בשר בחלב

אם יש ששים בדג כנגד הבשר לרוב הפוסקים מותר (ויש מחמירים גם אם יש ששים כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, אבל עיקר דעת האחרונים לדינא להקל כשיש ששים, ועי' בפירוט בתשובתי ד"ה האם צריך להדיח הפה בין אכילת דגים לאכילת בשר), ובאופן שהיה נגיעה בעלמא של הרוטב בלחם ולא נכנס ממשות הרוטב בלחם הובא בכה"ח או"ח סי' קעג סק"ח בשם הפ"ת להקל אפילו במקרה חמור מזה, ויתכן שהוא גם לדעת שאר פוסקים שהחמירו בתערובת גמורה כיון שנגיעה בלא ממשות בטלה בששים בהרבה מקרים (עי' ב"י ושו"ע יו"ד ריש סי' צה), ובפרט כהיום שהוא יותר קל כמ"ש המשנ"ב סי' קעג בשם המג"א.

ואם הלחם טבול בבשר ואין ששים בדג כנגד הבשר אין להקל לאכול הלחם עם הדג (כדעת סוגיין דעלמא וכרמ"א וש"ך ורוב הפוסקים שאסרו דג בבשר גם בזמנינו ובכלל זה כל מה שנאסר בתערובת באופן האסור, אבל הנוהגים להתיר דג בבשר בזמנינו לגמרי כפ מה שסובר לעיקר המג"א, בלאו הכי יתירו לגמרי).

ויש לציין דמרק בשר אין דינו כנ"ט אלא כתבשיל של בשר כמתבאר מדברי הפוסקים (יעוי' בב"י יו"ד סי' פט), ותערובת ממשות בשר בלחם ג"כ אין דינו כנ"ט, ולכן בניד"ד אי אפשר להחשיבו כנ"ט בר נ"ט.

ועי' בתשובתי אחרת [ד"ה חנות שמבשלים דגים וכו'] ביתר הרחבה בנידון דומה.

קרא פחות

הנוהגים כהמשנה ברורה מותרים להקל בזה ויעשו רק קינוח והדחה ויש אחרונים שכתבו וכן שנהגו להחמיר בזה לברך ברכת המזון אחר הקפה ולאחר מכן לאכול הבשרי בהפסק שעה.

מקורות:
הנו"כ ביו"ד סי' פט בביאור דברי הרמ"א שם משמע שנקטו להחמיר בזה כהזוהר [משפטים קכה ע"א] שבפשטות לא חילק בין חלב לאחר בשר לבין בשר לאחר חלב באותה סעודה, עי"ש בש"ך סקט"ז ובביהגר"א סק"ו, וכן הפמ"ג ביו"ד שם סק"ו הביא מהלבוש באו"ח סי' קעג שהחמיר בזה מאוד והאג"מ הביא דברי הפמ"ג, אולם במשנ"ב סוף הל' שבועות נראה שהיה פשיטא ליה שהוא מותר וכן ראיתי בשם הגרח"ק [השלחן כהלכתו] שכך המנהג.

ויתכן שהמשנ"ב מיירי לפי מה שהיה להם מנהג ברור בשבועות להקל בזה, והוא דוחק.

ויעוי' בפמ"ג יו"ד שם שכ' שמנהגם היה לברך בהמ"ז לאחר החלב קודם הבשר.

