שונות

הנה עצם מה שמותר להשתמט גם בשקר זה מבואר במשנה בנדרים כז ע"ב נודרין להרגין וכו', ובתוס' שם לח ע"א מכאן יש לסמוך עכשיו לישבע ע"י  הערמת לבו, כשרגיל לישבע שבועה למושל העיר שלא יברחו ממדינה או כיוצא בזה, שיחשוב בלבו היום או שום תנאי אחר, ובלבד שלא יסתור בפירוש מה שבלבו את מה שבפיו, כמו אם מפרש לו המושל בהדיא לעולם ועתה אם יחשוב בלבו היום א"כ יסתור את מה שבפיו, אלא יחשוב בלבו על זמן שאין אני באימה תחת ממשלתך עכ"ל (ונדפסו רק בתוספות של דפו"ח שלא נפגעו מהצנזורה), ואע"ג דמיירי שם באופנים שהוא משתמע לשני פנים, מ"מ פשיטא דהיינו רק מחמת שנזכרה שם שבועה.

וגם באופן שמבטל בלבו בלא משתמע לב' פנים אפשר שיש פוסקים שמתירין (עי' ש"ך יו"ד סי' רלב סקל"א, ומאידך ע"ע דגמ"ר שם), מ"מ כל זה לענין שבועה אבל לענין שינוי הלשון בלבד לא ס"ד כלל לאסור היכן שמוכרח לשנות בפניהם כגון בליסטים או גזלן.

ואם יש צורך מותר גם לשקר בפניהם גם באופן שאינו משתמע לשני פנים מאחר שהם ליסטים גמורים וצריך להציל מהם.

ובניד"ד יתכן שמוגדר כסכנת שמד שאף לחלל שבת יהיה מותר כדי להציל מצבא זה, מאחר ויש כאן ספק נפשות כמ"ש השו"ע בהל' שבת ס"ס שו שסכנת שמד חשיב סכנת נפשות, ואפי' בספק מותר (כ"כ בשוע"ר סי' שוס כ"ט וקצש"ע סי' צב ס"י, וכן למד בשו"ת בצל החכמה ח"ו סי' עז במשנ"ב שם סקנ"ז, ועי' נשמת אדם כלל סח סק"א שהסתפק בזה, וספקו צ"ע דממ"נ אם לא חשיב כפקו"נ גם על ודאי א"א לחלל שבת ואם חשיב כפקו"נ הרי גם על ס"ס מחללין שבת ברוב האופנים, ויל"ע), ואפי' אם הספק מוגדר כספק קלוש אבל כל שהוא מתיירא וחושש לעצמו ואין הוכחה מוחלטת שאין החשש נכון, ממילא הדין מוגדר לגביו כפקו"נ כמ"ש האג"מ, וא"כ כ"ש שמותר לשקר עבור זה.

ועי' עוד בנדרים סב ע"א גבי עבדא דנורא אנא ובניד"ד שאין חשש ע"ז פשיטא דשרי, וכל מה שהזכירו הפוסקים (ראה שכנה"ג יו"ד סי' קנז אות ט ובית לחם יהודה שם) שההיתר הוא רק במשתמע לב' פנים פשיטא שהאיסור באם אינו משתמע לב' פנים הוא רק משום שמזכיר על עצמו שם ע"ז, עי' בשו"ע שם, אבל באופן שאינו אומר על עצמו שום איסור שרי, ואפי' הצלת ממון מגזילה שרי לומר עבדא דנורא אנא, עי' בבית לחם יהודה שם, ואפי' בע"ה לחלק מהפוסקים שרי (עי' בית לחם יהודה שם וע"ע שכנה"ג שם), אף שאומר לשון דמשתמע ממנו עבודה זרה, וכ"ש בניד"ד שהוא רק שקר בלבד וכדמוכח שם שכל נידון הפוסקים רק מצד שמזכיר על עצמו שם ע"ז.

