שבת

לא (ראה או”ח סי’ שח סכ”ט).

קרא פחות

אם אין שום דרך לאוכלם בלא אפייה או בישול גם לא בשעת הדחק הרי הם מוקצה בשבת (ראה או”ח סי’ שח סל”ב).

ובמקרה שראוי למאכל בעלי חיים הדבר תלוי, שאם אין רגילות להאכילו לבעלי חיים, הרי הוא עדיין מוקצה (ראה משנ”ב לעיל סעי’ ל’ ס”ק קכב).

אבל אם ראוי לבעלי חיים ויש רגילות להאכילו לבעלי חיים ממין הרגיל להיות מצוי אצל בני אדם בגידול בית באותו המקום שם, הרי הוא מותר בטלטול לדעת הט”ז (ראה להלן).

וכן אם דרך להאכילו לבעל חי שברשותו (אף אם אינו מצוי לקהל הרחב) מותר בטלטול לדעת הט”ז דלהלן (ראה שו”ע שם סכ”ט, וענין הגדרת מצוי לגידול יעו’ במשנ”ב שם ס”ק קיט ובמנח”י ח”ז סי’ טז וחוט שני ח”ג פס”א סוף סק”א).

אבל כל זה לדעת הט”ז (המובא במשנ”ב ס”ק קכז) שסובר שדבר כזה אם ראוי לבע”ח אינו מוקצה, אבל דעת המג”א (הובא שם) שאם הדבר מיועד לאדם גם אם כרגע אינו ראוי עדיין מכל מקום אדם אינו מכין הדבר לבעלי חיים ולא מועיל אם הוא ראוי למאכל לבעלי חיים, וסיים המשנ”ב שכך פסקו האחרונים, ולכן למעשה אין להתיר פתיתים העומדים לאכילת אדם בשום אופן אם אינם ראויים לאכילת אדם

מותר כיון שאינו עושה שום רושם אותיות כלל (יעוי’ רמ”א סי’ שמ ס”ד בשם תה”ד סי’ סג ובמשנ”ב שם).

קרא פחות

אם התחרט ולא אכל אין בזה חיוב חטאת אבל אינו ראוי לעשות כן (שעה”צ סי’ שיט סק”ה בשם הפמ”ג).

ואמנם השעה”צ כתב שצריך ראיה לדבריו, ומשמע שלא קיבל דבריו בפשיטות, ומצד שני לא חלק עליו להדיא, וציין לסי’ שטז ס”ו, ושם בסי’ שטז ס”ה כתב בבה”ל בשם הרמב”ן שאם ישב אדם על הפתח שלא לשם צידה ונודע לו שיש צבי בבית מותר לו לישב שם עד שחשכה, ומשמע שבא להוכיח מזה שכיון שלא היה איסור בשעת מעשה כיון שלא היה מלאכת מחשבת, הלכך מותר גם אחר כך, וכאן לעניננו ג”כ כיון שבשעת ברירה לא היה איסור למה אינו מותר.

אכן שם לגבי צידה לא היה לו להעלות בדעתו כלל מעצמו שיהיה צבי בבית, וממילא היה בזה היתר גמור בלא שום ערעור, משא”כ הכא הטעם שהפמ”ג נקט שאינו ראוי לעשות כן, הוא משום שכשבירר על מנת לאכול היה צריך להחליט בדעתו אם רוצה לאכול או לא, ואם נמלך אחר כך הרי שמעיקרא לא חשב בדעתו בכל הרצינות והאחריות הנצרכת, ולכן כאן יש יותר מקום להחמיר.

אבל עדיין השעה”צ הצריך ראיה לדבריו שכן מנא לן לחדש חילוק זה.

אבל יותר נראה דכוונת השעה”צ להקשות מדינא דבא אדם וישב בצדו (של השומר על הצבי) ועמד הראשון והלך לו דשם השני הוא מותר לכתחילה כיון שבשעת ישיבתו לא היה כאן צידה כלל, וה”ה לעניננו כיון שבשעת ברירה לא הי’ כאן ברירה דאיסורא כלל, אבל אכתי לא החזיק השעה”צ בקושי’ זו מאחר ששם מצד הגדרת המעשה לא עשה שום דבר, ומה שלא עשה כלום כלול בצורת המעשה במציאות שנעשה כאן, אבל כאן מה שלא עשה איסור הוא רק מחמת כוונתו שמתכנן לעשות בהמשך, וכיון שהוא רק מחמת כוונתו יתכן שיש צורך שיקיים כוונתו במעשה, ולכן סיים השעה”צ שצריך ראיה לדבר לחדש שכאן אסור.