ונראה דהרמ"א ביו"ד מחמיר בחדא סעודתא רק בחלב אחר בשר, שמפרש בגמ' בסעודתא אחריתא אכילנא שיש להפסיק בבהמ"ז כדי שתהיה סעודה אחרת, וזה נאמר שם על חלב לאחר בשר, וכן הביא הפמ"ג ביו"ד שם סק"ז בשם מהרא"י בעל התה"ד בהגהות שערי דורא סי' עו אות ב [וציין שם הפמ"ג בסק"ה לדברי חמודות חולין פ"ח אות כה ומנחת יעקב כלל עו אות ג שעמדו בזה וכן מבואר בש"ך סק"ה] דמש"כ בגמ' בסעודתא אחריתא (לענין חלב אחר בשר) היינו בהפסק ברכהמ"ז ומה שנהגו בהפסק שעה תירץ שם שהוא במקום קינוח [ונתבאר יותר בדבריו לעיל סק"ה], וא"כ אינו שייך לדין הזוהר כלל, אלא כל מנהג זה לברך בהמ"ז ולהמתין שעה אחר בשר קודם חלב הוא רק ע"פ הגמ' בלבד, וממילא המנהג הוא רק בחלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב, דכיון שהוא מחמת הגמ' ולא מחמת הזוהר אין כאן תרתי דסתרי, אם נוהגים כן רק בחלב אחר בשר דבגמ' נזכר זה רק לענין חלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב (מלבד בשר אחר גבינה קשה שהוא נידון בפני עצמו מה דינו ומה גדרו ומהיכן נלמד ואכמ"ל).

ואולי באופן אחר (היינו על בסיס האופן הקודם רק ליישב שנקט בזוהר כפירושו בגמ') שדחק לפרש כן גם בזוהר דמיירי רק בחלב אחר בשר בלבד, ויל"ע.

עכ"פ תירוצים הללו הם רק ליישב דברי המשנ"ב עם הרמ"א ביו"ד שם, אבל כמו שנתבאר שפשטות ביאורו של הגר"א ברמ"א הוא שהוא כהזוהר, וגם בש"ך סקט"ז לכאורה הכי משמע שיש להחמיר כן [וצע"ק שהש"ך שם מיירי בבשר לאחר גבינה קשה, ולכאורה לפי הזוהר יש להחמיר בשעתא חדא ובסעודתא חדא גם בבשר אחר כל חלב שיהיה וצ"ע, וגם צ"ע שהגר"א בסקי"א הביא מקור להרחקה בבשר אחר גבינה קשה מהזוהר שכ"ה בב"י או"ח סי' קעג והרי בזוהר לא הזכירו דוקא בגבינה, ואולי סברא הוא להחמיר רק בדבר שנמשך בו טעם ובחלב ס"ל מסברא שלא נמשך ממנו טעם כל השעה אם עשה לאחר מכן קינוח והדחה כדין, ובאמת שגם בש"ך הנ"ל אפשר לפרש כן].

ומ"מ באמת שפשטות הרמ"א בלשונו שהביא המנהג רק על חלב אחר בשר משמע שלא היה מנהג בבשר אחר חלב להמתין שעה ולברך בהמ"ז, ומיהו הפמ"ג מנהג לברך בהמ"ז גם בזה לאחר החלב קודם הבשר, ואולי הרמ"א נקט באופן כזה מחמת דקאי על דברי המחבר ויל"ע בכל זה.

נמצא שהמחמירים בודאי הם הלבוש והמנהג שהביא הפמ"ג והמקילים בודאי הם המשנ"ב וכן יתכן לומר לפי מה שביאר הש"ך בסק"ה ועוד פוסקים כנ"ל [המהרא"י וסייעתו] המנהג שהביא הרמ"א], ואילו לפי המצרף לחכמה שהביא הש"ך בסקט"ז וכן להגר"א והב"י איך שפירשו דעת הזוהר יש לעיין בדעתם.

וכן בדעת הרמ"א יש לעיין כנ"ל אע"פ שעיקר דעתו בכוונת המנהג מסתבר שהוא כהמהרא"י ושאר פוסקים כנ"ל, וכן מבואר בדרכי משה סק"ה שדעתו כהמהרא"י בפירוש דברי הגמ' שם לפי המנהג (היינו שכך המנהג מפרש דברי הגמ' שם) ושהשעה היא כעין פשרה בין דעת המהרא"י הנ"ל [המיוסדת על דעות התוס' וראבי"ה ושאר הראשונים המקילים] לבין הדעות המחמירים להמתין כמה שעות.

ויעוי' בדרכי משה לעיל מינה בנידון לגבי חלב אחר גבינה קשה שציין לזוהר, וצ"ע כנ"ל דהזוהר לא מיירי רק אחר גבינה, ואולי יש ליישב כנ"ל שהזוהר מיירי באופן שיש נתינת טעם ולא בשותה חלב בעלמא ויותר נראה שהביא דברי הזוהר רק לרווחא דמילתא ליתן סמך למנהג מהר"ם בגבינה, ויל"ע בכ"ז.

