לא ראיתי להדיא לע"ע נידון על זה בפוסקים, אבל יש לציין לדברי הרמ"א שנהגו להקל כשהיה סיבה למות כגון בשעת דבר או מגיפה, ומשמע שם שגם אם עדיין הוא בשעת דבר או מגיפה, עדיין יש להקל בזה מאחר שיש לתלות ...קרא עוד

לא ראיתי להדיא לע"ע נידון על זה בפוסקים, אבל יש לציין לדברי הרמ"א שנהגו להקל כשהיה סיבה למות כגון בשעת דבר או מגיפה, ומשמע שם שגם אם עדיין הוא בשעת דבר או מגיפה, עדיין יש להקל בזה מאחר שיש לתלות המיתה בדבר, ועי' בסוגי' ביבמות בענין הנידון אם מעיינא גרים וכו' והנפק"מ בזה, ויעוי' בנו"כ שם בשם מהר"י ווייל דאם היו ב' פעמים מחמת דבר שיש לתלות בו שוב יש לחשוש לקטלנית ואין להקל לפי דעתו אלא רק באופן שפעם אחת היה מיתה מעמו ופעם אחת היה מיתה על ידי דבר.

והנה נחזי אנן דמבואר בסוגי' דגיטין וכן נפסק בשו"ע דעד גיל שמונים יש חזקת חיים ומשמונים ואילך אין חזקת חיים (ועי"ש עד מתי נמשך זמן זה), וא"כ לכאורה אם אחד מהבעלים הראשונים מת בשמונים ועכ"פ באופן שרק אחד מהבעלים הראשונים ולא שניהם (לחשוש למהר"י ווייל הנ"ל) אולי יש מקום לומר דיש לתלות המיתה במה שלא היה לו חזקת חיים והיה עומד למות כמ"ש בברכות יז הכל למיתה הן עומדין, א"כ יש חילוק עצום בין קודם שמונים שהוא בחזקת חיים לבין אחר שמונים שהוא עומד למיתה.

אולם יש לחלק בין מיתת מגיפה למיתה מעצמו בן שמונים, דבשמונים אין לו סיבה לחיות אבל גם אין לו סיבה למות, דאין לו דין חולה ולא גוסס ולא מסוכן, וא"כ סוף סוף יש לומר דמזלא דידה גרם למיתתו, וא"כ המזל עלול לגרום גם באדם צעיר.

וגם יש לדון דשמא מגיפה מיירי באופן שעכשיו אין חשש מגיפה וצל"ע בזה משא"כ באופן שבעל שלישי אינו בן פ' ועתיד להיות בן פ', דכאן הרי עתיד לבוא לידי סכנה, גם אם נאמר שהמזל הזה מסוכן רק מגיל פ', ומיהו אם עבר את גיל ההפלגה המבואר בגיטין שם ובשו"ע כ"א לפי שיטתו, ספק זה אינו שייך.

ומ"מ משום עיגונא אולי יש יותר להקל בזה, בפרט מה שמבואר שם בנו"כ שעיקר טעם ההיתר בזה הוא מכיון דדשו בה רבים שטעם זה נזכר בגמ' במקומות אחרים (עי' שבת קכט), אבל גם שם הוא רק בצירוף מה שמצאנו להדיא דעות בפוסקים להקל במגיפה ועי' בגמ' יבמות הנ"ל, ועי' בנו"כ שם דהרדב"ז הקיל רק בקטלנית דב' ולא בקטלנית דג' שרק בב' הקיל בצירוף שהחשש לקטלנית דב' הוא מספק מסכנתא, וא"כ לענייננו יש לדון בכל זה, ומסתימת הפוסקים לכאורה לא מצינו שהזכירו היתר זה.

