים בקצרה שלפי הרושם שהתקבל נראה שעיקר הטארוט מיוסד על קלפי משחק ששימש בעבר לשחוק וביטול זמן, ובמשך הזמן צופי הנסתרות החליטו לצורך פרנסתם לצפות בזה עתידות.

ויש בזה כמה מיני קלפים, שיש קלפים שמופיעים בהם פריטים שמקורם במנהגי עובדי ע"ז, ויש קלפים שאין בהם פרטים אלו, ויש קלפים דומים שהכינו אותם בהשראה של הקלפים הללו בלא סממני גוים, ויש קלפים כאלה אף עם פסוקים מהתהלים.

וכמו כן יש גם כמה מיני קריאה בקלפים, יש כאלה מן הסתם שיחשבו שהוא כעין גורל בעלמא, וילמדו מזה סימנים שונים, לנחש העתידות והנסתרות בדרך גורל, ויש מטפלים שיאמרו שבחירת קלף על ידי מטופל הוא מצביע על התת מודע של האדם ומגלה נבכי נפשו על ידי ניתוח הנתונים באופן טבעי והגיוני, ויש שיאמרו שהם יודעים לקרוא הקלפים באופן על טבעי על ידי שמתקשרים עם השכלים הנפרדים ועם הכחות העל טבעיים.

לפי מה שניסיתי לבדוק לענין מקור קלפים אלו התקבל רושם מסוים שהממציאים עצמם של שיטת הגורל בקלפים אלו אין ידוע אם היה להם מטרה של ע"ז, למרות שיש בקלפים אלו מושגים של עובדי ע"ז כמשנ"ת, אעפ"כ יתכן שהם סמלים אקראיים על רקע השראה של הפעילות של אורח החיים שלהם, וגם אם היו עולים סמלים אלו בגורל יתכן שהיו מקשרים זאת להבליהם אבל אין ברור שהיו עושים הגורל מעיקרא למטרת התקשרות עם הע"ז, אבל חלק מאנשי קלפים אלו ברבות הימים אכן קישרו את שיטת הטארוט לע"ז שהיו עובדין במצרים מתקופת פרעה וכיו"ב, ואף הגדילו לעשות כדי להשביח מקחן ולהרחיק עדותן לומר שמקור קלפים אלו במצרים העתיקה.

ולענין הגורל של קלפי הטארוט לפי חלק מאופני השימוש שהתבאר בהם לעיל, יש לדון בזה מכמה איסורים, א) האיסור הראשון מצד תמים תהיה שהוא איסור כללי לחקור אחר העתידות גם בגורלות, ב) האיסור השני מצד ניחוש שהוא כולל מי שמאמין מחמת איזה מאורע או גורל שמחמת כן יהיה כך וכך, ג) האיסור השלישי הוא דרכי האמורי שהוא כולל מי שעושה פעולה שמאמין שמחמת דבר כל שהוא יקרה דבר פלוני, ד) האיסור הרביעי יש לדון מצד מנהג עבודת ע"ז, ה) האיסור החמישי יש לדון מצד איסור קוסם וכמו שיתבאר, ו) ובמקרה שמברר לפי זה על זמנים מסויימים שיתאימו לדברים מסויימים עובר לכאורה גם על מעונן [עכ"פ לפ"ד הרמב"ם], ז) ובמקרה שהוא גם מבזבז זמן עלול להיכנס לזה לעוד כמה איסורים עי' ע"ז יח ע"ב, ועי' ביאוה"ל ריש הל' חנוכה ולקמן בדברינו.

[ואף שאציין הדברים להלן בצורת אותיות, אות אחד לכל נידון, מ"מ הדברים פעמים באו בארוכה ופעמים בקצרה ומשלימים זה את זה].

א) ולענין תמים תהיה, הנה לשה"כ הוא (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלהיך", ופירש רש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו.

וכן אי' בגמ' בפסחים [קיג ע"ב] שאין שואלין בכלדיים משום שנאמר תמים תהיה וכו', וכמבואר בכמה ראשונים דכלדאי הם החוזים בכוכבים (אסטרולוגים) וכדאי' בגמ' בשבת [דף קיט ודף קנו] וביבמות [כא ע"ב] אמרו כלדאי וכו'.

וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' קעט ס"א, אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות, וכ' הרמ"א משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך.

ובפשטות ענין תמים תהיה כולל לא רק אסטרולוגיה אלא כל צפיית עתידות, וכן בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רפג [ותשובה זו היא מהרמב"ן עצמו כמ"ש שם בפנים מסדר התשובות] מבואר ג"כ ענין צפיית העתידות שיש להמנע מזה מחמת תמים תהיה, וכמו שגם השו"ע הזכיר לאסור גם גורלות והיינו מטעם זה.

ויש לציין ללשה"כ וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים הלוא עם אל אלהיו ידרש בעד החיים אל המתים (ישעיהו ח, יט), דר"ל שאין לדרוש העתידיות אצל האחרים אלא עם אל אלהיו ידרוש.

וברמב"ן עה"ת שם כ', וטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וכו', ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע עכ"ל (ועי"ש גם בפסוקים הקודמים).

ונראה שלמד מהפסוק תמים תהיה לפחות ב' דינים, הא' שלא להתענין בעתידות שלהם, הב' שלא נאמין לדבריהם בוודאות, משום שהקב"ה יכול לשנות את דבריהם (ועי' עוד להלן בזה דכן יתכן ללמוד מהסוגיות לענין סימנים דחלק מהחיוב הוא לקחת הסימנים רק בספק, אבל לענין האסטרולוגים משמע ברמב"ן לכאורה שהאמונה המחוייבת היא להאמין שהקב"ה יכול לשנות, אבל דבריהם מצד עצמם יכולים להיות נכונים לשעתם עד שיחליט הקב"ה לשנותם, והוא ע"פ שבת קנו ע"ב בענין אין מזל וכו', וכן מבואר בהרבה מקומות שיש ממש במזלות אם ירצה הקב"ה לקיימם, ועי' ביאור הגר"א ריש סי' קעט מה שציין מקורות לזה, ועי' ברמב"ן עה"ת שם ג"כ שדחה דעת הרמב"ם שנקט שעניינים העל טבעיים אינם נכונים ונקט הרמב"ן דחז"ל אין דעתם כן, ומ"מ נזכר שם ברמב"ן קודם כל דאין כל דברי המכשפים אמת, ואפשר שכך מפרש גם לגבי קרא דמייתי וקוסמים יהולל דהיינו שמערבב אותותיהם וסימניהם שלפעמים הם בלתי נכונים, ועי' עוד בפ"ק דסוטה יב).

ויעוי' בספר החינוך מצוה תקי באיסור קוסם שכתב וז"ל, אבל השואל מן הקוסם איננו בחיוב מלקות, ואמנם הוא מגונה מאד כל הקובע מחשבותיו ומוציא עתיו בהבלים אלה וכו', רק שיקבע מחשבותיו בעבודת הבורא יתעלה וכו', וידוע שאנחנו עם הקודש אין אנו תחת כוכב ומזל וכו' עכ"ל החינוך עי"ש שהאריך.

ויל"ע למה לא נקט שיש כאן איסור גמור מדאורייתא מצד הציווי דתמים תהיה [ומבואר להדיא בדבריו קודם לכן שסבר שיש קצת ממש בקוסמים אלו ואפי' אם תמצי לומר שאין בהם ממש כלל מ"מ מצד השואל שחושב שיש בהם ממש למה אינו עובר על איסור תמים תהיה], ונראה מדבריו שסבר דגדר ענין זה שלא לשאול העתידות הוא יותר טעם איסורים הללו וקאי על הקוסם עצמו דכתיב לעיל מינה, ובכלל זה גם גילוי רצון התורה שאינו דבר טוב (גם לשואל) ולא איסור מוגדר וברור לכלול באיסור עשה כל דבר של שאלת עתידות, וצ"ע היאך מפרש דברי הגמ' בפסחים הנ"ל ואפשר דמפרש דר"ל הגמ' שהוא נכון שלא לשאול בכלדיים ולא איסור עשה גמור.