לענין הנוהגים בהמתנת שעה אם צריך קינוח מלבד זה (כמו הנוהגים בלא הפסק שעה שאז ודאי צריך קינוח) יעוי' בש"ך סק"ה ופמ"ג ע"ז.

קרא פחות

יש חנות שעומדת תחת כשרות מהודרת שמכינים ללקוחות מאכל עם דגים וגבינה בו זמנית ובזה אחר זה, כך שנוצר מצב שהמכשיר מלא בשיירי גבינה שאסורה באכילה לדעת השו"ע הסובר שאסור לאכול דגים בגבינה משום סכנתא, ונשאלת השאלה על מה סמכו ההכשר לתת הכשר לזה לנוהגים עפ"ד השו"ע.

והנה לגבי תערובת בעין של דגים בבשר לדידן בני אשכנז הסכמת רוב הפוסקים שהוא אסור עכ"פ כשאין ס', וגם כשיש ס' יש שהחמירו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ומסתמא שכך הוא לדעת השו"ע בתערובת דגים בחלב, ונשאלת השאלה אם נניח שאין ממשות דג רק טעם דג האם אסור או לא.

והנה כשנשווה לדברי הגמ' בפסחים עו ע"ב על ביניתא דאיטווא בהדי בישרא שאסורה לאכלה, עי"ש דמשמע לענין טעם בשר בדגים שגם בדיעבד היה אסור בזמן הגמ', נמצא שגם טעם אסור, אבל באופן הנזכר בגמ' שם של ריחא הוא חומרא דגם לדידן אי' ברמ"א יו"ד סי' קטז ס"ב דבדיעבד אינו אסור ועי"ש בש"ך סק"א שאינו מוסכם אבל כן דעת הרבה אחרונים (ובביאור פסק זה עי' במטה יהונתן שהאריך בזה ואפשר דלעיקר הדין נקט הרמ"א דלדידן נשתנו הטבעים ואין סכנה ולכן לא החמיר אלא לכתחילה, עי' גם ברמ"א או"ח סי' קעג ויו"ד שם ס"ג, ובביאור הגר"א על הרמ"א שם ס"ב משמע שביאר דינו להתיר בדיעבד מדין שאר איסורין דאף שבגמ' איכא מאן דאסר לה היינו משום דסבר ריחא מילתא בכל איסורין אבל לדידן שאין איסור ריחא בשאר איסורין אין איסור ריחא גם בזה, כך יתכן לבאר כוונתו), אבל בניד"ד שהגבינה התבשלה ממש עם דג ונשאר ממשות מהגבינה שאינו רק ריחא ואף הוא חמור מנ"ט בר נ"ט עי' בריש סי' צה א"כ לכאורה הי' לאסור, ובאמת כן מבואר בש"ך על הרמ"א בסי' קטז שם דגם אם מכשירין דגים ובשר שנצלו זה אצל זה אבל אם נצלו נוגעין זה בזה אסורין, והביא כן בשם מהרש"ל באיסור והיתר שלו וביש"ש חולין פ"ז סי' לט וכן מדרכי משה בשם איסור והיתר הארוך כלל לט וכן מבואר שם בט"ז סק"א.

אולם יעוי' בט"ז סי' צה סק"ג מה שהוכיח מהגמ' ושו"ע שטעם בשר בדגים אינו אוסר את הדגים (ובט"ז גופא הובאו כמה צדדים אבל כך העתיק הבאר היטב מסקנת הט"ז), אולם שם לא מיירי לענין דגים ובשר שנתבשלו ממש אלא לענין דגים שנתבשלו בקדירה בן יומה של בשר, ועי' גם בחת"ס על הש"ך ריש סי' קטז מה שהביא מהארוך להקל בבן יומו, אבל כל הנידון שם בארוך ובט"ז ובמהרש"ל שהובא שם ובחת"ס הכל רק מצד פליטת כלים אבל איסור בעין ליכא למאן דמתיר.