יש בפוסקים שנקטו שאין איסור הושטה כלל, וכך הוא עיקר הדין, ומ"מ יש בזה מידת חסידות בודאי להרחיק מחשש נגיעה וראיה, ולמעשה יש בזה מנהגים שונים, ובהושטה של שימוש הוא נידון אחר, ובהושטה של דברי חיבה הוא חמור יותר לחלק ...קרא עוד

יש בפוסקים שנקטו שאין איסור הושטה כלל, וכך הוא עיקר הדין, ומ"מ יש בזה מידת חסידות בודאי להרחיק מחשש נגיעה וראיה, ולמעשה יש בזה מנהגים שונים, ובהושטה של שימוש הוא נידון אחר, ובהושטה של דברי חיבה הוא חמור יותר לחלק מהפוסקים ועכ"פ לבני ספרד, ובני אשכנז מקילים אף בהושטה של חיבה בצירופים נוספים ויש דעות בקרב פוסקי בני אשכנז (מהדעות שהובאו ברמ"א ונו"כ) שמקילים לגמרי.

מקורות:
לדעת הרשב"א [שו"ת ח"א סי' אלף קפח] האיסור באשתו נדה בלבד, וכך משמעות הגמ' בברכות סא ועירובין יח שרק במסתכל יש איסור ובפרש"י שם משמע דמיירי עכ"פ אפי' באשת איש, (ומ"מ אין קושי' מן הגמ' דהרי אפי' איסור הושטה בנדה שנהגו בכל ישראל לאוסרו אינו מבורר מדינא דגמ' לכו"ע וכ"ש הנח לאיסור הושטה שעיקרו לכמה פוסקים הוא ממנהגא, וגם בלאו הכי יש לטעון שהעונש המובא שם בברכות ובעירובין הוא לעובר איסור גמור ואעפ"כ גם במשתמש באשה אסור כדאי' בקידושין ע' ויש מקום לכלול הושטה בדיני משתמש באשה, אלא דשם בקידושין מיירי לענין השקאה שהוא שימוש של חיבה כמבואר לענין נדה בכתובות, אבל ממשמעות גמ' דקידושין שם משמע דאין זה מצד חיבה אלא מצד כל שימוש, ואולי יש לחלק בין הושטה של שימוש, כגון שמגביהה עבורו דבר מע"ג קרקע, להושטה של נתינה מרשותו לרשותה, ועכ"פ להשו"ע [שיובא להלן] שימוש באשה אסור רק בשימוש של חיבה כמבואר בלשונו להדיא), אולם בשל"ה [שעת האותיות שער הקו"ף קדושת הזיווג] כ' לחדש איסור גם באשת איש, ומיהו גם השל"ה בסוף דבריו אפשר שהסכים להרשב"א עי"ש.

ויעוי' בלשון הסמ"ק מצוה ל' שלא להרצות מידו ליד האשה מעות, ויש שציינו לדברי רש"י עירובין יח ע"ב שמרצה היינו מונה והיינו שמסתכל כדברי הגמ' והסמ"ק קיצר דברי הגמ' וא"כ אין ראי' לענייננו אפי' לא לענין א"א (כפרש"י שמפרש חלק מהסו' שם בא"א) וכ"ש לענין פנויה.

להלכה השו"ע והרמ"א באה"ע סי' כא ס"ה דנו בכמה דברים של חיבה מה דינם לענין אשה שאינה אשתו והמחבר החמיר מהרמ"א, עי"ש בכל פרטי הדינים, אבל גם המחבר שם לא הזכיר כלל איסור הושטה אלא רק איסור דברים של חיבה, ואף שהרמ"א הביא בדבריו את דברי הרשב"א הנ"ל ושם נזכר שמתיר גם הושטה מ"מ הביא מהרשב"א רק מה ששייך על דברי המחבר, למרות ועל אף שנזכר ברשב"א גם היתר השוטה, אולם לשון הבית שמואל שם על הרמ"א (בחלק שהביא הרמ"א את דעת הרשב"א) שכ' שבא להתיר בזה אכילה מקערה א' והושטה ולשון הרמ"א "בכל אלו הדברים" באמת צ"ע שמסתימת ל' הבית שמואל משמע שעד עכשיו היה צד לאסור הושטה, וצע"ק שהרי לא נזכר לא בלשון המחבר ולא בלשון הרמ"א עד עכשיו צד לאסור הושטה באשה שאינה אשתו אלא רק נזכר דברים של חיבה (בדברי המחבר) ואכילה מקערה אחת (בדעה הראשונה שהובאה ברמ"א שהיא דעת הבנימין זאב וכמדומה שגם בפנים הבנימין זאב לא נזכר לאסור הושטה, [ושו"ר בגן נעול ח"ג עמ' תיא שהביא מכמה אחרונים שלמדו בבנימין זאב לאסור גם הושטה, ואולי כך למד גם הב"ש, וזה התי' המחוור מכולם]), וצ"ע.
ובדוחק יש לומר דרק לרווחא דמילתא ביאר שיטת הרשב"א אף שעיקר מה שהובא ברמ"א לא הובא לענין פרט זה של הושטה ומ"מ גם ברמ"א גופא נלמד במכ"ש.

