אם המעביד מעביר כסף דמי מחלה לעובד ישלם המזיק את דמי השבת למעביד. מקורות: הנה זה ברור שהעובד אינו מקבל תשלומי שבת יחד עם תשלומי המחלה, כיון שאינו בטל מן ההכנסה הכספית שהוא מקבל כרגע והרי שמין אותו כשומר קישואין ...קרא עוד

אם המעביד מעביר כסף דמי מחלה לעובד ישלם המזיק את דמי השבת למעביד.

מקורות: הנה זה ברור שהעובד אינו מקבל תשלומי שבת יחד עם תשלומי המחלה, כיון שאינו בטל מן ההכנסה הכספית שהוא מקבל כרגע והרי שמין אותו כשומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ושמין אותו כפועל בטל וכו', אבל אם מרויח בפועל אותו דבר בדיוק כרגע בימי המחלה אין שום טעם ע"פ הלכה שישלם שבת לעובד.

אבל יש לדון לגבי תשלומי שבת למעביד, האם המעביד יכול לדרוש זאת, מכיון שע"פ התקן המעביד היה צריך לקבל עבודה בזמן זה ולשלם עליה ובפועל הוא משלם שכר עבודה רגיל בלי קבלת עבודה בפועל וכל זה נגרם על ידי המזיק, והיה מקום לדון בסברות של גרמי באופן שהנזק הוא ודאי אם הגדרתו כגרמי ע"פ הגדרות גרמי המבוארים בפוסקים.

אולם הי' מקום להביא ראי' אחרת מדין עבד עברי שהמזיק את גופו משלם שבת לרבו [ב"ק פז ע"א] ואפי' אם תאמר משום שעבד עברי גופו קנוי [קידושין טז ע"א] מ"מ הרי גם לגבי בתו אמרי' בב"ק שם [פז ע"ב] שמי שהזיקה משלם שבת לאביה, וכן נפסק בשו"ע סי' תכד ס"ו [עכ"פ באופן שע"פ דין מעשי ידיה לאביה עי"ש] והטעם הוא משום שמעשי ידיה לאביה כדפרש"י שם, ולא מחמת זכותו למוכרה [יעוי' שם בגמ' שהוא מוכח שאינו מחמת זכותה למוכרה שהרי הנידון שם גם על ימים שבין נערות לבגרות עי"ש, וכן מוכח מהנידון ברמ"א בחו"מ שם באופן שאינה סמוכה על שלחנו של אביה שהרי הי' בידו למוכרה ואעפ"כ אזלי' בתר מעשי ידים, וגם לכאו' יש להביא ראי' ממה שהדין כן גם בזה"ז, ומיהו יעוי' קידושין ד ע"ב ודוק, עכ"פ הראיות הנ"ל ברורות שמה שמזכה את השבת לאביה הוא זכותו במעשי ידים שלה], א"כ מסתבר שמי שרכש מראש מעשה ידים של אדם אחר למשך תקופה ואחר הזיק את אותו העובד יצטרך המזיק לשלם שבת למעביד ויל"ע בזה.

ועיינתי בספר פתחי חושן הל' נזיקין פרק יא סעיף לח ובהערה שם והעלה שם ג"כ כמה צדדים ואפשרויות בצורת התשלומין, אבל ג"כ עיקרי דבריו הם כמו שכתבתי שהמזיק ישלם למעביד את הנזק שגרם לו וכאשר המזיק משלם ישירות את תשלומי השבת לעובד המעביד ישלם לעובד רק את ההפרש בזה, ולמסקנתו נראה לו עיקר שהוא כעין חברת ביטוח שהמעביד משלם את השכר לעובד כדמי ביטוח והמזיק משלם למעביד את מה שהזיקו כמו שפוסקים לענין ביטוח והיינו הך.

יש הרבה דעות בפוסקים לגבי הגדרת האסור והמותר בזה, ויעוי' בשו"ת עם סגולה שהבאתי מ"מ מדברי פוסקי זמנינו בזה. ומ"מ יש לציין שבמקרה שמצלם רק כמה עמודים בלבד באופן שאי אפשר לומר שגנב יצירה הנמכרת ומצלם רק דברי תורה בלבד ...קרא עוד

יש הרבה דעות בפוסקים לגבי הגדרת האסור והמותר בזה, ויעוי' בשו"ת עם סגולה שהבאתי מ"מ מדברי פוסקי זמנינו בזה.
ומ"מ יש לציין שבמקרה שמצלם רק כמה עמודים בלבד באופן שאי אפשר לומר שגנב יצירה הנמכרת ומצלם רק דברי תורה בלבד ושלא לצורך מסחרי אלא לשימוש עצמי בלבד ולא היה לו כל כוונה לקנות את הספר בכל מקרה, במקרה זה יש דעות שמתירים, וביתר הרחבה ניתן לעיין בתשובות שם.

הנפק"מ בזה הוא לענין אם מחוייב המכה מיתה (מלבד באופן שהיה המוכה עבדו שאז ישנו בדין יום או יומיים, עי' ב"ק צ ע"א), וכן יש בזה עוד נפק"מ לענין אם נימא קלב"מ לענין לפטור את המכה מתשלומין. והנה רש"י בב"ק ...קרא עוד

הנפק"מ בזה הוא לענין אם מחוייב המכה מיתה (מלבד באופן שהיה המוכה עבדו שאז ישנו בדין יום או יומיים, עי' ב"ק צ ע"א), וכן יש בזה עוד נפק"מ לענין אם נימא קלב"מ לענין לפטור את המכה מתשלומין.

והנה רש"י בב"ק שם הזכיר הלשון אפילו אם מת מחולי זה לסוף ג' שנים וכו' (שחשיב כמת מחמת המכה) וברשב"ם ב"ב נ ע"א הזכיר לסוף שנה וכו', ונשאלתי האם לשונות אלו דוקא או לאו דוקא.

ולכאורה אין חילוק לאחר כמה שנים מת אלא שאינו מצוי שימות לאחר הרבה שנים באופן שיהיה ברור שמת מחמת המכה, ובדוחק רב מצוי לאחר שנה או לאחר ג' שנים, ונקטו לשונות אלו של שנה וג' שנים מאחר שהם לשונות המצויים הרבה.