וע"ע בחיבור אמת קנה (הנדפס יחד עם חיבור משפטי השלום) של אאמו"ר שליט"א בפרטי דיני שקר לתועלת, ועי"ש שהביא בשם הגר"י קמנצקי ועוד גדולים שהגדרת אמת ושקר האמיתי הוא שונה מהגדרתינו דלפעמים בפקו"נ וכיו"ב השקר האמיתי הוא לומר אמת ולהסגיר עי"ז אדם לרוצחים וכיו"ב, ועי"ש עוד קצת מעין זה בשם החזו"א.

ואע"ג דמבואר בשלהי פיאה פ"ח מ"ט שיש עונש למי שמשקר בזה שאומר על עצמו שיש לו מום, מ"מ שם מדובר על אדם שמשקר כדי לגזול צדקה, אבל מי שמשקר בהיתר לצורך מצוה הרי אין בזה האיסור (דעיקר איסור שקר לכמה ראשונים הוא רק שמשקר לצורך גניבת ממון וכיו"ב, אבל בלא זה כשהוא לצורך מצוה באופן שהותר לשנות בלשונו כמו בניד"ד הוא רק מצוה, עי' להגרח"ק בביאורו במס' כותים, והביאו אאמו"ר בריש הפרק הנ"ל), וממילא אין בזה עונש.

ובזה מובן למה הרמב"ם בסוף הל' מתנות עניים (פ"י הי"ט) הביא להלכה רק דינא דהעושה עצמו עני ולא הביא דינא דמי שעושה עצמו חיגר או סומא, וכן הלך בדרכו השו"ע יו"ד סי' רנה ס"ב, והטעם לענ"ד פשוט כיון שלהרמב"ם כל החטא במה שעושה עצמו חיגר או סומא הוא רק במה שמרמה הבריות ליתן לו צדקה על ידי זה אבל אם אינו עושה כן ברמאות למטרה זו וכיוצא בה אינו בכלל דין המשנה שם כלל, ואין עליו ההבטחה שאינו מת עד שיהיה במום זה.

ויותר מזה איתא בירושלמי והובא להלכה בדרך אמונה על הרמב"ם שם שמותר לעשיר לומר על עצמו שהוא עני אם עושה כן לצורך עניים ליטול מקופה של צדקה ולחלק לעניים, וכ"ש בנידון דידן, ובזה אין הבטחה שאינו נפטר מן העולם עד שייעשה כזה (דהיינו ההבטחה שמי שעושה עצמו עני לא ייפטר מן העולם עד שיהיה עני אינו נוהג במי שאינו משקר לעבירה אלא למצוה).

אע"פ שמצינו שלפעמים אירע לאדם כמו שפצה פיו גם כשהיה לצורך מצוה, כמו גבי יפתח והיה היוצא וגו' (שופטים יא, לא) כדאמרי' מעין זה בתענית ד ע"א, וכן גבי אחוה דשמואל בפ"ג דמו"ק יח ע"א, ואפי' לגבי הברחת המכס גופא שנתבאר לעיל שיש אופנים שמותר, משמע בפרק ערבי פסחים שגם במקום שהוא מותר אינו כדאי עי"ש, מ"מ עיקר העונש נאמר כשמשקר באיסור, ואם בניד"ד הסכנה היא רבה הרבה יותר כשיאמר האמת בודאי עדיף שישקר באופן הנ"ל ויכנס לחשש קל של סכנה מדיבור משיסתכן בפועל.

וגם יתכן דבאופן שהדיבור עצמו נצרך למצוה ועושה כהוגן יש לו הגנה ע"י המצוה, ועי' פסחים ח ע"ב, וע"ע שבת סג ע"א, וע"ע סוטה כב ע"א.