ויעוי’ בשו”ת רב פעלים להבן איש חי או”ח סי’ יב שהביא מחלוקת אחרונים בזה דלהרב קרית מלך רב פטור אבל אסור ולהרב טל אורות מותר לכתחילה, ודחה דברי הרב טל אורות שם, וציין שם לדברי הכס”מ פ”א מהל’ שבת ה”ח דגם אינו מתכוון אסור לכתחילה וע”ש בלח”מ ומעשה רוקח הלכך גם כאן אסור לכתחילה עכ”ד השו”ת רב פעלים, ויעוי’ גם בשו”ת הרעק”א.

ולגוף הנידון של אינו מתכוון שמשווה שם לדין דנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, יש לדון דשם עיקר המעשה בשעת מעשה היה אסור והיה כאן חסרון ידיעה, ויותר יש מקום לאסור שם מכאן, שהרי בניד”ד בשעת המעשה היה כאן היתר גמור, שהרי ברגע שבכוונת הברירה התכוון לאכילה מיד היה כאן צורה של מעשה של היתר גמור, וא”כ מה לנו להלין על הרב טל אורות שנקט כאן שהוא היתר גמור.

ועי’ שביתת השבת ס”ג סק”ט והתעוררות תשובה ח”ד סי’ כח ואגלי טל טוחן כ”ג או”ק ג.

ולגוף נידון הפוסקים שאינו ראוי לעשות כן, יל”ע דהמשמעות הפשוטה (אף שאינו מוכרח) שמה שמוטל עליו כרגע לאכול הדבר עכשיו, ויל”ע מה מתקן בזה כיון שכבר התחרט, ומה יועיל חרטה על החרטה כיון שהמעשה הראשון נפסק וכבר אינו לצורך מיד, ואולי באמת מה שמוטל עליו הוא רק שלא להתחרט מלכתחילה, ויש לדון כשכבר התחרט האם מחוייב להתחרט בחזרה ולאכול עכשיו, ויל”ע בזה.

קרא פחות

הדבר מותר, והמחמיר בזה אין מזניחין אותו מאחר שאין ההיתר ברור לכו”ע.

מקורות: במשנה שנינו שנותנין ביצה במסננת של חרדל להפריד בין החלמון לחלבון לשמש לצביעת החרדל עם החלמון, ובפמ”ג סי’ שיט משב”ז סקי”ב העלה צד אפשרי עפ”ז שאם אינו צריך את אחד מן המאכלים כרגע אין בזה איסור בורר.

אבל הביאור הלכה סי’ שיט ס”ג חלק עליו שהרי שם לא זו בלבד שאינו רוצה את אחד מהם עכשיו אלא שאינו רוצה אף אחד מהם לעולם, שהרי החלבון הולך לאיבוד והחלמון ג”כ הולך למטרה שלא יישאר ממנו ממש, וממילא כאן שניהם הולכים לאיבוד.

ויעוי’ באגלי טל (זורה סק”א אות ב) שהקשה על הפמ”ג ממשמעות לשון התוספתא שבת פי”ז ה”ו דמשמע שם שהברירה היא בב’ מינים גם אם אין אוכל אחד מן המינים עכשיו, וכ”כ בחזון יחזקאל שם.

ועכ”פ מבואר מדברי הביאה”ל (וכ”ש מדברי הפמ”ג) שאם שני החלקים בתערובת הולכים לאיבוד אין בהם איסור בורר בהפרדת החלקים, וכ”כ עוד כמה אחרונים (פמ”ג משב”ז סי’ שיט סק”ז, אשל אברהם שם סקט”ז, ואג”מ ח”ד סי’ עד בורר אות ד וצי”א ח”ז סי’ יב סק”ב, ועי’ חוט שני שבת עמ’ פד).