וברמב"ם פ"ד מהל' רוח ה"ג ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה וכו', ומקורו מסוגי' דכתובות דף לג, ולא הזכיר שיש קצבת זמן לזה כמה ימים או שנים אומדין אותו.

ויעוי' בגיטין ע ע"ב והאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו וכו', שחט בו שנים או רוב שנים ה"ז אינו גולה וכו', חיישינן שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב את מיתתו וכו', איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשישא ופירכס אי נמי דשחטיה בברא ולא פירכס ע"כ.

וא"כ לפי דברי הגמ' הללו האופן שיהיה נהרג המכה על מעשהו לכו"ע הוא רק באופן ששחטיה בביתא דשישא ולא פרכס כלל, ובאופן זה לא אמרי' שהרוח בלבלתו ולא שהוא קירב את מיתתו.

ומ"מ דברי הגמ' הללו אמורין באופן של שחט סימנים אבל באופן שהמכה היתה באופן אחר הגדרים ישתנו בזה מתי יש לחשוש לא מחמת המכה הכהו, וכנראה שבאמת אינו מצוי שאם ימות המוכה אחר שנים רבות שיהיה אפשר לייחס את המעשה למכה, ואולי זהו הטעם שלא נקטו רש"י ורשב"ם באופן של עשר שנים.

אמנם אחר העיון נמצא שלכאורה נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם בהל' רוצח פ"ה ה"ב כתב וז"ל, אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד אבל אם חבל בו בשגגה אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו, אפילו שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו, לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש הרי זה גולה, וכן כל כיוצא בזה עכ"ל.

וכ' עלה הראב"ד, נמצא לדבריו מה שאמרו (כתובות לג) חובשין אותו דאי מיית קטלינן ליה לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה ולא מחוור כלל, ואומר אני שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו אלא בששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבין את מיתתו עכ"ל.

והמעיין בל' הרמב"ם יראה שהבין בל' הגמ' ששחט בו שנים או רוב שנים לרבותא נקטו כן שאפי' שחיטה מפורעת כזו ג"כ לא אמרי' בבירור שמת מחמתו ואפי' שודאי ימות אם מחמתו ואם מחמת קירוב מיתה באיזה אופן שיהיה.

ומ"מ לכשתמצי לומר שאין הכל תלוי במחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד, שהרי במכה שאין בה שום חבורה שניהם מודים ובשחט בו שנים או רוב שנים ג"כ שניהם מודים, ולא נחלקו אלא במה שבא לכלל חבורה ועדיין לא בא לכלל שחט בו רוב שנים.

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ' יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי' תוך מ' יום. ועי' נשמת אברהם החדש חו"מ עמ' קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר ...קרא עוד

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ' יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי' תוך מ' יום.
ועי' נשמת אברהם החדש חו"מ עמ' קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר פרק ז עמ' קנב ואילך שהאריך בזה הרבה, ותמצית הענין שהביא הרבה שיטות שם ברמת חומרת הענין אבל פשוט שהוא איסור גמור לדינא בין אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן ובין אם הוא איסור רציחה או איסור אחר.

ולגבי המקרה הספציפי שאינה רוצה בולד מחמת שהוא ממחבל, יש להרגיע שולד זה ע"פ תורה והלכה אינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו בלבד, והוא ישראל כשר, ואין להרחיקו מחמת ייחוסו.

ואם אין דעת האם מתיישבת בכך יש לכוונה לארגון אומנה הפועל ע"פ התורה שיגדלו את הילד, ובזה אין איסור כלל, ובודאי שיש להעדיפו על רציחה.

לגבי הוראה של רב אחד שהעובר יש לו דין של רודף מכיון שהאם תיכנס למשבר נפשי קשה על ידי זה, לענ"ד א"א לומר כן כ"כ מהר, שדבר זה צריך בדיקה ברורה מה הסבירות של החשש הזה להתיר רציחה, שאם הילד הזה יוולד וילך לאומנה האם תצא מדעתה, ואפי' אם החשש הזה הוא חשש ברור, וכי אם אדם יאמר שחבירו גורם לו משבר נפשי בלתי הפיך יהיה לחברו דין של רודף, אע"פ שבעובר שלא יצא לאויר העולם הוא קל יותר, מ"מ דחוק מאוד לקחת סברות והמצאות לצדדים של קולות ולהתיר רציחה מחמת זה, ולכן לענ"ד א"א לכאורה אין להתיר שום רציחה כאן, ויש להיכנס כאן עוד לפרטי הדינים, ולא אאריך בזה עוד מכיון שכבר הספרים מלאים מהנידון על קודם מ' יום, וגם בשאלה הייחודית הזו כבר דנו בזה חכמים גדולים ממני.

ובהשלמת הדברים יעוי' עוד בתשובתי לענין הנידון על סיגריה בשבת במקום פקו"נ, שם הרחבתי עוד מראי מקומות לענין הברור שלא כל דבר שיכול קצת לסייע נחשב פקו"נ ולא כל מה שטוענים שיביא לחולי מותר על ידי זה, וכמו שדן החתם סופר בענין דומה וציינתי בתשובה שם.

מכיון והיורשים אינם מרשים לגור שם לכן אסור לגור שם, ואפילו כל שימוש שלא היה משלם עליו שכירות (דהיינו גברא דלא עביד למיגר) ג"כ אסור, דדין זה נהנה וזה לא חסר לא נאמר לענין כפייה, שכל עוד שיש לו דבר ...קרא עוד

מכיון והיורשים אינם מרשים לגור שם לכן אסור לגור שם, ואפילו כל שימוש שלא היה משלם עליו שכירות (דהיינו גברא דלא עביד למיגר) ג"כ אסור, דדין זה נהנה וזה לא חסר לא נאמר לענין כפייה, שכל עוד שיש לו דבר בידו שיכול להשכיר אותו בכסף ואינו משכירו מטעמי נוחות א"א לחייבו לתת זאת בחינם משום כופין על מידת סדום שכן אפילו בתשלום אינו רוצה לתת את הדירה, וכמבואר כ"ז ברמ"א חו"מ סי' שסג ס"ו.

