ממונות

לכאורה הדין עם הלוקח שיכול לבטל את המכירה.

מקורות:

נחלקו האחרונים במי שמזיק לחבירו אתרוג מהודר דדעת החכ"צ סי' קכ שצריך לשלם לו דמי אתרוג מהודר ודעת מהר"ם מינץ סי' קיג (הובא בבה"ט סי' תרנו סק"ד) שצריך לשלם לו דמי סתם אתרוג דיכול המזיק לטעון שההידור אינו נחשב שינוי במחיר.

(ויש לציין דבמאמר המוסגר דגם לדעת מהר"ם מינץ מ"מ במקומותינו אם ידוע שיש מחיר שוק יקר לאתרוגים במבנה מסויים וכיו"ב יש לעיין בזה, דאם אכן נאמר שבמקומותינו שאתרוג נמכר כמעט רק למצוה ויש יוקר מינימלי לאתרוג נקי בגידול נאה, הדין קצת שונה, א"כ שיטתו אינה צריכה ביאור כ"כ, וצל"ע בזה).

ולכאורה בנידון דידן אין המוכר המזיק יכול לטעון טענה זו, שהרי כל זכותו של המוכר לקחת מהלוקח יותר מכדי הונאה הוא מצד שמסכים עם הלוקח שיש כאן חשיבות לאתרוג זה יותר מסתם אתרוגים הנמכרים בשוק, אבל אם יבוא לטעון שאין חשיבות לאתרוג שאינו מהודר על אתרוג מהודר וממילא טוען שלא לבטל את המקח, אפילו אם נקבל טענתו ונאמר שהוא צודק ובאמת אין שום הבדל ביניהם בשויות האתרוג, אבל אם כן מי התיר לו לקחת מהלוקח יותר מכדי הונאה, ואפילו אם נאמר שהלוקח טוען לדידי שוי לי חמש סלעים ולענין זה סגי לומר שאין כאן הונאה כיון שהלוקח ידע את המחיר של סתם האתרוגים שבשוק ולמרות כך סבר וקיבל, אבל הרי אנן סהדי שהלוקח לא סבר וקיבל אלא אם מוגדר האתרוג ע"פ הלכה כמהודר לפי ראות עיני המומחים, ואם ע"פ הלכה האתרוג אינו מוגדר כמהודר אם כן מה שייך כאן סבר וקיבל.

ולפ"ז במקרה כמו בנידון דידן לכאורה יצטרך המוכר בעל כרחו להסכים לבטל המקח, וצל"ע למעשה.

ואע"ג שבבה"ל בס"ס תרנו בשם הא"ר בשם השלה"ג לא דן אלא באופן שנמצא האתרוג רקוב דמשמע פסול, מ"מ לא פליג דבאופן זה ג"כ המקח בטל, ורק דאם מכר לו אתרוג בחזקת מהודר במחיר זול של אתרוג רגיל ונמצא אינו מהודר בזה יש לדון אם יש לדייק מהבה"ל דלא מיירי בזה, אבל גם בזה יש לטעון דהבה"ל אורחא דמילתא נקט ולא דיבר במוכר בקופסאות סגורות שלא היה מצוי כ"כ בזמנו ואין לדייק מדבריו כלום והמוכר בקופסה סגורה דבר שאינו כמו שאמר אפשר דבכל גוני לא חל המקח.

ויעוי' בספר ארחות חיים מספינקא סי' תרמט ס"א שכתב שמי שלקח אתרוג ונמצא כשר רק ליום הראשון הרי זה מקח טעות, ומ"מ שם אינו ראיה לענייננו, דשם באמת אינו יכול להשתמש בזה השימוש שרצה להשתמש, דהיינו לכל היום, משא"כ בנידון דידן שיכול להשתמש שפיר רק שאינו רוצה.

וכל זה מתייחס למקרה שהלוקח פתח את הקופסה מיד, אבל במקרה שעברו כמה ימים מאז שנמכר האתרוג והלוקח פתח את הקופסה רק אחר כך, מקרה כזה הוא כבר נידון בפני עצמו, ובביאור הלכה הנ"ל כתב בשם הא"ר בשם השלה"ג דאם יכול לתלות שנעשה הפסול אצל המוכר המקח טעות והדין עם הלוקח, ואם ספק המוציא מחבירו עליו הראיה והדין עם המוכר.

וכ"ז במקרה שנמכר בקופסה סגורה, אבל אתרוג שנמכר בקופסה פתוחה והמומין היו גלויים והלוקח לא שם אליהם לבו משום שלא היה בדעתו על בוריו אז או משום שלא בדק האתרוג כל הצורך או משום שלא היה בקי בהלכה ולא ידע לבדוק כהוגן ולא הבחין בחסרונות, בכל כה"ג הם נידונים בפני עצמם ויש לבחון את הדברים בכל מקרה לגופו.

וגם במקרה של השאלה בנידון דידן, מ"מ אם לפי מנהג המדינה מקובל שבמקח טעות אין הלוקח מקבל את הכסף חזרה אלא רק זיכוי במחיר הזה, והמוכר רוצה להביא לו זיכוי, והלוקח טוען מה אעשה עם הזיכוי כיון שאינו סומך על מיון האתרוגים שלך, יש לדון ג"כ בכל מקרה לגופו.

ובמקרה שהלוקח שילם על אתרוג מהודר ורק אחר כך קיבל קופסה סגורה ופתח אותה ונמצא שאינו מהודר והמוכר אומר לו א"כ פתח קופסה אחרת עד שתמצא אתרוג מהודר, לכאורה באופן זה הדין עם המוכר בכל גווני, שהרי כתב הבה"ל שם בשם הפמ"ג דלדעת היש אומרים בחו"מ סי' קצט צריך לצאת הדין לגבי אתרוג שאם שילם על אתרוג מעות קונות כיון שהוא מצוה, וא"כ כששילם הלוקח על אתרוג מהודר ואחר כך לקח קופסה של אתרוג שבאמת אינו מהודר התשלום הוא על אתרוג מהודר ולא על אתרוג שבקופסה הראשונה אלא אומר הלוקח למוכר פתח קופסה אחרת, ואע"פ שהלוקח רוצה לטעון התכוונתי לשלם על הקופסה הראשונה שתביא או לא רציתי לטרוח לפתוח כמה קופסאות, מ"מ טענות אלו כמדומה שאינן חזקות כ"כ.

כל שאין אפשרות לתלות שכל תכולת המוצרים של מוכר זה הוא גזל, (היינו שכל הסחורה מסוג זה שהוא מוכר ומשווק הוא גזול), א"צ לחשוש, וכמו כן בפשטות לכאורה כל עוד שאין ריעותא ברורה לתלות בה שכל החלקים הם גזל (כגון שהוא עובד בחברה שמשם הוא גונב את החלקים) ומדובר באומדנא והשערה בלבד א"צ לחשוש [אלא לענין ד' מינים בלבד] וכ"ש שמדובר בדיעבד.

ועי' להלן בסוף התשובה עוד הרחבת דעות ופרטים בנידונים אלו.

מקורות:

בגמ' בסוכה ל ע"א וע"ב נזכר שהקונה הדסים מגוי יש לו לחוש דסתם גוים גזלני קרקע הם וממילא ההדסים גזולים, אלא יעשה באופן שיהיה יאוש ושינוי רשות כמבואר שם, וכן הביא הרמ"א באו"ח ריש סי' תרמט, ובמשנ"ב סי' תרמט סק"י מבואר שכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אין צריך לחשוש.

וצריך עיון למה נזכר דין זה גבי ד' מינים, דמה נעשה עם עצם איסור גזילה, ועוד דהפתרון הנזכר שם בגמ' (של יאוש ושינוי וכו') פותר רק הענין של גזול בד' מינים אך מה עם חולק עם הגנב.

ובפשוטו נראה דרק משום חומרת חיוב המצוה או משום חומרת הברכה החמירו בזה.

והיה מקום לומר דהאיסור הוא גם מצד גזל אלא דאחר יאוש ושינוי רשות מכיון שהקונה ממנו אינו עובר גזל גמר מדאורייתא לא חששו, וכדין יאוש ושינוי הדבר כמ"ש ברש"י ב"ק קיח ע"ב ד"ה תפורים דגם בחשד גזל אם קנה הגזלן בשינוי לוקחין ממנו וכן נפסק להלכה וכמו שיתבאר להלן.

אבל תירוץ זה אינו נכון דהרי שם לגבי יאוש ושינוי הדבר הגזל לא נעשה בידי הישראל, וכאן נעשה בידי הישראל השינוי רשות.