ועפ”ז הורו כמה מפוסקי זמנינו (שש”כ פי”ב סט”ז בשם הגרשז”א, איל משולש פ”ז הערה קיא בשם הגריש”א והגרנ”ק) להתיר באופן הנ”ל של הכיור, משום שאינו רוצה לא בפסולת שיורדת למטה ולא בפסולת שנשארת למעלה אלא הוא רק היכי תמצי להשליך את ב’ מיני הפסולת באופן שלא יזיק למערכת הניקוז.

ויש להוסיף דאפי’ שיש לו צורך כל שהוא שתישאר הפסולת העבה למעלה, ומצינו במשנה בפרק המצניע שיש דברים שיש להם חשיבות שמציניעין אותן לגונזן, מ”מ בלאו הכי לא דמי כלל למשנה שם (ששם יש מצוה בגניזה), ובעיקר משום שזה אינו צורך המחשיבו כאוכל לגבי ברירה, דהרי אפי’ לגבי חלמון חשיב באחרונים כהולך לאיבוד שלא למאכל אף שמשתמש בו כיון שאינו משמש לשימוש שיהנה מממשות החלמון, וכ”ש במקרה שלנו שאם היה יכול לסלק את הפסולת ממנו בכל דרך היה רוצה בכך וממילא הגדרת הדבר לענין בורר כב’ מיני פסולת וכ”ש שכל ברירת הדבר היא על מנת למצוא דרך יעילה לסלק את הפסולת ממנו.

ויש מקום לדון בביאור דברי הבה”ל הנ”ל שלמד דין זה מנותנין ביצה במסננת של חרדל, דמאחר שיש ראשונים שסוברים שטעם ההיתר בביצה במסננת מכיון שיש ב’ מיני אוכל (ראה רשב”א וריטב”א שבת קלט ע”ב בדעת הגמ’ שם קלד ע”א), ואמנם קי”ל כתה”ד להחמיר בב’ מיני אוכל, אבל למה לא נחשוש לחומרא בדאורייתא להנך ראשונים שסוברים שיש טעם אחר להתיר ביצה במסננת וממילא אין כאן מקור לחידוש דב’ מיני פסולת שרי.

ואולי יש מקום לומר דגם הבה”ל לא אמר אלא לשיטתו של הפמ”ג שלמד כן לפי דעת הרא”ש והטור ותה”ד בדין ב’ מיני אוכל, ולא להלכה ללמוד מזה דינים אחרים, אבל מסתימת דבריו לא נראה שהגביל דבריו להלכה, וכן ממה שהביא עוד המשנ”ב להלן (סט”ו סקנ”ח) את דברי הטור בביאור דינא דביצה במסננת וז”ל והחלבון נשאר למעלה ר”ל ואינו עומד לאכילה אעפ”כ לא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת דאף החלמון שהוא מסנן אינו בשביל אכילה רק כדי ליפות מראה החרדל [טור] עכ”ל המשנ”ב שם, ולכאורה תפס לגמרי להלכה שטעם ההיתר הוא משום שהם ב’ מיני פסולת.

אולם בגוף מה שהביא מהטור יל”ע דבטור נזכר עוד פרט שלא נזכר במשנ”ב כאן וז”ל הטור בפנים, דלא חשיב כבורר משום שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם ואין נותנין אותו לתוכו אלא לתקן מראה החרדל הילכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת עכ”ל, והנה בטור נזכר להדיא כשי’ הרשב”א והריטב”א שהגדרת ההיתר הוא משום שיש כאן אוכל מתוך אוכל, אלא שהמשנ”ב הביא מדברי הטור רק את המשך דבריו שכיון שהוא רק לתקן מראה החרדל לא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת, והוא מתיישב עם דברי הבה”ל לעיל שיש כאן הגדרת פסולת מתוך פסולת.

אלא דצ”ע באמת איך דברי הטור בפנים מתיישבים עם הבנת הבה”ל לעיל בדבריו, ועוד צ”ע למה באמת לא הביא המשנ”ב כל דברי הטור בשלמותם (ואה”נ יעוי’ במג”א שהביא כל לשון הטור), ועוד צ”ע הטור גופיה למה הזכיר המשך דבריו שהוא רק לתקן מראה החרדל הלכך לא חשיב וכו’, ולמה לא סגי במה שאמר מתחילה שיש כאן בורר אוכל מתוך אוכל, ועוד צ”ע דהטור גופיה סובר דב’ מיני מאכל אסור לברור כמ”ש לעיל בסי’ זה (קו’ זו האחרונה הקשה הדרישה ועי”ש מה שכתב שם).