ועי' במלבי"ם (התורה והמצוה אות סו) שלמד ג"כ בדעת הרמב"ן [עה"ת ובתשובתו הנ"ל] דאין הכונה שיש איסור בעצם מעשה שאלת הכלדיים דהדבר עצמו מותר אלא הוא איסור כללי לדרוש אחר עתידות אף באופן המותר, והוא יותר הוראה והנהגה וגילוי רצון התורה ולא איסור על מעשה פלוני, ובכל זאת יש כאן איסור שנזכר כאן ויל"ע בהגדרת איסור זה.

ובר"ן (הובא בכס"מ) כ' בחידושיו לסנהדרין בשם רבינו דוד שיש ב' איסורין, יש איסור תמים תהיה שהוא שלא לשאול בעתידות שכולל את האסטרולוגים וכדברי הראשונים דלעיל, ויש דין ניחוש שלא לשאול בסימנים באופן שאין להם משמעות כלל ואין להם עיקר בטבע כגון ניחוש וזה יבואר לקמן.

[ובגוף ענין אסטרולוגיה יש בזה פלוגתא דקמאי דברמב"ם פי"א מהל' ע"ז ה"ח ה"ט נקט שיש בו גם איסור מעונן כשבודק ע"פ הכוכבים איזה שעה טובה, והרמב"ן בתשובתו הנדפסת בתשובות הרשב"א שם חולק ע"ז, ואפשר דהראשונים רובם ככולם שסוברים שיש ממש באסטרולוגיה ושנקטו שכך דעת הגמ' וחז"ל יסברו שאין בזה איסור מעונן, ורק להרמב"ם שאין בזה ממש כלל לכך הו"ל כמו מעונן דרך ניחוש שעובר גם איסור מעונן, ויש עוד דעות בראשונים בדין האסטרולוגיה ואכמ"ל בזה, ומ"מ יש לשים לב בגוף דברי הרמב"ם שסבר שמעונן כולל ב' עניינים הא' שמאבחן את השעות והב' שמאחז את העיניים ע"י שעושה מיני קוסמות ומראה עצמו כפועל דברים על טבעיים, והן ב' מיני מעונן הנלמדים ממעונן לשון עת ולשון עיניים, ואין מזה קשר לענייננו לא בזה ולא בזה מלבד היכן שעושה הגורל עבור חישובי שעות וזמנים ובזה ידובר להלן].

והנה כשמשתמשים בו באופן של גורל בעלמא מצינו כמה גורלות במקרא כמו גורל דיונה [אם כי לא נזכר שם שהיה היתר בזה] ועוד מקומות, וכן נזכר ענין הגורל בעוד מקומות וכמו שיבואר להלן, ועי' במנחת אשר עה"ת [פרשת מסעי סי' עב סק"ד ואילך] מה שהביא בענין גורל מדברי הפוסקים ושבספר חסידים [אות תרעט] כתב דיש לנהוג כגורל דיונה כשהים סוער והספינה עלולה להיטבע ומי שיפול עליו הגורל ג"פ (א"ה מיוסד על דברי הגמ' בחולין דלקמן לענין אתחזק ג"פ) יטילוהו אל הים ושבמקום אחר [אות תשא] סתר הספר חסידים דבריו, ועי"ש מה שכתב בזה.

ולגוף מה שנתקשה בסתירה בס"ח אולי לגוף ענין הסתירה [ולא להלכה דאין הלכה כן ודאי ע"פ שאר פוסקים] יש ליישב דהס"ח היכן דמיירי שלא לעשות גורל היינו בגורל אחד או מה דשרי הוא רק בהסכמתו ע"ד מתני' דתרומות שדן שם ויל"ע בזה.

ובגוף ההשוואה לגמ' בחולין יש לציין דגם שם לא נזכר שיש בזה בירור אחרי ג' זמני אלא סימן ולא נחש והוא דאתחזק עי' בגמ' שם.

אבל עכ"פ מבואר בשו"ע הנ"ל שאין שואלין גם בגורלות וכמו שהעיר להלכה במנחת אשר שם.

ומה שהביא במנחת אשר שם בשם תשוה"ג שנדפס בוילנא תרמה סי' נז מש"כ בחשיבות הגורלות שהוא כעשרת הדברות הנה יש לדון בכל תשובות אוצה"ג לגופו וכידוע שיש שערערו שבחלק מקבצי תשוה"ג שבידינו נשתרבבו דברים שאינם מהגאונים.

ומה שהביא שם מסנהדרין מג ע"ב אל תוציא לעז על הגורל שעתידה א"י להתחלק בגורלות, יש לחלק דהתם ר"ל אל תוציא לעז על גורל שנעשה ע"פ הגבורה, דגם הגורל שעשה יהושע היה ע"פ הגבורה וגם הגורל שעתידה א"י להתחלק בו היה ע"פ הגבורה, אבל גורל גרידא מהיכי תיתי דמידי מששא אית ביה.

ב) ולגבי איסור ניחוש בסנהדרין סה ע"ב אי' מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, אל תתחיל בי, שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא, ועוד אי' שם לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים ע"כ.

ג) וכעי"ז אי' עוד לענין דרכי האמורי בפ"ו דשבת [סז ע"ב] דהאומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית (פירוש כמו תרנגול זכר) יש בו משום דרכי האמורי.

וכן אמרי' שם [סז ע"א] כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי הא דבר שאין בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.

אלא דשם עיקר המדובר לענין מי שעושה מעשה מחמת הדבר או עכ"פ אומר איזה דבר שמאמין שהוא פועל משהו, שבזה יש איסור דרכי האמורי, וכשאינו עושה מעשה אלא רק מסיק דבר מחמת אירוע כל שהוא שאירע אז יש בזה איסור ניחוש, ולכאורה כשעושה מעשה מחמת אירוע כל שהוא שאירע כ"ש שגם אינו יוצא בכלל ניחוש, [עכ"פ בזה שעושה מעשה ויש לדון בלא עושה מעשה דאולי בכל ניחוש כלול מעשה האמורי], ודרכי האמורי בלא ניחוש הוא רק באופן שעושה מעשה שלא מחמת אירוע שאירע כמו באופנים אחרים שנזכרו בגמ' שם.

וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהל' ע"ז עי"ש ה"ד ואילך ענין ניחוש יחד עם דרכי האמורי, ומתחילת דבריו בפרק משמע שכל איסורי ניחוש כלולים ג"כ באיסורי דרכי האמורי.

וז"ל השו"ע ביו"ד שם ס"ג, האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי, או בני קורא לי מאחרי, או שצבי הפסיקו בדרך, או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו, ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה, וכן המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, וכן האומר אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ר”ח הוא, וכן האומר שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול אסור.

ויש לדון באופן שמנחש ע"פ גורלות וכדומה, והדבר נתבאר בחולין [צה ע"ב] לפרש"י שם, דניחוש הוא אסור רק כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול (וכבר דנו המפרשים מה היה ההיתר שלו ועי"ש בתוס' ובב"ח סי' קעט), ובפשט כוונת הגמ' שם דצורת איסור ניחוש היינו רק כמו אליעזר ויהנותן שבהם המנחש היה בטוח בתוצאת הגורל, אבל אם אין לוקח התשובה אלא כסימן בעלמא מותר, וכך אמרי' שם בית תינוק ואשה (שהם מיני סימנים או גורלות עי' בפרש"י ורבינו גרשום) אע"פ שאין נחש יש סימן, והיינו שבהם אן בטוח אלא יש סימן בעלמא, וכ"כ בשו"ע יו"ד שם ס"ד בית תינוק ואשה וכו' כמו בגמ', וכן בכריתות [ו ע"א] ובהוריות [יב ע"א] מסקי' דסימנא מילתא היא, וכך נפסק בשו"ע או"ח הל' יו"כ [סי' תקפג], וכן בסוכה כט ע"א מבואר דיש סימנים הנלמדים מליקוי חמה ולבנה וכיו"ב.

ובפשטות לפי המבואר בחולין שם נמצא דגם הדברים המבוארים לאיסור בסנהדרין שם ובשבת שם יהיו מותרים אם עושה כן לסימן בעלמא, וכן יש ברמ"א סי' קעט ס"ג לגבי תרנגול שקראה כתרנגול שיכול לשוחטה אם שוחטה בסתמא ואינו אומר שזה מחמת זה.