ולא אמרי' אלא שנוח לו בסתמא שידורו בביתו (סמ"ע שם סקט"ו ע"פ הגמ' ב"ק כא ע"א), אבל בעומד וצווח א"א לדור שם בעל כרחו.

ואם כבר גר שם אדם בדיעבד בלא רשות, ובאים היורשים לבקש תשלום על זה, והוא טוען שאינו מעוניין לשלם כיון שמחמת היחסים שבין היורשים לא התאפשר להם בשום אופן להשכיר הדירה למישהו, והם טוענים שהיו רוצים אלא שאין יכולים, אבל אם מישהו בא כבר לגור שם הם מבקשים דמי השכירות.

היה מקום לצדד באופן זה שמכיון ואם היה מתאפשר לכל אחד מן היורשים לחוד להשכיר הדירה בתנאים המתאימים לו היה משכיר אותה, לכן אם אדם השתמש חשיב כקיימי לאגרא, כיון דלענין דיעבד חשיב כקיימא לאגרא, ויל"ע בזה.

וברמ"א שם אי' דאם דרך בעה"ב להשכירו אלא שעכשיו לא עביד למיגר בתר השתא אזלינן, אבל אין משם ראי' לענייננו, דיש לומר דהרמ"א לא מיירי אלא באופן שבאמת אין לו שום טעם וצורך ורצון וענין להשכיר עכשיו וקמ"ל שאע"פ שברוב הזמנים הוא כן מחזר אחר שוכרים, מ"מ מעכשיו מכיון שכך הוא חשיב לא עביד למיגר.

ואולי היה מקום לתלות הדברים במחלוקת ראשונים לענין חצר דקיימא לאגרא אלא שבעה"ב אינו כאן, דלהראבי"ה (הובא באו"ז סי' קכד) חשיב כחצר דלא קיימא לאגרא, והאו"ז שם חלק עליו וכן נקט המהרש"ל [יש"ש ב"ק פ"ב ס"ס טז] והמחנה אפרים [הל' גזילה סי' י].

וא"כ לרוב הפוסקים הסוברים שחצר שהבעלים אינן לפנינו להשכירה חשיבא חצר דקיימא לאגרא כיון שאם היה יכול היה משכירה, אפשר דה"ה כאן מכיון שאם היו יכולים היו משכירין אותה חשיב קיימא לאגרא, ומ"מ יש קצת מקום לחלק בזה בין מצב חיצוני המפריע לקיים את השכירות לבין מצב ממשי של רשות וכוח הדירה כרגע.

ואחר מחשבה נראה דלכאורה אין צריך לדון בנידון זה, וגם אין צריך להביא דמיון לומר שדירה זו נחשבת כקיימא לאגרא כלל, דהרי אף אם נימא דלא חשיבא כקיימא לאגרא הרי כל הנידון שבזה נהנה וזה לא חסר הוא באופן שנהנה מסתמא שאין בעה"ב מקפיד עליו, אבל באופן שאמר לו בעה"ב צא ולא יצא, לא זו בלבד שאסור לו לדור שם כנ"ל בשם הרמ"א, אלא גם צריך לשלם אם ימשיך לדור שם כמ"ש השו"ע סי' שסג ריש סעיף ו, והיינו אע"ג דמיירי בחצר דלא קיימא לאגרא עי"ש בסמ"ע ובביהגר"א.
(ועי"ש בגליון מהר"ש אייגר מה שדן לפ"ז בכוונת הרמ"א שם בהמשך הסעיף על הוציא בעה"ב בעל כרחו עי"ש).

ואפשר להוסיף עוד שמכיון שמבואר בסמ"ע ע"פ הפוסקים שדין זה נהנה וזה לא חסר הוא דין בסתמא מצד אומדנא שאין זה מפריע לבעה"ב, וכל שלא נוח לבעה"ב בזה אינו בכלל דין זה, א"כ הוא הדין באופן שברור לנו שבעה"ב לא ניחא ליה בזה, ולכן באופן שידוע וברור שבעה"ב אינו מסכים אסור להיכנס לדור שם, וה"ה מי שדר שם יצטרך לשלם.

פטור מהרבה טעמים, אף שיש מי שמחייב בזה, וכן נקט החזו"א שפטור. מקורות: בגמ' ב"ק לח משמע לכאורה שאין חילוק בדבר, משום דאי' שם גבי עמד והתיר ממונם לישראל, אי' שם בהמשך הדרשא שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר ...קרא עוד

פטור מהרבה טעמים, אף שיש מי שמחייב בזה, וכן נקט החזו"א שפטור.

מקורות:
בגמ' ב"ק לח משמע לכאורה שאין חילוק בדבר, משום דאי' שם גבי עמד והתיר ממונם לישראל, אי' שם בהמשך הדרשא שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר אלא כאינו מצווה ועושה, וזה נאמר שם לגבי הדרשא של עמד והתיר ממונם לישראל, וא"כ משמע שדין זה של התיר ממונם הוא גם בגוי שמקיים ז' מצוות בני נח.

ויעוי' עוד בריטב"א מכות ט ע"א שמבואר בהדיא בדבריו דמש"כ בסוגיין שאפי' מקיימין וכו' מיירי בגר תושב, וכן מבואר באור שמח בהל' איסורי ביאה פי"ד ה"ז.

כמו כן יש להביא לכאורה ראיה שניה מגמ' ביומא פה ע"א דאי' שם שהאדם שהוא ספק גוי ספק ישראל שנגחו שור של ישראל הישראל פטור משום המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכאורה הרי אם אינו מקיים מצוות הרי בלאו הכי גם אם הוא ישראל פטור מלשלם לו אם נגחו שורו, דמשומד לא עדיף מגוי לענין זה, (ויש דעה ברמ"א שאף להזיק לו בידים מותר ומ"מ האחרונים לא נקטו כן להלכה, דילמא נפקי מיניה וכו' בב"ק פרק הגוזל, אבל לענין תשלומין לא עדיף מגוי, וכדאשכחן שהמשומד מורידין והגוי אין מורידין) א"כ ודאי מיירי במקיים מצוות ואעפ"כ מחמת שהוא ספק גוי פטור מלשלם לו.