לגבי מנהג בני ספרד היום בפועל שמעתי מנהגים שונים בזה, וגם בקרב בני אשכנז נראה שאין המנהג מוחלט להקל בזה לגמרי בפשיטות, וכ"א ישאל לרבותיו.

ויעוי' בספר הגיוני הפרשה במדבר שהביא הרבה מקורות לנידון זה (והרבה מהמקורות בתשובה זו הם ע"פ מה שהובא שם), ומה שהביא שם בשם כמה אחרונים (אלף המגן תרנא בשם שדה חמד ונחמד למראה על בכורים דף קצג) שהעירו על המנהג שהשמש מסבב עם הד' מינים והנשים נוטלות מידו ומברכות, נ"ל שאין משם ראיה שאותם אחרונים אסרו הושטה באקראי, דהנידון שם על תפקיד שכל מהותו הוא להושיט לנשים באופן קבוע ומתמשך וזה דבר גנאי כמבואר במשנה בסוף קידושין ובמפרשים שם, ובפרט כשרוצה ומתכוון לשם מצוה שעלינו להודיעו שאינו עושה בזה מצוה אלא להיפך, כדי שלא יעמול לשם שמים בדבר שהוא היפך כבוד שמים.

ויעוי' להרב מבוטשאטש בעזר מקודש אה"ע סי' כא כב דלפי המבואר בשו"ע יו"ד סי' קצה ס"ד שנדה מותרת למסור בידה השמאלית להושיט לבעלה על השולחן אולי יש להקל גם בהושטה בא"א או בפנויה למי שמחמיר בהן איסור הושטה וכן שייך מדת חסידות להזהר כשאפשר בקל גם כשיש שם רבים (א"ה, ר"ל ובפרט כשיש שם רבים שאז אין חשש קירוב דעת ע"ד מש"כ הפוסקים לענין לאכול מקערה אחת במקום שרבים אוכלים, אלא ששם באמת אין קירוב משום שרבים אוכלים, ואולי מצד קירוב דעת נגע בה שכשיש רבים אין כ"כ חשש שיבוא לידי קירוב דעת והוא מעין דיני ייחוד, ועיקר ענין רבים מצויין נזכר ברמ"א הנ"ל וכאן הובא בתורת צירוף), ובהושטה ביד שמאלית אולי קיל במדת חסידות היטב (א"ה, ותיבות אלו האחרונות אינם ברורות כל הצורך למה כוונתו, ואולי כוונתו שמי שמושיט בידו השמאלית הוא קיל לענין מי שירצה לנהוג במידת חסידות שיכול לסמוך על זה, והוא קיל "היטב" כלומר שהוא קולא ברווח שאפשר לסמוך עליה, ובזה מובן ההקשר לתחילת דבריו, ואולי חסר מילת קישור בסוף דבריו, כמו ודוק היטב או ועיין היטב וכיו"ב) עכ"ד.

ונראה שיש שלמדו בדבריו שמדבר על איסור הושטה מיד ליד המבואר כאן, אולם המעיין בתחילת דבריו יראה שכל הנידון הוא לענין הושטת אוכלין ומשקין על השלחן מה שנאסר בנדה בודאות מדינא דגמ' מחמת קרבת דעת של חיבה, ומה שאסור אליבא דהמחבר כאן גם באינה נדה, ובזה הובן למה מתיר בשמאל כיון שאין בזה חיבה בשינוי כזה כמו בנידה, ולרווחא דמילתא הזכיר שיש רבים שבזה אין חשש שיבואו לידי קרבה אחרי זה.