ואין להקשות ממ"ש בגיטין מה ע"א שאין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, דאפי' אם נימא שכאן שייך לדין אין מבריחין את השבויין, מ"מ כבר כתב החו"י סי' ריג דפשוט שכל יחיד שיכול לברוח בורח ואין לו לחוש לשאר השבויים שם ואפי' מידת חסידות ליכא בזה, והובא בפת"ש יו"ד סי' רנב סק"ו, ואמנם יתכן דשייך עכ"פ שלא להשתדל עבור אחרים לברוח באופן זה, ויל"ע אם שייך דין זה גם בשבויים שעדיין לא נשבו וגם באופן שפועלים כביכול בשם חוקים ומשפטים.

לכאורה בכתמי ודאי בנות ספרד לא תברכנה ובנות אשכנז כן ובכתמי ספק לא.

מקורות: בוסת ודאי (ולכאורה ה"ה בכתמי ודאי לשיטות הנוהגים להשוות כתמי ודאי דעלמא לוסת דעלמא) כדאי הוא החת"ס לסמוך עליו ולברך (לבני אשכנז בלבד) בפרט דגם הפת"ש שהביא עוד דעה בזה (כדלהלן) לא הביא דעה דס"ל להדיא שלא תברך.

אבל בכתמי ספק (דהיינו שכל טומאת הכתם אינה ברורה לדינא) נראה שלא תברך, דהרי כל ברכה זו על טבילה בתוך ימי טהרת לידה אינו ברור שיש לברך כמ"ש הפת"ש בשם התשובה מאהבה בשם הנוב"י ועי' בדגמ"ר שם.

ובלאו הכי דעת המחבר שלא לברך כלל ברכה על מנהג אפי' במקום שלמנהגינו יש לברך, והרי הגר"א חשש לדעת המחבר (וכן החזו"א בהלל של ליל פסח שמעתי שביקש שיוציאוהו, ויתכן שטעמו שרק במנהג ברור כמו ר"ח אפשר לברך ולפ"ז לא שייך לכאן אבל אולי יתכן שטעמו שרק מנהג שפשט לברך עליו מברכים ואין להוסיף ברכות ולפ"ז שייך לכאן אבל הטעם הראשון נראה יותר).

ואף דלדידן נשים יכולות לברך על מנהג מ"מ יש לצרף דגם ברמ"א יש סתירות בזה דבמקום אחד כ' הרמ"א דרק אין למחות באשה שמברכת.

וכאן מאחר שהוא כתם ספק גריעא טובא אע"פ שיש צד שבכל טבילה לחומרא מספק אפשר לברך מ"מ בצירוף כל הנך (וגם כל ענין ברכה על טבילה אחר כתם אינו מוסכם לכו"ע שיש בזה בזה ברכה) הלכך גריעא טובא חובת הברכה וספק ברכות להקל.

ובפרט שכאן גם לפי הצד שיש ברכה רמת החיוב בזה הוא חיוב מנהג או אף תקנת הגאונים שהוא יותר קל מספק ברכות דעלמא (וכמו שמצינו ששכח אזכרת מנהג ותקנת הגאונם בתפילה וסיים הברכה אינו חוזר ושכח תקנת חז"ל חוזר, עי' בה"ל סי' רכז).

יכולה להסיר הבגד המלוכלך ואינה חייבת להשאר לבושה בו, ותלבש בגד נקי ובדוק מדם.

מקורות: ראה רמ"א יו"ד סי' קצו ס"ג לגבי שעת הדחק כגון בדרך, וע"ע רמ"א או"ח סי' תקנא ס"ג לגבי ההנהגה בת"ב.
ולא הוצרכתי לכל זה אלא משום שראיתי מורה אחד שהורה (בטעות) שאינו מכיר היתר ופתרון לזה.