אם כי יש לדחות דדברים המיוחדים לנחש ודרכי האמורי אסורים בכל גוני, אבל זה צ"ע לומר כן דגורל היה דבר המיוחד לנחש ואעפ"כ הותר אם אינו נחש כמבואר בחולין שם.

וכן מבואר להדיא בשלה"ג [סנהדרין טז ע"ב מדפי הרי"ף] בשם הריא"ז דגם האופנים של פתו נפלה מפיו וכו' אם אינו אומר כן בפיו אלא רק מחשב בלבו ונמנע מעסקיו מחמת נחשים אלו הרי זה מותר, שראוי לאדם לחשוש למה שאומרים הבריות [א"ה זה מיוסד על הירושלמי תרומות פ"ח ה"ג].

אולם עי"ש בט"ז [סי' קעט סק"ב] שכתב מדנפשיה דלא כהריא"ז וחילק דדברי הרמ"א בשם המהרי"ל הם דוקא באופן שעשה התרנגול שלא כדרך הטבע, וגם בגוף דברי המהרי"ל אינו מוסכם לכו"ע דהב"ח חולק ונקט שבעל נפש יחמיר, ולמד דהראשונים גרסו אחרת ממהרי"ל וכך גירסתינו ולגירסתינו אין הלכה כהמהרי"ל בזה, וכן נקט בבהגר"א שם, וכן הפת"ש הקשה מדברי התוס' בב"מ כז ע"ב ד"ה כיס, ובתורת חיים בב"מ שם יישב קושייתו דבמעשה בלא דיבור ג"כ אסור ובזה מיירי התוס', [ולולי דבריו הו"א דאין הכרח מדברי התוס' דמעשה בלא דיבור אסור אלא רק היכא דמתוך המעשה מוכחא מילתא שכך הוא, דהרי מבואר שם בגמ' דאין מציאות שאדם ישאיל ארנקי משום דלא מסמנא מילתא ומצב זה שאדם אינו מסכים כלל להשאיל משום סימן הוא ניחוש, כיון שניכר למה עושה כן, ושוב נראה דבאמת גם התו"ח כוונתו לזה, דאם נימא דמעשה גרידא אסור א"כ אינו מיישב את המהרי"ל דהרי המהרי"ל מתיר גם מעשה היכא דלא מוכחא מילתא], ובדרכי תשובה שם סק"כ הביא בשם השד"ח ח"ג מערכת נ כלל לד בשם אחד מחכמי דורו ג"כ להחמיר בזה כהב"ח, אבל מ"מ המקיל בזה יש כמותו השלה"ג בשם ריא"ז והמהרי"ל והרמ"א להקל בזה וכן היה המנהג כמו שהעיד הרמ"א, ומהתוס' אין ראיה ברורה להיפך כמשנ"ת.

ובשם המרדכי בריש יומא [רמז תשכג] ראיתי שהובא דטעם מה שאין איסור בסימני ר"ה משום שהם נרמזים במקראות עי"ש, ויש לציין דגם בגמ' בסוכה שם הובאו ראיות מן המקרא, וצ"ע דלפ"ז משמע דסימן אחר יהיה אסור וצ"ב מדברי הגמ' בחולין שם.

אולם עיינתי בדברי המרדכי בפנים ולא מצאתי רמזים מן המקרא לכל הסימנים המובאים שם אלא רובם רמזים וסימנים, והיה מקום לומר דהכל מיוסד על קרא דאכלו ממתקים דמיניה ילפי' לאכול מיני מתיקה בר"ה והשאר נלמד מזה שיש לאכול דבר לפי שמו, אבל לא נראה, חדא דלא הובא הך קרא בגמ' יחד עם שאר הדברים דסימנא מילתא ואם הכל נלמד מזה הו"ל להביא זה, וגם דהיה לו להביא פסוק זה ראשון, לפני טעם שהביא על ראש כבש שהוא משום שנהיה לראש, ועוד דאי איתא דהכי הוא א"כ למה לא נלמד כל דבר מזה שיש לילך אחר הסימן.

אלא דס"ל להמרדכי דכל דבר שיש לו סימן ברור ואינו ממש דבר אקראי כהא דיונתן וכאליעזר דמייתי בחולין שם אינו בכלל נחש, ורק בא לדחות מה דקאמר שהיו משחקים עלינו שעושים נחש וקאמר תשובה על זה דאין זה נחש כיון שיש רמז וסימן בכל דבר, ואם נימא הכי מיושב גם הסתירה שהקשיתי להלן ברש"י ודוק [עי' להלן], ולכן מיושב גם האופנים שהובאו בגמ' בחולין שם להתיר כיון שיש רמז שם כמו במברא ובבית תינוק ואשה, (ומ"מ אפשר דמודה המרדכי דצריך עוד תנאי שלא יסמוך על הנחש כסימן ברור כפשטות הגמ', או שלא יעשה גורל על העתיד כדעת הרמב"ם ועוד קצת פוסקים שאולי סברו כן במקצת כמו שיתבאר להלן).

ואפשר דהמרדכי סובר כהר"ן (לעיל אות א) דדין ניחוש הוא רק בדברים בטלים שאין להם עיקר וסימן כלל אבל אם יש בזה עיקר וסימן ממילא כבר יצא מכלל נחש דהא קיימא לן סימנא מילתא היא, נמצא דשוב אין כאן דברים בטלים [ואולי יש להוסיף בזה עוד אבחנה דאם מסתמך על זה שוב עושה דברים בטלים ונעשה עי"ז נחש שהוא דברים בטלים].

ויעוי' בכתר ראש והוראות והנהגות להר"ח מואלז'ין שהזהיר את כל ההתחלות להתחיל בטוב כגון בקבלה טובה ובלימוד טוב, וכן את התחלת היום והתחלת השבוע וכו', ויש להעיר מדברי הגמ' בסנהדרין שם, ולפי דברי האחרונים שכל מה שאינו עושה דרך נחש שרי זה מיושב.

אבל יש ליישב באופן אחר דכל דבר שאפשר לפרשו ע"פ הטבע אין בו משום דרכי האמורי, כמבואר בשבת שם וברש"י שם, (וכ"ש להראשונים דסוברים דסגי במה שנראה שהוא רפואה משום דזה רפואה משא"כ האופן דשחרית וכו' בגמ' שם שאינו בדוק ולהגדרת הרשב"א והיראים הוא בדוק שאינו כן) והתחלה טובה במצוות הוא בודאי טוב לאחר כך דמצוה גוררת מצוה, ואין מהגמ' בסנהדרין שם קושי' ממה דקאמר שחרית הוא ר"ח הוא מוצ"ש הוא, דשם מיירי בדבר שהוא מזל בעלמא בלא הסבר טבעי.

ועי' ברמ"א על דברי השו"ע שם שכתב, די”א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן, ויש אוסרין, וההולך בתום ובוטח בה’ חסד יסובבנו עכ"ד.

ובגוף דברי הרמ"א צ"ע דהביא דעת הרמב"ם שאוסר לגמרי ודעת הראב"ד ורד"ק שמתירים לגמרי ולא הביא דעת רש"י ותוס' שלמדו בגמ' שיש איסור להתנות ואעפ"כ מבואר שם שיש חילוק בזה, ופשטות דעת רש"י לחלק בין אם סומך על הסימן בוודאות או לא, ובפרט שדעת הרמב"ם צ"ע מהסוגיות כמו שהעיר הראב"ד וכמו שהעיר בבהגר"א שם, וגם כמה מפרשים נקטו דחז"ל לא סברו כהרמב"ם בשיטתו בענין זה (כמו הרמב"ן בפסוק תמים תהיה והגר"א בביאורו לשו"ע וכעי"ז דעת הלשם).