וביותר צ"ע דלגבי הדסים מבואר בגמ' שם וכן במשנ"ב סי' תרמט סקי"א דהישראל אם תולש ונותן לחבירו אין בזה איסור, וצ"ע למה לא נחשיב את הישראל הראשון כספק גזלן, ומשמע מזה דבאמת האיסור הוא רק מצד חומרא דד' מינים.

וכמו כן צ"ע דמבואר שם בסוגי' ומשנ"ב שם סק"ט דאם תולש הנכרי ונותן לישראל ליכא איסור כלל, והיינו אפי' לכתחילה כדמוכחא שם (ועי' גם בריטב"א בסוכה שם), ומשמע שם להדיא בחשבון הדברים (ואכמ"ל) דכל החשש שם הוא בקרקע מצד שקרקע אינה נגזלת אבל אם הגוי מוכר בתלוש אע"פ שיש מקום לחשוש שגזל את התלוש לא חיישי' לזה, כיון שכבר היה יאוש קודם שינוי הרשות, ונמצא ששינוי הרשות אחר היאוש מקנה לישראל וחשיב שלו לגבי ד' מינים, וקשה למה לא חיישי' לגזל, הרי יש כאן צד שהישראל עובר איסור בקבלת דבר גזל שהרי בשעת קבלת הדבר עדיין לא היה שינוי רשות, ומבואר מזה ג"כ דהחשש הוא רק מצד הד' מינים ולא מצד הגזל.

ויעוי' שם במשנ"ב סקי"ב ובשעה"צ שם סקי"ב בשם הגר"א דאף שסובר הגר"א דגם אחר יאוש ושינוי רשות אסור לברך, מ"מ כאן שהוא ספק יכול לברך, דאסמכתא הוא מה שא"א לברך על גזל, ורק לענין ד' מינים דהוא מדאורייתא חיישי' לספיקא היכא שיש חשש שלא יצא (היינו בקרקע שאינה נגזל באופן שהיה יאוש ביד הישראל שלא היה שינוי רשות אחר היאוש),

וכמו כן יש לדון דבמשנה בסוף הגוזל בב"ק שם וכן בחו"מ סי' שנח מבואר שאין לוקחין מהחשודין על גזילות דברים מסויימים, והנה לגבי קרקע הלשון בגמ' שם דסתם גוים גזלני ארעתא נינהו, ומעין זה לגבי גזילות הגדר הנזכר בשו"ע לאסור לרכוש גזילות הוא באופן שרוב הדברים גזולים, וא"כ יל"ע למה לא נקשרו הסוגיות זה בזה.

וכמו כן יש לדון דכל האופנים הנזכרים במשנה בהגוזל שם הם דברים שידוע שפלוני יש לו שליטה על מוצרים ממין מסויים כגון לגבי לקיחת צמר מן הרועים שיש לרועים תפיסה על הבהמות ויש חשש קיים בעין שגזל צמר, דאיתרע ליה חזקתו של הרועה כיון שהוא שונה מכל אדם בזה שיש לו תחת שמירתו  בע"ח שאינו בבעלותו, אבל סתם אדם שחשוד לגנוב עקב טבעו שמא בזה לא נאמר חשד דהרי לא אתרע ליה חזקתו בדבר מורגש בעין, ומיהו לגבי ד' מינים אמרי' לגבי כל גוי שסתם גוי גזלני ארעתא נינהו, אבל באמת לא נתברר דהדין שם נוהג בכל דבר מלבד ד' מינים וכדלעיל.

אולם יש עוד דין הנזכר בב"ק שם וכן בשו"ע שם ס"ה דאין לוקחין מנשים ועבדים וקטנים אלא דברים שחזקתם שלהם מדעת הבעלים.

ועדיין אין ראיה מזה דיש לומר דאיתרע חזקתייהו שהם תחת רשות אחרים, ומחזיקין בידם מרשות אחרים כפשטות הענין שהנידון שם לגבי נשים באיזה אופן הוא מחלקם או בהסכמת הבעל (דמנ"ל דכולל גם קטנים יתומים דאדרבה יש לומר דקטנים יתומים מה שמחזיקין הוא שלהם דמהיכי תיתי לשוויי להו גנבי ועי' במתני' פרק הניזקין).

אבל בתחילת הסימן שם בשו"ע כתב כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו עכ"ל.

ולכאורה אם נניח שהמציאות ידועה שרוב החלקים שהמוכרים הנכריים מסוג כזה של מוכרים הינם גנובים יהיה בזה איסור לקנות מהם.

(ובאמת הוא דבר שיכול להשתנות לפי הענין כמבואר בבה"ל סי' תרמט ד"ה בעצמו לענין קרקעות שהוא תלוי לפי המקום).

ואולם יעוי' בדרישה בריש הסימן והביא דברי עצמו בסמ"ע שם סק"ב דלפי דבריו שם נמצא דהאיסור אינו באופן שרוב מה שמוכר זה גנוב אלא באופן שרוב המוכרים מסוג זה של מוצר זה הם גנובים באופן שיש לתלות לחומרא שכל התכולה של החנות של חלקים מסוג זה הם גנובים, ולו יצוייר שאפי' אם רוב הנמכר מסוג זה אצל מוכרים כאלה הוא גזול מ"מ אם ברור לנו שיש למוכר זה חלקים שאינם גזולים יצטרך להיות הדין לפי דברי הסמ"ע שם שמותר לקנות ממנו דיש לתלות שמה שקונה ממנו הוא מותר, עי"ש בדבריו בסמ"ע שם שכך יוצא מדבריו.

ולכן באופן שאפשר לראות בחנות שלו שיש לו גם יבוא סחורה קנויה ממילא הוא מותר.

ויתכן עוד שלכך הפוסקים לא הזכירו אופן של אומת גזלנים וכיו"ב (כמו ששכיח בזמנינו) מאחר שהאופן שנאסר הוא רק כשיש לתלות ש100% מהמוצר ביד המוכר גזול, וזה מצוי בהוה רק ברועים וכיו"ב שיש להם שליטה על ממונם של אחרים אבל לא בסתם אדם אפילו רשע בן רשעים.

אמנם כ"ז לפי' הסמ"ע בדעת השו"ע, אבל להבאר הגולה בשם המגיד משנה רפ"ו מהל' גזילה בדעת הרמב"ם יוצא שפירוש זה אינו, אבל כבר בבהגר"א שם הקשה על דבריהם קושיא אלימתא וציין שם למש"כ הכס"מ בדעת הרמב"ם והסמ"ע בדעת השו"ע דרק בגזלן בעי' שרובו יהיה משלו אבל בכה"ג לא, וכן הבאה"ט נקט כדברי הסמ"ע, ומאחר שהאחרונים נקטו כדברי הסמ"ע ושכך מתבאר בכס"מ (לפמ"ש בבהגר"א) שהוא מבעל השו"ע גופא לכך הכי נקטי' בכוונת השו"ע לקולא בפרט דמיירי באיסור ספק (ועי' גם במשנ"ב שציינתי לעיל).

ועוד צ"ע דדבה"ל בסי' תרמט משמע לפו"ר דגם במקום שיש אומה שידוע שגוזלת קרקע ושרוב קרקעותיה גזולות אעפ"כ לא משמע שיש לה דינים אחרים מהמבואר בשו"ע ומשנ"ב שם שלפי כל הקושיות דלעיל משמע שהוא דין רק לגבי ד' מינים ולא לגבי עניינים אחרים.

ואולי יש לומר דבר חדש שהוא שווה ליישב כל הקושיות דלעיל, דבאמת שייך שיהיה אומה של גזלנים ואז דינם כמו שרמז הביאור הלכה בסי' תרמט שם שהוא כמו פרטי הדינים המבוארים בגמ' דסוכה שהוא דין הנוהג רק בד' מינים, ושם מ"מ אפשר דרוב אנשים מסוג זה אין כל קרקעות שלהם גזל (כהגדרת הסמ"ע שכל שידוע שאין כל מוצר זה שלו גזל הוא מותר) ואפשר דסגי לזה שלא ידוע שהוא לא כך (כלומר שיש לתלות שרוב אנשים מסוג זה יש להם עכ"פ מעט קרקע שאינה גזל כל עוד שאין ידוע אחרת), ואז רק לגבי ד' מינים חיישי' לגזל ורק לכתחילה ובשאר ההגבלות שנזכרו לעיל מדברי הגמ' בסוכה והמשנ"ב.

אבל יש מצב שידוע על מוצר מסויים שרוב עסק שמתעסקים במוצר זה במצב כזה הוא גזל, באופן שרוב העוסקים במוצר זה כל סחורתם הוא גזל, ואז במצב כזה נכנסים לדין השו"ע בחו"מ סי' שנח שאסור לקנות מהם.