ויעוי' בכה"ח או"ח סי' קעג סק"ח בשם הפ"ת לענין נגיעה שאם בשר בדגים אין חוששין שנדבק מן הבשר, אבל באופן שנשאר בעין מן האיסור, דהיינו מהחלב שנתבשל עם הדגים בזה לא מיירי הפ"ת, וכמבואר לענין בשר בחלב ביו"ד ריש סי' צה דבאופן שנשאר ממשות האיסור ואין ס' כנגדו לא אמרי' סברא זו.

ואולי באמת הטעם שלא חשו להחמיר בזה משום דמצרפינן כאן הספק שמא יש ס' במאכל החדש שבמכשיר כנגד הגבינה שנשארה ונדבקה במאכל הזה החדש, ובצירוף דעת הרמ"א ואחרונים להתיר דג בחלב וכן בצירוף דעת המג"א באו"ח סי' קעג (הובא גם במשנ"ב שם) שנוטה להתיר האידנא אפי' דג בבשר, ואולי מצרפים גם שיש אחרונים שנקטו שהוא ט"ס בב"י וממילא לא נקטו כהב"י בזה מטעם שגרסו אחרת בדבריו (עי' סי' פז ביו"ד בד"מ אות ד ט"ז סק"ג וש"ך סק"ה וחידושי הגהות שם בטור אות ד).

ואולי סוברים עוד דכיון דלהשו"ע ל"א חנ"נ בשאר איסורים וכ"ש בסכנתא שאינו מטעם איסור כלל, א"כ שמא נראה להם דמסתבר שטעם הדגים שנתבשלו בתחילה קודם לכן בטל בס' בטעם המאכל שבישל לאחר מכן, ולא אמרי' שהגבינה שנשארה במכשיר היא חנ"נ, אם כי סברא זו האחרונה אינה מוכרחת, דאם הסכנה היא עצם התערובת (דומיא דחנ"נ של בשר בחלב דכו"ע מודו בזה כיון שעצם התערובת היא האיסור), א"כ ודאי נימא על הגבינה חנ"נ, אבל בסכנתא יש לומר שהוא גדר אחר.

וכ"ז כתבתי רק כדי ללמד זכות על ההכשרים שלא עוררו על הענין, ויל"ע למעשה.

ואולי הדבר המועדף יותר הוא שרבני הקהילות הנוהגים כהשו"ע יגלו דעתם בפני ההשגחות הפועלות שיעמידו מכשיר נפרד להנוהגים כדעת השו"ע.

הערת הרב לנדי שליט"א: לכאורה עדיין אין הדברים פשוטים, כיון שדגים שנתבשלו עם בשר י"ל שהכלים עצמם נאסרים, ונתינת הטעם שלהם אוסרת אם היא בת יומא, ואם נשווה גם גבינה עם דגים לזה, א"כ כבר אין הנידון רק על מה שבעין וצריך ששים גם כנגד הבלוע וכנגד הכלי, ואף אם לא נאמר חנ"נ, ורק נחשוב ביחס של הגבינה שהיה עם הדגים, כגון אם הוא אחד מחמש שבזה נצטרך לחשוב כנגד חמישית הכלי עכ"ל הרב לנדי.

וכתבתי על דבריו דאם לא אמרי' חנ"נ כל שכן דלא אמרי' חנ"נ על הכלי אף אם לענין תערובת הדג והגבינה עצמה נימא חנ"נ אבל לענין הכלי לא נימא חנ"נ שהוא קל יותר בפוסקים, בפרט בכלי מתכות דמהניא הגעלה יעוי' ברמ"א בשם המרדכי וש"ך וט"ז וגם אולי יש לצרף מה שהביא הב"י בשם הראב"ד.

קרא פחות

אם ניכר שהחלב הוא חלב אדם לכאורה יש להתיר.