ועי' בבהגר"א שכתב דסמ"ג ושאר פוסקים חולקים על הרמב"ם ומפרשים [ע"פ מ"ש הרד"ק בשמואל א פרק יד] מש"כ כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן הכונה שאינו מתנה מראש שאם יהיה כך יעשה כך וכו' כאליעזר ויונתן שהתנו כן אלא רק עושה כפי הסימן שאירע לו לבסוף בלא להתנות, ואז אינו נחש, ומפרש לה דאין זה לענין איסור אלא לענין אם צריך לחשוש לנחש, דאם לא התנה מתחילה א"צ לחשוש לנחש אלא אם כן אתחזק ג' זמני כמ"ש בחולין שם [ומש"כ אע"פ שאין נחש יש סימן מפרש בבהגר"א שם אע"פ שלא היה נחש מתחילה מ"מ צריך לדאוג מחמת שאחר ג' פעמים נעשה סימן], אבל איסורא ליכא כלל לא בזה ולא בזה, ורק דטוב לימנע מזה כמו שהביא שם בבהגר"א מהגמ' בנדרים.

אולם לפי מה שיתבאר דרש"י ותוס' בדבר זה בודאי סוברים כמו הרמב"ם דהנידון בסוגי' שם על איסור נחש, רק דלכאורה שאינם סוברים כהרמב"ם לאסור בכל גוני לעשות כהסימן וכמו שנתבאר בגמ' שם שכך נהגו האמוראים ג"כ, ורש"י סובר דכאליעזר ויונתן ר"ל כאליעזר ויונתן שסמכו על התנאי לעשות לפי התנאי, ומ"מ בסופו של דבר לפי החילוקים שנתבארו להלן בדעת רש"י יש אופן שיהיה מותר, ואולי הרמ"א היה לו ביאור בדעת רש"י שסובר לעיקר כשא"ר להתיר תנאי כזה ורק אוסר באופן מסויים כמו באחד מהאופנים שנתבארו להלן או באופן אחר, ולכך לא הביא הרמ"א דעת רש"י לחוד, או דנימא דהרמ"א למד ברש"י שאסור כהרמב"ם עכ"פ באופן שמתחילה עושה תנאי לסימן והאוסרים ברמ"א כולל דעת רש"י וזה נראה יותר, בפרט שזה הביאור היותר מסתבר מהביאורים שכתבתי להלן בדעת רש"י לחלק בין עושה תנאי מעיקרא או רק פועל כפי הסימן בשעת מעשה.

ולמעשה לא קשה כ"כ למה הביא הרמב"ם אע"ג דיחידאה הוא, חדא דרב גובריה, ועוד דלחומרא הוא בדאורייתא, ועוד דלכו"ע טוב להחמיר בזה כמ"ש הגר"א מגמ' דנדרים, ובפרט להתירוץ האחרון [והמסתבר] דהמחמיר כולל לענייננו גם דעת רש"י, רק דיש חילוק בין רש"י להרמב"ם דלהרמב"ם לעולם כל תנאי לעתיד אסור ולרש"י משמע שיש אופן שמותר ומיהו אין לשון מפורשת ברש"י שאם אינו סומך בוודאות יכול לעשות גם תנאי לעתיד, דיש לומר דזה גופא שעושה תנאי לעתיד חשיב כסומך על זה בוודאות, אבל עכ"פ מה שלכאורה חלוקים רש"י והרמב"ם הוא במי שעושה עכשיו דבר ע"פ סימן דבזה משמע ברש"י דשרי ולהרמב"ם משמע דרק בלשון עבר מותר האופן של סימן כמבואר בפי"א מהל' ע"ז.

ובאמת מלבד דעת הרמב"ם לרוב הדעות יל"ע היאך יפרשו הגמ' בסנהדרין שיש אופני נחש האסורין, דלרש"י הרי מבואר שיש אופן שמותר ובפשטות המשמעות שאם אינו סומך להדיא על זה שרי, ואולי מכאן יש ללמוד דרש"י סובר כריא"ז [ופשטות הרמ"א והמהרי"ל] להתיר כל שאינו אומר להדיא.

אולם לפי הבהגר"א בביאור שי' הראשונים המתירים לעשות תנאי של ניחוש, בודאי שצל"ע מגמ' דסנהדרין שם, דהרי לפי הבהגר"א שם גם אליעזר ויונתן עשו כדין [ולכאורה היינו מה דקאמר הבהגר"א שבזה מתורץ קושיית התוס'], והרי הם אמרו להדיא התנאי של הנחש, א"כ באיזה אופן נאסר, ודוחק לחלק בין אמירה קודם התנאי לאמירה אחר התנאי, ואולי יסבור כעין דעת הרשב"א שאיסור דרכי האמורי כולל רק הניחושים הנזכרים בגמ' בסהנדרין ושבתר אסורים או הבדוקים שאינם מועילים אסורים [ע"ד הרשב"א בשבת ובשו"ת הרשב"א שהובא להלן] כך יסבור גם לגבי איסור ניחוש [ומעין דברי הר"ן דלהלן ולעיל].

ובגוף דברי הרמב"ם הנ"ל שסובר שאין ממש בניחוש, כיו"ב לענין שימוש בחלומות בגמ' בברכות נה ואילך משמע שיש חלומות שיש בהם ממש וכן משמע במקראות בכ"מ שיש חלומות שיש בהם ממש, ומאידך דעת הרמב"ם ידועה בזה.

וכן נתבאר דכל חיזוי עתידות לדעת הרמב"ם אסור וצ"ע שבכמה מקומות בגמ' מבואר שסמכו על עתידות כמו בפסוק לי פסוקך ושאר סימנים בסוכה וחולין שם וגם בענייני חלומות וכבר הקשה כן בבהגר"א סי' קעט סקי"א ע"פ הפוסקים עי"ש.

ויל"ע בכל זה בגדר האסור והמותר בדעת הרמב"ם בזה, ולהלן אדון עוד בדעת הרמב"ם.

ויעוי' מש"כ בצוואה המיוחסת להר"י בעל הטורים (הובא באילת השחר עה"ת) והזהר שתהיה עם ה’ יתברך תמים, ולא תבטח בדברי חלומות ולא בשום נחוש, ולא תשאל לחוזים ולא תשליך גורלות ולא בנקודות ולא בשום דבר, כי הכל הבל, ומחסרון הבטחון בלתי אל ה’ לבדו תבטח, והוא יעזרך, כמו שאמרו ז”ל בא ליטהר, ומה דאיתא בברכות [נו ע"א] על אביי ורבא שהלכו לפותר חלומות י"ל דאע"פ שהלכו לשאול פתרון מ"מ לא עשו איזה פעולה משום הפתרון עכ"ל.

ויתכן שתפס ע"פ פשטות דברי הגמ' בחולין שם בית תינוק ואשה אע"פ שיש נחש יש סימן דמיירי לסימן בעלמא ולא לעשות שום דבר מחמת זה דאם אינו עושה פעולה מחמת הפתרון לא חשיב שמקבל הפתרון בוודאות וממילא לא חשיב כנחש, דאילו אם עושה דבר מחמת הסימן בזה הוא כאליעזר ויונתן הנזכר שם שהוא בכלל נחש.

ויעוי' בש"ך סי' קעט סק"ה על דברי הרמ"א לענין שאלה בתינוק פסוק לי פסוקיך שנקט הש"ך דגם מעשה אפשר לעשות בזה כיון דחשיב קצת נבואה, ובאמת כן מבואר בחולין שם ובעוד מקומות שפעלו ע"פ פסוקי קטנים, ואפשר דבזה מודה בעל הטור כיון שהוא כמין נבואה.

אבל צ"ע דנזכר שם רב בדיק במברא ומה יעשה בזה בעל הטור.

ואולי רב דעבר במברא הוא אחר דאתחזק ג' זמני ובזה מודה בעל הטור ולא כמו שכתבתי שלמד בעל הטור דבריו ממש"כ אע"פ שאין נחש יש סימן, אלא לעולם דאחר ג' פעמים מותר גם לעשות מחמת זה, אלא צ"ל דבגמ' שם סמכו על מה שנתבאר גבי בית תינוק ואשה דהסימן הוא רק אם אתחזק ג' זימני ואז יש יותר רגליים לדבר לסימן זה, ובזה דומה למש"כ המרדכי שיש רמז במקרא לסימנים של ר"ה, שרק מחמת זה אפשר לסמוך עליהם, אבל לפי מה שנתבאר דאין כוונת המרדכי שצריך כעין נבואה או אתחזק ג' זמני אלא שיהיה רמז הניכר בתוך הדברים, ומ"מ אפשר דבעל הטור סבר כן.