ודוק ותשכח שזה מיישב כל הקושיות על הגמרות ללא שום יוצא מן הכלל.

וגם אם ההגדרה המדוייקת עדיין צריכה תלמוד (וגם צ"ע באופן שאין ידוע שרוב העוסקים במוצר זה כל מרכולתם הוא גזל וגם לא ידוע להיפך) אבל הכיוון והרעיון של הדברים נראה נכון ומיישב כל הקושיות דלעיל.

ואין להקשות דבסי' שסט ס"ד מבואר שאסור לקנות מאנשים שחזקתן גזלנים, דבסעי' ג' שם מבואר שצורת האיסור הוא רק בכל ממונו גזל ואם מיעוט לא גזל אין איסור, וגם בסעי' ד' שם מבואר עיקר הדבר דהאיסור הוא רק בכל ממונם גזלנים.

ויעוי' בתשובות הרשב"א ח"א סי' תתקסח דכתב הטעם שהותר לקנות מגוים אע"ג דאסור לקנות מגזלן כתב דכיון שהוא ספק לא אסרו אלא לענין ד' מינים עי"ש (כך יוצא מדבריו) וכעי"ז כתב מדנפשיה בערוך לנר בסוכה שם שרק משום חומרא דמצוה יש חשש שמא הוא גזול, וכ"כ בחק יקב סי' תנד סק"ו, וכעי"ז אי' גם בתוס' הר"פ בסוכה שם.

ועי' גם בפנ"י שהאריך שם בסברא קצת מעין זה, אלא שנקט בדבריו דרק מיעוטא דמיעוטא מהגוים הם גוזלי קרקע, ועי' בשו"ת הריב"ש סי' רעג מה שדן בזה אם הכונה שרוב קרקעות גזולות או לא, ובביאור הלכה סי' הנ"ל משמע לפו"ר שתפס דהכונה לרוב קרקעות, ובפשוטו זה גם כל טעמם של כל רבוותא שהביא שם שהאידנא אין גוים מוחזקים לגזול קרקע, כיון שסברו שהכונה רוב קרקעותיהם גזולות כפשטות לשון הגמ', דאם היו סוברים כהפנ"י שרק מיעוטא דמיעוטא גזלני ארעתא נינהו [לפי מה שביאר בדבריו שהחשש הוא רק שמא יערער לפנינו עי"ש] לא היו נצרכים לומר דבריהם [מלבד מה שפירושו של הפנ"י מחודש בכוונת הגמרא], והוא נפק"מ גם בחשבון הדברים לענייננו וכמו שנתבאר, ועי' עוד שואל ומשיב קמא ח"א סי' קכו.

עכ"פ לפי המבואר יוצא שבנכרים בני המיעוטים שלנו אם המציאות היא שהוא מוכר גם חלקים כאלה שאינם גזל לפי הכרעת האחרונים אין איסור לרכוש ממנו וכמו שנתבאר.

ועוד לפי המבואר יוצא שאם אין מציאות וראיה שאפשר להיתלות בה לחשוד שהסחורה היא גזל והוא רק מטעם אומדנא שאנשים מסוג זה גזלנים וכיו"ב בפשטות דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור.

כמו כן אם האיש מתקין את החלקים בתוך הרכב של הלקוח הישראל באופן שמשתנה שם החלק על ידי ההתקנה א"כ מאחר דיש יאוש ושינוי מעשה בידיהם אין בזה איסור ע"פ המתבאר ברש"י שציינתי לעיל, וכ"ה בשו"ע ורמ"א סי' שנח סי"ז ובסמ"ע שם סקי"ז מבואר (ע"פ דברי השו"ע ורמ"א ומגיד משנה פ"ו מהל' גניבה ה"ט) דכיון שהחשש הוא רק ספק לכן הותר בשינוי כל דהוא ואפי' בשינוי החוזר לברייתו (וכעי"ז ברשב"א ב"ק שם בשם הראב"ד דבניד"ד מהני גם שינוי החוזר לברייתו, ועי' בריב"ש סי' רעג הנ"ל שיש לדון בכוונת דבריו, אבל על נקודה זו נראה שאין חולק שם ורק דן שם לגבי שינוי גמור בקונה מגזלן גמור אם מהני).

ויש לציין דהגם שהמשנ"ב הזכיר לגבי האופן של ד' מינים שהוא רק לכתחילה, אבל גם בנידון השו"ע שם [לפי התנאים שהתבארו שבהם עונים למקרה של השו"ע שיהיה אסור לקנות במקרה כזה] יש לעיין מה הדין בדיעבד.

והנה בשו"ע סי' שנו ס"א כתב דאסור לקנות מן הגנב שלא יגנוב עוד (והיינו גם באופן שכבר היה יאוש ושינוי רשות ביד הגנב), ובחו"י סי' רט כתב דבאופן שאין מסייע שיכול הגנב למכור במקום אחר אין איסור לקנות מהם, ולפו"ר זה גם כוונת הסמ"ע בסק"ב לזה, ואפשר שנכנסים כאן לנידון האם שייך מסייע בגוי, דהוא מילתא דתליא באשלי רברבי ובתשובות אחרות הארכתי בשיטות והדעות בזה והסקתי דפשטות הכרעת המשנ"ב בזה כשיטות האוסרין בזה, ומ"מ בדיעבד אינו אוסר אם כבר היה יאוש ושינוי רשות ביד הגוי עם מה שבא לידי ישראל או יאוש ושינוי מעשה בידי הגוי כמו במקרה של התקנות חלקי חילוף.

(ובט"ז חו"מ סי' שנו ס"א בשם ריב"ש כ' דגם בספק גזול יש להזהר מלקנותו, וצ"ע, והיה מקום לומר דהט"ז מיירי רק בגזלן מועד דומיא דמה דמיירי השו"ע שם, ועכ"פ צל"ע אם שאר הפוסקים הנ"ל מודים לזה כהרשב"א ור"פ ואפי' הערל"נ והמשנ"ב, דלכאורה גם באומת גזלנים אין מודים לאסור לקנות מהם אלא רק ד' מינים.

והנה המעיין בריב"ש בסי' רעג מבואר שם שסובר למסקנתו דסתם גוים גזלני ארעתא נינהו דבסוכה שם הוא יותר חשש מהלוקח צמר מן הרועים שהוא ספק קל יותר מזה, עי"ש שהוא ברור בדבריו, ולכן ביאר שם מ"ט אין מועיל בהדסים בסוכה שם שינוי החוזר לברייתו, ודבריו צריכין ביאור, דהרי שם מיירי שאין שינוי רשות כלל, דקונה במחובר לקרקע, ולכן בעי' קנין גמור לפני השינוי רשות, משא"כ שם, ולמה הוצרך לתירוץ זה, דכיון שאין שינוי רשות סברא הוא שהשינוי צריך להיות שינוי גמור ולא שינוי החוזר לברייתו, ועוד דהרי מוכח שם שעם שינוי רשות מותר, כגון אם ישראל יתלוש ויתן לחבירו, וכן אם גוי מוכר בתלוש, וככל אשר שאלתי לעיל, ולהריב"ש יהיה אסור גם בכה"ג כיון דסובר שהוא בכלל הלוקח מספק גזלן דאסור לפי שיטתו, וצל"ע בכ"ז.