מקורות: פסק הרמ"א יו"ד סי' סו ס"י שדם אדם ודם דגים מותר על ידי תערובת, וכתבו שם הנו"כ הטעם בזה דכיון שהאיסור הוא רק משום מראית העין א"כ בתערובת שאין מראית העין מותרין, עי"ש בביאור הגר"א וכעין זה כבר בב"י ובש"ך שם, ומלשונם ובייחוד מלשון הגר"א הנ"ל משמע דזה מוסכם שדין דם אדם שווה לדם דגים לענין שכשיש הוכחה שאינו דם המה חיה ועוף מותר, עי"ש בלשונו, אם כן באופן זה אם ניכר שהוא חלב אשה באיזה אופן כגון עכ"פ בתחילת ההנקה שיש נראות מיוחדת שהוא חלב אדם או בכלי השאיבה שניכר שהוא מיועד לשאיבה של חלב אדם וממילא ניכר גם הדם שבו שהוא דם אדם לכאורה יש להתיר.

וכן בהגהות תוספת מרובה על גליון השו"ע שם הביא בשם האורח מישור בס"ק ה' שאם אצבעו מטפטף דם שרי למצוץ שהרי ניכר שמאצבעו בא הדם וכשיש הוכחה מותר אף בדם אדם עכ"ד, ומבואר בדבריו להדיא כהיסוד הנ"ל.

ואע"פ שכתב שם היד אברהם שהיתר הרמ"א ע"י תערובת הוא רק באופן שאין ניכר הדם, מ"מ לא נחית לאופן שבתערובת יש הוכחה שהוא דם אדם, אבל בס"ק הקודם נחית לזה והביא שם פלוגתא דרבוותא עי"ש, ורוב המוחלט של הדעות שהביא שם נקטו כדעת הב"י והש"ך והגר"א הנ"ל בטעם ההיתר, וגם אלו שנקטו שם בדעת רש"י דלא כן מ"מ מוסכם שהתוס' חולקין על זה, (דהמנחת יעקב גופיה שהביא שם שהוא מהנוקטים כן בדעת רש"י מ"מ המנחת יעקב עצמו תלה כן בפלוגתא דרש"י ותוס'), וגם אם נימא שהיד אברהם עצמו חשש לזה, מ"מ למעשה אין צריך לחשוש למיעוטא בדרבנן כנגד רובא דרובא דהפוסקים וכנגד הסכמת גדולי האחרונים הב"י והגר"א והש"ך דרב גוברייהו.

ויעוי' ברמ"א יו"ד פז ג דחלב שקדים בבשר בהמה עי"ש שנהגו להניח אצל החלב שקדים שלא יראה כבשר בחלב, ואע"ג דזה אתיא שפיר כדעת הב"י והש"ך והגר"א כאן מ"מ אין מזה ראיה לעניננו, דשם מעולם לא גזרו עלה להדיא משא"כ הכא בדם אדם.

אבל מה שיש להביא ראיה מהרמ"א לענייננו הוא שהנחת השקדים עם חלב השקדים חשוב היכר, וכה"ג גם בדגים, ולכן גם כאן אם החלב ניכר שהוא חלב אדם ועמו נמצא דם האדם חשיב ג,כ היכר.

ומ"מ יש לדון באיסור בשר אדם דנחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן אם הוא דאורייתא או דרבנן, וא"כ למה שלא נאסור דם מדרבנן כדין קרנים וטלפים ודם של איסורין, וכמו שאסרו האחרונים קילופי עור אדם.

ומ"מ זו קושי' כללית גם על דברים שנתבארו להדיא בפוסקים להתיר בדם אדם כגון באופנים שנתבארו, ויל"ע.

ולגוף פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל, הואיל ואתאן לזה יש לציין דהרמ"א פסק כהרמב"ם בזה ויש בזה תמיהה רבתי דכל הראשונים חולקים על הרמב"ם בזה, והם הראב"ד והתוס' והרא"ש והרמב"ן והרשב"א שכולם סוברים שאין איסור אכילת בשר אדם דאורייתא, והרמ"א אין דרכו לפסוק כהרמב"ם כשכל הראשונים חולקים עליו, ויעוי' בפמ"ג על דברי הרמ"א שם שכ' שאפי' לצרף דעות שאר הראשונים לספק ספקא ג"כ אי אפשר אחר שהכריע הרמ"א כהרמב"ם והיא תמיהה גדולה ולא זכיתי להבינה.