והיה מקום לדחות ולומר דאין ראיה משם, דיש לומר דמיירי בקטן שבזה צריך לשלם לו גם אם אינו מקיים מצוות, דהרי תחילת הסוגי' שם בספק הנוצר על ידי שהיה תינוק מושלך וכו'.

אולם א"א לדחות דחיה זו, דהרי מיירי שם בחשבון זה גופא גם לענין שור של הספק שנגח שור של ישראל עי"ש, וא"כ ע"כ מיירי גם בגדול, שהרי קטן פטור מתשלומי נזקי שורו.

ודוחק לומר דהא כדאיתא והא כדאי' כלומר דגבי שור ישראל שנגח שור של ספק מיירי שהספק קטן בלבד ובשור של ספק שנגח שור של ישראל מיירי שהספק גדול, וכמובן שדוחק גדול להעמיד כן.

וכמו כן יש להביא לכאורה ראי' שלישית לזה, דהנה משמע מסתימת רמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ח ה"ה) ושו"ע (חו"מ סי' תו) משמע שכל גוי הדין כן מדלא חלקו בזה.

עוד יש לומר לכאורה ראי' רביעית בזה ממה שברמב"ם שם שינה מטעם הגמ' עי"ש, ועי"ש בלח"מ ששינה מטעם הגמ' או שהוא כלול בטעם וכו', ויש לציין דידוע שהרמב"ם בהרבה מקומות לא הקפיד שלא להוסיף טעם על טעמים שהובאו בגמ', וכעין מ"ש התוס' והראשונים בהרבה מקומות שגם בגמ' לא הקפידו להביא לימודים מן המקראות לדינים גם כשבסוגיין דעלמא מבואר שהלימוד הוא ממקום אחר למסקנא.

וא"כ ממה שלא הקפיד להביא טעם הגמ' משמע לכאורה שסבר שאין דין היוצא להלכה מהטעם שהובא בגמ'.

עוד יש לומר לכאורה עוד ראי' חמישית בזה דהרי דין כעין דינא דגוי איכא דינא דהקדש יעוי' בב"ק לז ע"ב, א"כ גם גר תושב אמנם כשר הוא ומצווה להחיותו אבל אינו בכלל רעהו, ומאיזה דין יתחייב ישראל ששור שלו נגח שור של גוי.

אולם טענה זו אינה נכונה דהא מסקנת הגמ' בדף לח ע"א ד"רעהו" לאו דוקא נאמר למעט גוי כמ"ש המהרש"א שם, ממילא א"כ אין ראיה לנידון דידן מדכתיב רעהו.

אבל עדיין יש מקום לטעון קצת דמההו"א נלמוד למסקנא, דהנה לפי ההו"א שהיה צד דרעהו דוקא ומזה נתמעט גוי, א"כ פשיטא דה"ה גוי שמקיים מצוות, ואמנם אינו ראיה ברורה אבל לכאורה קצת ניחא בזה, אם לא שנדחה ונאמר דאין מכאן ראי' כלל, דזה גופא מה שנלמד בטעם מסקנת הגמ' שהוא דבר התלוי בקיום המצוות בני נח עי"ש בטעם הגמ' והובא בקיצור לעיל (ואע"פ שלעיל כתבתי דלפי החשבון מטעם הגמ' יוצא ג"כ כדברינו אבל צל"ע אם אין מקום לומר לאידך גיסא דמש"כ בגמ' אפי' מקיימין ר"ל בגוי שאינו מקיים ופעם אחת קיים דבזה לא לצדקה תיחשב לו, ולא בחסיד מאו"ה שקיבל עליו לקיים החיובים דהו"ל גר תושב לפי חלק מהדעות, ויעוי' במאירי בב"ק לח ע"א שכ' דגם ישראל שפרק מעליו עול מצוות אינו מקבל שכר על מצוותיו כמצווה ועושה, ומ"מ לפי החשבון נמצא כאן דבגוי אפי' מקבל המצוות שהוא מחוייב בהן ומקיימן דינן כאינו מצווה ועושה).

ועיינתי עוד בפירוש דברי הגמ' למסקנא שם ומצאתי שנחלקו הראשונים בזה אם למסקנא רעהו דוקא או לאו דוקא, דרבינו פרץ מפרש כהמהרש"א, ואילו רבינו יהונתן (בשטמ"ק) והנמוקי יוסף פירשו דכל הנידון לגבי שור של גוי שנגח שור של ישראל, אבל שור של ישראל שנגח שור של גוי פשיטא דפטור, דלענין זה רעהו דוקא, וכן משמע בתוס' מנחות סז ע"א ד"ה חד, וכ"כ במהרש"ל על דברי התוס' בב"ק שם (דלא כהמהרש"א), ועי' בתוס' רעק"א על המשניות שם.

א"כ כל הנידון אם יש ראי' או לא הוא רק לפי שי' רבינו פרץ והמהרש"א, אבל לפי הרבה מן המפרשים דרעהו ממעט למסקנא שור של ישראל שנגח שור של הקדש נמצא דלמסקנא גם גוי שמקיים מצוות נתמעט מזה דהא אינו רעהו.

אמנם ראיתי בספר המפתח הנדפס מחדש על הרמב"ם שם (ובספר המפתח דפוס ישן אינו) בשם מרכבת המשנה שלמד מהרמב"ם לאידך גיסא שאם הגוי מקיים ז' מצוות אין הישראל נפטר מלשלם לו.