עכ"פ לכאורה שאר הפוסקים קמאי ובתראי לכאורה לא סבירא להו כהריב"ש שכתבו דהגמ' בסוכה שם אינה נוהגת לענין איסור גזל גרידא, ומבואר מזה גם דסברו דהלוקח מהרועים הוא יותר חשש שקונה גזילה, וגם המשנ"ב דפסק דבכל גוני שיש יאוש ושינוי רשות קודם לכן שרי כפשטות הגמ' לכאורה ג"כ אינו כהריב"ש, וגם מה שפסק המשנ"ב בשם הגר"א דלענין ברכה מקילינן בזה, לכאורה להריב"ש שנקט שהגזילה כאן הוא קרוב לודאי לענין דאפי' שינוי החוזר לברייתו לא מהני א"כ לכאורה גם לענין ברכה ג"כ הו"ל להחמיר, אם כי אינו מוכרח, [ואמנם הריב"ש גופיה שמא לא ס"ל כהגר"א לענין איסור ברכה אחר יאוש ושינוי רשות אבל אליבא דהגר"א שסובר שיש איסור ברכה בגזל ודאי אחר יאוש ושינוי רשות, א"כ לכאורה באופן דהגמ' בסוכה שסובר הריב"ש שהוא גזל קרוב לודאי לענין שלא יועיל שינוי החוזר לברייתו א"כ לכאורה גם לענין ברכה, אבל יש לחלק דלענין ברכה כיון שאינו דינא דאורייתא קיל אי' בספק קל, אבל בפשטות המשנ"ב אינו סובר כהריב"ש כלל כמשנ"ת], ושמא מ"מ הט"ז חשש להריב"ש לחומרא לכתחילה, ויתכן דבגזל חפץ ומכרו יותר חשיב מחזיק ידי עוברי עבירה מגזל קרקע ומוכר גידוליו, (ואם נימא הכי עדיין זה לא יתיר להט"ז לקנות הדס תלוש מגוי אא"כ יודע בו שתלשו מקרקע שלו וצ"ע), וצ"ע, אבל באמת צ"ע איך פסק בט"ז כנגד שו"ע סי' שסט ס"ג דבגזלן אין אסור ליהנות אלא בכל ממונו גזל, ואולי בדוחק יש לומר שסובר הט"ז כהמגיד משנה לפי הבנת הגר"א בקושייתו על המגיד משנה בביאור הגר"א ריש סי' שנח דלפי קושייתו יוצא שהיא סתירה ברמב"ם וגם סתירה בשו"ע וסובר הט"ז כהצד מחמיר בזה לכתחילה או שסובר הט"ז להחמיר כריב"ש נגד שו"ע, עכ"פ גם בזה לכאורה יוצא שגם הגר"א והסמ"ע ובאר היטב (מלבד הנך דלעיל שיש לעיין בשיטתם) אין סוברים כריב"ש וט"ז ובס"ה יחידאי נינהו וגם צריכים עיון ותלמוד להבינם, לפי כל מה שנתבאר.

ובגוף שי' הריב"ש היה מקום לפרש בדבריו דאין דרגת סתם גזילת קרקע של גוי חמורה כ"כ לענין ממונות, אבל חומרתו לענין ד' מינים היא חמורה יותר מהלוקח צמר מן הרועים, אבל א"א לפרש בדבריו כן, דמשמע שם שדן מצד דרגת הספק שהיא דרגת ספק חמורה יותר מהלוקח צמר מן הרועים לענין שהרוב מוטה יותר בסתם גזילת קרקע שהוא גזל יותר מהלקוח צמר מן הרועים).

מצד דיני נזיקין אין איסור ברור לשלוח למי שלא ביקש, ואמנם יש תשובות מזמנינו שדנו בגדר שליחת וירוס למחשב אם יש בזה משום נזקי אש או רק גרמא, אבל כאן אין שום נזק, והיה מעשה שתבע אחד בבד"ץ ב"ב במקרה דומה שאדם שלח לרבים בקביעות צינתוקים באופן שהיה ברור שהוא נגד רצון חלקם עכ"פ, והשולח השיב שמתחייב שלא ישלח אל אותו אדם ספציפי שוב ולא חייבוהו דבר.

ומכל מקום  מי שיודעים ומכירים בו שיצטער ויכעס על זה יש לחשוש בזה משום לתא דאונאת דברים [עי' ב"ק צב ע"א], וזהירות בכבוד חבירו [עי' ברכות כח ע"ב], ומה דעלך סני לחברך לא תעביד [שבת לא ע"ב], שזה נמדד לפי רצון הזולת ולא לפי האדם עצמו דגם אם הוא עצמו לא אכפת ליה אבל אם מפריע לזולת הוא בכלל זה, ועי' בפ"ק דחגיגה אם טוב ואם רע זה הרק בפני חבירו ונמאס בה וכו'.

ובאמת מכיון שמצויים אנשים שהדבר מפריע להם ומצער אותם היה ראוי לב"ד לתקן תקנת השוק מה ראוי לעשות ולא לעשות בתחום זה, אבל מאחר ואין כח ב"ד יפה האידנא לכן לא תקנו בזה תקנות.

אלא שאכן הרשויות המקומיות וברחבי העולם תקנו בזה כמה תקנות, ונכנסים בזה לנידון האם תקנות שלהם יש בהם כח או לא, כגון מצד טובי העיר, ובפשטות בסתם תקנות אין להם כח של טובי העיר כיון שפועלים שלא ע"פ דין תורה וגם מה שנבחרו הוא רק למעט נזק, וכעי"ז הובא בשם הגרנ"ק בספר דברי משפט, מצד שני לגבי חוקי התנועה הביא הגר"ד יפה (סו"ס לעבדך באמת ח"ב עמ' שכו) בשם הגרנ"ק שאם חז"ל היו מתקנים היו מתקנים יותר מזה, וכעי"ז הובא בשם הסטייפלר במכתב הבד"ץ ב"ב לגבי קורקינט חשמלי, ויש שמועה כמדומה בזה גם בשם הגראי"ל, ויתכן דר"ל שבודאי חז"ל היו מתקנים וא"כ יש תוקף לתקנה (כדברי הגרי"ש דלהלן) או דהוא קרוב לסכנה וממילא הוא גזור ועומד (כעין מה שהובא בשם החזו"א על דבר הקרוב לאיסור, וכאן הוא חמור יותר, כיון דסכנה אסורה כמבואר ביו"ד סי' קטז), ומאחר שלא כל חוקי התנועה הם חשש סכנה ממשית לכן נראה יותר כהצד הראשון.

ואף שכאן בעניננו אין דררא דסכנה אלא צער בלבד יש לדון בזה ג"כ, ובספר רישא דגלותא הובא בשם הגריש"א שנקט לדינא דיש תוקף לחוק השוכרים מכיון שאם חז"ל היו בזמנינו היו מתקנים כן ג"כ, וציין בזה לדברי החת"ס, ועי' בספר משפט שי הל' שכירות עמ' תט שהביא שדעת הגרי"ז בהנהגה בחוק הזה היתה כדעת הגרי"ש (ואיני יודע אם מטעמיה מחמת שיש תוקף לחוק או מטעם אחר), והביא בזה דעות שונות מפוסקי זמנינו, ועי' גם עמק המשפט ח"ה עמ' תקנא שהביא בזה דעות שונות.

וידוע שכבר האריכו בזה וא"כ להקיף כל נושא זה בתשובה קצרה זו, אבל יש סוברים שכל תקנה שהיתה נצרכת אלא שאין לנו כח לתקנה יש תוקף לחוק בזה.

ומצד מנהג מדינה גרידא אין מנהג קבוע, דרוב שולחי דואר אלקטרוני אינם בקיאים בחוקים ואינם פועלים על פיהם, ועי' בספר עמק המשפט עמ' תמג מה שהובא שם דהגריש"א נקט שחוק השכירות יש לו דין מנהג, ואולי מלבד מה שידוע שאין המנהג כן וכ"כ בספר הנ"ל.

לגבי עצם שאלתך (לולא אם נימא דיש מנהג או תקנה בזה) אם אפשר לשלוח הודעה חד פעמית המנוסחת בדרך כבוד כדבר איש אל רעהו ששואל אם רוצה להצטרף לרשימת תפוצה בדרך קבע כאשר מדובר בדוגמא בלבד ולא יקבל יותר שום הודעות אם לא יבקש המקבל לקבל בעתיד, מסתבר שרוב האנשים אינם מקפידים בזה, מכיון שאין סיבה להקפיד, ואמנם יש מיעוט שמקפידים גם בזה, והגורם לזה הוא מכיון שהורגלו לקבל חומרים בעל כרחם מגופים שונים, מ"מ אפשר דאינהו דמצערי נפשייהו ואיבעי להו ליתובי דעתייהו, ומבואר בדיני נזיקין לענין כמה דברים שיש דברים שיש רשות לאדם להקפיד ויש דברים שאין לו רשות להקפיד, וצל"ע בזה למעשה, ומידת חסידות בודאי להזהר שלא לגרום שום צער לאדם גם אם מקפיד שלא כדין מחמת גאווה או מידות רעות, וכמו שאמר הגראי"ל כעי"ז [הוב"ד בקונטרס מזקנים אתבונן], ופשוט שאם יודע על אדם מסויים שהוא מצער אותו מדינא אין לצערו בכוונה תחילה דכל הפעולה היא ביחס אליו והוא אומר שאינו מעוניין בה, ומבטל בזה ואהבת לרעך כמוך, ואינו דומה להיזק ראיה באופן המותר וכיו"ב.

ולגבי מה ששאלת עוד במקרה שמאן דהוא שלח בטעות מכתב להרבה אנשים באופן שלא הסתיר את כתובות שאר האנשים, והשאלה אם מי שיש לו הערה אם יכול להשיב לכולם או רק לשולח, הנה ביודעי ובמכירי שרבים מאוד מקפידים על כך במקרה כזה שנגלה כתובתם בטעות שלא יכללו אותם בתשובה, ולכן במקרה כזה ראוי להשיב רק לשולח.