ועי' בספר גן נעול פרק טז שהביא הרבה מקורות לנידון זה, ועי"ש גם מה שהרחיב בדעת המאירי בברכות שם שהוא יסודי בסוגיין כאחד המקורות הקדומים שאולי אסר הושטה עכ"פ לכתחילה, ועי"ש בעמ' תח שהביא ליקוט נפלא מהרבה מפוסקי דורינו שכ' להתיר בזה עי"ש.

ורק לתשלום הדברים אציין שמה שאומרים שהשו"ע מחמיר בזה יותר מהרמ"א אינו מוסכם ופשוט לגמרי שכן המחבר מפורש בדבריו שרק בהושטה של חיבה המבואר שם אסור, וברמ"א הרי הביא כמה דעות בזה וכאמור בשם הספר גן נעול שיש קצת אחרונים שלמדו בדעת הבנימין זאב (שהיא הדעה הראשונה שהובאה ברמ"א) לאסור כל הושטה, אולם באמת שאינו ברור כן בדעת הבנימין זאב שהרי אכילה יחד מקערה הוא דרך חיבה יותר מהושטה ויש לו מקור בגמ' לאסור עי' בשבת יא ובתוס' שם, והושטה אפי' בנדה אין לזה מקור המוסכם מן הגמ', ובפרט שבר פלוגתיה של הבנימין זאב הוא הרשב"א דרב גובריה ובפרט שברמ"א גופא לא משמע שהמנהג כהבנימין זאב י"ש בלשונו ב' פעמים מה שהזכיר לענין המנהג, ולכן למעשה הוא נכון לדינא שאין הרמ"א מחמיר יותר מהמחבר.

באחרונים (המקנה וראש פינה) משמע שהי' פשיטא להו להקל בזה, וכן נראה מהטעם שהובאו ברש"י ובראשונים לענין אחותו, ולכן למעשה יש להתיר עכ"פ לפי פרטי דין אחותו, ואמנם בספרי שאלות ותשובות מזמנינו מצאתי כמה דעות בזה. מקורות: התשובה לשאלה זו ...קרא עוד

באחרונים (המקנה וראש פינה) משמע שהי' פשיטא להו להקל בזה, וכן נראה מהטעם שהובאו ברש"י ובראשונים לענין אחותו, ולכן למעשה יש להתיר עכ"פ לפי פרטי דין אחותו, ואמנם בספרי שאלות ותשובות מזמנינו מצאתי כמה דעות בזה.

מקורות:
התשובה לשאלה זו תלויה האם הלימוד שבן מתייחד עם אמו היא דרשא גמורה ואז כאן כיון שאינה אמו תהיה אסורה, או אם הוא סברא ואז כאן תהיה מותרת כיון שנוהג בה מנהג אמו, ואמנם יש לומר לאידך גיסא דאפי' אם היא דרשה גמורה מ"מ באמו פנויה נימא כעין דאורייתא תקון, אבל זה אינו דבאמו א"א מאי איכא למימר ולא מסתבר שאמרו דבריהם לחצאין, ועוד דלגבי עריות מצינו שיש דברים שלא תקנו להחשיבה כאמו גמורה, יעוי' יבמות דף צח ע"א, אולם יש מקום לומר לאידך גיסא דגם אם אינה דרשא גמורה יש לאסור כיון שלענייני חתנות מצינו שיש דברים שלא תקנו להחשיבה כאמו ויל"ע, ולכאורה מסתבר שהיא דרשא גמורה דאל"כ היאך אפשר מכח סברא להתיר ייחוד עם אשת איש שהוא דאורייתא (אמנם שו"ר בהמקנה קידושין פא ע"ב שכ' בדעת רש"י שם שאחותו נלמד מתקנתא דאנשי כנה"ג דלהלן וא"כ משמע ששייך להתיר דאורייתא מסברא, ואמנם לענין אמו שם נקט שהיא דאורייתא, אבל מבאחותו לאחר תקנת אנכנה"ג לכאורה נלמוד להתיר אמו גיורת ועי' להלן עוד מה שנכתוב בדברי המקנה בזה), וגם מחשבון הדברים בגמ' משמע שהוא דרשא גמורה עי"ש בדברי הגמ', וצל"ע.