ואמנם אין הספר מרכבת המשנה לפני כעת, אבל יש לעיין דלכאורה לאידך גיסא יהיה מטעם הרמב"ם גופא ראי' ששית לדברינו, דהרי החיוב לקיים דינים בגוי מתוקף ז' מצוות אינו לדון דוקא בדיני ישראל, והנה הרמב"ם שם כ' הטעם לפטור שור של ישראל שנגח שור של גוי משום שהם פוטרים בדיניהם ואין אנו מחייבין את הישראל לשלם לגוי מה שהיה פטור בדיניהם של הגוי, והנה גוי שמקיים ז' מצוות אינו מן המחוייב שיקבל עליו לדון בדיני ישראל, ואם הגוי קיבל עליו לדון בדבר זה כדיני ישראל (כמו שנזכר כעין זה בגמ' בכ"מ) לאו כל כמיניה ובטלה דעתו ולמה יתחייב הישראל מכח זה, דהרי כל גוי יטען שרוצה לדון בדבר זה כדיני ישראל, ואולי המרכה"מ מיירי בגוי שקיבל עליו לדון בכל דבר בדיני ישראל, וצריך עיון ובירור.

ויעוי' בחז"א ב"ק סי' י סק"ה דמבואר בדבריו בפשיטות שסבר כדברינו שגם בגר תושב פטור מי שהזיק שורו את שור של גר תושב, וכדבריו אתיין גם דברי הריטב"א והאור שמח הנ"ל כפשטן שגר תושב ג"כ שור של ישראל שנגח שורו פטור.

אין צריך לשלם לה שכך נקטו רוב הפוסקים ושכך מסתבר ועוד שספק ממונא לקולא. מקורות: נראה שההגדרה של שייכות האשה בהפרשת חלה הוא קדימה לבעל, וכל' השו"ע סי' רסג ס"ג שהנשים מוזהרות בו יותר מהאנשים, ומהטעם שכ' השו"ע שעסוקה בצרכי הבית ...קרא עוד

אין צריך לשלם לה שכך נקטו רוב הפוסקים ושכך מסתבר ועוד שספק ממונא לקולא.

מקורות: נראה שההגדרה של שייכות האשה בהפרשת חלה הוא קדימה לבעל, וכל' השו"ע סי' רסג ס"ג שהנשים מוזהרות בו יותר מהאנשים, ומהטעם שכ' השו"ע שעסוקה בצרכי הבית ומהטעם שכ' המשנ"ב שם סקי"ב שכבתו נרו של עולם וכן הוא בטור שם, ולפ"ז ה"ה בחלה שהיא טמאה חלתו של עולם כמ"ש המשנ"ב סי' רמב סק"ו, והוא מב"ר ס"פ יז ותנחומא ר"פ נח (ועי' שבת לא ע"ב), וכמו שמצינו שדין חלה נלמד מהמשנה יחד עם הדלקת הנר שהנשים מוזהרות בו יותר, כדמוכח ברעק"א בסי' רסג שם, עי"ש, וכן מוכח ג"כ כבר בר"ן שבת יג ע"א שנשים מוזהרות יותר גם בחלה, אבל לא שהחובה הופקעה מהבעל וניתנה לאשה, וממילא מכיון שהבעל שייך גם בחיוב ורק יש קדימה לאשתו, בזה לא מצינו שניתן לתבוע בזה עשרה זהובים.

ואף שיש שנקטו שבהלכות חלה ונדה והדלקת הנר אזלי' בתר מנהגי בית אביה ולא בתר מנהגי הבעל, היינו משום שהיא אמורה לעשותו, אבל כשהבעל עושה הדבר חשיב חיוב גמור לגביו וכמצוה שהוא מחוייב בה מכלל חיובים המוטלים עליו מחמת נכסיו ואכילתו.

ושוב ראיתי שבפתח הדביר או"ח סי' רסג ס"ה הביא בשם היעב"ץ שבחוטף נר שבת מאשתו צריך לשלם לה עשרה זהובים, אלא שאכן במנחת אשר ח"ג סי' טז תמה עליו על דרך מה שכתבתי עי"ש, וכן ראיתי כעת שבכה"ח כ' בשם המחזיק ברכה אות ג' שאין צריך לשלם לה י' זהובים.

יעוי' בגמ' ברכות ו ע"א מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דינא נמי היינו תורה, ומבואר שלהשיב שאלות בהלכה הוא ג"כ בגדר תלמוד תורה. ויעוי' בנפש החיים שער ד' שכתב לענין הדבקות בזמן לימוד התורה דלפעמים שיצטרך בזמן הלימוד ...קרא עוד

יעוי' בגמ' ברכות ו ע"א מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דינא נמי היינו תורה, ומבואר שלהשיב שאלות בהלכה הוא ג"כ בגדר תלמוד תורה.

ויעוי' בנפש החיים שער ד' שכתב לענין הדבקות בזמן לימוד התורה דלפעמים שיצטרך בזמן הלימוד להרהר בטענת רמאי כמו בטענת מיגו דלכאורה סותר עניין הדבקות לפי ההבנה הפשטיית של זה וע"ש מה שכתב בזה.

אולם יעוי' בגמ' שבת י ע"א וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו אימת נעשית וכו', ומשמע שם שאין ראוי לדון כל היום כולו ומשמע שאין זה תורה ממש.

ועי"ש בפרש"י בשבת לענין חלש ליבייהו שהביא ב' פירושים בזה דלפירוש הראשון הוא שחלש ליבייהו על מה שלא עסקו בתורה אז, ולפירוש השני לא פירש כן.

ואמנם היה מקום לומר דנידון זה אם דין הוי כתורה (או אף עדיפא ממנה) או לא הוי כתורה, זה תליא בב' הפירושים ברש"י שם דלפירושא קמא נזכר שנצטערו הנך חכמים שלא עסקו בתורה ותנא להו וכו' להשמיע שגדול שכר היושב בדין, א"כ למסקנא הדין הוא כתורה (או יותר), אבל לפירושא בתרא שם ברש"י טרחו הרבה עד שנחלשו, ועל זה תנא להו ההוא סבא שגם אם ידונו שעה אחת אכתי נחשב להם, לפירוש זה אדרבה למסקנא אין לדון על חשבון עסק התורה בכל היום.

אולם באמת ל' הגמ' לענין משה הנ"ל דקיימא במסקנא שם, משמע דדינא נמי אינו כעוסק בתורה ממש, וא"כ גם ללישנא קמא דרש"י בא רק להשמיעם שהעוסק בדין שכרו גדול, ולא שהוא כעוסק בתורה ממש, רק שהוא דבר גדול והוא מוטל על הגדול שבדור ושבעיר כמשה בשעתו, ושממילא דבר גדול עשו במה שטרחו ונאה עטרה זו להם.