ולגבי השאלה אם מותר לפרסם פרטי יצירת קשר של אדם בתשלום או בחינם, במקרה שבעל הפרטים אינו מאשר את זה, הנה יש בזה איסור גילוי סוד [עי' יומא ד ובחפץ חיים] שהוא כולל גילוי פרטים אישיים על האדם שאינו רוצה בפרסומם, וכן יש בזה לתא דחרם דרבינו גרשום שכולל ג"כ איסור על ראובן לחטט בחומרים של שמעון אם אין שמעון רוצה בכך כמבואר בנו"כ ביו"ד סוף סי' שלד ובספרי הפוסקים, ואפי' בסחורה של שמעון אסור להסתכל אם מקפיד שלא יסתכלו, ויש לזה סמך באיכ"ר פ"א יט גבי מעשה דר' יהושע בן חנניה וההוא תינוק עי"ש (ובעירובין נג ע"ב לא הובא), אבל לענין גזל הרבה אחרונים נקטו שאינו בגדר גזל כשאינו נוטל ממנו משהו או עכ"פ גורם נזק ויש נידונים בזה לגבי זכויות יוצרים מה גדרי האיסור, ויש בזה דברים משואל ומשיב לאידך גיסא ועוד, וההנהגה הכללית שאין זה גזילת קנין רוחני אלא תקנת השוק ולמעשה יש לדון בכל נידון ומקרה לגופו.

אבל במקרה רגיל שרוצה ליצור קשר עם אדם באופן רגיל והגון כדרך בני אדם הגונים אין איסור למסור לאדם פרטי יצירת קשר של אדם שלישי כל שאין ידוע שמקפיד על כך, וכמו שאין איסור להראות היכן ביתו של פלוני כדמוכח בכמה דוכתי, (כל שאין חשש של מברך רעהו וגו', דאורח לא ישבח שמא ירבו עליו אורחים, מג"א סי' קנו ע"פ ערכין טז ע"א, ויעוי' בחפץ חיים), וכן אין איסור להקיש על דלת כדמוכח בכמה דוכתי.

והואיל דאתאן להכי יש לציין דאדם שנמנע מלמסור פרטי יצירת הקשר שלו שלא ייעזרו בו לא תמיד עביד שפיר, עי' מדרש רות רבה פתיחתא אות ו', ודוק, ועי' תמורה טז ע"א (ושמעתי שהגרח"ק היה מסכים ללמוד עם המבקשים ממנו מטעם זה אלא שהיה מתנה שיבואו בזמן), ומ"מ הכל לפי הענין, דלפעמים צריך משום ביטול תורה, עי' עירובין סה ע"א אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי, ובתנחומא פ' וארא חכם העוסק בצרכי ציבור משכחין תלמודו, ועי' עירובין כב ע"א לענין אכזרי וכו',  והכל לפי הענין, ויעוי' באחרונים (עי' אג"מ אה"ע ח"ד סי' כו ס"ד וטעמא דקרא ואתחנן ז) מש"כ לענין מעשר או חומש מזמנו.

עוברת על דת יהודית שרצה בעלה לקיימה אינו נפטר מחיוביה, כפשטות השו"ע אה"ע סי' קטו ס"ד, ורק אם רצה לגרשה אז יש לו רשות ואז נפטר מחיובי כתובתה כפרטי הדינים המבוארים בשו"ע הנ"ל, אבל זה בתנאי שאכן יש לו סייעתא לדבריו ע"פ פרטי הדינים המבוארים בפוסקים.

ואם רצה לגרשה והיא אינה רוצה ליטול גט אז מתבאר ע"פ האחרונים דכל שיש קול ורגליים לדבר נפטר משאר כסות ועונה מזמן שרצה ליתן הגט, עי' סי' עז פת"ש סק"ב בשם ישועות יעקב ושו"ת רבי חיים כהן סי' מח, וצריך דיין לזה שיבחן את פרטי המקרה.

ועי' עוד בפת"ש שם מה שציין עוד בשם משכנ"י סי' טז ועוד.

במקרה ששאל כת"ר במקרה שהחשש הוא למעשה אר"מ, יש שדייקו בלשון הרא"ש פ"ז דכתובות סי' ט וח"מ וב"ש ריש סי' קטו דכל שמדובר במעשה פריצות ברורה הוא בכלל עוברת על דת, וכן משמע מהדברים שהוסיף הרמ"א בסי' קטו סד דכל דבר שהוא ידוע שהוא פריצות כמו שאר הדברים שנזכרו בגמ' ופוסקים לגבי דת יהודית יש לעוברת על זה דין של עוברת על דת יהודית.

וכן יש להבין מדברי הח"מ סי' קטו סק"י שכל הפירושים של וורד נפסקו להלכה לפי שכולן דרך עזות, וה"ה כל דבר הידוע כפריצות גמורה וחמורה.

ואף שמעיקר הדין באיסור מפורסם יש אופנים שא"צ התראה בדיני משומד, עי' בנו"כ ביו"ד סי' ב, מ"מ מאחר שמדובר כאן בחיובי ממונות הנה אפי' מצד דיני משומד יש לחשוש לפשטות הרמב"ם והחינוך וספר היראה לרבינו יונה דבכל איסור בעי' התראה לפני שמחשיבים אותו כמזיד, ובפרט בזה שהעולם מטעה שמדובר כביכול בדבר חיובי לפי האידיאולוגיות שלהם.

וכ"ש שמבואר להדיא בשו"ע ובנו"כ באה"ע סי' קטו ס"ד שצריך התראה בפני עדים על כל דבר בדת יהודית, ויש מחלוקת בפוסקים אם בעינן דוקא התראה שאם תעבור על זה תתגרש או דסגי בהתראה להזהירה שלא תעשה כן, הובאו שם בב"ש ס"ק יז ובח"מ ס"ק טז וכן בסוף הסי' בח"מ סקל"ז.

ואפי' משומדת גמורה מבואר ברמ"א בס"ג שם דאין דינה כדיני עוברת על דת אלא אך ורק לאחר התראה, אלא דדברי הרמ"א שם צריכים ביאור, דהרמ"א שם מיירי שחזרה בה והנו"כ שם העירו דבמקור הדברים בתשובת הרא"ש כלל לב סי' ח מבואר דמיירי בשמד בא'ו'נ'ס ועי"ש.

ואם מדובר בטענת מאיסא עלי יעוי' בפוסקים בסי' עז.

בזמנינו שהדורות חלושים, ולפעמים לא מבינים מה רוצים מהם ולפעמים רוצים להיות טובים וקשה להם וצריכים עזרה, ולכן (ומטעמים נוספים) הרבה פעמים הפתרון אינו לגרש אלא למצוא דרך לפתור את הבעיה משורשה.

במקרה שהבעל עצמו ג"כ עובר על דת יהודית אם יכול לבוא בטענה אל אשתו או לא עי' ברמ"א אה"ע סי' קטו ס"ג.

במקרה שמדובר ביצירת מוצר פיזי ששווה ממון דעת רוב הפוסקים להקל בזה, אולם במקרה זה שהעבודה אינה ברת ערך ממוני ובפרט שגם מדובר בדבר וירטואלי ולא כלי או חפץ המשמש כמשכון, המקיל באופן זה אין לו על מה לסמוך.

מקורות:

מבואר בגמ' בב"מ קיב ע"א וחו"מ סי' שלט שאומן שסיים מלאכתו בחפץ ועדין לא מסר את החפץ אין בעה"ב עובר בזה בדין ביומו תתן שכרו עד שיטול את החפץ.

ונחלקו הראשונים והפוסקים מהו הטעם בדין זה, דהנה דעת השטמ"ק להלכה בב"מ קיב ע"א ד"ה ולענין [וכ"כ שם אח"כ בשם ה"ר יהונתן] שאפי' אם אמר לו האומן ליטול את החפץ אין בעה"ב עובר, דלא קרינן ביה לא תלין פעולת שכיר כל זמן שהחפץ תחת האומן, ואפי' אם אינו רוצה לעכב את החפץ בשביל קבלת דמי השכירות.

וכעין טעם זה כתב הקצה"ח סי' עב סקכ"ג דכל זמן שהטלית ביד האומן לא התחיל חיוב התשלומים ורק כשבעה"ב נוטל את הכלי התחיל חיוב התשלומים, ולכאורה סובר ג"כ כהשטמ"ק.

ובביאור הלכה סי' רמב ד"ה לכבד כתב דיכול להקל כהשטמ"ק שלא יטול את החפץ וממילא לא יצטרך לשלם באותו היום ולא הביא פלוגתא בזה.

וכן בספרו אהבת חסד ח"א ריש פרק י נקט בפשיטות כדעת השטמ"ק וגם שם הביא שם דברי השטמ"ק בלא חולק.