ועי' בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' יד שהאריך בזה טובא והביא כמה מ"מ מרש"י (קידושין פא ע"ב ד"ה ודר עם בתו) ומאירי (קידושין פה ע"ב) ופרישה (סי' כב סק"א) ועה"ש (שם ס"א) שהוא ענין דתקיף יצריה ע"פ הגמ' ביומא דלא מגרי איניש בקרובתיה וסיים שא"א להתיר על סמך זה דשמא הוא גזה"כ וכנ"ל, ומה שהזכיר רש"י שם דברי הגמ' דתקנתא דאנשי כנה"ג דלא מגרי אנישי בקרובתיה, דחה הראי' משם דשמא מה דלא מגרי איניש בקרובתיה הוא רק באופן שדינם כקרובים ודאיים אבל בל"ז מגרי בהו היצה"ר, ובטענה זו האחרונה איני מבין דבריו, דודאי שהכללים ביצה"ר הם כפי המציאות, ורק הטעם בזה הוא תקנת אנשי כנה"ג דכחלינהו לעיניה דהיצה"ר (סנהדרין סד ע"א), אבל היצה"ר עצמו מתנהל ע"פ כללי המציאות ואין חילוק בין אמו מן הדין לאמו שלא מן הדין כל שנוהגים זה בזה במנהג אמו גמורה לכל דבר.
ועי"ש שהאריך הרבה מאוד ונקט לנטות להקל בזה והזכיר שם שבדבר הלכה הל' ייחוד סי' ז סקי"ט נסתפק בזה, ועי' גם בשו"ת משנה הלכות חי"ז סי' לא שנתספק בזה והאריך הרבה ונטה להחמיר בזה.

והואיל דאתאן לזה יעוי' בראש פינה באה"ע סי' כב מה שכ' לגבי הנידון על ייחוד עם אחותו גבי מה דאמרי' בגמ' באותה שעה גזרו על הייחוד דפנויה אחר מעשה אמנון ותמר וכ' שם דקודם תיקון אנשי כנה"ג היתה אחותו כשאר פנויה, ודבריו צריכין תלמוד דאם התם קיימי' כשאחותו היתה כשאר ערוה א"כ מנא להו לבית דינו של דוד לגזור בפנויה מחמת אחותו שהיא ערוה ועוד למה להו לגזור כלל כיון שייחוד ערוה היתה אסורה לפניהם, ובעיקר הגדרת תמר ואמנון שכ' שם שהיתה אחותו מאביו צ"ע דהרי בת יפת תואר היתה כדאמרי' בסנהדרין כא ע"א ובתוס' קידושין כב ע"א, והיתה מותרת לאמנון, עי' להר"א מזרחי עה"ת בפ' שופטים כא יא.

ומיהו ברש"י סנהדרין כא ע"א, ורד"ק שמואל ב יג א כ' שהיתה בתו של דוד מביאה ראשונה ולפ"ז באמת הנידון אם מותרת להתיחד עם אמנון או לא (עיקר הנידון בראש פינה שם) הוא אם אחותו דגיות הוא כדין אחותו דיהדות, ואם הראש פינה למד כרש"י ורד"ק א"כ הבין בפשיטות דאחותו דגיות היא כאחותו דיהדות לענין יחוד אבל לא לענין נישואין דבאחותו מאביו עסקי' שמותרת כמ"ש ביבמות צח ובשו"ע יו"ד סי' רסט (ואע"פ שיש דעה ברמ"א באה"ע בשם או"ז לאסור בכה"ג שהבן נולד ביהדות אבל הפשטות הוא להתיר וכתבתי בזה בתשובה אחרת), ובזה מיושב גם שאר הקושיות על הראש פינה, דמטעם ייחוד דאחותו לא היתה איסורה באיסור ערווה ורק מצד להתיר שאין חשוד על אחותו הי' מקום להתיר וע"ז תירץ מה שתירץ, ואחר שאירע מכשול בדבר שאינו איסור ערוה גזרו ייחוד גם בדבר שאינו איסור ערווה.