וא"כ יש לומר דאף לפירושא קמא ברש"י מה שנצטערו שלא עסקו בתורה קיימא גם למסקנא שאינו עסק התורה ממש רק שלא היו צריכים להצטער על זה מטעם כנ"ל, וגם לפירושא בתרא גם לההו"א וגם להמסקנא אינו כעוסק בתורה ממש, ומה שלא פירש רש"י בפירוש השני חלש ליבייהו מחמת שלא עסקו בתורה, לא מטעם שחולק על הפירוש הראשון לענין דנימא דחשיב כעוסק בתורה, אלא מטעם אחר לא פירש כן עי"ש.

ובאמת יעוי' בר"ן בשבת שם שלמד דאדרבה כדי שלא יהיה להם ביטול תורה לאמוראי הנזכרים בשבת שם לכך אמר להם ההוא סבא שיעסקו בדין שעה אחת ובשאר היום יעסקו בתורה, וגם דברי רש"י אין הכרח לכאורה שלא לפרשם כהר"ן (ואני הקטן לפני שלמדתי דברי הר"ן ודברי הפנ"י ג"כ הורגלתי לפרש דברי הגמ' כפי' הר"ן).

אולם יעוי' בפנ"י בברכות שם שכתב להיפך דאפי' ללישנא בתרא דרש"י בשבת שם מודה דלמסקנא דין גדול מתורה עי"ש שהאריך בזה הרבה, וכן נראה שם בכמה אחרונים, ועי"ש במהר"ץ חיות וזכר יהוסף.

ובאמת יעוי' גם בתוס' בשבת שם שהבינו בדברי הגמ' שדין גדול מתורה (וצע"ק שדייקו כן מההו"א של הגמ' והקשו מדברי הגמ' דמו"ק ומ"ט סברו שההו"א דהגמ' בשבת לא יסתור לדברי הגמ' במו"ק, ואולי י"ל דמשום דהנך אמוראי בשבת שם היו מאוחרין למעשה במו"ק שם והוקשה להם להתוס' שהי' להם ללמוד מזה, אבל עדיין צ"ב דמשמע שכך קיימא מסקנת התוס' בשבת שם שדינא עדיף מתורה והרי לכאורה זה נשתנה בין ההו"א למה דתנא להו ההוא סבא וכמו שיובא דברי הר"ן בסמוך, ויותר נראה שלמדו כהפנ"י שלמסקנא דינא גדול מתורה).

ועכ"פ לפי' הר"ן שהוא פשטות ל' הגמ' בשבת שם (לענין משה) מבואר שעם כל מעלת היושב בדין אבל אינו כמעלת העוסק בתורה ממש, וצ"ע מגמ' דשבת הנ"ל.

ויש לומר דמ"מ בדין יש בזה חסרון שאינו לומד תורה כסדר, ואינו מספיק כמו שרוצה, מכיון שצריך הרבה לשמוע טענות הבעלי דין, וכן לשמוע פרטי המעשה, שחלקם אינו ממש נוגע לסוגי', והרי אם לומד כסדר יכול להספיק יותר מזה, אבל לא שאין בזה תורה, וכי היכי דלא תפלוג על הגמ' בברכות שם יש ליישב כנ"ל.

וגם יתכן לומר דמ"מ בדין יש זמן שאינו עוסק בתורה אז כששומע טענות בעלי דינים בדברים שאינם שייכים לפסק הדין עצמו, ובגמ' ברכות שם לא קאמר שכל הדין תורה אלא שהדין יש בו תורה ולכך איכא שכינתא בדין, ומאידך גיסא בגמ' שבת שם לא קאמר שהדין אינו כולל כלל בתוכו דברי תורה, אלא שאינו עוסק בתורה אז, ר"ל שיש בזה התעסקות בדברים בין בני אדם גם בדברים שאינם דברי תורה.

ולכן יש מקום לומר שאם הרב רק השיב לשאלות בהלכה בלבד וגם בינתיים בין שואל לשואל כשהיה פנאי, ג"כ עסק בתורה, דינו כעוסק בתורה, אבל אם היו בשאלות עוד דברים שאינם ממש תורה, אע"ג שעיקרי השאלות מיוסדים על שאלות בד"ת, יש מקום לומר שאינו יכול לבוא בטענה לתורם אם הסיכום היה על עסק התורה בלבד, וכדמשמע בל' רש"י שבת הנ"ל, ומ"מ זכות גדולה לתורם להשתתף בזכות עניית התשובות, וכמ"ש בגמ' שבת שם שכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

(ועי' בספר לשמוע כלימודים בברכות שם שכ' דגם שמיעת הפשרות וטענות של בעלי הדינים הם ג"כ בכלל תלמוד תורה, ועדיין יש לומר שלא כל הדברים הנאמרים במעמד הדין הם בכלל תורה, ויש לחלק קצת בין זה לבין היושב בבית הוראה להשיב על שאלות קצרות והכל לפי הענין והלב יודע).

ואמנם הגם שאם נדמה דין הסכם של תרומה שהוא כעין הסכם יששכר וזבולון אם נדמה זה לענין זה לדין שכירות פועלים הדין בשכירות פועלים הוא לענין תנאים שהכל כמנהג המדינה כמ"ש בב"מ פג ע"א וחו"מ ר"ס שלא, אולם אין ידוע לי שיש מנהג ברור במדינה לומר שהיושב בבית הוראה ועונה לשאלות בהלכה ואינו מדבר בעניינים אחרים שיהיה מנהג בזה שאינו כעוסק בתורה.

מכח כ"ז נראה דלא רק לדעת התוס' והפנ"י אלא אפי' לדעת הר"ן, יש לומר דעכ"פ אם הרב שם לבו מתחילה לשקוד על התורה וההוראה כשהיה יושב בבית הוראה ולא להסיח דעתו לדבר שאינם ממש תורה או לטענות המזדמנות ופרטים בשאלות העולות שאינם תורה, לכאורה הוא כלול בתנאי שקיבל על עצמו לעסוק בתורה חמש שעות, ובמקרים שיש לבדוק מה הגדר של מה שהיה, התשובה בזה שהכל לפי הענין.