אולם המאירי כתב דכל זמן שהטלית ביד בעה"ב גילה דעתו שאינו מקפיד על דמיו, וכעי"ז בלבוש עיר שושן בחו"מ סי' שלט ס"ו כ' דכל זמן שהאומן לא נתן לו הכלי גילה דעתו שמוחל לו על זמן הפירעון.

ולפי פי' המאירי והעיר שושן לכאורה נמצא שאם האומן אומר לבעה"ב שיבוא ויטול את החפץ וישלם אין סברא זו.

ואע"ג דבשל תורה הלך אחר המחמיר, מ"מ כאן נראה דיש להקל כהשטמ"ק (עכ"פ במקום הצורך כמו באופן דמיירי בביאה"ל שם) מכיון שבדיני ממונות אין אומרים בשל תורה הלך אחר המחמיר אלא המוציא מחבירו עליו הראיה כדאי' בריש פרק שור שנגח את הפרה ובפ"ק דבכורות ובהרבה דוכתי, וכ"ש כאן שרוב הפוסקים מקילין בזה.

אבל באמת יל"ע באיזה אופן מיירי המאירי והלבוש בזה, דאם מיירי באופן שאמר לו בעה"ב שישלם א"כ מה שייך כאן מחילה מסתמא, ואם מיירי שלא אמר לו בעה"ב שישלם א"כ בלאו הכי הרי לא תבעו אינו עובר עליו כמ"ש בחו"מ ס"ס שלט.

ואין ליישב דמיירי שאמר לו האומן שיבוא יטול וישלם דא"כ נמצא שאינו מוחל, וגם אין ליישב דמיירי שאמר לו האומן שאימתי שירצה בעה"ב יבוא ויטול וא"צ דוקא עכשיו, דא"כ בזה הרי ודאי מחל לו, וא"כ באיזה אופן מיירי.

ובדוחק היה מקום ליישב דמיירי באופן שיש מצב כל שהוא שאינו יכול לתובעו שבזה חידש האהבת חסד דאין בזה דינא דלא תבעו אינו עובר עליו, כמו שהבאתי בתשובה הסמוכה [לענין מי שיש לו כסף לשלם לגמ"ח אם צריך לתנו לפועל] שי' האהבת חסד בזה, אבל הוא דחוק מאוד, דהרי הוא חידוש של האהבת חסד ולא נזכר בדברי הראשונים.

עכ"פ מבואר שיש מחמירים בזה, והביאור הלכה שלא הביא חולקים בזה וכן באהבת חסד לכאורה צ"ל שלא היו לפניו, דלמה לא נחמיר עכ"פ לכתחילה בדאורייתא כהמחמירים בזה, וא"כ למה לא הביא שיש מחמירים בזה.

וכן מבואר בפת"ש סק"ב שטעמו של הלבוש הוא טעם אחר מהסמ"ע, וראיתי בדרכי תשובה בחו"מ שם סק"ב שגם בדבריו מבואר שהלבוש חולק לדינא על שאר פוסקים, שכן הביא דברי הגר"ז הל' שאלה ושכירות סעי' יג שלמד מדינא דהסמ"ע הנ"ל שאם נותן משכון לפועל אינו בבל תלין, וכ"ד הקצה"ח סי' עב שם ועי' בערוה"ש סי' שלט, וכן משמע מדברי השטמ"ק שם שתלה הדברים במשכון, אלא שכתב הדרכי תשובה דלפי טעם הלבוש לא יהיה מקור לדין זה, נמצא דדברי הלבוש אינם כשאר הפוסקים.

ובנידון דידן נראה דגם להמקילים בזה יש להחמיר דהרי בשטמ"ק שם כתב עוד דאע"פ שאם אומר האומן טול את הכלי ושלם שכרי אינו עובר, מ"מ כתב שם עוד בזה דהאומן תופס את החפץ כמשכון בעד שכרו, וכעי"ז כתב הסמ"ע סי' שלט סק"י, ויש לדון לפ"ז דבניד"ד שיתכן שאין שום ממון בעין שתפסו ביד הפועל ואפי' אם נחשיב קנין וירטואלי כמו ממון אבל כאן לפעמים העבודה הוירטואלית עצמה ג"כ אין בה שום שויות אלא נצרכת עבור הלקוח בלבד, וידוע נידון הנתה"מ והחזו"א והאחרונים לגבי תשלומין והשבת אבידה בממון ששוה רק לבעה"ב באופנים שונים, אבל כאן אם נדון שהוא מצד שמחזיק בעד שכרו או כנגד שכרו כלשון הפוסקים [דהסמ"ע שם להדיא כתב "שהרי תופס משלו כנגדו"], אם כן שמא מיירי על דרך הרוב שהחפץ שווה את הכסף ולא כשמחזיק את העבודה בתור איום על התשלום בלבד, ואמנם יש להסתפק אם מיירי כאן רק במשכון שהוא שומר על הבעה"ב שישלם או שמדובר כאן במשכון שהוא תופס כנגד מעותיו, אבל מלשון הסמ"ע משמע מאוד כהצד השני להחמיר.

וביותר דהרי הקצה"ח והשוע"ר נקטו דהוא דין משכון גמור לא שנא משכון זה ולא שנא משכון אחר, ואם נימא דכאן בעבודה יש דין מיוחד להחשיב את העבודה כמשכון א"כ מנ"ל ללמוד משכון אחר.

וכן מבואר בקצה"ח סי' עב סקכ"ג (הובא גם בפת"ש סי' שלט סק"ב) בטעם מה שאם נשאר הכלי חשיב משכון ואינו עובר בבל תלין, דחשיב כמו שקיבל האומן את מעותיו משום דבעל חוב קונה משכון, וזה הרי ודאי לא שייך לומר באופן שהמשכון לא שווה מידי ואינו אלא איום בעלמא על הלקוח, ומעין זה בעיקר דין משכון (בלא קשר לאומן) נזכר גם בקצה"ח סי' צז סקי"א.

ומכיון דבלאו הכי בניד"ד מצינו פוסקים דלפי שיטתם בלאו הכי אין להקל בזה, א"כ בצירוף כ"ז קשה להקל.

ומ"מ לפו"ר נראה דלפי כל הטעמים אין חילוק בין אם הפועל אומר לבעה"ב שישלם וימסור לו את החפץ ידנית לבין אם יורד על ידי תוכנה אוטומטית לאחר התשלום.

יתן לפועל, ולגמ"ח ישלם כשישיג הלוואה אחרת.

מקורות:

הנה עצם הדין שאדם שלווה כסף מחוייב לתתו לפועל גם אם הכסף בעיקרו אינו שלו, זה מבואר באהבת חסד (ח"א פ"ט ס"ז) לבעל הח"ח עי"ש שלמד כן מהריטב"א בב"מ.

ואף שבנידון דידן הכסף מיועד ונלקח בעיקרו למטרה כל שהיא אין בזה קולא, מכיון דמבואר באהבת חסד שם שצריך אפי' ללוות בשביל זה עי"ש, כ"ש במקרה זה שכבר לווה ורק שהתכוון שההלוואה תהיה למטרה מסויימת שאינו נפטר בזה.

ואע"פ שיש חוב גם כלפי הגמ"ח מ"מ הפועל קודם לתשלום, דהרי פועל עני ועשיר אי' עכ"פ לחד דעה בב"מ קיא ע"ב שעני קודם דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו, וכן פסק באהבת חסד (ח"א פ"י ס"ח), [עי"ש שתמה למה לא הובא בפוסקים], וכ"ש מי שאצלו הוא חוב גרידא שאינו פועל כלל, שאינו קודם למי שהוא פועל.

(ועי"ש באהבת חסד לעיל מינה בפרק שלפני כן פ"ט ס"ח דב' פועלים יחד יתן לכל אחד חצי עי"ש, אבל כאן דאחד פועל ואחד חוב בלבד פועל עדיף, וצע"ק למה לא כלל החפץ חיים כל דיני הקדמה בין פועלים יחד וכ"ש דהיה לו להזכיר דיני קדימה לפני שהזכיר לחלק בין הפועלים, ונראה דחידושי דינים שלא הובאו בחו"מ סי' שלט הביא רק אח"כ).