מבואר בקידושין מ ע"ב גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה, וכן בברכת אהבה רבה אומרים ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולכן מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים נדחית מפני ת"ת כמ"ש במו"ק ט, ולכך שבחו חז"ל במס' אבות כל שמעשיו מרובין מחכמתו ושיראתו קודמת לחכמתו, ובכמה מקומות שבחו חז"ל כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים יותר ממי שעוסק בתורה בלבד (עי' ע"ז יז ע"ב ויבמות קה ע"ב), ולכך אמרי' ביבמות קט ע"ב כל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו, משום שצורת לימוד התורה היא לקדש את האדם בדרכיו ובמעשיו, ולכך פסק בשו"ע יו"ד סי' רמג ס"ג שת"ח המזלזל במצוות אין לו דין כבוד ת"ח אלא הרי הוא כקל שבקלים, ועי' במסילת ישרים בריש ענין הזהירות מש"כ על מה שאמרו חז"ל בע"ז דף כא שתורה מביאה לידי זהירות, שעל ידי ההתבונות בתורה ובמצוות מדקדק במעשיו ובדרכיו.

ויש בתורה גם ענין סגולי שמקדש את האדם כמ"ש בדרך ה' שהקב"ה יצר מציאות מעין אמיתת מציאותו שהיא התורה כדי להדבק בה.

הנה ראשית כל להביא מים בכלי שיש בו נקב כל שהוא אי אפשר, דלכתחילה אין עושין כן כמ"ש בשו"ע יו"ד סי' רא ס"מ.

ואף דבנקב גמור כשיעור הגדול בשולי הכלי יתכן דיש בזה היתר עי"ש בט"ז ובסוף הסעיף השו"ע, ואפי' אם הביא מים בדיעבד בכל כלי נקוב, אבל עדיין לא שייך שיהיה מקווה במטוס, דהמטוס הוא כלי גדול, ומשנה היא בפ"ד דמקוואות מ"ה שאין מטבילין בכלים וכן פסק בשו"ע [סי' רא ס"ו].

ואע"פ שכלי שמחזיק מ' סאה אינו מקבל טומאה אבל לגבי הרבה דיני כלים נחשבים כלי, וכן לגבי דיני מקווה ומים שאובין, כמ"ש בהגהות מרדכי שאחר מס' קידושין רמז תקס.

ואמנם אין שאובין בשלג וקרח [יו"ד סי' רא ס"ל], ולפ"ד המחבר שייך לטבול בשלג וקרח גם אם היו שאובין (ויש מחמירין כמבואר ברמ"א שם ועי"ש עוד בש"ך בשם הב"י שאין לעשות מעשה בדאורייתא נגד האוסרין עי"ש).

אבל יש לעיין אם מותר לטבול בהם בזמן שהם בכלי ואינו מחובר לקרקע דאולי דינא הוא שאין מטבילין בכלים כלל גם כשאין דין שאובין.

ונראה דלא, דהרי פסול טבילה בכלי חמור שהוא ודאי דאורייתא וטבילה בשאובין אינו מוסכם שהוא מדאורייתא כמבואר בתוס' ב"ב סו ע"א ד"ה מכלל.

ויעוי' בתוי"ט רפ"ה דמקוואות ומה שהביא שם בשם הב"י, ומשמע לפ"ז דדינא הוא שאין מטבילין בכלים גם כשאין איסור שאובין, וכן מבואר ממה שהביא בהגהות זקני רעק"א סי' רא ס"ז סק"ב בשם הראב"ד המובא בשו"ע סי' קצח סל"א עי"ש.

(וגם המחבר דעליה קאי קושיית רע"א שם לא מכשיר אלא בקבעו בארץ בצירוף התנאים המבוארים שם).

וכן ראיתי מובא בספר שערי מקוואות בשם האחרונים (צפנת פענח סי' צא ושו"ת באר משה ח"ז קונטרס אלקטריק סי' צב) להביא עוד ראי' לזה מסוגי' דגל שנתלש (ראה רש"י חולין לא ע"ב) דמבואר שם ג"כ שאין מקווה מטהר אלא כשהוא ע"ג קרקע (וכן ראיתי להגר"י זילברשטיין בספר כנפי רוח פרק כ"ג שציין לעוד כמה ספרי שו"ת שכתבו כן דטבילה במטוס פסולה משום דבעי' טבילה ע"ג קרקע).