וגם צ"ב דאפי' לגבי חלום משמע שיש מקומות שקבלו החלום כמו בתענית גבי ר' אלעזר מהגרוניא ואולי בחלום שניכר שהוא ע"י מלאך שאני והו"ל כעין רגליים לדבר דלעיל.

אולם הראב"ד סובר [כמו שהובא לעיל מהביהגר"א בדעתו] שאתחזק תלתא זמני הוא רק לומר שיש ממש בסימן.

ועיקר דין זה שכל שאינו דרך נחש מותר, כן פשטות הסוגי' ורש"י גבי מימרא דכל ניחוש שאינו כיהונתן בן שאול וכו' בחולין שם וכך יש לומר גם בדעת המרדכי וגם בדעת רש"י [שלא הזכיר דבמברא יש איסור לפני שאתחזק ג' זמני].

אבל אין להקשות היאך יהיה מותר לבדוק בג' הפעמים הראשונים דר"ל אחר שאירע שהסימן נתברר כמורה דבר בלי שנבדק מראש, לאחר הפעם השלישית ואילך אפשר לבדוק לפי זה בסימן בעלמא ולא בנחש וכמשנ"ת.

ואולי אפשר ליישב שי' הטור הנ"ל בצוואתו באופן אחר ע"פ דברי הרמ"א הנ"ל דדרכי האמורי הוא רק אם אומר להדיא שעושה מחמת זה, וכן ניחוש הוא רק אם אומר בהדיא כן וכמו האופן המובא בגמ' דסנהדרין שם, וכדברי הריא"ז דלעיל.

אבל עדיין אינו מיישב שאר הקושיות, דבתענית שם כן נזכר שאמר פשר החלום וכן במקומות במקרא מצינו כן [ואולי לא מצינו אחר מתן תורה בלא אינוס מלכות במקרא], וכן בחולין שם כן נזכר שפירשו דברי הפסוק שאמר התינוק ועשו מחמת זה, אלא צ"ל ע"פ הש"ך הנ"ל דיש דברים שהם כמין נבואה קטנה וכן חלומות כשניכר בהם שהם על ידי מלאך שעליהם אמרו ז"ל בברכות נה ע"ב הפסוק בחלום אדבר בו (ע"פ במדבר יב, ו), והוא ג"כ כעין נבואה, וכן שאר חלומות שאמרו שהם אמת כמו השכים ונפל פסוק וכו' שהוא כנבואה קטנה [ברכות נה ע"ב] ושאר הכללים שנזכרו שם בזה, ועי' שו"ע או"ח הל' שבת [סי' רפח ס"ה].

אבל דוחק לומר דכוונת הטור לאסור רק כשאומר להדיא שעושה מחמת זה, אבל יש לומר דבזה יש איסור ובכל גוני טוב להימנע מזה כמו שציין בבהגר"א להגמ' בנדרים, ולפ"ז אפשר לומר דיפרש הגמ' שם בחולין בכל גוני אפי' כהשי' המקילות ביותר שהביא בבהגר"א ומ"מ הזהיר להחמיר בזה מחמת הגמ' בנדרים שם ויש בזה גם הידור במצוות תמים תהיה לפי מה שנתבאר בדברי הראשונים בפירוש פסוק זה.

ואגב אורחן יש להעיר לכאורה סתירה ברש"י שם שכ' על דברי הגמ' אמר רב כל נחש שאינו כיונתן בן שאול אינו נחש, ופירש"י, כל נחש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה, ואח"ז אמרי' רב בדיק במברא, ופרש"י אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל, ולכאורה קשיא דרב אדרב, דמתחילה כ' רש"י דאם סומך וכו' ומשמע דאם מעשהו תלוי בתוצאה חשיב נחש, ושוב קאמר דרב גופיה עשה כן, והיה מקום לומר דתרתי בעי' כדי לאסור, אחד שסומך עליו ממש בדעתו והב' שעושה על פי זה, אבל אם רק עושה על פי זה ואינו סומך מותר, אבל בלישנא דרש"י משמע דבא לפרש מה חשיב שסומך שעושה מעשה כאליעזר וכו', וכך גם הפשטות שאם עושה על פי זה הוא בכלל סומך על זה [ומעין זה מצינו בחפץ חיים שהמספר לה"ר ששמע חשיב כקיבלו].

ואולי יש לומר דהיינו הך דמה שסומך בזה היינו שעושה מכל סימן זה דבר משמעותי אם הסימן אינו נכון עושה בזה נזק בלתי הפיך, וכך היה באליעזר עבד אברהם וביונתן בן שאול, ואז חשיב נחש, כל עוד שבטוח בנחש, ועצם מה שעל סמך הנחש עושה דבר שיגרום נזק גדול אם אין הנחש נכון הוא מוכיח שבטוח בנחש, אבל במברא גם אם יסע וגם אם לא יסע אין בזה נזק כ"כ וממילא לא חשיב שסומך על זה כשעושה מעשה כזה על סמך הסימן, והם דברים שיש בהם טעם.

או אולי החילוק ברש"י הוא אם מוציא בפיו הדבר כדברי הריא"ז והמהרי"ל והרמ"א הנ"ל, ובאמת גבי אליעזר מיירי שאמר כן להדיא וכן ביונתן בן שאול, וגבי רב לא נזכר שהיה אומר בפיו, אלא רק שלא היה נוסע אם לא היה מוצא אלא בקושי, אבל קצת תמוה אם נימא דזו כוונת רש"י שלא הזכיר ענין זה כלל שהאיסור הוא רק אם מדבר ושמחמת זה הותר גבי רב.

ולעיל כתבתי ברמז ליישב ברש"י עוד ע"פ המרדכי דלעיל דאולי עיקר מה שהיה נחש באליעזר ויהונתן הוא מחמת שלא היה שום טעם בסימן זה, וע"פ מה שכתבתי גם בדעת הר"ן דסנהדרין, ודוק, אבל הוא ג"כ מחודש מאוד.

ואולי החילוק הוא דהאיסור הוא רק אם מתנה מעיקרא שאם יארע כך יעשה כך וכו' אבל בלא שמתנה מראש מותר לו לעשות כמו הסימן, ובזה א"ש שאינו חולק על התוס' שם שנקטו שהנידון שם לאיסור, אבל לתי' זה צ"ע מ"ט פיתו נפל מפיו וכו' בסנהדרין שם אסור כיון שבהם הרי לא התנה מראש, ואולי צריך לבוא גם לחילוק בין אמר או לא אמר, דבסנהדרין שם אסור כיון שאמר כמ"ש הריא"ז ובאופן של אליעזר ויהונתן ג"כ אסור כיון שהתנה מראש וחשיב ג"כ אמר (ויל"ע אם בהתנה מראש חמיר דאסור גם בלא אמירה) ובאופן של רב עבר במברא הוא תרתי לטיבותא דגם לא אמר כלל וגם לא התנה מראש.

ויעוי' בבהגר"א הנ"ל סי' קעט סקי"א שדרך אחרת היתה לו בביאור הסוגי' ע"פ הרד"ק וכך נקט בדעת שאר הראשונים דהנידון אינו כלל משום איסורא אלא אך ורק האם צריך לחשוש כמו שהבאתי דבריו לעיל, ואם נאמר שגם רש"י סובר כן ג"כ לא קשיא מצד קושי' זו, אבל לא נראה שכך סובר רש"י שהרי כתב וז"ל, אף על פי שאין נחש, [פירוש] שאסור לנחש ולסמוך על הנחש, יש סימן, [פירוש] סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח עכ"ל, ומבואר שתפס בגמ' הנידון על נחש לענין איסורא.