וכמו כן יש לעיין בזה עוד מש"כ הפמ"ג לענין לצרף ספק ספקא באיזה אופן מיירי הפמ"ג, דאם מיירי בנשר מן האדם חי הרי הו"ל אבר מן החי ואם מיירי שנשר מן האדם מת הרי יש בזה איסור הנאה מדאורייתא כמ"ש שם הש"ך וכלול בזה איסור אכילה, א"כ מהו ההיכי תמצי לצרף כאן לענין ספק להחשיב שיש כאן דעה שהוא רק איסור דרבנן.

ואולי זה יהיה תירוץ גופא למה לא הביא הרמ"א חילוקי השיטות בזה מאחר דאין בזה נפק"מ וכנ"ל.

ואם תירוץ זה יהיה נכון ברמ"א, א"כ יש לתרץ בזה גם תמיהת הט"ז שם שהקשה למה הטור וב"י השמיטו הדעות בזה, והשתא יש לומר דמאחר שבלאו הכי הוא איסור ולעולם יהיה איסור דאורייתא כנ"ל, לכך לא טרחו להביא הדעות בזה אם יש בזה איסור דאורייתא נוסף של בשר אדם.

וצל"ע בכ"ז.

קרא פחות

לגבי טעימה בלבד כתבו כמה אחרונים שאינו צריך להמתין ו' שעות ולגבי לעיסה מבואר בהלכה שצריך להמתין ו' שעות, לגבי נשיכה בשיניים ראוי להחמיר.

מקורות: יעוי' בטוש"ע ביו"ד ר"ס פט שהזכירו הלשון והלועס בשר לתינוק שצריך להמתין לחשוש לדעת הרמב"ם שהוא משום בשר הנכנס בין השיניים, והפשטות שלעיסה היא שמרכך את הבשר לתינוק על ידי פעולת הלעיסה, שבזה נכנס הבשר בין שיניו ונשאר שם למשך זמן, ואינו כולל גם נשיכה לשם החזקת הבשר בשיניו, ונקטו באופן זה משום שבזה יש לעיסה דייקא, שצריך ללעוס כדי לרכך את האוכל, ומינה נשמע לכאורה, דהיכא שהיה רק נשיכה גרידא, כמו מי שהוצרך להחזיק בשר בשיניו משמע דא"צ להמתין ו' שעות.

ויעוי' טעם הרמב"ם שהזכיר הטור לחשוש בלעיסה לפ"ז הלשון הוא בשר שבין השינים וכו', [עי' גינת וורדים למהר"א הלוי יו"ד א' סי' י"ז (בדפו"ח הוא י"ד) מה שביאר בזה, וגם אם נימא דשומן גזרי' אטו בשר אבל נשיכה אטו לעיסה יש לומר דלא גזרי' כיון שנשיכה לא מחלף באכילה כמו הכנסה לפה דלהלן], ולפ"ז משמע עוד שבנשיכת בשר בלבד אין מה לחשוש, שהרי בזה אין כ"כ חשש שבנשיכה גרידא כבר נשארו שאריות בשר בין השינים.

אולם יש מקום לדחות שלעיסה היא שם כולל גם לנשיכה בשיניים.

וכי תימא דבנשיכה בלבד אין בשר בין השיניים, יש לומר דגם בלעיסה יש לטעון כן, שהנה מצוי שלועס ואין שיירי בשר בין שיניו, אלא דחיישי' שמא יש טעם ולאו אדעתיה, א"כ מנ"ל דבנשיכה אין חוששין לזה שמא יש בשר בין השיניים ולאו אדעתיה.

ויש לציין בזה עוד שיש מהאחרונים [הפמ"ג בשם מנח"י בדעת הלבוש] שגרסו בטור אפכא דאדרבה לטעם של רש"י שההמתנה של ו' שעות הוא משום שומן יש להמתין ו' שעות גם בלועס, וא"כ לפי טעם זה של רש"י שהוא משום טעם ולא משום ממשות, א"כ יש סברא לומר דה"ה בנשיכה שייך שיהיה ממשות.