ובאופן שזמן הפירעון של שניהם הוא יחד (דהיינו התאריך הכתוב בשטר ההלוואה הוא אותו תאריך של סיום הפעולה, כך שלמעשה צריך להעביר את התשלום לשניהם עד סוף אותו היום) א"כ הדין הוא כמו שנתבאר לעיל, ובחפץ חיים שם דן (גם בפ"ט ס"ח ונתיב החסד שם סקכ"ג וגם בפ"י ס"י) לגבי ב' פועלין כשא' מהם לא תבע עדיין דנקט הח"ח דלא חשיב שאחד קודם לחבירו דחזקה שרוצה לקבל שכרו בזמנו כמו שהביא שם מהגמ' בשבועות, והח"ח בזה אזיל לשיטתו שחידש דפועל שאינו יכול לבקש לא חשיב לא תבע אלא רק אם יכול לבקש ולא ביקש, דסתמא כמו שביקש, ורק אם היה יכול לבקש ולא ביקש הו"ל המחילה על זמן התשלומין, וממילא כשאחד תבע אחר חבירו הו"ל רק גילוי שאין כאן מחילה.

אבל במקרה שכבר הגיע זמן פרעונו של הגמ"ח יום לפני זמן פרעונו של הפועל, הנה יעוי' באה"ע ריש סי' קב ס"א וס"ב דלענין גביית מטלטלין בעל חוב קודם לכתובת אשה אע"ג דכתובת אשה קדים, ואולי גם פועל קודם לבעל חוב.

אבל אם נימא דאזלי' בתר מי שקודם שבעל חוב קודם יש לו זכות קדימה, א"כ ההסתברות היא לומר דמכיון וע"פ דין הכסף צריך לבוא לגמ"ח מכיון שהוא בע"ח מוקדם ממילא חשיב כמו שאין לבע"ב מעות לשלם עכשיו שבזה אינו עובר על בל תלין כמ"ש בשו"ע חו"מ סוף סי' שלט ס"י.

ויעוי' בחפץ חיים שם שדן בסי"א לגבי ב' פועלים האחד כלה זמנו אתמול וכבר עבר זמן בל תלין שלו ולא שילם לו והשני כלה זמנו היום, ויש לו מעות לשלם רק לאחד מהם, צריך להקדים השני כיון שיעבור זמנו היום, אע"ג דמחוייב גם לראשון, מ"מ צריך ליתן לשני כדי שלא יעבור בבל תלין, א"כ כ"ש שהפועל קודם לגמ"ח אפי' אם הגיע זמנה אתמול.

כהקדמה לתשובה זו הנני לציין כדרכי בתשובות בענייני חו"מ שהתשובה נועדה ליתן רעיונות ומ"מ בלבד ולא לחייב את מי מהצדדים.

הנה עצם הדין שהשוכר אינו משלם עבור הבלאי במקרה רגיל של בלאי שנוצר על ידי השימוש הרגיל והמותר הכלול ברשות השימוש, הוא נלמד ממשנה וגמ' [ב"מ עח ע"א] ובשו"ע [סי' שמ ס"א, ועי' חו"מ שט ס"א עד סוף הסימן].

ואמנם יש מחלוקת הפוסקים האם חובה על המשכיר לתקן נזקים מסויימים עבור השוכר כשהשוכר עומד בדירה או לא (עי' רמ"א חו"מ סי' שיד ס"א ושו"ע סי' שיב סי"ז), אבל השוכר בודאי שאינו מחוייב לתקנם כשהוא מחזיר את הדירה וכ"ש שלא לפני כן.

וגם לגוף הנידון הנ"ל כבר הביאו וכתבו  שהמנהג כאן בא"י שכל בלאי משימוש סביר המשכיר מתקן לשוכר כל עוד שלא התנו אחרת [ראה בספר עמק המשפט ח"ב עמ' תמג, ספר שאל בני ח"ב פנ"ה, ועוד, וראה להגר"י זילברשטיין טובך יביעו קונטרס שכנים תשובה עב, ועי"ש בעמק המשפט מה שהביא בשם הגריש"א על תוקף חוק השוכרים בהלכה מצד מנהג מדינה, ויש לציין דמנהג זה הובא כבר בחקרי לב סי' רנ"ח וכן הובא מנהג זה בשו"ת חבצלת השרון חו"מ סי' ל ובערוה"ש חו"מ סי' שיד ס"ד ודברי מלכיאל ח"ה סי' קלא, וע"ע שו"ת קרני ראם סי' פה שהזכיר המנהג שהמשכיר מתקן החשמל, וע"ע שו"ת חיי שלמה סי' פה החילוקים שכתב במנהג מקומו ומאידך עי' בדברי מלכיאל הנ"ל דבמנהג שהזכיר שם לא הזכיר חילוק זה, אם כי ברור שלא במקומות של כל הפוסקים נהגו כן ואכמ"ל], והולכין אחר המנהג בעניינים אלו, כמ"ש הרמ"א חו"מ סי' שיד ס"ב.

ומ"מ יש לשים לב להפריד בין הנידונים, דיש נידון האם השוכר צריך להחזיר הדירה מתוקנת למשכיר ויש נידון שני האם המשכיר צריך להעמיד דירה מתוקנת לשוכר כשקרה משהו באמצע השכירות, ולמעשה בשימוש סביר ורגיל בשניהם הוא לטובת השוכר וכמו שהתבאר.

ומאידך גיסא הדין שהשוכר יכול להתנות להתחייב על כל דבר הוא ג"כ מפורש במשנה [ב"מ צד ע"א] מתנה שומר חינם וכו' וכן פסק בשו"ע [חו"מ סי' רצא סי"ז לגבי שומר ועוד], וה"ה ששואל יכול להתנות להתחייב במתה מחמת מלאכה [ראה שטמ"ק ב"מ סט ע"ב בשם רבינו יהונתן וקצה"ח סי' שמ סק"א ונתה"מ שם], וע"ע במחנה אפרים הל' שומרים סי' ח, שהביא הרבה ראיות שאפשר להתנות להתחייב אפי' בגרמא ואפי' בשמירת קרקע (ועי' להלן מה שאציין לזה לדברי הפוסקים לענין תוקף תנאי בלא קנין), וכנ"ל יכול להתנות בנידון דידן, ואמנם כאן מדובר בשכירות קרקע ושכירות קרקע רמת החיובים שלה הם אחרים בחלק מהדינים, אבל למרות זאת יכול להתחייב לקבל על עצמו תנאי גם בשכירות קרקע כמבואר במחנ"א הנ"ל, כמו שהאריך הגריש"א בפרטי דין שכירות קרקע והתנאי בקובץ תשובות ח"א סי' רטז (ולענין אם צריך קנין בזה יעוי' להלן).

אבל הנידון כאן הוא מצד לשון התנאי, והספק הוא לגבי לשון תנאי כזה שיחזיר את הדירה היא ללא שום נזק האם כלול בלשון זו גם התחייבות לתקן את הבלאי או לא.

והנה מצינו בסוגיות אחרות לגבי לשונות של תנאים דדרשי' לשון הדיוט [ב"מ קד ע"א], וכלול בענין דרשא ג"כ שאם יש תנאי מיותר בלשון השטר דורשים אותו, דענין דרישת לשון הדיוט נוגע ג"כ לענין שכל ייתור לטפויי קאתי כמבואר שם בר"ן על הסוגי' דלשון הדיוט בב"מ קד [הובא במחנ"א שומרים סי' ח], ואמנם לשון הדיוט משמע ברש"י שם שהוא מה שהורגלו לכתוב בשטרות, ויש לדון על שטר פרטי שאדם כותב.

וגם יש לדון על כל יתור בפני עצמו איך לדורשו, אבל בב"ב קלח ע"ב וכן בנזיר ז ע"ב הובאה שיטת ר"ע דכל דטפי מידי בשטרא טפי מילתא, כלומר שאם הוסיף לשון בשטר התכוון להוסיף דבר, ומדברי הפוסקים נראה דגם באופן המבואר בב"ב שם וגם באופן המבואר בנזיר שם הלכה כר"ע, ואם כי אינו ברור דרבנן פליגי עליה שם, דהרי רבנן שם סוברים שגם אם לא כתב לו חוץ מאלו צריך ליקח לו דרך, אם כי אפשר דרבנן פליגי דאל"כ בחוץ מאלו היה צריך לרבנן להיות יותר וק"ל ומאידך אפשר לטעון דגם לרבנן הכל לפי הענין דלא בכל מקום אפשר לפרש דבר הקרוב לענין התנאי, וכוונת הגמ' רק דאין הכרח דרבנן מסכימים לר"ע.

עכ"פ הלכה כר"ע וגם הדורשים לשון הדיוט סוברים כר"ע לענין זה כמו שנתבאר [עכ"פ ר"מ דמיירי הר"ן לשיטתו ומסתמא כולם דהמשמעות היא דדרשי' כבמקרא] ואמנם גם לר"ע בענייננו יתכן שאפשר לטעון שבא לטפויי רק על דבר שלם שנפסד ולא על דבר שנעשה משומש, או רק על דבר שלא ניתן להשתמש בו בלא תיקון או שמקובל לתקנו ולא על דבר שנפחת, גם לפי המנהג בלא שהיה תנאי מיוחד לגבי המנהג שהמשכיר מתקן לשוכר עי' בעמק המשפט ח"ה סי' לה עמ' תמד מש"כ לחלק בין סוגי נזקי צנרת, ויש לציין דכבר בפוסקים מצינו הרבה חילוקי דינים בענין התיקונים ועי"ש באריכות בכל הסימן.