לכבוד הרב בן דוד שליט"א לגבי הנידון לענין הגדרת דיני עדות מיוחדת לגבי חתימת ידי עדים בשטרות, שוב נראה לי לכאורה ראיה ברורה לזה דלגבי חתימה לא נאמר דין עדות מיוחדת לגבי שיחתמו יחד, מפ"ק דגיטין דף י' ע"ב זאת אומרת ...קרא עוד

לכבוד הרב בן דוד שליט"א

לגבי הנידון לענין הגדרת דיני עדות מיוחדת לגבי חתימת ידי עדים בשטרות, שוב נראה לי לכאורה ראיה ברורה לזה דלגבי חתימה לא נאמר דין עדות מיוחדת לגבי שיחתמו יחד, מפ"ק דגיטין דף י' ע"ב זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה ומבואר שם דשאר שטרות חותמין, ולדידן עדות מיוחדת בגיטין דינה כדיני נפשות דפסולה וכפי שהזכרתי אז כשדיברנו מקצוה"ח סי' ל סק"ח (וע"פ ב"י שם וכנה"ג הגה"ט אות נ"א) דבגיטין וקידושין בעי' שיגידו כאחד ושיראו כאחד למאן דאית ליה עדות מיוחדת דמקשי' הגדה לראיה מסנהדרין ל ע"ב, ואעפ"כ כל מה שהוצרכו בגט הוא רק שיהיה זה בפני זה כמבואר בגמ' שם גזירה משום כולכם, אבל חתימה יחד תוכ"ד ליכא כלל, ועי' עוד קצה"ח שם סק"ט וחידושי הגר"ח ב"ב קסה ע"א.

ואמנם הב"ח בסוף סי' ל' הביא סתירה האם מחמרי' בעדות מיוחדת בגיטין או לא ונקט להקל בזה עי"ש דכל שאינו דיני נפשות ממש לא מחמרי'.
ואם כן לפי הב"ח בלאו הכי אין ראיה מהגמ' שם כיון דלא בעי' עדות מיוחדת בגיטין.

ואמנם יעוי' במחנה אפרים פ"ח מהל' גירושין הי"ח שהביא דברי הרמב"ם ז"ל הנותן גט לאשתו ע"ת שתתן לו מאתים זוז וכו' עד ואין עד א' מן הראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין ע"כ, וכתב עלה נ"ב מכאן נ"ל דעדות מיוחדת בגיטין אינם מצטרפין ע"כ.
ויל"ע דהא ניחא דעדות מיוחדת בגיטין מחמרי' דתליא באשלי רברבי כנ"ל אבל מצד דהוה ליה עדות מיוחדת בשטר לכאורה הוא מוקשה מן הגמ' גיטין הנ"ל.

ואולם יש מקום ליישב דהגמ' שם אתיא כמאן דאמר עדות מיוחדת בגיטין פסולה וצע"ג דבגמ' שם משמע דמיירי' לפום הלכתא, ודוחק לומר דמ"מ אין נפק"מ להלכה אם אסורה משום גזירה או משום עדות מיוחדת, דהגזירה משמע שהיא לפום הלכתא הוצרכו לגזור וגם פשיטא דיש נפק"מ אם האיסור הוא מצד גזירה או לא.

ואפי' אם הוה אמינא דלהלכה אין עדות מיוחדת בגיטין ולכן עדות מיוחדת בשטר גיטין לא פוסל, אפי' אם נימא הכי מ"מ ק' דהוה ליה לכאורה לגמ' לתלות דבר זה בדעות אם עדות מיוחדת פסולה בגיטין או לא, דהרי איכא דעות בזה, ואפי' בממוני כיון דאיכא למ"ד עדות מיוחדת פסולה נמצא דכל דין חותמין זה שלא בפני זה בשטרות המבואר בגיטין שם הוא מילתא דתליא בפלוגתא בסנהדרין שם, ובשלמא אם נימא דאין עדות מיוחדת בשטר וכנ"ל בתחילת הדברים, ניחא.

אמנם המדקדק יראה דדברי המחנה אפרים שם אמורים רק באופן המדובר שם דיש ב' מיני עדים בעל פה, ושאין שייך צירוף בין ב' העדים, דאילו חתימה תוכ"ד א"צ אלא רק התם שאין העדים שבעל פה הראשונים והאחרונים מצטרפין כלל, ופשוט וק"ל.

הסכמת רוב הפוסקים שהפקר כזה אינו הפקר ולא חל כלל, אם כי הדבר אינו ברור לכו"ע שהפקר כזה אינו חל, וכן יש עוד נידונים לצרף כאן, ולכן אי אפשר להוציא מידו כיון שיש לו כמה עניינים שיכול לטעון ולסמוך. מקורות: ...קרא עוד

הסכמת רוב הפוסקים שהפקר כזה אינו הפקר ולא חל כלל, אם כי הדבר אינו ברור לכו"ע שהפקר כזה אינו חל, וכן יש עוד נידונים לצרף כאן, ולכן אי אפשר להוציא מידו כיון שיש לו כמה עניינים שיכול לטעון ולסמוך.

מקורות: במשנה פאה ו א אי' הפקר לעניים לבית הלל אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים, והפשטות שאינו הפקר ולא חל דבר, וכן בגמ' ב"מ ל ע"א מוכח לכאורה דבאופן שאינו הפקר אין בזה שום דבר, עי"ש, וכך רהיטת הפוסקים, וכ"כ הר"ש על המשנה שם שאם קדם עני וזכה לא עשה כלום, והובא בסמ"ע ובבאר היטב סי' רעג, וכ"כ בערוך השלחן שם וכל שלא הפקיר לכל אין לזה דין הפקר והזוכה בו לא קנה, ובדרך אמונה פ"ב דתרומות הביא דברי הסמ"ע והוסיף שהזוכה גזילה היא בידו.