ומצאתי בספרי התשובות הנזכרים (בצל החכמה ומשנה הלכות) שבדברי המקנה בקידושין פא ע"ב שג"כ מבואר ברעיון הדברים שאמנון היתה אחותו לענין תקנתא דאנשי כנה"ג שלא לענין ערוה כעין מה שביארתי דברי הראש פינה הנ"ל (ומהמשנ"ה העתקתי גם דעת רש"י סנהדרין הנ"ל דס"ל כרד"ק), ואחר שעיינתי בדבריו בפנים נראה שהבין בכל דבריו דאחותו גיורת נחשבת אחותו לענין ייחוד, (היינו מתחילת דבריו שמקשה דכיון שדוד גזר דומיא דאמנון א"כ נימא שגזר גם באמו גמורה עכ"ד, ומאי קושי' הרי אמו היא אמו אמיתית, אלא חזי' שלא חילק בזה, וכן מהמשך דבריו, שבא ליישב ששם חמיר כיון שלא היתה ערוה גמורה, (היינו דלכך אינו פורש ואינו מתיירא כיון שאינה ערוה גמורה), ולמה לא יישב טפי מזה, דשם חמיר כיון שאינה אחותו מצד הדין ולא מטעם ערוה, וכן מהמשך דבריו שדחה היישוב והביא ראיה מסוטה ז' דגם בכה"ג שרגילין זב"ז יש להחמיר יותר בערוה, ולמה לא תי' כנ"ל דכאן לא רק שאינה ערוה אלא אינה אחותו כלל, וגם מה דמסיים המקנה שמ"מ אחר תקנתא דאנשי כנה"ג לא מגרי איניש בקרובתיה ור"ל דהשתא שרי באחותו כפרש"י [שע"ז קאי המקנה] א"כ הרי מיירי על הך אופן גופא שהביא מאמנון ותמר [לפי פירושו שהיתה אחותו גיורת שהוא כרש"י סנהדרין והרד"ק הנ"ל] שבאופן זה גופא האידנא אחר תקנתא דאנכנה"ג שרי), ואמנם יעוי' בספרי התשובות הנ"ל מש"כ בדעת המקנה, ומש"כ המשנה הלכות שם על דברי המקנה לא הבנתי.

ובשם האג"מ והגריש"א שמעתי להתיר בזה, ומסתימת השמועה משמע דהיינו כאמו ממש ולא כהגבלות הדינים שיש לאחותו, וצל"ע במקורי הדברים.

היה בזה ענין להראות הנהגת הקב"ה עם ישראל במדבר שהוא על טבעי, וכמבואר כן בשמו"ר כה ה ובפסיקתא דר"כ פיסקא ויהי בשלח, ששם מתייחסים להדי' לאבחנה שהבחנת שההנהגה עם המן ובארה של מרים היה להיפך וכמו ששמתם לבכם לזאת. והטעם ...קרא עוד

היה בזה ענין להראות הנהגת הקב"ה עם ישראל במדבר שהוא על טבעי, וכמבואר כן בשמו"ר כה ה ובפסיקתא דר"כ פיסקא ויהי בשלח, ששם מתייחסים להדי' לאבחנה שהבחנת שההנהגה עם המן ובארה של מרים היה להיפך וכמו ששמתם לבכם לזאת.

והטעם משום שכל הנהגת המדבר היה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, שזו היתה הנהגה טבעית למקבלי התורה כמ"ש במכילתא ר"פ בשלח גבי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן וכמ"ש עה"פ בירמיה הדור אתם ראו וגו'.