ואולי כוונת הטור דרק מאחר שאינו רוצה להשתמש בממשות מין אחד יותר מחבירו ממילא חשיב ב’ מיני אוכל, דר”ל שאם רוצה להשתמש בממשות מין אחד יותר מחבירו חשיב לפי הגדרת הדין כאוכל מתוך פסולת, אבל אם רוצה להשתמש רק בגוון של אחד מהם ממילא לא חשיב זה אוכל יותר מחבירו, ובזה מודינן שיש כאן היתר של אוכל מתוך אוכל, ר”ל דאף דבעלמא סבירא לן לאסור אוכל מתוך אוכל, היינו כשרוצה באחד ובאחד לא, אבל כשאינו רוצה בשניהם (היינו בממשותם כמשנ”ת) בזה מודינן בהיתר דאוכל מתוך אוכל, כן יתבארו דברי הטור.

ובאמת כ”כ המשנ”ב בשם הב”ח והלבוש שאם ירצה לאכול החלמון בממשותו ממילא ייחשב החלבון כפסולת, והיינו לפי מה שנתבאר דאנן קי”ל (וגם הטור גופיה) דאוכל מתוך אוכל דינו כאוכל מתוך פסולת, ורק מחמת שאינו רוצה לאכול החלמון בממשותו לא חשיב פסולת מתוך פסולת.

ויעוי’ גם בלשון הריטב”א הנ”ל שכ’ וז”ל, כי גם החלבון אוכל הוא וראוי הוא, אלא שאינו רוצה לערב בחרדל אלא החלמון בלבד לגוון עכ”ל, וכעי”ז ברשב”א שם, ולמה הוצרך להזכיר שהחלמון הוא לגוון, ויש מקום לבאר לפי פשוטו דבא לבאר למה רוצה החלמון בלבד, אבל אולי יש מקום לבאר באופן אחר גם את דברי הריטב”א ע”ד דברי הטור הנ”ל, דמאחר שרוצה אחד מהם לגוון בלבד ממילא לא שייך לומר רוצה בממשות אחד מהם וממילא לא שייך להחשיבו כפסולת מתוך אוכל, אבל באמת שבלשון הרשב”א יותר נראה כמ”ש לבאר בפשיטות.

עכ”פ הטור סובר לכאורה כסברת הפמ”ג הנ”ל ששלל הבאה”ל לעיל בס”ג שצידד לומר דאפשר שאם יש ב’ מיני אוכל שאינו רוצה עכשיו אחד יותר מחבירו מותר, וע”ז נקט הבה”ל דשאני התם בביצה במסננת שאינו רוצה אף אחד מהם לעולם כלל, ובאמת אולי יש קצת מקום לבאר דברי הטור גם כשי’ הבה”ל, דהרי הטור מיירי בדבר שאינו רוצה את ממשותו לעולם כלל, אבל מדנקט הטור הלשון “שני מיני אוכל” דוחק לפרש כשי’ הבה”ל, אבל כשי’ הפמ”ג אינו דוחק כ”כ אם נקבל לפרש דבריו ע”ד ביאורי הנ”ל, וק”ל (ומ”מ עדיין לא לגמרי למדנו מלשון הטור דברי הפמ”ג, דהפמ”ג מיירי אפי’ באופן שאין שום ריעותא בא’ מן המינים וכל אחד מהם מופרד אחר כבוד לשימוש מאוחר יותר, אבל כאן בכל אחד מן המינים יש ריעותא, דהחלבון אינו צריך כלל והחלמון אינו צריך לממשותו כלל, ושמא רק בזה התיר הטור ולא באופן שב’ המינים עומדים לשימוש גמור מאוחר יותר, ואמנם נזכר בל’ הטור יותר מהגדרת הבה”ל של ב’ מיני פסולת בלבד, אבל עדיין להגדרת הפמ”ג לא בא, ואחר העיון שוב בלשון הבאה”ל אינו מופקע שזה גם מה שנתכוון לומר הבה”ל ג”כ, ומ”מ ב’ מיני פסולת יהיו מותרים במכל שכן), לכך השמיט המשנ”ב דבריו על ב’ מיני אוכלין שכן לא רצה לחדש דין זה לקולא בדאורייתא שאפי’ ב’ מיני אוכלין אם אינו רוצה עכשיו אחד מהם יהיה מותר.