וידועים דברי הנוב"י מהד"ק אה"ע סי נט שהאריך בזה שאין שום קנין באופן של הפקר שאינו לכו"ע.

אולם דין זה צע"ק כיון דמוכחא מילתא שרוצה להעביר בעלותו לאחר א"כ למה שלא יוכל בכל דרך שלא יהיה, ואמנם דין הפקר לא יהיה לזה אבל למה שלא יהיה בזה עכ"פ מתנה.

ובאמת יעוי' בחלק מפרשי המשנה בפאה שם דמשמע שאינו הפקר לענין פאה, ולא שאין כאן שום נתינה או מחילה בעולם כלל, יעו"ש בלשונותיהם.

וכן ראה בדרך אמונה פ"ב מתרומות סקפ"ו ע"פ הרדב"ז שם דמבואר שכשנותן הנכרי פאה הוה ליה הפקר לעניים וחל מדין מתנה, ואולי יש לחלק בין גזילה מישראל לגזילה מגוי שגדר הגזילה מגוי יש בזה גדרים אחרים, או דהיכא דמוכחא מילתא שאמר שהוא כפאה של ישראל יש לנו להשוותו לפאה בכל אופן שיכול לחול באופן הקרוב לפאה, וא"כ הו"ל מתנה, אבל הלשון דנקט שהוא הפקר לעניים ולכן חייב במעשר יותר משמע דדעת הרדב"ז שהפקר לעניים אינו הפקר רק לענין פאה.

ויעוי' בשו"ת עונג יו"ט סי' צא שכתב בתוך דבריו וממילא גם מה שכ' הנוב"י לפי דרכו דבצדקה מודה הרשב"א דמהני שאלה דשם לא זכה הגבאי מתורת הפקר משום דלא הוי לנוכח ובעינן שיפקיר לכל זה ג"כ אינו דנהי דלא הוי הפקר אם הפקיר לעניים לחוד מ"מ זכה הגבאי בתורת מתנה שהרי נתן לו לזכות לעניים ולא שייך כאן דין הפקר כלל וכל דברי הנוב"י בזה אינם מובנים לי עכ"ל, ומשמע דס"ל דאם הפקר אין כאן אבל מתנה יש כאן, ואולי הוא דין מיוחד בצדקה.

אולם גם אם נפרש שיש כאן קנין שאינו מתנה ואעפ"כ חייב במעשרות עדיין אינו מיישב כלל, דא"כ היה צריך ליפטר גם ממעשרות דדין פטור ממעשרות לא תלי' בשם הפקר ובתורת הפקר כלל, דדין זה נלמד כמו שהביאו כמה ראשונים מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לבעה"ב חלק בו, וא"כ כל שיש חלק לבעה"ב בהפקר זה בין אם יהיה מדין הפקר ובין אם יהיה מדין מחילה או מתנה יהיה פטור ממעשרות.
והרי להדיא איכא דעה בירושלמי שם דאפי' לא הפקיר לגוים או לבהמה אינו הפקר.

וכן מוכח בר"ה דף יד דכיון שיד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תתחייב במעשר עי"ש, והניחא באופן המבואר שם תליא בפלוגתא כיון שמ"מ יש אופנים ודעות שאין רשות ליטלו, אבל באופן שיש רשות ליטלו יצטרך להיות הדין שייפטר ממעשר לכו"ע שם, ולמה יהיה תליא בשם הפקר.

ופ"א הורה הגרמ"מ לובין לענין דין מסויים שאין בו פטור ממעשר כיון שאם לא יטלוהו בסוף לא יהיה בו שם הפקר [המדובר הוא על דבר שאם ילקטוהו רק בשנה שמינית יתברר למפרע שאין בו קדו"ש ואינו הפקר] ה"ה שלא יהיה בו פטור ממעשר, והקשיתי מהך סברא דובא הלוי וכו' הנ"ל, דסו"ס כיון שיש בו רשות נטילה יש בו פטור גמור כיון שהכל שוין בזה, ושמעתי שחזר בו מהוראתו מחמת זה.

ואולי יש ליישב על הקושי' בניד"ד דפטור חלק ונחלה עמך הוא רק באופן שיש לכולם חלק ונחלה עמך, וממילא כל שאינו הפקר לכל אינו פוטר ממעשר, אבל זה אינו דלא מזה ילפו לה ב"ה אלא מלימודים אחרים כמבואר במפרשים.

ויעוי' בלבוש מרדכי בב"מ סי' כ שהאריך טובא בנידון זה ולא רצה לפרש שאין שום מחילת על החפץ, יעו"ש לפי דרכו, ועי"ש שנדחק טובא בדברי הגמ' בב"מ שם, ויש להוסיף על דבריו דהן אמנם גם הסברא שלא חל כאן שום נתינה צריכה ביאור, אבל גם לפרש בדברי הגמ' כפירושו דחוק מאוד, ולולי דחקו היה מקום לדחוק באופן אחר דקושיית הגמ' היא רק על לשון הפקר שהזכיר ר' ישמעאל בר' יוסי שם, ותירוץ הגמ' שם דהכי קאמר ר' ישמעאל וכו', וה"ה אפשר לפרש בדברי הגמ' דלמסקנא ר' ישמעאל לא מיירי מדין הפקר כלל, אלא רק מדין מחילה או מתנה, ומה דבקושיית הגמ' סברה הגמ' ששום דבר לא חל, אה"נ כך סברה הגמ' בקושייתה, אבל למסקנא לא קיימא הכי.

ומ"מ למעשה א"א לזוז מפסק רוב הפוסקים וסוגיין דעלמא שלא חל הפקר כלל.

ומ"מ יש לדון מטעם אחר שהרי יש דעות בפוסקים [ש"ך חו"מ שנח א] שאם נוטל דבר של חבירו באופן שודאי יתרצה כשנוטל אין בזה גזל, אולם הקצה"ח שם חלק ע"ז.

וכן בענייננו יש לדון מטעם אחר דבאופן שהפקיר לאדם שלפנינו לדעת הנו"ב תניינא יו"ד סי' קנד חל ההפקר, אולם החת"ס יו"ד שיז חלק עליו, וכן בתשו' ר"א גורדון ח"ב סי' א.