ומ"מ אם עושה מקוה שאובין לטבילת עזרא היה מקום להתיר לעשות במטוס, כיון שטבילת שאובין מועלת לטבילת עזרא כמ"ש המשנ"ב בסי' פח סק"ד.

אבל יתכן דבעי' דוקא דרך טבילה במקוה שע"ג קרקע, דלפי מה שנתבאר טבילה בכלי היא פסול נפרד מלבד פסול דטבילה בשאובין, וזה יהיה תלוי בנידון על מה דאמרי' בגמ' ברכות כב ע"א דטבילה בט' קבין בכלי אי אפשר, האם הוא מחמת שהוא בט' קבין ולא מ' סאה או מחמת שהוא בכלי ג"כ שאז אינו דרך טבילה.

ושם בגמ' בברכות כב ע"ב הובא פלוגתא דאמוראי בזה גבי מה דאמרי' ר' יהודה אומר מ' סאה מכל מקום אם בא להכשיר גם בכלי או לא, ובמשנ"ב שם [ושעה"צ סקי"ב] הביא הכרעה להלכה בזה בשם זקני הגרע"א (וברע"א שם הוא בשם המג"א סי' תרו סק"ט, ובמג"א שם הוא מהב"י סי' פח וסי' קנט בשם הראב"ד בהשגות ברכות ו ה) דמ' סאה בכלי אין מועיל לטבול בו.

ולפי הכרעת המשנ"ב נמצא דגם טבילת עזרא א"א לטבול במטוס.

רק דיש צוואת ריה"ח שלא לעשות מקווה בבית, ומטוס הגדרתו כדירת ארעי ולא כדירת קבע, אבל מכלל דירה לא נפיק שמשמש למקום אכילה ומקום לינה, אע"פ שדר שם רק בזמן נסיעה מחמת הנסיעה ולא בזמן אחר, דקיימא לן דירה בעל כרחו שמה דירה בפ"ק דיומא דף י'.

לכבוד הגאון המפואר המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בעמח"ס פרדס יוסף החדש על המועדים וספרי גם אני אודך
שלו' וברכה
השם פריידא הוא על שם שמחה כמ"ש הב"ש בשמות גיטין באה"ע סי' קכט בשמות נשים אות פ', ולכן צריך לברר אם שם פארדל ג"כ הוא ע"ש שמחה או לא.

ועי' בפת"ש שם ד"ה פרידא מה שכתב שם ומדבריו יוצא בפשיטות דהכתיבה פרידא ופראיידא הם בודאי אותו השם, אבל שם השינוי ביניהם הוא אכן רק בכתיבה, אבל בניד"ד שהשינוי גם נשמע הוא דבר שצריך לישאל ליודעי ומכירי לשון אשכנז הישנה על משמעות התיבה פארדל (והגרי"ז היתה לו בת שנקראת כן ומתה כבת ז' ויש גם עיר שנקראת פארד), ואם הפ"א הוא בקמץ קשה בעיני לומר שהוא על שם פארד בקמץ כמו דבורה וחולדה וזאב ואריה ודב, דלא נהירא כ"כ דסוס לא מצינו בלשה"ק שם כזה, ואם נקרא בפתח אולי הוא לשון רווח כמו פארדינען, וצריך לברר אצל יודעי לשון.

ונ"ל עוד להביא ראיה דלמעשה בניד"ד נחשבים ב' שמות, דהרי קי"ל בשו"ע סי' קכט סט"ז ובנו"כ שם כמה חילוקי דינים לענין מי שקורין אותו חלק בני אדם בשם עברי וחלקם בשם לעז ודנו שם בב"ש בשם ד"מ ושאר נו"כ גם על אשה שנקראת בלידתה שמחה ונתכנתה פריידל, ומה שמוסכם שם שאם מעולם לא נקראת שמחה אלא נקראת פריידל מלידתה ונכתב שמחה בגט אינו גט, הלכך גם פריידא ופארדל שיש הבדל בהיגוי ומבטא ובכתיבה ולכאורה גם במשמעות אינו אותו השם.