ומ"מ כשנברר כאן מה נכלל בלשון נזק אם כולל רק דבר הניזוק בשימוש בידיים ואם שייך לקרוא לזה נזק כשהפעולה היתה בהיתר גמור ולא היה מעשה היזק, הנה יעוי' בשטמ"ק ריש ב"ק בשם המאירי שמילת נזקין אמורה על הנזק בלא שום רמז על המזיק עכ"ל, וכמו כן יש לטעון דגם גרמא חייב כיון שקיבל על עצמו שמירה של מתה מחמת מלאכה, וא"כ הרי הוא כעין שומר שחיובו כלל אינו מחמת נזק אלא אפי' בנזק דממילא, כמ"ש בגמ' על המשנה בב"ק שם, וגמ' שם בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא נקראו גם השומרים אבות נזיקין, א"כ משמע שלשון נזק כולל גם דבר שנעשה מאליו תחת התחייבות האדם לסוג נזקים מסוג זה, וכ"ש על ידי בלאי שימוש.

(ועי' בגליון השטמ"ק על המשנה שם ד"ה ועוד יש לומר דנקט אדרבה להיפך דמחמת שנזכר במשנה נזיקין לכך לא נזכרו שומרים, אבל לא הזכיר שם שאחר שההיזק נעשה נזק אין כאן נזק אלא רק שתחילת שמירת הוא בלא היזק).

עכ"פ אם נימא דכאן מפרשים התנאי המיותר יש לדון אם לפי זה יצטרך שוכר זה לשלם יותר ממה שרגילים לשלם, מצד שני אפשר לטעון דהתנאי לא בא אלא לומר שיהיה השוכר חייב להיטפל בתיקון נזקים בעצמו ולא יוכל להפטר בתשלום דמי תיקון אבל לא להתחייב בנזק שאין מקובל על שוכר לשלמו, אולם אם יש צד לומר שהתנאי הוא לטפל בתיקון בעצמו צל"ע אם מתיישב עם דברי הלבוש שהביא בברכת משה על המחנ"א שם?, וע"ע במתני' דהגוזל המלוה חבירו בעיר וכו' ודוק.

ולכאורה אפשר להביא לזה ראי' מהר"ן בב"מ קד [המובא במחנ"א שומרים סי' ח] גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דמשמע מלשון הר"ן שלשון בסיסית כוללת התחייבות על פחת קרקע, וצל"ע בזה.

והיה מקום להביא ראיה מלשון תשובת הריטב"א שהובאה במחנ"א שם דאם לא קיבל אחריות נאמן לומר שהיה א'ו'נ'ס או גניבה ואבידה, ודייק מזה המחנ"א שאם קיבל אחריות חייב, אבל מזה אין להביא ראיה דפשיטא דכל קבלת אחריות היא לחוד, על מה שאומר שמקבל, כלשון המשנה מתנה שומר חינם וכו' והריטב"א לא נחית לרמת האחריות שאפשר להתחייב עליה.

ומ"מ במקרה שמדובר בנוסח שכולם באותו המקום כותבים אותו וכולם נוהגים שאינו משלם בלאי דבזה פשוט ששטר זה הוא על דעת המנהג שנוהגים בשטר כזה, ואם כולם כותבים נוסח דומה והוא כתב כעין הנוסח שכולם כותבים בשינוי קצת מעין מה שהם עצמם כתבו, ג"כ יש מקום לדון דשמא דעת השוכר בנוסח זה על דעת המנהג הכללי בנוסחאות דומות בשטרות, וצל"ע בזה.

וכמובן שבכל גוני כדי שיהיה תוקף לתנאי צריך שהתנאי יבוצע באופן המועיל ותקף על פי דין.

וראיתי בספר שאל בני שם שכתב שאף שברוב החוזים כתוב שעל השוכר להחזיר הנכס כמו שקבלו המנהג מפרש תנאי זה לגבי נזק שקרה מפשיעה מצד השוכר ולא בלאי סביר של שימוש בנכס, ועיין בספר עמק המשפט ח"ה שכירות בתים עמ' תלח תמז (א"ה עמ"ס, שם בעמק המשפט דן בהרחבה לגבי חיובי השו"ע והפוסקים ולגבי מנהג מדינה), ואם המשכיר רוצה לחייב השוכר על נזק כזה עליו לכתוב בחוזה בפירוש שעל השוכר לתקן כל התיקונים כולל בלאי רגיל משימוש בדירה עיין בספר הנ"ל עמ' קלד חוזה שכירות יג יד עכ"ל.

ומחד גיסא הנוסח שהובא שם (שאם כתב שעל השוכר להחזירו כמו שקבלו) הוא נוסח יותר החלטי לטובת המשכיר, ומצד שני שם הוא נוסח שכתוב ברוב החוזים, ובמקרה כזה יש ריעותא מצד המשכיר, חדא דיש כח במנהג לפרש חוזה נהוג, ועוד דהרי אין כאן יתור בשטר כמו כאן (כ"ז בהנחה שאין רגילים לכתוב בחוזי שכירות של היום התנאי שכתוב בחוזה שלך).

ויעוי' בקובץ תשובות להגריש"א חו"מ סי' רטז שכתב דאם התנה שיחזיר לו הבית כמות שהוא חייב השוכר להחזיר לו הבית אפי' נשרף הבית בא'ו'נ'ס, וציין שם הגריש"א שכאן בארץ נוהגים בכתיבת סעיף זה בחוזה, ועדיין יש שחילקו בין זה לבין בלאי טבעי, ראה משפט השכירות סי' א' ס"ה ובהערה שם, ולעיל גם ציינתי למה שאמר הגרי"ש שיש תוקף לחוקי השוכרים, וידוע ששם נזכר גם המנהג הזה שהמשכיר מפסיד הבלאי.

וציין שם במשפט השכירות לכמה חיבורים שכתבו דאם לוקח השוכר על עצמו כל הנזקים כולם ואין שום פחת לבעה"ב יש בזה בעיה מהותית של ריבית בין השוכר למשכיר, ע"פ הסוגי' בב"מ סט ע"ב ובחידושי תלמידי הרשב"א שם, וכדאי לעיין שם כי לפי המבואר שם מדברי תלמידי הרשב"א (אשר כך פשטות הסוגי' שם ג"כ והמאירי בביאור הגמ' שם) אם המשכיר רוצה לתבוע מהשוכר את כל הפחת של הדירה כולל הכל יש כאן איסור ריבית ברורה.

לגבי הנידון אם מועיל תנאי בלי קנין בהתחייבות על שמירת קרקע באחריות יש בזה פלוגתא רבתי ברבוותא, עי' שו"ע חו"מ סי' סו ס"מ ונו"כ שם, וכן בסי' שא ס"ד ובקצה"ח שם סק"ב ובקצה"ח ריש סי' שמ ומחנה אפרים הל' שומרים סי' ח ובפוסקים שהביא בדבריו שם, וכן בהערות ברכת משה על המחנ"א שם שהביא עוד כמה פוסקים שדנו בזה, וכן מה שציין בספר אדם ומלואו פרק טז ס"ט ואילך, ולכן במקרה שהתנו ביניהם תנאי להתחייב באחריות על קרקע ולא עשו קנין אינו פשוט שיש חיובים כאן אפי' אם התנאי היה מפורש, ועי' בקובץ תשובות הנ"ל דמשמע ששטר לחוד מועיל, ואם הנידון על נזקי רהיטים הדין שונה לענין תנאי בלא קנין, עי' במחנ"א הנ"ל ובמגיה ברכת משה שם שהביא המ"מ בנידון.

כמו  שכתבתי לעיל אין בכוונת תשובה זו לתת הכרעה אלא רעיונות ומ"מ בלבד, ויש לבוא לב"ד או לרב לבחון את נוסח החוזה ואת התיקון הנדרש העומד על הפרק על מנת לתת הכרעה מעשית.

ושוב שאלתי כעת את הגר"ש רוזנברג בכולל חזו"א מי ששכר דירה וסיכם בחוזה שיחזיר את הדירה בלי נזק האם חייב לתקן את הבלאי, והשיב מה שהצבע קצת פחות זה לא, אבל אם נשברו דברים אז אולי זה זה נורמלי שזה קורה אבל אולי הוא כן חייב.