אסור. מקורות: בפוסקים מוכח מכ"מ שסדין או שמיכה דינם כבגדיה (ראה פסקי משנה הלכות עמ' מו, סוגה בשושנים פ"ג ס"ח, וע"ע בדרישה קצד ס"ד והו' בסדרי טהרה סק"ח), וממילא יש בזה האיסור של נגיעה בבגדיה שהוא אסור כמ"ש התשב"ץ (ח"ג ...קרא עוד

אסור.

מקורות: בפוסקים מוכח מכ"מ שסדין או שמיכה דינם כבגדיה (ראה פסקי משנה הלכות עמ' מו, סוגה בשושנים פ"ג ס"ח, וע"ע בדרישה קצד ס"ד והו' בסדרי טהרה סק"ח), וממילא יש בזה האיסור של נגיעה בבגדיה שהוא אסור כמ"ש התשב"ץ (ח"ג סי' נח סק"ט והובא בפתחי תשובה סוף סק"ג), וכן מבואר בהרבה פוסקים איסור נגיעה בבגדים (עי' חיים שאל להחיד"א ח"ב לח מג, ערוך השלחן ס"כ, ועוד).

מותר. מקורות: כ"כ מו"ר במשמרת הטהרה סי' קצה סקנ"ט, וכן הביא אאמו"ר שליט"א בבנין בית נאמן שיש מתירים, ועי' בספר אבני דרך טו סי' קסב שהביא הרבה מ"מ בזה, וכן במה שהובא בתפארת הטהרה פ"ו טו, ובקובץ מצא חיים עמ' ...קרא עוד

מותר.
מקורות: כ"כ מו"ר במשמרת הטהרה סי' קצה סקנ"ט, וכן הביא אאמו"ר שליט"א בבנין בית נאמן שיש מתירים, ועי' בספר אבני דרך טו סי' קסב שהביא הרבה מ"מ בזה, וכן במה שהובא בתפארת הטהרה פ"ו טו, ובקובץ מצא חיים עמ' מ, ולא אכפול בכל המ"מ בזה, רק בקיצור אציין שהדברים מסתברים שכן המקור לאסור שכיבה במיטתה אינו מן הגמ' אלא מן הגאונים מסברא שמביא לקירוב מק"ו מדברים אחרים שמביאים לקירוב שנאסרו, וא"כ באופן כזה שאינו צורה של קירוב דעת כל עוד שאין ידוע שיש עי"ז קירוב או הרהור אין מקור לאסור.

יכולה להתחיל את ספירת הנקיים בתוך הי"ד ימי טומאה ובסופם לטבול בליל ט"ו, ואם טבלה קודם ליל ט"ו לא עלתה לה טבילה. מקורות: יו"ד קצד א.

יכולה להתחיל את ספירת הנקיים בתוך הי"ד ימי טומאה ובסופם לטבול בליל ט"ו, ואם טבלה קודם ליל ט"ו לא עלתה לה טבילה.
מקורות: יו"ד קצד א.

הדין מבואר ביו"ד קצד ד ששיליא בפני עצמה מחייבת י"ד ימי טומאה ושיליא לאחר ולד תוך כ"ג יום אינו מחייב בעוד י"ד ימי טומאה, אבל כ"ז בולד חי, אבל לאחר נפל השיליא מחייבת בעוד י"ד ימי טומאה משום ספק ...קרא עוד

הדין מבואר ביו"ד קצד ד ששיליא בפני עצמה מחייבת י"ד ימי טומאה ושיליא לאחר ולד תוך כ"ג יום אינו מחייב בעוד י"ד ימי טומאה, אבל כ"ז בולד חי, אבל לאחר נפל השיליא מחייבת בעוד י"ד ימי טומאה משום ספק נקבה.

הדבר מעיקרו אסור להיעשות אך במקום צורך גדול ואין ברירה אחרת יש להקל בשינוי מפני כבוד הבריות, אבל לא באופן של הצעה אלא של כיסוי מקומי בלבד. מקורות: הנה דין זה של איסור הושטה גופא אינו מוסכם בראשונים שהוא אסור מן ...קרא עוד

הדבר מעיקרו אסור להיעשות אך במקום צורך גדול ואין ברירה אחרת יש להקל בשינוי מפני כבוד הבריות, אבל לא באופן של הצעה אלא של כיסוי מקומי בלבד.