ומ"מ אם מוחלת הסבתא מהני דהגרי"ש נתן רשות לבקשת בני עדות המזרח כמה פעמים שיקראו לבנם יוסף שלום על שמו בחייו, ואע"פ שבניד"ד מיירי באשכנזים והמנהג שלא לקרות בחיים אצל אשכנזים, אבל מ"מ כאן שאינו ממש אותו השם וכמשנ"ת לכך יש לומר דבזה אין מנהג ידוע להימנע מזה.

ופשוט שאם הסבתא מקפידה בכל גוני אין כדאי לעשות נגד קפידתה.

ולענין איך לכתוב פריידא בכתובה לענין אם יו"ד אחד או ב' יודי"ן עי' בפת"ש בשמות גיטין שהביא פלוגתא בזה אם כותבין ביו"ד אחד או בב' יודי"ן כאשר נקרא בציר"י ולא בפתח חריף, דיש צד שרק אם נקרא פתח חריף (היינו הההברה השווה לציר"י הפולני) כותבין בב' יודי"ן ואם נקרא בציר"י האשכנזי הפשוט כותבין ביו"ד אחד, ויש צד והוא הצד המוכר יותר בפוסקים דבתרוויהו כותבין בשם פריידא בב' יודי"ן.

ולגבי סוף התיבה לפי השו"ע ס"ס קכט צריך א' ולא ה', אלא שאין דברים אלו מעכבין כמ"ש שם הרמ"א על הא' ומשמע שם שנאמר גם באופן כללי גם על עוד דברים שלא נתפרשו שם, וכמבואר בפת"ש שם להדיא גם לענין היודי"ן.

ולמעשה נראה דלגבי היודי"ן יש לכתוב ב' יודי"ן שכך נהוג היום ובפרט שבלשון העברית המדוברת סתם רוב ציר"י אפי' ביו"ד נשמע כסגול בלא יו"ד (כקריאת ציר"י ספרדי), וכבר כתב הרמ"א שיש לילך אחר לשון המדינה, וממילא יש מקום בזמנינו להדגיש יותר בב' יודי"ן כדי שיהיה נקרא בציר"י עם יו"ד (כציר"י אשכנזי פשוט) גם בעברית, ואף שיש כתיבה נפרדת לעברית וליידיש מ"מ מאחר שכיום נהוג לכתוב גם שמות יידיש בכתיבת עברית יש לצרף זה עכ"פ אם כך נהוג לכתוב גם בעברית לכתוב בב' יודי"ן את הציר"י כאשר הכונה לבטא גם את היו"ד, וכ"ש שביידיש כיום יותר מקובל במקומינו לכתוב ב' יודי"ן בצירי עם יו"ד מורגש, ועכ"פ אם כך הוא המציאות שרגילין לכתוב גם בעברית פריידא בב' יודי"ן כדי לבטא את היו"ד גם בהגייה העברית, ועכ"פ אם כך חתימתה פריידא (ע"ע פת"ש סי' קכט סט"ז), דבכתובה יותר נוהגין לילך אחר החתימה כיון שאינו לעיכובא, וכ"כ אלי הגרח"ק לענין שמי בכתובה לכתוב כחתימתי אע"פ שיש פלוגתא דקמאי בנידון זה איך לכתוב שמי.