[ושיטת הרמב"ם בביאור הגמ' בחולין שם צ"ב טובא, דהרמב"ם לכאורה מחלק בין בירור משמעות העבר לבירור עתידות, וזה מבואר לא כן בגמ' שם, וכמו שהקשה בביאור הגר"א, והרבה יש להאריך בדבריו בסוגי' זו בשיטת הרמב"ם דכל דבר שמחשב לעתיד הוא בכלל ניחוש, ובגוף ענין זה עי' מש"כ הרמב"ן בתשובתו הנדפסת בתשובות הרשב"א המיוחסות הנ"ל, וכן בראב"ד שם, וכן מש"כ הגר"א באופן כללי על שי' הרמב"ם בכל עניינים אלו ע"פ הפילוסופיא שכל ענייני הכשפים וחלומות ורוחות וקללות הם שקר וכן בעל הלשם מש"כ על התיחסותינו לדברי הפילוסופיא של הקדמונים, הבאתי בביאורי על המדרש הגדול פ' בראשית, והנה מאחר ששא"ר חלקו על הרמב"ם וגם יש שנקטו ששיטת הרמב"ם בנידונים אלו אתיין דלא כהגמ' וכך יש משמעות בדברי הגר"א הנ"ל הלכך גם אם נימא דלפי שי' הרמב"ם אין שום סימן המותר מ"מ לא נקטו כן הפוסקים].

ד) והנה יש לדון בזה ג"כ מצד מנהג ע"ז, וראשית כל יש לציין דבשנים האחרונות נתעוררו כמה נידונים לענין כמה דרכי טיפול שאינם נראים לעין הנחשבים על ידי העוסקים בהם כדרכי אבחון או ייעוץ על טבעיים ומקורם מקרב עובדי ע"ז, ורבו הדעות בהגדרת הדברים, האם יש בהם איסור מצד מנהג ע"ז מאחר ששרשו בע"ז או לא, ועיקר הנידון הוא מצד מנהג האמורי שהתבאר בעיקר באות הקודם, אבל מאחר שכבר רבו הדעות בדברים הדומים לזה (לגבי מוח אחד ומטולטלת וכיו"ב) לא נאריך בזה כאן שוב, והרחבתי בזה בתשובתי על מוח אחד וקצת הבאתי בזה בתשובתי על המדיטציה.

והנה בגוף דין זה נחלקו הראשונים דלרש"י (שבת סז ע"א) כל דבר שאין הרפואה נראית כגון לוחש על המכה אסור משום דרכי האמורי, ולהרא"ש (שבת פ"ו סי' יט) בלחש מותר בכה"ג ורק אם עושה מעשה ואי אפשר להבחין שהוא רפואה אסור, וכן פסק המשנ"ב (סי' שא ס"ק קה).

והר"ן (חולין כז ע"א) נקט שכל דבר שמרפא גם אם אין הרפואה ניכרת מותר, וכן פסק היש"ש (שבת פ"ד סי' כאן), וכעי"ז נקט בפתח הדביר (או"ח סי' שא ס"ט), והרשב"א (שבת סז ע"א ד"ה כל) נקט כעין דברי הר"ן והוסיף שדברים המסופקים ג"כ מותרין ואין אסור אלא דברים שבדוקים שאינם מועילים, ובמקום אחר כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' קסז) בנוסח אחר דרק רפואות שנזכרו בגמ' שם לאיסור אסור והשאר מותר, ויש ליישבו עם דבריו על הגמ' שם שכוונתו דהדברים שנתפרשו בגמ' הם בדוקים שאינם מועילים, וה"ה כל דבר בדוק שאינו מועיל, וכדברי הרשב"א בשו"ת כתבו הגמ"י [ע"ז פי"א ה"א] והב"י [ביו"ד סי' קעח] בשם היראים [סי' שיג] וכן בשו"ת מנח"י [ח"ו סי' פ] נקט שרוב הפוסקים סוברים כר"ן ונקט גם כדברי הרשב"א.

אבל בטיפול שמקורו מע"ז ממש הוא חמור יותר כמבואר בפוסקים ובשו"ע וכל דבר שמגיע מעובדי ע"ז ואין ברור מה הוא בדיוק יש שסברו שמדובר בטכניקות של ע"ז.

רק אכתוב בקיצור דלפי מה שראיתי קצת כתוב בענין קלפים אלו נראה שהדעת נוטה יותר לרוב אלו שהתעניינו בנושא, שקלפים אלו בזמן המצאתם בתקופה הראשונה לכל הפחות שימשו למשחק בלבד, ואם דבריהם נכונים לכאורה נמצא שלכאורה אי אפשר לטעון שיש שמץ ע"ז בעצם השימוש בקלפים (וסממני ע"ז שיש שם הם אקראיים ולא לשם ע"ז כמו שנתבאר וע"ד מה דתנן אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי וכו'), גם אם לאחר מכן נטפלו תקוות כל שהן על קלפים אלו, אלא לכל היותר יש לטעון דרכי האמורי מצד שמשתמש בחפץ כל שהוא שימוש שמבוסס על דעות תפלות של עובדי ע"ז.

אבל עם כל זה, עדיין צריך בירור על צורת השימוש בקלפים אלו כיום באופן גורל, כשייסדו צורת שימוש זו האם התכוונו לע"ז או לא (ויש להעיר שלכה"פ אחד מהקלפים מכיל איזה סממן של משמשי ע"ז ויש לדון אם התכוונו להאמין באלילות הע"ז בביצוע הגורל עם קלפים אלו או רק שאם עלה קלף זה פירשוהו מן הסתם לענין ע"ז עכ"פ בחלק מהמקרים).

עכ"פ לענ"ד אם יתברר שאין בגורל זה שמץ של ע"ז ואם אינו מתכוון שהתוצאה בודאי אמיתית אלא כגורל בעלמא שאולי יתן כיוון (וגם באופן לא יהיה בו שאר מיני בעיות הנזכרים כאן כגון התחברות לעל טבעי ולכוחות חיצוניים והתרכזות בעל מודע ועל טבעי וכיו"ב וצפית עתידות לפי זמנים וגם באופן שאינו מבטל זמן וממכר וכיו"ב) יש מקום לדון להתיר מדינא [עכ"פ כשאינו פועל לפי זה או להשיטות שמותר לפעול על פי סימנים על הדרך שהתבאר].

אולם לענ"ד דבר כזה לברר בעלי הגורלות מה מתכוונים באותו הקלף ובשימוש זה - אינו יכול להתברר ולא יתברר, ודי למבין, וכבר כתבתי מעין זה בתשובתי לגבי מדיטציה עי"ש.

[והנה גורלות על עתידות להשו"ע אסור כמשנ"ת וא"כ האופן שאולי יהיה מותר כאן (בהיתר רחוק כמשנ"ת) הוא רק לא בשביל העתיד ויל"ע אם זה אתיא גם כהדעה המקילה בתנאי ברמ"א סעי' ד' שאם יהיה כך וכו', אבל פסוק לי פסוקיך עדיף מסתם גורל כמ"ש הש"ך, וק"ל].

כיום יש שהכינו קלפים דומים לטארוט עם פסוקים וזה יותר קל שהרי כאן בודאי שאין משהו מכוון ישירות לכחות של ע"ז, אלא רק אם נאמר שהרעיון הגיע מע"ז, אבל אם עושה כן כגורל בעלמא או כמבחן אישיות בעלמא קשה לקבל שיש כאן צורה של ע"ז, אבל יש לדון מצד שימוש בפסוקים לצורך עצמו שהוא בעיה כמבואר במשנה בסנהדרין צ' ורק להגן שאני כמ"ש בגמ' בשבועות [טו ע"ב], מאידך גיסא יש מקום לטעון דמצינו דבדקי בספרא ובתינוק בחולין שם, מאידך גיסא מצינו בגמ' בסנהדרין קא ע"א דיש איסור להשתמש בפסוקים לצורך שירי בית משתאות, ויתכן שבענייננו אם מתייחס לפסוקים כדבר של לימוד מוסר ממנו ע"פ משמעותו האמיתית אין בזה איסור.

ועי' בספר חסידים (הוצאת מוסה"ק סי' תרמד) מעשה אחד אמר לבנו מדוע הלכת אחרי הבחורים הפריצים, א"ל לקחתי חבלי חכמים ומשכתים אל תחת כנפי השכינה, כי ראיתי שהיו חפצים לשחוק בקוביא, אמרתי להם תשחקו בפסוקים, מי שיאמר פסוק שסופו א' יאמר חבירו פסוק שראשו א', וכן על כל אות ואות, ומי שלא ימצא יפסיד, הרי עשיתי שלומדים תורה, ואמרו חכמים מקרבן לתורה, א"ל אביו עד שבאת למשוך ונמשכת ונלכדת בחבלי שוא ובעבותות החטאת, כי למדתם ד"ת להתלוצץ בהם ולשחוק, וזה כפרתך אל תלך בדרך איתם יותר, ועל אות ואות שיצא מפיהם צריך או תעניות או מעות לעניים שאין להם במה להשכיר מלמדים לבניהם, ותגרום שילמדו כנגד מה שהחטאת אותם ילמדון, וצריך אתה ללמוד לאותם שלא ידעו ללמוד כגון קטנים ויתכפר עכ"ל, ושם הכונה לאלו שעושים משחק בד"ת, דאסור להשתמש בד"ת וכ"ש לעשות משחק.