ויעוי' בזבחי צדק פט ה דאם הכניס בשר לפיו לטעום והוציאו שלם אינו בכלל טעימה ולעיסה שחששו הטושו"ע, וכ"כ בהגהות מהרש"ק וכה"ח סקט"ז וע"ש סק"ד, ומ"מ גם מדבריהם אין ללמוד לענייננו דשמא נשיכה קרי ליה כבר לעיסה.

(וגם יש לעיין אם לדעת הלבוש שגרס בטור אפכא דלשי' רש"י שהוא משום טעם שומן בשר יש להמתין בלועס יל"ע אם לפי דעתו ה"ה יש להחמיר בטועם).

ויש להוסיף בזה דמבואר ברמ"א ר"ס פט וש"ך סק"ג ע"פ ר"ן שאם מצא בשר בין השיניים אינו צריך להמתין מאז ו' שעות (אלא בעי רק קינוח והדחה) עכ"פ באופן שלא בלע את הבשר שמצא [ולענין אם בלע את הבשר עי' בחידושי הפלאה ובאחרונים מש"כ בזה], אלא שאין מכאן ראיה על נושך בשר גמור ושלם שלא נאכל ולא נלעס שלא יצטרכו להמתין אחר אכילתו, דאוכל שנלעס אפי' לענין בשר בחלב הרי דעת הרמב"ם שאחר ו' שעות חשיב כמעוכל וכמו שאינו אוכל, כמ"ש הפרישה סק"ב והפמ"ג בדעת הרמב"ם, ואע"ג דחוששין גם לרש"י הרי רש"י להדיא לא מיירי במי שלא אכל כמו שנתבאר בטור לפי גירסתינו וגירסת הפוסקים, וכמו שנתבאר גם בדברי הזבחי צדק והאחרונים הנ"ל שבהכנסה לפיו גרידא אין חשש כלל, א"כ לרש"י א"צ לבוא לזה שהוא כבר מעוכל, כיון דבלאו הכי הרי לא אכלו, ומה שצריך לבוא לזה שהוא מעוכל הוא רק לבאר דעת הרמב"ם למה אינו מחוייב לשיטתו להוציא שיירי מפיו אם רוצה לאכול גבינה, ואם תמצא לומר שבלועס בשר אפי' אם מנקרו לפי שיטת הרמב"ם צריך להמתין ו' שעות א"כ מועיל ההמתנה ו' שעות כדי להחשיב הבשר כמעוכל (ועי' בערוך השלחן שהאריך לחלוק על הסוברים כן ונקט דהרמב"ם מתיר בניקור תוך ו' שעות, ולדידיה עכ"פ חשיב כמעוכל רק לענין אם אינו רוצה לנקרו), עכ"פ לענין נושך אין ראיה שאין דינו כלועס.

ומ"מ הפשטות שנשיכה אחת אינו בכלל לעיסה והבו דלא לוסיף עלה שאפי' לעיסה הוא רק מטעם ספק בין הטעמים דרש"י והרמב"ם, ואפי' אכילה גמורה אינו מוסכם בפוסקים שמחוייב להמתין ו' שעות מדינא דגמ', דיש בזה מחלוקת הרי"ף והרמב"ם והתוס' ושאר פוסקים [והשעה שנהגו בזמן הרמ"א שהביא רמ"א בר"ס פט אינו מדינא דגמ' כמ"ש בבהגר"א שם אלא כעין פשרה להחמיר כדברי הזוהר אחר שבפי' הגמ' תפסו להקל כהתוס' כנגד הרי"ף וסייעתו].

ורק יש לציין דלפי סברת הלבוש שגרס בטור דלפרש"י שהוא מחמת שומן יש להמתין גם בלועס לתינוק, א"כ יש יותר סברא לומר דנושך הרי הוא כאוכל, כיון שהעיקר לחייב לועס הוא מחמת התדבקות שומן, וא"כ יש לכלול בזה גם נושך, אבל הפוסקים והנו"כ גרסו כלפנינו.