ויש להוסיף דבד"מ הארוך (הו' בב"ש) וב"ש סי' קכט סקל"א ובתשובת רמ"א שהביא שם ובשאר נו"כ שם שמצאתי, כתבו סתמא לכתוב בב' יודי"ן, וכן עוד בב"ש בשמות גיטין הנ"ל שם אי' פריידא בב' יודי"ן ומסתמא גם כשהוא בצירי דדוחק לומר שכ"ז מיירי רק בפתח חריף, (ואמנם הב"ש בשמות אנשים גבי אות ל' ליב נקט ביו"ד אחד ואולי י"ל דשם הורגלו לכתוב ביו"ד אחד היכא שהוא בציר"י, אבל אין לומר דהב"ש לא הכיר ציר"י אשכנזי פשוט, דהב"ש שהיה באשכנז בודאי שהיה אצלו הבדל וחילוק בין ציר"י לפתח חריף, גם אם נימא דבמדינתו של הד"מ היה הכל בפתח חריף, ולענין בדיעבד לדעת הטיב גיטין המובא בפ"ת שמחמיר בפריידל בצירי לכתוב ביו"ד אחד שלא ישמע כפתח חריף, החשש הוא רק בגט משום לעז עי' בלשונו שם וביותר במה שהוסיף הפ"ת שם שאינו מעכב מן הדין אלא רק משום לעז, ובכתובה לא שייך כ"כ, ועי' באריכות הדעות בזה בספר שמות תורת גיטין).

אבל אם נהוג לכתוב פרידא ביו"ד אחד בלשון המדינה וכך האישה חותמת גם ביו"ד אחד אז יש לכתוב בכתובה ביו"ד אחד, מאחר דשני הכתיבות יסודתם בהררי קודש ואינם מעכבים כנ"ל במשמעות הרמ"א ובדברי הפת"ש.

כתבתי בחפזה עקב כך שהבנתי שהענין נחוץ כבר, ואיני אומר קבלו דעתי.

מבואר בשו"ע ונו"כ אה"ע סי' קכט סעיף כב ואילך לענין כמה שמות דרובן אזלי' בתר היאך שנכתבו במקרא, וברשב"א מיוחסות סי' רלב מבואר דאזלי' בכתיבת מסורה בתר רוב ספרים שלנו גם נגד מסורת הגמ', ולכן מאחר דברוב ספרים שלנו אי' במקרא בת שבע בב' תיבות לכאורה צריך לכתוב ב' תיבות, וכן הוא בשמות גיטין של הב"ש באה"ע סי' קכט שמות נשים אות ב' בת שבע בב' תיבות.

ואע"פ דבחשבון התיבות ברש"י פ"ב דסנהדרין דף כב יוצא דבתשבע צריך ליכתב בתיבה אחת (כמו שהביאו האחרונים דלהלן שבסוף התשובה) עי"ש, מ"מ בגמ' אינו מוכרח דרמז בעלמא הוא ומנ"ל שזה כוונת הגמ' ושמא גמ' גמירי לה די"ג קינוחין הוו, וגם אין מדקדקין בגימטריא בהפרש אחד כמ"ש בדב"ר ובערוגת הבשם הקדמון ועוד, ואף דסברא היא שלא היו אומרים י"ג קינוחין אם יש י"ד תיבות (ואין מדקדקין ר"ל כשיש דבר אחד לפנינו שהוא בהפרש אחד), מ"מ הא כבר אמרי' דבמסורה אזלי' בתר רוב ספרים שלנו.

אולם יש לדון דשמא לא אזלי' בתר ספרים שלנו אלא לענין כתיבת ספרים אבל אולי לענין כתיבת גיטין שמא אזלי' בתר מסורת הגמ', ועי' בביאור הגר"א סקנ"א וסקנ"ב וצריך להתיישב בדבר.

ועוד יש לומר דאפי' אם במקרא נכתב בתשבע בתיבה אחת אבל בגט צריך לכתוב בב' תיבות דכך שגור בפי הבריות כעין מ"ש התה"ד סי' רלג והובא בביאור הגר"א על השו"ע שם סקל"ט לגבי השם מתתיה ועי' עוד שם בשו"ע שם סל"א לענין ירחמיאל דאף שאין נמצא כן במקרא ביו"ד מ"מ אם החזיק עצמו לקרות ודחק בלשונו החיריק כך כותבים.

ואולי יש חילוק בין שינוי במבטא לתיבה אחת וב' תיבות שאינו נשמע כ"כ.