מקורות: הנה דין זה של איסור הושטה גופא אינו מוסכם בראשונים שהוא אסור מן הדין דלהרמב"ם שרי ועי' באור זרוע, וכ"ש אם הנידון כאן באופן של זריקה שלדעת כמה פוסקים הוא קל מהושטה [רשב"ץ ח"ג נח, כנה"ג בהגה"ט יו"ד קצה ט ומהריק"ש על השו"ע שם], ובזה היה מקום לדון מה הדין לצורך, אולם כאן יש חשש לאיסור נוסף של הצעת המיטה, שאסור מדינא דגמ', ואיך נתיר מסברא דבר כזה לפי מקום הצורך, וכן מצינו במישוש הדופק דגם הרמ"א לא התיר [קצה יז] אלא במקום פקו"נ, אם כי אי משום הא היה מקום להציע פתרון שתכסהו בלא מצעים אלא בכיסוי באופן מקומי כשדי בכך, אבל גם בזה אפי' אינו אלא רק הושטה הרי פוסקי זמנינו נקטו להחמיר בהושטה אפי' בשעת הדחק, ומהם האג"מ והשבה"ל והאול"צ דלא כהציץ אליעזר [עי' מ"מ בזה בס' אבני שוהם על השו"ע שם], ואולם החיד"א ביוסף אומץ ספ"ה התיר לצורך מצוה בזריקה, אבל לדידן דנהגי' כהרמ"א שאוסר זריקה שמא יש מקום לומר דה"ה אפי' לצורך מצוה, וכ"כ הרבה אחרונים ופוסקי זמנינו שלא להקל בזה [ומהם הבית יצחק ודרכי תשובה ושבט הלוי ועוד כמה פוסקים, ראה מ"מ בזה באוצר הלכה על השו"ע קצה ב], וכן ראיתי שדנו כמה אחרונים לענין סומא שיכולה לסייע בהליכתו בשינוי ע"י מקל ובמקום חשש שיפול יכולה לסומכו [עי' דברי הגרשז"א ועוד כמה אחרונים באוצר הלכה על השו"ע שם עמ' קלז], ויש שהקילו במקום הפסד ממון גם לתפוס מידה באופן שאינו הושטה [עי' שם עמ' קמב], וכ"ש הכא שיש כבוד הבריות, ויש להזכיר קצת בזה דין טבעת בקידושי נדה שדנו הפוסקים מה יעשה והיאך יעשה ומ"ט, וזה הזכרתי רק כסניף, כיון שרבו הדעות בזה, וכן יש לציין מה שהרבה אחרונים הקילו לענין שימוש חולה שמותר אפי' אין בו סכנה [עי' מ"מ רבים באוצר הלכה קצה סט"ז עמ' רכז רכח], ואע"פ שאין למדין זמ"ז מ"מ בחולה מצינו שהקילו חז"ל כמה דברים וכן בכבוד הבריות, וכיון שראו האחרונים לחדש להקל בכה"ג כל שאינו מטעם חיבה והוא צורך גדול, א"כ בצירוף מה שזריקה קל והקילו בו במקום צורך גדול יש להקל כנ"ל גם בניד"ד בשינוי ובלא נגיעה ובלא דרך הצעה ועל דרך שנתבאר בסומא כנ"ל.

אף שלכתחילה צריך שיהיה אחר הנץ החמה, אך בדיעבד אם היה אחר עלות השחר די בזה. מקורות: ע"פ מגילה כ ע"א, ועי' תוס' נדה סט ע"א ד"ה שבעה.

אף שלכתחילה צריך שיהיה אחר הנץ החמה, אך בדיעבד אם היה אחר עלות השחר די בזה.

מקורות: ע"פ מגילה כ ע"א, ועי' תוס' נדה סט ע"א ד"ה שבעה.