ומתחילה חשבתי שיש להקל בזה כיון שיש כמה צדדים להקל כנ"ל (ועי' ברעק"א מה שכתב להקל מכח זה אם כי אין דבריו שייכי לענייננו דהוא מיירי גם מצד המנהג שנהגו בזמנו כהרמ"א והאידנא כבר לא נהגו כן), וגם דנשיכה אחת שלא לצורך אכילה אינו בא מיד לבין השיניים, אולם בסופו של דבר משכתי ידי מלהקל בזה, מכיון שמצאתי בלשון האחרונים הנ"ל (כה"ח סק"ד בשם האחרונים שהובאו לעיל) נזכר הלשון שאם טעם בלשונו, ומשמע שבאו לאפוקי אם השתמש בשיניו, שאז באים אנו לידי חשש שמא נכנס בשר בין השיניים.

קרא פחות

בודאי שכדאי לבדוק משום שמצוי שלפעמים נקרעת שקית חלב בחנות ושאר החלב הסגור ג"כ אינו נקי, וכל דבר שאפשר לברר בקל בודקים ומבררים, אך אם כבר אינו לפנינו, ורוצה לערב עם בשר את המאכל הנוגע בקופסת החלב, באופן שלא שייכת בו הדחה כגון בדבר לח או אבקה וכיו"ב, לכאורה לא מחזקינן איסורא ואינו מחוייב לחשוש שמא נעשה משהו שלא היה אמור להיעשות ולהיוצר, ובד"כ הוא נקי, עכ"פ בחלב בקופסה, ועי' ש"ך ובהגר"א ופמ"ג צה א האם סתם כלים רחוצים או לא, ודעת רוב הפוסקים שלא חוששים בדיעבד, ועכ"פ לענייננו שאין יודעים אם התלכלך, ואמנם דנו הפוסקים על כוסות ועל מלח להפריד לכתחילה בין בשר לחלב, אבל מקופיא לא מצאתי התייחסות ברורה לנידון זה בפוסקים, ולמעשה יעשה שאלת חכם.

אולם במקרה שנגע בחלב מבחוץ רק דבר פרווה והנידון על אכילתו אחר בשר בזה אין להחמיר, עי' ש"ך פט יט, וגם מב שדנו שם הבאר היטב והבית מאיר בדברי הש"ך היינו לענין מה שכלול בנידון שם שהמאכל הפרוה התבשל בסיר חלבי, אבל כאן אין הנידון כאן אלא רק נגיעה בעלמא, ומ"מ אם יש חשש שאין ס' לבטל הנגיעה בחלב להבית מאיר שם דינו כדין תבשיל של חלב, וכמ"ש בשו"ע צה א, ובזה יותר חמור מנ"ט בר נ"ט של בישול בקדירה מקונחת או של בישול בקדירה שיש בה ס' כנגד המין הראשון בבישול, בין להשו"ע ובין להרמ"א.

ועוד יתכן להתיר בזה דהרי הרמ"א הוא שמחמיר בתורת חטאת לענין סתם כלים שאינם בחזקת נקיים כמו שהביא הפמ"ג ריש צה והרי הרמ"א גופיה באו"ח בהל' פסח תמז ד אמנם החמיר לכתחילה בכלי שלא נבדק אבל בדיעבד בנתערב מקיל שם, א"כ כ"ש לשאר פוסקים שמקילין בסתם כלים, ואפי' להמחמירין בסתם כלים מ"מ בדיעבד מקיל וכ"ש בכלי חדש כזה שהוא ספק אם נתלכלך כעין ספק על ספק לא על בפ"ק דפסחים, וכעין סתם חיטים משנה שירדו גשמים עליהם בשו"ע הל' פסח תסז ד, וגם להאחרונים שהחמירו בסי' תמז שם לא מיירו בכלים חדשים.

וגם יל"ע אם מיירו רק בפסח שאיסורו במשהו דהגדרת סכין שאינו נקי הוא משהו כמ"ש במשנ"ב שם סקפ"ח ויש בזה פלוגתא בב"י ביו"ד.

קרא פחות