ואם נימא שצריך לכתוב בת שבע וכתב בתשבע ברמ"א שם סל"ב לענין כדר לעומר ועמנו אל נקט שאינו מעכב ואפשר דיש דברים שכן מעכב, ועי"ש בביאור הגר"א סקנ"א וסקנ"ב דלפי המבואר שם בודאי מעכב עכ"פ בדברים שידוע שנכתבין בב' תיבות, ומשמע שם שסובר כן גם לגבי גט, ובחשבון יוצא בדבריו לכאורה שיסבור דגם חילוק תיבה לשניים מעכב, ועי"ש גם בנחלת צבי סקל"ח דאף להתה"ד סי' קפח שהקיל בידידיה להתיר לחלק לשנים מ"מ לא הקיל בב' שמות.

אבל כמה נו"כ חלקו על הב"ש והם הכנה"ג הגב"י אות רג בשם מהר"ש אלגאזי וכן דגול מרבבה ובאר היטב וראש פינה נקטו ע"פ דברי רש"י בסנהדרין שם כב ע"א שבתשבע בתיבה אחת.

א"כ נמצא שיש כאן פלוגתא.
(ואע"ג דרוב אומרים תיבה אחת מ"מ אפשר דיש לחוש גם למיעוטא מאחר דמסתבר טעמייהו וכמשנ"ת).

יעוי' בגמ' בעירובין ע"פ הפסוק בסוף מלאכי (פרק ג) שעתיד לבוא ולבשר על הגאולה קודם שיבוא משיח (ועי' גם סוכה נב), ולפ"ז יתכן ליישב המקור ללשון חמדת לבבי משום שהוא מחמד כל לב שכבר יבוא ויבשר הגאולה (עי' תדא"ר יג), וכמו שיסדו כמה פיוטים על ענין זה גופא למוצ"ש במהרה יבוא אלינו וכו'.

ויתכן לבאר עוד דאליהו עתיד לברר כל ספיקות כמ"ש יהא מונח עד שיבוא אליהו, וכמ"ש בשבת פרק שמונה שרצים אם יבוא אליהו ויאמר וכו', והתורה נקראת חמדה כמ"ש ואת כל מחמד עיניך וכו' (מלכים א כ, ו) זה ס"ת (סנהדרין קב ע"ב, שמו"ר ג ח), וכמ"ש ידו פרש צר על כל מחמדיה (איכה א, י) זה ס"ת (יבמות טז ע"ב, איכ"ר א לח), וכמ"ש (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב.

ויש בנותן טעם להביא בזה התרגום דהפטרת ת"ב עה"פ (ירמיה ח, כב) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, דמתרגמי' הלא מחמיד הויתי לאולפניה דאליה נביא דמגלעד דפתגמוהי אינון אסותא.

עי' ביד רמ"ה סנהדרין ע ע"ב שהביא כמה טעמים לזה:
א) שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי.

ב) שלא לבייש את מי שאין לו, ועי"ש עוד, ולפי תירוץ זה לא היה בא מממון הציבור אלא מממון היחידים או שכל אחד היה מעלה לעצמו (ועי' בסוגי' שם לענין הבן סורר שהעלה לעצמו ויכול להתפרש לפי ב' הצדדים, דלפי הצד שלא כל אחד מעלה לעצמו תתפרש הקושי' שם היאך היה לו בשר ויין ובתי' מתרצי' שעשה הבן סורר שלא כנהוג, ולפי הצד שכל אחד מעלה לעצמו מקשה שהרי גם אם העלה לעצמו הרי אין מעלין בשר ויין ומתרץ שבזה עשה הבן סורר ומורה שלא כנהוג שהעלה בשר ויין).

ג) כדי שתהיה העלייה לשמה, כלומר שלא יעלו למטרת הסעודה לכן לא הביאו בשר ויין לסעודה, ויש לציין שכיו"ב אי' בפסחים ח' ע"ב מפני מה אין פירות גינוסר וחמי טבריא בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים אלמלא עלינו בשביל זה דיינו (וע"ע שבת קמז ע"ב), וכעין פירוש זה של הרמ"ה כתב גם הרש"ש שם מדנפשיה.