אולם לגבי מוח אחד יש שנקטו להחמיר כל עוד שהרעיון הגיע מע"ז ויעוי' במקומו מה שהבאתי בזה.

לגבי אם יש ממש בזה או לא, הדעת נוטה במושכל ראשון שאין ממש בזה, מכיון שאין שום מקור לזה לכאורה ומהיכי תיתי, ובפרט דבגמ' בפ"ו דשבת נאמרו גדרי קמיע מומחה וקלפים אלו אינם עומדים מן הסתם בכלל קמיע מומחה, וגם לא אתחזק בג' זמני ע"פ המבואר בחולין שם.

אולם יש לחכוך בזה, דבכ"מ מצינו ברז"ל שסמכו על סימנים עכ"פ כדבר שיכול לתת סימן בעלמא ולא תשובה וודאית (עי' בהוריות יב ובחולין שם ובדברי הפוסקים הנ"ל על הגמ' בשבת שם), ואולי יש דעה אחת מהדעות שהובאו ברמ"א הנ"ל [בסעי' ד] להתיר גורלות, ולכאורה בעצם גם שאין שום מקור לדבר זה מ"מ יש כאן צורה של גורלות או שילוב של גורלות עם סימנים, ולכן יש לדון אם שייך לומר שיש כאן איזה גורל וסימן לפי הענין, וכמובן שלא בכל דבר אפשר לעשות גורל ולא בכל צורה אפשר לעשות גורל וקלפים טמאים כאלה שיש בהם כל מיני סממנים של חיי או"ה ושימוש ע"ז שלהם גם אם אין בזה ע"ז בפועל ונועד מעיקרו למטרת משחק מ"מ הוא מגונה להשתמש בו לגורל ובודאי שכשמחליטים שצריך לעשות גורל יש לראות שגורלות אחרים כמו גורל בספר תורה שהזכירו המפרשים בחולין שם וגורל הגר"א בודאי יותר טובים מזה, ויש להתרחק מדברי טומאה המגיעים מעובדי ע"ז ומכילים סממני ע"ז.

ואם תתברר המציאות שבאמת יראו דברים היוצאים מגדר הטבע על ידי העיסוק בקלפים אלו, וכיון שידוע שאנשים יסדו שיטה זו של קריאת עתידות בקלפים אלו וטוענים שעשו כן במסתרים, יש בזה חשש אמיתי שמי שיסד דבר זה יסדו מצד הטומאה ולא מצד קדושה, אם לא דנימא שהיה להם קבלה קדומה על דבר שמועיל דומיא דקמיע מומחה והטביעוהו בצורת העבודה עם קלפים אלו אבל יש כאן חשד אמיתי שהוא מצד הטומאה, רק שעד כה באמת איני יודע אם יש למאן דהוא טענה על אירוע מיוחד על טבעי שאירע לו על ידי קלפים אלו.

ומ"מ אם קורא הדברים מול השכלים הנפרדים והכוחות העל טבעיים וכו' (כדברי אנשי קלפים אלו וכמו שיובא להלן אות ה') יש כאן שאלה של כישוף, ויש מהאחרונים שנקטו שהתקשרות עם כוחות חיצוניים הוא ע"ז [וכך אומרים בשם הגריש"א ועוד גדולים], ואם כי יש לדון בזה עכ"פ כך נקטו ואם כי עדיין יש לדון אם בכל אופן של התקשרות.

כאשר דנים בגדר האיסור חשוב לדון איזה גדר הוא דאם יש צד שהוא צורת עבודת ע"ז ואביזרייהו דע"ז ממש אפי' בלאו יש לדון מצד יהרג ואל יעבור במקום פיקו"נ אבל אם הוא איסור אחר אין בזה יהרג ואל יעבור [ולא שקלפים אלו יכולים לרפאות אלא אם ימצא איזה היכי תמצי אחרת שיהיה תלוי בנידון אם הוא יהרג ואל יעבור בכל דרך שיצוייר ויש הרבה דרכים כאלה].

אבל כישוף אינו יהרג ואל יעבור דלא הוה כאביזרייהו דע"ז לענין זה, וכדמוכח ברש"י סנהדרין סה ע"א ד"ה אסור וביו"ד סי' קעט וש"ך סק"ט, וכ' המהרש"ל (שו"ת סי' ג' ויש"ש חולין פ"ח יג) שמותר להתרפאות ע"י מכשף גוי במקום סכנה, אע"פ שיש חלקים בכישוף שהעושה אותם חשיב כעובד ע"ז (עי' קב הישר וזוהר פרשת בלק הובא במעם לועז פרשת בלק), מ"מ לא מיירי בזה הפוסקים בענין זה, ומ"מ להתרפאות בדרכי ע"ז ממש או בשם ע"ז מבואר בפוסקים דאסור וכמ"ש הראשונים במס' ע"ז גבי מעשה דבן אחותו דר' ישמעאל ע"פ הירושלמי שם.

שימוש בקלפים למטרת זיהוי אישיות באופן פסיכולוגי מקצועי רוב חששות אלו אינם קיימים בזה (אם אין בזה חשש ע"ז) ואם עובד בצורה לא מובנת ולא הגיונית ונתלית בכל מיני הסברים כשיקוף התת מודע וכיו"ב נכנסים בזה ג"כ לנידון הפוסקים לגבי רפואה שאולי מוסברת בתיאוריה ולא במציאות ובפרקטיקה.

[ובמטפלים וכיו"ב יותר נוטים להשתמש בקלפים אלו על מנת להצביע על תכונות מסויימות של התת מודע ע"פ מה שבוחר המטופל, ובעצם באים לראות בזה לפי דבריהם את פנימיות המטופל יותר ממה שהמטופל אומר ויכול לומר על עצמו באמצעות הקלפים שבוחר].

ה) וראיתי באחד מאנשי הקלפים הללו שכתב (עריכת תוכן דבריו) שהוא יכול לקרוא את הקלפים ע"י התקשרות עם כוחות וישויות חיצוניים בעלי חשיבה שאינם מוגבלים בגוף [מה שנקרא בלשון הרמב"ם השכלים הנפרדים] או עם האינטואציה הפנימית העל טבעית וכיו"ב, וציין שם שאפשר לקרוא דברים אלו בהרבה דברים וגם בקפה אפשר לקרוא, ויש לציין דבגמ' איתא דהיו יכולין המכשפים לקרוא דברים מכל מיני דברים כמו ומקלו יגיד לו (הושע ד, יב), וכן על ידי התבוננות באור הלבנה בקרקע החדר או החזקה במקל כמו שהובא בשם הגר"א (עליות אליהו הערה לה, והובא בקובץ ישורון ו עמ' תשיא ובספר הגאון עי' מה שכתבו בזה), ועי"ש שהגר"א נקט שצורת פעולה זו היא בודאי כשפים וחיצונים ושאמירה ע"פ מקל היא מדרגה קטנה שבכשפים (ולהחינוך דלקמן משמע שהוא בכלל קוסם אלא דאינו ברור בחינוך מה נכלל בלאוין ואם יש לאו כולל לכמה דברים).

(ואולי כעצה בעלמא אפשר לבדוק אם שייך לעשות אינטואציה זו באמת על המים כמו שמובא בגמ' בסנהדרין סז דכישוף לא קאי על המים, וכן לבדוק אם אפשר לעשות כן כשרגליו באויר דבזה ג"כ מבואר בחז"ל שא"א לעשות כשפים, ועי' ברש"י סנהדרין גבי שמעון בן שטח בשם הירושלמי, וכן גבי אין עוד מלבדו כשמהרהר אין עוד מלבדו יש שלמדו בגמ' בסנהדרין שם שאז אי אפשר לעשות לו כשפים, וכמובן שיתכן שיש סוגים שונים של כשפים וא"א לברר על סמך בדיקה זו בלבד, וגם הדבר נתון לדמיון פורה, אולם מ"מ אם זה לא יצליח כצפוי באופנים כאלה זה יכול לתת כיוון).