ומיהו יל”ע באמת למה נקט הטור הלשון אוכל מתוך אוכל כיון שלפי שיטתו חשיב האוכל שאינו רוצה כמו פסולת וא”כ למה באמת לא נימא דדינו כפסולת מתוך פסולת, ואם תאמר דמה שנוטל החלמון לא חשיב כפסולת כיון שצריך לו, א”כ הרי גם כאוכל אינו חשוב, דהרי אם נוטל החלמון לאכלו בממשותו למדנו (בב”ח ולבוש) שהוא כאוכל מתוך פסולת, וא”כ א”א לומר באופן שנוטל החלמון לגוון שהוא כאוכל מתוך פסולת, כיון שדינו הוא חדש שאינו משמש לאוכל, וא”כ למה נקט הטור אוכל מתוך אוכל ולא פסולת מתוך פסולת, ולכאורה הטור הביא כאן גדר חדש של אוכל מתוך אוכל כיון שהחלמון אינו הולך לאיבוד (ונפק”מ ללמוד מזה גם דין מפריד ב’ מיני אוכלין ע”ד הנ”ל של הפמ”ג כמשנ”ת).

ושוב חשבתי השתא דאפשר שאין קושי’ כלל על פסקם של פוסקי זמנינו מהרשב”א והריטב”א הנ”ל, דהרי כל הנידון אם לאסור פסולת מפסולת או לא (נידון הבאה”ל), ואם לאסור אוכל מאוכל כשאינו משתמש באחד מהם עכשיו או לא (נידון הפמ”ג), הוא רק לפי שי’ הרא”ש והתה”ד לאסור אוכל מאוכל, אבל לפי שי’ הרשב”א והריטב”א (בפשוטו) שמתירים אוכל מאוכל, א”כ אפשר שזה פשיטא שיתירו גם פסולת מפסולת, דהרי הגדרת בורר לשיטתם הוא רק אוכל מפסולת ולא אוכל מאוכל וכ”ש לא פסולת מפסולת (*), דבאוכל מאוכל יש עדיין צד לומר שמה שאין צריך חשיב כפסולת וממילא הו”ל אוכל מפסולת אבל פסולת מפסולת כ”ש דשרי, כך יתכן לומר.

ויש להעיר בזה עוד דהמשנ”ב להלן שם הזכיר שאם מסנן כדי לאכול החלמון חשיב ב’ מיני אוכלין (ור”ל דממילא כיון שיש כאן ב’ מיני אוכלין וצריך רק אחד מהם חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת לפי הגדרת ההלכה לדידן שיש איסור גם בברירת אוכל מתוך אוכל אם צריך אחד מהם עכשיו, משא”כ אם שניהם אינם נצרכים לו לאכילה ממשית חשיב לפי הגדרת ההלכה כבורר פסולת מתוך פסולת), ואעפ”כ הביא שהמג”א והעולת שבת מתירים גם בזה משום דמקרי בורר מין אחד ממין אחד, ונקט דנכון להחמיר, ומשמע שאמר כן בתורת חומרא.

וא”כ יל”ע דהרי לדעות אלו נמצא דמעיקרא ההיתר גם במתני’ הוא משום שהם מין אחד, וממילא יל”ע אם שייך לסמוך לקולא על הדעות החולקות שסוברות שטעם ההיתר במתני’ הוא משום שהם ב’ מיני פסולת ולהתיר מחמת כן בכל ב’ מיני פסולת, כיון שיש סוברים שאין זה טעם ההיתר במתני’, ויעוי’ במג”א שמקור דבריו לומר שהוא מין אחד הוא מהמגיד משנה וע”פ דברי המגיד משנה משמע לכאורה שביאר המג”א באופן אחר את דברי הסוגי’ דלא כהטור.