ועי' ברמב"ם פי"א מהל' ע"ז ה"ו מה שדן בדיני קוסם ולפי מה שתיאר שם מאוד דומה לניד"ד וז"ל, איזהו קוסם זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו הווה או שיאמר שראוי לעשות כן והזהרו מכך, יש מן הקוסמין שמשמשים בחול או באבנים, ויש מי שגוהר לארץ וינוע וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או בעששית ומדמין ואומרים, ויש מי שנושא מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, הוא שהנביא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו עכ"ל.
ועי' באריכות במו"נ ח"ג פל"ז ומחמת האריכות לא הבאתי דבריו כאן.

ויעוי' עוד בספר החינוך [מצוה תקי] שהגדיר הגדרות במעשה הקסם האסור המאוד דומות למה שנזכר מאנשי קלפים אלו, ומתחילה כתב בשם סהמ"צ להרמב"ם וז"ל, שענין הקסימה הוא המניע כחו ומחשבתו לחשוב במין ממיני התנועה, כאשר יעשו בעלי הכחות כולם שיגידו מה שיתחדש קודם היותו, ואמנם יתאמת להם זה בהיות כח המחשבה והשיעור מהם חזק מאד, וכתב על זה החינוך פירוש לפירושו (כלומר פירוש החינוך לדברי הרמב"ם), כלומר שמתבודדים במחשבתם וקובעים כל הכוונה וכל ההרגש שלהם על אותו הענין שיחפצו לדעת, ומתוך ההתבודדות והקביעות החזק והתפשטות כל המחשבה מכל עניני העולם הגופני תתערב נפשם עם הרוחנים הקולטים העתידות הקרובות כידוע בין החכמים, אבל מכל מקום אין כח בהם לעולם ולא אפילו בשדים לדעת העתידות הרחוקות, ולא יעלה אל המעלה הגדולה הזאת זולתי נביאי אמת, וגם בעתידות הקרובות לא ישיגו בהן הקוסמין כל האמת אבל יתקיימו דבריהם ברוב, ובענין הזה בעצמו אין כל האנשים שוים בו, אבל יש מהם שיש להם יתרון גדול בענינים אלו, כיתרון בני אדם בגבורה וענינים אחרים קצתן על קצתן, ואלה בעלי הכחות אין פעולתם בענין הזה שוה, כי יש מהם שיתבודדו במדברות לחשוב בזה, ומהם שיכה במטה אשר בידו בארץ מכות ממהרות זו את זו ויצעק צעקות משונות ויניח מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך עד שיבין במה שיהיה, והעיד הרמב"ם ז"ל שהוא ראה זה במערב פעם אחת, ומהם מי שיישר החול ויעשה בו צורות, וזה יעשו הרבה בני אדם במערב, ומהם מי שישליך אבנים דקים בחתיכת עור ויאריך להביט בם ואחר כן יספר דברים, ומהם מי שיעשה מלאכה זו בשעלי שעורים וגרגיר מלח ופחם מעורב בו, וזה מפורסם בינינו יעשו אותו תמיד לעינינו הישמעאלים והישמעאליות, ומהם מי שישליך חגורת עור בארץ ויביט בה ויגיד.
והכוונה בזה כולו להעיר כח נפש המביט.
ומכל ענינים אלו תרחיקנו תורתנו השלמה ועל כל זה נאמר [דברים יח, י], לא ימצא בך וגו' קוסם קסמים וגו' עכ"ל החינוך.

והנה גוף דבריו בודאי שאפשר ללמוד בהם מהצד השווה מי שמתבונן במחשבתו ומוציא מתוך הכוחות העליונים מידע לפי הכרטיסים שהוא רואה וזה נלמד במהצד השווה בדוגמאות שנזכר בדבריו.

ובתוך דבריו כתב דיני המצוה מבוארים במקומות מסנהדרין ותוספתא דשבת ובספרי, וצ"ע דלא בכל המקורות הללו נתפרשו להדיא ענין קסם אלא ענין מנחש ומעונן ודרכי האמורי, ואפשר דכלל כולם באיסור קסימה, ועי' ברמב"ם שמשמע שכלל כל דינים אלו בדין דרכי האמורי אלא שפירט בהם ענייני ניחוש לחוד וקסימה לחוד עי"ש.

ובטעם האיסור כתב שם טעם שהוא ג"כ לענין מנחש ומעונן וכיו"ב, וז"ל, וכבר כתבתי באזהרת לא תנחשו בסדר קדושים לאו כ"ט בסימן רנ"ג [מצוה רמ"ט] בטעם איסור ענינים אלו מה שידעתי, וראיתי בספרי הראשונים בטעם איסור זה, לפי שכל ענינים אלו מטעים ההמון, ויחשבו בשביל שיצדקו עליהם קצת מן הדברים שיגידו להם בעלי הקסם, שכל הפעולות שהם בעולם סבתם המזלות והכחות, וכמעט יקראו מן הכת הרע האומרים עזב אלהים את הארץ [יחזקאל ח', י"ב], ובעד זה הענין שהיה מפורסם הרבה בזמן הנביאים אמר הנביא [הושע ד', י"ב] עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו וכו', עכ"ל החינוך.

ובמצוה רמט לענין איסור מנחש כתב וז"ל לפי שענינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה, ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר.
ועוד שהם סבה להדיח האדם מאמונת השם ומתורתו הקדושה.
ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת.
על כן, כי חפץ השם בטובתנו, ציונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבוע בלבבינו כי כל הרעות והטוב מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע, והנחשים לא מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב [במדבר כ"ג, כ"ג] כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל עכ"ל.

ו) באופן שאומר ע"פ הקלפים שיום מסויים יוכל להתאים לדבר מסויים פשטות הגמ' שעובר על איסור, רק שבגמ' לא נתפרש באיזה אופן עובר על איסור, דהנה אם אומר שיום פלוני טוב לזריעה פלונית מצד סטטיסטיקות מזג האויר וכיו"ב פשוט שאין בו איסור, ויש מקום לתלות הדברים במה שהוא על טבעי או במה שתלוי בעתידות במה שיהיה, וכך המשמעות ברמב"ם שהובא לעיל שסובר דכל דבר שהוא על טבעי או עתידי שתולה הדברים בעונות ובזמנים עובר איסור מעונן בנוסף לשאר איסורים שיכולים להיות בזה, ויעוי' מה שכתב ע"ז הרמב"ן בשו"ת הרשב"א שציינתי לעיל.

ז) נידון שחוק הקרטין בבה"ל ריש הל' חנוכה, ובהרבה ספרים (ע' פרדס אליעזר על חנוכה שליקט בזה כמדומה עשרות מ"מ) האם היה בזה התייחסות לטארוט או רק למשחק של שחוק בעלמא ובזבוז זמן, וכמדומה שעיקר מה שדברו הספרים לא התייחס כ"כ לטארוט שכן הקלפים שהיו שימושיים לבזבוז זמן במקומותיהם של הפוסקים היה בעיקר סידרה אחרת של קלפים, והבעיה בהם של בזבוז זמן או שחוק בקוביא היא בעיה אחרת בקלפים שאין מטרתם בזבוז זמן אלא חיזוי עתידות שיש להם מטרה מוגדרת ואין העיסוק בהם מוגדר כבזבוז זמן אלא כדבר שיש לדון בו אם הוא אסור או מותר, ופשוט שדבר שהלוקח זמן מה שבעיני העוסק בו נחשב תועלתי אינו מוגדר כבזבוז זמן (במקרה שאינם מבזבזים זמן רב ובמקרה שאין נראה לחכמי הדור לפי הענין להצילם מטעותם).

וגם בספרים שהזכירו שיש קליפות בקארט"ן אעפ"כ לא דיברו על קלפי הטארוט אלא על שחוק הקארט"ן דהיינו משחקי קלפים כמו משחקי קלפים שלנו, אבל את גורל קלפי הטארוט כנראה שלא היה נפוץ בזמנם.