ואין להקשות דהרמב”ם בפה”מ ובחיבורו (הל’ שבת פ”ח הי”ד) מפרש דהכונה שאינו מפריד חלקים בביצה אלא מדובר בביצה טרופה ונותן אותו במסננת כדי שייצלל, ואם כן בלאו הכי אין הוכחה מזה לענייננו דלא מיירי בהפרדת חלקים כלל, ואינו שייך לנידון הראשונים על הפרדת ב’ מיני אוכל, וגם לשי’ התה”ד וסייעתו דקי”ל כוותיה ששייך ברירה בב’ מיני אוכל אעפ”כ אינו סותר לפירוש הרמב”ם הזו, אין להקשות כן משי’ הרמב”ם כיון דהשו”ע סי’ שיט סט”ו לא פסק כוותיה אלא כפירש”י ושא”ר, ואולם במג”א הביא בקיצור דברי הרמב”ם ולא נתבאר לנו כל הצורך היאך למד המג”א בדעת הרמב”ם (שיתכן שלמד שהרמב”ם מסכים עם רש”י ולא הביא אלא דבריו בפה”מ).

המעיין בדברים שכתבתי ימצא שטרחתי בכמה אופנים ליישב פסקם של פוסקי זמנינו שהתירו בשופי פסולת מתוך פסולת, אולם שוב מצאתי שבספר שביתת השבת מלאכת מרקד באר רחובות סקכ”ג השיג על הפמ”ג הנ”ל (במשב”ז סק”ז) ואסר פסולת מתוך פסולת, ושמחתי שמצאתי עוד שיטה לדין זה שבאמת לא נתברר כל הצורך שמותר לפי כמה ראשונים.

ואבאר שיטות הראשונים הקשים על דין זה של הבה”ל להתיר פסולת מתוך פסולת.

ראשית כל שי’ הרשב”א והריטב”א שלמדו בכוונת המשנה שהוא מטעם אוכל מתוך אוכל.

שנית משיטת הרמב”ם דמבאר שהוא מין אחד ולא מפריד ב’ מינים.

שלישית משי’ המגיד משנה דסובר דעכ”פ מצד הדין חשיב כמין אחד, משא”כ כשמפריד ב’ פסולת זה מזה.

רביעית הטור שאולי מגביל ההיתר של המשנה רק באופן שב’ המינים ראויים לאכילה, דכל יתר הצדדים שכתבתי בכונתו אינם מוכרחים לדינא.

ויש לציין דמלבד הנ”ל היה עוד מקום לדון דשמא כיון שצריך החלמון חשיב קצת כאוכל מתוך פסולת, אבל בראשונים הנ”ל עכ”פ לא פירשו כן, והטעם דכיון דעביד במסננת אם היה כאן הפרדת אוכל מפסול היה מלאכה בכל גוני ואכמ”ל.

יש שהזכירו להיזהר בזה.

מקורות:
בגמ’ מגילה כו ע”ב איתא שתשמישי מצוה נזרקין, ואעפ”כ נזכר בפוסקים לענין מצוות כגון ציצית ועצי סוכה שאין לנהוג בהם מנהג בזיון כגון לזורקן לאשפה בידיים (עי’ בשו”ע ומשנ”ב בהל’ ציצית), ובשו”ע הל’ חנוכה סי’ תרפא משמע דאפי’ נר של שבת ושל בית הכנסת יש לנהוג בהם זהירות שלא לנהוג בהם מנהג בזיון.

וכן לענין בשמים של הבדלה בתורה לשמה לבעל הבן איש חי (סי’ קיג) נקט שלא לזורקן לאשפה, אלא לאפות בזה לחמי שבת, וכן הביא זה הרהמ”ח בבן איש חי (שנה ב’ פרשת ויצא אות י’, ועי”ש שנה א’ פרשת וזאת הברכה אות א’ לגבי תשמישי מצוה אחרים), וכן הביא הכה”ח (סי’ רצז ס”ק יא), וכ”כ הגרח”ק (דולה ומשקה עמ’ 396) שטוב ליזהר.

ויעוי’ במשנ”ב (או”ח סי’ קנד סי”ד ד”ה שדולקין) לגבי נר של הבדלה שנקט בשם הפוסקים שאין איסור להשתמש בו לצרכי חול, ויתכן שאינו מסכים עם הבא”ח, שמחלק בין ברכות הנהנין והראי’ שאין המצוה בגוף החפץ לבין מצוה שהיא בגוף החפץ, דברכת הנר במוצ”ש היא ברכה על הראי’ של הנר וממילא הברכה היא המצוה ולא הנר משא”כ בציצית וסוכה שהחפץ עצמו הוא המצוה ואפי’ בנר של שבת הנר משמש את השבת בפועל, אבל כאן אין זה משמש את השבת אלא ברכה שתקנו לאחר השבת הואיל ונברא אז האור, וכמו שלא כל דבר שמברכין עליו ברכת הראי’ נעשה חפצא דמצוה, בפרט שאמרו שאין מחזרין וכו’ כדרך שמחזרין על המצוות (ספ”ח דברכות), וממילא גם בשמים בכלל חילוק זה שגם זה ברכות הנהנין על דבר שהנשמה נהנית ממנו הואיל ונסתלקה הנשמה היתירה.

אבל בשש”כ (ח”ב עמ’ רסג עי”ש) כתב לחלק בין נר לבשמים, שבנר כבר כלה הדבר, יעו”ש, ולפי טענתו היה צריך לומר שבנר של שבת ושל בהכנ”ס היה להתיר דלא השו”ע הנ”ל, ודוחק גדול לחזור ולחלק בזה עוד ולומר דשם יש כבוד בעצם הנר עצמו לא רק באור.

ויש שציינו בזה גם לדברי המאירי (ברכות לט) והב”ח (סי’ תרפא) לגבי נר הבדלה גופא שגם משם יש לדון אם יש בזה סתירה למשנ”ב או לא, ואמנם מדברי המאירי אין כ”כ קושי’ כיון דמיירי להשתמש מנר שבת לצורך הבדלה דאינו מבואר שבנר הבדלה יש איסור להשאיר לנר שבת ולא מיירי שם אפכא, אבל מהב”ח יל”ע אם מסכים עם הסברא שהביא המשנ”ב בשם הפוסקים, וגם מהמאירי אם אי’ דסובר שמותר להשתמש בדבר רק לצורך מצוה כמותה (ועי’ בשו”ע הנ”ל) ג”כ יהיה מזה לכאורה פלוגתא על דברי המשנ”ב.

בחשוקי חמד (קידושין מו ע”א) הביא בזה הנידון המבואר בש”ך (יו”ד סי’ סא סק”ה) ובפמ”ג (שפ”ד שם) לגבי מתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה שנקט שם הפמ”ג שאין בזה דין שלא לנהוג מנהג בזיון, אלא רק משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים, ולא הבנתי הראי’ משום דאטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, ואדרבה אם מביא ראי’ משם לחד גיסא יש להביא ראי’ אפכא ממצוות אחרות לאידך גיסא, אלא טענת הפמ”ג שיש דין מיוחד במתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה שהוא ניתן לכל צרכו של הכהן כלשון הפמ”ג שם “שהוא מנתו ופרנסתו של הכהן” ולכך אין מחוייב לנהוג בו כבוד, וגם עיקר סברתו של הפמ”ג יל”ע מנ”ל, ואפשר דמיירי מעיקר הדין מצד איסורא ולא מצד היתר ואיסור, דהרי בלאו הכי אמר כן רק לפרש ההו”א מה נתחדש כאן במתנות כהונה למה שלא יתנו לכלבים כשהוא ראוי לאדם, וע”ז קאמר דאיסורא נמי איכא ולא דמי’ לשאר תשמישי מצוה דנזרקין.

כל מכשיר שמשמיע קול אין לכוונו בשעון שבת (ע”פ רמ”א או”ח סי’ רנב ס”ה, וע’ גם שו”ת אג”מ או”ח ח”ד סי’ ע אות ו ושם סי’ ס, ואף שיש אחרונים שחלקו על האג”מ בחלק מדבריו, אבל ענין זה הוא מוסכם שדבר שעושה רעש ודרכו להדליקו בחול [שאין הרואים והשומעים תולים שנעשה מערב שבת] אין להכינו מערב שבת, וראה עוד משנ”ב סי’ שלח סקי”ד).

קרא פחות

לכתחילה יקיים בפת ומיני תבשילין ואם אין לו או שחושש לאכילה גסה יקיימה במזונות ועכ”פ בפירות (משנ”ב סי’ ש סק”א).

קרא פחות